דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שטו
ס"א וי"א דמוציאין. אעתיק כאן מ"ש לי לעצמי ביום ד' משפטים תרט"ו הגיעני תשובה מהרבני המופלג החריף מוה' יוסף יוחנן בנעט נכד להגאון מוה' יחזקאל בנעט נ"י אבד"ק נייטרא (וכעת הוא במקום רב שם עד כי יתקבל אחר למלאות מקום זקנו ז"ל) ותורף דבריו בפלפול של הבל בסוגיא דת"כ דהרמב"ם שהיא שיטת המחבר כאן והרמ"א לא פליגי דהרמב"ם ע"כ מיירי במכירי כהונה דאל"כ יקשה קושית התוס' והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וע"כ כתירוצם דמיירי במכירי כהונה והרמ"א פוסק דמוציאין מידו והרמ"א מיירי באי, מכירי כהונה אבל במכירי כהונה מוציאין לכ"ע. והנה לא רציתי להשיב על דברי הבל דהרמב"ם לא כתב כלל במכירי כהונה ועכ"פ המחבר והרמ"א הי' להם לבאר ולא לכתוב בלשון י"א וא"צ להאריך בפטומי מילי. אמנם בגוף הדבר הנה גוף דברי התוס' במכירי כהונה הנה המהרי"ל סי' ע"ד הוציא מזה דמכירי כהונה חשוב מוחזק גמור והיא תמוה כמ"ש הקצה"ח סי' ע"ר וע' שו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' ע' שביאר באורך דמכירי כהונה אינו רק כמו מתנה מועטת וצ"מ יכול לקחתו ממנו ואינו חשוב כמוחזק ורק דאם כבר תפסו א"י להוציא מידו ולפענ"ד יש להוסיף דכיון דאסורי בגיזה ועבוד' וא"כ להבעלים אין נ"מ רק שהבעלים יש להם בהם טוה"נ שיכולים ליתנם לכהן אחר לזה מועיל מכירי כהונה דהוה רק כמתנה מועטת דאסור לחזור בו ואף בזרוע לחיים וקיבה דלא טבלי מ"מ כיון דע"פ דינא מחוייב ליתן לכהן רק שהברירה בידם או לזה או לזה כל שהוה מכירי כהונ' אסור לחזור ולכך כל שלא תפסו הכהן באמת היא ברשות ישראל אבל כל שתפסו הכהן שוב הוה הכהן כמוחזק דהרי הבעלים אסור לחזור בו. אמנם בגוף דברי הרמב"ם נלפענ"ד דבר ברור דהנה הש"ך כתב כאן דטעם הפוסקים דמוציאין מידו הוא כיון דיש להישראל חזקה דטוה"נ שיכול ליתן לכל כהן שירצה מקרי הישראל לעולם מוחזק. והנה באמת שלכאור' דברי הש"ך תמוהין דהיכן ראה להוסיף זאת והלא הטעם פשוט דכל דתפס שלא ברשות מוציאין מידו וכמ"ש התוס'. בכמה מקומות.) ובאמת בר"ן ר"פ הזרוע משמע כהש"ך אבל מ"מ התוס' והרא"ש והרמב"ן כתבו תירוץ אחר) אך נרא' דהש"ך היטב אשר דיבר דהנה התוס' תירצו ב' תירוצים או דמיירי במכירי כהונה או דאינו רק לפי טוה"נ למ"ד טוה"נ ממון ע"ש ולפ"ז במכירי כהונה שוב עכ"פ כל שספק הוא והרי אסור בגיזה ועבוד' דהוה קדושה הבאה מאיליה ומכ"ש דאסור לשחטו ולאכלו א"כ לבעלים אין תועלת בו וא"כ לא נשאר רק שיש בו טוה"נ ליתן לאיז' כהן שירצה וכיון שזה ממכירי כהונה שוב הוה עכ"פ תפס ברשות ולזה כתב הש"ך הטעם דאית להבעלים טוה"נ. וביאור הדברים נלפענ"ד דהנה התוס' לא כתבו רק טוה"נ למ"ד ממון והנה במק"ח סי' תל"א האריך דענין טוה"נ הוא רק אם יש לו זכות בגוף החפץ ולמ"ד אינו ממון אין לו זכות בגוף החפץ ולפ"ז אם יש לו זכות בגוף החפץ שפיר כתב הש"ך דכאן דיש ספק אם יש להכהן זכות כלל והבעלים יש להם זכות בגוף החפץ עכ"פ אף אם נימא דהוא של הכהן ועוד ספק נוסף דאולי כלו של הבעלים א"כ שוב מקרי הבעלים מוחזקים אף במכירי כהונה דהבעלים עכ"פ מוחזקים במקצת החפץ דהיינו טוה"נ בודאי משא"כ הכהן אין לו שום זכות רק דזה אסור לחזור בו ומשום דהיה מתנה מועטת א"כ כאן שוה הרבה דבשלמא אם מחוייב עכ"פ לתנו לאיזה כהן אינו רק טוה"נ לתתו לאותו כהן אבל אם באמת ספק שמא אינו שייך לכהן כלל שפיר יתן הכהן דמים מרובים בעד זה וא"כ שוב לא מקרי מתנה מועטת ושוב ל"מ אף מכירי כהונה וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה נבין שיטת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש דאזלי לשיטתייהו דהרמב"ם פוסק דטוה"נ אינו ממון כמ"ש הש"ך בסי' ש"נ בחו"מ וא"כ שוב אין להבעלים שום חזקה בזה ושפיר פסק ראי תפס הכהן א"מ מידו דאין חזקה לזה יותר מזה וכיון דעכ"פ להבעלים אסור מספק שוב אם תפס הכהן אין מוציאין מידו אבל כל הפוסקים פסקו דטוה"נ ממון א"כ יש להבעלים טוה"נ ואף דהרא"ש והטור פסקו דטוה"נ אינו ממון ע"ש בש"ך שרוצה להגיה בדבריהם ודו"ק. ובזה י"ל דהסוגיא בב"מ מפרש הרמב"ם דקאי למ"ד טוה"נ ממון אבל הרמב"ם פוסק דטוה"נ אינה ממון ודו"ק ועבמח"א ה' טוה"נ ובשעה"מ פ"ה מאישות ה"ו. והנה בסתירת דברי התוס' דבב"ב דף קכ"ג כתבו דמכירי כהונה אינו מוחזק ממש רק שאסור לחזור בו משום מתנה מועטת ובב"מ הנ"ל משמע דס"ל דהוה מוחזק ממש נלפענ"ד דבר ברור דהנה במתנות כהונה ודאי דטוה"נ ממון כיון דנתינה כתיב בהו והרי המזיק מת"כ ואכלן פטור וא"כ שוב ודאי מקרי זכייה בגוף החפץ וכמ"ש למעל' ואף דמדברי הפר"ח סי' ס"א ביו"ד ס"ק ל"ד נרא' דגם במתנות כהונה תלוי אי טוה"נ ממון או לא מ"מ י"ל כן ולפ"ז שם בב"ב קאי לענין מ"כ זרוע ולחיים וא"כ שפיר לא הוה הכהן מוחזק משא"כ בב"מ דקאי בבכור שפיר מקרי הכהן מוחזק דבזה טוה"נ אינו ממון ודו"ק. שוב ראיתי דהוא להיפך דבמ"כ יותר שייך לומר דטוה"נ אינו ממון וצדקו דברי הפר"ח דתקנו חכמים כי היכא דלא ליתו לזלזולי כמ"ש השעה"מ פ"ה מאישות בביאור כוונת הפר"ח ודו"ק וע' ביד שאול סי' רנ"ח מ"ש על דברת המהרי"ט בענין טוה"נ ובסי' ע"ר ע"ש:
והנה בשנת תרי"ז ט"ז אלול הקשה אותי הרב מוה' אברהם קאמפף נ"י בהא דאמרו בב"מ דף ו' דמעשר ממנ"פ דאי בר חיובא הוא שפיר ואי לאו בר חיובא תשעה לאו בר עשירי הוא והקשה דאכתי איך מביא חולין בעזרה דשמא אינו מעשר והוא מקריבו בתורת מעשר והיא קושיא עצומה והשבתי דבאמת הרשב"א נתקשה דמ"ק וא"א ת"כ אין מוציאין נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן ומה קושיא והא כל שלא תפס הדין המע"ה וא"כ אינו ממונו של כהן. אמנם נרא' דבאמת כבר נודע קושית הר"י באסאן דאמאי אמרי' בממון הממע"ה והא הו"ל ספק איסור גזל ומ"ש בזה תמהו עליו האחרונים. אך לפענ"ד בפשיטות ל"ק דכל דהדין דספק המע"ה וא"י להוציא ממנו א"כ שוב נתייאש ומוחל לו ושוב לא הוה ספק איסור כלל ולפ"ז כאן של"ש שהכהן מתייאש דהא אין כאן כהן ידוע וא"כ מי מתייאש ושוב הו"ל ספק איסור ושפיר מקשה שפוטר עצמו בממונו של כהן ולפ"ז כל שממע"ה לאו בר עשירי הוא ושוב יכול להקדישו ולהביאו לעזרה ולא שייך דהוה ממונו של כהן דז"א דהא הכהן נתייאש ממנו מכח דהוה ספק מעשר וכיון דמקדישו שוב אין כאן איסור גזל דלא נהנה מהגזל והוא מקדישו וגם דשמא הוא באמת מעשר ושפיר מועיל ועדיין צ"ע:
והנה המהר"י באסאן ז"ל תירץ דגם להיפך יש ספק גזל וע"ז הקשה בכללי הספיקות לאחי הקצה"ח ז"ל כלל א' אות ז' ח' דא"כ אמאי אין הולכין בממון אחר הרוב הא כאן יקשה דהא הו"ל ספק גזל וא"ל דלהיפך יש ג"כ גזל דזה אינו דלהיפך מסייע הרוב ע"ש וכ"כ בזה. וכעת נ"ל דבר חדש דהנה סברת הר"י באסאן י"ל ע"ד מ"ש ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה ולפ"ז זה סברת ר"י באסאן דכשיתן יהי' ספק גזל ועושה הב"ד מעשה לגזול וכשיניחו הדבר ולא יעשו מעשה עכ"פ הוה שב וא"ת דזה עדיף וז"ב ולפ"ז גם כשיש רוב אבל עכ"פ הב"ד עושין מעש' וכל שיש מיעוט עכ"פ אין לעשות מעשה דגם רוב ספק הוה כמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי רק דהתור' התירה אבל לעשות מעש' מי שא"י לא התירה התורה. אמנם י"ל ולהסביר הדבר עפמ"ש רבינו יונה בריש ברכות וכן קבע הרמ"א באו"ח סי' תר"ב דספק איסור חמור דודאי איסור ישוב האדם אבל ספק יבטיחהו היצה"ר כי לא פעל און ע"ש וה"ה כאן י"ל להיפך דכל שיש רוב ודאי יבטיחהו היצר שהדין עמו ולא ישוב לתקן ואדרבא בספק י"ל טפי דיחזור בתשוב' ויחזיר הגזיל' ולזה י"ל סברת הר"י באסאן דאם אמרי' המע"ה ואף שהוא ספק גזל יוכל להתיישב ויזכיר אולי הוא גזל בידו אבל כשיפסקו הב"ד שיתן לחבירו משום ספק גזל הוא יחשוב דהב"ד ראו שהדין עמו ולא ישוב כלל ולפ"ז כל שהרוב מסייע לו בודאי לא ישוב דיחשוב שהדין עמו:
והנה בהא דאמרו ריש ב"ק אבל במחוברת אימא כלה מועדת היא והקש' בשטה מקובצת שם לימא אימא כלה תמה היא לשלם ח"נ בלבד דכל לאפוקי ממונא קולא לתובע וחומרא לנתבע ונ"ל דאדרבה בנזקין ספק דידי' להחמיר כאיסורין ולפענ"ד הסברא היא ע"פ דברי מהר"י באסאן הנ"ל דכל ספק ממון הו"ל ספק איסור רק דגם להיפך יש ספק גזל ולפ"ז באמת בנזקין מה דאינו משלם בתם רק ח"נ הוא משום דתם לא היה צריך לשמרו וחס התורה עליו שלא לשלם רק ח"נ אבל המזיק יש לו באמת פסידא ח"נ וא"כ כל שספק אם במחוברת הוה כמועדת מתחלתה או כתם שוב שייך לומר דהו"ל ספק איסור דאיסור גזל וא"ל דלהיפך ג"כ יש ספק דזה אינו דכאן באמת זה לא יגזל דהא מגיע לו פסידא רק דהתורה חסה בתם אבל במחוברת כל שיש ספק אי תם הוה או מועד שוב הו"ל ספק איסור ול"ש המע"ה ודו"ק. ובזה מיושב מה ששמעתי מקשים מהא דקאמר בב"ק דף וא"ו אכל כחושה משלם שמנה בתמיה ומוקמינן בלא ידע אי אכל כחושה או שמנה ופריך הש"ס הא המע"ה והקשו הא בנזקין הו"ל ספק איסור ולפמ"ש א"ש דשם דאכל כחוש' וליכא פסידא אי ישלם לו כחושה כמו שאכל שוב לא שייך דהוה ספק איסור דגם להיפך יש ספק וכמ"ש מהר"י באסאן וכאן ליכא פסידא ודו"ק היטב:
שם ס"ד מבכרת שיצאת מלאה וחזרה וכו'. כן אמרו בנדה דף כ"ט. לכאור' היה נראה לי הטעם דיש לאוקמי בחזקה שלא נפטרה רחמה מהבכור' וכעין שכתב המהרי"ק וכן קי"ל בסי' ש"ה סעיף כ"ג בהגה"ה איברא דבש"ס לא משמע כן דהרי הש"ס מקשה דנימא רוב בהמות יולדות מעליא ומשני דרוב מטונפות ולא נזכר כלל חילוק זה דנוקי בחזקת' והיינו משום דהרוב מכחישה ובאמת שכבר כתבתי שם דאא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"ד חולק על המהרי"ק ומטעם דהרוב יולדות ולד מעליא סותר החזקה ומכאן יש לו ראיה ברורה דהרי לא נזכר כלל שיש לסמוך על החזק' וע"כ דהרוב מגרע להחזק' ואתרע החזק'. ולפמ"ש שם ליישב דברי המהרי"ק יש ליישב גם כאן ע"ש ודו"ק. אמנם באמת כתבתי שם לתמוה על המהרי"ק דאיך שייך חזקה והא הוה חזקה העשוי' להשתנות דרוב בהמות יולדות וכיון שכן ל"ש חזקה שלא נפטרה רחמה בבכור דעכ"פ עומדת להוליד ולהפטר רחמה וא"כ גם כעת אינה בחזקה כלל שלא ילדה. אמנם י"ל דכאן ל"ש זאת דהרי רוב היולדות מטנפות וכאן כיון דלא טנפה אתרע לה רובא וא"כ כל שלא טנפה שוב יש לה חזקה מעלייתא שלא נפטרה רחמה וא"ל דעשוי' להשתנות דזה א נו דכל הסבר' דעשויה להשתנות היא כיון דעשויה להשתנות דלמא כבר אשתנית וכאן דיש לה רוב דמטנפות וא"כ כ"ז דלא חזינן שטנפ' מהראוי לאוקמא שלא טנפת וכל שלא טנפה לא ילדה דרוב היולדת מטנפת וגם לפמ"ש אא"ז הח"ץ דהרוב מגרע להחזק' יש לומר ג"כ דזה דוקא ברוב ברור אבל כאן דיצא' מהרוב שהרי רוב מטנפות וכל דל"ח שטנפה שוב אתרע לה רובא וכל דאתרע הרוב וכדאמרו שם שוב מהראוי להעמיד' בחזקה שלא נפטרה רחמה וכעין זה כתב בתב"ש לענין מים בראש דכל דאתרע הרוב שוב ל"ש לאוקמא על הרוב דהרי חזינן דיצאת מהרוב וכאן עדיף טפי דכל דאתרע לה הרוב שוב נתחזק החזק' וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' שכתבו דע"כ מיירי דלא שהתה בחוץ דאל"כ נחוש שמא טנפה וילדה ולפמ"ש א"ש דכל דל"ח דטנפה שוב מהראוי לאוקמא אחזקה שלא נפטרה רחמה ובודאי לא טנפה ואין הרוב כנגדו ואדרב' רוב יולדות מטנפות מסייעו וז"ב. ובזה מיושב מה שתמה הס"ט שם מדוע השמיטו הטוש"ע כאן חלוקו של התוס' ולפמ"ש א"ש ודו"ק. שוב מצאתי בב"ח שפירש גם כוונת הטור כמ"ש התוס' והס"ט לא ראוהו אבל לפענ"ד י"ל כמ"ש ומצאתי בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ב שהאריך בענין זה ולא זכר כלל דברי המהרי"ק ושו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל יעו"ש. ובמ"ש יש להשיב על רוב דבריו דמה שהאריך דנימא סמוך מיעוטא דאינה יולדת להחזקה ואתרע לה רובא ונדחק דרוב בהמות יולדות אלים דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה העלים טעם הדבר דמדוע ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ומה שהביא מהא דרוב מצוין אצל שחיטה דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה באמת גם שם הקשו הקדמונים וכל התירוצים שנאמרו שם ברשב"א במשמרת ל"ש כאן יעו"ש ועוד דכאן אתרע לה הרוב משום דרוב היולדות מטנפות. אך לפמ"ש כאן ל"ש החזקה כלל דעשויה להשתנות וא"כ לא נשאר רק המיעוט בלבדו דאם אתה אומר דרוב יולדות ל"ש כאן חזקה דעשויה להשתנות ובאמת שצ"ע לפ"ז על הר"ת דסובר דלא סמכינן על רוב החולבות משום דאוקמא בחזקת שלא ילדה והיאך שייך כאן חזקה ואולי שם היכא שאין דרכה להוליד עדיין כגון בת שנתה א"כ ל"ש חזקה העשוי' להשתנות דאדרבא בעת ההיא אין דרכה להוליד ועדיין צ"ע ולכאור' רציתי לומר דהחזק' שלא ילדה הוה חזקת הגוף כשנולד' לא ילדה וזה מקרי חזקה אלימת' אך זה אינו דאכתי לענין הולד' אטו אתחזקה שלא תוליד אדרב' הרוב מסייע שתלד והרי כתב המהרי"ט בסי' י"א ובסי' מ"א דחזקת קטנות לא חשיבה חזקה דעשויה להשתנות ומכ"ש בזה אמנם נראה דשאני כאן דחזקה דלא ילדה לא מקרי חזקה העשויה להשתנות כיון דהשינוי הוא משום הרוב דיולדות וכיון שכן כיון שיש לומר סמוך לחזקה ואתרע לה רובא שוב הוה חזקה מעליותא דאינה עשויה להשתנות רק מחמת הרוב אבל לענין שנימא כיון דעשויה להשתנות לא יחשב חזקה כלל זה אינו כיון דיש לצרף המיעוט שוב מקרי חזקה מעליותא ועכ"פ הו"ל פלגא ופלגא ושפיר כתב ר"ת דאמרי' סמוך גבי חולבת משא"כ בנ"ד דהחזקה אתרע שהרי היתה מלאה שפיר לא שייך סמוך ומ"ש בנט"ש שם ראיה משפחתו של מציק שהציץ הכהן והקש' הראב"ד בפ"ט מט"מ דהא הו"ל ס"ס וכתב הכ"מ דהרוב מגרע הס"ס וכתב הוא דאמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקת טהרה במחכ"ת זה אינו קושיא כלל דבאמת לדידן דלא חיישי' למיעוט לא שייך כלל סמוך מיעוטא רק דלהחמיר חיישי' אבל לטהר עי"ז ודאי לא וז"ב להמעיין בבכורות דף כ' שם שכתב ר"ת דלהחמיר אמרי' סמוך ולא להקל וע' בפ"י בק"א בפ"ק דכתובות מ"ס שם בסוגיא דפ"פ וגם בשיטת הרשב"א בס"ס מכח רוב ע"ש שהאריך בזה ולכאורה צריך להבין דלהרשב"א דס"ס מכח רוב א"כ מה הועיל הכ"מ דיש רוב כנגד הס"ס והא גם ס"ס מטעם רוב ואפשר כיון דאיכא רובא כנגד רובא א"כ שוב הו"ל ספק טומאה ברה"י דטמא וע"כ לא מכשיר הראב"ד רק בס"ס ועכ"פ מכאן ראיה ברורה להח"ץ ז"ל דרוב דיולדות ולד מעליא מגרע החזקה שהרי מגרע גם הס"ס שהוא כרוב וכמ"ש הכ"מ מכ"ש חזקה דרוב עדיף מחזקה ודו"ק:
שם סעיף ה' רחל שילדה כמין עז וכו'. בטור כתב כרכתו בסיב וכו' והוא מימרות דחולין דף ס"ט איבעיות דלא אפשיטא. ונשאלתי בזה מחכם אחד דכאן איבעיא ליה לרבא כרכתו בסיב מהו ופירש"י אי הוה חציצה משום דלא נגע ברחם ובפסחים דף קט"ו ע"ב אמר רבא כרכן בסיב לא יצא ופירש"י משום דלא הוה ממש בפיו הרי פשיטא ליה לרבא דבסיב לא הוה בפיו ואילו כאן איבעיא דלא אפשיטא הוא. והנה בתחלה רציתי לומר דשם הוה הטעם משום דבעינן טעם והרי לא נהנה. אך זה אינו דהא אמר שם בלע מצה יצא ומטעם דאף דלא נהנה יצא ואפ"ה כרכן בסיב לא יצא ועדיין י"ל דלפי מה שנסתפק המלמ"ל פ"ד מיסודי התורה באוכל מצה שלא כדרך הנאתן אם יוצא או לא והנה אף אם נימא דיוצא וכמ"ש התורת חיים בפשיטות בחידושיו בחולין דף ק"כ משום דמצות לאו להנות בתנו ואף דראייתו אינה ראיה וע' שו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ל"ה מ"מ בשלא כדרך אכילה ודאי דלא יצא דבעינן דרך אכילה לכ"ע וע' ברש"י פסחים דף ל"ה ולפ"ז כל שכרכו בסיב ולא נתן לתוך פיו ממש א"כ הוה שלא כדרך אכילה ובכה"ג לכ"ע לא יצא וע' מלמ"ל פי"ד ממאכלות אסורות מה שהאריך בזה וצ"ע אמאי לא כתב דהוה שלכד"א וגם ברש"י ורשב"ם פסחים שם משמע דעיקר הוא בשביל שלא נגע בפיו וע' רשב"ם דמסיים שם דהוה כזורק אבן לחמת ואולי כיון למ"ש דהוה שלכד"א ועדיין צ"ע. אמנם העיקר נרא' דשאני כאן לענין בכורה דאם נימא דאינו חוצץ במין בשא"מ ומטעם דהוה כדרך מלבוש וע' בתורת חיים בחולין דף ס"ט שם א"כ כיון דלא חייץ הוה כנוגע ברחם אבל לענין אכילה כל דכרכו בסיב שוב בודאי חוצץ דזה אינו ענין לאכילה ולאו בר אכילה והוה חציצה בודאי וע' לח"מ פ"ו מהלכות חמץ הלכה ב' שם בסופו שמבואר כן דמשום הפסק הוא שאין לו ענין להמצוה וא"כ לק"מ וע' במלמ"ל פי"ד ממ"א שעפמ"ש יש ליישב דברי הירושלמי עד"ז ואכ"מ ועכ"פ החילוק לפענ"ד נכון מאד ודו"ק:
שם ס"ז והחררה תקבר. ע' בתוס' בכורות דף כ"א ע"ב ד"ה בהמה גסה שכתבו דעל ר"ח לא מסתבר כ"כ דהקבורה לפרסום כיון שאפי' קדיש בבכורה מ"מ בטלי ובמהרי"ט אלגזי על בכורות להרמב"ן דפוס פ"ב דף כ"ג האריך דהרי המרדכי כתב דבדבר שבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול ולפ"ז לענין בכורה דלא חל עד שיצא לאויר העולם לא שייך ביטול כלל ע"ש שהאריך. והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י כתב אלי ב' ויצא שנת תרי"ט דלפ"ז קשה הא ר"י אח"כ מסיק דמשום ביטול ברוב נגעו בה וא"כ להס"ד בודאי קשה הא לא ידענו כלל מביטול ברוב וע"כ משום לפרסם בבכורה הוא מכח המשנה דבהמה המקשה. עוד הקשה דהא עכ"פ לענין קדושת בכור דעובר בב"א הוה כמו טומאת משא דלא בטל ברוב מטעם דנושא בב"א וה"ה לענין קדושת בכור וע"כ רצה לפרש דברי התוס' דכוונתם דבטל מצורת הולד כלל וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות ובכ"מ פ"א מאבות הטומא' והנה הרמב"ם פ"ד מבכורות הלכה י"ב הבין הדברים כפשטם משום ביטול ברוב וכפשטת לשון התוס' ושוב נשאר הקושיא וע"ז כתב דבר חדש לפמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ד"ה הניחא לב"פ דבמת כל שאינו שלם לא מטמא ולפ"ז ה"ה לענין בכורה הרי אמרו בבכורות דף ג' דבנפלים אע"ג דליכא חיותא ול"ש בכורה מ"מ כל דלא עריבי חולין מקרי כל בבהמה וה"ה בזה כל דערובי דם וגוונים הרי ערובי חולין ושוב לא קדוש בבכורה ול"ק קושית המהריט"א דכוונת התוס' דבטל בשביל דערובי חולין ואין כאן בכור שלם. והנה דבר גדול דיבר בזה. אמנם עדיין אינו מובן כיון דטרם שנימוח בהדם הי' שם בכור אע"ג דליכא חיותא מטעם כל בבהמה וא"כ אף שלא קדוש בבכורה שוב עכ"פ מטעם ביטול ברוב נגעו בה דאל"כ ניהו דאח"כ נימוח אבל הבכור בעצמו לא עריבי ביה חולין. מיהו זה אינו דעד שנתערב בדם לא קדיש בבכורה רק בצאתו מרחם וא"כ אז שוב לא חל בכורה דעריבי חולין. אך לפ"ז צריך ביאור מ"פ הש"ס למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אין מטמא והוצרך לחדש מטעם ביטול ברוב ואמאי לא אמר דאף דהוה ולד מעליא מ"מ כיון דעריבי בחולין לא הוה קדושה ולכך מפרסמין שאינו בכור. אך לפענד"נ דלפמ"ש התב"ש סי' מ"ד ס"ק י"ב וס"ק ט"ז דטעמו של המרדכי משום דכל שבא לעולם בתערובות הו"ל כקבוע ע"ש ולכך לא בטל ולפ"ז כאן לא שייך קבוע דכל שנתערב בחולין לא שייך קבוע דהרי אינו בכור כלל ומה קביעות שייך כאן וגרע מקבוע שאינו ניכר דעכ"פ יש כאן קביעות רק שלא ניכר וכאן אין כאן קביעות דאינו בכור וא"כ זהו שיטת הסוגיא דבתחלה ידענו ג"כ דהוה ביטול ברוב וס"ד דל"ש תחלת ביאתו בתערובות משום דאינו קבוע הניכר וע"ז מקשה כיון דעכ"פ יש פאן חלק בכורה רק דאינו ניכר א"כ למה לא מטמא במשא ומגע וע"ז משני דבטל ברוב ואין כאן קביעות כלל ודו"ק ויתכן יותר דלהס"ד חשב המקשה דכיון דמפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה מכח דנקבר והיינו בשביל דעריב חולין אף דלא בטל ברוב משום דתחלת ביאתו לעולם בתערובות מ"מ עכ"פ אין כאן בכורה כלל דעריבי חולין וע"ז שפיר פריך דא"כ למה תקבר הא עריבי חולין וליכא בכורה כלל ועל זה משני דבטל ברוב והיינו דבאמת יש כאן בכורה דניהו דעריבי חולין מכל מקום הבכור הוי ליה קביעות בפני עצמו רק דהוה קבוע שאינו ניכר. והנה אח"כ נתיישבתי בדבר דמ"ש דבטל בשביל דעריבי חולין אף דדבר חכמה אמר מ"מ לפענ"ד לא שייך כאן דהנה התשב"ץ ח"ב סי' ד' הורה לנו הבדל בין ח"ע וחציו ב"ח לפרדה שמורכב מסוס וחמורה וכדומה דבח"ע אינו רק הרכב' שכונית משא"כ בפרדה דהוא הרכב' מזגיות ולפ"ז ה"ה כאן ע"כ לא אמרו דכל דערובי חולין אינו בכור רק שם דהעכו"ם שותף בדבר שעושה נבלה או טריפ' דהחלק שעושה נבלה וטריפ' הוא ממוזג בכל הגוף זה הוה הרכב' מזגיות ובזה פטור מבכור' אבל כאן אינו רק שנימוח בתוך הדם אבל אינו ממוזג רק הרכב' שכונית ובכה"ג ל"ש דערובי חולין דמ"מ הבכור' בפ"ע בכל מקום שהוא הוא בכור:
ובגוף קושית המהריט"א הנ"ל נלפענ"ד דע"כ לא כתב המרדכי רק כמו התם ברוק של יבמה וכן ש"ז שהוא הרכב' מזגיות בזה ל"ש ביטול דכן הוסד בטבע אבל כאן הוא הרכב' שכונית ובזה ל"ש לומר דלא בטל דהא באמת אינו רק הרכב' שכונית והוה כמו כל תערובות שבטל ברוב. ובזה מיושב מה דהקשו כלם דדברי המרדכי סותרין למ"ש המרדכי בעצמו בשבת לענין ענבים וכמבואר באו"ח סי' ש"כ דענבים שיוצאים בשבת מתבטלי' ועכו"פ סי' ק"ב ובצל"ח וכן הקש' מהריט"א שם וגם הוסיף להקשות מהתוספת פ"ד לענין מעשר טבל שנתערב בחולין דיקרא לה שם ויעשר והא תחלת ביאתו לעולם בתערובות ע"ש ולפמ"ש המרדכי לא אמר רק בהרכב' מזגיות ולא בהרכב' שכונית וז"ב. ובזה מיושב היטב הסוגי' דבתחל' ס"ד דמקש' דהביטול הוא בשביל דערובי חולין ואף בהרכב' שכונית ג"כ בטל וע"ז אמר לפרסם שפטור מן הבכור' וע"ז מקש' למימר' דולד הוא כיון דאינו רק הרכב' שכונית ודו"ק היטב: