אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות בכור בהמה טהורה › סימן שטז

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שטז

סימן שטו

ס"ג אם יש עוד צד היתר בדבר או שעכו"ם מסל"ת. עט"ז שם ס"ק ז' שהאריך לברר דכל שהעכו"ם מפסיד לעצמו פשיטא דבכה"ג מסל"ת נאמן. ובאמת שדבריו נכונים ואף שראייתו מהא דאמרו בהניזקין דף נ"ד מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת אינו ראי' לפענ"ד דש"ה דבאמת ע"א נאמן באיסורין ורק דבפועל אמרינן דמסתמ' לא יצא מחזקת פועל שלא שינה פעולתו וכמ"ש הר"ן שם ולפ"ז כיון דמפסיד שכרו ויצא מחזקת פועל וכמ"ש באורך לעיל סי' רפ"א וא"כ שוב נאמן מתורת ע"א וכמ"ש הר"ן וא"כ אין ראי' להט"ז. איברא דדברי הר"ן תמוהין דלא נזכר בשום מקום דפועל לא יהי' נאמן בשביל שיש לו חזקה שודאי לא שינה מפעולתו ואדרב' בסי' קכ"ז מבואר דפועל נאמן יותר לפי שהי' בידו וע' בהגהות מהר"ם מעיקטין שם ואולי כוונת הר"ן כיון דנתן לו שכרו בודאי לא ירצה להפסיד שכרו וגם בחנם אולי אמרינן בזה חזקה שליח עושה שליחותו ואף דבדאוריית' דעת הפוסקים דלא סמכינן על החזק' וע' במלמ"ל פ"ד מבכורות ובמק"א הארכתי בזה מ"מ כאן להחמיר ודאי יש להחמיר בזה וגם ע"כ לא אמרינן חזקה רק היכא שאנו מסופקים אם עשה שליחותו כלל אבל כל שעשה שליחתו רק דחיישינן אולי שינה שליחותו פשיט' דאינו נאמן דמסתמ' לא שינה שליחותו ופעולתו עכ"פ יהי' איך שיהי' לפמ"ש הר"ן אין ראי' להט"ז ובלא"ה יש לומר דכוונת הש"ס דבאמת שם שאלו אם הי' בידו והשיב דהוא ביד הלוקח וכשאינו בידו אינו נאמן כמבואר סי' קנ"ז. והנה בהא דילפינן דע"א נאמן באיסורין כתב הרמב"ן בריש גיטין דא"ל דילפינן מנדה דא"כ אף באתחזיק איסור' נמי וע"כ דשאני נדה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על בעלה ע"ש. ולפ"ז גם כאן הכוונה דניהו דאינו בידו ואינו נאמן לאביי מ"מ מתוך שנאמן להפסיד שכרו ועל עצמו ודאי נאמן גם נאמן להפסיד ס"ת. ובזה מיושב מה ששאלו ס"ת ביד מי להורות דאף ביד הלוקח נאמן מתוך שנאמן על עצמו והא דלא נאמן בהאזכרות משום דנוע' בדר"י וחשב שיועיל העברת קולמוס וכמ"ש בחידוש רשב"א והר"ן שם ע"ש ובסי' רפ"א עכ"פ אין משם ראי' להט"ז. גם מ"ש ראי' ממהרי"ק המעיין יראה שאינו ראי' דש"ה דמפסיד לנפשו שיהרגוהו ע"ז אבל כאן מה שמפסיד לעצמו אולי ערומי קמערים להגיד לו שעכ"פ יצא מכלל מבכרת שידע שהיהודים מקפידין ע"ז. אמנם מצד הסבר' נראין דברי הט"ז נכונים דמה"ת לחוש דניכרין הדברים שהוא מסל"ת גמור דהרי היהודי חפץ בולדה יותר ובלא"ה יש לומר דבכה"ג נאמן וכמו המתחייב מתוך טענתו דנאמן משום דבודאי לא שיקר. וראיתי בחידושי הגרשוני להגאון בעל עבודת הגרשוני שדחה דברי הט"ז באמרו דמ"ש הט"ז דאיך אפשר שיפסיד לנפשו ע"ז השיב דמוכרח העכו"ם לומר כך דאיך אפשר לומר שילדה היא דהא סימני ילדה ניכרין בשיני' וכדומה ואיך אפשר להכחיש זאת וכחשו יענה בפניו. ובמחכ"ת לא זכיתי להבין דבריו דכיון דאנו חוששין שמא ילדה מבכרת הוא עכ"פ מידי ספק ילדה מבכרת לא יצאת וא"כ אין שקרותו ניכר וגלוי וע"כ דברי הט"ז נכונים. ועכ"פ אם הית' חולבת ודאי יש להקל דבסמך כל דהו מקלינן וע' ביש"ש פט"ז מיבמות סי"ג שהאריך בזה לדחות שיטת ר"ת וסייעתו וכתב דבסמך כל דהו יש לסמוך ע"ז להקל. והנה בחידושי אמרתי קצת ראי' לר"ת דעל חליבה בלא ולד אין לסמוך מהא דאמרו בב"ב דף ע"ח אמר ר"פ כגון דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך בשלמ' פרה מניק' איכ' למימר לחלבה בעי לה אלא חמור מה בעי לה ש"מ היא ובנה קא"ל ומאי קושי' הא נ"מ איכ' לענין פטר חמור דאם היא חולבת לא יצטרך לפדות הולד עוד וע"כ דעל החליב' אין לסמוך ע"ז מיהו יש לדחות דבלא"ה יקשה הא מניק' ודאי פוטר לכ"ע כמבואר כאן ס"ג דאף דנימא שאינה בנה מ"מ עכ"פ כיון דמניק' ודאי ילדה וא"כ אולי לכך אמר שמניקה ובאמת אינו בנה כלל ולא מכר הולד רק שאמר שמניק' כדי לפטרו מבכור'. וע"כ צ"ל דשם ע"כ לא כוון לבכור' דזה יודע לו בעצמו שירא' שהיא מניקה וע"כ דמכר הולד ועדיין צ"ע דהרי פירש הרשב"ם גבי פרה בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קא בעי ופירשב"ם שאם יראה שאינה חולבת יהי' מקח טעות וא"כ גם בחמור איכ' נ"מ לענין זה שאם יראה שאינה חולבת יהי' מקח טעות לענין בכור' וע"כ דאין ראי' מחליב' ואף דאכתי הא מק' ודאי פטור ז"א דכל שיהי' בלא ולד לא יהי' מקח טעות דיכול לומר דלא כוון כלל להתיר הבכור ע"י שהיא מניקה רק שהיא מניק' ויש לה חלב ושפיר קאמר כיון דבפר' איכ' למימר דצריך לחלבה א"כ אין ראי' ממה שא"ל מניק' לענין בכור' משא"כ בחמור דא"צ לחלבה ולמה א"ל מניק' וע"כ דכיון להתיר הבכור' וא"כ אין ראי' שמכר הולד וע"כ דמזה אין ראי' וצריך עיון בזה:

והנה המהרא"י כתב דכסף עם חליב' אין לצרף וכוונתו הוא דחליבה מורה שכבר נפטר' מבכור' וכסף הוא ההיתר שמא הוא בכור ומכרו בכסף ובזה דאין ההיתירים שוים אין לסמוך בזה לצרף וע' בש"ך בכללי או"ה סי' קמ"ב דאם רבים מסכימים משני טעמים אין לסמוך באיסור תורה עליהם ועמ"ש שם וה"ה בזה ניהו דיש רבים המסכימים בזה אבל הם משני טעמים ואין מצטרפין וזה נכון והמלמ"ל פ"ד מבכורו' הביא דברי המהרא"י ודחאם. ולפמ"ש דבריו נכונים בטעמם וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' ס"א דברי המהרא"י. הארכתי בזה דבלבושי שרד בחידושי דינים שלו כתב דיש לסמוך הכסף עם חליבה להקל וכמ"ש מהרא"י ובמח"כ לא ראה דברי המהרא"י במקומם ומצוה לפרסם הדבר שלא יסמכו על הלב"ש בזה ומ"מ צ"ע דבפסקי מהרא"י סי' ק"ל סמך על שני היתרים וע' בט"ז סי' ש"כ ס"ק ח' וצ"ע והנה יש לעיין לשיטת ר"ת דאמרי' סמוך לחזק' שלא ילדה א"כ איך נאמן גם ישראל להעיד שזאת כבר ילדה ואינו בכור והא ע"א אינו נאמן במקום דאתחזיק איסור' ואף בעלים בשלהם אינם נאמנים כ"א בדבר שהוא בידו לתקן כמ"ש בסי' קכ"ז וכאן אינו בידו כעת דכל שלא מכר קודם הרי הבכור בקדושתו ומה בידו לתקן. ולכאור' רציתי לומר לפמ"ש בשו"ת מהר"ם דע"כ לא נאמן ע"א באיתחזיק איסור' רק היכא שגם לדברי העד אתחזיק האיסור רק שאמר שכבר נתקן אבל אם לפי דברי העד אינו בחזקת איסור כלל נאמן הע"א א"כ גם בזה על אותו הולד העד נאמן שזה אינו בכור כלל. אך לפ"ז איך נאמן על הבהמ' שחלב' והא עכ"פ הבהמ' היתה בחזקת איסור. והנרא' לי בזה דהנ' באמת יש רוב דוולד מעליא ילדן ורק דאמרינן סמוך מיעוט לחזק' ואתרע לה רובא עכ"פ במברר המיעוט מתוך הרוב ע"א נאמן כמ"ש הר"ן בפ"ג דקידושין גבי קידשתי את בתי וכאן הרי הוא מברר את המיעוט ואומר דזו הבהמ' כבר חלבה או שילדה ובכה"ג ודאי נאמן וז"ב לפענ"ד ודו"ק. והנה אעתיק כאן מ"ש בתשו' לק' קאלאמייע ע"ד אשר שאל מעלתו במעש' שאירע שם שאחד קנה פרה מעוברת מנכרי וא"י אם כבר בכרה או לא והנכרי הסכ"ת שהיא מעוברת בולד ששית וגם ניכרת בסימנים שכבר ילדה ועמד השואל ושאל אחת שהיא שתים להיות שהמעש' אירע שקנה בע"ש ובשבת בא לשאול אם צריך למכרה שמתייר' שלא תלד וגם אם מותר למכור בשבת הפרה והנה השואל פתח לה פתחא להאי פרתה דהנה בש"ע סי' שט"ז מבואר דאינו מועיל מסל"ת בבכור וגם סימנים אינם מועילים ומטעם דמסל"ת לא מועיל באיסור תורה וע"ז שאל דהא הש"ס בבכורות דף כ' מסיק דהא דל"מ בעברה שנתה מטעם רוב ורוב בהמות יולדות בת"ש ומתרץ ר"ה משום דהוה רובא דתלוי במעש' וע"ז הקשה דלפמ"ש האחרונים דרובא דתלוי במעש' דאינו מועיל הוא רק מדרבנן ומדאוריי' מועיל וכן משמע מחידושי רשב"א בחולין דף ט' גבי לא בדק בסימנים וא"כ בדרבנן שוב מועיל מסל"ת באינו מתכוין להשביח מקחו ומהפוסקים והש"ע משמע דאף בעברה שנתה לא מועיל מסל"ת. ומ"ש לתרץ דע"כ ל"מ באיסור דרבנן מסל"ת רק באם אף שנימא דהעכו"ם משקר אינו רק איסור דרבנן כגון בטכ"ע דאף אי נימא דמשקר אינו רק דרבנן אבל כאן אם משקר שוב איכא איסור תורה אבל זה אינו דכאן אף שנימ' דהנכרי משקר מ"מ יש לומר דהוליד' והוא לא ידע דמ"מ איכא רוב וספק דרבנן לקול' ואמרינן דאינו משקר. אך לפענ"ד נראה דל"ק דכל הטעם דלא סמכינן על הרוב הוא כמ"ש הר"ת בבכורות דף כ"א דלא סמכינן על חולבות משום דאמרי' סמוך מיעוט' דחולבות אינן יולדות לחזק' דבכור' וה"ה כאן אמרינן מדרבנן סמוך מיעוט' שאינן יולדות בתוך שנתן להחזק' דבכור' וא"כ כל דאמרי' סמוך מיעוט' אתרע לה רובא וא"כ ממיל' הו"ל שוב איסור תורה דניהו דמן התורה לא אמרינן סמוך ואזלינן בתר רובא אבל כל דרבנן חשו וסמכו מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובא שוב נשאר איסור תורה ול"ד לשאר איסורי דרבנן כגון במליחת בשר וכדומה דדם שמלחו אינו רק דרבנן אבל כאן כל דרבנן הורעו להרוב ועשו פלגא שוב הוה איסור תורה כנלפענ"ד דבר חדש ומ"ש מעלתו דאין נאמן במסל"ת בדרבנן רק בדבר דאפשר לברר שקרו כגון בטכ"ע ואמרי' דמרתת משא"כ כאן דאי אפשר לברר שקרו במח"כ לא ידעתי מהו שח דכלל' כייל דבכ"ע בדרבנן סמכינן אמסל"ת ומה ענין מרתת למסל"ת דמרתת מועיל אף באינו מסל"ת ועיין בש"ך יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ב. אך בגוף קושייתו בפשיטות לא קשה לפמ"ש הש"ך ס"ס קל"ז וכן רמזו בסי' צ"ח ס"ק ב' דבאתחזק איסור אף בדרבנן אינו נאמן במסל"ת א"כ כאן אתחזיק איסור ואינו מועיל מסל"ת וז"פ דכאן אתחזיק בבכורה דמה"ט סמכינן מיעוט לחזקה ודו"ק:

ומ"ש להקשות בהא דפריך הש"ס בבכורות וניזיל בתר רובא והקש' דהיאך מועיל הרוב של אם להולד דומיא מה דאמרי' דחזקת האם ל"מ לולד והביא שכן הקשו האחרונים לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאיך מועיל רוב דאדם להולד וכמ"ש הרמב"ן לענין חזקת קרובות דל"מ להאשה הנה האחרונים שהביא לא ידעתי מאן נינהו אבל דבריהם תוהו דמלבד דאין אנו צריכין לדון על האדם אם הוא מומחה או על הפרה בעצמ' רק על הבהמה אם היא כשרה או הולד אם הוא בכור וראיתי שגם הוא הבין בזה אף גם דאין התחלה לקושיא דל"מ סברא הלז רק בחזקה ולא בתר רובא וראיתי שרצה לחלק כן אבל לא ידע טעם הדבר אבל הדבר הוא פשוט דענין חזקה אינו רק שמניחין הדבר כמו שהי' וכמ"ש הרמב"ם סוף נזיר על הא דאמרו שחזקת טמא שרגלים לדבר ע"ש בפירוש המשניות והרבה הארכתי בזה בכמה מקומות וא"כ יש לומר דל"מ חזקה דאם לולד דהולד לא הוחזק אבל כאן לגבי רוב דאמרי' דמסתמא הפרה זו לא יצאתה מכלל הרוב וילדה בתוך שנתה ולמה לא יועיל להולד הא כל שילדה בתוך שנתה שוב אין הולד הלז בכור ושאני חזקה דאינו מברר הדבר רק שמניחין אותו על חזקתו הראשונ' והבן, בדברים כי נכונים הם. ואני תמה על האחרונים ועל השואל דא"כ היכא אזלי' בתר רובא דליתא קמן דהיאך מועיל רוב דעלמ' להדבר שאנו דנין והרי הדברים ק"ו דאם אינו מועיל החזק' דאם לגבי ולד דידה מכ"ש שלא יועיל הרוב דעלמא להדבר שדנין עליו עד"מ רוב בהמות כשרות ומה מועיל הרוב בהמות לאות' בהמה שאנו דנין וע"כ דהרוב הוא מורה שהוא כן ולמה לא יועיל לולד ולאם. ובזה י"ל הא דרצה הש"ס רפ"ו דבכורות לומר דרבנן לא ס"ל דאזלי' בתר רובא דליתא קמן היינו משום דהרוב אינו מכריע למה שאנו דנין וע"ז דחו דאזלי' בתר רובא דליתא קמן כמו בקטן וקטנה. ובזה יש לומר דלכך לא אזלי' בתר רובא דתלוי במעש' דכיון דצריך מעשה לאותו רוב שפיר אמרי' דהרוב ל"מ לולד דכאן לא נעשה המעש' ולא מועיל הרוב להספק שבכאן דדלמ' שם נעשה מעשה וכאן לא נעשה המעש' ודו"ק:

והנה בשו"ת רמ"א סי' פ"ז נמצא דיש לסמוך על קנין כסף וחולבת ותמוה שלא ראה דברי המהרא"י סי' קס"ו. ולפענ"ד נראה כיון דכל הטעם הוא דרוב מחמת שני טעמים אינו מקרי רוב לכך כל שרוב הפוסקים מסכימים לזה אף שיש מיעוט המתנג' שפיר מצרפינן לחולבת אבל אם אין רוב לא מצטרף ומ"ש להקשות בהא דאמרי' בחולין דף י"ב לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם בפלוגתא דמצא תרנגוליו שחוטיו והקשה דמה ראיה דלמא ס"ל לתנא דבריית' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וספיקא דרבנן לקולא ואף דאתחזיק איסור מ"מ הא כבר כתבו התוס' בחולין דף כ"ח דאף דל"צ שחיט' מן התור' על כל פנים נחירת סימנים בעי וכבר נודע מה שכתב הר"ש דכל דיצא מחזקת איסור תורה אף שנשאר איסור דרבנן לא אזלי' בתר חזקה דאתרע וה"ה כאן על כל פנים חזקת איסור נחירה כבר אתרע וכתב ששאל לחכמים ואין משיב. הנה קורא אני עליהם משיב חכמים אחור דהרי שם בברייתא מבואר דאבדו גדייו ותרנגוליו ובגדי בודאי בעי שחיטה מה"ת מיהו קושייתו יש להקשות בריש הסוגיא דשם קאי בעוף לבד ע"ש ויש לי ליישב בדרך פלפול אבל אין דרכי להאריך בחריפות במקום שהפשוט מספיק ומה שהקש' בהא דפריך וניזל בתר רובא דלמא מיירי שהלך אצל הנכרי לקנות והו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה וכה"ג הקש' הכו"פ בהא דרוב ע"ה מעשרין הם דניחוש דלמא אזיל להע"ה לקנות והו"ל קבוע ואף ברובא דעלמא שייך קבוע כמ"ש הרמב"ן גבי האומר לשלוחו. הנה פשיטא דאין כאן קבוע דאורייתא כיון שאינו ניכר הקביעות וע' ב"ח ופר"ח בסי' ק"י לענין קבוע שאינו ניכר ופשיטא דאין בו רק איסור דרבנן וא"כ עכ"פ אינו רק ספק בכור דרבנן ובמשנה משמע שהוא מן התור' ולפמ"ש במק"א גם הב"ח מודה היכא דלא נודע כלל אי נקבע איסור כלל וכמ"ש בתשוב' באורך וכן מצאתי בכו"פ בבית הספק שיישב קושייתו מדמאי כעין זה. מיהו גם הוא יפה השיב לפמ"ש הנוב"י בחלק אהע"ז סי' י"ז לענין פנויה שזינתה ורוב כשרים אצלה דלא שייך לומר כאן קבוע דאין דנין על האם רק על הוולד והולד אינו קבוע וה"ח כאן הפרה קבוע אבל הולד אינו קבוע ויפה כתב ובתשוב' טיילתי בדברי הנוב"י אריכות וקצרות ואכ"מ להאריך. ומ"ש לענין למכור בשבת והביא דברי עה"ג דאסור למכור בשבת ע"ש סי' כ"ה וע"ז הביא דברי הא"ח סי' תמ"ד שכתב לענין מכירת חמץ כיון דאינו עושה רק להפקיע איסור חמץ מותר. הנה ספר הא"ח אינו ת"י אבל חלילה לסמוך ע"ז וזכורני שזה כמה שנים הארכתי בתשוב' לק' ניקלשפורג בעודני באבי בענין הלז וקשה עתיקא. ומה שהאריך אם יכול להפקיר בשבת ואם הפקר מועיל בבכורה והנה בשו"ת עבוה"ג כתב שם דיכול להפקיר בשבת אבל מדרבנן ל"מ ההפקר. והנה לענין אם מועיל הפקר בבכור' כבר הארכתי בזה הצואר אי"ה לקמן סי' ש"כ בחבורי על חלק שני מיו"ד ד' יזכני להוציאו לאורה ומ"ש מעלתו כיון דאינו אסור רק מדרבנן שוב מועיל מסל"ת כבר כתבתי דבאתחזיק איסור ל"מ מסל"ת אף בדרבנן וגם מטעם דאמרינן סמוך. ובגוף הדין אם מועיל הפקר בשבת אעתיק כאן מ"ש בגליון הש"ע או"ח סי' של"ט ס"ד על מ"ש ואין מקדישין כתבתי וז"ל ולהפקיר ג"כ אסור בשבת ויו"ט כמ"ש הפר"ח סי' תל"ד וכן מצאתי בליקוטי הרמב"ן בפסחים ע"ש במה שחקר אי ביטול מתורת הפקר וע' מג"א ס"ס י"ג ודלא כשו"ת עה"ג סי' כ"א והא דאמרו בשבת דף ק"כ מהפקירא קא זכו היינו ששם מופקר מעצמו בשביל הדליק' ובזה כתבתי בגליון הפר"ח סי' תל"ד ס"ק ב' שם ליישב קושייתו דכל שהולך לאיבוד מותר להפקיר וכמ"ש הריטב"א הובא בשעה"מ הלכות לולב דלכך מותר לומר בואו והצילו לכם כיון שהולך לאיבוד ע"ש מיהו קשה היאך יוכלו לזכות בשבת הא הוה כקונה קנין בשבת ואף דמה שעשה עשוי כמבואר כאן מ"מ שם מוקי לה בירא שמים וא"כ לא מצי לזכות בו ואחר שעבר שבת שוב לא מפקר לה דכבר עבר הדליקה וצ"ע עכ"ל בגליון הש"ע שם. וממה שהאריך מעלתו דכאן מועיל הפקר אף שלא בפני שלשה דאנן סהדי דלהנצל מאיסור מפקיר בלב שלם כמ"ש התוס' בב"מ דף למ"ד ובשבת דף ח"י יפה כתב אבל מה שחידש דהיכ' דנשאר עוד איזה איסור כמו בחמץ אם נימא דלחמץ ידוע ל"מ ביטול והיינו משום העשה דתשביתו וכמ"ש בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג שוב לא אמרינן דמפקיר בלב שלם דהרי מ"מ עבר אעשה וכמ"ש בשלטי גבורים כעין זה דבפנויה נדה ל"ש חזקה אאעבב"ז דמ"מ חזינן דעבר על איסור נדה וחשוד אהא חשוד אהא ובזה האריך ליישב כמה קושיות. הנה לפענ"ד אין הדמיון שוה דשם שלא ראינו שקידש רק דנימ' דמסתמ' אינו עושה בעילתו ב"ז בזה כל דראינו דעבר אנדה מסתמ' לא חש גם לאיסור ב"ז אבל כאן דראינו דהפקיר ואנו מסופקים אם ביטל בלב שלם אמרי' מסתמא הפקיר בלב שלם כדי להנצל מהלאו אף שמ"מ עבר אעשה מ"מ למה לא יפקיר בלב שלם כדי להנצל מהלאו אטו מאן דאכל שום וריחו נודע יחזור ויאכל שום וכו'. עכ"פ מה שראינו שעשה להנצל מאיסור מסתמ' עשה כתיקון משא"כ התם דלא ראינו כלל שחש לזה ובלא"ה כאן עשה דבר להנצל מאיסור ושם בא על הנדה ולא חש לאיסור וכאן העשה שעבר הוא בשב וא"ת. ועוד יש לחלק ועיין מלמ"ל פ"י מגירושין הלכה ח"י סוף דבר הכל נשמע דלא יכול למכור ולהפקיר בשבת וגם אין מסל"ת נאמן באיסור זה וכמ"ש בש"ע ומ"מ כ"ז אם אפשר עוד למכור אבל כל שאי אפשר למעשה עוד נחכם לה ברצות ד' כן השבתי על דברת החריף מוה' זאב יהודא האביר מקאלמייע ולא אסתייע' מלתא לשלח' אליו והעתקתיה פה:

והנה במ"ש בכוונת המהרא"י דלכך אין לצרף ספק חולבות לספק קנין כסף משום דהם משני טעמים. אחר כמה שנים בשנת תרט"ו ג' לך מצאתי בשו"ת מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט' שכתב בשם הרב מוהראנ"ח ז"ל שפסקי מהרא"י הנ"ל ראיה שלא כדברי המהרי"ק דמשני טעמים אין לצרף וזכיתי ת"ל שכוונתי לאמת בכוונת מהרא"י שכ"כ בפשיטות מהראנ"ח ומ"ש המהרי"ט שם דמהרא"י ג"כ דעתו דמצטרפין רק שלא רצה להורות באתרא דלאו דידיה באמת הש"ך בשם האגור בשם מהרא"י כ' ג"כ דאין מצטרף ע"ש בהנהגת או"ה וא"כ דעת מהרא"י ברורה דחולק על המהרי"ק וכן מצאתי בג"פ סי' קכ"ב ס"ק ח' שהשיג על המהרי"ק בענין זה. והנה המהרי"ט הקשה שם על המהרא"י מהא דאמרו בסנהדרין דף ל"ד דלכך כותבין דברי המזכין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות משמע הא אם יאמרו שני טעמים כיון דאפשר דתרווייהו אתנהו מצטרפים ע"ש וכן הקשה אותי תלמידי המופלג מוה' ישראל מלך נ"י דמה פריך הש"ס למה צריך למכתב דברי המזכין הא אצטריך לכך דאל"כ יוכל להיות דאין כאן רוב ולפענ"ד ל"ק דבאמת זה ספק אם אמת כטעם הזה או כטעם הזה או אם שניהם אמת ולפ"ז בד"נ ל"ש זאת כלל דספק נפשות להקל וי"ל בשלמא דברי המחייבין דלמחר חזי טעמא אחרינא והיינו דאף שהיום אמרו מטעם אחד דלמא למחר יאמרו מטעם אחר ושוב יהיה ספק ולא יהיה רוב ובעי הלנת דין אבל דברי המזכין מ"ט דעכ"פ ספק נפשות היא וע"ז משני משום שני טעמים ממקרא אחד דודאי אחד משקר ואף בד"כ לא מועיל וז"ב ודו"ק. ובאמת גוף דין המהרי"ק דמשני טעמים מצטרפין נראה לפענ"ד דזה דוקא בד"מ דעכ"פ אומדנא דמוכח הוא דהא יש שני צדדים ובד"מ אזלינן בתר אומדנא אבל בד"נ ל"ש צירוף כלל דבעינן דבר ברור ואף לזכות יש ספק בזה רק משום ספק נפשות להקל פטור ודו"ק היטב ועכ"פ דברי המהרא"י ודאי ברור דכוון למ"ש ודו"ק היטב. שוב ראיתי שהש"ך בחו"מ סי' כ"ח ס"ק י"ט מרגיש ג"כ בראיית המהרי"ט וישבה לנכון ועיין גיטין דף י"ט גבי ריב"ל ס"ל כר"י בחדא ושם הוה ממונא דהוה כאיסור תורה:

והנה בשנת תרט"ו בש"ק פ' יתרו שאל אותי מופלג אחד ממלומדי למד על מ"ש התוס' בבכורות כ' ד"ה ור"י דאף לרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב מ"מ אין לכהן כלום דדוקא בהך דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דיכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב וכ"כ הרא"ש וע"ז הקשה דהרי הרא"ש כתב בפרק שני דקידושין גבי נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה דהבעל מהראוי לירש לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דהרוב אנשים אינם מקפידים אחר שנתקדשה לדעת אביה והקשה דהא כיון דהבעל לא יוכל לטעון קים לי שאני מן הרוב א"כ גם לרב אינו מועיל. ולפענ"ד נראה דע"כ לא כתבו התוס' דלרב בעי שיטעון קים לי שאני מן הרוב רק היכא דהשני יוכל לומר להיפך קים לי שאתה מן המיעוט ועיין ריש המניח בתוס' ד"ה ואיכא אבל היכא דלא זה ולא זה יוכל לטעון קים לי ושניהם באים מכח ספק וכמו התם בנתקדשה לדעת ואביה הלך לו או שמת ויורשי האב והבעל שניהם באים מכח שמא בזה פשיטא דאזלי' בתר רוב יותר מהמיעוט וכאן בבכור כיון דיש להבעלים חזקת ממון וחזקת שלא ילדה ניהו דיש להכהן רוב כל דלא יוכל לטעון קים לי שוב השני חזקות של בעלים אלימו כמו הרוב כנלפע"ד:

שם ס"ג או שעכו"ם מסל"ת. כבר כתבתי בזה על דברת הט"ז וכעת נראה לפענ"ד חדשות דהנה במ"ש שלא נתכוין רק להשביח מקחו ומשמע דהוא דבר ברור ולכאורה אינו רק אומדנ' בלבד ומה גם בשהוא אומר במסל"ת. אמנם נראה דבאמת לכאורה צריך ביאור הא אין עדות לעכו"ם בשל אחרים וכתב הש"ך בסי' קכ"ז דהא דאמרינן שלא נתכוין רק להשביח מקחו ות"ל דאינו נאמן וכתב דמיירי בשלו דנאמן לולא דמתכוין להשביח מקחו. ולכאורה לפמ"ש השטמ"ק בפ"ק דכתובות דבעכו"ם לא שייך חזקת ממון דהתורה הפקיר ממונם ובתשובה ביארתי דאף דגזל עכו"ם אסור היינו כמ"ש הח"ץ ז"ל סי' כ"ו דבשבילנו אסרה התורה שלא נשריש בלבותינו פעולות הרעות אבל העכו"ם מצד עצמו ממונו הפקר ולפ"ז שוב למה יהיה נאמן אף בשלו הא זה שיש לו אינו שלו והרי הוא הפקר רק שאנחנו אסורים לגזול ממנו כדי שלא נשריש בלבותינו פעולות הרעות אבל כל שקונה אותו מידו למה יהי' נאמן העכו"ם ועיינתי בשו"ת הרשב"א סי' קנ"ח שרמז הש"ך ומצאתי שכתב דנאמן במיגו דאי בעי לא מזבין או שקלן העכו"ם ולפ"ז זהו לענין גוף המקח א"כ יש לומר דלא מזבין לי' אבל מה שנתכוין להשביח מקחו זה ודאי אין לו חזקת ממון ושוב אמרינן דאין עדות לעכו"ם דשקורי קא משקרי ואשר פיהם דיבר שוא ולפ"ז אף שמפסיד לעצמו ל"ש להאמינו דאין עדות לעכו"ם דכל שמכרו ורצה למכור שוב אין לו חזקת ממון. ויתכן עוד יותר להעמיק בדבר דבאמת אין לו חזקת ממון רק משום דאי בעי לא מזבן והיינו דאם לא רצה לזבן שוב גזל עכו"ם אסור וא"כ זהו מה ששוה באמת אבל מה שרצה להשביח מקחו זה ל"ש גזל עכו"ם דאינו פעולות רעות שבאמת בעצמותו נותן לו דמי שויו ושוב גם הגזל מותר ומכ"ש דאין לו חזקת ממון וז"ב. ובזה מיושב ראיות הט"ז ממהרי"ק דש"ה דבעדות אשה דהאמינ' תור' או חכמים לעכו"ם במסל"ת שיב שייך תורת עדות על עכו"ם בזה אבל בשאר איסורין לא שייך תורת עדות כלל ודו"ק:

שם שהמע"ה עיין רש"י ע"ז דף כ"ד ע"ב ד"ה מכאן ואילך שכ' דאפי' ודאי פטר אין קדוש' חלה על הטל' אלא משום גזילת כהן וכיון שהוא ספק אפי' גזל ליכא דראי' על הכהן (ומצאתי ברש"י בכורות דף ט' כתב גם כן כדברים אלו). והנה בשנת תרכ"ג כ"ח מרחשון כה הראה לי הרב הגדול מוה' אורי זאב סאלאט נ"י דברי רש"י אלו ואמר דבדברי רש"י הלז מבואר דהתור' לא אסר' ספק גזל כמ"ש התומים בקונטרס התפיסות מסי' כ"ג עד סי' מ"ג בת"כ ליישב קושית מהרי"ב דבספק גזל לא אסר' תור' וכ"כ בק"ה לאחי הקצה"ח ז"ל. ואני אמרתי דזה הענין דאמרו המע"ה ולמד בשו"ת תה"ד מזה דבעי בירור גמור והיינו משום דספק גזל אין בו משום גזל דהתיר' אמר' שעל התובע הראי' להוציא. אבל אחר העיון צ"ב דא"כ למה הוצרך רש"י לומר דאפי' ודאי פטר אין קדוש' חלה על הטל' אלא משום גזילת כהן ולמה לא קאמר בפשיטות דספק גזל אין בו איסור. אמנם באמת לפענ"ד כוונ' עמוקה יש ברש"י דהנה באמת ספק מתנת עניים האריכו הקדמונים דמשמע דאזלינן לחומר'. אמנם באמת הדבר נכון דלפמ"ש בק"ה לאחי הקצה"ח סי' א' אות ט' ע"כ לא אמרינן דספק גזל לא אסר' תור' רק היכא דאין בו רק משום ממון אבל היכא דפתיך בי' איסור' ג"כ לא שייך ספק גזל לא אסר' תור' ולפ"ז בספק בכור ל"ש לומר כן דיש ספק איסור ג"כ רק דאמרי' דירעה עד שיסתאב ואחר שפקע קדושת בכור מזה רק שנשאר ספק ממון אם שייך להכהן או לבעלים בזה שפיר המע"ה אבל בפטר חמור דכ"ז שלא פדה ויש בו איסור רק שפודהו על ד"א וחל עליו הפדיון א"כ איך שייך ספק גזל לא אסר' תור' הא הו"ל ספק איסור ולא נפקע האיסור ולכך כתב רש"י דהרי לא חל קדוש' על השה דהוא חולין וא"כ שוב אין בו רק משום ספק גזל וכל שהוא ספק לא שייך גזל. ובזה מדוקדק דברי רש"י שעל ספק בכור לא כתב רש"י כלל דכל שהוא ספק אפי' גזל ליכא רק על פ"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בספק מ"ע יש איסור ג"כ ומכ"ש בבכור דיש בו קדוש' וא"כ לכך צריך לומר כיון דירעה עד שיסתאב ואין בו רק משום גזילת כהן המע"ה אבל בפ"ח דתיכף נפקע האיסור ע"כ צ"ל כיון דעל הטלה לא חל הקדוש' לכך הוה ספק גזל ולא אסר' תור' ועיין תומים בקיצור ת"כ אות קכ"ו.

עוד נרא' לי כוונ' עמוק' דהנ' הפ"ח אסור עד שיפדהו בשה. ולפ"ז קשה לרש"י דלא שייך המע"ה דאדרב' הבעלים צריכין להוציא הפ"ח מן האיסור ע"י השה וכל שספק הוא א"כ הבעלים הם מוציאים ולזה כתב רש"י דכיון שאין קדוש' חלה על השה א"כ לא נתפס קדושת הפ"ח על השה וא"כ תיכף כשפדה בשה כבר. נפקע קדושת פ"ח ומה שצריך לתנו לכהן הוא רק משום גזילת כהן ושוב כל שיש ספק א"צ לזה והוה הכהן מוציא ודו"ק היטב כי הוא כוונה עמוקה:

והנה בקושית הר"י באסאן ותירוצו יש לי לומר דזה טעמו של סומכוס דיחלוקו משום דהו"ל ספק איסור גזל ולכך יחלוקו ובזה נרא' דלכך בברי וברי לא אמר משום דדוקא כל שיש ספק שייך זאת ולא בברי וברי ויתכן יותר לפמ"ש התומים דספק גזל מותר וא"כ לכך חולקין דשניהם ספק ולפ"ז זהו בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר דזה ודאי איסור. ובזה י"ל דדוקא בדררא דממונא דבין לפירש"י שיש חסרון ממון ובין לפירוש התוס' שבלא טענותיהם יש ספק והיינו דבחסרון ממון או כשיש ספק בלא טענותיהם א"כ שפיר פוסקין הב"ד דספק גזל יחלוקו דלתרויהו איכא ספק גזל אבל בליכא ספק לב"ד היאך שייך לעשות ספק. והא הם טוענין ברי וברי ובלא טענותם ליכא ספק כלל א"כ איך שייך לעשות ספק מזה ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ועמ"ש לקמן סי' שי"ח השייך לכאן:

שם סעיף וא"ו עד שיודיעו. עט"ז ס"ק ד' דהעתיק דברי רש"י ד"ה אשתבוחי וכו' וכתב והא דלא אשתבח וכו' וכיון שהיא רש"י אחת ובאמת נשמט תיבת ספק ולשמואל כתב כן יעו"ש כי קצרתי והנה התוס' כתבו ד"ה אשתבוחי פירש בקונטרס שכבר בכרה ולא תסתכן בלידה אבל עכו"ם א"נ א"ל הכי אין בדבריו כלום ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מסל"ת א"נ ועוד יש לפרש דאשתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכור' ולא נודע מהו ההבדל שבין זה לפירוש הראשון. אך נרא' דבפירוש הראשון שאמר שלא תסתכן א"כ יש ללמוד דעכו"ם א"נ אף מסל"ת מדנקט דוקא בישראל אבל לפירוש השני דהישראל אומר שכבר נפטרה מן הבכור' א"כ אין ראיה מזה לעכו"ם די"ל דנאמן במסל"ת אבל אין זה מסל"ת שהרי אומר שנפטרה מן הבכורה וא"כ מעיד על איסור ואינו מסל"ת אבל דברי התוס' בפירוש ראשון בשם רש"י לפנינו לא נמצא ומבואר ברש"י כפי' הב' ולכאור' צריך להבין דלמה סבר רב דהוי ודאי והא איכא רוב שמתעברות כשמגיע זמנן להתעבר וכמ"ש התוס' בבכורות דף כ' ד"ה ואבע"א והרי רב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב וע' תוס' שם ד"ה דר' יהושע דבבכור גזרה תורה דחזקת ממון עדיפא ומכ"ש כאן דהרוב וחזקת מעון מסייע דל"צ ליתן לכהן ונ"ל דהסברא דאם איתא דבכרה אשתבוחי משתבח הוא חזקה דאתיא מכח סברא וזה עדיף מרוב ומ"מ צ"ע דעכ"פ בכור ודאי אין כאן ומידי ספק לא יצא וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש אור זרוע בתשובה דכל מה ששיערו חז"ל שהסברא היא כן היא כודאי ושמואל סבר כיון די"ל דסבר דלשחיט' קא בעי שוב אין כאן סברא ור"י ס"ל דאיכא סברא להיפך ושוב אלים כח הרוב לגמרי ובזה יש להאריך בסוגיא ובדברי הט"ז ס"ק ד':

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה