דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שט
ס"א להכניסו לכיפה וכו'. התוס' בע"ז דף י"ג ד"ה נועל הקשו דלמה לא יכניסו בכור בזמן הזה לכיפה ולכאור' הי' נ"ל דאסור משום בל תשחית דכיון דאם יפול בו מום יהי' מותר באכיל' וא"כ למה ינעול דלת שתמות וע' בע"ז דף י"א בתוס' ד"ה עיקור ובשלמא שם בהקדש בזמן הזה דאסור בהנאה שפיר אמרו נועל כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד משא"כ הבכור בזה"ז וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס מעיקור דע"ז על הקדש הא כבר כתבו שם בד"ה מנשר דמותר בהנא' וא"כ לכך לא נעיל שם דהא יעבור על בל תשחית משא"כ בהקדש דבלא"ה אסור בהנא'. וא"ל דהקושי' הוא להיפך דלמה ינעול בהקדש ומוטב שיעקור דז"א דהרי באמת פריך הש"ס בעיקור הא איכא צער בע"ח ומשני דכתיב את סוסיהם תעקר ולפ"ז הא בנעיל' ליכא צער בע"ח כ"כ כמו בעיקור וכמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' פ"ב פ"ג ודבריו נכונים וא"כ טפי עדיף נעילה מעיקור. והוא קושי' גדול' וצ"ל דהקושי' הוא באמת דלמה לא יעשה בהקדש ג"כ נעילה וא"ל דהא אסור באכיל' ולמה ינעול דז"א דבאמת כיון דאיכא צער בע"ח רק דכתיב את סוסיהם תעקר והיינו אם אי אפשר בענין אחר אבל כיון דאפשר בנעיל' דליכא צער בע"ח כ"כ וגם אינו עושה מעשה בידים א"כ למה יתירו לעבור על צער בע"ח שהוא איסור תורה בידים וע"ז משני משום בזיון קדשים. אבל באמת קושית הש"ס ע"כ הוא להיפך דאמאי לא יהי' בהקדש ג"כ די בעיקור ולא לבעי נעילה בכיפ' שהרי ע"ז משני משום בזיון קדשים והיינו כפירש"י דלכך ל"ש עיקור בזה דישהה יותר והדרא קושי' לדוכת' דלמא לכך הוא נועלה משום דצער בע"ח דעיקור הוא טפי ובע"ז דמותר בהנא' לכך לא החמירו בנעיל' משא"כ בהקדש דאסור בהנא' לכך צריך לעשות נעיל' בכיפ' ולא עיקור דזה קיל מעיקור וכבר נתקש' בזה בשו"ת נו"ב שם הגאון מהר"ם פישלס ז"ל וע"ש בסי' פ"ג. והנני יוסיף להפליא דבאמת שאני ע"ז דכתיב ואת סוסיהם תעקר ולכך ל"ח על צער בע"ח משא"כ בהקדש וכדאמרו שם בסוגי'. אמנם העיקר נרא' בעיני עפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לע"ז שם וז"ל ולד"ה קשיא האיך שרינן צער בע"ח ולא שרינן למפרקינהו תחלה וי"ל דכיון דאמר רחמנא סוסיהם תעקר אלמא אין צער בע"ח אסור לתקנתם של בני אדם שלא יבאו לידי תקלה בא"ה אם לקיים בהם ביטול לע"ז דב"ח לצורך אדם שחיטה וצערן מותר עכ"ל הזהב ע"ש. ולפ"ז כיון דגם בהקדש איכא חשש תקלה שוב לא אכפת לן בצבע"ח והי' ראוי להתיר עיקור דלא אכפת לן בצבע"ח כלל כל שיש חשש תקלה וגם איכא משום קלקול חצרו וכפתו וז"ב. ובזה חלף הלך לו כל האריכות שהאריכו בזה הנו"ב והגאון מהר"ם פישלס ז"ל משום חשש צער בע"ח. ולפמ"ש הרמב"ן כל דאיכא חשש תקלה שרינן לאו דצבע"ח ודברי הרא"ם שבמרדכי פ"ק דע"ז דפירש דמשום דצבע"ח דרבנן לכך התירו דברי יחידאה הם דהרי באמת אנן קי"ל צער בע"ח דאוריית' וע' באו"ח סי' ש"ה ובחו"מ סי' רע"ב ואפ"ה קי"ל כאותה הסוגי' דמותר לעקור ולנעול בכיפה כמ"ש בטוש"ע יו"ד סי' קמ"ט ס"ג וברמב"ם פ"ח מערכין ה"ה ופ"ח מעכו"ם. וע"כ כמ"ש הרמב"ן דכל דהוא לצורך אדם שוב לא אכפת לן בצער בע"ח כלל. ובזה מיושב מה שנדחקו התוס' בע"ז שם ד"ה אמר אביי למ"ד צער בע"ח דאוריי' איך עוקרין מ"ש בתור' ושאני התם דעפ"י הדיבור הי' משא"כ בקנס דרבנן ומ"ש שיש כח בידם לעקור היכא שנרא' קצת טעם לעקור באמת שבקום ועשה אין כח בידם כ"א לצורך גדול ומשום עגונ' דאתת' הקילו ומשום דהחמירו עליו בסופה ולכך ראייתם ממשיאין אשה עפ"י ע"א אין ראיה ובפרט כאן שאפשר בנעיל' לכיפה שאינו צער כ"כ ואף דיאסור בהנא' טפי עדיף משיעקרו מ"ש בתור' ולפמ"ש הרמב"ן אתי שפיר בפשיטות ודו"ק. ובזה י"ל דלכך גם משום בל תשחית ליכא דכיון דהוא לצורך האדם שלא יבא לידי תקלה שוב גם משום בל תשחית ליכא והרי אמרו דבל תשחית דגופא עדיף ומכ"ש השחתת הנפש דעדיף טפי ולכך הוצרכו התוס' בע"ז שם לתת טעם אחר לבכור משום דלא שייך בל תשחית כל דאיכ' חשש תקלה ולפ"ז בספק בכור דודאי לאו בר הקרב' הוא וא"כ ליכא חשש אף שיבנה בהמ"ק וכמ"ש בנוב"י שם דמשום תקלה דגיזה ועבוד' ל"ש רק משום חשש הקרב' א"כ שוב אסור משום בל תשחית וגם אסור משום צער בע"ח דבזה ל"ש סברת הרמב"ן וכ"כ הנוב"י שם לפי שיטתו ע"ש וכן עיקר. שוב ראיתי בחידושי ת"ח שם שהקש' דמ"פ הש"ס מע"ז על הקדש דלמא לכך בהקדש אינו די בעיקור דגם בעיקור יש קצת חשש תקלה ואף במן הארכוב' ולמעל' יש חשש תקלה כמ"ש בפ"ו דיומא רק בע"ז הקילו כדי שלא יאסר בהנא' לפי שיטת התוס' ולפמ"ש אתי שפיר דכל דמעקר שוב ליכא חשש תקלה דלגיזה ל"ח כמ"ש ביומא שם ורק להקרבה חיישי' וכל דמעקר שוב ליכא חשש ומהתימ' על הת"ח דכיון שהבי' הסוגי' דיומ' הא שם מבואר דלגיז' ועבוד' ל"ח והיאך כתב להיפך וצ"ע וע' בכורות דף ט"ו ע"ב דמכניס לכיפה:
ובזה מיושב הא דאמרו שם ולשוויה גיסטר' אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' אלקיכם והרי דוקא דרך השחת הוא דאסור כמ"ש הרמב"ם פ"א מבית הבחיר' וכאן אינו מתכוין להשחית רק למנוע חשש תקלה וע' בב"י יו"ד סי' רע"ו מ"ש בשם הר"י אכסנדרי לענין מוחק על מנת לתקן. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שיכול לעקור ולית ביה משום צער בע"ח וגם בנעיל' לית ביה משום צער ב"ח וליכא חשש כלל שוב אסור משום השחתה. ובזה יש ליישב קושית הת"ח שם ודו"ק. איברא דלפמ"ש הרמב"ן דכל דאיכ' חשש תקלה לאדם הותר צער בע"ח לגמרי יקשה בהא דאמרו בחולין דף ז' עקרנ' להו איכא צער בע"ח והא כיון דרפב"י אמר דאיכ' מה"מ בביתו שוב ליכא משום צער בע"ח ואפשר כיון דרבי לא קפיד ע"כ כל ששומרו יפה ליכא חשש ושוב אסור משום צער בע"ח וראיתי ברש"י בחולין שם שכתב דמשום בל תשחית ליכא דחזיין לדישה ודבריו תמוהין לפענ"ד דבלא"ה לא שייך בל תשחית דבל תשחית דגופ' עדיף וכאן איכא חשש סכנה והרי רצה לעקור אותם וגם כפי הנראה מרש"י בע"ז דף י"א משמע דבבהמה טמאה ליכא משום בל תשחית וע' בתוס' שם ד"ה עיקור וע' בחידושי ריטב"א בע"ז שם אבל לפענ"ד נראה דכוונת רש"י בע"ז היא משום דבאמת שייך בל תשחית בזה ורק כיון דחזי לדישה שוב ליכא משום בל תשחית ולכך חילקה הבריית' בין עיקור שיש בה טריפה והיינו מן הארכובה ולמעלה דאז לא חזי לדישה דטריפה אינה חיה ואף אם חיה היא מתנוונה והולכת ולכך אסור משא"כ באינה טריפה דחזיא לדישה ומשמע לי' לרש"י דעיקר האיסור משום דגורם להטריף בהמה טהורה בידים והיינו משום בל תשחית ואה"נ דגם בבהמה טמאה אסור והדיוק הוא משום דל"ש איסור לטרוף בהמה טמאה עכ"פ דברי רש"י נכונים שוב ראיתי בחידושי ת"ח שם שהאריך בדברי רש"י והביא גם דברי רש"י בחולין הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. שוב מצאתי בש"ג סביב האלפסי פ"ק דע"ז גבי אין מקדישין בזמן הזה שהביא דברי רש"י בחולין והאריך בזה ע"ש ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ודו"ק וע' בבכורות דף יו"ד ע"ב דאין מכניסין הפ"ח לחדר משום שנאמר וערפתו וכ"ה בטוש"ע סי' שכ"א סי"א וצ"ע דת"ל שאסור משום צער בע"ח ובקטלא לא שייך צער בע"ח וא"כ טפי עדיף לערפו משיכניסו לחדר וע' בנוב"י שם וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"ה שהאריך ג"כ דכל שהוא לצורך האדם לא שייך צער בע"ח והביא ג"כ דברי הש"ס אילו עקרנא להו איכא צער בע"ח וע"ש מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סי' שמ"ח בזה. והנה במ"ש למעלה דלתקלה לא חיישי' כל שאינה בת הקרבה וכדאמרו ביומא דף ס"ו אזכיר מה שמצאתי בשו"ת אא"ז בעל מג"ש בתשובותיו סי' ד' חלק יו"ד שכתב דיש להקשות דכל הני דאמרינן בזבחים ירעו עד שיסתאבו קשה דניחוש לתקלה וע"ש שכתב דכל שמסרם לרועה ליכא תקלה או שהיו רועים בבית הקברות ומהתימה שלא זכר שם דברי הש"ס ביומא דף ס"ו הנ"ל ושם מוזכר כל הענין וכל מה שהביא מפרק ולד חטאת ובנדון דידיה פשיטא דשייך הקלה דזה דוקא להקרבה חלקו הש"ס בין מידי דעומד להקרבה או לא אבל לא במידי דאינו עומד להקרבה וכמ"ש בהדיא שם אבל בחולין שפיר חיישי' לתקלה וע' נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' פ"ה ובמהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ט ודברי הגאון בעל פני יהושע צ"ע שלא זכר כלל דברי הש"ס הלז:
והנה מה שהאריכו שם משום צער בע"ח לכאורה רציתי לומר דאנן לא נצטוינו על צער בע"ח רק שאנחנו לא נצער הבהמ' ולכך מחוייב לפרוק דהא האדם הניח עליה המשא אבל כל שהבהמו' מצטערת מעצמה אין אנו מצווין להקל צערה. אבל באמת באו"ת סי' ש"ה סי"ט וס"כ שם מבואר דגם הצער שיש לה מעצמה נצטווינו להקל הצער ועכ"פ שבות דדבריהם דחינן עי"ז וצ"ע באו"ח סי' של"ב דמשמע דאף שבות דרבנן כגוף גזירת שחיקת סמנים אסור לרפאות הבהמה בשבת והרי אין לך צער בע"ח גדול מזה וצ"ע כעת כי לא נפניתי ואולי דמילד הוה עוקר דבר מגידולו וחייב מה"ת ושוב לא התירו משום צער בע"ח וע' מג"א סי' ש"ל. ובזה י"ל מה דנסתפק ר"י בשבת דף קכ"ח וברא"ש אי מסעדין קאי דוקא ביו"ט ולא בשבת או דלמא ל"ש וצ"ב דמה נ"מ בין יו"ט לשבת. אבל באמת לפי מה דרצו לחלק ביבמות דף קי"ד בין שבת ליו"ט משום דאיסור סקיל' חמור א"כ מכ"ש לגבי בהמה דמחמירין בשבת יותר ולפ"ז יש ליישב דברי הטור שכתב בסי' של"ג דגם בשבת מסעדין משום דלפמ"ש התוס' בכתובות דף ס' דלא קי"ל כהך דיבמות ואף בשבת מותר וע' בסי' ש"ה ולכך לא סלק הטור וכתב דאף בשבת מסעדין. ובזה יש ליישב הרבה דברים בסי' של"ג שם ואכ"מ ודו"ק היטב. והנה מידי דברי בענין צבע"ח צ"ע דבאמת לפי שיטת הרא"ם צער בע"ח דרבנן והרי אנן קיי"ל דישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום והיינו משום דצער בע"ח דאוריית' כמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף צ' וא"כ מבואר דצער בע"ח דאורייתא. ואני תמה דבב"מ פלפלו הש"ס אי ר"ש ס"ל צער בע"ח דאורייתא והא כאן ר"ש ס"ל דהכרשינין יפין לה משום דמעלה לה ועכ"פ אם התורה חסה על הבהמה משום דמעלי לה מכ"ש דצער בע"ח ודאי אסור דאורייתא. ובאמת הא דאיבעיא לן באכלה ומתרזת אי משום דמעלי או משום דחזיא ומצטערה כתב בשיטה מקובצת דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא כאן דע"כ לטובת הבהמה נתכוונת התורה או משום דמעלי או משום דמצטערא בכה"ג דרשינן. ולפענ"ד היה נרא' דהאיבעיא תליא אי צער בע"ח דאורייתא או דרבנן דאם נימא דצער בע"ח דאורייתא א"כ מסתמא הוא בשביל צערא וזה אינו טעמא דקרא דהא כל צער בע"ח דאורייתא ואם נימא דצער בע"ח לאו דאורייתא ע"כ טעמא דכאן משום דמעלי לה. אבל אכתי קשה הא לא דרשינן טעמא דקרא וכבר אמרו האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ובאמת המורה כתב טעמים בזה וע' רמב"ן בפרשת תצא ועכ"פ צ"ע מה דאמר משום דמעלי לה או משום דחזיא ומצטערא והא לא בשביל רחמנות אמרה תורה רק הן לגזירות. אך לפענד"נ דכוונת הש"ס היא כמ"ש הרמב"ן בפרשת תצא דכוונת השי"ת היה בשבילנו להשריש בנו מדות רחמנות וחמלה ולפ"ז זהו דאבעיא לן בכה"ג שמתרזת א"כ באמת למי שהוא בר שכל זה אינו אוכל ומתריז אף שמצטער אבל יודע שנחלה מזה וא"כ אדרבא בשביל דהבהמה אינה מרגשת א"כ חזיא ומצטערא ואין לה דעת שתחלה מזה והתורה חסה על צער בע"ח או דלמא כיון דעל הבהמה לא חסה רק להשריש בנו מדות החמלה וכאן שמתרזת אין זה רחמנות וע"ז פשיט מרשב"י משום דמעלי. ובזה מיושב מה דק"ל טובא מה פשיט מר"ש לימא דר"ש אזיל לטעמא דדריש טעמא דקרא ואנן לא קי"ל כן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ב"כ וב"כ ע"כ כוונת התורה להשריש בלבותינו חמלה ורחמנות וא"כ בכה"ג שמתרזת לא שייך רחמנות לבר דעת ולר"ש באמת הוא משום רחמנות ודריש טעמא דקרא אבל לדידן הם באמת גזירות רק שהוא כדי להשריש בקרבינו החמלה ובכה"ג לא שייך זאת. ולפמ"ש בשטה דבין לטעם דמעלי ובין לטעם דמצטערא הי' לטובת הבהמה ג"כ ל"ק ודו"ק:
שם סעיף ב' אלא במומין מובהקין. כ"כ הרמב"ם לפענד"נ דמובהקין לחוד לא סגי רק שהם נגלים ומובהקין והיינו דנקט במשנה נסמית עינו נקטעה ידו וכו' והיינו שהם מובהקין ונגלים שניהם גם יחד אבל מום מובהק לחוד ואינו נגלה לא התירו וכן משמע מהתוספת' דבכורות פ"ד בסופו מום שבגלוי ה"ז ישחט ע"פ שלשה מביהכ"נ ר"י אומר אפילו נסמית עינו וכו' לא ישחט אלא ע"פ מומחה והיינו משום דהתוספתא בא לפרש המשנה דל"ת בשביל שהם מובהקין התירו וע"ז בא לומר בשביל שהם גלויים וע"ז בא ר"י לחלוק דאף בנסמית עינו א"כ הוא גלוי ומובהק ואפ"ה לא ישחט. ובזה אתי שפיר דברי המשנה והתוספתא שהתוספתא בא לגלות על המשנה ובזה י"ל הא דאמר רבא בבכורות דף ל"ז ע"ב ובמומין מובהקין ופריך מאי קמ"ל מתניתין היא ומשני מ"ד אף שאינם מובהקין נמי והא דתני מובהקין להודיעך כחו דר"י קמ"ל והדבר תמוה דאדרבא כחא דהיתירא עדיף טפי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אצטריך למנקט נסמית עינו כדי לאשמועינן דוקא מום נגלה בעינן ורק הא דנקט מובהקים ולא נקט סתם מום שבגלוי וכדנקט בתוספתא ע"ז קמ"ל להודיעך כחו דר"י ואתי שפיר ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת תפארת צבי סי' ס"ב שהרב הגאון בעל בת עיני ז"ל רצה לדייק מהתוספתא הנ"ל כדעת הרא"ש והטור דכל מום אף שאינו מובהק כ"כ כמו הני השנויין במשנה נמי שוחטין והביא ראיה מהתוספתא דכל מום שבגלוי שוחטין והא דנקט במשנה נסמית עינו להודיעך כחו דר"י ומלבד שדבריו דחוקים כמ"ש בח"ץ שם אף גם דחלילה להתוספתא שיסתור דברי המשנה וע"כ הי' לאו בר סמכא וכמ"ש בח"ץ שם אבל הדבר פשוט כמ"ש ודו"ק. ומ"מ בגוף הדין יפה הכריע הח"ץ שם דיש לסמוך על דברי הרא"ש וכן נ"ל ממ"ש רבינו ירוחם בנתיב עשרים אם כי לשונו צ"ב קצת מ"מ להמעיין שם ימצא דכל מום שניכר וגלוי שוחטין אף שאינו מובהק כ"כ. שוב זכני ד' ואנהרינתו לעיינין ומצאתי בבה"ג שהביא דברי התוספתא הנ"ל וכפי הנראה דגם המשנ' בבכורות היה גירסתו כן שאל"כ היה לו להעתיק לשון המשנה וא"כ הרי מבואר דרק מום שבגלוי לבד הוא דצריך ואם הגאונים האלו הי' רואים דברי התוספתא הי' שמחים. איברא דלפ"ז יקשה מ"פ על רבא מאי קמ"ל תנינא והא במשנה לא מבואר רק מום שבגלוי לפי גירסת הבה"ג וצ"ל דלא הי' בגירסתו של הבה"ג גם המימרא הלז וכן כראה מדלא הביא זאת וע"כ לענין דינא לפענ"ד המיקל כהרא"ש לא הפסיד וכמ"ש הרמ"א כאן. שוב ראיתי שהרמב"ם והמחבר שנמשך אחר לשונו כתבו שאם היה המום מן הגלוין והמובהקין והיכן ראו שיהי' גלוי וא"ל דממילא הוא גלוי כיון דנסמית עינו הוא גלוי אבל א"כ לא היה צריך להזכירו ובפרט רבינו שדרכו בקדש לשמור לשון ששנו חכמים במשנה וע"כ שמהתוספתא והמשנה משניהם לקח זאת וכמ"ש ודו"ק אבל צ"ע על המחבר שאחר שהסכים כאן לשיטת הרמב"ם דבזמן הזה אינו ניתר רק בסימן מובהק א"כ היאך העתיק בסי' ש"י וה"ה בזה"ז אם לא הראהו לשלשה בני הכנסת והא שם בכל המומין מיירי ובכל המומין בלא"ה לא הי' יכולין להת"ה ושם לא הוציאו רק דוקין שבעין כמבואר בש"ס שם ובטור וצ"ע ובאמת שלא ידעתי שהרי מום שבגלוי בודאי בעינן כדדרשו בבכורות דף ל"ז וע' בדף ל"ה ברש"י שם בד"ה אכיל וחזי ודו"ק. והנה בטור כאן חשוב בין המומין אם ירך אחת גדול מחבירו וכתב ב"י דבבכורות מפרש דהוא שרוע האמור בתורה ובאמת שכן הוא בבכורות דף מ"ם אבל הרמב"ם בפ"ז מביאה מקדש ה"ו כתב דנשמטה ירכו הוא שרוע האמור בתורה ובאיסורי במזבח ובבכורות לא ביאר זאת וסמך על שכבר מנה המומין באדם בביאת מקדש. ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חלק יו"ד סי' ק"ץ שהגאון מוהר"י פי"ק ז"ל נתעורר בזה על הרמב"ם והנוב"י השיב לו שכן היא הגירסא בת"כ שרוע שנשמטה ירכו וע' בק"א שם (וע' בתוי"ט שם במשנה דשחול) אמנם רש"י פירש בחומש פ' אמור שרוע שאחד מאיבריו גדול מחבירו ותמה המהר"י פי"ק שם דמנ"ל לרש"י דקאי על שאר אברים ג"כ וכתב הנוב"י שכבר קדמו המזרחי בקושיא זו (וע' פסחים דף מ"ב דפירש רש"י דשרוע היינו בכל אברים וכשיטתו) והנה המזרחי אינו ת"י. אבל אני תמה דדברי רש"י מפורשים בריש בכורות דקאמר בדף ג' שם על עינו אחת גדולה ואחת קטנה משום שרוע הוא פסול ופירש"י שאיברו אחת גדולה משל חבירו הרי מפורש דגם בשאר אברים הוא כן ואני תמה להיפך על הרמב"ם שלא כתב דשרוע הוא ג"כ בשאר אברים ואולי רבינו לשיטתו דס"ל דשרוע האמור בתורה הוא שנשמטה ירכו א"כ אין הוראתו כלל על לשון גדול וא"כ מנ"ל דשרוע יהיה באחת משאר אברים שגדול מחבירו דלדידיה אין פירוש שרוע על גדול וצ"ל לדידיה דבבכורות דף ג' לדחויי בעלמא אמר כן אבל לדידן דשרוע היינו שנשתרבב דהוא לשון גידול א"כ גם בשאר אברים הוא כן וכדאמרו בהדיא בבכורות דף ג' עכ"פ דברי רש"י מפורשים. ולפ"ז יצא לנו דלענין מומי בכור הוה ספק בשאר אברים שגדול אחת מחבירו וצ"ע. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בכורות דף ל"ו בהאי שרוע דאתא לקמי' וכו' אמר למאי ניחוש לה הרי מומו עמו ופירש"י שרוע עינו אחת גדולה והרי מפורש דשרוע הוה גם בשאר אברים שא"א לומר שהיה נשמטה ירכו דזה אפשר שיהיה אח"כ וגם נשתרבב ירכו א"א להכיר כ"כ אם היה הבכור ומומו עמו דלמא נתהווה אח"כ וע"כ כפירש"י ומ"ש רש"י דהי' עינו ולא בשאר אברים משום דלענין עין מפורש בדף ג' דמקרי שרוע וע"כ נקט עינו ועכ"פ דברי רש"י מפורשים אחר שכתבתי כ"ז השמש יצא על הארץ רמב"ן על בכורות עם חידושי אלגזי ושם מצאתי שנתעורר קצת ברש"י הלז בדף מ"ם בבכורות שם ושמחתי. אחר שנים רבות הגיע לידי ספר בת עיני וראיתי שמעתיק שם כל השאלה ששאל להת"ץ ותשובתו ושם מעתיק מה שכתב שנית להת"ץ הנ"ל. והנה מה שפלפלו הת"ץ והבת עיני אם מום מה דאין לו רק כיס אחד הוא שוה באדם כמו בבהמה דבאמת ברש"י אינו מבואר רק בבהמה שכתב בדף מ"ם שכל בהמה יש לכל ביצה כיס אחת לפי שהכיס חולק באמצעותו ניכר מבחוץ שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שוחה העמוקה ומשמע דבאדם לא וברמב"ם מוזכר מום זה באדם ולא בבהמה. והנה מ"ש דהרמב"ם לא מנה זה רק באדם אני תמה דהרמב"ם מנה זה במה שהוא מום באדם ובבהמ' וכמ"ש פ"ז מביאת מקדש דמומין הפוסלין באדם ובבהמ' הן חמשים ומנה בהלכה ח' מי שאין לו אלא ביצה אחת אעפ"י שיש לו שני כיסין ומי ששני ביצי' בכיס אחד ובפ"ב מאיסורי מזבח במומין המיוחדין לביצה לא הזכיר זאת. ובאמת שמדברי הרמב"ם אין ראיה דיש לומר דביצה אחת אף שיש לו שני כיסין או אם שני ביציו אינן רק בכיס אחד הוא דמקרי מום והיינו דהכיס שני ע"כ אינו עם ביצה דהא נמצא שני ביצים בכיס אחד ומהכ"ת לומר דימצא עוד ביצה בכיס. ובזה מיושב מה דקשה לי למה לא הביא רבינו כאן הך דממעך שהזכיר בהלכות בכורות פ"ג ה"ה. ולפמ"ש יש לומר דרבינו מפרש דהתיקון של מיעוך אפשר דלא מועיל רק לענין בכור שקדושתו מרחם א"כ כל שיש לומר שע"י המיעוך ימצא בו ביצה צריך למעכו והו"ל ספק בכור אבל בקדשים כל שנמצא כיס חסר נפסל ואף שיכול למעך ולצאת זה גופא מקרי מום ואין להקריב קרבן ד' כזה והיינו דפסק כר"ע דבידוע לא אמרינן רח אם ממעכו וזה דוקא לענין ברור אבל לא לקדשים כן היה נראה לפענ"ד. אבל צ"ע דעדיין לא מצאתי זאת אבל עכ"פ אין לו רק כיס אחת לא מצאתי כלל זאת וראיתי בתוס' יו"ט שכתב בפ"ו מבכורות משנה וא"ו אין לו ביצים שפירש"י דכל בהמה כתב הוא דבהמה לאו דוקא דהא תנן באידך פרקין גבי אדם ג"כ כן ע"ש ובת"ץ שם תמה דבאדם אשמעינן רבותא דאף שנטלו שני ביצים אינו נקרא מרוח אשך רק בנטלו ולא בנמרחו ואני תמה דמכל מקום קשה למה נקט או אין לו רק ביצה אחת וא"ל דאל"כ נימא דדוקא באין לו שני ביצים הוא דנקרא מרוח אשך אבל באין לו רק ביצה אחת לא נקרא מרוח אשך דמ"מ קשיא דכיון דעכ"פ הוה מום באדם כמו בבהמה לענין מה נקטה התורה מרוח אשך שמשמע שנטלו השני ביצים הא בלא"ה הוה מום וע"כ דהכוונ' ביצה אחת אף שיש שני כיסין או שני ביציו בכיס אחד ושפיר נקט וא"צ לאריכות דברים של הח"ל והבת עיני שם. ובגוף הדין אם אין לו רק כיס אחד ויש שני ביצים באותו כיס באמת בתוס' בכורות דף מ"ג ע"א ד"ה הא משמע דבבהמה שייך כיסין ולא באדם אבל במהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות להרמב"ן האריך דגם באדם יש ב' כיסין דאף שנראין כיס אחד מ"מ דופן מפסיק באמצע ע"ש שהביא כן בשם מוהר"י קורקיס שביאר כן ועכ"פ בבהמה ודאי דהוה מום אם אין לו רק כיס אחד והוה מום מובהק וניכר כנלפענ"ד להלכה ולמעשה צ"ע עדיין:
והנה ניטל רוב המדבר שבלשונו אמרו בבכורות דף מ"ם ובקידושין דף כ"ה דהוה מום וראיתי בלח"מ פ"ה מעבדים ה"ד שתמה ע"ז דבקידושין משמע דגם בעבד הוה מום שבגלוי ואילו הרמב"ם ס"ל דבעבדים לא הוה מום שבגלוי ע"ש וכעין זה שאל אותי החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י דבקידושין אמרו שם כתנאי לענין סירוס דביצים והרמב"ם פסק בעבד א"י לחירות בסירוס בצים ובפ"ז מביאת מקדש חשיב לה בכלל המומין והדברים סותרין והנראה בזה דהנה לכאורה צ"ב דבקידושין דף כ"ד אמרו ואימא כי יכה כלל שן ועין פרט וכו' לחפשי ישלחנו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר שבגלוי ואינו חוזר וכו' ומשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ופירש"י דאינו לשון כלל רק ריבויא היא וריבוי ומיעט וריבוי ריבה הכל ע"ש. ולפ"ז נראה דאין לדמות עבדים לשאר ענינים אם נימא דהוא בכלל ופרט וכלל ואין לרבות רק דומיא דשן ועין אבל אם נימא דהוה ריבוי ומיעוט וריבוי מרבה הכל אף מה דלא דמי להכלל. והנה ענין זה אי דרשינן בכלל ופרט או ריבוי ומיעוט ענין נבוך בכמה מקומות והפר"ח סי' פ"ד האריך בזה בפסקי הרמב"ם הסותרים בזה הענין והנה רבי ס"ל דדרשינן כלל ופרט ולכך אי אפשר לומר דמה דמרבה עבדים אף בסירוס ביצים דעבדים שאני דהרי אדרבא בכלל ופרט מהראוי למעט עבדים מסירוס ולכך תלה לה הש"ס בתנאי אבל לדידן י"ל דממעט בעבדים מכלל ופרט ולכך אין לדמות לבכור וכדומ' ומיושב קושית הלח"מ מקושית החריף הנ"ל ועיין בתוס' ד"ה רבי ובמהרש"א שם והנה במ"ש הרא"ש דבניתק כלו מן הביצים לכ"ע יצא לחירות כתב הב"י ראיה מהיתה עינו סמויה וחטטה דיוצא לחירות ותמה החריף הנ"ל דמה ראיה דשם משום דהוא מחוסר אבר ולפענ"ד גם כאן בנתקו לגמרי הוה כמחוסר אבר ובודאי הוה מום כנלפע"ד וע' בכו"פ סי' פ"ד בענין כלל ופרט שוב ראיתי בעצמות יוסף דבדף כ"א בקידושין האריך ג"כ בכלל ופרט ובדף כ"ה האריך ג"כ בישוב קושית הלח"מ הנ"ל ומסיק דהרמב"ם אזל בכ"מ לחומר'. גם ראיתי שם דכ' דלחפשי ישלחנו רבויא אף למאן דלא דריש רבוי ומיעוטי ועכ"פ דברי הרמב"ם נכונים שוב ראיתי אחר כמה שנים בתמור' דף י"ז מה בהמה טמאה פסול הגוף אף כל פסול הגוף לאפוקי בע"מ דפסול חסרון הוא ופריך עלה והא שרוע וקלוט כתיב בפרשה והא הני פסול הגוף נינהו ע"ש ומשמע שם דשרוע וקלוט הוא בכל אברים דלא כהרמב"ם דמפרש דנשמטה ירכו דזה אפשר דהוה חסרו וצ"ע. הן אמת דגם במ"ש דכלהו פסול הגוף וק"ל דהא טריפה שנינו במשנה והרי הרבה טריפות של חסרון נמצא בטריפות כמבואר בהלכות טריפות וחסרה היא מהשמנ' דהן הל"מ וא"כ הוה ג"כ חסרה מום ורש"י כ' פסול הגוף בלא חסרון כגון ניקו קרום של מוח וניקבה הקיבה והדבר תמוה דהא יש הרבה טרפיות שהם בחסרון והלא כל טריפ' שנו חכמים במשנה:
ואולי דחסרה גופא מתורת נקב הוא וכמבואר ביו"ד סי' כ' ס"ב דכל שניקב טריפה כך אם נטל כלו או נבר' חסר טריפ' אבל מ"מ הדבר תמוה דעכ"פ יש חסרון דטריפ' עכ"פ מחמת חסרונו וצע"ג:
והנה בענין שרוע שהארכתי למעל' כעת מצאתי במזבח כפרה בבכורות שם שכ' בדף פ"ג דשרוע היינו משום דכל יתר כנטול דמי וא"כ יש לומר דרש"י לשיטתו דיתר כנטול היינו שחסר כמבואר בב"י סי' מ"א ובט"ז סי' נ"ה ס"ד באורך א"כ כל שהוה כחסר ודאי הוה מום גמור אבל אם נימא כשיטת הרשב"א דאינו רק כנטול אותו היתר בלבד א"כ אם ניטל זאת ויהי' שוה לעינו אחרת מה אכפת לן ובזה יש להאריך ואכ"מ:
נשאלתי אור ליום ה' צו תרל"א מהרב מו"ה יעקב הכהן כ"י מראווע בהא דמבואר דנטלו הטלפים עם הבשר שלהם הוה מום היאך הדין אם ניטל אחד מן הטלפים דהנה הטלפים הם סדוקות ואם אחת מן הטלפים ניטל אם הוה מום מי נימא כיון דאמרו בבכורות דף ע"ד יטלו הטלפים משמע דוקא שני הטלפים אבל אחד מהם לא הוה מום וכן אירע המעש' בבכור שנחתך אחד מן הטלפים עם הבשר ורצה אחד לומר דדוק' ניטלו שני הטלפים הוא דהוה מום ולהיות כי הוא דבר חדש עיינתי בש"ס ויש לי כמה הרהורים בסוגי' שם אמרתי לבאר בבכורות דף מ"ד אמר רב חסדא ניטלו קרנים וזכרותן עמהם פסולין ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולין ונפדין עליהם מיתבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולין ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקור עקורי. הא דאגים אגומ' ודאגים אגומי פסול ורמינהי פרה שקרנים וטלפים שחורים יגוד תרגמא זעירי מעלוי זכרות והנה רש"י פירש דמה דאמרו בקרנים פסולים ואין פודין עליהם היינו אם בהמה שאר קדשים שאינה בכור אינה נפדית בכך דלא הוה מום גמור אלא לאפסולי ומשמע דבבכור עכ"פ מום הוה בקרנים אף שאינה נפדית וא"כ כי מוקים דר"ח בדאגים אגומי בזה אמר דפסול' ואינה נפדית א"כ הוה בבכור מום אף באגים אגומי ולא אתעקר וא"כ מכ"ש בטלפים דאף נפדית א"כ באגים אגומי בלבך הוה מום בבכור ומזה תמה הבית יוסף על הטור שכ' בניטל הטלפים עם הבשר שלהם דמשמע שאם לא ניטל לגמרי לא הוה מום ואילו בש"ס משמע דאף באגום אגומי בלבד והשרשים נשארו הוה מום וברמב"ם משמע בפ"ב מאיסורי מזבח שהוא נגממו טלפים וזכרותן עמהם ועב"י ואף שנשאר מעט בזכרותן קרוב לבשר ובד"מ כתב דאפשר דהטור ס"ל דלא הוה מום קבוע להתיר עליו בזמן הזה אלא כשנחתך הבשר לגמרי והיא תמוה דמנ"ל זאת וראיתי ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח על מ"ש בהלכ' ה' נגממו ולפי' כתב הכ"מ נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה ועיינתי שם בהלכ' ד' שכתב הרמב"ם ניטלו קרני' וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום והבי' הכ"מ דברי הש"ס דיש חילוק בין אתעקור עקורי לבין נגממו וא"כ כיון דקרנים הוה באגום אגומי פסול ע"כ דבטלפים אף נפדית באגום אגומי ע"ש וזה כדברי הב"י כאן. אמנם מה שאני המה על דברת הב"י גבי הי' לעז קרנים ונחתכו הביא הב"י דברי רש"י במ"ש דאינה נפדית בשאר קדשים ומשמע מדברי רש"י הא בבכור הוה מום אף באגום אגומי וע"ז כתב הב"י דמדברי הרמב"ם משמע בפ"ב מאיסורי מזבח ופ"ב מבכורות דבבבכור נמי לא הוה מום באגום אגומי ואינו נשחט על כך ונוראות נפלאתי מ"ש הב"י דסותר דברי עצמו גבי ניטל הטלפים ואף דשם בניטלו הטלפים עסיק דחמור מניטלו קרנים אבל זה דוקא לענין נפדית אבל לענין מום גם בניטל קרנים פסול באגום אגומי וכמ"ש בהדי' בכ"מ הנ"ל ואיך סותר עצמו בב"י כאן ובכ"מ ואף דהב"י כתב בניטל קרנים שכ"כ הטור אבל הטור לשיטתו דס"ל גם בניטל הטלפים דבעינן עם הבשר וא"כ כ"ש בקרנים אבל הרמב"ם דס"ל דבניטל הטלפים דהוה מום אף באגום אגומי א"כ גם בקרנים הוא כן דהרי מה דמחלק הש"ס בין אגום אגומי למתעקר הוא על קרנים דמזה מקשה הש"ס על ר"ח והש"ס מחלק דבקרנים לא נפדית באגום אגומי אבל מום הוה וצע"ג וראיתי במעדני מלך ברא"ש בבכורות פרק אלו מומין אות וא"ו שכתב על דברת הב"י בניטלו קרנים הנ"ל שגם רש"י מודה להטור ורמב"ן ומ"ש רש"י בשאר קדשים שנפדין לא בא למעט דבבכור הוה מום רק דבשביל דבכור אינו נפדה כלל דכתיב ביה לא יפדה ע"ש ודבריו תמוהים דאכתי מבואר דבאגום אגומי פסול בשאר קדשים ומכ"ש בבכור דהרי ר"ח קאי בין בבכור בין בקדשים שאמר דנטל קרנים פסול ואינו נפד' דא"ל דלא קאי רק על שאר קדשים ומלבד דקשה למה אמר בבכורות דבר זה וגם איך אפשר דבשאר קדשים יהי' פסול והוה מום ובבכור לא אתמהה וא"כ דעכ"פ באגום אגומי הוה מום ואיך כתב הב"י בהיפך וע"כ דברי המעד"מ והרב ב"י תמוהין. וראיתי לזקני הב"ח גבי קרנים שהבין ג"כ מדברי הרמב"ם כהטור וע"ז אמר דבש"ס לא משמע כן וכמ"ש רש"י והיא תימה גדול' דבאמת מדברי רש"י אין ראיה דיש לומר כהמעד"מ אבל בש"ס מבואר כן גם למה לא הרגיש שבכ"מ ביאר כן בהדיא וגם מדברי הב"י גבי ניטל טלפים הבין כן וכמ"ש למעלה וע"כ דברי הב"י והמעד"מ והב"ח בזה תמוהים מאד וכמו שכתבתי וראיתי בב"ח גבי ניטלו טלפים שכתב על דברי הב"י שתמה על הטור וכתב הב"ח לתמוה שהרי הטור יפה כתב דבקרנים כתב עד שנשאר כעין גומא דהא הש"ס מחלק בין אגום אגומי לאתעקר עקורי אבל בניטל הטלפים לא מצריך הטור שיהי' נשאר כמו גומא ואני תמה על עצמי שבמחכ"ת לא הבין דברי הב"י שהב"י תמה על מה שהצריך הטור בניטל הטלפים עם הבשר דמשמע שאם לא ניטל עם הבשר לא הוה מום והרי באגום אגומי הוה מום וא"כ יפה תמה והב"ח הבין דעם הבשר היינו באין גומא ואגום אגומיה היינו שלא הוה גומא והמעיין ברש"י ובכ"מ ימצא שלא כן הוא גם מ"ש שאגום אגומי לא אמרו רק בקרנים אתמהה דהרי ר"ח אמר ניטלו הקרנים וניטלו הטלפים וכיון שמוקי באגום אגומי א"כ גם ניטלו הטלפים מיירי באגום אגומי שר"ח אינו מחלק רק לענין נפדית וא"כ יפה תמה הב"י כאן וצע"ג. הן אמת שאני המה על מ"ש הרמב"ם פ"ב מבכורות ה"א כל המומין הקבועים הפוסלים בקדשים ונפדין עליהם אם נפל אחד בבכור הרי זה נשחט עליו ומשמע דדוקא במה שבקדשים נפדה הוא דהוה מום והרי ניטלו הקרנים אף דאינו נפדה בקדשים אפ"ה הוה מום לענין בכור. ולזה אפשר שכוון הב"י בניטל קרנים שכת' שכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ב מבכור אבל הוא תמוה וכמ"ש. ולענין דינא הנ"ל הנה אם נימא דטלפים משמע דוקא כל הטלפים א"כ גם קרנים משמע שתי קרנים וזה לא יתכן דגם בניטל קרן אחד בודאי הוה מום וה"ה בטלפים ודאי הוה מום אף בניטל אחד מהטלפים ואף שהן סדוקות מבל מקום הוה מום דאל"כ לא יפסול רק כשניטלו כל השתי טלפים מהשני רגליה וזה אי אפשר כנלפענ"ד:
ובסמ"ג לא מצאתי שחשב במומין מן החמישים מה שנוהג באדם ובבהמ' שחשב הרמב"ם בפ"ו מביאת המקדש אבל מה שחשב הרמב"ם פ"ב מאיסור מזבח לא חשב וצ"ע למה השמיט זאת. ומצאתי בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' צ"ח שהקש' ג"כ על הב"י לענין ניטל קרנים כמ"ש המעד"מ ותמהני שלא הרגיש דדברי הב"י סותרין למ"ש גבי נטלו טלפים ובמ"ש הכ"מ בעצמו וכמ"ש לעיל וכוונתו ברש"י אמת כמ"ש המעד"מ אבל גוף הבנתו ברמב"ם תמוה מאד דרך כלל אני תמה על עצמי שכל הגדולים שהבאתי לא הרגישו בזה וע' בחולין מ"ד דמחלק ג"כ הא דאתעקורי מעקר הא דאגמום אגומי וע"ש ברש"י ותוס':