אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות בכור בהמה טהורה › סימן שכ

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שכ

סימן שיט

בש"ק פ' אמור תרכ"ו שאל אותי הרב הגדול וכו' מוה' ליבוש ני' אבד"ק קריפטץ במדינת רוסי' מה שנשאל בבראד באחד מיושבי הכפרים שנאבד ממנו בהמה אחת ועבר שני חדשים ונתייאש ממנה ואח"כ מצא הבהמ' בכפר אחר אצל נכרי וא"ל שהיא בהמה שלו שהכיר' ונתן לו הגוי הבהמ' ובמשך הזמן ילדה הפרה הלז בכור ויש להסתפק מה משפטו. והנה לכאור' אם נימא דיאוש הוה כהפקר א"כ הרי הפקר פטור מבכור'. אמנם דעת עבוה"ג דמדרבנן חייבת וע' טורי אבן בר"ה דף י"ג ובלא"ה יאוש אינו כהפקר ובעינן דאתי לרשות הזוכה כמ"ש המק"ח בסי' תמ"ח וכאן לא מקרי אתי לרשות זוכה דאין חצר לעכו"ם ולא זכייה לעכו"ם וגם הי' יאוש שלא מדעת ולכאור' רציתי לומר דכיון דמגיע להעכו"ם דמי המזונות שנתן לה א"כ הוה כיד עכו"ם באמצע וגם הי' צריך לבא בדינ' ודיינ'. אמנם באמת הרי נרא' שהעכו"ם הי' מוכרח להחזיר לו שמתייר' מפני דינא דמלכות' וא"כ לא קנה דלא נתכוין לזכות וע' בר"ן פרק שלוח הקן וכן הוא בחו"מ סי' רנ"ט דאווזין ותרנגולין שמרדו בבעליהן וברחו וא"א להחזירן כל המחזיק בהן זכה בהן ומשמע דאף עכו"ם זכה בהם דאל"כ לוקי בש"ס שם בהחזיק בהן העכו"ם. אמנם כאן לא הוה כמו זו רק שתועה בדרך והלכה לה תה יקרה כ"פ ודו"ק:

שם סעיף ו' אין הקנין חל לפי שהוא דבר שלבל"ע. לכאור' הי' נרא' לי דבר חדש כיון דקי"ל דאף דאין מועיל קנין לדבר שלבל"ע מ"מ שיעבוד מועיל וכיון שעכ"פ נשתעבד להעכו"ם הרי יש לו תפיסת יד להעכו"ם באותו עובר והוה כמו בהמת ארנונ' דכל דיש שעבוד לעכו"ם בבהמ' שוב מקרי יד עכו"ם באמצע וכמ"ש כאן ס"ה וכעין זה כ' בשו"ת צ"צ סי' ס"ב דאם נתן לו עכו"ם מעות שיקנ' לו פרה דכל שיש לו איזה שעבוד הוה יד עכו"ם באמצע. אך לפענ"ד נראה דכאן ל"מ שעבוד דבאמת צריך להבין אף דאם נימא דיכול להקנות דבר שלבל"ע אכתי איך מועיל להפקיע קדושת בכור בשלמ' כל דבר שלבל"ע אין החסרון רק קודם שבל"ע אבל אחר שיבא לעולם הוא שלו וא"כ שייך לומר דמקב' דבר שלבל"ע אבל כאן דכשיב' לעולם שוב יהיה בכור וקדוש מאיליו ואינו ברשותו למכור וא"כ איך יועיל המכיר' ממנ"פ כעת לא בא לעולם וכשיבא לעולם שוב הוה דבר שאינו שלו והיאך מועיל והיא קושיא עצומה הראוי לעורר עליה וצ"ל דכיון דאם נימא דאדם מקנה דבר שבל"ע הוה הקנין מעכשיו וא"כ בעודה במעי אמה היא ברשותו ואינו קדוש עד צאתו לאויר העולם וא"כ כיון שנפקע קדושת בכורה בעת ההיא והוה כאילו הטיל מום בעת ההיא שוב יכול להפקיע אף כשבא לעולם והוה שלו כיון דמועיל הקנין מקודם ח"ב. ובזה מיישב מה דלא הזכיר הרמ"א כאן דעת המרדכי שהביא בחו"מ סי' ר"ט דאם אמר לכשיבא לעולם קנה וגם כאן היה מהראוי להזכיר דין זה ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג דעיקר הקנין לכשיבא לעולם פשיטא דל"מ דבעת שבא לעולם שוב אינו שלו וז"ב. ולפ"ז בשעבוד א"כ הוא מחייב עצמו לתת לו כשיבא בעולם וזה לא מועיל דבעת ההיא א"א שיתן לו דבר שאינו שלו וז"ב לפענ"ד ראה זה חדש הוא. איברא דלפ"ז יש לתמוה במ"ש התה"ד סי' ע"ר דא"ז דכתב דמועיל מכירת הולד אפשר דס"ל כרשב"ם דמועיל לכשתלד. ולפמ"ש א"א להועיל לכשתלד דבעת ההיא שוב אינו שלו ואפשר דאם נימא דביצא מיעוטו אינו קדיש למפרע וכרבה וע' בסי' שי"ט אפשר דיוכל להקנותו לכשתלד מיעוטו. שוב מצאתי בקצה"ח סי' ר"מ שהעיר על א"ז כעין זה וכתב כמ"ש ודו"ק. והנה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דאם הוכר העובר מקודשת וע' באהע"ז סי' מ"ם ולדבריו גם כאן יוכל למכור כשהוכר העובר ובחידושי לאהע"ז ובסי' ר"ט בחוה"מ הארכתי בזה ואכ"מ להעתיקו פה כי בכל הקנינים הארכתי בקונטרס אחרון בחידושי לה"פ שם ביארתי ת"ל הדברים לאשורן:

והנה בשו"ת צ"צ סי' ס"א ס"ב ס"ג האריך דאם גוי אלם הוא קונה במעות והביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף ל"ט ע"ב יהיב ליה זוזא לטבחא ישראל חזינן אי אינש אלמא דל"מ הדר בי' אסור וע' בתוס' שם דאף למ"ד משיכה קונה בנכרי אפ"ה אסור וה"ה בבכור. ובאמת שאין ראיה משם דפשיטא דלא קנה עי"ז ורק שם כיון דאינש אלמא היא וא"כ אסור מדרבנן כמ"ש התוס' שם והיינו כיון דלא יוכל לדחותו א"כ יוכל לחשב לע"ז אבל להקל עי"ז ולהפקיע קדושת בכור דאורייתא עי"ז פשיטא דלא אמרינן וע' בפסחים דף ה' ובאו"ח סי' ת"ע גבי חמירא דבני חילא דאף לענין חמץ כל שהוא מחמת אונס אף שהמלך אונס בכ"ז לא מקרי חמצו לשיטת הרבה פוסקים ומכ"ש להפקיע קדושת בכור עי"ז [שוב ראיתי בחידושי רשב"א בחולין שם שהביא דברי הש"ס בפסחים הנ"ל ושמחתי שהרגשתי בראייתו ע"ש] וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"ל הובא בט"ז וש"ך כאן דאם הפרה מעוברת ועביד דאתי שתלד דמועיל והביא ראיה מיעקב שקנה אצל לבן העזים אף דהוו דבר שלבל"ע. ובאמת לפמ"ש הריב"ש סי' שס"ט דקודם מתן תורה היה יכול להקנות דבר שלבל"ע א"כ אין ראיה. אבל גוף הדין אמת דהרי לשיטת רבינו כל שהוכר העובר מקודשת וקצת צ"ע דשם סמך על היתר דחולבת עם היתר דקנין והוא בעצמו בסו' קס"ו כתב דקנין כסף עם היתר דחולבות לא מצטרף לפי שאינם משם אחר ואחריו החזיק בשו"ת צ"צ סי' ס"א בזה. ולפמ"ש לעיל בסי' שט"ז דטעם המהרא"י דבראורייתא ל"מ צירוף רבים שאינם מסכימים מטעם אחד א"כ י"ל דבסי' ק"ל שם דלא היה רק איסור דרבנן דהיה שם ס"ס רק דהיה ספק אחד בדאורייתא עכ"פ מן התורה ודאי מותר כמבואר למעיין שם וע' בט"ז סי' שט"ז ס"ק ה' וא"כ בדרבנן מתירין אף אם אינם מטעם אחר כמ"ש הש"ך בסי' רמ"ב בכללי או"ה ודו"ק כי יש מקום להאריך בזה וכמה מעליות' הא שמעתא לספיקי בכורות. והנה לכאור' היה נ"ל דבר חדש דבאמת צריך להבין למה לא יועיל להקנות דבר שלבל"ע הא קי"ל דיכול לסלק עצמו מדבר שלבל"ע א"כ עכ"פ כשמקנה לאחר הוא סילק עצמו ממנו תה יכול אף בדבר שלבל"ע. אך ז"א דעכ"פ האחר לא קנהו ומה מועיל סילוקו הא אחר לא קנהו ולפ"ז כאן בבכור היכא דנתן מעות או משיכה ניהו דאינו מועיל בעכו"ם הא עכ"פ הוא סילק עצמו מדבר שלבל"ע וא"כ ממיל' זכה העכו"ם בזה מכח הפקר וצ"ע בזה וביותר קשה לפמ"ש התוס' בע"ז דף ע"א דבמקום דליכ' מעות קונה במשיכ' כגון במציא' והפקר א"כ למה לא יסתלק מהולד דסילוק מועיל לדבר שלבל"ע והעכו"ם ימשכנו דאז כיון דליכ' מעות קני במשיכ'. ומיהו יש לומר דכיון דבכל הקנינים צריך לומר לך חזק וקני וכל שנסתלק לא שייך זאת. אך ז"א דעכו"ם יקנהו מעצמו וכמו בהפקר. אך נרא' דע"כ לא יוכל להסתלק מדבר שלבל"ע רק בדבר שאינו שלו רק שיהי' שלו אח"כ בזה כל שנסתלק שוב לא יגיע לידו אבל בדבר שכבר שלו רק שאינו בעולם בזה ל"מ הפקר וסילוק ובמ"ש יש ליישר קושית הקצה"ח סי' רי"א על הב"ח דבדבר שלו ל"מ הפקר כל שא"ב אבל הב"ח מיירי בדבר שיגיע לידו וכעת אינו שלו כלל בזה מועיל הפקר ודו"ק:

ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לפמ"ש האחרונים בשם עבוה"ג דבהפקר פטור מבכור' א"כ למה לא יסתלק עצמו מהולד ולפמ"ש אתי שפיר מיהו בגוף הקושי' נראה לי דל"ק דאינו רוצה להסתלק שמא תלד נקיבה ופטור מבכור' ולהסתלק על תנאי ודאי לא מועיל ודו"ק. שוב ראיתי בעבוה"ג בעצמו סי' כ"ה שהעלה דמדרבנן ל"מ הפקר ומתנה בבכור ע"ש וא"כ ל"ק כל מה שהקשיתי. והנה עוד נ"ל תקנה חדשה להפקיע קדושת בכור לפמ"ש בקצה"ח סי' של"ב דאם הבטיח להשכיר בשכרו דבר שלבל"ע חייב לתת לו ולא שייך בזה דבר שלבל"ע דכאן קונה בדיבור ח"כ יוכל לתת להעכו"ם הולד של בכורה בשכירות שיעשה לו איזה דבר ונקנה לו ואח"כ יחזור ויקנה ממנו כשירצ' וא"ל דכיון דא"צ לתת החפץ בעצמו להשכיר ויכול ליתן לו דמיו כמ"ש בסי' של"ב שם בהג"ה וא"כ הרי לא נקנה להעכו"ם גוף הולד דיכול ליתן לו דמיו דזה אינו דהרי אם רוצה ליתן לו אותו החפץ בעצמו בודאי טוב וכמ"ש בקצה"ח שם באורך וא"כ כיון שיכול ליתן לו החפץ א"כ שוב נקנה לו החפץ עד שישלם לו דמים בעדו ועכ"פ לא גרע משיעבוד דדעת הצ"ץ דמועיל בבכור וז"ב ודו"ק. ובלא"ה נראה דשם בודאי מועיל מעות בלבד דא"ל דמחסרי משיכה וכמ"ש הרא"ש דיכול ליתן מעות בעדו דז"א דכאן ל"ש שהפקיעו חז"ל תקנתם ומשום שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה וכמ"ש התוס' דכאן כיון דהולד עודנו במעי אמו וא"כ יטרח להציל בשביל האם ובכה"ג מעות קונות כיון דהגוף שלו ולכשיוולד בודאי נקנה כיון דכ"ז שלא בא לעולם בודאי נקנה במעות ודו"ק ויש לפקפק ע"ז אבל גוף הדין נכון:

והנה בגוף דברי הקצה"ח שחידש דשכירות קונה דבר שלבל"ע בדיבור אעתיק כאן מ"ש בזה בתשו' בענין אי שכירות קונה דבר שלבל"ע בדיבור והבאתי דברי הקצה"ח סי' של"ב שכ' כן בהדי' דלכך קנה יעקב הוולדות שנתקשה בו בפסקי מהרא"י סי' ק"ל דהו"ל דבר שלבל"ע וע"ז כ' דקנה בשכירות ואנכי הרואה בפסקי מהרא"י סי' ק"ל שמשמע מדבריו דגם שכירות אינו מועיל לדבר שלבל"ע שהרי טרח שם למצוא טעם למי שהבטיח לחבירו ליתן לו רביעית השטר אם יבואו לידי גוביינ' וכ' שם בשם דיין אחד דל"ק שהרי בעי כתיבה ומסירה וע"ז כ' המהרא"י דאף דשכירות לא בעי קנין הא כיון שיכול לחזור מגוף החפץ וא"צ ליתן רק דמים בשכר פעולתו א"כ ל"ק גוף השטר רק דמי השטר והיינו לפי מה ששוה אז אבל מה ששוה אח"כ בעת שהביאו לידי גוביינ' הו"ל דבר שלבל"ע וע"ז האריך לחלק מאריס ומשם פרה לחבירו דקנה גוף הפרה אבל כאן דל"ק גוף השטר רק דמי השטר א"כ בזה ל"ק הו"ל דבר שלבל"ע ע"ש הרי בהדיא דשכירות ל"ק דבר שלבל"ע דאל"כ ניהו שלא קנה גוף הכתב הרי כיון שהבטיח ליתן לו רביעית שויו לכשיבואו לידי גוביינ' קני וע"כ דלא קני ואח"כ דמסיק דקני כ' הטעם דכאן אם נימא דל"ק בגוף הכתב א"כ לא נתקיים לו תנאו והשוכר שיעבד א"ע לתת לו שכרו ובשיעבוד מועיל אף בדבר שלבל"ע כמ"ש ר"א ע"ש הרי דלא אתי לה רק מחמת שעבוד ומטעם דאם נימא דל"ק בגוף הכתב ל"ק כלל הרי חזינן דשכירות ל"ק בדבר שלבל"ע וכן העתיקו להלכה הסמ"ע סי' של"ב ס"ק י"ב ובש"ך שם ס"ק י"ט הוסיף דכיון דהטעם הוא רק משום דאם נימא דל"ק א"כ לא נתקיים התנאי ולא יתן לו כלום א"כ א"צ ליתן לו רק מה ששוה השט"ח למכור כמו גבי מוחל שט"ח לעיל סי' ס"ו סל"ב וכוונתו נ"ל דכמו דשם בסל"ב מבואר דשמין לפי מה ששוה למכור ושמין אם הלוה גבר אלם וה"ה כאן כיון דבאמת ל"ק גוף השטר ורק משום דאם נימא דל"ק לא יקנה כלל והרי חייב ושיעבד עצמו לתת לו שכרו עכ"פ אין לך בו רק בפחות שבחיובין ודלמ' לא התחייב רק כפי מה ששוה למכור וז"ב בכוונתו הארכתי בזה לפי שגם פה ראיתי בקצה"ח סי' של"ב ס"ק ה' שהבין בכוונת הש"ך דכוונתו דא"צ ליתן רק כפי מה ששוה השט"ח בעצמותו קודם שהביאו לידי גוביינ' שאינו שוה רק דבר מועט וע"ז השיב דהתה"ד ביאר בהדי' דנותן לו כפי מה ששוה כעת ע"ש. אבל באמת גם כוונת הש"ך שמשלם לו כפי מה ששוה לאחר הפרעון רק שלא יתן לו כפי מה שגבה באמת רק כפי מה ששוה למכור בשוק דאם מוכר בשוק מוזיל מעט משט"ח כפי מה שהוא ענין הלוה אם הוא גבר אלמא או רך ומשלם תיכף וזה מה שרמז באצבע סי' ס"ו סל"ב ושם מבואר כן וז"ב בכוונתו עכ"פ תמה אני הרי הביא בעצמו דברי התה"ד דשכירות לא קניא דבר שלבל"ע ואיך הסכים בפשיטות דקנה ואין לומר דשם לא הבטיח לו רק רביעית הכתב וא"כ כיון דל"ק גוף השטר א"כ לא שייך לומר דשכירות קונה בדבר שלבל"ע דסוף סוף הוא לא הבטיח לו רק רביעית הכתב ודלמ' לא רצה ליתן לו רק כפי מה ששוה אז טרם שגבה. אך ז"א דא"כ היכא מסיק דצריך ליתן לו כפי מה ששעבד דהא לא שעבד עצמו רק רביעית הכתב וע"כ דשם מיירי דהבטיח לו בהדי' רביעית הכתב לאחר שיביאו לידי גוביינ' ואנו דנין אם מועיל שכירות בדבר שלבל"ע כיון דגוף הכתב ל"ק וז"ב להמעיין שם וגם ממ"ש אח"כ מוכח כן דהרי כ' אח"כ דא"ל דכיון דקיבל ק"ס א"כ נימא דשמא לא גמר להקנותו רק בשטר וכדרך שאמרו גבי מתנת שכ"מ וע"ז חלק דשם לאפוקי ממונ' קאתי אמרינן דלמא לא גמר להקנותו רק בשטר אבל כאן דהפועל ביקש הקנין דלבעל הכתב למה לי' הקנין וא"כ כיון דעיולי ממונא הוא לא אמרי' שמא לא גמר להקנותו רק בשטר ובכל מה דנקנה לו ניחא ליה אם בפעולתו או בקנין ע"ש הרי בעדי' דמיירי בענין שחייב עצמו בשכר פעולתו וגם בקנין. ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי בבתי כהונה הספרדי חלק בית ועד שהביא דברי המהרא"י הנ"ל בסופו בסי' י"ז וכ' לתמוה עליו דגם בעיולי ממונ' אמרי' בכמה מקומות דלא רצה לקנות רק בזה כדאמרו בב"מ דף יו"ד בנפילה ניחא ליה דלקני ושם לעיולי ממונ' וכן קיי"ל בסי' רס"ח בחו"מ גם בסי' קצ"ז לענין מסירה ומשיכ' דבזה ניחא לי' דלקני ולא בזה ע"ש שהאריך ודחה דברי התה"ד הנ"ל בפסקיו. והנני יוסיף להפליא דכן מבואר בתוס' ערובין דף פ"א ע"א ד"ה לא דכיון דהנותן מתכוין לקנות במעות ואף שהוא מקנהו בפירוש בחנם ע"י אחר ל"מ ובראשית ההשקפ' נבהלתי על התה"ד דחליל' שיטעה בזה. אמנם עמדתי על כוונתו דזה ודאי היכא שעשה פעולה זו אמרינן דגמר לקנות בפעולה זו ולא באחרת כמו התם דנפל עליה או שמשכה או שנתן מעות להחנוני, אמרינן דלא רצה לקנות כ"א בזה אבל כאן דשכירות קונה בדיבור והוא הוסיף אומץ וקיבל קנין ג"כ א"כ היאך אפשר לומר דלא רצה לקנות רק בשטר דא"כ למה לא לקח השטר ולא גמר הקנין וע"כ דבאמת כוון לקנות במה שיוכל והוסיף אומץ וקיבל ק"ס והפסקי מהרא"י לא בא לומר דמצד הקונה לא יקנה אלא בשטר דזה ודאי אי אפשר דהרי לא גמר הקנין ומה"ת נימא שבחר בזה ופסל שאר קנינים ורק דלא נימא דניהו דהוא מתכוין לקנות בכל מילי שמא לא גמר המוכר להקנותו רק בשטר וע"ז כ' דבמתנת שכ"מ בא לאפוקי ממונ' אמרינן דלא נתכוין ליתן רק בשטר אבל כאן דהוא לא צריך כלל להק"ס רק הקונה והוא בודאי לא פסל את הראשונות כיון דלעיולי ממונ' הוא בודאי לטפויי קאתי וניחא ליה דלקני בפעולתו או בקנין אם יגמור וכל שלא נגמר בודאי לא פסל את הראשונות וז"ב בכוונת המהרא"י. והנני יוסיף דיש לחלק גם מטעם אחר דע"כ לא אמרינן דבקנין זה רצה רק אם יש לפניו שני קנינים אמרינן דבזה רצה לקנות אבל בשכירות דנתחייב בחיבור וגם בדבר שלבל"ע מטעם שהשתעבד ול"צ כלל לקנין א"כ הוא צריך לבטל החיוב לגמרי זה בודאי לא אמרינן ואדרב' לטפויי קאתי וגם זה נכון. הארכתי בזה לחיבת פה קודש המהרא"י ולברר דבריו עכ"פ דברי הקצה"ח אינו מוסכם שמפסקי מהרא"י מבואר בהדיא שלא כדבריו. אחר כמה שנים שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת הרשב"א חלק שלישי המכונה תולדת אדם סי' ע"ב שכ' דבשכירות קונה בדבר שלבל"ע ע"ש לענין מי ששכר חלב של מניקת דהמניקת א"י לחזור בה. אף דהחלב הוה דבר שלבל"ע איברא דלכאורה הדבר צ"ע דע"כ מה דשכירות אף בדבר שלבל"ע נקנה הוא משום דאדם יכול לחייב עצמו אף בדבר שלבל"ע וא"כ הא כבר נודע מ"ש המהרי"ט חלק חו"מ סי' פ"ד דחיוב דאין רק על גוף הדבר ולא באחריותו על נכסים לא הוה שעבוד ע"ש וע' קצה"ח סי' ר"ג שהאריך בזה וא"כ במניקת דלא נתחייבה רק שתתן החלב לבנו אבל אחריות נכסים לא שייך בזה ובזה לא שייך חיוב ואיך נקנה בדבר שלבל"ע ואולי נתחייבה להעמיד לו מניקת אחרת שתשכור אם לא תאבה לתת לו חלב או שלא יקבל ממנה וצ"ע בזה ולפ"ז במחייב לשכיר בדבר שלבל"ע דכיון דאם רוצה נותן לו אותו הדבר שהבטיח לתת לו ויכול לומר כשנאבד הדבר שלך הוא נאבד וע' קצה"ח סי' של"ב ס"ק ד' שהאריך להסתפק בזה א"כ אין החיוב רק על גוף הדבר ולא נתחייב באחריות שוב אפשר דל"מ בדבר שלבל"ע וכמ"ש וצ"ע בזה וכפי הנראה שם גם להרשב"א לא ברור ליה דיוכל לקנות בשכירות דבר שלבל"ע שלבסוף מסיק דאולי קנה דהוה כדקל לפירותיו וה"ה הדד לחלבה ע"ש וע"ש ברשב"א הובא בשטמ"ק בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו מה שהאריך בענין דקל לפירותיו וברשב"א פרק הסולח וקצה"ח סי' ר"ט וא"מ סי' פ"א וצ"ע בדברי שו"ת הרשב"א הנ"ל ועיין סי' שט"ו ס"ב בחו"מ שכ' שם דכל שאין לו למכור אין לו לשכור אא"כ יש לו פירות לבד שזה שוכר ולא מוכר וע' סמ"ע שהאריך שם דאיך יכול להשכיר הפירות דהו"ל דבר שלבל"ע ועיין קצה"ח ונתיבות שם מ"ש בזה ולפי דברי הרשב"א דבשכירות מועיל אף בדבר שלבל"ע א"ש ודו"ק:

אחר זמן רב מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ס"ה שכתב בהדיא דשכירות נקנה אף בדבר שבל"ע והב"י מביאה בחו"מ סי' סמ"ך בקוצר ומהתימה שכל האחרונים שם לא זכרו זאת ובמהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן בדף א' במ"ש שם דהמקבל וולדות דע"כ קנה האם דאל"כ היאך זוכה בוולדות הא הוה דבר שלבל"ע ולא זכר שם דבשכירות קונה בדבר שלבל"ע מיהו יש לומר דניהו דקנה בשכירות אף בדבר שלבל"ע היינו שמחויב לתת לו מעות בעדו וכמו בכל שכירות דאינו מחוייב בגוף החפץ ויכול ליתן דמים וא"כ שוב אין לו זכייה בגוף הולד רק בדמי השכירות ואינו מהראוי שיפטור בבכורה. איברא דלפ"ז צ"ב הך שו"ת הרשב"א סי' ע"ב דמחייב במניקת לתת החלב מיהו יש לומר דשם בחלב דל"ש דמי שכירות דהוא צריך להחלב שלה בכה"ג ודאי קונה אף דבר שלבל"ע ודו"ק. גם יש לומר ולחלק בין שכירות שנתחייב המשכיר לפועל השכיר דשייך לומר דיתן לו דמים אבל מה שנתחייב הפועל לעשות מלאכה לבעל הבית הוא צריך לגוף הפעולה וקונה גוף ענין הפעולה ודו"ק:

ובזה מיושב דאין ראיה מפסקי מהרא"י הנ"ל דשם מיירי אם מקנה להפועל דבר שלבל"ע דלא קנה דיכול ליתן לו דמים ושוב לא קנה. איברא דשוב יקשה מנקודים ועקודים שהבטיח לבן ליעקב הא הוה דבר שלבל"ע מיהו נראה דאם גוף השכירות הוא מה שיולדו נקודים וברודים יהי' שלו לא שייך לומר דהו"ל דשלבל"ע דא"כ יתבטל גוף השכירות ויצא הלה בפחי נפש בכה"ג ודאי קנה הפועל ועכ"פ הא דאמרו בבכורות דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה מהו ובדף ג' בש"ס מאי לאו אבהמה ולא אעובר מבואר דעובר בלבד קונה אף דהוה דבר שלבל"ע צ"ל דכל דהולד במעיה לא מקרי דבר שלבל"ע. ובאמת יש בזה מחלוקת הפוסקים וע' בחו"מ סי' ר"ט ובב"י סי' רי"א ובחבורי יד שאול הלכות נדרים סי' ר"ד וסי' רס"ז וע' תוס' בכורות דף ג' ד"ה דקא דמבואר דעובר חשוב דבר שלבל"ע ומהתימה על המהרי"ט אלגזי דמפלפל בדבריהם ולא הרגיש בדברי הש"ס הלז. שוב ראיתי דאין קושיא משם דשם עיקר הפלפול אם מותר למכור עובר לגוי שמא יעשה מלאכה וא"כ יש לומר דבאמת הקנה האם לעובר והוה כדקל לפירותיו רק דהחילוק הוא אם העובר כבר במעיה א"כ יש לומר דמותר דאינו ראוי לעשות מלאכה אבל בהמה מחלף ולכך אסור אבל הקנין היה באמת בהמה לעוברה כדקל לפירותיו ואין לו זכייה באם כמ"ש המהרי"ט שם:

שם דבר שלבל"ע ע' שו"ת צ"ץ שכ' בסוף הספר דל"מ הקנאת הפרה להפקיע מבכורה אף שמשכו העכו"ם כל שלא נתכווין לקנותו בזה לא קנה כמו בעודר בנכסי הגר וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ב. וראיתי בקצה"ח סי' ער"ה שתמה שנעלם מהם מ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין דף כ' והנימוק"י פ' חזקת גבי רב ענן דכל דיש דעת אחרת מקנה קני אף שלא נתכוין לקנות ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה לי הדבר נכון דע"כ לא כתבו הרשב"א והנימוק"י רק במתנה יכול להקנות אעפ"י שלא נתכוין לקנות משא"כ במכר וטעם הדבר נראה לי עפמ"ש הרא"ש בפרק שני דכתובות גבי נכסי דבר שטיא דאם הקנו לשוטה נכסים זכה בהם אבל למכור לו לא מהני ומטעם דמתנה זכין לו שלא בפניו משא"כ במכירה אינו בא מכח המוכר בלבד דצריך דעת הלוקח ג"כ שיתחייב במעות ואדעתא דהכי קא מקנה ליה שיתחייב בדמים ואם אין בו דעת להתחייב בדמים ל"מ הקנאתו ע"ש ולזה נראה לי שנתכוין ה"ה ריש פכ"ט ממכירה שכ' דבמתנה קונה הקטן דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף מעשיו אינם כלום מן התורה אבל במתנה אם זוכה לו קנה דבר תורה כיון שיש דעת אחרת מקנה ע"ש. והן הן הדברים שכ' הרא"ש בשם הרמ"ה לענין שוטה דבמכירה בעי דעת הלוקח ג"כ משא"כ במתנה. ובזה יתיישב הרבה קושיות שהאריך הקצה"ח סי' רל"ה בדברי ה"ה אלו ומהתימה שהזכיר שם דברי הרא"ש אלו ולא ירד שלחילוק זה נתכוין ה"ה ג"כ ע"ש. ומעתה הרי שלך לפניך דבשלמא במתנה אף שלא נתכוין לקנות כל שיש דעת אחרת מקנה קני דלא גרע מקטן וחרש דאין להם דעת לקנות משא"כ במכירה דבעי דעת הלוקח להתחייב במעות וכל שלא נתכוין להקנות אף המוכר לא רצה להקנות לו וז"ב כשמש ולפ"ז נכונים דברי הצ"ץ ועבוה"ג דשם רצו למכור הפרה וכל שלא נתכוין העכו"ם לקנות ל"מ דעת אחרת מקנה. ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח מסי' קצ"ח שכ' הרשב"א דכל שמשך גלי אדעתי' דבמשיכה רצה לקנות ולא במסירה והרי שם איכא דעת אחרת מקנה וכן הקשה מהא דמבואר בסי' ער"ה בטור דגם בלוקח לא קני אף דדעת אחרת מקנה משום דבמכירה ל"מ דעת אחרת מקנה וכמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשה מהא דמבואר בחו"מ בטור בשם הראב"ד דאף דמדד לוקח על התמרים לא קנה שלא נתכוין לקנות במדידה זו והרי איכא דעת אחרת מקנה וכ' דתרי ראב"ד נינהו ולפמ"ש הדברים כפשטן דע"כ לא כ' הראב"ד והנימוק"י דמועיל דעת אחרת מקנה רק במתנה משא"כ במכר וכמ"ש ומ"ש הטור שם על הראב"ד ולא נהירא היינו משום דע"כ לא אמרינן דבמכר ל"מ דעת אחרת מקנה רק היכא שיש קצת גילוי דעת דלא נתכוין הלוקח לקנות אז שפיר אמרי' דממילא לא רצה המוכר להקנות וכמו במשיכה דראינו שמשך וכדומה אבל כל שלא ניכר שום גילוי דעת א"כ ממילא אמרי' דהלוקח רצה לקנות בקנין הלז דמה נ"מ לו בקנין זה או באחר סוף סוף יצטרך ליתן מעות וממילא שוב המוכר רצה להקנות לו וז"ב מאד. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שהקשה המלמ"ל פ"ז ממכירה דברי הטור אהדדי דבחו"מ סי' ר' דחה דברי הראב"ד וס"ל דקונה במדיד' וביו"ד סי' קל"ב כתב דהגביה תחלה לקנותו קנה וכתב הב"י דאף שהגביה בשעה שמדד לא קנה דלא נתכוין לקנות ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשם כל שלא יקנהו במדיד' שיב נאסר היין ואסור לקבל דמים בעדו וא"כ מסתמ' לא רצה העכו"ם לקנותו במדיד' דהרי אם לא יקנהו אדרב' יוכל להיות שלא יצטרך לתת הדמים וכל שלא נתכוין לקנות שוב ל"מ מה שדעת אחרת מקנה דהיא לא רצה להקנותו בלא דמים וכנ"ל ואף דיאסר הא יוכל לפסוק דמים קודם ולא יאסר ודו"ק היטב:

אחר זמן רב כשלמדתי עם תלמודים הרי"ף מכתובות בהגיעי לדברי הר"ן גבי נכסי דבר שטיא שם הקשה הר"ן דאף גלית ליה חזקה דאבהתיה כיון דהמוכר קמא לא מצי מפיק נכסי מבר שטיא וא"כ שוב אית ליה חזקה לבר שטיא בנכסי ע"ש ובהגהה מהר"ם מטיקטין הקשה דשאני מוכר קמא כיון דהוא דעת אחרת מקנה שפיר נקנה להבר שטיא אותן נכסי משא"כ במה שבר שטיא הקנה להלוקח הורע כחו דכל שהיא שיטה א"י להקנות וכ' דאף דהרא"ש כ' דכל שזה א"י להתחייב במעות אין דעתו של זה לקנות היינו כל שעדיין לא לקח הדמים אבל כל שלק הדמים שוב נקנה לו לבר שטיא זה תורף דבריו אף שלא באר הדברים ולכאור' דבריו סתומים דכל שזה אין לו דעת להתחייב במעות שוב נתבטל המכיר' אבל באמת דבריו נכונים דעיקר הטעם הוא שזה לא רצה למכור אם זה לא יתן לו מעות א"כ זה כשאנו דנין בעת המכיר' אבל כל שנתן לו המעות א"כ מה נ"מ להמוכר כל שקיבל הדמים שוב הקנה לו המכר בתורת מתנה ובעתכ' מועיל דעת אחרת מקנה כמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה וא"כ יפה הקשה המהר"ם טיקטין ז"ל. אמנם אחר העיון נ"ל דמ"מ שפיר הקשה הר"ן דע"כ צ"ל דהמוכר לא יוכל להפקיע כלל המכר ואמרי' דכשהו' חלים קנה בר שטיא הנכסים דא"ל דמשום דעת אחרת מקנה הא אין לו דעת להתחייב בדמים וא"ל דעכ"פ בתורת מתנה הקנה דז"א דהא אנן סמכינן על שטר קנין שיש לו לבר שטיא וא"כ שם כ' שמכר לו והרי המכיר' בטלה וא"כ עכ"פ השטר בטל ושטר מתנה אין לו וא"כ שוב לא שייך חזקה בנכסים דכל שהשטר בטל אין לו חזקה כלל ותדע דאם באמת הי' טעות במתנ' שכתב לו בתורת מכירה הי' השטר בטל וא"כ גם בזה עכ"פ השכר בטל וגדול' מזו כ' הר"ן שם למעל' דאף בתפס שלא בעדים כל שא"י שטר זה מה טיבו ומודה דבהאי שטרא תפיס הו"ל חספא בעלמ' ומכ"ש כאן דאנן לא ידענו רק עפ"י שטר והרי השטר חספא הוא וע"כ דהשטר כשר ואמרי' דכשהו' חלים זבין וא"כ שוב הו"ל חזקה והמעיין בלשון הר"ן מצא דכוון לזה. והנה נראה לפענ"ד לכוין בתירוצו של הר"ן במ"ש דאם לקח בשטר אה"נ אבל כאן מיירי כשלקח בכסף או בחזק' בפני עדים ואותן עדים שראו המקח לא דקדקו אם הי' בריא או שוטה דאין עליהם לדקדק ע"ש. ובאמת שזה דבר חדש שדוק' בשטר סמכינן על חזק' דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בהכשר ובטוש"ע חפשתי בסי' מ"ו בסופו ובסי' רל"ה ולא מצאתי מוזכר סברא זו ולפמ"ש יש לומר דהכי כוונת הר"ן דכאן שבאמת דעת אחרת מקנה ומועיל כל שקיבל המעות הוא מקנה לו בתורת מתנה א"כ אין על עדים לדקדק דעכ"פ נקנה לזה אף שהוא שוטה ובשלמ' כשחתמו על השטר הרי בשטר נכתב לשון מכירה וזה מתנה הוא וא"כ השטר חספא בעלמ' הוא וצריכין לדקדק משא"כ בשלא חתמו רק שראו שנתן לו כסף או שעשה חזקה א"כ מה להם לדקדק הא סוף סוף נקנה לו וכל שלא דקדקו שוב לאו עדים מקרי ואין לסמוך עליהם ואינו בחזקת בר שנויא וכיוצ' בזה כתבו האחרונים דקרובים דפסולים מגזירת הכתוב אף משה ואהרן דלא משקרי א"כ כל שפסלם התור' שוב לא דקדקו ויש לחוש דלמא משקרי ג"כ וה"ה בזה כל שאין עליהם לדקדק שוב אין עליהם שם עדים ודו"ק היטב. ובשנת תברך י"ב שבט מצאתי בדרך למודי בשיטה מקובצת ב"מ דף נ"ד גבי מדד עד שלא משך שכתב דכל דלא נתכוין לקנות לא קנה כמו בעודר בנכסי הגר ע"ש ומזה סתירה להקצה"ח ולפמ"ש למעלה אתי שפיר ודו"ק:

שם ס"ז המקבל צאן מן העכו"ם. נשאלתי בשנת תרי"ז י"א ניסן במה שאירע בבראד שאחד קנה פסעסיע מאדון וקנה חמשים פרות לשלשה שנים ואחר השלשה שנים לקבל בחזרה הפרות והולדות הכל אשר לכל כשווים אז או לקבל מעות ואח"כ נתעברת פרה אחת וילדה זכר והנה נשאלתי מה משפטו אם בכור הוא והשבתי לפום ריהטא כיון דברשותי' קיימי לחזרה אם ירצה לקבל בחזרה מוכרח להחזיר לו עדן לא נפקא מרשותא. ולפענ"ד זה עדיף מיד נכרי באמצע דכאן הברירה תלוי ביד האדון ובכה"ג ודאי העיקר קאי ברשותא דמרא וכמבואר כעין זה בסי' קע"ז בסעיף כ"ז לעיל דאם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר אז משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ע"ש וא"כ כאן שמבואר דתלוי הבריר' ביד האדון פשיטא דלא נפק' מרשותי' וזה עדיף מיד נכרי באמצע שוב ראיתי בתוס' ב"מ דף ע"ב ד"ה אין ע"ש דאין חילוקם מבואר ולפמ"ש מבואר החילוק של התוס' ברומחא טפי דזה החילוק בין יד עכו"ם באמצע ובין ברשות' דמרא קיימא וע' במג"א סי' תמ"ח לענין מתנה ע"מ להחזיר ע"ש בשם הרדב"ז ודו"ק היטב. והנה אחד מהדיינים שלי אמר דיש לומר להיפך דאם היה ברירה ביד הישראל אם להחזיר היה עדיף טפי אבל אם הברירה ביד המוכר יש לומר דהאדון הי' מחליט בדעתו לבלתי קבל בחזרה ונמצא הוא של היהודי. ואם אמנם מצד הסברא נראין דבריו אבל לפענ"ד כיון דעכ"פ יד נכרי באמצע א"כ שוב עדיף מה שהברירה ביד האדון דהו"ל ברשותא דמרא קמא ודו"ק:

והנה בשנת תרח"י י"ב אדר היה אצלי אחד מיושבי הכפרים ושאל היות שהיה לו בהמה מבכרת ומכר אותה למכרי בכסף דהיינו שקיבל זדאטיק כנהוג ואח"כ מסר לו החבל למשוך הבהמה ומשכה אבל לא משכה רק בחצירו של מוכר ולא משכה לביתו וא"כ ל"מ משיכתו וא"כ לא היה רק כסף לבד ותלוי בפלוגתא דרבוותא. והנה שאלתי אם היה קנין מעריט"ש הנהיג וזה הוה קנין סטימתא. והנה לפענ"ד שיש להתיר וכמ"ש בשו"ת נט"ש סי' למ"ד. והנה מה שהביא דברי המג"א סי' תמ"ח ס"ק ד' והאחרונים אני תמה על כלם שלא הזכירו דברי שו"ת המיוחסות סי' רכ"ה שכתב דקנין שנהגו לקנות מועיל אף שמדינא אין קונה מ"מ מקרי קנין סטימתא והרגיש בקושית המג"א מדיניהם שפסקה להם תורה וכתב דמיירי שם במקום שאין מנהג ידוע היאך קונים בעכו"ם יעו"ש אמנם מ"ש אח"כ ואין נראה לפענ"ד צ"ל ועוד נראה והיינו דאף דנהגו לקנות במשיכה מ"מ להתחייב בבכורה והיינו שתכנס לרשות ישראל לא נכנס לר"י דס"ל דלגוי במשיכה לא נכנס לרשות ישראל עד דקני ליה אבל לענין שיתחייב הגוי הבהמה בדיניהם דיינינן לזה דרך כלל דברי הרמב"ן הם כן דבאמת קנין שנהגו מועיל אבל מ"מ אזלינן בתר ד"ת ג"כ לענין בכורה אבל לר"י דמד"ת לא קני אף דנהגו לקנות בכסף היינו שיתחייב לתת לו הבהמה אבל מ"מ לא נכנס לרשות ישראל להתחייב עי"ז. והן נסתר מחמתו מ"ש בהגהת מחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ט' שכתב בנו הרב בהג"ה ליישב דלכך ל"מ שיתנה שהרי לא נכנס לרשות הגוי כן נראה כוונת ההג"ה והביא משו"ת המיוחסות הנ"ל וכן בנטע שעשועים מחמת זה נסוג אחור מהיתרו ואני תמה על עצמי דאדרבא משם בארה להיפך דהמעיין ברמב"ן ימצא להיפך דהוא ס"ל דמה שנהגו לקנות מועיל רק דזה דוקא במה שאינו נגד ד"ת ולכך לר"ל דמשיכ' בישראל קני (משיכת) ישראל הקונה מעכו"ם קונה בכסף להתחייב בבכורה שהרי מד"ת קונה אבל לר"י לא נכנס עי"ז לרשות הישראל כיון דמשיכה מן התורה אבל מ"מ הגוי נתחייב לישראל ליתן לו הבהמה יעו"ש ודו"ק. ועכ"פ בנ"ד מבואר דהזדאטיק והמעריטש קונה בבכורה לפטור את הישראל מבכורה. אך מה שיש לעיין כיון דספק הוא אם בכסף או במשיכה א"כ כל שמשך החבל שוב הוה כגלוי דעת דלא רצה לקנות בכסף לבד רק עם המשיכה והרי לא קנה ע"י המשיכה. אבל באמת לא קי"ל כן כמבואר סי' רס"ח ס"א בהג"ה ועש"ך שם ואף בקנין דרבנן אינו דוחה מכ"ש בקנין תורה וע' מלמ"ל הלכות זכייה פ"ג ובלא"ה בקנין סטימתא לא שייך זאת דבודאי רצה לקנות בזה וזה עיקר קנין סטימתא משום שנהגו בין הסוחרים איך שייך לומר דלא רצה לקנות בזה וגם כל שעושה משום ספיקא דדינא לא שייך זאת וע"כ ברור דקנה ומדברי שו"ת המיוחסות למדנו חדשות שאף בכסף קני כל שנהגו בזה מתורת סטימתא ודו"ק:

והנה העירני אחד מהדיינים שלי דאפשר דלהרמב"ן כמו שאינו נכנס לרשות ישראל להתחייב בבכורה עי"ז ה"ה להיפך דלא יצא מרשות הישראל ע"י כסף לבד דאינו נכנס לרשות העכו"ם. אבל לא דמי דשאני עיולי ואפוקי דבעיולי לא נכנס לרשות ישראל עד שימשוך אבל לאפוקי כל שנתחייב העכו"ם ע"י שבדיניהם קני לי' הו"ל כיד גוי באמצע וקני ובפרט שהישראל רוצה להקנות לו וז"ב ודו"ק:

והנה בשנת כת"ר נשאלתי באחד שמכר פרה לנכרי וקיבל דראהן אך מקודם הי' כבר בבית הנכרי שנתן להפרה מזונות ואמרתי לכאורה כיון דכסף לא קני וצריך משיכה לחצירו והרי רשות הנפקד קנוי להמפקיד וא"כ הוה חצירו של המוכר ול"מ כסף לבד. ואמרתי כיון דמכר עכ"פ בכסף עכ"פ לענין הרשות ודאי מועיל מה שמכר הפרה ועכ"פ סליק עצמו מרשות הנכרי ושוב קנוי להנכרי דממילא נעשה חצירו של הנכרי וז"ב:

והנה יום א' מצורע תרכ"ד נשאלתי באחד שהיה לו פרה מבכרת והאדון של הכפר הניחו להיות רועית שם ומכרה להרועה של האדון שהרשה לו האדון להחזיק בהמתו ג"כ שם ומסר לו החבל אבל לא משכה לר"ה רק מסירה לבד היה שם וא"ל ליתן לו זדאטיק ולא הי' לו לנכרי ואמר הגוי לבעל הכפר שיתן לו זדאטיק ולא הי' לו וא"ל בעל הפרה שיתן לבעל הכפר הזדאטיק והוא לא נתן וב"כ ילדה הפרה בכור והאנד שלאק היה שם. והנה אף שמכירה ל"מ רק ברשות שאינה של שניהם ע' בסמ"ע מ"ש בזה בסי' קצ"ח סקט"ז והט"ז חולק שם. אמנם כאן נראה כיון דהחצר הוא של האדון והאדון הרשה להרועה שיוכל להעמיד שם בהמתו א"כ ברשות המופקדין כיון שקבל עליו אף בדיבור קונה הלוקח כמבואר בסי' רי"ש וכאן הרי הרשה בעל החצר להקנות להרועה המקום והו"ל כשאול לו ואף דגלי דעתו דרצה דראהן הנה יש שני דיעות בחו"מ סי' רס"ח והרמ"א סתם דאף דנפל קנה וגם כאן באמת אמר שיתן לבעל הכפר א"כ לא הקפיד דוקא שיתן לו דראהן וע"כ נפקע מן הבכורה:

ס"ז בהג"ה שקיבל בהמה מישראל לגדל'. הנה בשנת תברך כ' סיון הגיעני תשובה מהרב מוה' יעקב מענדיל פרידמאן מ"ץ דק' נדבורנא בדבר שנהגו שם שקונים עגלים לגדל והדרך הוא שקונה עגל אחד ונותנו לעכו"ם לגדלו ולטפלו בו ולזונו עד שתתעבר ופוסק עם העכו"ם שיהי' לעכו"ם חציו מה שישוה בעת ההיא עבור הטרחא והסיפוק שיש לו וע"ז הביא דברי המהרא"י שהביא הט"ז והש"ך כאן דמועיל מה שמקנה לו בעד השכר והגידול וע"ז תמה דלמה יועיל הא מבואר בש"ך דאף בנותן מעות ל"מ כל שלא נתן מיד רק הבט ח לית לו ולמה יועיל כאן. עוד הקשה דהא הו"ל קונה במלוה דאינו מועיל כמבואר בחו"מ סי' קצ"ט וסי' ר"ד וגם לפמ"ש הסמ"ע בסי' קצ"ט ס"ק ד' דל"מ רק שהוה כחליפין והרי חליפין ל"מ בעכו"ם כמ"ש הש"ך סי' קכ"ג. ולפענ"ד נראה דבר חדש דלכאור' קשה למה כל הטורח שטרחו במה יקנה העכו"ם והא יכול להיות שהישראל תיכף משעש' זה העכו"ם משיכה או נתן כסף נסתלק הישראל וסילוק לא בעי קנין כמו מחיל' דלא בעי קנין ואף דמחיל' ל"מ כשהוא בעין מ"מ למה לא יועיל סילוק דהוא מסלק נפשו וסילוק מועיל אף בדבר שא"ב. אמנם נראה דהנה באמת סילוק ל"מ ומידי דהוה אהפקר דחייבת בבכור' וכמ"ש הטורי אבן בר"ה בדף י"ג אף דאחרונים השיגו מהא דמבואר בתוספתא פ"ב דבכורות דבהמת מדבר פטור מבכור' היינו דוקא בהמת מדבר אבל מה שהוא מסלק עצמו ל"מ כ"ז שלא זכה בו אחר ולא נפקע מבכור' כנלפענ"ד נכון וכיון דעכו"ם לא זכה בכסף או במשיכ' ל"מ הסילוק כנלפענ"ד ולפ"ז כאן שיש לעכו"ם שעבוד וחוב על הבהמה שוב מועיל סילוק שלו וא"ל דזה לא זכי מ"מ הא הוא סילוק עצמו וא"ל דא"כ הא האחר לא זכה דזה אינו דעכ"פ זה העכו"ם יש לו שעבוד וחוב והוה שלו כנלפענ"ד ברור ועיין בסי' ער"ה דגר שמת ויש עליו מלוה דמלוה קודם אף שנעש' הפקר וה"ה כאן ול"ד לכסף שעכ"פ יש לו מלוה עליו משום דשם אין לו שיעבוד על גוף הפרה אבל כאן יש לו שעבוד על גוף הפרה ומש"ה מופקע מן הבכורה ועיין ב"ק דף מ"ה ודף י"ג דיש חילוק בין הפקיר ואח"כ הקדיש להקדיש ואח"כ הפקיר ומיושב קושית האחרונים על הט"א וכמ"ש למעל' ודו"ק:

והנה בשנת תבר"ך כ"ח סיון הגיעני מכתב מהרב מוה' אייזיק שור אבד"ק באזא במדינת וואלחייע שאירע שנאבד ליהודי פרה וכמה ימים עברו שבקשו וחפש אחרי' ולא מצא ונתייאש ממנה כי דרכם של גנבים לשחוט תיכף כדי שלא יוודע הדבר ולאחר הרבה ימים עבר דרך כפר אחד ומצא פרתו אצל גוי אחד ושאל אותו איך באה הפרה לידו ואמר כי מצאה תועה בשדה ואספה לביתו כדי שיוכל להחזיר' למי שידרש אותה ונתברר ליהודים אשר בכפר כי תיכף לאחר שנאבד' הפרה תיכף באה ליד העכו"ם וגם העכו"ם חשוד על גניבה ושני ימים קודם שבא היהודי לאחר שהית' כבר ביד הגוי היתה הפרה מבכרת וילדה זכר וע"ז שאל היאך משפטה אם נפטר' מבכור' וע"ז כתב מעלתו שדעת הרא"ש והראב"ד דלידה חשוב שינוי ואפי' להרמב"ם הביא דברי עטרת צבי דע"י יאוש קנה אף בשינוי גרוע. ואני אומר דלפענ"ד שינוי לא קנה בנכרי דמנ"ל דעכו"ם יקנה בשינוי וקרא דוהשיב את הגזיל' בישראל הוא דכתיב ועיין שו"ת חכם צבי ז"ל סי' כ"ו שהאריך בישוב קושית המהרש"ל דמנ"ל דאסור גזל עכו"ם דהא התור' לישראל ניתנה ותירוצו ל"ש לענין זה ע"ש ודוקא יאוש דמצד המתייאש נגעו בו דהוא סילק עצמו או הפקיר הוא דקנה בעכו"ם וכן שינוי רשות דמ"מ נשתנ' הרשות אבל שינוי מעשה ושינוי השם מנ"ל בעכו"ם וצ"ע בסוגיא דאוונכרי כי אינו לפני כעת שום ספר. ומיהו לפמ"ש הסמ"ע סי' שס"ב דבשבח הבא ממילא קונה ע"ש בס"ק ג' כל שהיה לאחר יאוש א"כ גם כאן קנה. מיהו הש"ך סי' שנ"ד חולק ע"ז וגם להסמ"ע אינו רק מפני תקנת השבים לאחר יאוש וזה ל"ש גבי עכו"ם וגם שאר היתירים שלו אינם ברורים. ומה שהביאו דברי הב"ח סי' ר"ס שהביא בשם המרדכי דבמציא' אין חצירו קונה והוא כתב דבב"מ דף י"א מבואר דחצרו קונה לא אוכל לדון כיון שאינו לפני אבל ב"ד ל"ש זאת דחצר מטעם שליחות ואין שליחות קונה מיהו הקצה"ח סי' קצ"ד הכריע דחצר יש לו לעכו"ם וצ"ע בזה. ומה שנ"ל היתר בזה ע"פ מה דאמרו בחולין דף ל"ט ע"ב חזינן אי אינש אלמא הוא דלא מצי מדחי לי' אסור ושיטת רש"י דקנה לגמרי והתוס' כתבו שם דמדרבנן הוא ובחידושי הרשב"א שם מבואר דהוא כמו דאמרו בפסחים דף ה' דבנכרי אלם עובר ע"ש וגם כאן לא גרע מאינש אלמא דל"מ אם מצאה העכו"ם לא יוכל היהודי לברר כ"כ בניקל שפרתו היא וגם אם הוא גנבה לא יוכל לברר שהיא שלו וגם יוכל לטעון דקנה אותה מאחד וא"כ פשיטא דהעכו"ם קנהו ועכ"פ מידי תפיסת יד לא יצא וקנה אותה בזה לענין הפקעת בכורה ועיין בשו"ת צ"ץ סי' ס"א ס"ב ואינו לפני כעת וע"כ נראה לפענ"ד דפקע' הבכור':

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה