אור ברסלב
דברי נחמיה יורה דעה שאלה יג › מהדורא קמא

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה יג · מהדורא קמא

מהדורא בתרא

א פ' המקבל (ק"ד ב') אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילת' דניחא ליה ללוה וניח' לי' למלוה. הנה הגם דלכאור' לשון עבוד רבנן מילתא משמעו שיש חיוב ותקנת חכמים על האדם לעשות כן. וכן משמע מפי' הר"ר יונתן שבשט"מ לענין אונסין ע"ש. מ"מ לפה"נ בפוסקי' (לכ"ע) יש רשות ביד האדם להתנות באיזה אופן אחר שירצה והתנאי קיים. רק כאן אתי לאשמעי' איך דנין בסתמ' כו'. ולשון עבוד רבנן מילת' צ"ל דר"ל דמש"ה תקנו ופסקו הדין בסתמ' שיהי' פלגא כו' משום שזהו מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה ואמדינן דמסתמ' דעתייהו הי' כן. (ומ"מ ממילא נשמע קצת) דכן הוא הראוי והנכון עכ"פ לאדם לעשות כו' ובפרט במה שאמרו בשבת (דס"ג א') ומטיל בכיס יותר מכולן מסתמ' בכה"ג הוא פלגא דוקא וכדפרש"י שם למחצית שכר. אמנם ענין נותן עיסקא בסתמ' הא ודאי שאינו ר"ל שנותן לו מעות בשתיק' לגמרי דא"כ אמאי קרי לה עסק' (דילמ' מתנה הוא ע' ח"מ. [אאמ"ו לא ציין הסי'. ונראה דכוונתו על סי' רל"ב סק"א וסמ"ע שם] א"ו שפירשו ודברו דברים שמשמען שיהי' המעות בתו"ע ר"ל שזה המקבל יתעסק בהם במו"מ לטובת שניהם אלא שלא פירשו החלקים לכאו"א. ומ"מ יש בזה ב' אופני' בכלל. א' שלא פירשו כלל החלקים לא בריוח ולא בהפסד. והב' שפירשו בריוח ולא בהפסד (או להיפוך). והנה מפרש"י משמע דמיירי שפירשו בריוח למחצה. וע"ז פסקי' בהפסד שסתמו ג"כ למחצה. וזש"א האין עסקא ר"ל שנתן מעות לא' בתו"ע דהיינו שפירשו הריוח שיהי' למחצה. ובהפסד סתמו. שכן הי' הנהוג וע"כ נק' זה עסקא סתמ'. הדין שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל לענין הפסד. ויותר משמע כן ברש"י דפ' א"נ (ס"ח א') שכ' במתני' דאין מושיבין חנווני שכ' וז"ל וטעמ' דמילתא דאמרי' לקמן הך עסק' פלגא מלוה כו' סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריו' חצי הקרן באונסין וזולא כו'. ולפ"ז נראה דהא דפסקי' כן בהפסד לפלגא היינו לפי שכן הותנה בריוח. ואם התנו בריוח בע"א לשליש ולרביע וכה"ג. כן יהי' הדין בהפסד שסתמו כו' ולא אמרו פלגא מלוה כו' אלא היכא שהותנה למחצית שכר. ואולי היינו לפי שכן הי' הנהוג. וממילא נשמע להיכ' שהותנה השכר בע"א כו'. ועיקר הענין לפ"ז שבא לפסוק שיהי' דין ההפסד שסתמו כדין השכר שפירשו החלקים. ע' בעיטור דל"ה ע"א כ"כ בהדי' וכ"מ בראב"ן ד' צ"ט. ומש"א עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה ולמלוה. ר"ל דניחא להו מסתמ' שיהי' חלקי ההפסד כחלקי הריוח כו'. ולפי זה היכ' שנתן בתו"ע סתם ולא פירשו אף חלקי השכר. לא נתבאר מה דינו. וכן משמע מד' התוס' ד' ס"ח ד"ה אבל שמפרשי' כנ"ל לפרש"י. דאל"כ מאי קשה מתני' דאין מושיבין דשם פירשו למחצית שכר כו' וכ"מ מתירוצם דענין פקדון ומלוה הנזכר כאן הוא רק לענין ההפסד ע"ש. אמנם מד' הרי"ף ורא"ש משמע דמיירי בדסתמו גם חלקי השכר. אלא נתן סתם בתו"ע לטובת שניהם כו'. וזה נק' סתם עסק' בגמ' (שכן הי' נהוג) וע"ז פסקי' שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל הן השכר והן ההפסד יהי' למחצה. וז"ש הרי"ף דעבוד רבנן מילתא דניחא כו' דאי איתניס כו' ואי איכ' רווחא כו'. הרי דתקנת' דרבנן הוא גם לענין הריוח שיהי' למחצה וע"כ היינו בדלא פירשו הם. ויותר מפורש בד' הרא"ש שכ' הנותן כו' להתעסק בו בסתם תקנו חכמי' שיהי' חצי' מלוה ואחריותו כו' וגם הריוח כו'. וכ"כ עוד עבוד רבנן כו' שחולקין ביחד הריוח וההפסד הרי כנ"ל. ולפי"ז היכ' דפירשו חלקי השכר ולא ההפסד לא נתבאר דינו. אלא שאם פירשו השכר למחצה פשיטא דגם בהפסד כן אבל אם פי' השכר לשליש ולרביע לנותן (דאילו למקבל כו') קצת צ"ע לכאור' דיש לומר כיון דהא דאמרי' דניח' ליה ללוה ולמלוה היינו דגוף הדבר מצ"ע בין בשכר ובין בהפסד ניח' להם שיהי' למחצה. א"כ אף דפירשו השכר בע"א. ההפסד כדקאי קאי דאמרי' דניחא להו שיהא למחצה (וכן להיפוך אם פי' ההפסד בע"א השכר כדקאי כו'):

והנה לב' פי' אלו הרי לכאור' תקנה זו היא נגד הדין דאיסור רבית כהא דאין מושיבין חנווני כו'. אלא דע"כ מיירי בשנותן לו שכר עמלו. וכנ"ז בד' הרי"ף ורא"ש בהדי'. וכן צ"ל לפי' רש"י ותוס'. והא דלא נזכר מזה בגמ' (ורש"י) משום דלא איירינן כאן בדיני רבית כו' וסמכו בזה אמתני' דאין מושיבין חנווני כו' אא"כ נותן לו שכרו כו'. אך יש לעיין אם צריך שיפרשו פסיקת השכ"ט מתחי' או דסגי בנתינת השכ"ט לבסוף (וית' אי"ה) ולכאור' לפרש"י (עכ"פ) ע"כ דא"צ לפרש מתחי' דכיון דלפרש"י סתם עסק' היינו שפירשו חלקי השכר עכ"פ אם איתא שפירשו נמי נתינת שכ"ט. הרי זה כמפורש שגם חלקי ההפסדה כחלקי השכר דאל"כ שכ"ט למה לי. וא"כ מאי קמ"ל דפלגא מלוה כו' פשיטא והגם שיש לדחות כעין שדחו התו' הראי' ממתני' דאין מושיבין כו' דיש לומר (דפקדון ר"ל חלק ההפסד דנותן הוא יותר מפלגא ופחות מתרי תילת' כו' דוחק גדול הוא (בפרט) בדברת בני אדם. ויותר נראה לכאור' דמהני שכ"ט לבסוף וכו' (כאן (עכ"פ) שבתחי' הרי לא פירשו כלל גווני דאיסור' ופלגא מלוה כו') אלא שאנן דיינינן דניחא להו שיהי' פלגא מלוה כו'. א"כ ה"ה דדיינינן להו דניח' להו בשכ"ט כו' ולא ניח' להו באיסור כו'). כללא דמילת' דלדינ' הי' נרא' מכל הנ"ל). בנותן מעות לחבירו בתו"ע כו' כנ"ל סתם לגמרי. (וכ"ש בדפירשו השכר למחצה) דיינינן שיהי' למחצה הן לשכר הן להפסד ושיתן לו שכ"ט כו'. שכ"ה לפי' הרי"ף ורא"ש לפי הנ"ל. ומפרש"י עכ"פ אין סתיר' לזה. ובשגם שאף לפירושו משמע שכן הי' הנהוג עכ"פ בעסקי' למחצה. והיכ' שפירשו השכר בע"א לשליש כו' לנותן. נרא' דאז דיינינן גם להפסד כן (ושיתן שכ"ט כו') דלפרש"י ודאי שכ"ה כנ"ל. וכדאי' בבעה"ע בהדי' כנ"ל (אך ע' סמ"ג פ"ב ד' נ"ז ע"א) ומפי' הרי"ף ורא"ש אין ראי' כ"כ להיפוך. דיש לומר ג"כ מסבר' דאז ניח' להו שגם בהפסד יהי' לפ"ע כו'. שוב ראיתי בשט"מ כ' א"נ פי' הכי בהדי'. (וגם נשמע שהנכון עכ"פ לאדם שיתן למחצה כנ"ל שגם לפרש"י כן הי' הנהוג עכ"פ. ובפרט במטיל לכיס דשבת הנ"ל וכנ"ל):

ב אך הרמב"ן שבחידושי הר"ן (ושט"מ). הנה מכח הקושי' שאיך דיינינן שיהי' השכר וההפסד למחצה הרי יש בזה איסור רבית. ולא ניחא להו לאוקמי בשנותן שכ"ט דוקא. דהא באמת יש עוד צדדי היתר בלא שכ"ט כההיא דרבא פ' א"נ אי פלגא באגרא כו'. וא"כ איך פסיק וא' פלגא מלוה כו' תינח היכי שההיתר הי' במה שנותן שכ"ט אבל היכי שאינו נותן שכ"ט וההיתר הוא שנוטל המקבל פלגא באגרא ותילתא בהפסד אין כאן פלגא מלוה כ"א תילת' דא"א שיקרא מלוה מה שאין אחריו' ההפסד עליו. לכן עם היות שנראה שתופסין עיקר כפי' הרי"ף בהא דמיירי בעיסקא סתמ' לגמרי. מ"מ בפי' מלוה ופקדון כאן ס"ל דעיקרו לענין אחריות ההפסד בלחוד איתמר וה"ק האי עיסקא (סתמ' לגמרי לעולם הוא) פלגא מלוה כו' לענין הפסד עכ"פ. ואם נותן שכ"ט אז גם הריוח למחצה. וא"ל אז הריוח ע"כ רק תילתא לנותן כו'. ואע"ג דבההיא דרבא פ' א"נ איכא עוד צד היתר פלגא באגרא ותרי תילתא בהפסד לנותן. ע"כ זהו רק התם מכח לשון השטר (דעל בני רב עיליש שם) הכי משמע לי' דאו האי או האי קאמר. אבל הכא דאיירי בעיסקא סתמא ע"כ לא דיינין הכי דא"כ לא הי' מחליט דעיסקא הוי פלגא מלוה כו' דבכה"ג דרק תילתא בהפסד למקבל א"א שתקרא פלגא מלוה כו' כנ"ל. והביא עוד ראי' לזה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים דקי"ל (ב"ב ע' ב') דנשבע וגובה מחצה דמלוה כו'. ואי איתא דסתמא תרי תילתא בהפסד לנותן לא הי' גובה אלא תילתא ובשארא נטעון ליתומים נאנסו כו'. ומעין זה צ"ל כוונת הנמ"י בשם רמב"ן וכ' שכן נראה דעת הרשב"א ור"ן. ומשמע שגם הוא מסכים לזה (וכ"ה דעת סמ"ג עשין פ"ב). ולפ"ז הא דאמרי' עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה ולמלוה ע"כ קאי ג"כ רק על ההפסד דאחריות זו ניחא להו שיהי' לחצאין. והוא כעין מ"ש בשט"מ בשם הר"ר יונתן ע"ש. ולפ"ז אם פירשו השכר למחצה או שפירשו לשליש ורביע לנותן (דאילו למקבל פשיטא דא"א שיהי' חלק ההפסד יותר מחלק הריוח לכ"ע ואפי' שכ"ט לא מהני ס') צ"ע מה דינו וית' אי"ה. אלא שתחי' יש לעיין גם בעיסקא סתומה כיון דהא דאמרי' פלגא מלוה כו' כולל ב' אופנים (עכ"פ) היינו אם בשנותן שכ"ט והרייח וההפסד שניהם לחצאין. או בשאינו נותן שכ"ט ופלגא בהפסד ותילתא באגרא לנותן. א"כ עדיין ספק איך נדייני' דינא אם כך או כך ולא ראיתי הכרע לזה בד' הפוסקים הנ"ל. ואף גם לפי' הרי"ף ורא"ש וכן לפרש"י ותוס' הגם דלפ"ז מימרא זו אינה כוללת כ"א אופן א' היינו שיהי' השכר וההפסד לחצאין ושיתן שכ"ט. מ"מ כיון שעל האמת יש לפנינו עוד שתי דרכים היינו פלגא באגרא ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגרא אשר לפה"נ לכאורה בפוסקים לכ"ע נלמד מההיא דרבא דפ' א"נ דמתק"ח או במנהג יש לדון כן בסתם עסקא (דאילו בדפירשו נראה דרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם החולק על רבותיו וס"ל גם בחלק קטן יותר בריוח למקבל מבהפסד סגי). וגם הרי מהא דאמרי' כאן פ' המקבל בסמוך חדא עסקא ותרי שטרי כו' משמע דע"כ בסתמא דנין פלגא בהפסד ותילתא באגרא (או להיפוך) וכדפרש"י שם בהדיא וז"ל משום דסתם עיסק' תילתא באגר לבעה"ב כו' והרי בהך דפלגא מלוה כו' פרש"י ג"כ פ' א"נ במתני' (ד' ס"ח) וז"ל סתם המקבל כו' כדלעיל. וא"כ איך שייך ב' או ג' פסקי' שונים בסתמא ולמי ניתן הברירה כו'. וגם בההיא דשטר כיס דיתומי' הרי אף לפמ"ש הרמב"ן לעולם דיינינן פלגא בהפסד מ"מ כיון שיכלל בזה ג"כ אופן שיהי' גם השכר למחצה ושיתן שכ"ט א"כ למה גובה מחצה ינוכה השכ"ט עכ"פ וכ"ש לפ"מ דמשמע בש"פ דגם פלגא באגר ותילת' כו' והנה אם כי לע"ע לא מצאתי בזה דבר ברור ודרך סלולה ולפה"נ אין ד' הפוסקי' בזה עולים בקנה א' ויש גמגומים וספיקות (בכולם או) ברובם עכ"פ. עכ"ז אמרתי לעיין ולפטפט בזה כולי האי ואולי כו':

ג הנה לפרש"י לכאורה יש לומר שהרי יש ב' אופני עסקי סתמא כנ"ל א' סתומה לגמרי ב' שפירשו השכר למחצה (וכה"ג) ובהפסד סתמו (וכנהוג גם עתה כו' דלא אסקי אדעתייהו הפסד כו') וא"כ יש לומר דס"ל דמש"א פלגא מלוה כו' איירי בדפירשו השכר למחצה וכדפרש"י במתני' הנ"ל סתם המקבל פרקמטיא כו' למחצית שכר כו'. וכנזכר גם במשנה שם למחצית שכר כו' וכן בפ' המקבל פרש"י המקבל פרגמטי' כו' למחצה שכר כו'. וע"ז פסקי' דמסתמא ניחא להו שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל גם בהפסד וממילא צריך ליתן שכ"ט (וממילא ה"ה אם פירשו השכר לשליש ולרביע לנותן או למקבל דיינינן דגם חלק ההפסד יהי' כן ויתן שכ"ט). ומה שפרש"י בההיא דחדא עסק' ותרי שטרי כו' דסתם עסקא תילתא באגרא ובעה"ב כו' איירי בסתומא לגמרי דאז דייני' פלגא בהפסד לתילת' באגרא (וההיא דשטר כיס דיתומים יש לומר לפ"ז דאיירי בסתומה לגמרי כו'). אך לפ"ז הם דברים בלי טעם דכיון דבדפירשו השכר אמרי' דמסתמא ניחא להו שגם חלקי ההפסד יהי' שוה לחלקי השכר ושיתן שכ"ט למה לא נימא הכי גם בסתומה לגמרי דבהכי ניחא להו. וכמו"כ להיפוך אם בסתומה דינינן פלגא בהפסד ותילתא באגרא מה סתירה יש לזה במה שפירשו חלקי השכר הרי ג"כ יש לומר דדעתייהו בהפסד יופחת על המקבל לפ"ע פלגא ותילת' כו' (וכ"ש בשפירשו השכר שליש לנותן דודאי אין סתירה מזה לשיהי' פלגא בהפסד). ועוד דבאמת הא דפלגא ותילתא (לפה"נ) אין לזה רמז ויסוד בגמ' זולת ההיא דרבא גבי רב עיליש. והרי התם נזכר ב' צדדים בשוה. אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד כו'. מנלן לפסוק בסתו' פלגא בהפסד ותילת' באגר' ולא להיפוך. בשלמא לשיטת רמב"ן וסיעתו הנ"ל יש לומר דהיינו דקמ"ל הך מימרא דנהרדעי דלעולם פלגא מלוה לענין הפסד דאמדי' דעתייהו דבהכי ניחא להו לעולם מצ"ע (וכנ"ל כמ"ש השט"מ בשם הרר"י ולא תליא בחלקי השכר). ולכן היכא שאינו נותן שכ"ט ע"כ פלגא בהפסד ותילת' באגרא דיינינן ולא להיפוך. אבל לפי הנ"ל לפרש"י דהך דנהרדעי איירי בדפירשו השכר ואשר ע"כ אמרי' דניחא להו שיהי' גם חלקי ההפסד כן ושיתן שכ"ט. וא"כ מלבד שקשה למה לא נימא גם בסתמא כן שזוהי קוש' א' הנ"ל יותר קשה ג"כ דעכ"פ הרי אין ראיה מכאן לשנאמר בסתומה פלגא בהפסד ותילת' באגרא ולא להיפוך. ומלבד שבלא"ה לא א"ש שב' מימרו' סמוכי' ותכופין זל"ז ובשניהם נקטו לשון עיסקא סתם ונוקים להו בענייני' שונים וחלוקים בדיניהם והכל בסתימות כו'. גם לשון רש"י שכ' גבי ההיא דחדא עיסקא כו' וז"ל דסתם עיסקא תילת' באגר כו' דכיון דפלגא מלוה כו' לא א"ש לפי הנ"ל דההיא דפלגא מלוה איירי בדפירשו השכר וכאן איירי בסתימה. והרי הם ב' עניינים חלוקי' באופניהם ודיניהם לא ה"ל לתלותם זב"ז:

ד אמנם לפי' רמב"ן וסיעתו לכאורה יתכן לומר ע"ד הנ"ל והוא דמאי שלדידהו הך דפלגא מלוה כולל ב' אופנים. בשנותן שכ"ט ובשאינו נותן שכ"ט כו' כנ"ל. הינו דבסתומ' לגמרי דיינינן פלגא בהפסד ותילתא באגרא. דסתם עיסקא מיני' ובי' שקיל (השכ"ט) והיינו הא דחדא עיסקא ותרי שטרי ע"ש בחידושי הר"ן בסופו וכדמשמע נמי מההיא דרב עיליש שכן הי' המנהג (ותק"ח) שיהי' השכ"ט מיני' ובי' עד"ז. ואף דשם איתא נמי להיפוך פלגא באגרא כו'. הרי זה נשמע מהך דנהרדעי דמסתמא ניחא להו בפלגא מלוה לענין ההפסד. וא"כ לא משכחת מיני' ובי' בסתומה אלא פלגא בהפסד ותילתא כו' ולא להיפוך. והיכא דפירשו השכר למחצה. והרי לענין ההפסד אמרי' דלעולם מסתמא ניח"ל בפלגא מלוה א"כ ע"כ נותן שכ"ט. והיינו מתני' דאין מושיבין כו' למחצית שכר אא"כ נותן שכרו כו'. ואם פירשו השכר בענין אחר. הנה אם פירשו פחות ממחצה לנותן. הנה בתילת' לכאורה נראה שדינו כסתמא פלגא בהפסד כו' דכיון דבסתומה לגמרי הכי דיינינן למה ישתנה הדין במה שפירש תילתא בשכר כו'. וה"ה אם התנו בשכר פחות מתילת' לנותן עדיין י"ל שבהפסד יהי' למחצה מאחר דאמרי' דבהכי ניח"ל מצד עצמו כו' ויהי' השכ"ט מיני' ובי' (אלא שיהי' יותר מכפי ערך פלגא ותילת' כו' ומה בכך). ואם פירשו השכר יותר מתילת' לנותן לכאורה נראה דעד מחצה הכל י"ל דההפסד יהי' למחצה דבהכי ניח"ל כו' ושיתן שכ"ט כיון שבכה"ג השכ"ט דמיניה ובי' פחות מכשיעור כו'. וכדחזינן בהתנו השכר למחצה לפי הנ"ל דמבטלינן אז הא דסתם עיסקא מיני' ובי' שקיל שכ"ט. כדי שיקום הך תק"ח דפלגא מלוה בהפסד ניח"ל כו' וה"ה והוא הטעם כאן. ולפ"ז כל כה"ג נכלל בדינא דמתניתין דלאו דוקא למחצית שכר אלא ה"ה פחות ממחצה לנותן עד תילתא כו'. ואם פירשו השכר יותר ממחצה לנותן לכאורה נראה כיון דאז ע"כ נתבטל הא דאמרינן מסתמא ניח"ל בפלגא מלוה לענין הפסד. (דא"כ אף שכ"ט לא מהני בזה). שוב י"ל דמסתמא מיני' ובי' שקיל שכ"ט והיינו שיהי' ההפסד יותר לנותן עד כדי ערך השיעור דפלגא ותילתא כו' אלא שקצת צ"ע אולי כיון דאמרינן דמסתמא ניח"ל בהפסד למחצה א"כ בשפירשו השכר יותר ממחצה לנותן נימ' דשטר שיש בו רבית הוא כו'. ומ"מ נראה דיותר י"ל דלא מחזקי' אינשי ברשיעי ומסתמא בכה"ג הי' דעתם שההפסד יהי' יותר לנותן כו'). כללו של דבר דלפ"ז יש לנו ב' יסודות. א' מתק"ח דפלגא מלוה לענין הפסד ניח"ל כו' והב' דמסתמא (הנהוג) שנוטל השכ"ט מיני' ובי'. וכל שאפשר לקיים שתיהן כגון בסתומה לגמרי וכן בדפירשו השכר לנותן תילתא או פחות. הכי דיינינן פלגא בהפסד ותילתא בשכר לנותן. וכל שא"א לקיים שתיהן אז היסוד דניח"ל בפלגא כו' חזק יותר (שזהו מתק"ח). ולכן בדפירשו השכר לנותן מתילת' עד פלגא דוחה יסוד זה ליסוד דמיני' ובי' והיינו דינא דמתניתין כו'. אבל אם פירשו השכר לנותן יותר ממחצה דאז ע"כ מתבטל הך דפלגא מלוה. י"ל דאז יש לקיים הך דמיני' ובי' כו'. (והא"ש לפי"ז ההיא דשטר כיס דיתומים דמיירי בסתומ' לגמרי (וכה"ג) דאז הדין פלגא בהפסד כו' וליכא שכר טירחא כו':

ה והנה אם הי' ברור שכן דעת רמב"ן וסיעתו הי' נראה (כדי למעט מחלוקת) שאף בדברי רש"י (ותוס') יש לדחוק ולהעמיס כן. דמ"ש במתניתין דאין מושיבין חנווני, (וכן בפ' המקבל) דטעמ' כו' פלגא מלוה כו'. דסתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל חצי אחריות כו'. אין הכוונה לתלות זב"ז דוקא. ר"ל דכיון דהשכר למחצה מש"ה דנין דגם האחריות כן. אלא הא דדנין שהאחריות למחצה היא מצד עצמו אף אם התנו חלוקת השכר בענין אחר וכ"ש בסתימות. וזה שא' פלגא מלוה כו' לעולם כו'. ונקט למחצית שכר משום דבהכי איירי מתניתין. ודמש"ה צריך ליתן שכ"ט דוקא. וכנ"ל להרמב"ן. ומ"ש גבי ההיא דחדא עיסקא ותרי שטרי דסתם עיסקא תילת' באגרא ופלגא בהפסד. היינו בסתומ' לגמרי. וזש"ש דכיון דפלגא מלוה כו'. דההיא דנהרדעי פלגא מלוה לעולם קאמר מצד עצמו כו' וככל הנ"ל לרמב"ן וסיעתו. ודברי התוס' דפ' המקבל ודאי א"ש בפשיטות גם לדעת הרמב"ן עי"ש. ולכאורה הי' נרא' דגם בדברי הרי"ף יש להעמיס בדוחק כהנ"ל. ומ"ש גבי דניח"ל ללוה ולמלוה כו' ואי איכ' רווח' שקיל פלגא. לאו משום דסתמ' הכי דיינינן. אלא דאסבר' לה אהיכ' דפירשו השכר למחצה כו' ומש"ה כ' ג"כ דשקיל אגריה מיני' כו'. ואילו בסתומ' לגמרי דיינינן תילת' באגר' ופלגא בהפסד כמ"ש גבי ההיא בחדא עיסקא ותרי שטרי כו'. אבל ז"א דהא אסבר' לה לההיא דניח"ל כו' ואי איכ' רווח' שקיל פלגא. דאמרי' פקדון ברשות' דמרי' קאי וכמאן דאיעסק בי' איהו דמי. והרי זהו נתינת טעם לדון כן בסתומ'. דאילו בדהותנו בפירש השכר למחצה מאי צריך להאי טעמ'. וכן בדברי הרא"ש שכתב הנותן ממון כו' בסתם תק"ח שיהי' חציו מלוה ואחריותו כו' וגם הריוח שלו כו'. ודאי משמע בהדיא דאסתומ' לגמרי קאי וכדלעיל (אות א'). ובתשוב' הרי"ף שהובא בשט"מ פ' א"נ שם (ד' קכ"ג ב') ראיתי שכ' דהא דאמרה המשנה למחצית שכר אין הכוונה החצי בשוה אלא איזה חלק שיהי' ר"ל למחצה ולשליש ולרביע כו' והקשה דא"כ למה אמרי נהרדעי פלגא מלוה כו' (דוקא) ותירץ שלא רצו בזה שהעיסקא לא תהי' אלא פלגא כו' אבל רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בשכר הוא מה שיהי' בתורת מלוה כו' ואם הסכימו על חצי בריוח אז יהי' החצי בתורת מלוה כו' ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כ"א השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש כו' עכ"ל (בשו"ק) והנה עם היות שזהו דלא כנ"ל בד' הרי"ף בהלכות דמיירי בסתומ' אלא דמיירי בדהותנו השכר למחצה. (ומשמע לכאור' דבסתומ' אין הדין כן דא"כ ה"ל לתרץ כן ר"ל להעמיד הך דנהרדעי בסתומה. ומ"מ אינו מוכרח די"ל דלפמש"ש ס"ל דאין דרך כלל ליתן בסתימות לגמרי). מ"מ כיון דמפורש בדבריו דהא דדנין פלגא מלוה לענין הפסד אינו מצד עצמו ע"ד הנ"ל לרמב"ן אלא שתלוי בחלקי השכר. ושלעולם דנין החלק בהפסד כהחלק בהשכר. הוא כמשנת"ל עפ"י משמעות פרש"י. א"כ שוב א"א לומר כנ"ל להרמב"ן דבסתומ' דנין פלגא בהפסד ותילת' באגרא שיהי' השכ"ט מיני' ובי'. וההיא דנותן שכ"ט היינו בדפירש השכר כו'. דקשה שא"כ הם דברים בלי טעם וככל הנ"ל אות ג' לפמשנת"ל עפ"י משמעות דברי רש"י ומאחר שמצינו שכן דעת הרי"ף בתשו' בהדיא שוב גם דעת רש י יותר י"ל ג"כ הכי. וכ"ש שלפ"מ דמשמע מהרי"ף בהלכות והרא"ש דהך דנהרדעי מיירי בסתומ' לגמרי ודנין בזה השכר וההפסד למחצה ונותן שכ"ט. א"כ מתי דנין ההיא דפלגא ותילת' כו' והדק"ל לדידהו:

ו ובאמת אף לפי דעת רמב"ן. לפ"מ שראיתי כעת בשט"מ פ' א"נ (ד' קכב ע"ד) שהעתיק דבריו שם. הנה עם היות שגם שם נראה שהולך ע"ד הנ"ל דהאי דפלגא מלוה היינו דהכי דיינינן לענין הפסד מצד עצמו כו' דמש"ה כתב שם (סע"ד) דאם התנו שיטול המתעסק ג' חלקים בשכר או יותר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תיקנן כו' עכ"ל. והיינו ממש כנ"ל (אות ד') אליבי' בדהתנו פחות מתילת' בשכר לנותן כו'. (אלא דלפי המסקנא ברמב"ן שם דס"ל דבההיא דפלגא ותילתא אזלי לעולם בתר חלק המלוה ר"ל דכפי החלק שהתנו בשכר למקבל. אם יהי' שם הפסד יפסיד המקבל ב' שליש מחלק זה (שהוא ראוי להיות נחשב מלוה כו') וכן הוא ג"כ עפ"י דעת הרמב"ם דשם בזה. וא"כ גם בדהתנו שיהי' ג"ח בשכר למקבל. הרי אף עפ"י חשבון דפלגא ותילתא אינו מגיע לו הפסד יותר ממחצה וא"צ כאן להך סברא דלעולם דיינינן פלגא מלוה מצד עצמו כו'. אלא דלהכי נקט רמב"ן שם ג"ח בשכר או יותר. ור"ל דאף אם התנו שיטול המקבל יותר מג"ח בשכר. דאז הב' שליש מזה שיש לו להפסיד עפ"ח דפלגא ותילת' יעלה יותר מפלגא. מ"מ לא יפסיד יותר מפלגא מהא טעמא דלעולם דיינינן פלגא מלוה כו'. ושם ד' קכ"ג רע"א ביאר יותר הטעם בזה דאי לאו משום תקנתא כיון שלא קיבל עליו לשלם הי' פטור לגמרי כו' (וע"ש דנקט בלישנא בדהתנו שיטול המקבל ג' חלקים בשכר ולפי הנ"ל ע"כ ט"ס הוא וצ"ל יותר מג"ח דבג"ח בלאה"נ עולה רק מחצה בהפסד כנ"ל). ומשנת"ל דעפ"ח דפלגא ותילת' אם התנה תילתא בשכר לנותן ראוי להיות פלגא בהפסד. ואם התנו פחות מתילתא בשכר לנותן הי' עולה עפ"ח פחות ממחצה בהפסד לנותן אם לא דאתינן עלה מכח דלעולם ניח"ל בפלגא בהפסד כו' היינו לפ"מ שהי' נ"ל לכאורה דחשבון דפלגא ותילתא הוא כפשוטו ר"ל דכמו שאילו התנו פלגא בהפסד אז ודאי הדין תילתא לנותן בשכר כדאמרי' בגמ' אי פלגא בהפסד תרי תילתא באגרא למקבל כו'. ה"ה להיפוך אם התנו תילתא באגרא לנותן ראוי להיות פלגא בהפסד. אבל הרי כבר הקש' רמב"ן שם דהך דאי פלגא באגרא כו' ואי פלגא בהפסד כו' אין השיעורים שוין וכן הקשה הראב"ד שבשט"מ דפ' המקבל ולפמש"ש דאולי המנהג הי' כך נראה דלפי"ז באמת עולה כפ"מ שהי' נראה לי כנ"ל) ולתירוצם נראה הכוונה דיש חילוק בין כשפירש התנאי פלגא בהפסד דאז חשבי' שפלגא הי' ראוי להיות כמלוה לגמרי גם לשכר אלא שמקבל המקבל עודף באגרא משום שכ"ט ועודף זה היינו שליש מחלק המקבל (לרמב"ן או שליש מחלק הנותן להרמב"ם אלא כאן הכל שוה שעולה ב' תילת' כו'). ומשא"כ כשהתנאי הי' תילת' באגרא לנותן. דאז חשבי' שהך תילת' שהוזכר בתנאם ראוי היה להיות פקדון לגמרי גם לענין הפסד ומוסיף הנותן לשאת בהפסד משום שכ"ט והוספ' זו היא שליש מחלק המקבל כו' ובזה גם להרמב"ם הכי הוא). וא"כ יעלה פחות ממחצה הפסד למקבל כמובן. וכשהתנו חלק רביע בשכר לנותן וג"ח למקבל אז עולה בהפסד פלגא מכוון כו'. וכשהותנו יותר מג"ח בשכר למקבל אז הי' עולה לו עפ"ח יותר ממחצה בהפסד. וע"ז כתב דמ"מ אינו משלם יותר מטעם דלעולם דיינינן בדלא פי' ההפסד דאינו יותר מפלגא מלוה. וה"ז בגוף ס' זו כמשנת"ל (אות ד') להרמב"ן אלא דכ"מ שנת"ל תילתא בשכר לנותן לפמ"ש רמב"ן כאן צ"ל הדין כן ברביע שכר לנותן דכן עולה החשבון לפי ערך פלגא ותילתא להרמב"ן דוק ותשכח)) אבל הרי שם בריש דבריו כתב דבדהתנו פלגא בשכר נוטל המקבל תילת' בהפסד וע"ש שהסביר הדבר דלכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא בשכר ובהפסד ושיתן שכ"ט (ומלשון זה משמע דבסתומ' לגמרי כך הדין וצ"ע) וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והי' מן הדין שיטול מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בע"ה מפסיד שליש מן הראוי לו כו' והוא בשכר עמלו כו' עכ"ל. וה"ז שלא כמשנת"ל לדעתו דלפ"ז הי' ראוי בכה"ג שהותנה השכר למחצה שיהי' נשאר התקנתא דפלגא מלוה (גם) לענין הפסד ושיתן שכ"ט. (ויודחה היסוד דמיני' ובי' כו') ומה זה שכתב שדין העסק הוא פלגא בשכר ובהפסד ושיתן שכ"ט מתי דנין כן. הרי לפמש"ל כל פרטי התנאים בכולם דנין השכ"ט מיני' ובי' ל ערך פלגא ותילתא (זולת בהותנה יותר מג"ח בשכר לנותן. אז לבד אהני הסברא הנ"ל דלעולם דנין פלגא מלוה לענין הפסד. ואין המקבל נוטל בהפסד יותר מפלגא כו' כנ"ל) וע"ש שהזכיר ג"כ מ"ש הרי"ף בתשובה שאם התנו בשכר לשליש ורביע למקבל לא יהי' בתורת מלוה אלא השליש כו' (והיינו דנותן שכ"ט) ועכ"ל הרי הוא פוסק בזה שיהי' השכ"ט מיני' ובי' ויופחת ההפסד למקבל לפי חילוקי הדיעות בחשבון דתילת' ופלגא. ולא הזכיר כלל שזה שלא כהרי"ף ומאיזה טעם שחולק עליו. וכ"ז צ"ע. גם במקור הדין דתילת' ופלגא בההיא דרב עיליש. דאמרי' דמ"ש בשטר פלגא באגרא ובהפסד ה"ז כאילו כתב פלגא באגרא או בהפסד (והברירה למקבל כו') ושוב אמרי' מבחוץ ור"ל אי פלגא באגרא אז תילתא בהפסד למקבל ואי פלגא בהפסד אז תרי תילתא באגרא. והרי לפי הנ"ל קשה דאי פלגא באגרא הל"ל דאז גם בהפסד כן ושיתן שכ"ט כו'. אך בזה י"ל דהא בלא"ה (לכל הפי') קשה כיון דבהאי שטר הי' מפורש פלגא באגרא ובהפסד למה נוציאנו מפשטי' ואי משום דאיסורא לא ספי הי' לנו לומר שהכוונה שיתן שכ"ט. אע"כ צ"ל דכאן יש הוכחה שאין הכוונה לשכ"ט אי מטעמא שכתב הרא"ש פ' המקבל דהיינו לפי שהי' כ' בשטר פלגא באגרא ובהפסד ולא פירש בו השכר כו' או מאיזה טעם וסברא אחרת. א"כ מהאי טעמא נמי הוא דאמרינן כאן דאי פלגא באגרא ע"כ תילתא בהפסד כו'. ועפ"ז י"ל (קצת) דגם דברי רמב"ן הנ"ל מש"ש בריש דבריו בהותנה פלגא בשכר שנוטל המקבל תילתא בהפסד לאו אתנאי דעלמא בכה"ג קאי אלא דקאי התם אהאי שטרא דרב עיליש דשם ע"כ הכוונה שיהי' השכ"ט מיני' ובי' כו' כנ"ל. ואעפ"י שאח"כ כל המשך דבריו נראה דקאי בעלמא בדפירשו חלקי השכר (או ההפסד) בלחוד. הרי לא דיבר שם בדפירשו השכר למחצה. רק בדפירש השכר פחות ממחצה למקבל כמו לשליש ולרביע ובזה חולק באמת על הרי"ף בתשובה דס"ל דאז דיינינן גם בהפסד כן ושיתן שכ"ט ורמב"ן כיון דס"ל דהאי דפלגא מלוה עיקרו לא נאמר רק לענין ההפסד. ובדפירשו השכר פחות ממחצה למקבל ע"כ נדחה זה (וכדמסיק רמב"ן שם סע"ד בהדיא). ושוב אמרי' דנוטל השכ"ט מיני' ובי' כו' וכדלעיל. וכן דיבר שם בדפירשו השכר ג"ח ויותר למקבל. דבזה שפיר דן לפמשנת"ל דפלגא בהפסד כו'. ובדפירשו השכר ממחצה ועד ג"ח למקבל לא דיבר שם במסקנא כלל עי"ש. ומ"מ כ"ז אינו שוה לי ודוחק גדול דלמה לא דיבר באמת בדפירש ממחצה ועד ג"ח ולהשמיענו דבזה דנין פלגא בהפסד ושיתן שכ"ט. וליתן טעם וחילוק בין זה לההוא שטר' דר"ע כו' כנ"ל. וגם למה לא נזכר כלל שדבריו הם שלא כדברי הרי"ף בתשובה שהובא בדבריו שם ולפרש הטעם שחולק. וגם מש"ש בריש דבריו מפני שדין העסק הוא פלגא בשכר ובהפסד ושיתן שכ"ט משמעו שר"ל דבסתומא לגמרי כך הדין. וה"ז דלא כדלעיל. לכן לפה"נ דרך תירוץ דלעיל בענין שני הפסקי' דמה דלפעמים דנין שיהי' השכ"ט מיני' ובי' פלגא ותילתא כו' זהו בסתומא ומה שלפעמים דנין שיתן שכ"ט ויהי' חלקי השכר וההפסד בשוה זהו בדפירש השכר למחצה (וכה"ג כנ"ל) אין זה דרך אמיתי (בכוונת הפוסקים ולשוא עמלתי). וא"כ הדק"ל איך ומתי יתקיימו ב' הפסקים שונים כו'. וראוי לתור דרך אחר בזה:

ז ונראה לכאורה דע"כ צ"ל דבאמת שני הפסקים יש להם קיום בכל העסקות (בין בסתומא ובין כו'). והכח ניתן להנותן לברור באיזה שירצה וז"ש רמב"ן שבחידושי הר"ן פ' המקבל דאי יהיב ליה אגרא כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' (ומעין זה בנמ"י שם) ר"ל דבדידי' תליא ברצותו יהיב וברצות וכו'. ולפ"ז דברי רמב"ן שבשט"מ פ' א"נ הנ"ל צ"ל דמיירי כשבוחר הנותן בשכ"ט דמיני' ובי'. וכן בשאר פוסקי' (ובגמ') מה שלפעמים משמע שבסתמ' דנין פלגא ותילתא ולפעמים משמע שדנין שיתן שכ"ט ושיהי' הכל למחצה. קן בשפירשו השכר (או ההפסד) למחצה ולשליש ורביע (לנותן או למקבל) דמשמע לפעמים שדנין כך ולפעמים כך (רק שלא יהי' רבית כו') היינו הכל שתלוי לפ"מ שבוחר הנותן. ובאמת שכן משמע לכאורה להלכה מדברי השו"ע סי' קע"ז שבתחילה בס"ב ג' כתב הדין דבסתמא נותן שכ"ט כו'. ואח"כ בס"ד כתב עפ"י דברי הרמב"ם פ"ו מה' שותפין ה"ג הנותן כו' סתם כו' וכשבאו לחשבון לא רצה ליתן לו שכר כו' יהי' שכר המתעסק כו' שליש כו' משמע שהברירה תלוי ברצון הנותן. וכ"כ הגאון בעל ח"ד בהדיא וז"ל סק"ח לא רצה כלומר שהברירה בידו או ליתן לו שכרו כפ"ב או ליתן לו תרי תילתא באגרא כו'. ובבאורים שם סק"ח ביאר בהדיא דהיינו אף שכבר ידוע שיעור הריוח כו'. ולפ"ז נראה דהדיני' שנזכר שם בשו"ע סכ"ז בהתנו על חלוקת הריוח בלבד או על חלוקת ההפסד בלבד שלכל הדיעות שבב"י שם (והן הן ג"כ הדיעות שברמב"ן שבשט"מ דפ' א"נ הנ"ל) נוטל השכ"ט מיני' ובי' עפ"ח דפלגא ותילתא. צ"ל דכ"ז איירי כשבוחר הנותן בזה כו' כנ"ל. דלחלק ולומר דבעסקא סתמא דוקא שבשו"ע ס"ד הברירה ביד הנותן. משא"כ בדפירשו חלוקת השכר או ההפסד שבס' כ"ז אז הדין בשכ"ט מיני' ובי' דוקא. אין לזה טעם וסברא כלל וגם הרי עיקר הדין דנותן שכ"ט כפ"ב הוא מהמשנה דאין מושיבין ושם הרי פירשו למחצית שכר וכבר כתב הרי"ף בתשו' דלעיל דה"ה לשליש ורביע כו'. אע"כ הפוסקים שבס' כ"ז מיירי כשהנותן בוחר בשכ"ט דמיני' ובי'. וכמ"ש הב"י על הטור שכתב בסתימות ותק"ח הוא כו' שיקח המקבל חצי הריוח כו' שליש האחריות כו' וכתב ע"ז הב"י (דף ק"ל ע"ג) שדברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן שכרו כפ"ב כו'. שוב ראיתי שכ"כ מהריק"ש ס' כ"ז בהדיא עי"ש אלא שלפ"ז צ"ע מש"ש ס"ג ע"ש. אך מ"מ הדבר צריך תלמוד ועיון, דמלבד שכ"ז דוחק בסתימת דברי הגמ' ופוסקי' לומר דכ"מ שנזכר בסתם שיתן שכ"ט וכן כ"מ שנזכר בסתם שיהי' השכ"ט מיני' ובי' הכל ר"ל שתלוי בנותן שבוחר לו כך או כך בעת החלוקה אחר שיודעי' הריוח או ההפסד ובוחר בטוב לו כו'. ולמה לא אישתמיט בשום מקים להשמיענו כזאת. ואף גם בדברי הרמב"ן שבחידושי הר"ן הנ"ל שכתב דאי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' אין משמע דרך ברירה דא"כ מאי הכי דיינינן דמשמע שהב"ד דנין כן בע"כ כו'. ואף גם לשון שו"ע ס"ד מ"ש לא רצה כו' יהי' שכר המתעסק כו' ק (כ"ש) לשון הרמב"ם שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן כו' ולא רצה כו' שיהי' שכר המתעסק כו' שליש כו' אין משמעו דרך ברירה ממש אלא שאז (כשלא רצה כו') חל עליו תק"ח וחיוב בע"כ שיהי' השכר מיני' ובי' כו' אף שעולה יותר משכרו כפ"ב. והכי קצרה יד לשונם לכתוב דרך ברירה לנותן בזה. וסמכו כולם על הגאון ח"ד שפי' הכוונה כלומר שהברירה בידו כו'. (וע' ביה"ג סק"ו שכתב ומפרש (הרמב"ם) מש"ש אי פלגא באגרא כו' באינו רוצה כו' אז פוסקין לו ב"ד תרי תילתא כו'. וגם זה אינו מובן למה לא יפסקו לו ב"ד שיתן שכ"ט ומה בכך שאינו רוצה כו'). ועוד קשה שהרי עיקר דין חכמי המשנה הי' שיתן שכ"ט כפ"ב. ומה שהתירו חכמים (דאח"כ) שיהי' השכ"ט מיני' ובי' (ובספק כו') היינו משום דלפעמים יעלה רווחא טובא דמטי ליה כפ"ב או טפי כו' כמ"ש תשובת. רשב"א הובא בכ"מ שם ה"ב (דקי"ז רע"ב ובב"י) ונראה דעיקר ר"ל משום דלפעמים יעלה טפי מכפ"ב כו' (וברמב"ן שבשט"מ פ' א"נ (דף קכ"ג ב') נראה דצ"ל ג"כ או טפי כו'). ואם איתא שהברירה לנותן כו'. הרי אם יעלה ריוח טובא יבחור בשכ"ט כפ"ב ולמה הקילו נגד דין המשנה דאם יהי' הפסד או ריוח מעט יבחר בשכ"ט מיני' ובי' ואין כאן שיעור שכ"ט כפ"ב ורק כשיהי' ריוח טובא אז יתן שכ"ט כפ"ב כו'. ומלבד כ"ז הנה לפה"נ הרי זוהי דעת הראב"ד שבבעה"ת שמ"ו ח"ג הובא ב"י (דף ק"ל רע"ג) וכן הובא בשט"מ פ' א"נ (ד' קכ"ג ע"ג קרוב לסופו). ע"ש דס"ל בדפירשו השכר למחצה הברירה לנותן לבחור בשעת החלוקה. דכשיש ריוח (בוחר בשכ"ט מיני' ובי') אינו נותן שכ"ט שאומר אילו הי' הפסד הי' מקבל עליו ב"ח. ואם יש הפסד הרבה כו' בוחר בשכ"ט כו'. והרי סיים הב"י ע"ז שתלמידי הרשב"א דחו זה ושכ"כ הרא"ה. גם בגי"ת שם שמ"ו ח"ג ס"ו (ד' נ"ה ע"ד) כתב על סברת הראב"ד שהיא סברא זרה כו' עי"ש. ומשמע דלא קי"ל כוותי'. וא"כ הדינים שבסכ"ז בשו"ע וב"י שם וטור בשם רמ"ה (שעליו כתב גי"ת שזה דלא כהראב"ד) הכוונה כפשוטו שכך הדין בהחלט דנוטל השכ"ט מיני' ובי' ולא שתליא בבחירת הנותן וממילא גם בסתומא לגמרי שברמב"ם ושו"ע ס"ד ג"כ אין ראו שיהי' תליא בבחירת הנותן. וכנ"ל דאין טעם וסברא לחלק ביניהם בזה. ובשגם שעיקר הדין דנותן שכ"ט כפ"ב הרי נזכר במשנה וגמרא ופוסקי' דפירשו חלקי השכר כנ"ל וכן בשו"ע הרי על הדין דשכ"ט כפ"ב שבס"ב כתב בס"ג במד"א כו' למחצה שכר כו'. ועכ"ז בסכ"ז כתב בזה הדין דמיני' ובי' (בהחלט כנ"ל) וא"כ האיך שיתורץ ויתוקן בזה הב' פסקים שונים הללו כן ראוי שיתורץ בעסקא סתומא כו'. גם הרי עיקר שנדחה סברת הראב"ד הוא במ"ש תשובת הרשב"א שבב"י דאפי' תימא דאו האי או האי במשמע הל"ל דלהוי יד המקבל על העליונה משום דתפיס. והרי זה ודאי שייך בסתומא כמו בדפירשו השכר. (ולשון זה שכתב אפי' תימא דאי האי כו' במשמע. צע"ק ואפשר יתבאר אי"ה). ומה גם שהרי באמת בענין הב' אופנים שיש בשכ"ט דמיני' ובי' או פלגא באגרא כו' או פלגא בהפסד כו'. הרי פסקו הרמב"ם ושו"ע דנקטינן תרי תילתא באגרא ותילתא בהפסד למקבל ולפ"מ דמשמע בב"י (וכ"מ) היינו משום דס"ל דהתקנה הי' או כך או כך. וממילא יד המקבל על העליונה לברר כו'. ולמה בשני אופני השכ"ט בכלל אי שיתן ממש כפ"ב או מיני' ובי' יהי' להיפוך יד הנותן על העליונה לברר. (וגם לרוב הפוסקים דס"ל שם פלגא בהפסד כו' דוקא היינו משום דס"ל דזה לבד הי' התקנה (ואידך משום תנאי כו') כמ"ש רמב"ן ונמ"י הנ"ל. אבל בהני ב' אופני' אי שכ"ט כפ"ב או מיני' ובי' אי נימא דהאי או האי כו' יודו שהברירה ראוי להיות למקבל כמ"ש תשובת רשב"א הנ"ל. או שיש מקום לכאו"א בפ"ע כו'). כללו של דבר שיהי' דעת הרמב"ם ושו"ע וכל הפוסקים שהברירה לנותן לבחור בעת החלוקה אם בשכ"ט כפ"ב או מיניה ובי' לפה"נ הדבר קשה להאמר (בין בדפירשו השכר ובין בסתומ') והדק"ל:

ח שבתי וראיתי שהגאון גי"ת עם היות שבס"ו (דף הנ"ל) כתב על הראב"ד שהיא סברא זרה כו'. עכ"ז סוף ס"ח בחילוק ב' גבי נותן עסק סתם אחר שהביא חלוקי הדיעות בענין שכ"ט מיני' ובי' ושלהלכה הכריע כהשו"ע כנ"ל. באם המקבל מוחזק. (וכשהנותן מוחזק אז פלגא ופלגא כו') סיים בזה"ל. ודבר מבואר הוא לדעתי שכשבאים לחלוק ויש שם ריוח יד בעל המעות על העליונה או לתת לו כפ"ב או ב"ח בריוח כיון שכל צד מאלו הוא כפי התקנה וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל ופשוט הוא שאין סברת הראב"ד דמייתינן ענין לכאן עכ"ל. הרי דס"ל ז"ל בפשיטות. דעם היות דבדפירשו חלקי השכר לא קי"ל כהראב"ד (וממילא הדינים שבשו"ע סכ"ז הוא בהחלט כפשוטו). מ"מ בסתומ' לגמרי מ"ש הרמב"ם (ושו"ע ס"ד) ולא רצה כו' היינו לומר שהברירה לנותן בעת החלוקה. והרי זה כדברי הגאון ח"ד ז"ל. אבל מה אעשה שלא זכיתי לקבל זה שלפע"ד הדבר קשה להאמר מכמה טעמי' כמשנ"ת. ומה שנרא' שרוצה להטעים הדבר במ"ש כיון שכל צד מאלו הוא כפי התקנה. איני יודע הרי גם בדפירשו השכר שייך זה ממש. ולכאורה עלה ע"ד לתרץ ולתקן דבריו. דר"ל דכאן בסתומה כשיש ריוח. הרי בין שיתן לו שכ"ט כפ"ב ובין שיתן לו ב"ח הרי יש כאן שכ"ט עכ"פ כפי א' משתי התקנות. (וכמ"כ כשיש הפסד לפ"מ שהעלה הוא כשהמקבל מוחזק שנוטל רק תילת'. ג"כ כשיהי' הברירה לנותן ליתן שכ"ט כו'. הרי ג"כ בין כך ובין כך יש כאן שכ"ט כ"א מהתקנות עכ"פ. וז"ש לקמן בחלק ח' וכן בהיפוך כו' ע"ש). אבל בדפירשו השכר למחצה. הרי כשיש ריוח ויטול פלגא ולא יתן שכ"ט. הרי אין כאן היכר שכ"ט כלל כו'. אבל ז"א. דהא תינח (קצת) אם היו החולקים על הראב"ד ס"ל בדפירשו השכר. שיתן שכ"ט כפ"ב כו' אבל כיון דהם ס"ל (לפמ"ש הגי"ת) דבזה השכ"ט מיני' ובי'. א"כ כשיש ריוח מודים שנוטל מחצה ואינו נותן שכ"ט (והיינו שכך היא תקנה זו. שהשכ"ט סגי שיהי' מצד א' כמו בהפסד לבד כו'). ואינם חולקים אלא כשיש הפסד. והרי בזה גם אם יהי' הברירה להנותן כדס"ל להראב"ד הרי בין שיתן שכ"ט כפ"ב ובין שיהי' תילת' למקבל יש כאן שכ"ט כ"א מהתקנות עכ"פ. והנה באמת גם מה שהכריז הגאון בס"ו לכתוב על סברת הראב"ד שהיא סברא זרה ג"כ אינו מובן כ"כ לפע"ד. וז"ל שם דלפ"ז לא יהי' הנותן קרוב להפסד ורחוק לשכר וכיון שהוא בבחירתו אם יתן סתם כו' יהי' ידו על העליונה שאם יהי' שם ריוח יאמר אקח חציו שאילו הי' הפסד הייתי לוקח ב"ח ואם כו' וה"ל סתמ' כאילו פי' בהדיא פלגא באגרא ופלגא בהפסד ושטר שיש בו רבית מיקרי כו' עכ"ל. והנה מ"ש דלפ"ז לא יהי' הנותן קרוב להפסד ורחוק לשכר. אינו מובן כלל. (דהלשון אינו מדוקדק שהרי א"צ כך רק דע"ז א' בבריית' ה"ז חסיד וע"ש בגי"ת ס"ד. אלא דר"ל ע"ד שכתב הראב"ד שבעה"ת שם סס"ה (בלשון מושאל) קרוב להפסד כו' כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול כו' ע"ש אבל הרי גם כשהברירה לנותן בהפסד אם לקבל ב"ח או ליתן שכ"ט ה"ז ג"כ חלקו בהפסד גדול כו'). ונרא' דעיקרו סמיך אמ"ש וכיון שהוא בבחירתו אם יתן סתם כו' עד ושטר שיש בו רבית מיקרי. וזוהי באמת סברא זרה לפה"נ. אבל אינו מובן כיון שבגוף הנדון דאיירי בי' הראב"ד אין זרות בסברתו מנלן להוליד ממנו חדשות במקום אחר. אשר שם סברא זרה היא. דילמא באמת שם יודה. הן אמת שבחידושי הר"ן דפ' המקבל כתב בהדיא בשם הראב"ד בתשוב' דיני העסק. דגם בסתומ' לגמרי ס"ל דיד בע"ה על העליונה לבחור בענין הב' אופנים בשכ"ט דמיני' ובי' אי פלגא באגרא ותילת' בהפסד או להיפוך. דאי חזי בי' רווחא כו' (ובשט"מ שם הביא זה וסיים ותשו' דיני העסק תמצאנה בפ' הרבית וזה צ"ע דבפ' הרבית הביא רק דברי הראב"ד דלעיל כמו שהוא בבעה"ת בדפירשו השכר. ולענין הברירה אם בשכ"ט כפ"ב או מיני' ובי' כו' ולפי הנ"ל אין ללמוד זמ"ז. אבל כיון דהר"ן כ"כ בשם הראב"ד מסתמ' כ"כ הראב"ד בהדיא). ועל דברי ראב"ד אלו כיון הנמ"י במש"ש אעפ"י שאין כן דעת הראב"ד ולא על מ"ש בהשגות ואולי הוא ראב"ד אחר). ומ"מ על הגי"ת קשה כיון שהוא לא ראה זה אלא שבא ללמוד כן מדברי הראב"ד שבבעה"ת (וכדמשמע ג"כ ממ"ש בס"ח חילוק ב' בהביאו הדיעות בענין השכ"ט דמיני' ובי' כתב דיעה ה' נמשכת מדברי הראב"ד שמביא רבינו בעה"ת כו'). ומאחר דבגוף הנדון שבדבריו אין זרית בסברתו ובדבר הלמד מעניינו היא סברא זרה מנלן ללמוד זמ"ז. ותו דאף אם ראה או ידע שהראב"ד ס"ל גם בסתומ' הברירה לנותן בב' אופני' דשכ"ט מיני' ובי' כנ"ל. אכתי קשה מנלן לדחות דעתו גם בנדון שבבעה"ת מכח דסברתו זרה בסתומ' דילמא הא כדאית' כו'. ונרא' שבא ע"ז משום דס"ל דהא בהא תליא וזיל בתר טעמ'. ר"ל דאי אית' להא דהראב"ד דיד בע"ה על העליונה בנדון שבבעה"ת א"כ ע"כ גם בענין הב' אופנים בשכ"ט דמיני' ובי' בסתומ' ג"כ ראוי שיהי' יד בע"ה על העליונה וכיון דכאן זוהי סברא זרה דא"כ ה"ז כאילו פי' פלגא ופלגא כו' ומדהא לית' הא נמי לית' דלעולם לא אמרי' יד בע"ה על העליונה. אך א"כ קשה ביותר שגם לענין הברירה בין שכ"ט כפ"ב למיני' ובי' בסתומ' גופ' שהעלה כאן בס"ח ח"ב הרי ג"כ שייך ללמוד מטענה זו דע"כ לא אמרי' יד בע"ה על העליונה. וק"ו נמי הוא דאם הוא בא ללמוד מהיכא דהסברא זרה להיכא שאינה זרה כ"ש שיש לנו ללמוד בשוין. ר"ל כיון דגם בנדון דהראב"ד שבבעה"ת לא אמרי' ידו על העליונה להחולקים עליו והגם שאין שם זרות בסברתו כו') ה"ה בברירה הנ"ל כו'. (ואגב אומר שלפע"ד י"ל שגם בנדון הנ"ל שבחידושי הר"ן בשם הראב"ד אין בסברתו זרות כ"כ. ותדע שהרי הר"ן לא גימגם ע"ז כלל אף שחלק עליו מטעם אחר ע"ש. והוא דז"ל שם דאי חזי בי' רווח' מצי א' תרי תילת' בהפסד בעינא והשתא שקילנא פלגא ברווח' ואי חזי בי' פסיד' אמר כו' והשתא כו'. וי ל דר"ל דהשת' שקילנא פלגא ברווח' ואח"כ אם יהי' הפסד באמת יקבל ב"ח. וכן להיפוך כשיש הפסד. וזהו הלשון שכתב והשתא כו'. וא"כ אין זה כאילו התנו פלגא ופלגא כו' והיכ' דעתה הוא גמר וחלוקת העסק אפשר שבאמת יודה הראב"ד שאז א"א ליתן הברירה ליתן בזה כו'. גם ע"ד הטענה שכתב תשובות הרשב"א דהל"ל יד המתעסק על העליונה משום דתפיסת טענה זו אינה אלא כנגד מ"ש הראב"ד שבבעה"ת שהעסק בחזקת בעלים כו' אבל הרי הראב"ד כתב עוד שם ועוד שהרי רשות ביד בע"ה להתנות בכל תנאי כו' ונרא' להסביר זה דהא כאן היושר והדין הי' נותן שיהי' פלגא ופלגא ובלא שכ"ט אלא שמצד איסור א"ר הצריכוהו לוותר משלו עבור שכ"ט. ויש ב' אופני שכ"ט שכל א' מהם מועיל להסיר הא"ר ראוי שיהי' הברירה בזה לנותן. ובאמת אינו מובן לי כ"כ הלשון שכתב תשובות הרשב"א דאפי' תימא דאי האי או האי במשמע כו', דלפה"נ קאי על ב' התקנות שנמצא בדרז"ל ואפשר דאיהו ס"ל דלכל א' יש מקום בפ"ע. וע"ז כתב דאפ"ת שז"א אלא דאו האי כו'. אבל צ"ע דלפ"ז נרא' דלא שייך ע"ז ענין מוחזק ותפיס'. דז"א אלא בדבר שיש ספק אם דוקא כך (ולא כך) או כך ולא כך. וכגון אילו הי' ספק אם תקנה זו דוקא מועלת ולא זו או זו ולא זו. וכאשר הוא באמת בענין פלוגתות הפוסקי' שבגי"ת ס"ח שם וכה"ג. ע"ז שייך לומר שיועיל תפיס' דבספק הממע"ה. אבל כאן לפ"מ דאמרי' דאי האי או האי במשמעו היינו דכל א' מהם מהני בודאי נרא' דלא שייך ע"ז תפיס' והממע"ה כו'. ובב"י לקמן (ד' קל"א ע"ד) כתב ואם כתב בשטר או פלגא באגרא ותילת' בהפסד או כו' (להיפוך) כתב תשובות הרשב"א בשם הרא"ה דיד המקבל על העליונה משום דתפיס ושלא כדברי הראב"ד דיד בע"ה כו'. וסיים הב"י וכמו שכתבתי לעיל ונראה דהיינו מ"ש כאן (ד' ק"ל ע"ג). ואילו לא כתב תשובות הרשב"א כ"א גבי ההיא דלקמן א"ש דאעפ"י דגם שם מ"ש בשטר או פלגא באגרא כו' או כו' היינו שניתן הברירה לברור או האי או האי וכל א' מהם יועיל. מ"מ כיון שברירה זו גופ' ספק למי ניתן חם לנותן דוקא ולא למקבל או להיפוך שייך ע"ז תפיס' והממע"ה. אבל ודאי משמע בב"י כאן דגם אדברי הראב"ד שבבעה"ת כתב תשובת רשב"א לדחות משום דאפי' תימ' דאו האי כו' (בדרך את"ל ואילו התם החליטו דיד המקבל על העליונה כו'). וזה צ"ע כנ"ל. וכ"ז אינו ענין כ"כ נ"ד. רק דמ"מ אומר (כעת לפמשנת"ל) דדברי הראב"ד יש להם מקום לפע"ד ואין בסברתו זרות. ועפ"ז הי' באמת מקום לתרץ ולתקן מה שנתקשיתי בענין הב' תקנות שנמצאי' בגמ' וכל הפוסקי' ולסבול דוחק קצת ולומר דכל מקום שנזכר תקנה זו או זו בגמ' ורוב הפוסקי' (הראשוני') בין בדפירשו חלקי השכר ובין בסתומ' (דאעפ"י שדברי הראב"ד שבבעה"ת אמורי' רק בדפירש למחצה שכר. לאו דוקא אלא ה"ה (וכ"ש) בסתומ' כו') הכל הכוונה להשמיענו דזה מועיל וכן זה ושניהם שוים לטובה. ואשר ממילא מובן שהברירה בזה לנותן מטעם הנ"ל. ואף בדברי הרמב"ם ושו"ע הי' מקום לומר כן. (והיינו דבס"ב וג' וס' כ"ז מיירי בדפירש השכר למחצה ואשמעינן בס"ב וג' תקנה א' ובסכ"ז תקנה ב' הכוונה שהברירה לנותן כו'. ובס"ד איירי בסתומ' וכתב ולא רצה כו' היינו ג"כ שהברירה לנותן כמ"ש הגאון ח"ד וכן גי"ת). ומה שלענין הב' אופני' דמיני' ובי' ס"ל דיד המקבל על העליונה. י"ל או דהיינו משום דס"ל דבזה א"א שיהי' הברירה לנותן דא"כ ה"ז פלגא ופלגא כו' (וי"ל דמיירי בעת גמר וחלוקת העסק כו' וכנ"ל דגם הראב"ד יודה בזה ולפ"ז אף אי בע"ה מוחזק ויש ריוח אין לצרף הראב"ד להי"א שברמב"ם כו' ודלא כמ"ש גי"ת בח"ב). או דס"ל דעיקר תק"ח הי' כך שיהי' להמקבל שכ"ט בין כשיש ריוח ובין בהפסד כו' (וע' גי"ת בס"ח). וכן לשאר פוסקי' דס"ל בהא דפלגא בהפסד הוא בדוקא היינו דס"ל דכן הי' תק"ח (ואידך משום תנאי כו'). אבל לפמ"ש הגאון גי"ת שנדח' דברי הראב"ד מהלכה. וכן משמע בב"י. לא יתכן לפע"ד לומר דמ"מ בסתומ' הבריר' לנותן מטעמי' דלעיל וד' גי"ת בזה צ"ע:

ט ובראותי שהגאון גי"ת שם ס"ח בחילוק ח' אחר שהחליט דנקטינן כהחולקי' על הראב"ד בדפירשו חלקי השכר או ההפסד חזר והוסיף ביאור למ"ש לעיל בחילוק ב' וז"ל ולא דמי למאי דדייקינן בסוף חילוק ב' מלשון הרמב"ם דכל שלא התנו כלל. אם הרויחו יכול בע"ה לתת מה שירצה. וכן בהיפוך (ר"ל כשהפסידו כו') דשאני הכא דכבר פירש חלק א' כו' וכיון שהתחיל להתנות מש"ה ראוי לפרש החלוקה האחרת מהתנאי כפי התקנה דאנן סהדי דכך הי' כוונתם עכ"ל. (וזה הי' נכון מאד לתקן ולפרש עפ"ז דברי תשובות הרשב"א הנ"ל דמ"ש דאפי' תימא דאו האי או האי במשמע כו' קאי על השטר או הגמר שהי' ביניהם. ור"ל דאיהו ס"ל דכיון שפירשו השכר אנן סהדי דכוונתם הי' שיהי' השכ"ט מיני' ובי' כו'. ואפ"ת דאו האי כו' במשמע ר"ל במשמעות כוונתם הי' שיהי' הברירה או האי או האי מ"מ כיון שיש ספק למי נתנו הברירה הל"ל דיד המקבל על העליונה כו'. וה"ז כמשנת"ל בשטר שכתב אי פלגא באגרא כו' או להיפוך ששייך בזה ענין תפיס' והממע"ה). והנה נראה מבואר שחזרה יש כאן. דלפמ"ש בס"ו דסבר' הראב"ד סברא זרה היא ושעכ"ז כתב בס"ח חילוק ב' בפשיטות וסתימות דבסתומ' הברירה לנותן משום דכל צד מאלו הוא כפי התקנה ושפשוט דאין סברת הראב"ד (והחולקי') ענין לזה. לא ה"ל להתקשות כאן ולהמציא חדשות. אלא נרא' דכאן אסיק אדעתי' דסברת הראב"ד אינה זרה ולהיפוך להחולקי' הי' ראוי שגם בסתומ' לא יהי' הברירה לנותן. אלא שמכח הוכחה מהרמב"ם (ונרא' דהיינו ממש"ש ולא רצה כו' כנ"ל) הוכרח להחזיק במ"ש בחילוק ב' דבסתומ' הברירה לנותן. ומכח שהחולקי' על הראב"ד רבו הוכרח להחליט הדין כמותם וקשי' הלכתא אהלכת' ע"כ הוכרח להמציא סברא חדשה לגמרי כו'. אמנם התבוננתי כגוף הסברא זו ולא זכיתי להרגיש בזה לא טעם ולא ריח. ולא אאריך בזה דלדינא נרא' ודאי דז"א לפ"מ שמבואר בשו"ע ס"ג דדין המשנה וגמ' וכל הפוסקי' שדיברו בענין השכ"ט דכפ"ב הוא בכה"ג שנתן סתם למחצית שכר. ושוב ראיתי שהמריק"ש כ' דמיירי בס"ג בדפירש גם ההפסד למחצה. אבל ע"כ אזיל לשיטתו בס' כ"ה ע"ש. אבל לפ"ד השו"ע שם ע"כ כאן בדלא פירש ההפסד. ופ' במהריק"ש בסכ"ז שכ' בהדיא שהברירה לנותן דיתן שכ"ט. א"כ תמוה למה הוצרך בס"ג להוציא מפשיט'. וגם הרי רש"י ושאר פוסקי' פי' בטעמ' דמתניתין משום דאמרי' האי עסקא כו' סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן כו' וכן פי' בפ' המקבל בההיא דנהרדעי וכבר נתבאר דלפי"ז הא דאמרי' עבוד רבנן מילתא דניח"ל כו' היינו דניח"ל שיהי' חלקי ההפסד כחלק השכר וכ"כ הרי"ף בתשו' שבשט"מ דה"ה לשליש ולרביע אז גם חלקי ההפסד לשליש כו'. ואיך נאמר להיפוך דאנן סהדי כשפירש השכר כוונתם שיהי' ההפסד בענין אחר. ואי משום איסור א"ר הרי יש ב' אופנים כו' וכדכתב הרי"ף (ושאר פוסקי') שיתן שכ"ט כו'. לכן לפע"ד מאחר שנרא' דכאן נד הגאון ממ"ש שסברת הראב"ד זרה היא כנ"ל ואם גם זה אמת שמהרמב"ם מוכח דבסתומ' הברירה לנותן. הלא טוב לזווגם יחד ולהשוות המדות. באופן שבין בסתומ' ובין בדפירש השכר לעולם הברירה לנותן וכנ"ל. ובאמת גם מה שמחליט הדין בדפירש השכר (או ההפסד) שאז השכ"ט מיני' ובי' דוקא. מכח שרבו החולקי' על הראב"ד. ג"כ איני יודע כ"כ. דכמדומה שהוא לא הביא חולקים כ"א הרמ"ה שבטור ומ"ש והנמשכים אחריו נרא' שר"ל הטור שהביאו. (וע"ל שם (ד' נ"ה ע"ג) אחר שהעתיק ד' רמ"ה כ' גי' הני רבוות' כו' וע"כ כוונתו שם על רמ"ה וטור כו'). א"כ הרי נגד זה גם בעה"ת שהביא הך דהראב"ד משמע דהכי ס"ל. גם לפי הנ"ל אין ראי' מרמ"ה וטור שי"ל דמיירי כשאין הנותן רוצה בשכ"ט כפ"ב כו' וכמ"ש הב"י על הטור בריש הסי' וכדלעיל (וכאשר לפה"נ ההכרח לומר כן בשו"ע (בהביאו דברי רמ"ה ושאר פוסקי') בס' כ"ז שלא יהי' סותר למ"ש בס"ב וג' וכנ"ל). ובדברי תלמידי הרשב"א שבב"י אין הכרע איך פוסק לדינא (לפ"מ שהובא רק מ"ש דאפ"ת דאו האי כו' בדרך את"ל ומשמע שדעתו בענין אחר אבל איני יודע האיך) וריהטנא דלישנא דב"י משמע שפוסק לדינא כך דהברירה למקבל. וכבר נתבאר מה שיש לגמגם ע"ז. ועכ"פ כיון שא"י איך דעתו אין להעמיד יסוד כ"כ ע"ז לדחות לגמרי דברי הראב"ד. וכללו של דבר שיהי' הדין בזה בשכ"ט מיני' ובי' דוקא לא ראינו בשום פוסק בהדיא (וכ"ש שהטעם שכתב דאנן סהדי כו' כמדומ' שלא ימצא בשום פוסק). וא"כ כיון שמצינו הראב"ד ובעה"ת שהביאו ס"ל שהברירה להנותן בזה והרי ניחא להו לפ"ז דמה שנמצא בגמ' ב' התקנות (בדפירש השכר: דהיינו מתני' והההיא דרבא ברב עיליש) היינו לומר שזה וזה מועיל וטוב והברירה להצותן (בין בתחילה ובין בסוף). וגם להרמב"ם מצינו כעין זה בסתומה (לפי הנ"ל). יש לנו לייחס כזאת גם לשאר פוסקים (שלא כתבו בהדיא להיפוך) ולומר גם בדבריהם גופ' מה שנזכר בסתימות פעמים כך ופעמים כך הכוונה דזו"ז מועיל והברירה לנותן כו' כנ"ל. אך מהיות עדיין נשאר דוחק לפ"ז בלשון הרמב"ם ושו"ע דהכי קצרה יד לשונם לכתוב דרך ברירה ממש כו' (וכדלעיל אות ז' שאין פשטות משמעות לשונם כן כלל וכדמשמע נמי מדברי הגאון ח"ד גופא שהוצרך לעשות כלומר שהברירה בידו כו'). וכן הלשון דרמב"ן שבחידושי הר"ן דלעיל אי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דייני' כו' לא משמע דרך ברירה ממש כנ"ל (שם). וגם נשאר הקוש' שנת"ל (שם) דלפ"מ דמשמע בטעם שהקילו חכמי הגמ' כתקנתם דמיני' ובי' אשר לפ"ז לפעמים ליכא כלל שכ"ט היינו משום דלפ"ז לפעמים יעלה השכ"ט יותר מדינא דכפ"ב דמתני'. ועתה ראיתי שכן נראה מד' הראב"ד גופא שבבעה"ת ע"ש במ"ש סס"ה אעפ"י שלפעמים לא אירע כלל הפסד ונמצא זה מפסיד שכ"ט כיון דאי כו' שקיל תרי תילתא שרי ודין זה שוה הוא לדינא דמתני' עכ"ל. וא"כ קשה (טובא) דאי איתא דתקנתא זו הב' היינו לומר שהברירה בזה להנותן כסברת הראב"ד הרי אין בזה כ"א צד קולא נגד דינא דמתני'. דאם יהי' חומרא יברור בדינא דמתני'. ולמה הקילו נגד דינא דמתני'. דאף לפ"ד הרמב"ם ושו"ע דבין בשכר ובין בהפסד יש שכ"ט עכ"פ. אבל הרי לפעמים לא יהי' כ"א מעט. (וכשלא יהי' לא ריוח ולא הפסד ליכא שכ"ט כללא. וכ"ש לרמב"ן וסיעתו (שכן פסקו האחרונים) פלגא בהפסד ותרי תילתא באגרא דבהפסד לא יהי' שכ"ט כלל. (וכן) להיפוך להפוסקים פלגא באגרא ותילתא בהפסד. כשיהי' ריוח לא יטול שכ"ט כלל. ולמה הקילו כו':

י לכן נלפע"ד די"ל ג"כ בפירוש דברי הרמב"ם ושו"ע דבאמת אין ר"ל שיהי' הברירה ממש להנותן גם בעת החלוקה אחר שיודעים חשבון הריוח וההפסד כדס"ל להראב"ד (וכדפי' הח"ד). אלא ר"ל שאם מקודם (החשבון) לא רצה כו' שוב הדין שיהי' שכר המתעסק כו' דוקא. אפי' יעלה יותר מספ"ב כו'. והלשון שברמב"ם יפחתו או הותורו ולא רצה כו' יש לדחו' דר"ל ולא רצה (ל' עבר) כבר קודם לכן כו'. והל' שבשו"ע ס"ד וכשבאו לחשבון לא רצה כו' שפיר יש לפרשו דר"ל שבאו לעשות חשבון ועדיין לא עשוהו לא שכבר עמדו עליו. ע' לשון הב"י שכתב (ד' ק"ל רע"א) על הרמב"ם וז"ל ומ"ש אח"כ ועוד תק"ח כו'. היינו לומר שכשבאו לעשות חשבון כו'. וז"ל בכ"מ שם פ"ו הב' ה"מ דבעי' שהי' לו עסק אחר כשלא התנו מעיקר' אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לי אם כשנעשה חשבון כו' מותר שליש כו' או דינר כו' ומ"ש רבינו עוד בסמוך עוד תק"ח כו' ולא רצה כו' כלומר כשבאו לעשות חשבון ולא רצה כו' משמע בהדיא דר"ל שבאו לעשות חשבון ולא עשוהו עדיין כדרך שכתב בתחי' שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון כו' דהיינו ודאי קודם שעשו החשבון. (וע' ב"י שכתב גם ברישא אלא כשבאו לעשות חשבון אמר לו אם כו') והמעיין שם היטב נרא' דזהו עיקר כוונתו במה שבא כאן לפרש מ"ש רבינו בסמוך ה"ג עוד תק"ח כו'. ולכאורה מה זה שייך לכאן. ומה בא לתקן ולחדש במה שעשה כלומר כו'. אלא לפי דהוי פשיט' לי' דמש"ש ה"ג ולא רצה כו' אינו דרך ברירה כו' דאין הלשון משמע כן כלל וכנ"ל. (גם י"ל דא"כ לפ"מ שהבין הוא דקאי שם אכל מ"ש בה"ב (ע' ביה"ג ססקי"ז) יהי' קשה קוש' בעל מקור מ"ח שיתבאר בסמוך אי"ה). אע"כ מ"ש ולא רצה כו' ר"ל דכבר לא רצה (לשון עבר כו') ולפ"ז הי' נרא' פשט' דקאי על תחילת השותפות דאז לא רצה. וכמ"ש בסמוך לזה ולא התנו ביניהם שום תנאי דזה ודאי קאי על אז. וא"כ לפ"מ שהעלה הכ"מ דבהותנה מתחילה אף באין לו עסק אחר סגי בדינר לכל ימי השותפות קשה למה כתב בה"ג ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום כו'. לכן הוצרך כאן לפרש דמ"ש בסמוך עוד תקנו כו' ולא רצה כו' בכל יום כו' כלומר כשבאו לעשות חשבון כו' (ר"ל קודם שעשו) ולא על תחילת העסק קאי ומש"ה הי' צריך שכר עמלו בכל יום כו'. (וזהו שהוצרך הכ"מ לסיים ומתחילת השותפות לא התנו שום תנאי דלכאורה זה מפורש ברמב"ם. אלא שבא להפריד בין הדבקים דהא כדאית' כו'). ועכ"פ מכ"ז מובן דהפי' בשו"ע ג"כ במ"ש וכשבאו לחשבון לא רצה כו' ר"ל דאם בעת שבאו לעשות החשבון לא רצה בתקנה א' דשכ"ט כפ"ב (שבס"ב י"ג) שוב אחר החשבון הדין שיהי' החלוקה כפי התקנה ב' בשכ"ט דמיני' ובי' דוקא. (ולכוונה זו הוסיף בשו"ע הב' תיבות וכשבאו לחשבון דברמב"ם לית'). ובהא א"ש קוש' אלימתא שהקש' בס' מקור מ"ח על השו"ע במ"ש ס"ד ואם הוי לי' עסק אחר כו' דלמה הצריך כאן שיתן לו ב' תילת' באגרא ותילת' בהפסד הא בדהוי לי' עסק אחר סגי במותר שליש דלפי' הרמב"ם ושו"ע ס"ד היינו כתרי תילת' באגרא ופלגא בהפסד (ויותר ה"ל להקשות דאפי' בעשירתו סגי כמש"ש ס"ב). והניח זה בצע"ג ותמה על האחרוני' ששתקו כו'. ולפי הנ"ל לא קש' מידי דהיינו דקי"ל כאן בס"ד. דתקנה א' שבס"ב (ג') בין שכ"ט כפ"ב כשאין לו עסק אחר ובין דינר ומותר שליש (ועשירית) בדהוי לי' עסק אחר היא דוקא קודם שנודע החשבון אבל כשלא רצה אז שוב הדין דתקנה ב' דוקא. ובזה אין חילוק בין הוי לי' עסק א"ל (דחילוק זה נמשך מחנווני דמתניתין אבל בדרבא ועובד' דרב עיליש סתמ' איתמר כו' ע' ב"י סד"ה וה"מ). ולכאורה תמיהני על הגאון הנ"ל שהוא הביא שם כל לשון הכ"מ הנ"ל. והרי עכ"פ זאת מפורש יוצא מדבריו שם שפי' מותר שליש כו' היינו שבשעה שבאו לחלוק אמר לו. אם כשנעשה חשבון כו'. דמזה מבואר דהיינו (דוקא) קודם שנעשה החשבון. ובלאה"נ ענין אין לו מותר שליש שבגמ' ורמב"ם ושו"ע אא"ל כלל שזה אחר החשבון. דאי כשרואים שיש ריוח מאי קאמר שמואל ע"ז לא מצאו מותר כו'. ואי כשרואי' שאין ריוח לא שייך לומר אין לו מותר שליש כו' וה"ז כחוכ' כו' (וג"כ לא שייך לשון דשמואל לא מצא כו'). אך י"ל דהוה ס"ל דע"כ זה לאו דוקא לפי שהבין מ"ש וכשבאו לחשבון לא רצה כו' ר"ל דרך ברירה גם אחר החשבון כו' (וכדפי' הח"ד. הרי כתב ג"כ בהוי לי' עסק אחר לא רצה בדינר כו'). אבל לפי הנ"ל באמת לא קשה מידי. וע' ב"י (דק"ל ע"ב) במ"ש מותר שליש כו' כשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח כו'. ולפ"ז גם בדברי רמב"ן ונמ"י במ"ש אי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' ג"כ הי' ראוי לומר עד"ז דר"ל אי יהיב קודם שנודע החשבון כו'. וא"ל אחר החשבון דיינינן בע"כ כתקנה ב' (היינו פלגא ותילת' כו' לשיטתו):

אך עם היות שזה נרא' נכון ואמת בפי' דברי השו"ע (ורמב"ם) לפמ"ש הב"י וכ"מ. אבל הדין מצד עצמו צ"ע ואינו מתקבל (ורחוק שיהי' כן הפי' ברמב"ם ורמב"ן הנ"ל). דלפ"ז משמע דעד שנודע החשבון נוהג תקנה א' שכ"ט דכפ"ב דמתניתין בדוקא. ואם לא נתרצה הנותן לזה עד החשבון אז חלה ע"ז התקנה ב' דמיני' ובי' בדוקא. ואין שום טעם נכון לדבר וגם לפה"נ אין שום יסוד וידים ורגלים לדבר בגמ'. ואין אלו אלא כדברי נביאות. וגם הרי יסוד דתקנת' הב' בעובד' דרב עיליש ורבא והרי שם משמע דמיירי בתחילת העסק כו'. ואף אם נאמר דעד שנודע החשבון נוהגין ב' התקנות והברירה לנותן כו' ואם לא נתרצה בתקנה הא' עד החשבון אז דוקא תקנה ב' ג"כ אין טעם ויסוד לזה. דהגם דזה נכון שאחר שנודע החשבון לא יהי' שוב הברירה לנותן וכמשנת"ל. אבל למה ישאר אז תקנה ב' דוקא ולא להיפוך. (איפכ' מסתברא. דקודם החשבון שיש ספק שעפ"י תקנה ב' יעלה שכ"ט הרבה. ע"כ מספק זה נחשב' כמו תקנה א' (דמתניתין העיקרית). ואח"כ דשוב אין ספק יותר הי' ראוי שאז תשאר תקנה א' העיקרית כו'). ולכאור' עלה ע"ד אולי באמת הפי' במ"ש וכשבאו לחשבון ר"ל דאז הברירה בתקנה ב' כו'. אך גם כ"ז בסתומ' לגמרי ועדיין לא נודע בדפירשו השכר א ההפסד) איך הדין בשתי התקנות. אם גם בזה כן. קשה למה כ' הרמב"ם ושו"ע ס"ד ולא התנו ביניהם שום תנאי כו' (והניח מה דאיירי בי' בס"ב י"ג) וה"ל לאשמעי' כזאת בתרווייהו ואם שם לעולם הברירה לנותן (כדעת הראב"ד דלעיל). כ"ש שאין טעם לפרטי חילוקים אלו מאין הרגלים והיסוד לזה בגמ'. ע"כ מההכרח אמרתי אסורה נא ואראה עד היסוד להיכן מטין דברי הגמ' (וראשוני') בזה. כולי האי ואולי. עי"ז יעזרני ה' שאוכל לירד ולעמוד על כוונת הפוסקי' בזה (עם כי לע"ע אינני רואה כו' לא עליך המלאכה לגמור ולא כו'):

יא והנה התבוננתי שכל השערוריות דלעיל הוא לפ"מ דמשמע בטוש"ע דב' התקנות הן תקנת' הא' דמתניתין והן תקנת' הב' דרבא. הכל מיירי אחר שניתן העסקא בסתמ'. (אם בסתומ' לגמרי ואם בדפי' השכר כו') וא"כ קשה איך שייך ב' (או ג') תקנות שונות בסתמ'. ולמי ניתן הברירה כו' אבל באמת פשט' דמתניתין נרא' (לכאור' ודאי) דאיירי בעת התחלת עסק השותפות. ואיסורא דרבית אתי לאשמעינן דאסור לעשות שותפות בתורת עסקא (דא' נותן הממון והב' עוסק) אם לא שנותן שכרו. והיינו כדתנן בלשון שלילה ואיסור (פ' א"נ ס"ח). אין מושיבין כו' אא"כ נותן לו שכרו. דמשמע דבסתמ' אין מושיבין אא"כ כו'. והיינו דבשעה שעושה השותפות עושה איסור אף אם אח"כ יתן שכרו מ"מ גם אשומא דרבית יש איסור ע' ס"פ א"נ וד' ס"ב (ואף בא"ר כי האי המלוה עכ"פ אסור בשומא ע' מ"ל פ"ד מה' מו"ל ה"ב). והגם דרחוק לומר שיהא צריך להקדים לו שכרו בפ"מ (דהא כל המעות ביד המקבל) אבל מ"מ משמע דעכ"פ צריך לקצוץ לו השכירות מקודם (והגם דאפשר אם נתכוונו בדעתם שניהם או כו' וצ"ע אי"ה) על שכירות ג"כ הי' סגי אבל מאין נודע דעתם ולא איירי בהכי במתניתין עכ"פ). וגם תקנת' הב' דרבא הי' נרא' דמיירי ג"כ בתחילת העסק וכדמשמע בעובדא דרב עיליש שהי' כתוב בשטר' הנעשה בהתחלה כו'. ולפ"ז לא הי' קשה כלל שייכות ב' תקנות כו' דבאמת שניהם טובי' ומועילים להסיר איסורא דא"ר. ותליא ברצונם איך שהסכימו ואתנו בהדי מתחילה. ולענין הדין אם עברו וניתן בסתם ולא קצצו שכירות לא איירי כלל בגמ' (דלא ברשיעי עסקינן כו'). וההיא דנהרדעי דפ' המקבל דמשמע ובכל הפוסקי') דאיירי בסתמ' (אם בסתומ' לגמרי אם כו'). י"ל דהיינו רק לענין החלקים סתמו כו'. ושם לענין דררא דממונא בלבד איירי לענין האחריות וכו'. ובאיסורא לא מיירי שם. וי"ל דודאי כבר עשו כתיקון בזה שקצצו שכרו (וכה"ג כו'). וז"ש הרי"ף שם ולא מיתחזי כרבית' משום דשקיל אגרי' כו'. ר"ל דכבר שקיל כו' וכן משמע הלשון שכתב בדרך פשיטות משום דשקיל כו' ר"ל דמסתמ' ודאי כך התנו ועשו כתיקון כו'. ואף הרא"ש שכתב שם ובלבד שיתן שכ"ט כו' י"ל דג"כ ר"ל דמסתמ' כך הותנה כו' ותדע דבסמוך שם בההיא דחד עיסקא ותרי שטרי כו' כתב וז"ל מיירי כשנתן לו עסקא ולא קצב לו שכר כו' משמע דלעיל בההיא דנהרדעי מסתמ' מיירי בדקצב שכר. ובאמת הרי לפרש"י (וכן הרי"ף בתשוב') מיירי הך דנהרדעי בגוונא חדא עם מתני' דאין מושיבין (בדפי' חלקי השכר כו') וא"כ ודאי דאיירי הכל בדקצבו שכר כתקנת' דמתניתין וכנ"ל דבלא זה איסור' דא"ר איכא. וכמ"כ י"ל אף לפי' הרי"ף ורא"ש דאיירי בסתומ' לגמרי לענין החלקים מ"מ כיון דמסתמ' אמרי' דפלגא מלוה כו' היינו בין לשכר ובין להפסד למחצה. ע"כ היו צריכי' לקצוץ שכ"ט בתחי'. (ואעפ"י דלכאור' קשה דא"כ פשיט' שדעתייהו הי' לפלגא לשכר והפסד בשוה דאל"כ שכ"ט למה י"ל כעין תירוץ התוס' כו' וכדלעיל סוף אות א'. וכ"ש בסתומ' לגמרי ודאי דאיצטרך לאשמעינן פלגא דוקא ולא שליש ורביע בשוה כו'). והדבר מבואר לפי הנ"ל. דהא דמוקים לה הרי"ף ורא"ש להך דנהרדעי בדנותן שכ"ט דוקא שזהו עפ"י תקנה א' דמתניתין. והלא יש עוד תקנת' ב' דרבא. אלא שלפי הנ"ל דהכל מיירי בדאתנו כן מתחי' א"כ פשיט דהך דנהרדעי ע"כ לא מיירי שהתנו בפי' כתקנת' דרבא שזהו פלגא ותילתא כו'. וכאן דאמרי' פלגא מלוה כו' י"ל דמשמע להו דר"ל דהשכר וההפסד שניהם יהיו למחצה בדסתמו החולקים. וא"כ ע"כ לא מיירי כ"א בדהתנו עפ"י תקנה א' דמתני' כו'. אמנם הרמב"ן וסיעתו. הנה בקו' שהקשו תינח כו' י"ל דג"כ הוי ס"ל כנ"ל. אלא דלא נחה דעתו לומר דהך דנהרדעי דסתמא איתמר יהי' מיירי דוקא בשעשו עפ"י תקנה א' דמתני' כו'. אמנם בתירוצם נראה דע"כ ס"ל בשינוי מהנ"ל. והוא דהגם דבתקנת' דמתני' ס"ל ג"כ כנ"ל. וכדמשמע (ודאי) פשט' דאין מושיבין כו' דאיסור' איכא להושיב סתמ' אא"כ נותן שכרו כו'. אבל בתקנת' ב' דרבא נראה דס"ל דנתחדשה הלכה עפ"י המנהג שנהגו אז כ"ע כתקנת' ב'. שוב יש היתר ליתן עסקא בסתמ' (בין בסתומ' לגמרי ובין כו') דהכל יודעי' דהכוונה אדעת' דמנהגא כו'. וי"ל שזה נלמד בשטרא דרב עיליש. דהא גם לפירושו דרבא דהכי קאמר פלגא באגר' ובהפסד כדיני' ומ"ש ובהפסד ר"ל או בהפסד פלגא כו'. והרי עכ"פ לא מפורש בו ענין תילת' כלל ואין זכר לזה אע"כ היו סומכי' בזה אמנהג'. דכל המתנה פלגא באגר' סתם יודעי' הכוונה מבחוץ דבהפסד תילת' למקבל. וכן כשמתנין פלגא בהפסד יודעי' דבאגרא תילת' לנותן. וממילא נרא' דה"ה בסתומ' לגמרי שרי שיודעי' הכוונה כנהוג כו'. ונמצא לפ"ז הנותן עסק' סתם לגמרי שיהי' למחצה השכר וההפסד בשוה ודאי צריך ליתן או לקצוץ עכ"פ בתחילה השכ"ט (ובפרט שלפי' הרי"ף וגם רמב"ן במלחמות פי' כפ"ב ובין מרובה כו' דר"מ היינו לפ"מ דאתנו בהדדי כו' לפ"מ שהוא אדם כו' ע' תשו' רי"ף שבשט"מ פ' א"נ). וכן היכ' דפירשו השכר (או ההפסד) ודעתם כנ"ל צריך כנ"ל. אבל אם דעתם לפלגא ותילח' כתקנה ב' א"צ לפרש כלל אלא שממילא דעתם כנהוג כו' וזהו שהקשה רמב"ן תינח היכ' דיהיב כו' כמובן. ותירץ דלעולם פלגא מלוה לענין הפסד דאי יהיב כו' (ר"ל שנתן בפ"מ או שקצץ בפי' כדינא דמתני' כנ"ל) ודאי הכי הוא דהכל למחצה. ואי לא יהיב (שלא נתן ולא קצץ בתחי') הכי דיינינן כו' ר"ל כנ"ל דבסתמ' דנין עפ"י הנהוג כתקנה כו'. ומפרש היינו פלגא בהפסד ותילת' באגרא ולא להיפוך דזה שמעי' מהך דנהרדעי כו'. וא"ש גם דברי רמב"ן שבשט"מ פ' א"נ גבי רב עיליש. שדן שם כל הפרטיי' עפ"י תקנה ב'. והיינו משום דכך הדין בסתמ' עפ"י מנהגא כו'. ומש"ש מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן שכ"ט כו' ר"ל שכך הי' עיקר דינא דמתני'. אבל מ"מ אחר שנתחדשה תקנה הב' ששקלו זה ג"כ כשכ"ט דכפ"ב דמתני' ונהיג עלמ' הכי שוב דנין כן בסתמ' כל שלא פי' בפירוש שרוצים כדינא דמתני'. (ולדינא אין כ"כ חילוק בין לפמ"ש כאן לבין משנת"ל (אות ד' ו') לרמב"ן אלא היכ' שהותנה פלגא באגרא (או פחות מעט לנותן) דלמשנת"ל בכה"ג אמרי' דיסוד דפלגא מלוה חזק יותר כו' ודנין דגם להפסד למחצה ושיתן שכ"ט. ולפמ"ש כאן לעולם ק שלא נתן שכ"ט בתחי' כו' דנין בתקנת' ב' מכח מנהג' כו'. ולא מהני הא דאמרי' לעולם פלגא מלוה להפסד אלא להיכא דהותנה יותר מג"ח בשכר למקבל דמ"מ להפסד רק מחצה למקבל כמ"ש רמב"ן שם. וקצת צ"ע לפמ"ש כאן למה שביאר שם רמב"ן (ד' קכ"ב סע"ד) בהותנה פחות ממחצה בשכר למקבל דהי' ראוי שיהי' בהפסד למחצה משום היסוד דפלגא מלוה אבל כו' משום רבית כו'. ולפמ"ש כאן ה"ל לבאר כן גם בהותנה השכר למחצה דג"כ הי' ראוי כו' אלא כיון שלא קצץ שכ"ט הוי א"ר:

יב והנה לכאורה נראה דאם דעת רמב"ן כן והרי הוא לא הזכיר שחולק בזה עם הרי"ף. משמע דס"ל שגם הרי"ף י"ל עכ"פ דהכי ס"ל והא דאסבר לה להך דנהרדעי בדנתן שכ"ט (מעיקרא כו') לא בדוקא הוא. אלא דאי יהיב כבר כו' ואי לא יהיב דיינינן בסתמא פלגא בהפסד ותילתא באגר כמ"ש רמב"ן. וחדא מינייהו (הפשוט יותר בלשון נהרדעי) נקט הרי"ף כו'. וכן גם לפמ"ש הרי"ף בתשו' דמיירי נהרדעי בדפירש חלקי השכר. וקמ"ל דגם חלקי ההפסד כן למחצה לשליש ולרביע כו'. י"ל ג"כ כיון שנזכר דבריו אלה בדברי רמב"ן דפ' א"נ שבשט"מ ולא זכר שחולק עמו. י"ל דס"ל דלאו דוקא הוא אלא דהיכא דקצץ לו שכרו מעיקרא כך הדין ובא"ל בסתמא יודה דפלגא בהפסד ותילתא באגר כו' והגם דהרי"ף כתב שם דזה עיקר דקמ"ל נהרדעי דחלקי ההפסד כחלקי השכר ובדקצץ שכ"ט בפירש מתחי' לכאורה קשה פשיטא כו' כבר נתבאר די"ל ע"ד תירוץ התוס' כו' (ועוי"ל (אילולי דברי התוס') דבאמת נהרדעי הוציאו זה ממתניתין דפ' א"נ וטעמא דמתני' קמ"ל. וכדפרש"י במתני' וטעמא דמילתא כו'. וא"כ לא שייך כלל להקשות פשיטא. דהיינו דקמ"ל מתני' וכמו שפירשו נהרדעי טעמא דכל שפירשו חלקי השכר דעתם שכן יהי' גם חלקי ההפסד ואשר ע"כ צריך ליתן או לקצוץ שכ"ט מקודם כו'). אבל מ"מ לדינא אם לא נתן שכ"ט מקודם י"ל דדייני' כנ"ל לרמב"ן. אחר שנתחדשה תקנה ב' ומנהגא כו' (וגם אין איסור במה שסתמו שיכולים לסמוך על המנהג שנתפשט כו'). ובפרט שכן משמע באמת מדברי הרי"ף בההיא דחדא עסקא ותרי שטרי שכתב בפשיטות וסתימות דמדינא שקיל מלוה תילת' באגרא כו' ומה גם שכן משמע באמת מהא דרבא בשטרא דרב עיליש כנ"ל ולפ"ז הי' נראה דגם בדברי רש"י י"ל כן ומש"ה כתב גבי ההיא דחדא עיסקא דסתם עיסקא תילתא באגרא כו' ור"ל דבסתמא דנין כן וכרמב"ן. אמנם מ"מ לדינא נראה יותר דהרי"ף לא ס"ל הכי אלא ס"ל דב' התקנות לא איתמרו בגמ' אלא בדמתנו הכי בתחילה ואילו בסתמא לא איירו כלל. והיינו שיש איסור לסתום וכדתנן אין מושיבין כו' וכדלעיל דמלבד שכן משמע ממה דמוקים לה להך דנהרדעי (בין לפמ"ש בהלכות ובין לפמ"ש בתשו') עפ"י תקנה א' דמתני' דוקא (דדוחק לומר לאו דוקא כו' כנ"ל) עוד משמע כן בהדיא ממ"ש פ' א"נ דלא הזכיר עובדא דרב עיליש כלל (דלפמשנ"ת לרמב"ן הרי מזה הוא שנלמד לומר דממנהגא נתחדשה הלכה לדון בסתמא עפ"י תקנה ב' ולא ה"ל להשמיט כו'). אלא כתב וז"ל ואי בעי למיפסק כל יומי דשותפות פסקינן כדרבא דאמר אי שקיל כו'. הרי משמע דוקא בדפסקו ומתנו הכי בפירוש. וכן בתשו' שבשט"מ אחר שביאר הטעם שהתירו בשכ"ט דמיני' ובי' כדרבא סיים בזה"ל ואם נתרצו שניהם בזה מותר. הרי משמע שאינו מותר אלא בשנתרצו שניהם בזה בפירוש. (ואילו בסתמא יש איסור או דעכ"פ לא מיירי הסוגיא בהכי כו'). ומשנת"ל שמתוך מה שדן רבא בשטרא דרב עיליש פלגא ותילתא מה שאין זכר לתילתא בשטרא כלל נשמע דבסתמא יש לסמוך אמה שידוע מכח מנהגא. י"ל דס"ל להרי"ף דדוקא בשטרא דרב עיליש דכתב בו פלגא באגרא ובהפסד כיון דא"א לפרשו כפשטי' מדלא נזכר בו שכ"ט כו' כמ"ש הרא"ש (וכה"ג) אע"כ פירושו או פלגא כו' (וכה"ג) ולפ"ז הרי יש בו גילוי דעת שאין חלקי השכר וההפסד שוין אלא שלא נתפרש שיעור ההפרש. בזה סמכי' על מנהגא עפ"י תקנה ב' שהשיעור הוא פלגא ותילתא. שכן היו נוהגין להתנות בפירוש. אבל כשאין שום גילוי דעת שאין החלקים שוין כגון בסתומה לגמרי וכן (אפי') בדפירש השכר אמרי' דמסתמא פלגא מלוה כו' בשכר ובהפסד כנהרדעי ושע"כ יש איסור בזה אא"כ נותן או קוצץ השכ"ט מתחילה כמתניתין דאין מושיבין כו' כנ"ל. וכן משמע עוד דעת הרי"ף ממ"ש בשערים ש"ח (והגם שי"א שאינו מהרי"ף כ"א מנכדו מ"מ מסתמא נמשך אחריו כו') וז"ל סוף סוף אינו מתקיים שיתוף זה עד שיקבל בעל הממון עליו תחילה א' מג' תנאים כו' (היינו א' שיתן שכ"ט או שיקבל עליו פלגא באגר ותילתא בהפסד למקבל או להיפוך). הרי בהדיא שבכל הג' תנאים המתירים הצריך שיקבל עליו תחילה כו'. ובלא זה אינו מתקיים השיתוף (ונראה דהיינו מחמת האיסור בטל השיתוף ומשמע דס"ל דאז (היינו בסתמא) כל הריוח למקבל ע"ד מ"ש הרמ"ה שבטור ושו"ע סכ"ה כו' ויתבאר אי"ה). ולפי"ז צריך לדחוק בדברי הרי"ף גבי ההיא דחדא עיסקא ותרי שטרי דר"ל בדהותנה כן. ומ"ש פלגא בהפסד ותילתא באגר לאו דוקא אלא ה"ה להיפוך ודוחק קצת). וכן י"ל בדברי הרא"ש (שגם בדבריו נראה יותר כמשנ"ת בד' הרי"ף ויתבאר א דמ"ש בההיא דחדא עיסקא כו' דמיירי בדלא קצוב שכר דאז הוי פלגא בהפסד ותילתא באגר לנותן. ר"ל דאז ע"כ הותנה פלגא ותילתא כו'. וכן משמע ברמזים שם שכתב בזה סתם שיחלקו לפי תנאם (וכן הוא בטור ויתב' אי"ה). ואף גם בדברי רש"י נראה די"ל ככל הנ"ל דלא איירו כלל בדסתמו ההתירים. ומ"ש במתני' וגבי נהרדעי דסתם המקבל למחצה שכר מקבל חצי אחריות היינו דמש"ה צריך ליתן או לקצוץ בפירש השכ"ט כו' כנ"ל. ומ"ש גבי ההיא דחדא עיסקא כו' דסתם עיסקא פלגא בהפסד ותילתא באגר לנותן. ואינו ר"ל מי שנתן בתורת עיסקא בסתמא אלא ר"ל דסתם עסקות (עפ"י רוב וכאילו א' רוב עסקות ואף לשון הר"ן שכתב דסתם עיסקי מיני' ובי' שקיל נ' הפי' רוב עסקות) כה"ג הם והיינו שכן נהגו עפ"י הרוב להתנות כן. ומ"ש פלגא בהפסד כו' חדא מתרתי נקט ולאו דוקא דה"ה איפכא). וכן משמע דעת הראב"ד לפמ"ש בשמו הריטב"א ובשט"מ שם וז"ל האי עיסקא פלגא מלוה כו' וה"מ דיהיב לי' שכרו כפ"ב וא"ל יהיב ובעי למיפסק בהדיא לכולהו יומי דשותפות שקיל לוה תרי תילתי באגרא כו' ואי בעי נמי למיפסק כו'. וה"ז כלשון הרי"ף הנ"ל דמשמע דצריך למיפסק ולהתנות בתחילה דוקא. (ומה שבמקום אחר משמע להיפוך יתבאר אי"ה) וכן נראה בהדיא מדברי הנמ"י שכתב במתני' דפ' א"נ וז"ל אא"כ נותן לו שכר עמלו שיתנה עמו בפועל כו' ומיהו אם ירצה להתנות כי' פלגא באגר כו' הרי שכתב שיתנה כו' להתנות כו' הכל בלשון תנאי מתחילה בב' התקנות:

והנה הנ"מ במשנ"ת דב' התקנות דמתניתין ודרבא מיירי בתחילת עשיית העסק'. הוא בתרתי חדא דלפ"ז משמע שיש איסור לעשות עסק' בסתימות או (אף) לפרש חלקי השכר (או חלקי ההפסד) בלחוד. אא"כ יקצוץ בפירוש השכ"ט דכפ"ב (וכמו שיש איסור לפרש חלקי השכר וההפסד בשוה בלי קצצות השכ"ט בפירוש. דה"נ בסתמא ה"ז כאילו פי' שהשכר וההפסד בשוה כו'. ואם עבר ונתן עסק' בסתימו' או פי' חלקי השכר (או ההפסד) בלחוד לא נתפרש דינו. ולכאורה יש לומר לפי הנ"ל שהרי זה כאילו פי' השכר וההפסד בשוה. ולא קצץ שכ"ט שדינו נתבאר בדברי רמ"ה שבטשו"ע סכ"ה ויתבאר אי"ה בזה. ובפרט זה הרי רמב"ן וסיעתו חולקים (לפה"נ) וכנ"ל דלדידהו שרי ליתן בסתימות או לפרש חלקי השכר (או ההפסד) בלחוד. בלי קצצות שכ"ט. ודייני' מסתמא בשכ"ט דמיני' ובי' לפי ערך פלגא ותילת' (זולת בהותנה יותר מג"ח בשכר למקבל דמ"מ אין למקבל בהפסד יותר מפלגא כו') כנ"ל וכמשנ"ת הפרטי' בדברי רמב"ן שבשט"מ פ' א"נ והנ"מ הב' הוא דממילא נשמע דאף שמתנה בתחיל' העסק קציצת השכ"ט לא סגי בדינר וכה"ג כ"א דוקא בשכירות לכל יום כפ"ב ולפי הפירושים שנאמרו בענין כפ"ב כו'). וכמ"כ בדפירשו השכר וההפסד עפ"י תקנתא ב' דרבא בעי' שיעור ההפרש בין שכר להפסד לפי ערך החשבון דפלגא ותילתא דוקא ולא סגי בבציר מהכי. ובפרט זה נראה דגם לרמב"ן וסיעתו כן הוא. דהא מתני' נאמר דלכ"ע מיירי בתחילת העסק דוקא. ושבלא קציצות השכ"ט אין מושיבין כו' דר"ל אסור אא"כ כו'. ואף תקנתא דרבא נראה לרמב"ן עיקרו מיירי בדפירשו בתחילת העסק' אלא דס"ל (לפי הנ"ל) דממילא נשמע משטרא דרב עיליש דגם בסתמא סומכים אמנהגא שנתפשט עפ"י תקנה זו הב' כו'. והראי' לזה מדברי הנמ"י שגם הוא עומד בשיטת רמב"ן בפ' המקבל ועכ"ז הרי פי' במתני' בלשון תנאי בתחילה בב' התקנות כנ"ל בסמוך שהובא לשונו:

יג ועתה אבוא לדברי הטוש"ע שכ' בהיפוך מהנ"ל בתרתי מילי הנ"ל. דאחר שכתב (בס"ב) דינא דמתני' כתב (בס"ג) בד"א כשלא פסק עמו בתחילת העסק כו' אבל אם פסק כו' ואפי' בדינר מותר. הרי דס"ל דמתני' איירי בשנתן לו העסק בסתם למחצית שכר. אז הדין דאח"כ צריך ליתן לו שכ"ט כפ"ב בכל יום כו' דוקא. ולפ"ז משמע דמותר ליתן עסק' בסתימות כו'. ואם רוצה לפסוק בתחילה סגי אפי' בדינר כו' וכמ"כ בתקנת' ב' דרבא משמע שם (ובפרט בב"י דס"ל דזהו ג"כ בשניתן מתחי' העסק בסתימות. אבל אם מתנה בתחי' שיהי' חלק המקבל בשכר גדול מבהפסד אפי' בכ"ש סגי וא"צ שיהי' ההפרש לפ"ע החשבון דפלגא ותילתא דוקא. ועפ"ז נולד לנו המבוכ' איך שייך ב' תקנות שונות בסתמ' ולמי ניתן הבריר' כו' וכדלעיל. ובאמת לפע"ד לכאורה) הדבר תמוה איך אפ"ל דמתני' איירי בסתמא. דלשון אין מושיבין כו' ולא יתן מעות כו' אא"כ נותן לו שכרו. נראה ודאי פשט' דקאי אשעת נתינת המעות ולומר דאסור אא"כ נותן (או פוסק) לו אז השכ"ט. וכמשנ"ת שכן נראה בהדיא ג"כ מדברי כל הפוסקים הנ"ל וגם דברי הטוש"ע מצד עצמו נראה מגומגמים בזה לפע"ד דתחי' כתבו דאסור ליתן בתורת עיסקא כו' (ומשמע דהיינו סתמא ומש"ש דהיינו שחצי האחריות כו' ר"ל שממילא כך הדין מההיא דנהרדעי) והיינו כלישנא דמתני' אין מושיבין כו' ולא יתן כו'. וסיימו לפיכך צריך ליתן לו שכ"ט כו'. והי' נראה דכיון שכבר החליטו האיסור צ"ל דהאי לפיכך הכי פי' לפיכך כדי שלא יעשה איסור צריך ליתן (ר"ל לפסוק) לו בתחי' שכ"ט כו'. וא"כ איך כ' אח"כ בד"א כשלא פסק כו' וצ"ל לפ"ז דפי' לפיכך ר"ל לפיכך כדי לתקן האיסור צריך אח"כ ליתן שכ"ט. ואינו מובן דלפה"נ א"א לתקן האיסור למפרע דהא המלוה עובר משעת שומא (וכדלעיל אות י"א בשם המ' ל). וגם אם נאמר דר"ל לפיכך כדי לתקן האיסור להבא כו' ג"כ דחוק ורחוק דמשמע דלא ברשיע' עסקי' שעברו ונתנו שלא כדין. גם משמעות דבריהם בכל הסי' דליכא איסורא ליתן בסתימות. ואולי י"ל דמ"ש שלא פסק כו' ר"ל שלא פסק דבר קצוב אבל מ"מ בסתימות ע"כ א' לו שיתן שכ"ט כו' לסלק האיסור כו' ודוחק. (ולכאור' ע"כ צ"ל דמ"ש בתחי' דאסור ליתן בתורת עסקא ר"ל בדפירש השכר וההפסד למחצה וזש"ש דהיינו שחצי האחריות כו' ר"ל שפירשו כן. ומ"ש בס"ג אלא נתן לו למחצה שכר לאו דוקא אלא ר"ל למחצית שכר והפסד. (וכן משמע שהבין הפריש' והש"ך סקנ"ב. ושוב ראיתי שכן פירש בהדיא בח"ד סק"ג ד' הטור עי"ש). וע"ז כ' לפיכך ר"ל אם עברו והתנו כן צריך ליתן שכ"ט אח"כ כדי לתקן האיסור להבא. ונרויח בזה דלפ"ז לא נזכר בדבריהם בסתמ' אלא תקנת' דרבא כו'. אלא שא"כ יהי' פי' המשנה דלא כפרש"י (וכל הפוסקי') דמשמע דמתני' מיירי בדפירש רק השכר למחצה אלא שמכח ההיא דנהרדעי אמרי' דמסתמ' שגם דעתם חלקי ההפסד למחצה כו'. ומלבד דפשט' דמתני' במאי דתני אא"כ כו' משמע דקאי אשעת נתינת העסק כו' כנ"ל). גם גוף הדין מצד עצמו לומר שיש חילוק בשיעור השכ"ט בין תחילה לסוף צ"ע. דלפ"ז לכאור' צ"ל דמדין רבית בדינר (וכ"ש) סגי רק מדין ממון צריך שיעור דכפ"ב (דאמדי' דדעתייהו מסתמ' הוי להכי). ולכאור' כן משמע בכ"מ שכ' וז"ל שכיון שהתנה מעיקר' תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפי' כ"ש. ולכאו' זהו כנ"ל. (וא"כ אם יתרצה המקבל בכ"ש אפי' אח"כ יהא שרי). והדבר תמוה שאם מדין איסור רבית סגי בכ"ש למה יהא חייב מדין ממון יותר ואיך יהי' אומדן דעתם ליותר מהצורך לדין רבית. ומלבד שודאי משמעות המשנה וכל הפוסקי' וטוש"ע גופ' דצורך שיעור כפ"ב הוא משום איסור רבית. אלא דצ"ל בדוחק דודאי צורך השיעור הוא מדין רבית דצריך לשלם לו עבור טרחתו בחלק הפקדון כפי השומא דכפ"ב דוקא ואם יפחת הרי יש כאן רבית. אלא שעכ"ז אם נתרצה המקבל בתחילה בפחות הרי יש רשות לאדם להשכיר א"ע בכמה שירצה (ואעפ"י דגם בחנם יש רשות לאדם לשעבד א"ע מ"מ יהי' מיחזי כרבית אבל אפי' בכ"ש יש היכר כו' ודוחק). אבל כשלא הותנה מתחי' שוב נתחייב לשלם לו עבור טרחתו כפי השומא דכפ"ב דוקא דאל"כ ה"ז כרבית כנ"ל (ואפי' יתרצה המקבל אח"כ לא מהני. ומ"מ צ"ע למה. ואולי באמת ס"ל דמהני ומ"ש בהתנו מעיקרא לאו דוקא אלא אורח' דמילת' נקטו והעיקר ר"ל דהשיעור הוא דוקא בשניתן העסק בסתמ' דשוב ממילא נתחייב ליתן לו עבור טרחתו כשיעור השומא דאם יפחות (בע"כ ה"ז כרבית כו' והכל דוחק). ואפשר שגם הכ"מ נתכוון עד"ז:

יד והנה יש לראות מאין יצא יסוד דברי הטוש"ע. ובב"י אינו מבואר כ"כ. ולפה"נ דברי הטור (מסתמ') הם עפ"י דברי הרא"ש ודברי השו"ע (מורכב) עפ"י דברי הטור עם הרמב"ם. והנה ז"ל הרא"ש אחר שכתב פי' ענין כפ"ב ושצריך ליתן כן בכל יום כו' סיים בזה"ל והוא שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר אבל אי בעי למיפסק לכל יומא דשותפות פוסק כדרבא דא' אי שקיל מלוה פלגא כו'. ולכאור' שהטור הבין שבא לחלק בשיעור השכ"ט בין תחי' לסוף. וז"ש שלא פסק תנאי כו' קאי על פסיקת השכ"ט. ור"ל דדוקא כשלא הותנה תחי' שום שכ"ט צריך אח"כ ליתן כפ"ב בכל יום. אבל אם רוצה למיפסק בתחי' א"צ כ"כ אלא סגי כדרבא כו'. ולפ"ז ע"כ ס"ל דהך דרבא אינה חשוב' כ"כ כדינא דמתני' אלא מה שהקילו נגד מתני' היינו משום דמתני' איירי בדלא הותנה בתחי' ותקנת' דרבא מיירי בהותנה מתחי' ולפ"ז הי' מתורץ ג"כ ענין שתי תקנות שונות כו' דזה בסתמא וזה בהותנה (אלא שזה להיפוך מרמב"ן דלעיל). ומזה למד הטור דגם בנתינת שכ"ט ממש. אם הותנה מתחי' סגי בדינר כו' א"כ (יותר נרא' לפ"ז) דס"ל להטור דמ"ש אבל אי בעי כו' פוסק כדרבא. הני ב' תיבות פוסק כדרבא אינם מחוברים זע"ז אלא ר"ל נגד מה שנת' ממש"ש תחילה כפ"ב שצריך ליתן דבר מועט בכל יום. ע"ז כתב והוא שלא פסק כו' (אז צריך שיתן הדבר מועט בכל (יום) אבל אי בעי למיפסק (בתחי' אותו הדבר מועט) לכל יומ' דשותפות פוסק (וראי' לזה) כדרבא כו'. והיינו דס"ל להרא"ש כנ"ל דהך דרבא קיל ממתניתין אלא דמתני' איירי בסתמ' ורבא בהותנה ושמזה נשמע דבדבר מועט לכל ימי השותפות סגי בהותנה. דהך דרבא כיון דספק שמא לא יהי' ריוח כלל לא עדיף מדינר כו'. וכן משמע ממ"ש הטור ברמזים (ששם ודאי דבריו הם קיצור ד' הרא"ש). וז"ל אא"כ נותן לו שום דבר אפי' כ"ש בכל יום כו' אם פסק עמו בדבר מועט לכל הימים סגי עכ"ל. מזה נרא' שתפיס דברי הרא"ש ממש כנ"ל. ואש"נ מה שהשמיט ברמזים הך דרבא. דלפי הנ"ל גם הרא"ש לא הביאו אלא לראי'. וכיון שהביא ברמזים גוף הדין שלמד הראש מזה דבהותנה סגי בכ"ש א"צ להביא הך דרבא דכיון דזהו בהותנה דוקא נשמע ממילא (במכ"ש) ממ"ש דסגי בדבר מועט וכ"ש. דודאי הך דרבא לא גרע מזה עכ"פ. וז"ש בטור ג"כ בסגנון זה ממש וה"מ שלא פסק כו' אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל כו' ואפי' בדינר א' רשאי. אבל לפ"ז הדבר תמוה. דסמוך לזה סיים הטור ותק"ח הוא למי שנותן עסק' לחבירו סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח כו' שליש האחריות כו' הרי משמע דס"ל דהך תקנתא דרבא הוא בסתמ' ג"כ. וזה הפוך מיסוד דברי הרא"ש לפי הנ"ל. וגם א"כ מנ"ל לחלק בין תחי' לסוף ולומר דמתני' איירי דוקא בסתמ' ושבתחי' סגי בדינר היפוך משמעות לשון המשנה (וכל הפוסקי' דלעיל) וגם א"כ הדק"ל איך שייך ב' תקנות שונות בסתמ'. (ודברי הב"י בכאן אינם מובנים ונוחים כ"כ לפע"ד ויתבאר אי"ה):

אך כ"ז הי' נלפע"ד לתקן. והוא דהא בלא"ה יש תימה רבה בדברי הטור במאי דסיים כאן או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' דמשמע דגם לבסוף (דאיירי כאן לפה"נ) סגי בדינר והוא (בודאי) היפוך המשנה והיפוך יסוד דבריו דלעיל שכ' לחלק בין תחילה לסוף ושלבסוף עכ"פ בעינן כפ"ב דמתני'. וכבר עמדו ע"ז כל הבאים אחריו וכל א' פי' בענין אחר ולא נחה דעתו בפי' זולתו כי באמת הכל דוחק גדול (וביה"ג אוקמ' בט"ס ע"ש סק"ו). ועוד יש דוחק גדול במ"ש כאן בתקנת' דרבא ב' הצדדים שיקח המקבל חצי הריוח כי' שליש האחריות כו' או שלוקח ב' חלקי הריוח כו' חצי האחריות כו' וכיון דאיירי לבסוף שכבר נודע אם יש ריוח או הפסד לא שייך כלל לשון ברירה עד"ז כמובן. והל"ל שלוקח ב"ח בריוח ושליש האחריות לפמ"ש הב"י דס"ל כהרמב"ם (וע' גי"ת דמהאי טעמ' תמה על הב"י. ופי' הוא דלהטור מיירי קודם שעתו חשבון או כמ"ש התוס' שקבעו זמן כו' או אחר שהתחיל להתעסק כו' והכל דוחק בסתימות לשון הטור). גם לשין קבלת עליו אחריות שבלשין הטור לא א"ש בעת שנודע החשבון. דהל"ל יקבל בהפסד כו' (ואף לפמ"ש הגי"ת לא א"ש כ"כ) דלשון קבלת אחריות שבכ"מ איירי בעת הגמר והקנין כו'. אשר ע"כ לתקן כל הנ"ל הי' נלפע"ד יותר נכון לסבול דוחק (קטן) אחד בדבריו. והוא דמ"ש ותק"ח הוא למי שנותן עסקא לחבירו סתם ואינו פוסק שיקח כו'. אינו ר"ל שנותן העסק' בסתימות לגמרי ושאז הדין שיקח אח"כ פלגא ותילת' כו'. אלא הסתימות הי' רק לענין פסיקת השכ"ט. ושאז צריך להתנות שיהי' החלוקה פלגא באגר ותילת' כו' או להיפוך. וז"ש ותק"ח הוא למי שנותן כו' סתם ואינו פוסק. ר"ל למי שסותם ואינו פוסק שכ"ט (שאינו רוצה בזה. תק"ח הוא לזה שיתנה עמו) שיקח כו' והא"ש מ"ש וכיוצא בזה שנותן לו דינר כו' דקאי אשעת נתינת העסקא. והגם דעדיין לא א"ש הכפל שכבר כתב זה (וכאן מיירי באינו פוסק שכ"ט) למה חזר וכתב זה. וגם מה הלשון אומרת או כיוצא בזה ושאין לו שום פי' כמ"ש הט"ז סק"ה ופירושו ג"כ לא יתכן לפע"ד ויתבאר אי"ה). אבל לפמשנ"ת דיסוד דבריי עפ"י דברי הרא"ש ושהבין בדברי הרא"ש שבא לחלק בין תחילה לסוף ושלמד זה מהך דרבא. א"כ י"ל שדין גרמא להטור שאחר שכתב דין דרבא חזר וסיים או כיוצא בזה שנותן דינר כו'. ר"ל דזה דומה ונלמד מזה. והוא מעין (סדר) דברי הרא"ש לפי הנ"ל. ועוי"ל שמ"ש שנותן לו דינר אינו ר"ל דינר קנוב אלא אדלעיל קאי ור"ל דדבר זה הרי הוא כאילו נותן לו דינר (עכ"פ) דאעפ"י שאיני מוגבל ולפעמי' לא יבוא לו עפ"ז רק דינר שרי. ולפ"ז מ"ש או כיוצא בזה י"ל דר"ל כגון ששינה חלקי הריוח וההפסד באופני' אחרים לפי ערך זה חשבון דפלגא ותילת' כו' וכמ"ש בשט"מ בשם הראב"ד פ' המקבל. וע' לקמן אות ט"ז). וע' ט"ז דאף עפ"י דרכו כתב בלשון הטור בזה בכה"ג):

טו אמנם עם היות שלפה"נ ההכרח לומר כן בדעת הטור אבל בעיקר הדין לחלק בין תחילה לסוף. שבתחילה סגי בדינר כו' צ"ע גדול לפע"ד. שכבר נתבאר שנרא' פשטות המשנה וגמ' דמיירי הכל בתחילה (ושאסור לסתום כו'). ושכן נראה דעת הרי"ף וכל הפוסקי'. וממילא רחיק הדבר לומר דהרא"ש חולק בסתימות ולא יזכר כלל דעת הרי"ף ובפרט שדבריו כאן הם מעין העתקת דברי הרי"ף ממש. והרי הרי"ף כתב סמוך לזה גם לגבי תקנת' דמתני' בזה"ל כדפסקו ומתנו אהדדי לפום ההוא עבידתא כו'. הרי משמע ודאי דמיירי בדהותנה מעיקרא (ומזה הוא שכתב הנמ"י ג"כ במתני' שיתנה עמו כפועל כו' וכדלעיל). וע"ז כתב ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי' דרבא כו'. ומובן דהכל מיירי בתחילת העסק. אלא כלפי מ"ש תחי' גבי תקנת' דמתני' כפ"ב דלאו לכולי יומי דשותפות קאמר אלא בכל יום כו'. כתב עתה שיש אופן ג"כ למיפסק אכולי יומי דשותפות והיינו כדרבא. וא"כ הרא"ש שכתב ג"כ בסגנון א' ממש רק ששינה קצת הלשון במ"ש והוא שלא פסק תנאי עמו אלא כו' אבל אי בעי למיפסק כו' לא יתכן כלל שיכוון בזה (כלאחר יד) להפך ולחלוק על הרי"ף ולחדש דין גדול לחלק בין תחילה לסוף כו'. אלא נראה דלא בא הרא"ש לחדש כלום. דמ"ש שלא פסק תנאי אינו ר"ל פסיקת השכ"ט. אלא פסיקת תנאי החלקים. והטור השמיט תיבת תנאי נרא' דהיינו משום דס"ל הפי' כנ"ל. אבל לפמ"ש ברא"ש פסק תנאי נרא' דאינו נופל הלשון פנאי על פסיקת שכ"ט כו'. וז"ש אלא בסתם הושיבו למחצית שכר ר"ל שרק חלק השכר פי' למחצה אבל חלק ההפסד סתמו. וזהו שיעור הלשון של הרא"ש והוא (ר"ל ז"ש בסמוך בתקנת' דכפ"ב (דאיירי בהותנה) דהיינו בכל יום כו') שלא פסק תנאי עמו (בענין החלקים) אלא בסתם הושיבו למחצית שכר (וכיון דבהפסד דסתמו אמרי' דמסתמ' ג"כ למחצה וכדפרש"י מהך דנהרדעי ולכן בעי' שכ"ט בכל יום דוקא) אבל אי בעי למיפסק לכל יומי דשותפות. יש יכולת ע"ז דפוסק כדרבא ומפרש החלקים פלגא ותילת' כו'. והא דהרא"ש השמיט זה היינו משום דהרי"ף כ"כ דרך אגב לפרש בזה הא דא' ר"מ בין מרובה ובין מועט. דר"ל שתלוי לפום ההוא עבידת' דבטיל מינ'. והיינו לשיטתו בפי' כפ"ב דמתני'. אבל הרא"ש נמשך בזה אחר פי' התוס' כמש"ש בהדיא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה כו' שכרו שוה כו'. והרי חולק בזה על הרי"ף בפירוש. אבל במאי דמבואר ממילא מדברי הרי"ף דרך אגב. דקאי בדאתנו מעיקרא. בזה ודאי מסתמ' אינו חולק. ונמצא לפ"ז שהרא"ש לא בא לחדש כלום. אלא ששינה קצת הלשון. (וע' ריטב"א שכתב בשם הרי"ף ג"כ בלשון אבל אי בעי כו'). והנה גם הב"י נרא' שהבין הפי' ברא"ש כנ"ל ולכן לא הביא כלל לשונו רק אחר שהביא דברי הרי"ף סיים סתם וכ"כ הרא"ש. (ובב"י שלפנינו כ' הרשב"א אבל הוא ט"ס כמובן ממ"ש בעלה קמ"ד כו'). ולפ"ז לא די שאין מזה יסוד לדברי הטור במ"ש וה"מ שלא פסק כו' אלא שיש מזה סתירה וקוש' שודאי משמע מדבריהם שב' התקנות מיירי בהותנה כן מתחי' וכפשט' דמתני' כו' וכנ"ל. והב"י שתק בזה ולא הביא שום יסוד ומקור למה שמחלק הטור בענין תקנה א' דכפ"ב דמתני' בין תחי' לסוף. אלא שלענין תקנה ב' דרבא (מה שהטור לא ביאר בזה דעתו בפירוש לחלק בין תחי' לסוף כו') הביא פלוגת' דהרמב"ם ורבותיו דלהרמב"ם יש חילוק בין תחי' לסוף דבהותנה מתחי' אפי' בפחות משתות יותר בריוח מבהפסד מהני. ולרבותיו לא מהני. וגם בזה כתב שמהרי"ף בשערים נרא' כרבותיו. ושכן משמע לכאורה מדברי הרי"ף ורא"ש פ' א"נ (אלא שכ' משמעות זו ממש"ש וה"מ כו'. והוא תמוה לכאור' למה לא ממ"ש ואי בעי למיפסק כו' פוסק כדרבא כו' ויתב' אי"ה). ושגם בדברי הרמב"ם יש סתירה בזה ממ"ש קודם לכן גבי הי' לו עסק אחר. שאם העלה לו דינר כו' או שא' לו כל הריוח יהי' לך שלישיתו או עשיריתו (דזהו פי' יותר שליש לשיטתו) הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר כו' דמשמע דבאין לו עסק אחר אסור. ותירץ ע"ז ב' תירוצים. א' דהתם בדלא הותנה מעיקרא אלא כשבאו לעשות חשבון א' לו אם יש ריוח שלישיתו או עשיריתו בשכרך או טול דינר כו'. והב' דאה"נ דגם שם מיירי בהותנה מעיקרא (אבל אם לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל). וכתב תחי' דאם התנו שליש הריוח או דינר בשכרך אם ביש לו עסק אחר לכ"ע שרי ואח"כ כתב שבאין לו עסק אחר רבותיו אוסרי' והוא מתיר. ונרא' דלפי תירוץ ב' כיון דשם איירי ג"כ דוקא בהותנה מעיקרא א"כ הא דהעלה לו דינר כו' ודאי לכ"ע הוא דוקא ביש לו עסק אחר. דבזה לא אסיק פלוגת' רק בהותנה שיהי' חלק הריוח יותר מבהפסד בדבר מועט כו'. וגם באמת (פשטות) דברי הרמב"ם שהאריך תחי' תק"ח שכל הנותן מעות כו'. והאיך יעשו אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן לו שכרו שבכל יום כו' כפ"ב כו'. ודאי משמע דאיירי בתחילת השותפות. וע"ז כתב ואם הי' לו עסק אחר כו' אפי' העלה לו דינר כו'. דמבואר דבאין לו עסק אחר לא סגי בדינר אפי' בהותנה כ"א כפ"ב בכל יום דוקא. רק במ"ש אח"כ וכן אם א' לו כו' שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר. ע"ז הוא שיש סתיר' ממ"ש אח"כ דגם באין לו עסק אחר ס"ל דמותר בהותנה מתחי' ודלא כרבותיו. וע"ז קאי הב' תירוצים דהב"י. אלא שלפי תירוץ הא' דההיא דשלישו ועשיריתו שהוא סיפ' דריש' מיירי בדלא הותנה מעיקרא. ע"כ גם מש"ש בריש' דביש לו עסק אחר בדינר סגי מיירי ג"כ בלא הותנה. וכן אף גם מש"ש תחי' באין לו עסק אחר דבעי' כפ"ב בכל יום ע"כ ג"כ הכל בלא הותנה. והוא באמת דוחק גדול. ונרא' דאף הב"י תפס זה לדוחק וז"ש בתירוץ ב' ועי"ל דאה"נ כו'. ר"ל דאה"נ דא"צ לדחוק ולהוציא מפשט' דמיירי גם שם הכל בהותנה מעיקרא כו' (וז"ש ג"כ אבל אם לא הותנה שוב אין תנאי מועיל. ומובן דר"ל אף ביש לו עסק אחר. ולכאור' לא הי' צריך לכך ואינו שייך כאן לחקירה באין לו עסק אחר אי סגי בהותנה בפחות כו'. אלא משום דלפי תירוץ א' באמת גם זה דוחק מה שלפ"ז צ"ל ביש לו עסק אחר הא דמותר שליש ר"ל שא' לו כן כשבאו לחשבון כו' ולא בתחילת העסק ופשטי' לא משמע כן אלא כדפרש"י כו'. ולזה לתירוץ ב' כתב דאה"נ דהכל כפשטי' גם בזה כו'. וכן משמע בב"י לקמן שם (ד' ק"ל ע"ב) במ"ש בפי' וה"מ בחנווני כו' (שברי"ף ורא"ש) דקאי על לא פסק כו' והראי' שהביאו ממותר שליש כו' פי' כשבאו לחשבון כו'. ולא הספיק הב"י א"ע בזה וכתב ואפי' אם נפרש דההיא דמותר שליש כשפסק עמו תחי' היא כו' ע"ש דאסיק הראי' לפ"ז בדוחק (גדול). אלא דזהו משום דודאי פשט' דא"ל מותר שליש משמע דקאי אתחילת השותפות כו'). וכיון שלתירוץ ב' מיירי הרמב"ם באריכות דבריו שבה"ב הכל בהותנה מעיקרא. ודאי משמע דהא דבאין לו עסק אחר האריך להצריך כפ"ב בכל יום ושרק ביש לו עסק אחר סגי בדינר כן הוא דעתו בהחלט. רק במ"ש אח"כ וכן כו' שלישו או עשיריתו כו' ע"ז י"ל לתירוץ ב' דמ"ש ע"ז הואיל ויש לו עסק אחר ר"ל דבכה"ג הכל מודים ובאין לו עסק אחר יש פלוגת' כדמסיק ע"ז בה"ד. אבל מ"ש תחי' באריכות לחלק בהדיא בין אין לו עסק אחר ליש לו. לענין דבזה בעי' כפ"ב בכל יום ובזה סגי בדינר. וגם בה"ד לא נזכר כלל פלוגת' ע"ז. ודאי כדקאי קאי בזה. והוצרכתי להאריך בזה לפי דהב"י כתב גם בתירוץ ב' בזה"ל וכתב תחי' דאם התנה עמו שליש הריוח או דינר בשכרך אם יש לו עסק אחר לכ"ע כו'. דלפי הנ"ל צ"ל דאגב שיטפי' כ"כ ולא ה"ל להזכיר כאן או דינר כו'. דזה לכ"ע דוקא ביש לו עסק אחר. לפי תירוץ זה (עכ"פ). ועוד משמע כן ממ"ש הב"י ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם שכל שרוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' פחות משתות שרי ואפי' אין לו עסק אחר דמשמע דר"ל דהגם דלענין דינר הדבר ספק ותליא בב' התירוצים כו' כנ"ל. אבל זה עכ"פ גם לתירוץ ב' מבואר דכל שריוח המתעסק כו'. היינו כדפליג בהא על רבותיו כו'. וכן משמע עוד שכל השקלא וטרי' דהב"י באריכות דבריו כאן עיקרו הוא רק לענין אם הותנה שחלק המקבל בריוח יהי' יותר מבהפסד פחות משתות (באין לו עסק אחר) ולא לענין דינר. שהרי הוצרך לדייק מדברי הטור דס"ל להקל (מכח דקדוק חלוש כו') ואילו לענין דינר הרי מפורש בדברי הטור דשרי. (והגם דלפ"ז הרי יש כאן סברות הפוכות דלהרמב"ם לתירוץ ב' חלק קטן בריוח יותר מהפסד עדיף מדינר וא"כ להטור דסגי בדינר מה צריך לדיוקי לענין פחות משתות אין לחוש דיש לומר דלא ראי זה כו'. דיש מעלה בדינר שהוא קצוב וברור משא"כ כו' ויש מעלה בחלק מועט בריוח יותר כו' שיכול להרויח הרבה כו'. ומ"מ נרא' לכאור' דדבר קצוב בכ"ש. עדיף מחלק בריוח יותר בכ"ש כו'. גם לא א"ש לפ"ז בדברי הב"י מה שהביא ראי' מסמ"ק כו' ויתבאר אי"ה). והנה הגם שכתב הב"י שדרך הראשון (בדברי הרמב"ם) נרא' יותר ולפי הנ"ל הרי גם הב"י משמע שתפס זה לדוחק. לא קשה מידי דהרי סיים מפני שהוא מסכים לדעת קצת פוסקי' כו'. הרי שרק מהאי טעמ' אתי עלה. אבל בפשט דברי הרמב"ם י"ל דגם הוא מודה שתירוץ הב' א"ש יותר. (ואף שבכ"מ סתם וכתב שדרך הראשון נרא' יותר. י"ל למד סתום מן המפורש כו' אך עיין לקמן אות כ"ב). ובגוף הדבר מה שכתב שהוא מסכים לדעת קצת פוסקי' שיבאר. צ"ע אמאי קאי דאי לענין פחות משתות מלבד שקשה למה כתב לדעת קצת פוסקי' ולקמן מסיק דכל הפוסקי' ס"ל כן. הרי זה גם לתירוץ ב' הכי ס"ל להרמב"ם והוא מפורש בה"ד (לגי' שלפנינו כו'). שחולק בזה על רבותיו ומתיר. ואי לענין דינר (מלבד שהרי אינו מפורש בדבריו שיש חילוק בזה בין הב' דרכים). אינני יודע איזה הם הקצת פוסקי'. שלפה"נ כמעט כל הפוסקי' שהביא אח"כ לא הזכיר בשמם אלא בענין פחות משתות. שוב ראיתי שז"א דהסמ"ק וגם הסמ"ג (לשיטתו) מיירי לענין דינר וכן רי"ו ודאי מיירי בזה ג"כ עכ"פ. (והטור וגם הראב"ד ודאי שכן הוא דעתם בהדיא. עם שלא נזכר מזה בב"י). ומיהו יש עוד נ"מ בב' התירוצים לענין יש לו עסק אחר דלתירוץ א' מיקל בזה הרמב"ם אף בדלא הותנה כו' משא"כ לתירוץ ב'. והקצת פוסקי' לפ"ז הם הרי"ו וכן הטור וגם הרי"ף ורא"ש לפ"מ שיבואר דמ"ש וה"מ בחנווני כו' קאי אלא פסק דוקא:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה