דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שי
ס"א ומצא בו מום כ"כ הרמב"ם והרא"ש דפסקו כר"מ דבכל מום אסור גזירה אטו מום המשתנ' אבל דעת כמה פוסקים כר"י דדוק' בדוקין שבעין אסור ולא בשאר מומין. ולפענ"ד דמש"ס בכורות דף ל"ז דאמר גבי בכור ולימא ליה מאי אפסדתיך ומשני דסבר כר"י והרי משמע דרשב"א ס"ל כר"י וגם חכמים לא פליגי בזה רק מטעם אחר וגם יפה כתבו דאין הלכה כר"מ בקנסותיו וכאן קנס הוא כדאמרו בש"ס שם. ולפענ"ד מוכח מרש"י שם בדף ל"ז דקנס הוא דהרי כ' במשנ' שם דלכך מחזיר הדמים משום דקנס הוא דספק איסור הוא ודבריו משוללי ביאור וע' בסי' קי"ט בט"ז וש"ך שם דדייקו מרש"י הנ"ל דינם. ולפענ"ד כוונת רש"י דאף אם יראה אח"כ הבכור למומחה וימצא בו מום אסור ומטעם דקנס הוא שמא נשתנ' אח"כ וז"ש רש"י דאיסור ספק הוא וז"ב לדעתי בכוונתו. ובזה מיושב מה שהאריך בפרי תואר סי' קי"ט סי"ג ס"ק ט"ז דל"ל לרש"י מטעם קנס ת"ל דאומר לו מאי אפסדתיך ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דאין כוונת רש"י שקנסו המוכר רק שהקנס הוא דאף שנמצ' בו מום שיהי' אסור ומטעם שקנס הוא כדקניס ר"מ ח"ב לדעתי בכוונת רש"י ומ"ש בפר"ת שם להשיג על התוס' יו"ט ספ"ה דבכורות במ"ש דאינו תופס דמיו ולכך צריך להחזיר הדמים וע"ז כ' דסוף סוף הוא יאמר לו מאי אפסידתיך כדקאמר בש"ס שם כבר כתבתי בגליון המשניות דהתוס' יו"ט לשיטתו אזיל דכ"כ במע"מ דכל שאינו תופס דמים א"כ אינו מחויב להחזיר לו הדמים ויי' בש"ך חו"מ סי' רל"ד שהשיג עליו אבל התוי"ט לשיטתו ועכ"פ דברי רש"י ודאי נכונים וכמ"ש והן נסתר מחמתו דברי הט"ז סי' קי"ט ס"ק י"ב דדייק מדברי רש"י אלו דאף בספק איסור מה שאכל הוא שלו והוא מחוייב להחזיר הדמים. ולפמ"ש אין ראיה דאין כוונת רש"י שקנסו להמוכר בשביל ספק איסור רק שהקנס על גוף הבכור שאף שמראה אח"כ לחכם ונמצ' בו מום הוא אסור מספק שמא נשתנ' וכיון שעכ"פ קנסוהו ואסור הבכור שוב אין לו דמים ולכך צריך להחזיר הדמים וע' בנקה"כ שם וגם מ"ש בש"ך שם סי' כ"ח להוכיח מדברי רש"י אלו דדוק' כשהי' ידוע שהי' מזיד צריך להחזיר הדמים משום קנס ולא כשהי' שוגג ולפמ"ש אין ראיה דכוונת רש"י אינו שקנסו להמוכר וכמ"ש דעיקר הכוונ' דקנסו להבעלים בשביל שלא הראו לחכם. שוב מצאתי ברי"ט אלגזי בחידושיו להלכות בכורות להרמב"ן גבי המוכר בכור ושחטו הביא בשם הגהת מהרב"א שהגיה ברש"י במקום איסור ספק כ' שצ"ל איסור ספי ע"ש וא"כ בלא"ה ראיית הט"ז נדחה ע"ש ודו"ק. אמנם בגוף דברי הש"ך באמת אף שמרש"י אין ראיה אבל בנימוק"י פרק המוכר פירות מבואר כדבריו אבל לפענ"ד נרא' דאף שבשוגג לא קנסוהו להמוכר היינו שלא יפסיד לחזור הדמים אבל מה שלקח יותר מה ששוה בשר כשר יותר מטריפ' בזה נרא' לפענ"ד דגם הש"ך יודה דאינו ניטל יותר עכ"פ דניהו דלא קנסוהו בשוגג אבל מה להלוקחים בזה לא די שאכלו איסור ונפשם חותה בזה עוד ישלמו יותר ממה ששוה באמת ועכ"פ הוא מקח טעות ומה להם ולאונסו ודמי למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ' דאונס' כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וז"ב מאד לדעתי:
ובזה מיושב היטב מה דהקש' במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' ט' על הש"ך והנימוקי' מהא דאמרו בירושלמי פ"ז דתרומות אמתניתין דהמאכיל את פועלים דמשלם להם דמי סעודתם ומקשה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני משום דנפשו של אדם חותה והרי מבואר דאף בשוגג מחזיר ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהרי הרמב"ם פ"י דתרומות הלכה יו"ד כתב דמשלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה משום שנפשו של אדם מותה והיינו כמ"ש דבאמת כל שהי' שוגג לא קנסו אותו ורק עכ"פ א"י להרויח ולכך מוכרח לשלם היתר. ובאמת המחנה אפרים שם תמה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דכל דמי התרומ' א"צ להחזיר ואמאי לא יחזיר כיון שנפשו קצה בהם ונדחק דנפשו אינו קצה כ"כ ובאמת מהירושלמי מבואר דנפשו של אדם קצה בהם וכ"כ רבינו בביאור. ולפמ"ש הש"ך אתי שפיר דבאמת מיירי כשהי' שוגג וכמ"ש ומידי דברי זכר אזכור מ"ש בחידושי לאהע"ז סי' קי"ז ליישב קושית הבית מאיר שם דאמאי בח"ל שלא הכיר בהן חייב ליתן כתובה משום חיבת ביאה ואמאי לא נימא דנפשו של אדם חותה באיסור וכדאמרו כאן וע"ש שנדחק לחלק דבדבר דיכול להתפרסם מסתמא ידע ואני כתבתי שם ליישב דבאמת שם אף שמתה אחר לילה הראשונה חייב בכתובה משום חיבת ביאה של לילה הראשונה וכמ"ש הח"מ בסי' נ"ה בהדיא וא"כ שם מה לנו בזה שאח"כ כשנתוודע לו היה חותה מן האיסור מ"מ עכ"פ היה לו חיבת ביאה בלילה ראשונה ולא גרע מאילו מתה אח"כ משא"כ בתרומ' וכדומה דכל דאינו נהנה אחר כך אינו חייב ובאמת אף שחילוק זה ניתן להאמר אבל לא למאמר מוחלט. אבל כעת נראה לי בפשיטות דיש לחלק דבשלמא במוכר לו בשר טריפה במר דכשר' וכדומה א"כ כשנפשו של אדם חותה א"כ ממילא לא נתן לו מה שרצה לקנות דהוא רוצה לקנות בשר אחר והוא מכר לו בשר אחר וכדומה בכל איסורים אבל כאן הוא קידש אותה אשה והיא בעצמה פסולה א"כ מה בכך שנפשו של אדם חותה מ"מ חייתא דקיטרא סבר וקיבל ולא דבר אחר מה שלא קנה משא"כ בכל הדברים שלא לקח מה שרצה ליקח והוה כמו מום במקח או מקח טעות וכדומה שלא קנה אותו דבר וז"ב מאד ודו"ק:
והנה כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י הראה לי דבר פלא בדברי רבינו הרמב"ם פרק יו"ד ה"ז מתרומות כותב דשוגג שאכל תרומה משלם קרן וחומש ואילו בהלכה י"א כתב נזיר ששגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש ומטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור וכבר מצאתי שהתעוררו בזה האחרונים (ועיין בפרמ"ג או"ח סי' ר"ב באשל אברהם ס"ק י"א שהקש' כן בשם המהרשד"ם) ולפענ"ד נראה דהנה כל הטעם דנפשו של אדם חותה הוא משום דמסתמ' לא נוח לו שיעשה איסור ובפרט בדבר מאכל דמאיס ולפ"ז בשלמא בנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דבעינן כדרך הנאתן וכיון שלא נהנה ואדרב' מצטער הוא בזה שפיר עכ"פ לא נהנה מהתרומה ופטור מחומש אבל ביוה"כ דחייב אף שלא כדרך הנאתן כמ"ש בשו"ת שאגת אריה דביוה"כ חייב אף שלא כדרך הנאתן וא"כ מגו דהוה חייב על היוה"כ אף דלא נהנה ה"ה דחייב על התרומה וע"ד הפלפול י"ל דביוה"כ כיון ששגג ולא ידע שהוא יוה"כ א"כ כשהוא מצטער שוב היוה"כ מכפר וא"כ שוב לא נהנה מאיסור ואין נפשו של אדם חותה בזה ואם ידע שהוא יוה"כ רק ששגג בתרומ' בודאי ל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור דהרי עשה איסור חמור מזה שאכל ביוה"כ ולא חתה נפשו בזה וכעין זה כתבו לענין חזקה אאעב"ז דאם היה בו איסור חמור שוב ל"ש החזקה דכיון שעבר על איסור חמור וכמ"ש הרדב"ז הובא במלמ"ל הלכות אישות וה"ה בזה דממנ"פ ל"ש שנפשו חותה באיסור וז"ב ודו"ק:
והנה בהא דמחלק הרמב"ם בין דברים האסורים מן התורה לבין דברים האסורים מדרבנן וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ד נראה לפענ"ד דהענין הוא דבאמת עיקר הטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולפ"ז בשלמ' איסור תורה דהתור' אסרה שלא לאכול טריפות וכדומה א"כ גוף הדבר מתועב בעצם וא"כ אף שהוא שוגג ולא ידע מ"מ כשנודע לו חותה מן האיסור משא"כ איסור דרבנן שאינו רק סייג וגדר שלא ליגע באיסור תורה א"כ בעצם הוא הדבר המותר רק כל שחז"ל אסרוה נאסר בגזירתם וצויים הקדושים א"כ זה כשיודע מהאיסור אבל כל שהוא שוגג לא שייך שנפשו של אדם חותה מן האיסור דבעצמותו אינו אסור כנלפענ"ד וא"ה שאני דמ"מ אינו שוה דמים כלל ודו"ק ועדן צ"ע בזה וע' במהרי"ט אלגזי על בכורות להרמב"ן שהאריך בענינים אלו וצ"ע כי אינו כעת לפני:
והנה רש"י פירש הטעם משום קנס וכ"כ לעיל בכוונתו. וכעת נרא' עפמ"ש בתשובה ליישב דברי הרמב"ם והטוש"ע חו"מ סי' רל"ב סי"ג דאם היה מקח טעות כגון שנמצא בו מום וטרם שנמצא בו המום הזה עשה הלוקח בו מום אחר מה שאין דרכו לעשות דחייב לשלם לו בעד המום הלז והקשיתי בחידושי דאמאי יתחייב הא כיון דהמקח טעות והמעות הוה הלואה גבי מוכר דדינו כבע"ח כמבואר שם סוף הסי' ע"ש א"כ זה גובה מעותיו וזה תובע לו מקחו ואמאי יתחייב לו לשלם בעד המום הא לא נתכוין להזיק דהוא סבר שבשלו עושה ובכה"ג אף אדם המזיק כל דהוה אונס הקרוב לגניבה פטור כמ"ש התוס' בפרק המניח ובב"מ ס"פ האומנין וה"ה בזה אף דנימא דמחשב הלוקח ש"ש כל שלא החזיר המקח וע' בש"ע שם סעיף כ"ב ובסמ"ע מ"ש בשם הלבוש בזה וע' בב"ח שם ות"ל כן קיימתי מסברא דנפשאי מ"מ לא גרע מלוקח מקח ע"מ לבקרו דבחזירתו פטור מאונסין וה"ה בזה זה הוה אונס גדול ופטור והיא קושיא גדולה לעומק מיצוי הדין שם ומזה הבאתי ראיה שם בתשובה למ"ש הרמב"ן פרק שבועת הדיינים גבי סלע הלויתיך עליו והובא בר"ן שם דכ"ז דאינו מחזיר לו משכונו א"צ לשלם לו כלום וה"ה כאן ניהו דמקח טעות הוה הוא יכול לטעון החזר לי מקחי משלם ואשלם לך מעותיך ע"ש ולפ"ז יקשה דזה דוקא היכא שהוא בעין אבל כאן שמכר לו לאכילה והוא אינו מתחייב על אכילה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור ואינו חייב רק מטעם מזיק וכאן אין לך אונס גדול מזה ופטור לשיטת התוס' ואף דהרמב"ן בקונטרס דיני דגרמי נרא' שחולק על התוס' וע' במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' וא"ו שם מ"מ לשיטת התוס' תמוה מאד וכאן לא שייך לומר החזר לי מקחי דהא מכרו לאכילה ואכלו והוה כמו עשה מום שדרכו לעשות דפטור כמבואר בטוש"ע סי' רל"ב סי"ג ש בשם הרמב"ם בהדיא ע"ש והיא קושיא גדולה ומכאן נרא' דיצא לו לרש"י ז"ל הטעם של החזרת דמים דהוא משום קנס על שמכר איסור אבל מדינא אינו חייב כלום ובזה צדקו דברי הנימוק"י והש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ה שכתבו דאם היה המוכר שוגג א"צ להחזיר לו כלום משום דלא שייך קנסא. ולפמ"ש א"ש בטעמו דכיון דמצד ההוא לא שייך לחייבו דנפשו של אדם חותה מן האיסור וגם מזיק לא מקרי דלא נתכוין להזיק ואין לך אונס גדול מזה ורק משום קנסא וכל שהי' שוגג לא שייך קנסא פטור מלהחזיר הדמים דיכול לומר תן לי מקחי ואחזור לך הדמים. ובזה מיושב היטב מה שהקש' במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי' ט' על הנימוק"י והש"ך מהא דנחלקו רשב"א ורבנן בבכורות דף ל"ז ורשב"א מחלק בין דברים שנפשו של אדם קצה לבין דברים שאין נפשו של אדם קצה בהן ומשמע דרבנן לא נחלקו רק בדברים שאין נפשו של אדם קצה בהן דמ"מ צריך להחזיר הדמים אבל בדברים שנפשו של אדם קצה בהן פשיטא דצריך להחזיר הדמים משום שלא נהנה מאיסור ולא משום קנסא בלבד ולפמ"ש א"ש דמדינא א"צ להחזיר הדמים לשיטת רש"י דהוא ס"ל דבענין שאינו מחזיר לו מקחו א"צ לשלם לו דמים שנתן לו דאילו הוה גביה היה שוה לו למכור לעכו"ם וכדומה ואינו רק משום קנסא ול"פ רשב"א ורבנן רק אם נפשו של אדם חותה מן האיסור אף בדבר שאין נפשו קצה בו מצד עצמו ודו"ק היטב:
ובזה מיושבים דברי הירושלמי פ"ו דתרומות על המשנה דמאכיל את פועליו תרומה דרבנן ס"ל דישלם להם דמי סעודתן ופריך והלא אכלו ומשני כמ"ד נפשו של אדם חותה מן האיסור וכ"כ הרמב"ם פ"י מתרומות שצריך לשלם להם מה שדמי החולין יתירין על תרומה שנפשו של אדם חותה מן האיסור ומשמע דמה שנהנו נהנו רק היתרון צריך לשלם ע"ש שהאריך. ולפמ"ש א"ש דבאמת אינו רק משום קנסא דמדינא כיון שאכלו וא"י לחזור להם תרומה שנתן א"צ לשלם להם כלום דיכול לומר החזר לי מקחי ולכך קנסוהו לשלם היתרון דהרמב"ם ס"ל דאף שא"י לחזור שייך לומר החזר לי מקחי ולכך צריך לשלם לו רק היתרון בלבד ודו"ק והא דא"צ להחזיר משום קנס וגם מה שאכלו י"ל דס"ל לרבינו כיון דהוא אינו חייב להם רק לתת להם סעודה לאכול או דמי סעודה א"כ מה בכך שנפשו של אדם חותה מן האיסור ולא נהנו סוף סוף הרי אכלו ואין עליו חיוב שיהנו מסעודתו רק שיאכלו והרי אכלו אבל מה שיותר מכדי סעודת תרועה זה פשיטא שצריך להחזיר וז"ב דשאני מכר דבר איסור דכל שאינו נהנה הוה מקח טעות דנפשי של אדם חותה מן האיסור משא"כ כאן דסוף סוף הא קאכלו ובלא"ה נרא' דהנה באמת צריך להבין דמה מהני מה שנפשו של אדם חותה מן האיסור סוף סוף הרי נהנו במה שמשתרשי ליה עכ"פ דאם לא אכלו זאת היו צריכין לאכול דבר אחר וכעין מה דאמרו בחולין דף קל"א ש"ה דקא משתרשי ליה אך באמת כבר כתבו התו' שם להקשות דא"כ גם מתנות כהונה שאכלן אמאי פטור הא קא משתרשי ליה וכתבו דל"ש דמשתרשי דאף דאכלן אפשר שהיה מתענה וביאור הדבר ב' מהרי"ט בחלק אהע"ז סי' כ"א דאף דבא ואכול עמי חייב ולא אמרי' דהיה יכול להיות יושב ומתענה משום דשם עכ"פ חייב משום מזיק אבל במזיק מתנות כהונה פטור ולא מחייב רק משום נהנה ונהנה לא מקרי דעכ"פ היה יכול להתענות ולפ"ז גם כאן כיון דמזיק לא מקרי דאנוס הוא ונהנה ל"מ דנפשו של אדם חותה מן האיסור ומשתרשי ל"ש דהיה יכול להתענות וע' קצה"ח סי' רמ"ו גם לפי חלוקו א"ש כאן דעכ"פ משתרשי בודאי לא מקרי כיון דיכול להתענות ולפ"ז שם בפועלים דכיון שנתן להם סעודה א"כ לא שייך לומר דמשתרש' דעכ"פ הפסיד התרומה ניהו דהם לא נהנו אבל הוא עכ"פ נתן להם תרומה רק העודף על התרומה זה משתרש ליה וצריך לשלם אחר שכתבתי כ"ז נדפס ובא הלכות בכורות להרמב"ן וסביב ביאור מהרי"ט אלגזי וראיתי ספ"ה מבכורות האריך בענין הלז ואין הזמן מספיק כעת לעמוד על דבריו ודו"ק בכל מ"ש. ובפשיטות יש ליישב דברי רבינו שכתב דהוא משלם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין על התרומה דהיינו דבאמת הוא צריך לשלם להם בעד כל הסעודה דנפשו של אדם חותה מן האיסור רק דקשה לי' להירושלמי לשון ששנו חכמים במשנה דר"מ ס"ל דהבעה"ב משלם הקרן והן משלמין החומש ורבנן ס"ל דהן משלמין הקרן והחומש והבעה"ב משלם דמי סעודתן וקשה מה ביניהן דמה נ"מ אם הוא משלם להם דמי הסעודה והם משלמין הקרן והחומש או כר"מ דהן משלמין הקרן לכהנים ולזה כתב רבינו דאין הנ"מ רק מה שדמי החולין יתירין על התרומה ולכך משלם להם דמי הסעודה אבל לעולם דהוא צריך לשלם להם כל דמי הסעוד' וז"ב ופשוט. שוב ראיתי שכן מפורש בירושלמי דפריך מה ביניהן ואמר ר"י דהנ"מ הוא לענין עיקר סעוד' ור"ל אמר לענין טיפול וריב"ח אמר שכר סעודה ביניהן כשפסק עמהם להאכילן כרשיני חולין והאכילן כרשיני תרומ' וע"ז אמר בירושלמי ולא כבר אכלו ומשני שנפשו של אדם חותה מן האיסור בטבלים והן הן הדברים אשר כתבתי דבאמת אין הנ"מ רק לענין מה שנשבח יותר החולין על התרומ' אבל לעולם שהוא צריך לשלם בעד כל הסעודה רק שלהם אינו מגיע ריווח רק בעד היותר מדמי התרומ' וז"ב ופשוט לולא פה קדוש המחנה אפרים שנתקש' בזה בחנם במחכת"ה ומ"ש הר"ש דלא כבר אכלו היא קושיא לר"י דס"ל דעיקר סעוד' לב"ה וע"ז פריך והלא כבר אכלו היינו משום דלריב"ח אין קושיא דזה גופא כוונתו דאין נ"מ להם רק בשבח הסעוד' אבל לר"י דס"ל דמה נ"מ ביניהן על מי חלה טרחא של הסעוד' וע"ז פריך והלא כבר אכלו וכבר טרח לפניהם וע"ז אמר דאפי' הטירחא צריך לטרוח כל שלא נהנו בשביל זה ובאמת לולא פירוש הר"ש הייתי אומר דקושית הירושלמי לריב"ח דאמר דשבח סעודה איכא ביניהן וע"ז לא הבין המקשן דכל שאכלו למה יצטרך לתת להם דמי היותר מחולין לתרומ' והא אינו חייב רק לתת להם סעוד' וע"ז אמר כיון שנפשו של אדם חותה מן האיסור א"כ לא נהנו כלל לכך נותן להם כל דמי סעודתן והם משלמין הקרן והחומש ודו"ק היטב כי זה ברור לפענ"ד וראיתי במהרי"ט אלגזי הנ"ל שהאריך ג"כ בקושית המח"א הנ"ל והביא דברי הר"י קורקוס שמשמע קצת שהבין ג"כ כהמחנה אפרים ובעניי לא נפניתי לעיין היטב כנלפענ"ד וברור הדבר כמ"ש וע' בתוס' כתובות דף למ"ד ד"ה ואי דאנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא להו באכילת איסור וצ"ע למה לא הביאו הך דירושלמי דנפשו של אדם חותה מן האיסור דאמרו בירושלמי וכאן מבואר דאנוס הוא עדיף משוגג וכ"כ הרמב"ם פ"ו משגגות דיש חילוק בין שוגג לאנוס לענין חיוב חטאת ע"ש ודו"ק:
שם סעיף ג' רביע לדקה ומחצה לגסה. בש"ס אמרו לימא תנן סתמא כר"מ דלמא בדוקין שבעין וד"ה ולכאור' קשה לי דאמאי ישלם מביתו הא הו"ל היזק שאינו ניכר דפטור דבאמת טבח אומן שקלקל דחייב כתב הרמב"ן בדיני דגרמי דאף דהוה היזק שאינו ניכר משום דגוף השחיט' היה שלא כהוגן דהו"ל כאלו קטלה בידים ע"ש ולפ"ז כאן דבאמת הו"ל ספק שמא לא נשתנה המום והיה מותר לשחוט אותו עכ"פ הו"ל היזק שאינו ניכר דלא עשה רק היזק שאינו ניכר דעכ"פ כאלו קטלה בידים אי אפשר למקשבי' דהא אם היה מום כהוגן היה עומד לשחיט' ואף דשם חייב אף דיכול לשחטו כהוגן התם היינו טעמא דהוא נתן לו לשחוט כהוגן ולא לקלקל וכל שקלקל באמת גוף השחיט' כיכר ההיזק רק דאם היה נשחט כהוגן לא היה מום כלל וכל שלא נתן לו לשחוט שלא כהוגן הרי ההיזק ניכר דאינו שחיט' כלל אבל כאן השחיט' היה כהוגן ורק דאולי לא היה ראוי לשחיט' וא"כ כיון שיש כאן ספק שמא היה בו מום עכ"פ אין כאן היזק ניכר בגוף השחיט' דלא מקרי קטליה וצ"ל דכיון דקנסו חז"ל שלא לשחוט ע"פ איש שאינו מומחה א"כ כל דשחט ע"פ הו"ל כאלו קטליה בידים ואף דהיה מום קבוע עכשיו היה מותר הבשר היינו משום דאטו משום דעבר עבירה יהי' הבשר אסור אבל כל דנסתפק אם אולי אין שם מומח' חייב דהו"ל כאילו קטלו בידים וז"ב. ובגוף קושית הרמב"ן היה נלפענ"ד דשם נעשה שומר על הבהמ' ולא שייך גבי שומר היזק שאינו ניכר וכן כ' התב"ש בהדיא סי' ח"י ס"ק כ"ד ע"ש ולפ"ז כאן דעכ"פ עדיין לא נעשה לה שומר אמאי יתחייב הא הו"ל היזק שאינו ניכר ובאמת גם להרמב"ן קשה דהרי הרמב"ן הקשה בעצמו דא"כ מפגל בשחיט' דפטור אמאי לא יתחייב מטעם מזיק דעכ"פ הזיק את הבהמ' והו"ל כאלו התיזה בסייף וכתב דה"מ כשעש' פסול בגוף השחיט' הוה כלא שחטה רק נבלה אבל כאן גוף השחיט' כהוגן רק שפגלה א"כ לא הוה כנבלה שהרי הוציא' מידי נבלה ואיסור אחר גרם לה ואינו כיכר ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דגוף השחיט' היה כהוגן רק שאיסור אחר גרם לה בכה"ג הו"ל היזק שאינו ניכר ואפשר כיון דעכ"פ אם אין כאן מום אסור לשחט' א"כ הו"ל הפסול בגוף שחיט'. אבל צ"ע דמ"מ נבלה לא מקרי. וראיתי למהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות בסוגיא הלז שהקש' דאמאי לא מוקי ככ"ע ורק שכעת הוא מום עובר ויש להסתפק שמא מום קבוע היה אח"כ ועכ"פ היה יכול להניחה עד שתפול בה מום קבוע וגם היה יכול למוכרה לישראל שימתין בו עד שיפול מום קבוע לריה"ג ולפענ"ד זה בודאי לא שייך לחייבו דהו"ל היזק שאינו ניכר כל דכעת אינו שוה ממון רק שהיה מקום שישוה ממון ובכה"ג לא חייב וגם מ"ש המהריט"א דאין לאוקמא כרבנן דריה"ג דא"כ הוה קדושת בכור ע"ז אהך בבע"מ בזמן הזה וכמו שהאריך שם בשם הקדמונים וא"כ הו"ל מזיק בהקדש ע"ש ונפלאתי דהא גם מזיק בהקדש מדרבנן עכ"פ חייב כמ"ש התו' בכמה מקומות וא"כ לק"מ דשפיר חייב מדרבנן: