דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שיד
ס"א אם עשה דבר שנראה במערים. הנה בשנת תרי"ג שאל אותי אחד ממלמדי למד בהא דאמרו בביצה דף כ"ז האי גברא דאתיא בוכרא קמי' דרבא וכו' כי אתא למחר אמר היכא הוה עובדא א"ל הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוציא והוה איהו בהך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה שפוותי' א"ל דלמא את גרמת ליה א"ל לא ופירש"י דהאי גברא כהן הוה והקש' דמשמע דכשא"ל לא הוה מהימן ליה ואמאי כיון דנחשדו על הבכורות צריך שיעידו עליו ואינו נאמן כמבואר כאן וע"כ רצה להגי' ברש"י שלא היה כהן וזה א"א דהרי כתב רש"י את גרמת לי' שנחשדתם על הבכורות הרי מבואר דכהן הי' דאל"כ למה חשד אותו ומה"ת לחשדו ומצאתי ביש"ש פרק א"צ סי' ט"ו שהרגיש בזה אבל בתירוצו חסר קצת וכפי הנרא' תירוצו היא דע"כ לא נחשדו הכהנים על גרמא רק על גוף המעש' שייך חשד שיוכל להביא עדים שלא עשהו אבל על גרמא שאינו רק דברים שבלב וא"א להביא עדים ע"ז שוב לא חשדינן אותו וסגי בששואלין אותו והוא אומר לא ע"ש וזה דבר חדש ולדבריו צריך לומר דמ"ש כאן אם עשה דבר שנראה כמערים היינו דדוק' אם ניכר הערמ' כמו שהי' בעובד' דר"צ שנתן שעורים לבכור בסל שיוכל לפרוט שפתיו אבל כאן לא עשה דבר רק שהוה שדיין שעורים והוא לא הניחם שם מדעת והבכור ראה אותם מאידך גיסא ופרט לשפוותי' בזה סגי בשאל' אם נתכוין לגרום או לא וכל שאמר לא מהמנינן ליה:
ודרך אגם ארשום בקצר' על דברת הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח ה"ז דדעתו דגם בזמן הזה הטלת מום בקדשים מה"ת והלח"מ תמה עליו דרבא אמר דנרא' כמטיל מום משמע דאינו רק מדרבנן:
והנה הרב הגדול מוה' אורי וואלף נ"י אמר לי בשנת תרט"ז כ"ז אדר ראשון דלפמ"ש הריטב"א בע"ז שם דמיירי במתפיס תמימין לבדק הבית הרי אלו יקרבו מדרבנן וא"כ בזמן הבית הי' אסור מדרבנן להטיל מום ובזמן הזה נראה כמטיל מום וא"כ לק"מ דדוק' במטיל מום בבדה"ב הוא דלא הוה רק מדרבנן אבל במטיל מום בקדשי מזבח אף בזמן הזה אסור מן התור'. ולכאורה יפה טען. אך לפענ"ד גוף דברי הריטב"א צ"ע דכל הטעם דמתפיס תמימין לבדה"כ א"י מידי מזבח הבנתי מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ל"ט דהוא תקנה דרבנן לפי שתמימין מועטים ואין להוציאן מידי מזבח. ולפ"ז בזמן הזה דלא צריך להקריב שוב לא הוה אף שהקדיש תמימין רק קדושת בדק הבית והרי בקדשי בדק הבית ל"ש להטלת מום כמו שהתחילו התוס' והריטב"א להקשות וא"ל דזה באמת תירוצו של רבא דהשת' אינו רק כנראה דז"א דמלבד דקארי ליה מה קארי ליה אף גם דא"כ מ"פ ולהוה כמטיל מום בבע"מ הא שם הוא בקדשי מזבח וכאן ל"ש כלל קדשי מזבח והוה רק קדושת בה"ב והוא הקדישו באמת לקדושת מזבח והנה בהא דפריך ולהוה כמטיל מום בבע"מ ופירש"י דפליגי ביה תנאי בבכורות גבי בכור שאחזו דם וצ"ע דלמה לא מציין על מה שמפרש שם דמטיל מום בבע"מ נחלקו ר"מ ורבנן וגם תימה מאי קושיא הא באמת רבנן פליגי על ר"מ וס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי וגם תימה על מ"ש כאן דבע"מ חזי לדמי' ופירש"י לחללו באחר ומקריב חליפיו וקרינא ביה תמים יהי' לרצון דראוי לחליפיו. ולפענ"ד נראה דבאמת הך דבכור שאחזו דם יקיז באמת לא הוה מום בעצם רק משום דכיון דבודאי ימות אין לך בע"מ גדול מזה כמ"ש רש"י בבכורות שם ד"ה הכל מודים וכן נראה כאן. ולפ"ז כראה דזה דומה ממש ללא חזי להקרב' דכאן דגם כאן הוא תם רק שאינו חזי להקרב' בזמן הזה וה"ה בכור שאחזו דם דעכשיו אינו בע"מ דע"כ ימות ולא חזי להקרב' ואפ"ה נחלקו בו תנאי. ולפ"ז מיושב היטב מה דמשני ניהו דלא חזי לגופי' לדמי חזי היינו מום כזה שאחזו דם דעכשיו אינו בע"מ רק שאינו ראוי להקרבה והוה כבע"מ על כל פנים חזי לחללו וחליפיו אסור וקרינא ביה תמים יהיה לרצון ולכך נחלקו אבל בבע"מ ממש מותר כיון דכבר אינו תמים ובעי תמים יהי' לרצון. ולפ"ז מיושב היטב כל הקושיות דבאמת כל שהבכור בע"מ ממש שפיר קי"ל כרבנן דר"מ ומותר אבל כל שאינו בע"מ ממש רק שאחזו דם והוה כמו בע"מ זה אינו מקרי בע"מ רק דאינו חזי להקרב' וזה לא התירו רבנן רק בשביל צערא דדם ועיין תוס' בכורות שם ד"ה בע"מ. ובזה י"ל דברי הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דבקדשי מזבח גם בזמן הזה אסור להטיל מום מה"ת ואף דלא חזי להקרב' אינו דומה לבע"מ בזמן המקדש וכמ"ש ומה גם דהרמב"ם מפרש דמטיל מום בבע"מ דרבנן לא שרי רק דלא מחייב מלקות דהרי לא תקריבו קאי על תמים יהיה לרצון וכמ"ש רש"י וא"כ כל שכבר לא היתה תמים לא לקי אבל אסור עכ"פ מה"ת ובע"מ מקדשי בה"ב מיירי וגזרו אטו קדשי מזבח וא"כ לא אסור מן התור' וז"ב לפענ"ד. וע"כ במ"ש לפרש דברי הש"ס אליבא דרש"י מיושב כל הקושיות שעורר בשו"ת ש"ב בעל בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה דבבכור ל"ש חליפיו כלל וגם בבכור ביד כהן אין ממירין ע"ש. ולפמ"ש א"ש דיש לחלק בין בפ"מ ממש משא"כ בלא חזי להקרב' חמיר מיניה ושייך תמים יהי' לרצון ודו"ק היטב. שוב ראיתי שמהרטיא בבכורות שם בדפי הספר ס"ז האריך בזה הענין ולפמ"ש יש ליישב ובמ"ש מיושב מה שהקשה בשו"ת ב"א הנ"ל מה מקשה על רבא ולהוי כמטיל מום בבע"מ הא טעמא דר"מ משום דכתיב כל מום והרי רבא ס"ל בביצה דף כ"ז דכל מום אתי לגרמ' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דעכ"פ לא חזי להקרב' כמו בבכור שאחזו דם ואינו ענין למטיל מום בבעל מום ואדרב' בזה מדוקדק יותר מה שפירש"י דהקושי' מבכור שאחזו דם ולא פירש בפשיטות משום דפליגי במטיל מום בבע"מ משום דבאמת רבא לא ס"ל כר"מ ועיקר הקושי' מבכור שאחזו דם דגם זה הוה כמטיל מום בבע"מ וכמ"ש רש"י בבכורות שם ודו"ק:
והנה במ"ש למעלה לדחות דברי החריף הנ"ל דמה דתמימין א"י מידי מזבח הוא רק משום דתמימים מועטים כמ"ש הרשב"א וכעת ראיתי שהוא ש"ס ערוך במנחות דף ק"א ועיין תוס' זבחים דף צ"ט והרמב"ם ס"ל דהוא מן התורה וכמ"ש המלמ"ל פ"א מערכין ה"ד וראיתי במהרי"ט אלגזי שהרגיש ג"כ ליישב ע"פ דברי הריטב"א הנ"ל ודחה דהרמב"ם ס"ל שהוא מן התור' ואני תמה דלמה לא הקשה על הריטב"א דממנ"פ אם הוא מן התורה אין מקום לדברי הריטב"א ואם הוא מדרבנן ודאי ל"ש בזמן הזה וכמ"ש וצע"ג:
שם סעיף ו' ומום זה נפל בו מעצמו נאמן הטעם דהו"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. המהרי"ט אלגזי נסתפק איך הדין דהודה מעצמו שהוא בכור ואחר זמן בא ואמר שנפל בו מום אי נאמן אח"כ הואיל דגוף החזקה שהוא בכור אינו בא רק מעצמו והאריך דאינו נאמן בזה ודבריו נכונים ולפענ"ד יש להוסיף בזה כיון דכבר אמר שהוא בכור והרי איסור בע"א הוחזק וא"כ כל שהאמינ' תורה באיסורים אף הבעלים בעצמם ומכ"ש הכהן א"כ כבר הוחזק שהוא בכור והו"ל כאילו היינו מוחזקים בו שהוא בכור ואיך יהי' נאמן אח"כ לומר שנפל בו מום וז"ב ופשוט. אך מה דהביא שם מה דאמרו גבי עשאה סימן לאחר דאם חזר ואמר לקחתי הימנו דנאמן ופירש"י דכיון דרק משום הפה שאסר אנו באין עליו ואמרינן דמאחר שיש עדים שהית' שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו הרי דנאמן אח"כ אף דכבר הודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הנה באמת התוס' הקשו עליו דאיך נאמן במגו דאחר שכבר הודה לא שייך מגו דהו"ל מיגו דלמפרע. אך לפענ"ד דברי רש"י נכונים דבאמת הודאת בע"ד לא עדיף משני עדים וא"כ הרי יש כאן שני עדים שאמרו שהשדה זו היא של ראובן העורר ויש כאן הודאת פיו שהוה כשני עדים שאומר שהוא לקחה ממנו וא"כ הו"ל כתרי ותרי ובכל תרי ותרי כל דיש כאן הפה שאסר נאמנים העדים וכעין מ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב לענין שנים החתומים על השטר דנאמנים לומר פסולי עדות היינו אף דל"ש מגו דלא עדיף מעדים מ"מ הפה שאסר הוא עדיף טפי ועיין ש"ך חו"מ סי' ק"ח. וגם יש להמתיק הדבר דאם נימא דתרי ותרי אמרינן סליק והו"ל כלא הי' כאן כלל עדים א"כ כאן דהו"ל כאילו סליק ואין כאן עדים שגזלה ואין כאן הודאת פיו וא"כ הרי הקרקע בחזקתו עומדת והרי הקרקע היתה מוחזקת מתחלה של העורר והוא לא זכה רק מכח הודאת פיו ופשיטא דלא מקרי חזקה נגד חזקה קמייתא כל שלא היתה בדרך קנייה וז"ב לדעתי. איברא דגוף הדבר דחידשתי דהו"ל כהרי ותרי יש לפקפק דע"כ ל"ש תרי ותרי רק כשהם מכחישין זא"ז אבל כאן דאמר שהוא של המוכר ובזה שעשה סימן הודה שהוא שלו וא"כ הוה כאילו נתן לו אח"כ ובזה אין סתירה למה שאמרו שגזלו ממנו. אך נראה דבאמת לפמ"ש המהריב"ל דהודאת בע"ד הוה כמו מתנה שבזה שמודה נאמן במיגו דאלו נתנה לו שפיר שייך לומר דאין סתירה לעדים אבל באמת הודאת בע"ד הוה כאילו היה מעיד שאינה גזילה כמ"ש קצה"ח סי' רמ"א באורך דלגבי דנפשי' יש לאדם תורת עדות לחייב עצמו מתורת עדות ע"ש א"כ לא עדיף מאילו היה כאן שני עדים ממש דלא גזל השדה דהו"ל תרי ותרי וז"ב מאד. איברא דאכתי יש לעיין דהא הודאתו שהודה שהוא שלו שוב פסל כל העדים שאומרים שגזולה היא ושוב ל"ש תרי ותרי דהרי הוא פסל כל העדים לגבי דנפשיה וכעין זה כ' הר"ן בפרק שבועת הדיינים ועיין ש"ך חו"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ז וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן שם דלא מכחיש העדים לגמרי שהעדים אומרים שגזלה והוא אמת שבאמת גזלה רק שמכר לו אח"כ תלם אחר ועיין בהפלאה בכתובות דף ק"ט שם וא"כ שוב לא הוה הכחש' כלל. אמנם באמת אחר העיון הדבר נכון דהרי באמת צ"ב דברי הר"ן שכתב דהוא פסל העדים לגבי דנפשיה דהיאך יכול לפסול עדים וע"כ דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ שוב נימא סליק עדות תרוייהו ואיך יכול לפסול העדים לגמרי אך זה אינו דשם מיירי בשזה הוציא עליו שטר וא"כ אם נימא סליק שוב נשאר השטר בתוקפו וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת דלכך דוקא בשטר אבל בע"פ הוה אמרינן סליק ולפ"ז כאן שפיר שייך לומר סליק וא"כ אף דפסל העדים מ"מ הוה כתרי ותרי וא"כ כל שחזר וטען לקחתי נאמן דאם לא חזר ל"ש לומר סליק דהרי הודה אבל כל שהוא חוזר שוב שייך לומר סליק עדותן וז"ב מאד איברא דגוף דברי הקצה"ח שחידש דהודאת בע"ד דהוה כמאה עדים הוא מתורת עדות דלגבי דנפשיה התורה האמינתו בתורת עדות כאן ל"ש זאת דהא אם טוען ואמר תלם אחד עשיתי לך דנאמן וא"כ הא הוא מזמן שכלו שלו הוא והוא מודה על תלם אחד עכ"פ סותר טענתו שטוען שכלו שלו והרי העדים מעידין שגזל כלו והוא בעצמו מעיד שגזל השדה רק שתלם אחד העיד לו שהוא שלו וא"כ היאך יהיה נאמן המחזיק נגד העדים ואף דהוא בעצמו פסל העדים שאומרים שגזל כלו מ"מ לא משמע שפסל העדים. והעיקר נראה כמו שהבין המהריב"ל דמתורת מתנה הוא דאתאן עלה דהו"ל כאילו נתן לו במתנה תלם אחד. אך לפ"ז נראה כיון דזה מכחישו ואומר שכלו שלו ולא גזל כלל וממילא הודה שזה לא נתן לו מתנה א"כ הוה כשני הודאות דסתרי הודאה דדעת הרשב"א דהיכא דקיימא ארעא תיקום כמ"ש הרשב"א בגיטין דף מ' גבי שדה נתתי לך והוא אומר לא נתתי דהו"ל ספק. ולפ"ז נראה לי בחוזר ואומר לקחתיו נאמן דבאמת לכאורה כיון דזה עכ"פ לגבי כל השדה מלבד אותו השלם הוא מוחזק ע"פ עדים שאומרים שגזל אותו וא"כ שוב לכאורה יש לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף דהתוס' ריש ב"מ כתבו דשאני התם דזה הוה ודאי יורשו וזה אינו יורש רק מספק אבל היכא דאינו ודאי רק במחצה אינו בשביל דהוה ודאי במחצ' יהיה ודאי בחציו השני ע"ש היינו שם דאינו ודאי בחציו השני אבל כאן באמת העדים אמרו שכלו שלו רק שהוא פסל העדים והו"ל הודאת בע"ד וכיון דהודאות סותרים הו"ל ספק ודל תרתי הודאות ושוב הו"ל ודאי בכלו ע"י העדים וא"כ אף בשלא טען חזרתי ולקחתי למה יהיה שלו אותו התלם. אך זה אינו דכל שהודה שעכ"פ תלם שלו שוב הרי פסל העדים לגבי זה התלם וא"כ עכ"פ אינו כודאי לענין זה התלם ולפ"ז כל שטען חזר ולקחתי שוב יקשה דזה הוה ודאי וזה אינו רק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולא שייך כאן לומר דאינו ודאי בכלו דזה אינו דגם באותו תלם הוא כודאי שהרי העדים אומרים כדבריו וגם הוא טוען שחזר ולקתה ממנו וא"כ פשיט' דהו"ל ודאי לפי שטענתו בכלו ולפי דברי העדים הוה ג"כ ודאי בכלו וא"כ שוב כל דהוה תרתי הודאות דסתרי שוב אין ספק מוציא מידי ודאי שעכ"פ לפי דבריו הו"ל ודאי בכלו ולפנינו הוה בודאי על כלו דהא יש עדים שגזל ומה שהוא פסל עדים ע"ז חזר בו. שוב ראיתי שכעין זה כתב בהפלא' אך לא דבריו דברינו דהוא חידש כיון דאינו מוחזק רק על פיו שוב שייך הפה שאסר ובאמת ע"ז כתבו התוס' וכל הקדמונים דכל דהודה שזה שלו שוב הו"ל זה מוחזק. אך לפמ"ש אתי שפיר דכל דהודאות סותרות הו"ל כתרי ותרי דאמרינן סליק ושוב הו"ל זה מוחזק בכלו וזה אינו רק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף שזה מוחזק בשדה הו"ל כתפיס' בלי קנין דלא מקרי מוחזק וכמ"ש התוס' והרא"ש גבי מלוגא דשטרי ודו"ק היטב כי יש להאריך בכ"ז