דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שיג
ס"א ואם מת אין קונסין בנו אחריו כן אמרו בבכורות דף ל"ד דלדידיה קנסו רבנן ולא לבנו ועיין באו"ח סי' תקל"ח ס"ז ובט"ז ס"ק ב' שהאריך ליישב דברי רי"ו בשם המפרשים דדוקא בתרתי לריעותא הוא דכתב הרי"ו דקנסו לבנו אחריו. והנה בשנת תרי"ג י"ט אדר ראשון העירני תלמידי החריף מוה' מענדיל בודק נ"י שנסתפק לר"ע דקנס שוגג אטו מזיד אי קנסו בנו אחריו ואמר שמצא בשטה מקובצת בב"ק דף צ"ה בהא דאבעיא לן אי קנסו שוגג אטו מזיד הביא השיטה בשם הראב"ד ופירש כגון שהוריש לבנו וגזזה וילדה דבנו לא הוה מזיד דלא ידע הנה מבואר דגם לבנו קנסו. ולכאור' ראיה גדולה היא דבבנו קנסו עכ"פ באיסור תורה כמו גזל. אך אחר העיון אינו ראיה דשם אם לא היה שינוי רק ביד הבן נמצא ביד האב הוה גזילה והו"ל כגזלו ובא אחר וגזלו דקודם יאוש ודאי הו"ל בנו ג"כ גזלן ואפילו לאחר יאוש אם יאוש לא קני תלוי במה שנחלקו בהגוזל בתרא רמב"ח ורבא אי רשות יורש כלוקח דמי וא"כ ממילא הוה בנו ג"כ גזלן רק שלגבי בנו הו"ל לא ידע וז"ב ומה שהקש' בהא דקאמר הש"ש קסבר ר"מ שינוי קונה והכא קנסא דקא קניס והקשה דא"כ מה נ"מ בין פרה לעבדים לק"מ דכל דשינוי קנה לא קנסו כלב רק דקנסו שלא יהא חוטא נשכר ואין השבח שלו אבל בעבדים וגזל לא קנסו וכן עבד הוה קרקע ואינו נגזל וכן הא דאמר שם לענין קרקע דיכול לומר ארעאי אשבח היינו משום דכיון דאינו נגזל א"כ הוה כלו של הנגזל וז"ב ועכ"פ מה דחשב להביא מהראב"ד אינו ראיה כלל דגם בנו הוה גזלן ממש רק שלא ידע וז"ב ודו"ק וע' במהרי"ט אלגזי דף ע"ב בהלכות בכורות מה שהאריך לענין חמץ אי קנסו בנו אחריו וכבר קדמו הנוב"י מהד"ק חלק או"ח ובמק"ח סי' תמ"ח וגם אני הארכתי הרבה בזה ואכ"מ:
והנה במ"ש הנוב"י ובמק"ח סי' תמ"ח וגם הגאון מוהרי"ט אלגזי שם מדוע קנסו בנו אחריו בחמץ מ"ש משאר איסורים דנסתפקו בש"ס אי קנסו בנו אחריו לפענ"ד הדברים פשוטים דשאני כל איסורים דזה עשה איסור וקנסו אותו עד"מ שמכוין מלאכתו במועד או שצרם אוזן בכור או שמכר עבדו שפיר אמרינן דמי שעשה איסור לו קנסו ולא לאחר אבל כאן בחמץ הא כל ישראל מצווין להשבית חמץ בפסח ועיין פ"י בפסחים דף ה' דנסתפק אי הא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אי דוקא אחרים עכו"ם אבל של ישראל חבירו גם האחר מצווה לבערו ע"ש ובאמת שבב"ק דף צ"ח מבואר הדבר דאמר דאם שרפו במועד אינו חייב דהכל מצווים עליו להשביתו ולפ"ז לא שייך לומר דלא קנסו רק אותו דהא הקנס הוא על מה שלא בערו וא"כ אם היה האחר יכול לבערו היה מצוה לבערו וכל שלא נתבער אף שלא היה בידו מ"מ הקנס חל עליו שהרי זה החמץ הי' כל ישראל מצווין עליו לבערו וז"ב כשמש וע' בחק יעקב סי' תמ"ח ס"ק כ"א שהביא דברי הר"ן שכתב דהא דקנסו רבנן בחמץ לכ"ע קנסו. ולפענ"ד כוון למ"ש ודו"ק היטב כי זה ברור כשמש ובתשוב' הארכתי בזה ולא נפניתי כעת להאריך ולעיין בזה. עוד יש לי לומר דל"ד לחמץ דשאני חמץ דאף אם נתחמץ מאיליו ולא בטלו הרי זה אסור אבל בבכור ובשדה שנטייבה ובעבד שנמכר כל שלא מכרו או שלא צרם הבכור או שלא הטיב השרה ונעש' מאיליו הדבר היה שרי וא"כ לכך בנו לא קנסו דלא עשה האיסור ונעשה מאיליו וז"ב. והנה הש"ך כתב דאם עבר ושחטו מותרין אחרים לאכול הבשר. והנה בשנת תרי"ג נעשה מעשה בק' יאבריב שהיה לאחד בכור ולא מכרו וכאשר נולד ולא רצה הכהן לקבלו על שלא מכר והלך לאחד בליעל ונתן לו שכרו והוא אמר לגוי אחר שיתן לו סך מה אשר יעשה מום לבכור והגוי עשה בן והרב הראב"ד שם הורה שישחטו הבכור ויאכלו סעודת מצוה ואמת שכן הורה בלבושי שרד ואני לא ראיתי בלב"ש כי אינו תחת ידי אבל באמת בלי ספק ולא לו להלב"ש מהש"ך הלז והש"ך לא אמר רק כשעבר ושחט אבל אסור לשחוט אותו ובלא"ה נראה לפענ"ד דאף בשחטו אסור לאכלו. והנה כפי הנרא' טעמו של הש"ך דכיון דמותר לבנו ולא קנסו מכ"ש שמותר לאחרים והנה בבכורות ל"ד למדו דלבנו לא קנסו מהא דשדה שנטייבה דנקטינן דבנו מותר והרי בירושלמי פ"ד דשביעית אמרו טייבה ומת בנו מותר לזרעה טייבה ומכרה אסור לזרעה עבר וזרעה מותר והנה מוהרא"פ פירש דעבר וזרעה קאי שהוא בעצמו עבר וזרעה והוא תמוה לפענ"ד דהרי בעבר ומכרה אסור לזרעה משמע דהלוקח אסור לזרעה וא"כ מכ"ש דהוא בעצמו אסור לזרעה וצ"ל דמ"מ דעבר וזרעה מותר אף בלא מכרה כדי שלא יפסיד כדאמר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד ומ"מ פשטת הלשון משמע דעבר וזרעה קאי על הלוקח דאם עבר וזרעה מותר אבל לכתחלה אסור לזרעה וכ"כ במהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות להרמב"ן בבכורות פ"ה שם וכן פירש מהר"ש סרליו ע"ש בדף ע"ב בדפי הספר דפוס פ"ב ועכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר שם דאחר גרע מבנו מיהו לפמ"ש המהרי"ט שם הא דהלוקח אסור היינו כשמוכר לו בדמי שויו אז אם נימא דהלוקח מותר יהנה המוכרו אותו ולכן קנסו אבל כל שאינו מוכר בדמי שויו ואין המוכר נהנה ומכ"ש אם ניתן במתנה נהנה אז שרי ללוקח ע"ש וא"כ אין קושיא להש"ך ולפ"ז בנ"ד דהוא בכור ודאי ושייך להכהן וא"כ כל שעבר בעה"ב וצוה לעשות בו מום הרי הפסיד ממונו של כהן שאם היה קרה לו מום מאיליו היה מותר לכהן. ולפ"ז אכתי שייך הקנס דמה הפסיד הרמאי הא בין כך ובין כך אינו שלו ואדרבא הרויח שבלא מום היה צריך לטפל בו ולשמרו משא"כ כעת ששחטו וא"כ כאן ודאי נהנה ואסור וא"ל בזה דאשלד"ע ואין שליחות לעכו"ם דהא כאן גם גרמא להטיל בו מום אסור מה"ת דכתיב לא יהיה וקרינן לא יהוה וא"כ מידי גרמא לא נפיק. ובלא"ה נראה לפענ"ד לחלק בין בנו לאחר דהנה לפענ"ד נרא' דבר חדש דאף דנימא דאותו קנסו ולאחרים לא קנסו היינו דוקא כל שאין להם הרווחה בזה שעש' האיסור אבל כל שיש להם איזה הרווח' אסור אף לאחרים דעכ"פ אין ראוי להרוויח במה שנעשה איסור אף שהם לא עשו האיסור ולפ"ז כיון דהוא אסור לשחטו וא"כ נעשה בו איסור במה שהטיל מום ובמה ששחטו וא"כ הרי מצאו אחרים הרווחה דהרי למכור בדמי שויו אסור משום קנס המוכר וע"כ דמוכר בפחות או שנותן במתנה או שיפקיר ולפ"ז הרי מרויחים הם במה שזה עשה איסור ויש להם בשר בזול וזה אסור שיהיה להם הרווחה בזה ולכך המבשל בשבת אסור אף לאחרים באותו יום אף לר"מ כדי שלא ירוויחו שלא היו יכולים לאכול היום כיון דאסור לבשל ואסור להנות ממלאכת עבירה עכ"פ מדרבנן כנלפענ"ד. ושוב מצאתי בתב"ש ס"ס נ"ז לענין אותו ואת בנו שכתב דאם עבר ושחט דאסור להנות ממנו בין הוא בין אחרים כדי שלא ישחוט פעם אחרת וגם אחרים ימחו בידם כשלא יהיה להם תועלת במעשיו ע"ש ובס"ק ז' האריך בזה לאסור וראיתי בשפ"ד שם ס"ק א' וביתר ביאור בסי' צ"ט ס"ק י"ב שהאריך לחלוק על התב"ש שמה שמד' לחמץ דאסור לכל העולם שאני חמץ דחמיר והרי בכל איסורים אף באיסורי תורה לא קנסו בנו משא"כ בחמץ דבנו אסור. וכ"כ דמבנו אין ראיה ושאני חמץ וכמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח ובמק"ח סי' תמ"ח ובמהרי"ט אלגזי בבכורות שם האריך ג"כ בזה וגם אני כתבתי לחלק ולפמ"ש כאן אין ראיה מבנו לאחר דבאמת מה שצרם האב לא נאסר לבנו דהו"ל לגביה כאילו נצרם ממילא ולפ"ז בבנו ל"ש שנהנה ממה שנעשה איסור דהא בלא"ה היה יורשו וכל שנצרם ממילא מה הנאה הגיע לו אבל אחרים אם לא היה צורם זה לא היו אוכלין בשר בזול וכ"ש במתנה וא"כ מגיע להם הנאה עי"ז שצרם זה וזה אסור שלא יהנו ויהי' להם הרווחה כשיצרום ושייך חשש התב"ש שלא ירצו למחות בידו ומה גם בבכור דהכהנים חשודים להטיל מום בבכור וא"כ מכ"ש הבעה"ב הרשע שלא רצה למכור הבכור דבודאי נהנה ממנו והאחרים ג"כ יהנו מזה שיאכלו וישבעו ועוד דיקראו לו סעודת בכור והש"ך דמתיר אולי מיירי כשהאחרים קנו הבשר אבל כיון שהוכחתי שזה בודאי אסור שימכור להם בדמי שויו דהרי המוכר נהנה ורק בזול או במתנה שרי ושוב נהנו האחרים בזה וזה אסור וכמ"ש ואף דמבטל איסור קיי"ל בסי' צ"ט דמותר למכור לאחר כל שאינו מוכרו ביוקר כמ"ש הש"ך שם והפר"ח מתיר אף למכרו ביוקר כמ"ש בס"ק י"ד היינו שם דכל שמבטל שוב נהפך האיסור להיות היתר וא"כ שוב לא נהנו האחרים מן האיסור שכבר נתבטל ומה דמותר בב"מ דף צ' בהלין תורא דגנבי ארמאי אף למכרו ביוקר היינו דשם לא עשה המוכר שום איסור רק הערמה בעלמא אבל כל שנעשה איסור ע"י אחד מישראל שוב אסור לכל להנות מזה שיהיה להם איזה הרווח'. ומה שהביא הפרמ"ג מעבר והרכיב דמבואר בסי' רצ"ז דהולד מותר אין ראיה דשם אף לזה בעצמו שהרכיב מותר ולא קנסו שם כלל אף על העובר ומרכיב בעצמו ומה דלא קנסו בזה אין ראיה אבל כל דקנסו אף אחרים אסורים ובזה נסתרו כל דברי הפרמ"ג ובלא"ה נראה לפענ"ד דיש לאסור כאן דהרי גם באו"ב הקשו כל האחרונים דנימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכתבו לחלק דלפמ"ש המהרי"ט דכל שלא מועיל במה דלא מהני והאיסור כבר נעשה לא שייך זאת ולפ"ז כאן דעיקר הקנס היה שלא יהנה ממה שהטיל מום ועבר ושחטו שוב מהראוי לומר דאסור והוה כלא נשחט ושפיר נתקיים תקנת חכמים וגם בדרבנן אי עביד ל"מ ואף דיש לדחות דאם נימא דאסור לכל שוב נפסיד לו כל הבשר והרי עבר וזרעה מותר דז"א דזה דוקא אם הלוקח עבר וזרעה אבל לא המוכר כמ"ש למעלה בשם מהר"ש סרלי'. וע"כ נרא' לפענ"ד ברור דיש לקנוס כאן ובפרט שעברו במה ששחט וגם הפסידו ממונו של כהן והש"ך מיירי באם הכהן צרם אזן הבכור. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש רש"י בבכורות ובגיטין דהצורם אזן בכור מיירי בכהן ולא כתב בישראל ובספק בכור דשייך לבעלים וכבר דקדק המהרי"ט אלגזי שם בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבישראל היה מהראוי לקנוס שיתנהו לכהנים ושוב לא יהנו מעשיו ומה גם כיון דספק בכור הוא רק דהבעלים יש להם חזקת ממון א"כ כל שקנסו להבעלים והפקירו ממונו שוב שייך לכהן ובמשנה מבואר שימתין עד שיהיה בו מום אחר ע"כ בכהן מיירי וע"כ בעבר והטיל מום הישראל לפענ"ד כל שעבר ושחטו יש לקנסו שיהיה נותנו לכהן וגם הכהן אסור בו' אבל בלא עבר ושחטו רק שהטיל בו מום יש לתנו להכהן והכהן ימתין עד שיפול בו מום ואולי א"צ להמתין כלל דהא באמת הוא ספק בכור ויש שייכות לכהן ולא נהנה כ"כ ובזה בודאי התב"ש מודה ודו"ק ואילו הי' הפרמ"ג רואה מה שנתהווה עי"ז שששו ושמחו לקראת זה ואכלו בשר תאוה ועברו בשאט בנפש וצוו לשחטו אז היה רואה כי אמת בפי התב"ש כי גם לאחרים יש לאסור שלא יסייעו ידי עוברי עבירה וע' כתובות כ"ט והני בני קנסא ננהו ופירש בשיטה דאם הקנס רק מדרבנן לא קנסו בנו אחריו יעו"ש ורק הבא עליה חייב ולא בנו אחריו ע"ש ודו"ק ודפח"ח:
שם סעיף ג' כוננו לכך. עט"ז שהאריך מה החילוק בין המעש' דס"ב לס"ג וע' בש"ע הקטנים מ"ש הגאון בעל אבן העוזר בזה וד' יודע כי אנכי בהשקפ' ראשונ' כוונתי לזה. אך לפענ"ד בלא"ה יש לחלק כמ"ש בגליון ש"ע שלי דבס"ג ע"כ כוונו להתיר דאל"כ למה ספרו לה דבשלמ' להקסדור הוכרחו להגיד מפני ששאלם ויש להם אימה ממנו וגם הי' לאחר ששאל וכאן הגידו הם בלי שאל' ולא צורך וע"כ דכיונו להתיר וגם המשרתת מסתמ' כוונה להתיר אבל הקסדור פשיט' דלא נתכוין לטובת הישראל דמה אכפת ליה וע"כ הש"ע שלא העתיק בס"ב המעש' דקסדור רק סתם עכו"ם. ולפענ"ד המשנ' בדקדוק נקטה דדוק' בכה"ג נקט המשנ' ובאמת המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם אבל גם דברי הרמב"ם צ"ע דלמה שינה לשון המשנ' ובפרט שדרכו להביא תמיד כל המעש' שמבואר במשנ' ובש"ס וכמ"ש בעלי הכללים וכאן השמיטו ולא עוד שנשתנה הדין עי"ז וע' בלח"מ פ"ג שם וצע"ג:
והנה בשנת תברך ביום צום י"ז תמוז הי' אצלי הרב מוה' נתן נ"י אבד"ק קילקיב ושאל אותי אודות איש כהן שבא וא"ל שהי' לו בכור ומסרו לרועה זה ערך שלשה שנים וכעת סירס הרועה כל הבהמות שהי' רועה ובתוכם גם הבכור אם מותר לאכול אותו. והנה אמר שבשו"ת חוות יאיר הובא בפ"ת כאן דבסי' ל"ד ל"ה נרא' מתוך דבריו דבסירוס שדרכם לסרס חיישינן שמא הי' מדעת והנה אם הי' ישראל בודאי ליכא למיחש דהא דרכם לסרס סמוך ללידתם וכאן עבר שלש שנים וגם הא סרסו עם הרבה בהמות שאינם בכורים א"כ ניכר שהי' שלא מדעת הישראל אך בכהן שחשו שחשודים על הבכור א"כ יש חשש שמא הי' מדעת. אך לפענ"ד נראה דכיון דסירוס יש איסור משום לפני עור כמבואר באהע"ז סי' ה' א"כ ניהו דחשודים כהנים להטיל מום משום דחושבים שהבכורות שלהם ע"כ חשודים ע"ז אבל איסור סירוס דהוא איסור בפ"ע פשיט' דלא ניחא ליה לכהן וע' מלמ"ל פ"י מגירושין מ"ש בשם הרדב"ז ולפענ"ד כאן עדיף דעל הבכורות חשודים שחושבים שהתור' זכה להם אבל לא הסירוס כנלפענ"ד:
והנה בשנת תרכ"ו בש"ק בהר בחקותי הגיעני מכתב מהרבני המופלג מוה' יחיאל עזריאל נ"י מבארדפעלד במה שאירע שם שכהן הי' לו בכור בעדרו וגם הי' שם עוד זכר אחד שלא הי' בכור ומכר לגוי את האינו בכור לסרסו כי המסורס הוא בריא וטוב ואמר להעכו"ם שיבא לעדרו בעת שירצה לסרסו והלך העכו"ם וסירס לשניהם לאחר איזה ימים ראה הגוי את הכהן א"ל למה זה רימיתני הלא לא מכרת לי רק אחד והשיב לו הכהן בכעס למה זה עשית בערמה לסרס גם השני הלא הי' רצוני לגדל זכר בעדר והשיב לו הגוי והלא עשיתי לך טובה כי המסורס הוא יפה וע"ז שאל הכהן מה משפט הבכור והוא צדד להתיר. והנה זה פשוט כי איסור גמור הוא שניכר שהי' בערמ' דאל"כ הי' צריך עכ"פ לציין לו איזה מהזכרים יסרס ואיך א"ל שיבא לעדרו ויסרס והרי הי' לו שם בכור וגם כבר כ' החוות יאיר סי' ל"ד ל"ה דבסירוס שדרכם לסרס הוה כמדעת ע"ש וכ"ש כאן שא"ל בהדי' שמכר לו אחד לסרס הרי ראינו שרצה שיסרס וא"כ הוה כמדעת וגם הא זה הכהן עשה איסור שמכר לסרס והרי מבואר באהע"ז סי' ה' סי"ז בהג"ה דיש אוסרים אף למכור וא"כ מדחשוד על הסירוס חשוד ג"כ על הבכור כמ"ש בשו"ת רדב"ז כ"י הובא במלמ"ל פ"י מגירושין הח"י וע"ש במלמ"ל וא"ל דהא מכיר' לסירוס אינו רק איסור קל דאינו רק לפני עור ולהטיל מום יש איסור חמור יותר דזה אינו דהרי הכהן חשוד על הבכור וא"כ לענין זה חמור בעיני הכהן איסור מכירה לסירוס מאיסור הטלת מום וכעין זה אמרו בגיטין דף נ"ד ע"ש דהיכ' דחשוד' ע"ז נקל בעיניו האיסור וה"ה כאן ובגוף דברי הרמב"ם הנ"ל בגליון המלמ"ל שלי ציינתי עיין שו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' ושו"ת ריב"ש סי' וא"ו ושו"ת מהרי"ט צהלין סי' רמ"ז וכעת אינם תחת ידי לעיין ועכ"פ כאן בודאי אסור דניכרים הדברים שנתכוין שיסרס הבכור ג"כ מדלא ציין הבכור שזה לא יסרס והוה האריך להתיר בדברים שאינם נכונים ואין הזמן מסכים להאריך:
שם ס"ז מותר להטיל מום בבכור וכו'. דעת הב"ח לקמן סי' שי"ט דלהרמב"ם דלמפרע הוא קדוש אסור להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ע"ש. ובאמת שדבריו הן דברי התוס' בבכורות דף ל"ה ובחולין דף ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה שכתבו בהדי' דלר"ה דוקא מכי חזי אזני' דגדי' בפנים שרי להטיל בו מום אבל לא מבחוץ ואף דסיימו בסוף אם לא נחלק בין מכירה להנך זהו רק ספק אם יש לחלק אבל פשטת הענין משמע דאסור להטיל מום לר"ה וכן נראה מדברי התוס' בחולין דף ע' ד"ה מאי ע"ש בסופו והש"ך כ' דלא משמע הכי לקמן סי' שי"ט ולא ידעתי מהיכן דאף דמבואר שם דמחתך ומשליך יש לומר דמיירי קודם שיצא לאויר העולם וכמ"ש התוס' וגם מ"ש דמרש"י דף ע' משמע כן לא ידעתי שום משמעות ובודאי דלא נניח דברים המפורשי' בשביל דברים סתומים שאין להם הכרע ובחידושי לאו"ח סי' תצ"ח כתבתי ראיה נפלא' להב"ח ע"ש ואכ"מ. וראיתי במהרש"א בחולין שם בד"ה ר"ה במ"ש התוס' דאף לא יצא הרוב אסור להטיל בו מום שכ' ול"ד להא דמחתך ומשליך דמעולם לא חל קדוש' אהנהו חתיכות ודבריו תמוהין לפענ"ד דמה ק"ל מ"ש דמותר לחתוך חתיכות ומשליך והיינו משום דלא חל קדוש' וה"ה בעושה מום הוה כמשליך מקודם וזה בבירור כוונת המהרש"א וע' בלב ארי' אבל הדבר תמוה דמה ק"ל דבאמת גם במחתך ומשליך ניהו דאח"כ כשמשליך באמת ליכא איסור אף שיצא אח"כ הרוב דכמאן דליתניהו אבל על גוף החתיכ' באמת קשה דאיך מחתך. ובאמת שהקשו כן התוס' בדף ע' וכתבו דמיירי בנפל או שמחתך קודם שיצא לאויר העולם וא"כ ה"ה במום ניהו דמותר כל שכבר נעשה בו מום אבל עדיין אסור להטיל בו מום דע"י המום מפקיע מקדושתו וכפי דברי המהרש"א הי' דברי הש"ך נכונים דלכך היה מותר להטיל בו מום אבל דברי התוס' ברורים ודו"ק ודברי המהרש"א צ"ע. ובזה א"ש גם מה שמביאים התוס' ראיה מהא דבעי הש"ס בתמורה אמר עם יציאות רובה יהא עולה מאי ומשמע דקודם שנפיק רובא הוה עולה ואיך יכול להפקיע קדושת בכור ממנו ותמה הלב ארי' דמה ראיה דלמא ש"ה כיון דאמר קודם עולה יהיה תו לא אתי קדושת בכור אח"כ ומפקיע ע"ש שהאריך אבל דברי התוס' נכונים דהוא גופה קשיא דעכ"פ איך שרי להפקיע קדושת בכור ניהו דאם באמת הקדישו וחל ההקדש שוב לא מצי קדושת בכור למיחל אבל במה יפקיע קדושת הבכור והרי באם אמר ביציאת רובו אמרינן דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אף דממילא נפקע קדושת בכור מ"מ אין יכול להפקיעו וה"ה ביצא מיעוטו א"י להפקיע קדושת בכור לר"ה דלמפרע הוא קדוש ודו"ק. והנה בשנת תרכ"א ד' אחרי היה אצלו הרבני המופלג מו"ה שמשון נ"י בן הרב המנוח ראבד"ק גריידינג ז"ל ואמר לי במעשה שאירע שאחד קנה מבכרת מן הגוי בתנאי שאם הפרה השניה שהי' לעכו"ם הנ"ל והיתה חולה אם תמות אז בטל המכיר' ואם לא תמות מחוליה זה אז המכירה קיימת וביני לביני ילדה המבכרת ואך בעוד שהוציא רובו ואינו זוכר אם קודם שיצא רובו או אח"כ הטיל מום בבכור וע"ז אמר כיון דהיה תנאי ועוד לא נתקיים התנאי א"כ היה יכול להטיל מום בבכור והדבר דומה למ"ש הש"ך כאן דאף דלמפרע קדוש מ"מ קודם שיצא רובו מותר להטיל בו מום וה"ה כאן כל שהי' תנאי שוב אף דנימא דלמפרע הוא קדוש כשיתקיים התנאי מ"מ יכול להפקיע הקדוש' מקודם וע"ז אמר דיש לדון עפמ"ש התוס' ר"פ החולץ דלא שייך אגלאי מלתא למפרע דא"א לידע עתידות ולפ"ז כאן כל שנתקיים התנאי למפרע הוא קדוש ואסור להטיל מום אבל שם כל עוד שלא יצא רובו אף שיצא אח"כ כעת אינו קדוש כלל ואני אמרתי גם לפי חלוקו של הנימוק"י ג"כ יש לומר כן ועיין מלמ"ל פ"ו מגירושין ה"ג ויש לפלפל בזה לפי חלוקו של הנימוק"י. אך אני אמרתי דכיון דהוא הטיל מום אז שלא נתקיים התנאי היה אסור להטיל מום דעדן אינו שלו ואין יכול להזיק לעכו"ם דעכו"ם אינו רוצה במום ובפרט לפמ"ש הרדב"ז הובא במג"א סי' תמ"ח דבתנאי הוה כפקדון כ"ז שלא נתקיים התנאי א"כ שוב הו"ל מזיק וגזלן וקנה הולד במה שעשה בו מום ושינוי קונה וקנייתו ואיסורו באין כאחד. מיהו יש לומר דכיון דלא נתכוין להזיק ל"ש שינוי קונה דלא מקרי מזיק דלא נתכוין להזיק וצ"ע בזה. והנה בר"ה שנת תרכ"ה נשאלתי מהרב המופלג מוה' פרץ אבד"ק זאברנשינץ במדינת רוסיא במה שנשאל אם הכהן מותר שימכור בכורו לישראל להיות שהוא אינו מסורס והוא הנקרא באתיי שעכיבו להוליד הפרות. והשבתי דל"מ כשלא הומם דאסור אלא אף בהומם אסור דאסור בעבודה והוא ש"ס ערוך במ"ק דף י"ב דאין מרבעין הבכורות ואף שבש"ע לא נזכר אבל הרמב"ם פ"א ממעילה הזכירו וע' מלמ"ל שם שהאריך בזה שם ובמחכ"ת נסתבך שם ושכח דבכור הוא זכר ועיין פ"ט מכלאים שהאריך ג"כ המלמ"ל בזה יעו"ש ובתשובה כתבתי בענין זה על דברת שו"ת בית יעקב באורך: