אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה יג

שאלה יב

מהדורא בתרא

הנה בענין הנותן מעות לחבירו בתו"ע (ר"ל שיהי' זה עוסק במעותיו של זה לטובת שניהם) יש ג' אופנים במציאות. א' שמתנה בפירוש שיהי' הריוח וגם ההפסד לשניהם בשוה למחצה או לשליש ורביע כו'. ב' שמפרשים חלקי הריוח למחצה או לשליש ורביע כו' ובהפסד סתמו ולא דברו כלום (או להיפוך אלא שאינו מצוי עכשיו). ג' שסתמו לגמרי ולא דברו כלל בפרטי החלקים לא בריוח ולא בהפסד (אלא שבדרך כלל נותן לו שיעסוק לטובת שניהם). ויש בכ"ז ב' שאלות. א' בענין לכתחי'. אם כל הג' אופנים הללו יש בהם משום איסור א"ר אם לא שיפרשו בתחי' שיקבל המקבל שכר טרחו (בחלק השייך לנותן הנקרא חלק הפקדון וגם כמה יהי' השכ"ט אי סגי בדינר וכה"ג. או צריך בשיעור בפועל בטל בכל יום כו'. או שכל הג' אופנים הנ"ל מותרי' וא"צ כלל להזכיר בתחי' אודות השכ"ט. או שיש מאופנים הנ"ל שאסור ויש שמותר. והשאלה הב' בענין דיעבד. אם לא הזכירו בתחילה משכ"ט. אם שהי' זה בהיתר או שהי' זה באיסור (במזיד או בשוגג) שלא ידעו הדין או שלא שמו לבם ע"ז כו' איך יהי' הדין בזה בעת החלוקה. ואם שוין בזה כל הג' אופני' הנ"ל או שיש חילוק כו'. ויש עוד אופן ד' שמתנים בפירוש שיהי' חלק המקבל בהפסד פחות מחלקו בריוח (אבל להיפוך ודאי אסור לגמרי). וגם ע"ז נופל השאלה. אם זהו היתר גמור וא"צ שיעור בכמה יהי' חלקו בהפסד פחות מבריוח דאפי' בדבר מועט שרי. או שצריך שיעור. וכמה יהי' השיעור כו' (ולענין בדיעבד כו'):

א הנה תחי' ארשום קצת מה שצ"ע בזה בד' הטוש"ע יו"ד סי' קע"ז (ושמש"ה אינו מספיק כ"כ מ"ש כת"ר שהשולחן ערוך לפנינו). א' מ"ש בס"ב הנותן כו' בתורת עסקא דהיינו שחצי האחריות כו' וצ"ע באיזה מציאות מג' אופנים הנ"ל מיירי. דלפמ"ש בח"ד סק"ג לפרש ד' הטור שהוא כלשון השו"ע בזה. מיירי באופן מציאות א' הנ"ל שפירשו הריוח וההפסד למחצה. ולפ"ז מ"ש דהיינו שחצי האחריות כו' ר"ל שפירשו כן (וצ"ע לפ"ז למה לא נזכר ג"כ חלקי הריוח. אלא שיש לומר דסתמא דמילתא כ"ה שמפרשים חלקי הריוח וז"ש בתי"ע כו' ודוחקו וכן נראה שהבינו הפרישה והש"ך סקנ"ב ע"ש (וית' אי"ה). אך לפ"ז צ"ע מ"ש שכל עיסקא פלגא מלוה כו' דזה נאמר בגמ' פ' המקבל (ק"ד ב') וכל הפוסקים על נותן עסקא בסתמא אם כאופן ב' הנ"ל שלא פירשו אלא חלקי הריוח כו' (כפרש"י) או כאופן ג' הנ"ל שסתמו לגמרי כו' (שכן נרא' ברי"ף ורא"ש) ואשמעי' הדין דבסתמא דנין למחצה כו'. אבל בדפירשו הריוח וההפסד למחצה. מאי צריך ואיך שייך לסיים ע"ז שכל עיסקא כו' הרי פירשו בהדיא כן. ונראה דצ"ל לפ"ז דמ"ש שכל עיסקא פלגא מלוה כו' אין הפי' בזה ע"ד הנאמר בגמ' ופוסקים אלא לשון מושאל הוא מלישנא דגמ'. ועיקר הכוונה דאתי לאפוקי דלא נימא גם בדפי הריוח וההפסד למחצה מ"מ כל המעות מבורים. וה"ז מורכב ממלוה ופקדון יחד אבל אין כאן לא פקדון ולא מלוה ממש. וכעין דאמרי' בעלמא וקידושין נ"ט) הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון כו' ולפ"ז לא הי' שייך בזה איסור רבית כלל כיון דליכא מלוה ממש כלל כו' וע"ז כתב דז"א אלא כל עיסקא פלגא מלוה כו' ר"ל כאילו המעות מחולקים ויש כאן מלוה ממש במקצתן (חלק בכל פרוטה עכ"פ ע' שערים) ומש"ה יש איסור רבית כו'. אבל זה דוחק. אם לא שמפרשי' גם הפי' בגמ' עד"ז. והרי זה דלא ככל הפוסקים (וגם לא יתכן פי' זה בגמ' לפה"נ וית' אי"ה). ולפ"מ דמשמע בבה"ג סק"ח וש"א מיירי בטוש"ע בנותן בתו"ע בסתמא לגמרי באופן ג' הנ"ל. או באופן ב' הנ"ל בדפי' חלקי הריוח בלחוד (וכן משמע בס"ג שכ' במד"א כו' למחצית שכר כו'). ולפ"ז מ"ש דהיינו שחצי אחריות כו' ר"ל דמסתמא כך הדין. וז"ש שכל עיסקא פלגא מלוה כו' ר"ל דהכי קי"ל בגמ' כו'. ומ"מ גם לפי"ז דוחק הלשון שכ' דהיינו שחצי אחריות כו' אסור שכל עיסקא פלגא כו'. דכיון דלפי הנ"ל הך שכל עיסקא כו' הוא נתינת טעם למ"ש דהיינו שחצי אחריות כו' ה"ל לסמוך זל"ז ואח"כ לפסוק הדין דאסור כו' עכ"פ לא נתברר כ"כ באיזה מציאות מהג' אופנים הנ"ל מיירי בטוש"ע. זהו צ"ע א'. ב' צ"ע במ"ש הנותן כו' אסור כו' לפיכך צריך ליתן לו שכ"ט כו' דלכאורה הי' נראה שבא להורות דבסתמא ר"ל בלי הזכרת כ"ט יש איסור ליתן בתו"ע. וא"כ מ"ש לפיכך צריך ליתן לו שכ"ט הי' נראה דע"כ ר"ל דלפיכך כדי שלא יעשה איסור צריך ליתן (או עכ"פ לפסוק) שכ"ט בתחילת השותפות. אבל ממ"ש ע"ז בס"ג במד"א כשלא פסק כו' מבואר לכאורה שז"א אלא שמ"ש צריך ליתן לו שכ"ט לא קאי אתחלת השותפות אלא דאח"כ (בעת החלוקה) צריך ליתן כו'. ולפי"ז צ"ע אם מ"ש ברישא דאסור היינו דוקא בשלא יתן אח"כ שכ"ט אבל כשיתן אח"כ השכ"ט נתקן האיסור למפרע אעפ"י שלא הזכירו מתחי' כלום מהשכ"ט. (וזה צ"ע דהא גם אשומא דרבית יש איסור כדאיתא ס"פ א"נ וד' ס"ב ע"א. ואף ר' נחמי' וראב"י דפרשי' שם דס"ל דוקא בשומא הבא לידי גבוי כו' לפה"נ ז"א אלא לענין מלקות ומשום דה"ל לאו הניתק עשה כו'. ואף בא"ר כי האי המלוה עכ"פ אסור בשומא ע' מ"ל פ"ד מה' מו"ל ה"ב בד"ה כ' הרשב"א כו'). א"ו דמ"ש ברישא דאסור הוא בהחלט ואין תיקון לזה במה שיתן אח"כ שכ"ט כל שלא הזכירו מזה בתחי' אלא דמ"ש לפיכך כו' ר"ל לפיכך בדיעבד אם עבר ונתן כו' צריך ליתן אח"כ שכט' כדי לתקן האיסור להבא ואיסורא דעבד עבד (וגם זה דוחק דפשט' משמע דלאו ברשיעי עסקינן כו' ובפרט במתני' דקתני אין מושיבין כו' אא"כ כו' ודאי לא משמע עד"ז כו'). וקצת יש לומר ג"כ דודאי צריך להזכיר בתחילת השותפות בדרך כלל וסתימות עכ"פ שיתן שכ"ט להסיר האיסור (וכעין מ"ש כת"ר כפי שיתפרשו כו'). ומ"ש בס"ג במד"א כשלא פסק כו' ר"ל שלא פסק דבר קצוב כו'. (וגם פי' זה דחוק ורחוק בכוונת הטוש"ע כמובן. ועכ"פ הרי לא נתברר כ"כ הכוונה גם בזה וזה צ"ע ב'. ג' צ"ע בעיקר הדין שכ' בס"ג שיש חילוק בשיעור השכ"ט בין תחלה לסוף. דבפסק מתחילה אפי' בדינר מותר ובדלא פסק בעי' שיעור כפ"ב בכל יום. דלכאורה לפ"מ דמשמע פשט' (בגמ' ופוסקי' וגם בטוש"ע) דהשיעור דכפ"ב בכל יום הוא מצד איסור רבית. לא הי' ראוי שיועיל תנאי לפחות בדבר איסור וכמ"ש הרמב"ם בה"ד אליבא דרבותיו. אלא צ"ל לכאורה שבאמת מדין רבית בדינר (וכ"ש) סגי רק שמדין ממון בעי' שיעור דכפ"ב בלא הותנה (דאמדי' דדעתייהו מסתמא כן הי') וכן משמע לכאורה בכ"מ שכת' בה"ב וז"ל שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממין הוא ואיסור' ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפי' כ"ש כו'. ולפ"ז לכאורה אם יתרצה המקבל בדינר (וכ"ש) אפי' אח"כ יהא שרי. אלא שהדבר תמוה דאם מדין איסור רבית סגי בכ"ש למה יהא חיוב יותר מדין ממון. ואיך ולמה יהי' אומדן דעתם ליותר מהצורך מדין רבית. ומ"מ נראה לכאורה דע"כ צ"ל דעם היות דודאי צורך השיעור הוא מדין רבית דצריך לשלם לו עבור טרחתו מבחלק הפקדון כפי השומא דכפ"ב דוקא ואם יפחות הרי יש כאן רבית. מ"מ אם נתרצה בתחילה בפחות הרי יש רשות לאדם להשכיר א"ע בכמה שירצה (ואעפ"י שגם בחנם יש רשות לאדם לשעבד א"ע מ"מ יהי' מיחזי כריבית אבל אפי' בכ"ש יש היכר כו' ודוחק גם לכאורה למה לא יהי' זה בכלל האיסור דלא ישכור ממנו בפחות שברסי' קס"ו וע' ש"ך ססי' ק"ס וצ"ל דכאן קיל טפי כסברת התוס' (בק"ו) דס"ט ד"ה דאמרי אינשי וע' ט"ז סי' קע"ג סקכ"ד ובח"ד סי' קס"ז סק"ב וביאורי הגאון ושע"ד שם). אבל כשלא הותנה מחחי' שוב נתחייב לשלם לו שכ"ט כפ"ב דוקא דאל"כ הרי זה רבית כנ"ל. ואפשר שגם הכ"מ נתכוין עד"ז. ומ"מ גם לפ"ז צ"ע למה לא יהא מהני כשיתרצה המקבל אח"כ בדינר כו'. דהא יש רשות לאדם למחול ממון כו'. ולא דמי למוחל ונותן רבית כו' דכאן כבר נתחייב הנותן ליתן לו שכ"ט כפ"ב כו' אלא שהלה מוחללו המיתר על דינר וה"ז כמחילת ממון בעלמא (אך א"כ נאמר שיכול למחול גם כל השכ"ט שמגיע לו וכו' וצ"ע). ואולי באמת ס"ל דמהני ומ"ש בהתנו מעיקרא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקטו והעיקר ר"ל שהשיעור הוא דוקא בשניתן העסק בסתמא דשוב ממילא נתחייב ליתן לו שכ"ט כפי השומא דכפ"ב ואם יפחות בע"כ ה"ז רבית כו'. והכל דוחק וצ"ע. ועוד צ"ע ד' (והוא העיקר אצלי) דעכ"פ ממ"ש ס"ב ג' מבואר דבסתמא בלא הותנה צריך ליתן אח"כ שכ"ט כפ"ב ואילו בס"ד פוסק דבסתמא יהי' השכ"ט באופן אחר שיהי' חלק המקבל בריוח יותר מבהפסד. וכ"ה בטור ג"כ במ"ש אח"כ ותק"ח הוא כו'. ואיך שייך ב' דינים ופסקי' מחולקים בסתמא. והגם שבח"ד פי' ע"ז כלומר שהברירה להנותן כו' לפע"ד צ"ע חדא שהלשון לא משמע כן כלל ע"ד ברירה. ועוד שלכאור' זהו דעת הראב"ד שבבעה"ת הובא ב"י ומשמע דקי"ל כהחולקי' עליו (ע' גי"ת שמ"ו ח"ג סס"ז שכ' על הראב"ד דסברא זרה היא כו' עי"ש) גם בסכ"ז משמע בהחלט שדנין לפחות חלק ההפסד כו'. וכן בטור שם בשם רמ"ה. ומ"ש כת"ר שדעת הראב"ד אינו נוגע לכאן למה סתם ולא פי' החילוק דלכאורה היינו הך. גם ראיתי מה שרוצה לחדש דבסכ"ז שאני דמיירי כשחלק המקבל קטן דוקא דבזה לא סגי בשכ"ט כפ"ב כו'. הנה מלבד שאין הסברא מתקבל לפע"ד (דהא השכ"ט נחשב מכללות העסק' ולא דמי להצריכות' שבגמ' כו'. גם כמדומה שלא מצינו מי שיאמר שתקנת' דרבא תילתא באגרא כו' יהי' לה עדיפת כח משכ"ט דכפ"ב דמתני' כו' מלבד כ"ז) מ"ש בסכ"ז כיצד כו' רביע כו' ל"מ כלל שיהי' זה בדוקא אלא משל הי' שהרי עיקר הדין כתב בתחלה בסתם דאם הותנה על חלוקת הריוח ולא על ההפסד כו'. משמע דאין חילוק אם יהי' חלק המקבל רב או מעט. ומה גם שיסוד דין זה הוא מהרמב"ם כמבואר בב"י ושם הוסד יסוד הדין בתחלה בשהותנה שיהי' חלק המקבל ג"ח בריוח כו' ע"ש. וגם בטור בשם רמ"ה נזכר הדין על פלגא באגרא כו'. ועוד יש כמה ספיקות וצ"ע בד' הטוש"ע כמו בענין יש לו ע"א וכה"ג אלא שאין להאריך. וכללו של דבר שלפע"ד קשה להתחכם ולעמוד על דינים אלו מתוך ד' הטוש"ע ואחרונים. לכן ההכרח לעיין מעט בגמ' וראשונים כו' האי ואולי כו':

ב הנה מקור דיני' אלו בפ' א"נ (ס"ח א') ממתני' אין מושיבין חנווני כו' עד עובדא דר' אליעזר מהגרוניא (ס"ט) ובפ' המקבל (ק"ד ב') אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה כו' ע' כל הסוגי' שם ושם בגמ' ופוסקים (והגם שיש לפה"נ כמה דברים שם שצ"ע ודקדוק לא אכתוב אלא מה שנוגע לענייני' הנ"ל). והנה תחי' יש לראות באיזה מציאות מהג' מציאו' דלעיל איירי הסוגיות הנה מפרשי' במתני' הנ"ל ובהך דנהרדעי הנ"ל נראה מבואר דהכל מיירי במציאות ב' דלעיל דהיינו שמפרשים חלקי הריוח למחצה ובהפסד סתמו (וכן משמע פשטא דמתני' דקתני למחצית שכר). ואשמעי' דכיון שפירשו הריוח למחצה מסתמ' גם בהפסד שסתמו דעתם שיהי' למחצה והרי זה פלגא מלוה ולכן אסור בלא שכ"ט כו'. וכן משמע מד' התוס' דממ"ש בד' ס"ח סד"ה אבל מבואר דמתני' מיירי במציאות הנ"ל ע"ש. וממ"ש פ' המקבל שם מבואר דס"ל דשם מיירי בגוונא חדא עם מתני' מדהוצרכו לפרש מה חידשו נהרדעי יותר ממתני' (וגם בתירוצם משמע רשם פקדון ומלוה הנזכר בד' נהרדעי הוא רק לענין ההפסד כי') ולפ"ז שיעור הלשון בהך דנהרדעי האי עיסקא ר"ל שפירשו השכר למחצה ובהפסד סתמו (ואולי לפי שהי' הנהוג כן לכן נקרא זה עיסקא סתמא בגמ') הדין שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל גם לענין ההפסד יהי' למחצה. ומש"א שם בטעמ' דמילתא עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא לי' למלוה. נראה דר"ל דניחא להו שיהי' חלקי ההפסד כחלקי הריוח (ואמדי' דמסתמ' דעתם כן). וא"כ הא דהחליטו הדין פלגא מלוה כו' לענין ההפסד היינו דוקא בשהותנה בריוח כן (שכן הי' הנהוג כנ"ל) ושממילא נשמע להיכ' שהותנה הריוח בע"א לשליש ורביע כו' דינא הוא שגם חלקי ההפסד יהא כן. ועיקר הענין לפ"ז שבא להורות (שעשו תקנת' מילתא דניח' לי' ללוה וניח' לי' למלוה) שיהי' דין ההפסד שסתמו כדין הריוח שפירשו החלקים. (ומה שלכאור' קשה איך שייך להורות ולתקן כן הרי אדרבא דבר זה גורם איסור מצד רבית כמבואר במתני' ופרש"י שם נראה פשוט שיש לומר דבאמת ע"כ מיירי בשנותן לו שכ"ט כו' (וכנזכר ברי"ף ורא"ש). ומה שלא נזכר מה בגמ' ורש"י כאן היינו דלא איירינן הכא בפ' המקבל בדיני רבית כ"א בדיני ממון. וסמכו בזה אמתני' דפ' א"נ) ולפ"ז היכא שסתמו גם חלקי הריוח אלא נתן סתם בתו"ע כמציאו' ג' דלעיל לא נתבאר דינו. אמנם מד' הרי"ף ורא"ש פ' המקבל משמע דמיירי שם במציאות זה שסתמו לגמרי (והגם שודאי א"ל שנתן לו בשתיק' לגמרי דא"כ אמאי קרי לה עיסקא (ודילמא מתנה הוא ע' ח"מ סי') (יתיר אאמר"ו הגזצ"ל לא ציין איזו סי' הוא בח"מ. ונראה דכוונתו בסי' רל"ב סק"א כולם מתנה כו' ע"ש וסמ"ע הביא שם כ' בש"ג מי שהלוה לחבירו כו' דשמא מתנה כו' ע"ש. ולכאו' יש סתירה לזה מס"ס רמ"ו בהג"ה האומר לחבירו אכול עמי (סתם) כו' לא אמרי' מתנה קא יהיב ע"ש. ואולי י"ל דבסי' רמ"ו מיירי שזה תובע ע"כ) אלא ר"ל שנתן לו בתו"ע דהיינו שדיברו דברים שמשמען שיהי' המקבל מתעסק במעותיו של זה לטובת שניהם כו' ולא פירשו החלקים כלל). וזה נק' בגמ' עיסקא סתם (שאולי כן הי' הנהוג). וע"ז אמרי נהרדעי האי עסקא ר"ל סתומה כנ"ל דינא הוא פלגא מלוה כו' ר"ל הן הריוח והן ההפסד יהי' למחצה וע"ז א' עבוד רבנן מילתא דניחא לי' כו' ר"ל דמסתמ' ניחא לי' שיהי' הריוח וההפסד למחצה. וז"ש הרי"ף דעבוד רבנן כו' דאי איתניס כו' ואי איכא רווח' כו' הרי דתקנתא דרבנן הוא גם לענין הריוח וע"כ היינו בדלא פירשו הם. ויותר מפורש בד' הרא"ש שכתב הנותן כו' להתעסק בו בסתם תיקנו חכמים שיהי' חצי מלוה ואחריותו כו' וגם הריוח כו'. וכ"כ עוד עבוד רבנן כו' שחולקין ביחד הריוח וההפסד כו' הרי כנ"ל. (ולענין איסורא דרבית כתבו בהדיא שיתן שכ"ט כו'). ולפ"ז היכא דפירשו חלקי הריוח כמציאות ב' הנ"ל צ"ע מה דינו. והגם דאם פירשו הריוח למחצה ודאי ראוי שגם בהפסד יהי' כן דלא גרע מסתומה לגמרי. ועוד דעם היות שבהך דנהרדעי מיירי להרי"ף ורא"ש בסתומה לגמרי מ"מ במתני' דפ' א"נ (ששתקו) מסתמא גם לדידהו מיירי בדפירשו הריוח למחצה כדמשמע פשט' דקתני למחצית שכר כו' אבל אם פירשי חלקי הריוח בע"א לשליש ורביע צ"ע. דבשלמא אי גם הך דנהרדעי מיירי ג"כ בדפירשו חלקי הריוח למחצה שלפ"ז נראה מ"ש א' דעבוד רבנן מילתא דניחא להו כו' היינו דניחא להו שיהי' חלקי ההפסד כחלקו השכר כנ"ל לפרש"י ותוס' ממילא נשמע דה"ה בדפירשו חלקי הריוח בע"א גם בהפסד כן שתלוין זב"ז. אבל אי הך דנהרדעי מיירי בסתומה דלפ"ז נראה דהא דא' דניחא להו כו' היינו שגוף הדבר מצ"ע בין בריוח ובין בהפסד ניחא להו שיהי' למחצה וע' שט"מ פ' המקבל בשם הר"ר יונתן). א"כ לכאורה יש לומר דאף שפירשו חלקי הריוח בע"א. ההפסד כדקאי קאי דניחא להו למחצה (ולפי"ז אם פירשו הריוח תילתא אי פחות לניתן. יהי' הדין שא"צ שכ"ט כו'. ולהיפוך שפירשו פחות ממחצה ריוח למקבל לא יועיל בזה אפי' שיתן שכ"ט כו') ומ"מ אין זה מוכרח דיש לומר דאעפ"י דבסתומא אמרי' דניחא להו שיהי' הכל למחצה אבל בדפירשו חלקי הריוח בע"א גם בהפסד ניחא להי שיהי' כן ולכן לדינא הי' נראה דהיכא דפירשו חלקי הריוח לשליש ורביע וכה"ג וכ"ש למחצה. דיינינן שגם להפסד כן הם החלקים (ויתן שכ"ט כו'). שכ"ה לפרש"י ותוס' ומהרי"ף ורא"ש אין הכרע כו' כנ"ל. ובסתמא לגמרי דיינינן שהריוח וההפסד יהי' למחצה (ושיתן שכ"ט) שכ"ה להרי"ף ורא"ש ומפרש"י ותוס' אין ראי' להתיר. שוב ראיתי בתשו' הרי"ף שבשט"מ פ' א"נ ודקכ"ג ע"ב) שנראה שמפרש הך דנהרדעי ג"כ ע"ד פרש"י הנ"ל דמיירי שפירשו חלקי הריוח למחצה. וביאר בהדיא דל"ד למחצה אלא שהעיקר רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בי השכר היא מה שיהי' בתורת מלוה כו' ואם הסכימו על חצי בריוח כי' ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כ"א השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש כו' עכ"ל. ונרא' דזהו ממש כנ"ל לפרש"י וכ' שם דגם במתני' דקתני למחצית שכר אין הכוונה החצי בשוה אלא איזה חלק שיהי' ר"ל למחצה ולשליש ורביע כו' ע"ש. וכן ראיתי שכ' (תשו' זו) בעיטור אות ק' (דל"ה ע"א) ואות כ' כים (דע"א ע"א). ומעין זה ברמב"ן (ד' צ"ט) וז"ל אותו חלק שחולק המקבל השכר במלוה גבי' כו'. ובשט"ז פי המקבל בשם רמ"ך ואי קבלי' כו' למשקל תילת' דרויחא א' פסיד נמי לא דארי אלא תילת' כו' יצריך נמי למיפסק לי' אגרא כו'. וכיון שכ"כ פוסקי' אלו הרי משנתבאר בדפירשו חלקי הריוח נרא' ודאי אמת נכון. אבל מה שנתבאר בסתומ' לכאור' כיון שהרי"ף בתשו' נראה דמפרש הך דנהרדעי כפרש"י ע"ש. דמשמע קצת דבסתומ' איני כן. דבתחי' פ' המשנה כנ"ל והקשה ע"ז דא"כ למה א' נהרדעי פלגא כו' ותירץ דלאו דוקא אלא רצו להודיענו כו' כנ"ל ואם אית' ה"ל לאוקמ' בסתימ' כו'. לכן עלה ע"ד אולי גם בד' הרי"ף בהלכו' מש"ש ואי איכ' רווח' כו' יש לדחוק דאינו ר"ל מכח תק"ח בסתומ'. אלא דאיירי בדפירשו חלקי הריוח וכ' זה דרך אגב להסביר הא דניח' לי' ללוה ומלוה. אבל ז"א דהא אסבר לה להא דאי איכ' רווחא כו' דאמרי' פקדון ברשות' דמרא קאי וכמאן דאיעסק בי' איהו דמי. ואי איירי בדפירשו הריוח מאי צורך לה"ט. והגם שלפי הגי' בנמ"י שסיים ולא מתחזי כרבית במאי דשקיל מיני'. לכאור' הי' נרא' דיש לומר דמ"ש דאמרי' פקדון ברשות' דמרי' כו' אלמטה קאי ליתן טעם דלא מיחזי כרבית מה דשקיל הריוח מחלק הפקדון דברשות' דמרי קאי וכמאן דאיעסק איהו דמי. אבל פשוט שז"א דלא מהני האי טעמ' כלל וצריך ליתן שכ"ט וט"ס בנמ"י (שמצוי בו יותר מברי"ף) במ"ש במאי דשקיל כו' וצ"ל משום דשקיל אגרי' כמ"ש הגי' ברי"ף. וא"כ מ"ש דאמרי' פקדון כו' הוא נתינת טעם לגוף הדבר שנוטל פלגא ברווח'. וע"כ בסתומ' מיירי. וד' הרא"ש יכריעו שמדבריו ודאי משמע דבסתומ' מיירי כנ"ל. וכן משמע בהדי' מד' השערים ש"ח ז"ל שכתב להסביר להא דניח' לי' ללוה ולמלוה. דאילו הי' כולו מלוה הי' הריוח וההפסד ללוה כו' ואילו הי' כולו פקדון הי' הריוח וההפסד למפקיד כו' לכן מיצעו חכמי' כו' שיחלקו הריוח וההפסד עכ"ל. ומעין זה הם ד' הסמ"ג עשין פ"ב (דנ"ז סע"א) הרי שהתקנה היתה גם לענין הריוח והיינו בסתומ'. וכן משמע בהדי' ברמב"ם פ"ו מה"ש ושותפין הב' שכ' תק"ח שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהי' חצי כו' ע"ש דמשמע שנותן בסתימו' וכמ"ש הכ"מ שם (ומש"ש שכן פרש"י לא דק בזה מפני שעיקרו אתי לאפוקי דלא נימא דר"ל שיש חיוב ליתן דוקא למחצה ולא בע"א. שבאמת כן משמע לכאור' פשטו' הלשון ברמב"ם וגם בגמ' ובפרט בהא דאמרי' עבוד רבנן מילת' דניח' לי' כו' וכן משמע קצת מד' הר"ר יונתן שבשט"מ שפי' כן. אלא שאין כן דעת כל הפוסקי'. וע"ז כ' הכ"מ שכן פרש"י ר"ל לענין שאין הכוונה לומר שיש חיוב כו' אלא שכן הדין אם נתן בסתמ'. אלא שלרש"י היינו בדסתם בהפסד בלחוד ולהרמב"ם בסתומ' לגמרי) לכן נרא' דגם ד' הרי"ף בהלכו' ודאי מתפרשי' עד"ז וכפשוטו. (וגם בתשו' מה שלא תירץ עכ"פ דהך דנהרדעי מיירי בסתומ' אולי זה רק מפני דלא ניח' לי' לאוקמי דוקא בכה"ג דס"ל (שם) שאין דרך כ"כ ליתן בסתומ' לגמרי. אבל לדינא מודה. ואפשר ס"ל דנהרדעי בכל עסק' קאמרי וכולל ב' המציאו' כו'). עכ"פ לדינ' נרא' נכון כמו שנת"ל בב' המציאו'. כיון דיש הרבה פוסקי' שמפרשי' במציאו' זה והרבה במציאו' זה ואינם סותרים זא"ז אלא דמר א' חדא כו'. ולא מצינו חולק והגם שראיתי בריטב"א פ' א"נ שכ' אמתני' וז"ל אין מושיבין כו' פי' למחצה שכר ולמחצה הפסד. ומעין זה הוא בשט"מ בשמו. נרא' דע"כ אינו ר"ל דמיירי דוקא בדפירשו בהדיא השכר וההפסד למחצה. אלא בא ליתן טעם לעיקר הדין דאיסור רבית בזה ור"ל דגם בדסתמו בהפסד מ"מ דינא הוא דהכל למחצה ושמש"ה אסור כו' ותדע שהרי בשט"מ סיים ע"ז משום דסתם עסק' פלגא מלוה כו' וכן אח"כ כ' והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עסק' כו'. וגם בריטב"א כ' אבל מקבלי' עגלים מבואר בהדיא דבשאר עסקים בסתמ' מקבל אחריו' למחצה וכסברת התוס' דלעיל. אע"כ הפי' כנ"ל:

כלל הדברים המובן מהנ"ל. דמתני' (לכ"ע) מיירי במצאו' ב' הנ"ל בדפירשו הריוח למחצה ושה"ה לשליש ורביע כו'. והך דנהרדעי. י"מ לה ג"כ במציאו' הנ"ל. וי"מ לה המציאו' ג' הנ"ל היינו בסתומ' לגמרי וכלל הדיני' בזה הנה במתני' תרתי קמ"ל. א' (והוא העיקר) אתי לאורויי דכשא' נותן מעות לחבירו שיתעסק בהם (בחנות וכה"ג) ושיהי' זה בשותפו' למחצה ושליש כו' בריוח ובהפסד בשוה. יש בזה איסור רבית, דהחלק ששייך הריוח וההפסד למקבל הרי זה מלוה. ואידך הוי כפקדון (ולא אמרי' דה"ז כמורכב לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי כנ"ל אות א'). ונמצא שעוסק בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה. ולכן אסור. אא"כ נותן לו שכ"ט כו'. ודין זה הי' יכול להשמיענו במציאו' א' שבשאלה בדפירשו הריוח וההפסד למחצה ושליש כו'. אלא (שדרך אגב) בא להשמיענו דין ב' שגם במציאו' ב' הנ"ל דינא הוא שגם חלקי ההפסד ממילא יהי' כחלקי הריוח ושע"כ שוב דינו שוה למציאו' א' הנ"ל. ולפ"ז הך דנהרדעי להמפרשים לה במציאו' ב' הנ"ל הרי לכאור' לא חידשו כלום נגד מתני'. ולכן נדחקו בזה התוס' שם (דממתני' ה"א דבמציאו' ב' הנ"ל הוי חלק ההפסד למקבל טפי מחלקו בריוח אלא שאינו מגיע להשיעור דפלגא ותילת' כו'. ולולא דבריהם ז"ל הי' נראה דיש לומר דבאמת לא חידשו והוסיפו כלום. אלא הוציאו זה מהמשנה (וכעין טעמ' דמתני' קמ"ל) ונקטו כאן פ' המקבל רק מה שנוגע לדיני ממון והעיקר כדי לסיים ע"ז דהשתא דאמרי' פלג' מלוה אי בעי למשתי בי' שכרא כו'). ולהמפרשים לה דמיירי במציאו' ג' הנ"ל. טובא קמ"ל. ר"ל דבסתומ' לגמרי דינא הוא שיהי' הריוח וההפסד למחצה (שזה דין חדש ולא נשמע כלל במתני') ושממילא גם זה שוה למציאו' א' וב' הנ"ל לענין איסור רבית דהכל אסור אא"כ נותן שכ"ט. ולדינא נרא' דמר א' חדא כו' ולא פליגי (או דבתרווייהו מיירי כו') ולכן כל הג' מציאות הנ"ל חל עליהם דינא דמתני'. שיש בהם איסור א"ר אא"כ כו':

ג כ"ז מה שהי' נראה דרך כלל. ועתה יש לראות בפרטי הדברים שלפה"נ יש ספיקות ופלוגתות היינו בענין שיעור השכ"ט כמה הוא. ואם צריך דוקא ליתן או לפסוק השכ"ט בתחילת השותפו'. או דסגי אם יתן לבסוף. ואם יש חילוק בהשיעור בין כשיספוק תחילה לבסוף. גם אם יש חילוק בין ענייני מציאו' העסקים. וענין יש לו עסק אחר כו'. והנה המקור בגמ' מה שגורם להטיל ספיקו' וחילוקים ופלוגתות הוא. א' שבגמ' אמתני' הנ"ל בתחי' אמרי' בהחלט שהשיעור הוא כפ"ב של אותה מלאכה דבטיל מיני' (ויש בזה פירושי' שוני' בפוסקי'). ושוב אית' ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה ובין מועט דר"מ ר"י אומר אפי' כו' טיבל בציר כו' רשב"י אומר נותן לו שכרו משלם. וא"כ נולד ספק כמאן הלכה וכמאן אתי' מתני' ובזה תלוי הפי' בהא דאמרי' כפ"ב של אותה מלאכה כו' ובהא דא' ר"מ בין מרובה כו'. שכ"ז לשון מסופק וסובל פירושים שונים. ב' דבגמ' איתא עוד היתר חדש דא' רבא גבי עובד' דרב עיליש אי פלגא באגר תרי תילת' בהפסד ואי פלגא בהפסד כו'. דמזה נשמע לכאורה דכל שפירשו פלגא באגר' בלחוד ממילא דנין מסתמא דבהפסד יהי' ב' תילת' לנותן ותילת' למקבל וא"צ לשכ"ט. וא"כ זה סותר לגמרי למה שנת"ל עפ"י מתני' והך דנהרדעי דבכה"ג (שזהו מציאו' ב' דלעיל) דנין שגם בהפסד יהי' למחצה ושיתן שכ"ט כו'. וכ"ש אי נימ' דמהך דרבא נשמע דגם בסתומ' לגמרי (מציאו' ג' הנ"ל) דנין כן כדמשמע מקצת פוסקי'. א"כ מלבד שזה סותר לדינא דמתני' ודנהרדעי שנת"ל אלא שיש בזה גופ' ספק וצ"ע כיון שיש כאן ב' אופני' אי פלגא באגר ותילת' בהפסד למקבל או להיפוך א"כ איך נדון ולמי ניתן הבריר' כו'. ג' דשוב אית' בגמ' דגם בקוצץ דינר וריש עיגלא לפטומ' סגי ולפעמי' מותר שליש כו'. והרי זה ודאי קולא גדולה נגד דינא דמתני' (וגם נגד הך דרבא). ונראה דמכ"ז נמשך השערורו' ודעות שונו' שבפוסקי'. ואכתוב תחי' דעת הרי"ף ראש המדברים) בכ"ז. הנה בענין ספק א' הנ"ל. כ' בהדי' דהלכה כר"מ דסתם מתני' כוותי' כו'. ומהיות דכפ"ב דמתני' משמע שצריך ליתן איזה שיעור בכל יום ויום כו' (כדרך הפועלי') הוצרך לפרש דגם ר"מ לאו בכולהו יומי דשותפות' קאמר אלא בכל יום כו'. ומהיות עדיין לכאור' קשה לזווג הך דכפ"ב דמשמע שהוא דבר שיש בו שיעור עם הא דא' ר"מ בין מרובה ובין מועט דלכאורה משמע שא"צ שיעור כלל אלא תלוי כפי שיסכימו כו'. התיקון לזה מובן קצת ממש"ש בהלכו' וביותר ממ"ש בתשובתו שבשט"מ והובא ג"כ במלחמות בקצרה. דפי' כפ"ב מאות' מלאכה כו'. היינו כפי שהי' מתרצה ליקח בעד אות' מלאכה שהי' עוסק בה תחי' בעת שהי' יושב בטל כו'. ולפי שזהו דבר שא"א ליתן לזה גבול ידוע שתלוי לפ"ע המלאכה שהי' עוסק בה. וגם לפ"מ שהוא אדם שיש שיתרצה ליקח דבר מועט ולא ישב בטל ויש כו'. ע"ז א' ר"מ בין מרובה כו' דמשמעו כפי שיסכימו כו' אבל הסכמ' זו יש בה שיעור ואומד (שצ"ל) לפ"ע המלאכה (ולפ"מ שהוא אדם). וז"ש בהלכו' כדפסקו ומתנו אהדדי (שזהו לפ"מ שהוא אדם כו') לפום ההוא עבידתא כו'.

עד כאן מצאנו שכתב מהדורא תניינ' ולא נשלם. ושינה הדברים בסדר אחר. והגם שכל הדברים נאמרו במהדור' קמא. עכ"ז לא חדלנו להדפיס גם זה. יען שמסודר ומובן יותר. ויהי' כעין הקדמה ופתיחה לגוף הדברים הנאמרים במהדורא קמא. ומעתה נתחיל מראשית מהדורא קמא:

מהדורא קמא

א פ' המקבל (ק"ד ב') אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילת' דניחא ליה ללוה וניח' לי' למלוה. הנה הגם דלכאור' לשון עבוד רבנן מילתא משמעו שיש חיוב ותקנת חכמים על האדם לעשות כן. וכן משמע מפי' הר"ר יונתן שבשט"מ לענין אונסין ע"ש. מ"מ לפה"נ בפוסקי' (לכ"ע) יש רשות ביד האדם להתנות באיזה אופן אחר שירצה והתנאי קיים. רק כאן אתי לאשמעי' איך דנין בסתמ' כו'. ולשון עבוד רבנן מילת' צ"ל דר"ל דמש"ה תקנו ופסקו הדין בסתמ' שיהי' פלגא כו' משום שזהו מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה ואמדינן דמסתמ' דעתייהו הי' כן. (ומ"מ ממילא נשמע קצת) דכן הוא הראוי והנכון עכ"פ לאדם לעשות כו' ובפרט במה שאמרו בשבת (דס"ג א') ומטיל בכיס יותר מכולן מסתמ' בכה"ג הוא פלגא דוקא וכדפרש"י שם למחצית שכר. אמנם ענין נותן עיסקא בסתמ' הא ודאי שאינו ר"ל שנותן לו מעות בשתיק' לגמרי דא"כ אמאי קרי לה עסק' (דילמ' מתנה הוא ע' ח"מ. [אאמ"ו לא ציין הסי'. ונראה דכוונתו על סי' רל"ב סק"א וסמ"ע שם] א"ו שפירשו ודברו דברים שמשמען שיהי' המעות בתו"ע ר"ל שזה המקבל יתעסק בהם במו"מ לטובת שניהם אלא שלא פירשו החלקים לכאו"א. ומ"מ יש בזה ב' אופני' בכלל. א' שלא פירשו כלל החלקים לא בריוח ולא בהפסד. והב' שפירשו בריוח ולא בהפסד (או להיפוך). והנה מפרש"י משמע דמיירי שפירשו בריוח למחצה. וע"ז פסקי' בהפסד שסתמו ג"כ למחצה. וזש"א האין עסקא ר"ל שנתן מעות לא' בתו"ע דהיינו שפירשו הריוח שיהי' למחצה. ובהפסד סתמו. שכן הי' הנהוג וע"כ נק' זה עסקא סתמ'. הדין שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל לענין הפסד. ויותר משמע כן ברש"י דפ' א"נ (ס"ח א') שכ' במתני' דאין מושיבין חנווני שכ' וז"ל וטעמ' דמילתא דאמרי' לקמן הך עסק' פלגא מלוה כו' סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריו' חצי הקרן באונסין וזולא כו'. ולפ"ז נראה דהא דפסקי' כן בהפסד לפלגא היינו לפי שכן הותנה בריוח. ואם התנו בריוח בע"א לשליש ולרביע וכה"ג. כן יהי' הדין בהפסד שסתמו כו' ולא אמרו פלגא מלוה כו' אלא היכא שהותנה למחצית שכר. ואולי היינו לפי שכן הי' הנהוג. וממילא נשמע להיכ' שהותנה השכר בע"א כו'. ועיקר הענין לפ"ז שבא לפסוק שיהי' דין ההפסד שסתמו כדין השכר שפירשו החלקים. ע' בעיטור דל"ה ע"א כ"כ בהדי' וכ"מ בראב"ן ד' צ"ט. ומש"א עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה ולמלוה. ר"ל דניחא להו מסתמ' שיהי' חלקי ההפסד כחלקי הריוח כו'. ולפי זה היכ' שנתן בתו"ע סתם ולא פירשו אף חלקי השכר. לא נתבאר מה דינו. וכן משמע מד' התוס' ד' ס"ח ד"ה אבל שמפרשי' כנ"ל לפרש"י. דאל"כ מאי קשה מתני' דאין מושיבין דשם פירשו למחצית שכר כו' וכ"מ מתירוצם דענין פקדון ומלוה הנזכר כאן הוא רק לענין ההפסד ע"ש. אמנם מד' הרי"ף ורא"ש משמע דמיירי בדסתמו גם חלקי השכר. אלא נתן סתם בתו"ע לטובת שניהם כו'. וזה נק' סתם עסק' בגמ' (שכן הי' נהוג) וע"ז פסקי' שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל הן השכר והן ההפסד יהי' למחצה. וז"ש הרי"ף דעבוד רבנן מילתא דניחא כו' דאי איתניס כו' ואי איכ' רווחא כו'. הרי דתקנת' דרבנן הוא גם לענין הריוח שיהי' למחצה וע"כ היינו בדלא פירשו הם. ויותר מפורש בד' הרא"ש שכ' הנותן כו' להתעסק בו בסתם תקנו חכמי' שיהי' חצי' מלוה ואחריותו כו' וגם הריוח כו'. וכ"כ עוד עבוד רבנן כו' שחולקין ביחד הריוח וההפסד הרי כנ"ל. ולפי"ז היכ' דפירשו חלקי השכר ולא ההפסד לא נתבאר דינו. אלא שאם פירשו השכר למחצה פשיטא דגם בהפסד כן אבל אם פי' השכר לשליש ולרביע לנותן (דאילו למקבל כו') קצת צ"ע לכאור' דיש לומר כיון דהא דאמרי' דניח' ליה ללוה ולמלוה היינו דגוף הדבר מצ"ע בין בשכר ובין בהפסד ניח' להם שיהי' למחצה. א"כ אף דפירשו השכר בע"א. ההפסד כדקאי קאי דאמרי' דניחא להו שיהא למחצה (וכן להיפוך אם פי' ההפסד בע"א השכר כדקאי כו'):

והנה לב' פי' אלו הרי לכאור' תקנה זו היא נגד הדין דאיסור רבית כהא דאין מושיבין חנווני כו'. אלא דע"כ מיירי בשנותן לו שכר עמלו. וכנ"ז בד' הרי"ף ורא"ש בהדי'. וכן צ"ל לפי' רש"י ותוס'. והא דלא נזכר מזה בגמ' (ורש"י) משום דלא איירינן כאן בדיני רבית כו' וסמכו בזה אמתני' דאין מושיבין חנווני כו' אא"כ נותן לו שכרו כו'. אך יש לעיין אם צריך שיפרשו פסיקת השכ"ט מתחי' או דסגי בנתינת השכ"ט לבסוף (וית' אי"ה) ולכאור' לפרש"י (עכ"פ) ע"כ דא"צ לפרש מתחי' דכיון דלפרש"י סתם עסק' היינו שפירשו חלקי השכר עכ"פ אם איתא שפירשו נמי נתינת שכ"ט. הרי זה כמפורש שגם חלקי ההפסדה כחלקי השכר דאל"כ שכ"ט למה לי. וא"כ מאי קמ"ל דפלגא מלוה כו' פשיטא והגם שיש לדחות כעין שדחו התו' הראי' ממתני' דאין מושיבין כו' דיש לומר (דפקדון ר"ל חלק ההפסד דנותן הוא יותר מפלגא ופחות מתרי תילת' כו' דוחק גדול הוא (בפרט) בדברת בני אדם. ויותר נראה לכאור' דמהני שכ"ט לבסוף וכו' (כאן (עכ"פ) שבתחי' הרי לא פירשו כלל גווני דאיסור' ופלגא מלוה כו') אלא שאנן דיינינן דניחא להו שיהי' פלגא מלוה כו'. א"כ ה"ה דדיינינן להו דניח' להו בשכ"ט כו' ולא ניח' להו באיסור כו'). כללא דמילת' דלדינ' הי' נרא' מכל הנ"ל). בנותן מעות לחבירו בתו"ע כו' כנ"ל סתם לגמרי. (וכ"ש בדפירשו השכר למחצה) דיינינן שיהי' למחצה הן לשכר הן להפסד ושיתן לו שכ"ט כו'. שכ"ה לפי' הרי"ף ורא"ש לפי הנ"ל. ומפרש"י עכ"פ אין סתיר' לזה. ובשגם שאף לפירושו משמע שכן הי' הנהוג עכ"פ בעסקי' למחצה. והיכ' שפירשו השכר בע"א לשליש כו' לנותן. נרא' דאז דיינינן גם להפסד כן (ושיתן שכ"ט כו') דלפרש"י ודאי שכ"ה כנ"ל. וכדאי' בבעה"ע בהדי' כנ"ל (אך ע' סמ"ג פ"ב ד' נ"ז ע"א) ומפי' הרי"ף ורא"ש אין ראי' כ"כ להיפוך. דיש לומר ג"כ מסבר' דאז ניח' להו שגם בהפסד יהי' לפ"ע כו'. שוב ראיתי בשט"מ כ' א"נ פי' הכי בהדי'. (וגם נשמע שהנכון עכ"פ לאדם שיתן למחצה כנ"ל שגם לפרש"י כן הי' הנהוג עכ"פ. ובפרט במטיל לכיס דשבת הנ"ל וכנ"ל):

ב אך הרמב"ן שבחידושי הר"ן (ושט"מ). הנה מכח הקושי' שאיך דיינינן שיהי' השכר וההפסד למחצה הרי יש בזה איסור רבית. ולא ניחא להו לאוקמי בשנותן שכ"ט דוקא. דהא באמת יש עוד צדדי היתר בלא שכ"ט כההיא דרבא פ' א"נ אי פלגא באגרא כו'. וא"כ איך פסיק וא' פלגא מלוה כו' תינח היכי שההיתר הי' במה שנותן שכ"ט אבל היכי שאינו נותן שכ"ט וההיתר הוא שנוטל המקבל פלגא באגרא ותילתא בהפסד אין כאן פלגא מלוה כ"א תילת' דא"א שיקרא מלוה מה שאין אחריו' ההפסד עליו. לכן עם היות שנראה שתופסין עיקר כפי' הרי"ף בהא דמיירי בעיסקא סתמ' לגמרי. מ"מ בפי' מלוה ופקדון כאן ס"ל דעיקרו לענין אחריות ההפסד בלחוד איתמר וה"ק האי עיסקא (סתמ' לגמרי לעולם הוא) פלגא מלוה כו' לענין הפסד עכ"פ. ואם נותן שכ"ט אז גם הריוח למחצה. וא"ל אז הריוח ע"כ רק תילתא לנותן כו'. ואע"ג דבההיא דרבא פ' א"נ איכא עוד צד היתר פלגא באגרא ותרי תילתא בהפסד לנותן. ע"כ זהו רק התם מכח לשון השטר (דעל בני רב עיליש שם) הכי משמע לי' דאו האי או האי קאמר. אבל הכא דאיירי בעיסקא סתמא ע"כ לא דיינין הכי דא"כ לא הי' מחליט דעיסקא הוי פלגא מלוה כו' דבכה"ג דרק תילתא בהפסד למקבל א"א שתקרא פלגא מלוה כו' כנ"ל. והביא עוד ראי' לזה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים דקי"ל (ב"ב ע' ב') דנשבע וגובה מחצה דמלוה כו'. ואי איתא דסתמא תרי תילתא בהפסד לנותן לא הי' גובה אלא תילתא ובשארא נטעון ליתומים נאנסו כו'. ומעין זה צ"ל כוונת הנמ"י בשם רמב"ן וכ' שכן נראה דעת הרשב"א ור"ן. ומשמע שגם הוא מסכים לזה (וכ"ה דעת סמ"ג עשין פ"ב). ולפ"ז הא דאמרי' עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה ולמלוה ע"כ קאי ג"כ רק על ההפסד דאחריות זו ניחא להו שיהי' לחצאין. והוא כעין מ"ש בשט"מ בשם הר"ר יונתן ע"ש. ולפ"ז אם פירשו השכר למחצה או שפירשו לשליש ורביע לנותן (דאילו למקבל פשיטא דא"א שיהי' חלק ההפסד יותר מחלק הריוח לכ"ע ואפי' שכ"ט לא מהני ס') צ"ע מה דינו וית' אי"ה. אלא שתחי' יש לעיין גם בעיסקא סתומה כיון דהא דאמרי' פלגא מלוה כו' כולל ב' אופנים (עכ"פ) היינו אם בשנותן שכ"ט והרייח וההפסד שניהם לחצאין. או בשאינו נותן שכ"ט ופלגא בהפסד ותילתא באגרא לנותן. א"כ עדיין ספק איך נדייני' דינא אם כך או כך ולא ראיתי הכרע לזה בד' הפוסקים הנ"ל. ואף גם לפי' הרי"ף ורא"ש וכן לפרש"י ותוס' הגם דלפ"ז מימרא זו אינה כוללת כ"א אופן א' היינו שיהי' השכר וההפסד לחצאין ושיתן שכ"ט. מ"מ כיון שעל האמת יש לפנינו עוד שתי דרכים היינו פלגא באגרא ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגרא אשר לפה"נ לכאורה בפוסקים לכ"ע נלמד מההיא דרבא דפ' א"נ דמתק"ח או במנהג יש לדון כן בסתם עסקא (דאילו בדפירשו נראה דרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם החולק על רבותיו וס"ל גם בחלק קטן יותר בריוח למקבל מבהפסד סגי). וגם הרי מהא דאמרי' כאן פ' המקבל בסמוך חדא עסקא ותרי שטרי כו' משמע דע"כ בסתמא דנין פלגא בהפסד ותילתא באגרא (או להיפוך) וכדפרש"י שם בהדיא וז"ל משום דסתם עיסק' תילתא באגר לבעה"ב כו' והרי בהך דפלגא מלוה כו' פרש"י ג"כ פ' א"נ במתני' (ד' ס"ח) וז"ל סתם המקבל כו' כדלעיל. וא"כ איך שייך ב' או ג' פסקי' שונים בסתמא ולמי ניתן הברירה כו'. וגם בההיא דשטר כיס דיתומי' הרי אף לפמ"ש הרמב"ן לעולם דיינינן פלגא בהפסד מ"מ כיון שיכלל בזה ג"כ אופן שיהי' גם השכר למחצה ושיתן שכ"ט א"כ למה גובה מחצה ינוכה השכ"ט עכ"פ וכ"ש לפ"מ דמשמע בש"פ דגם פלגא באגר ותילת' כו' והנה אם כי לע"ע לא מצאתי בזה דבר ברור ודרך סלולה ולפה"נ אין ד' הפוסקי' בזה עולים בקנה א' ויש גמגומים וספיקות (בכולם או) ברובם עכ"פ. עכ"ז אמרתי לעיין ולפטפט בזה כולי האי ואולי כו':

ג הנה לפרש"י לכאורה יש לומר שהרי יש ב' אופני עסקי סתמא כנ"ל א' סתומה לגמרי ב' שפירשו השכר למחצה (וכה"ג) ובהפסד סתמו (וכנהוג גם עתה כו' דלא אסקי אדעתייהו הפסד כו') וא"כ יש לומר דס"ל דמש"א פלגא מלוה כו' איירי בדפירשו השכר למחצה וכדפרש"י במתני' הנ"ל סתם המקבל פרקמטיא כו' למחצית שכר כו'. וכנזכר גם במשנה שם למחצית שכר כו' וכן בפ' המקבל פרש"י המקבל פרגמטי' כו' למחצה שכר כו'. וע"ז פסקי' דמסתמא ניחא להו שיהי' פלגא מלוה כו' ר"ל גם בהפסד וממילא צריך ליתן שכ"ט (וממילא ה"ה אם פירשו השכר לשליש ולרביע לנותן או למקבל דיינינן דגם חלק ההפסד יהי' כן ויתן שכ"ט). ומה שפרש"י בההיא דחדא עסק' ותרי שטרי כו' דסתם עסקא תילתא באגרא ובעה"ב כו' איירי בסתומא לגמרי דאז דייני' פלגא בהפסד לתילת' באגרא (וההיא דשטר כיס דיתומים יש לומר לפ"ז דאיירי בסתומה לגמרי כו'). אך לפ"ז הם דברים בלי טעם דכיון דבדפירשו השכר אמרי' דמסתמא ניחא להו שגם חלקי ההפסד יהי' שוה לחלקי השכר ושיתן שכ"ט למה לא נימא הכי גם בסתומה לגמרי דבהכי ניחא להו. וכמו"כ להיפוך אם בסתומה דינינן פלגא בהפסד ותילתא באגרא מה סתירה יש לזה במה שפירשו חלקי השכר הרי ג"כ יש לומר דדעתייהו בהפסד יופחת על המקבל לפ"ע פלגא ותילת' כו' (וכ"ש בשפירשו השכר שליש לנותן דודאי אין סתירה מזה לשיהי' פלגא בהפסד). ועוד דבאמת הא דפלגא ותילתא (לפה"נ) אין לזה רמז ויסוד בגמ' זולת ההיא דרבא גבי רב עיליש. והרי התם נזכר ב' צדדים בשוה. אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד כו'. מנלן לפסוק בסתו' פלגא בהפסד ותילת' באגר' ולא להיפוך. בשלמא לשיטת רמב"ן וסיעתו הנ"ל יש לומר דהיינו דקמ"ל הך מימרא דנהרדעי דלעולם פלגא מלוה לענין הפסד דאמדי' דעתייהו דבהכי ניחא להו לעולם מצ"ע (וכנ"ל כמ"ש השט"מ בשם הרר"י ולא תליא בחלקי השכר). ולכן היכא שאינו נותן שכ"ט ע"כ פלגא בהפסד ותילת' באגרא דיינינן ולא להיפוך. אבל לפי הנ"ל לפרש"י דהך דנהרדעי איירי בדפירשו השכר ואשר ע"כ אמרי' דניחא להו שיהי' גם חלקי ההפסד כן ושיתן שכ"ט. וא"כ מלבד שקשה למה לא נימא גם בסתמא כן שזוהי קוש' א' הנ"ל יותר קשה ג"כ דעכ"פ הרי אין ראיה מכאן לשנאמר בסתומה פלגא בהפסד ותילת' באגרא ולא להיפוך. ומלבד שבלא"ה לא א"ש שב' מימרו' סמוכי' ותכופין זל"ז ובשניהם נקטו לשון עיסקא סתם ונוקים להו בענייני' שונים וחלוקים בדיניהם והכל בסתימות כו'. גם לשון רש"י שכ' גבי ההיא דחדא עיסקא כו' וז"ל דסתם עיסקא תילת' באגר כו' דכיון דפלגא מלוה כו' לא א"ש לפי הנ"ל דההיא דפלגא מלוה איירי בדפירשו השכר וכאן איירי בסתימה. והרי הם ב' עניינים חלוקי' באופניהם ודיניהם לא ה"ל לתלותם זב"ז:

ד אמנם לפי' רמב"ן וסיעתו לכאורה יתכן לומר ע"ד הנ"ל והוא דמאי שלדידהו הך דפלגא מלוה כולל ב' אופנים. בשנותן שכ"ט ובשאינו נותן שכ"ט כו' כנ"ל. הינו דבסתומ' לגמרי דיינינן פלגא בהפסד ותילתא באגרא. דסתם עיסקא מיני' ובי' שקיל (השכ"ט) והיינו הא דחדא עיסקא ותרי שטרי ע"ש בחידושי הר"ן בסופו וכדמשמע נמי מההיא דרב עיליש שכן הי' המנהג (ותק"ח) שיהי' השכ"ט מיני' ובי' עד"ז. ואף דשם איתא נמי להיפוך פלגא באגרא כו'. הרי זה נשמע מהך דנהרדעי דמסתמא ניחא להו בפלגא מלוה לענין ההפסד. וא"כ לא משכחת מיני' ובי' בסתומה אלא פלגא בהפסד ותילתא כו' ולא להיפוך. והיכא דפירשו השכר למחצה. והרי לענין ההפסד אמרי' דלעולם מסתמא ניח"ל בפלגא מלוה א"כ ע"כ נותן שכ"ט. והיינו מתני' דאין מושיבין כו' למחצית שכר אא"כ נותן שכרו כו'. ואם פירשו השכר בענין אחר. הנה אם פירשו פחות ממחצה לנותן. הנה בתילת' לכאורה נראה שדינו כסתמא פלגא בהפסד כו' דכיון דבסתומה לגמרי הכי דיינינן למה ישתנה הדין במה שפירש תילתא בשכר כו'. וה"ה אם התנו בשכר פחות מתילת' לנותן עדיין י"ל שבהפסד יהי' למחצה מאחר דאמרי' דבהכי ניח"ל מצד עצמו כו' ויהי' השכ"ט מיני' ובי' (אלא שיהי' יותר מכפי ערך פלגא ותילת' כו' ומה בכך). ואם פירשו השכר יותר מתילת' לנותן לכאורה נראה דעד מחצה הכל י"ל דההפסד יהי' למחצה דבהכי ניח"ל כו' ושיתן שכ"ט כיון שבכה"ג השכ"ט דמיניה ובי' פחות מכשיעור כו'. וכדחזינן בהתנו השכר למחצה לפי הנ"ל דמבטלינן אז הא דסתם עיסקא מיני' ובי' שקיל שכ"ט. כדי שיקום הך תק"ח דפלגא מלוה בהפסד ניח"ל כו' וה"ה והוא הטעם כאן. ולפ"ז כל כה"ג נכלל בדינא דמתניתין דלאו דוקא למחצית שכר אלא ה"ה פחות ממחצה לנותן עד תילתא כו'. ואם פירשו השכר יותר ממחצה לנותן לכאורה נראה כיון דאז ע"כ נתבטל הא דאמרינן מסתמא ניח"ל בפלגא מלוה לענין הפסד. (דא"כ אף שכ"ט לא מהני בזה). שוב י"ל דמסתמא מיני' ובי' שקיל שכ"ט והיינו שיהי' ההפסד יותר לנותן עד כדי ערך השיעור דפלגא ותילתא כו' אלא שקצת צ"ע אולי כיון דאמרינן דמסתמא ניח"ל בהפסד למחצה א"כ בשפירשו השכר יותר ממחצה לנותן נימ' דשטר שיש בו רבית הוא כו'. ומ"מ נראה דיותר י"ל דלא מחזקי' אינשי ברשיעי ומסתמא בכה"ג הי' דעתם שההפסד יהי' יותר לנותן כו'). כללו של דבר דלפ"ז יש לנו ב' יסודות. א' מתק"ח דפלגא מלוה לענין הפסד ניח"ל כו' והב' דמסתמא (הנהוג) שנוטל השכ"ט מיני' ובי'. וכל שאפשר לקיים שתיהן כגון בסתומה לגמרי וכן בדפירשו השכר לנותן תילתא או פחות. הכי דיינינן פלגא בהפסד ותילתא בשכר לנותן. וכל שא"א לקיים שתיהן אז היסוד דניח"ל בפלגא כו' חזק יותר (שזהו מתק"ח). ולכן בדפירשו השכר לנותן מתילת' עד פלגא דוחה יסוד זה ליסוד דמיני' ובי' והיינו דינא דמתניתין כו'. אבל אם פירשו השכר לנותן יותר ממחצה דאז ע"כ מתבטל הך דפלגא מלוה. י"ל דאז יש לקיים הך דמיני' ובי' כו'. (והא"ש לפי"ז ההיא דשטר כיס דיתומים דמיירי בסתומ' לגמרי (וכה"ג) דאז הדין פלגא בהפסד כו' וליכא שכר טירחא כו':

ה והנה אם הי' ברור שכן דעת רמב"ן וסיעתו הי' נראה (כדי למעט מחלוקת) שאף בדברי רש"י (ותוס') יש לדחוק ולהעמיס כן. דמ"ש במתניתין דאין מושיבין חנווני, (וכן בפ' המקבל) דטעמ' כו' פלגא מלוה כו'. דסתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל חצי אחריות כו'. אין הכוונה לתלות זב"ז דוקא. ר"ל דכיון דהשכר למחצה מש"ה דנין דגם האחריות כן. אלא הא דדנין שהאחריות למחצה היא מצד עצמו אף אם התנו חלוקת השכר בענין אחר וכ"ש בסתימות. וזה שא' פלגא מלוה כו' לעולם כו'. ונקט למחצית שכר משום דבהכי איירי מתניתין. ודמש"ה צריך ליתן שכ"ט דוקא. וכנ"ל להרמב"ן. ומ"ש גבי ההיא דחדא עיסקא ותרי שטרי דסתם עיסקא תילת' באגרא ופלגא בהפסד. היינו בסתומ' לגמרי. וזש"ש דכיון דפלגא מלוה כו'. דההיא דנהרדעי פלגא מלוה לעולם קאמר מצד עצמו כו' וככל הנ"ל לרמב"ן וסיעתו. ודברי התוס' דפ' המקבל ודאי א"ש בפשיטות גם לדעת הרמב"ן עי"ש. ולכאורה הי' נרא' דגם בדברי הרי"ף יש להעמיס בדוחק כהנ"ל. ומ"ש גבי דניח"ל ללוה ולמלוה כו' ואי איכ' רווח' שקיל פלגא. לאו משום דסתמ' הכי דיינינן. אלא דאסבר' לה אהיכ' דפירשו השכר למחצה כו' ומש"ה כ' ג"כ דשקיל אגריה מיני' כו'. ואילו בסתומ' לגמרי דיינינן תילת' באגר' ופלגא בהפסד כמ"ש גבי ההיא בחדא עיסקא ותרי שטרי כו'. אבל ז"א דהא אסבר' לה לההיא דניח"ל כו' ואי איכ' רווח' שקיל פלגא. דאמרי' פקדון ברשות' דמרי' קאי וכמאן דאיעסק בי' איהו דמי. והרי זהו נתינת טעם לדון כן בסתומ'. דאילו בדהותנו בפירש השכר למחצה מאי צריך להאי טעמ'. וכן בדברי הרא"ש שכתב הנותן ממון כו' בסתם תק"ח שיהי' חציו מלוה ואחריותו כו' וגם הריוח שלו כו'. ודאי משמע בהדיא דאסתומ' לגמרי קאי וכדלעיל (אות א'). ובתשוב' הרי"ף שהובא בשט"מ פ' א"נ שם (ד' קכ"ג ב') ראיתי שכ' דהא דאמרה המשנה למחצית שכר אין הכוונה החצי בשוה אלא איזה חלק שיהי' ר"ל למחצה ולשליש ולרביע כו' והקשה דא"כ למה אמרי נהרדעי פלגא מלוה כו' (דוקא) ותירץ שלא רצו בזה שהעיסקא לא תהי' אלא פלגא כו' אבל רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בשכר הוא מה שיהי' בתורת מלוה כו' ואם הסכימו על חצי בריוח אז יהי' החצי בתורת מלוה כו' ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כ"א השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש כו' עכ"ל (בשו"ק) והנה עם היות שזהו דלא כנ"ל בד' הרי"ף בהלכות דמיירי בסתומ' אלא דמיירי בדהותנו השכר למחצה. (ומשמע לכאור' דבסתומ' אין הדין כן דא"כ ה"ל לתרץ כן ר"ל להעמיד הך דנהרדעי בסתומה. ומ"מ אינו מוכרח די"ל דלפמש"ש ס"ל דאין דרך כלל ליתן בסתימות לגמרי). מ"מ כיון דמפורש בדבריו דהא דדנין פלגא מלוה לענין הפסד אינו מצד עצמו ע"ד הנ"ל לרמב"ן אלא שתלוי בחלקי השכר. ושלעולם דנין החלק בהפסד כהחלק בהשכר. הוא כמשנת"ל עפ"י משמעות פרש"י. א"כ שוב א"א לומר כנ"ל להרמב"ן דבסתומ' דנין פלגא בהפסד ותילת' באגרא שיהי' השכ"ט מיני' ובי'. וההיא דנותן שכ"ט היינו בדפירש השכר כו'. דקשה שא"כ הם דברים בלי טעם וככל הנ"ל אות ג' לפמשנת"ל עפ"י משמעות דברי רש"י ומאחר שמצינו שכן דעת הרי"ף בתשו' בהדיא שוב גם דעת רש י יותר י"ל ג"כ הכי. וכ"ש שלפ"מ דמשמע מהרי"ף בהלכות והרא"ש דהך דנהרדעי מיירי בסתומ' לגמרי ודנין בזה השכר וההפסד למחצה ונותן שכ"ט. א"כ מתי דנין ההיא דפלגא ותילת' כו' והדק"ל לדידהו:

ו ובאמת אף לפי דעת רמב"ן. לפ"מ שראיתי כעת בשט"מ פ' א"נ (ד' קכב ע"ד) שהעתיק דבריו שם. הנה עם היות שגם שם נראה שהולך ע"ד הנ"ל דהאי דפלגא מלוה היינו דהכי דיינינן לענין הפסד מצד עצמו כו' דמש"ה כתב שם (סע"ד) דאם התנו שיטול המתעסק ג' חלקים בשכר או יותר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תיקנן כו' עכ"ל. והיינו ממש כנ"ל (אות ד') אליבי' בדהתנו פחות מתילת' בשכר לנותן כו'. (אלא דלפי המסקנא ברמב"ן שם דס"ל דבההיא דפלגא ותילתא אזלי לעולם בתר חלק המלוה ר"ל דכפי החלק שהתנו בשכר למקבל. אם יהי' שם הפסד יפסיד המקבל ב' שליש מחלק זה (שהוא ראוי להיות נחשב מלוה כו') וכן הוא ג"כ עפ"י דעת הרמב"ם דשם בזה. וא"כ גם בדהתנו שיהי' ג"ח בשכר למקבל. הרי אף עפ"י חשבון דפלגא ותילתא אינו מגיע לו הפסד יותר ממחצה וא"צ כאן להך סברא דלעולם דיינינן פלגא מלוה מצד עצמו כו'. אלא דלהכי נקט רמב"ן שם ג"ח בשכר או יותר. ור"ל דאף אם התנו שיטול המקבל יותר מג"ח בשכר. דאז הב' שליש מזה שיש לו להפסיד עפ"ח דפלגא ותילת' יעלה יותר מפלגא. מ"מ לא יפסיד יותר מפלגא מהא טעמא דלעולם דיינינן פלגא מלוה כו'. ושם ד' קכ"ג רע"א ביאר יותר הטעם בזה דאי לאו משום תקנתא כיון שלא קיבל עליו לשלם הי' פטור לגמרי כו' (וע"ש דנקט בלישנא בדהתנו שיטול המקבל ג' חלקים בשכר ולפי הנ"ל ע"כ ט"ס הוא וצ"ל יותר מג"ח דבג"ח בלאה"נ עולה רק מחצה בהפסד כנ"ל). ומשנת"ל דעפ"ח דפלגא ותילת' אם התנה תילתא בשכר לנותן ראוי להיות פלגא בהפסד. ואם התנו פחות מתילתא בשכר לנותן הי' עולה עפ"ח פחות ממחצה בהפסד לנותן אם לא דאתינן עלה מכח דלעולם ניח"ל בפלגא בהפסד כו' היינו לפ"מ שהי' נ"ל לכאורה דחשבון דפלגא ותילתא הוא כפשוטו ר"ל דכמו שאילו התנו פלגא בהפסד אז ודאי הדין תילתא לנותן בשכר כדאמרי' בגמ' אי פלגא בהפסד תרי תילתא באגרא למקבל כו'. ה"ה להיפוך אם התנו תילתא באגרא לנותן ראוי להיות פלגא בהפסד. אבל הרי כבר הקש' רמב"ן שם דהך דאי פלגא באגרא כו' ואי פלגא בהפסד כו' אין השיעורים שוין וכן הקשה הראב"ד שבשט"מ דפ' המקבל ולפמש"ש דאולי המנהג הי' כך נראה דלפי"ז באמת עולה כפ"מ שהי' נראה לי כנ"ל) ולתירוצם נראה הכוונה דיש חילוק בין כשפירש התנאי פלגא בהפסד דאז חשבי' שפלגא הי' ראוי להיות כמלוה לגמרי גם לשכר אלא שמקבל המקבל עודף באגרא משום שכ"ט ועודף זה היינו שליש מחלק המקבל (לרמב"ן או שליש מחלק הנותן להרמב"ם אלא כאן הכל שוה שעולה ב' תילת' כו'). ומשא"כ כשהתנאי הי' תילת' באגרא לנותן. דאז חשבי' שהך תילת' שהוזכר בתנאם ראוי היה להיות פקדון לגמרי גם לענין הפסד ומוסיף הנותן לשאת בהפסד משום שכ"ט והוספ' זו היא שליש מחלק המקבל כו' ובזה גם להרמב"ם הכי הוא). וא"כ יעלה פחות ממחצה הפסד למקבל כמובן. וכשהתנו חלק רביע בשכר לנותן וג"ח למקבל אז עולה בהפסד פלגא מכוון כו'. וכשהותנו יותר מג"ח בשכר למקבל אז הי' עולה לו עפ"ח יותר ממחצה בהפסד. וע"ז כתב דמ"מ אינו משלם יותר מטעם דלעולם דיינינן בדלא פי' ההפסד דאינו יותר מפלגא מלוה. וה"ז בגוף ס' זו כמשנת"ל (אות ד') להרמב"ן אלא דכ"מ שנת"ל תילתא בשכר לנותן לפמ"ש רמב"ן כאן צ"ל הדין כן ברביע שכר לנותן דכן עולה החשבון לפי ערך פלגא ותילתא להרמב"ן דוק ותשכח)) אבל הרי שם בריש דבריו כתב דבדהתנו פלגא בשכר נוטל המקבל תילת' בהפסד וע"ש שהסביר הדבר דלכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא בשכר ובהפסד ושיתן שכ"ט (ומלשון זה משמע דבסתומ' לגמרי כך הדין וצ"ע) וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והי' מן הדין שיטול מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בע"ה מפסיד שליש מן הראוי לו כו' והוא בשכר עמלו כו' עכ"ל. וה"ז שלא כמשנת"ל לדעתו דלפ"ז הי' ראוי בכה"ג שהותנה השכר למחצה שיהי' נשאר התקנתא דפלגא מלוה (גם) לענין הפסד ושיתן שכ"ט. (ויודחה היסוד דמיני' ובי' כו') ומה זה שכתב שדין העסק הוא פלגא בשכר ובהפסד ושיתן שכ"ט מתי דנין כן. הרי לפמש"ל כל פרטי התנאים בכולם דנין השכ"ט מיני' ובי' ל ערך פלגא ותילתא (זולת בהותנה יותר מג"ח בשכר לנותן. אז לבד אהני הסברא הנ"ל דלעולם דנין פלגא מלוה לענין הפסד. ואין המקבל נוטל בהפסד יותר מפלגא כו' כנ"ל) וע"ש שהזכיר ג"כ מ"ש הרי"ף בתשובה שאם התנו בשכר לשליש ורביע למקבל לא יהי' בתורת מלוה אלא השליש כו' (והיינו דנותן שכ"ט) ועכ"ל הרי הוא פוסק בזה שיהי' השכ"ט מיני' ובי' ויופחת ההפסד למקבל לפי חילוקי הדיעות בחשבון דתילת' ופלגא. ולא הזכיר כלל שזה שלא כהרי"ף ומאיזה טעם שחולק עליו. וכ"ז צ"ע. גם במקור הדין דתילת' ופלגא בההיא דרב עיליש. דאמרי' דמ"ש בשטר פלגא באגרא ובהפסד ה"ז כאילו כתב פלגא באגרא או בהפסד (והברירה למקבל כו') ושוב אמרי' מבחוץ ור"ל אי פלגא באגרא אז תילתא בהפסד למקבל ואי פלגא בהפסד אז תרי תילתא באגרא. והרי לפי הנ"ל קשה דאי פלגא באגרא הל"ל דאז גם בהפסד כן ושיתן שכ"ט כו'. אך בזה י"ל דהא בלא"ה (לכל הפי') קשה כיון דבהאי שטר הי' מפורש פלגא באגרא ובהפסד למה נוציאנו מפשטי' ואי משום דאיסורא לא ספי הי' לנו לומר שהכוונה שיתן שכ"ט. אע"כ צ"ל דכאן יש הוכחה שאין הכוונה לשכ"ט אי מטעמא שכתב הרא"ש פ' המקבל דהיינו לפי שהי' כ' בשטר פלגא באגרא ובהפסד ולא פירש בו השכר כו' או מאיזה טעם וסברא אחרת. א"כ מהאי טעמא נמי הוא דאמרינן כאן דאי פלגא באגרא ע"כ תילתא בהפסד כו'. ועפ"ז י"ל (קצת) דגם דברי רמב"ן הנ"ל מש"ש בריש דבריו בהותנה פלגא בשכר שנוטל המקבל תילתא בהפסד לאו אתנאי דעלמא בכה"ג קאי אלא דקאי התם אהאי שטרא דרב עיליש דשם ע"כ הכוונה שיהי' השכ"ט מיני' ובי' כו' כנ"ל. ואעפ"י שאח"כ כל המשך דבריו נראה דקאי בעלמא בדפירשו חלקי השכר (או ההפסד) בלחוד. הרי לא דיבר שם בדפירשו השכר למחצה. רק בדפירש השכר פחות ממחצה למקבל כמו לשליש ולרביע ובזה חולק באמת על הרי"ף בתשובה דס"ל דאז דיינינן גם בהפסד כן ושיתן שכ"ט ורמב"ן כיון דס"ל דהאי דפלגא מלוה עיקרו לא נאמר רק לענין ההפסד. ובדפירשו השכר פחות ממחצה למקבל ע"כ נדחה זה (וכדמסיק רמב"ן שם סע"ד בהדיא). ושוב אמרי' דנוטל השכ"ט מיני' ובי' כו' וכדלעיל. וכן דיבר שם בדפירשו השכר ג"ח ויותר למקבל. דבזה שפיר דן לפמשנת"ל דפלגא בהפסד כו'. ובדפירשו השכר ממחצה ועד ג"ח למקבל לא דיבר שם במסקנא כלל עי"ש. ומ"מ כ"ז אינו שוה לי ודוחק גדול דלמה לא דיבר באמת בדפירש ממחצה ועד ג"ח ולהשמיענו דבזה דנין פלגא בהפסד ושיתן שכ"ט. וליתן טעם וחילוק בין זה לההוא שטר' דר"ע כו' כנ"ל. וגם למה לא נזכר כלל שדבריו הם שלא כדברי הרי"ף בתשובה שהובא בדבריו שם ולפרש הטעם שחולק. וגם מש"ש בריש דבריו מפני שדין העסק הוא פלגא בשכר ובהפסד ושיתן שכ"ט משמעו שר"ל דבסתומא לגמרי כך הדין. וה"ז דלא כדלעיל. לכן לפה"נ דרך תירוץ דלעיל בענין שני הפסקי' דמה דלפעמים דנין שיהי' השכ"ט מיני' ובי' פלגא ותילתא כו' זהו בסתומא ומה שלפעמים דנין שיתן שכ"ט ויהי' חלקי השכר וההפסד בשוה זהו בדפירש השכר למחצה (וכה"ג כנ"ל) אין זה דרך אמיתי (בכוונת הפוסקים ולשוא עמלתי). וא"כ הדק"ל איך ומתי יתקיימו ב' הפסקים שונים כו'. וראוי לתור דרך אחר בזה:

ז ונראה לכאורה דע"כ צ"ל דבאמת שני הפסקים יש להם קיום בכל העסקות (בין בסתומא ובין כו'). והכח ניתן להנותן לברור באיזה שירצה וז"ש רמב"ן שבחידושי הר"ן פ' המקבל דאי יהיב ליה אגרא כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' (ומעין זה בנמ"י שם) ר"ל דבדידי' תליא ברצותו יהיב וברצות וכו'. ולפ"ז דברי רמב"ן שבשט"מ פ' א"נ הנ"ל צ"ל דמיירי כשבוחר הנותן בשכ"ט דמיני' ובי'. וכן בשאר פוסקי' (ובגמ') מה שלפעמים משמע שבסתמ' דנין פלגא ותילתא ולפעמים משמע שדנין שיתן שכ"ט ושיהי' הכל למחצה. קן בשפירשו השכר (או ההפסד) למחצה ולשליש ורביע (לנותן או למקבל) דמשמע לפעמים שדנין כך ולפעמים כך (רק שלא יהי' רבית כו') היינו הכל שתלוי לפ"מ שבוחר הנותן. ובאמת שכן משמע לכאורה להלכה מדברי השו"ע סי' קע"ז שבתחילה בס"ב ג' כתב הדין דבסתמא נותן שכ"ט כו'. ואח"כ בס"ד כתב עפ"י דברי הרמב"ם פ"ו מה' שותפין ה"ג הנותן כו' סתם כו' וכשבאו לחשבון לא רצה ליתן לו שכר כו' יהי' שכר המתעסק כו' שליש כו' משמע שהברירה תלוי ברצון הנותן. וכ"כ הגאון בעל ח"ד בהדיא וז"ל סק"ח לא רצה כלומר שהברירה בידו או ליתן לו שכרו כפ"ב או ליתן לו תרי תילתא באגרא כו'. ובבאורים שם סק"ח ביאר בהדיא דהיינו אף שכבר ידוע שיעור הריוח כו'. ולפ"ז נראה דהדיני' שנזכר שם בשו"ע סכ"ז בהתנו על חלוקת הריוח בלבד או על חלוקת ההפסד בלבד שלכל הדיעות שבב"י שם (והן הן ג"כ הדיעות שברמב"ן שבשט"מ דפ' א"נ הנ"ל) נוטל השכ"ט מיני' ובי' עפ"ח דפלגא ותילתא. צ"ל דכ"ז איירי כשבוחר הנותן בזה כו' כנ"ל. דלחלק ולומר דבעסקא סתמא דוקא שבשו"ע ס"ד הברירה ביד הנותן. משא"כ בדפירשו חלוקת השכר או ההפסד שבס' כ"ז אז הדין בשכ"ט מיני' ובי' דוקא. אין לזה טעם וסברא כלל וגם הרי עיקר הדין דנותן שכ"ט כפ"ב הוא מהמשנה דאין מושיבין ושם הרי פירשו למחצית שכר וכבר כתב הרי"ף בתשו' דלעיל דה"ה לשליש ורביע כו'. אע"כ הפוסקים שבס' כ"ז מיירי כשהנותן בוחר בשכ"ט דמיני' ובי'. וכמ"ש הב"י על הטור שכתב בסתימות ותק"ח הוא כו' שיקח המקבל חצי הריוח כו' שליש האחריות כו' וכתב ע"ז הב"י (דף ק"ל ע"ג) שדברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן שכרו כפ"ב כו'. שוב ראיתי שכ"כ מהריק"ש ס' כ"ז בהדיא עי"ש אלא שלפ"ז צ"ע מש"ש ס"ג ע"ש. אך מ"מ הדבר צריך תלמוד ועיון, דמלבד שכ"ז דוחק בסתימת דברי הגמ' ופוסקי' לומר דכ"מ שנזכר בסתם שיתן שכ"ט וכן כ"מ שנזכר בסתם שיהי' השכ"ט מיני' ובי' הכל ר"ל שתלוי בנותן שבוחר לו כך או כך בעת החלוקה אחר שיודעי' הריוח או ההפסד ובוחר בטוב לו כו'. ולמה לא אישתמיט בשום מקים להשמיענו כזאת. ואף גם בדברי הרמב"ן שבחידושי הר"ן הנ"ל שכתב דאי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' אין משמע דרך ברירה דא"כ מאי הכי דיינינן דמשמע שהב"ד דנין כן בע"כ כו'. ואף גם לשון שו"ע ס"ד מ"ש לא רצה כו' יהי' שכר המתעסק כו' ק (כ"ש) לשון הרמב"ם שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן כו' ולא רצה כו' שיהי' שכר המתעסק כו' שליש כו' אין משמעו דרך ברירה ממש אלא שאז (כשלא רצה כו') חל עליו תק"ח וחיוב בע"כ שיהי' השכר מיני' ובי' כו' אף שעולה יותר משכרו כפ"ב. והכי קצרה יד לשונם לכתוב דרך ברירה לנותן בזה. וסמכו כולם על הגאון ח"ד שפי' הכוונה כלומר שהברירה בידו כו'. (וע' ביה"ג סק"ו שכתב ומפרש (הרמב"ם) מש"ש אי פלגא באגרא כו' באינו רוצה כו' אז פוסקין לו ב"ד תרי תילתא כו'. וגם זה אינו מובן למה לא יפסקו לו ב"ד שיתן שכ"ט ומה בכך שאינו רוצה כו'). ועוד קשה שהרי עיקר דין חכמי המשנה הי' שיתן שכ"ט כפ"ב. ומה שהתירו חכמים (דאח"כ) שיהי' השכ"ט מיני' ובי' (ובספק כו') היינו משום דלפעמים יעלה רווחא טובא דמטי ליה כפ"ב או טפי כו' כמ"ש תשובת. רשב"א הובא בכ"מ שם ה"ב (דקי"ז רע"ב ובב"י) ונראה דעיקר ר"ל משום דלפעמים יעלה טפי מכפ"ב כו' (וברמב"ן שבשט"מ פ' א"נ (דף קכ"ג ב') נראה דצ"ל ג"כ או טפי כו'). ואם איתא שהברירה לנותן כו'. הרי אם יעלה ריוח טובא יבחור בשכ"ט כפ"ב ולמה הקילו נגד דין המשנה דאם יהי' הפסד או ריוח מעט יבחר בשכ"ט מיני' ובי' ואין כאן שיעור שכ"ט כפ"ב ורק כשיהי' ריוח טובא אז יתן שכ"ט כפ"ב כו'. ומלבד כ"ז הנה לפה"נ הרי זוהי דעת הראב"ד שבבעה"ת שמ"ו ח"ג הובא ב"י (דף ק"ל רע"ג) וכן הובא בשט"מ פ' א"נ (ד' קכ"ג ע"ג קרוב לסופו). ע"ש דס"ל בדפירשו השכר למחצה הברירה לנותן לבחור בשעת החלוקה. דכשיש ריוח (בוחר בשכ"ט מיני' ובי') אינו נותן שכ"ט שאומר אילו הי' הפסד הי' מקבל עליו ב"ח. ואם יש הפסד הרבה כו' בוחר בשכ"ט כו'. והרי סיים הב"י ע"ז שתלמידי הרשב"א דחו זה ושכ"כ הרא"ה. גם בגי"ת שם שמ"ו ח"ג ס"ו (ד' נ"ה ע"ד) כתב על סברת הראב"ד שהיא סברא זרה כו' עי"ש. ומשמע דלא קי"ל כוותי'. וא"כ הדינים שבסכ"ז בשו"ע וב"י שם וטור בשם רמ"ה (שעליו כתב גי"ת שזה דלא כהראב"ד) הכוונה כפשוטו שכך הדין בהחלט דנוטל השכ"ט מיני' ובי' ולא שתליא בבחירת הנותן וממילא גם בסתומא לגמרי שברמב"ם ושו"ע ס"ד ג"כ אין ראו שיהי' תליא בבחירת הנותן. וכנ"ל דאין טעם וסברא לחלק ביניהם בזה. ובשגם שעיקר הדין דנותן שכ"ט כפ"ב הרי נזכר במשנה וגמרא ופוסקי' דפירשו חלקי השכר כנ"ל וכן בשו"ע הרי על הדין דשכ"ט כפ"ב שבס"ב כתב בס"ג במד"א כו' למחצה שכר כו'. ועכ"ז בסכ"ז כתב בזה הדין דמיני' ובי' (בהחלט כנ"ל) וא"כ האיך שיתורץ ויתוקן בזה הב' פסקים שונים הללו כן ראוי שיתורץ בעסקא סתומא כו'. גם הרי עיקר שנדחה סברת הראב"ד הוא במ"ש תשובת הרשב"א שבב"י דאפי' תימא דאו האי או האי במשמע הל"ל דלהוי יד המקבל על העליונה משום דתפיס. והרי זה ודאי שייך בסתומא כמו בדפירשו השכר. (ולשון זה שכתב אפי' תימא דאי האי כו' במשמע. צע"ק ואפשר יתבאר אי"ה). ומה גם שהרי באמת בענין הב' אופנים שיש בשכ"ט דמיני' ובי' או פלגא באגרא כו' או פלגא בהפסד כו'. הרי פסקו הרמב"ם ושו"ע דנקטינן תרי תילתא באגרא ותילתא בהפסד למקבל ולפ"מ דמשמע בב"י (וכ"מ) היינו משום דס"ל דהתקנה הי' או כך או כך. וממילא יד המקבל על העליונה לברר כו'. ולמה בשני אופני השכ"ט בכלל אי שיתן ממש כפ"ב או מיני' ובי' יהי' להיפוך יד הנותן על העליונה לברר. (וגם לרוב הפוסקים דס"ל שם פלגא בהפסד כו' דוקא היינו משום דס"ל דזה לבד הי' התקנה (ואידך משום תנאי כו') כמ"ש רמב"ן ונמ"י הנ"ל. אבל בהני ב' אופני' אי שכ"ט כפ"ב או מיני' ובי' אי נימא דהאי או האי כו' יודו שהברירה ראוי להיות למקבל כמ"ש תשובת רשב"א הנ"ל. או שיש מקום לכאו"א בפ"ע כו'). כללו של דבר שיהי' דעת הרמב"ם ושו"ע וכל הפוסקים שהברירה לנותן לבחור בעת החלוקה אם בשכ"ט כפ"ב או מיניה ובי' לפה"נ הדבר קשה להאמר (בין בדפירשו השכר ובין בסתומ') והדק"ל:

ח שבתי וראיתי שהגאון גי"ת עם היות שבס"ו (דף הנ"ל) כתב על הראב"ד שהיא סברא זרה כו'. עכ"ז סוף ס"ח בחילוק ב' גבי נותן עסק סתם אחר שהביא חלוקי הדיעות בענין שכ"ט מיני' ובי' ושלהלכה הכריע כהשו"ע כנ"ל. באם המקבל מוחזק. (וכשהנותן מוחזק אז פלגא ופלגא כו') סיים בזה"ל. ודבר מבואר הוא לדעתי שכשבאים לחלוק ויש שם ריוח יד בעל המעות על העליונה או לתת לו כפ"ב או ב"ח בריוח כיון שכל צד מאלו הוא כפי התקנה וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל ופשוט הוא שאין סברת הראב"ד דמייתינן ענין לכאן עכ"ל. הרי דס"ל ז"ל בפשיטות. דעם היות דבדפירשו חלקי השכר לא קי"ל כהראב"ד (וממילא הדינים שבשו"ע סכ"ז הוא בהחלט כפשוטו). מ"מ בסתומ' לגמרי מ"ש הרמב"ם (ושו"ע ס"ד) ולא רצה כו' היינו לומר שהברירה לנותן בעת החלוקה. והרי זה כדברי הגאון ח"ד ז"ל. אבל מה אעשה שלא זכיתי לקבל זה שלפע"ד הדבר קשה להאמר מכמה טעמי' כמשנ"ת. ומה שנרא' שרוצה להטעים הדבר במ"ש כיון שכל צד מאלו הוא כפי התקנה. איני יודע הרי גם בדפירשו השכר שייך זה ממש. ולכאורה עלה ע"ד לתרץ ולתקן דבריו. דר"ל דכאן בסתומה כשיש ריוח. הרי בין שיתן לו שכ"ט כפ"ב ובין שיתן לו ב"ח הרי יש כאן שכ"ט עכ"פ כפי א' משתי התקנות. (וכמ"כ כשיש הפסד לפ"מ שהעלה הוא כשהמקבל מוחזק שנוטל רק תילת'. ג"כ כשיהי' הברירה לנותן ליתן שכ"ט כו'. הרי ג"כ בין כך ובין כך יש כאן שכ"ט כ"א מהתקנות עכ"פ. וז"ש לקמן בחלק ח' וכן בהיפוך כו' ע"ש). אבל בדפירשו השכר למחצה. הרי כשיש ריוח ויטול פלגא ולא יתן שכ"ט. הרי אין כאן היכר שכ"ט כלל כו'. אבל ז"א. דהא תינח (קצת) אם היו החולקים על הראב"ד ס"ל בדפירשו השכר. שיתן שכ"ט כפ"ב כו' אבל כיון דהם ס"ל (לפמ"ש הגי"ת) דבזה השכ"ט מיני' ובי'. א"כ כשיש ריוח מודים שנוטל מחצה ואינו נותן שכ"ט (והיינו שכך היא תקנה זו. שהשכ"ט סגי שיהי' מצד א' כמו בהפסד לבד כו'). ואינם חולקים אלא כשיש הפסד. והרי בזה גם אם יהי' הברירה להנותן כדס"ל להראב"ד הרי בין שיתן שכ"ט כפ"ב ובין שיהי' תילת' למקבל יש כאן שכ"ט כ"א מהתקנות עכ"פ. והנה באמת גם מה שהכריז הגאון בס"ו לכתוב על סברת הראב"ד שהיא סברא זרה ג"כ אינו מובן כ"כ לפע"ד. וז"ל שם דלפ"ז לא יהי' הנותן קרוב להפסד ורחוק לשכר וכיון שהוא בבחירתו אם יתן סתם כו' יהי' ידו על העליונה שאם יהי' שם ריוח יאמר אקח חציו שאילו הי' הפסד הייתי לוקח ב"ח ואם כו' וה"ל סתמ' כאילו פי' בהדיא פלגא באגרא ופלגא בהפסד ושטר שיש בו רבית מיקרי כו' עכ"ל. והנה מ"ש דלפ"ז לא יהי' הנותן קרוב להפסד ורחוק לשכר. אינו מובן כלל. (דהלשון אינו מדוקדק שהרי א"צ כך רק דע"ז א' בבריית' ה"ז חסיד וע"ש בגי"ת ס"ד. אלא דר"ל ע"ד שכתב הראב"ד שבעה"ת שם סס"ה (בלשון מושאל) קרוב להפסד כו' כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול כו' ע"ש אבל הרי גם כשהברירה לנותן בהפסד אם לקבל ב"ח או ליתן שכ"ט ה"ז ג"כ חלקו בהפסד גדול כו'). ונרא' דעיקרו סמיך אמ"ש וכיון שהוא בבחירתו אם יתן סתם כו' עד ושטר שיש בו רבית מיקרי. וזוהי באמת סברא זרה לפה"נ. אבל אינו מובן כיון שבגוף הנדון דאיירי בי' הראב"ד אין זרות בסברתו מנלן להוליד ממנו חדשות במקום אחר. אשר שם סברא זרה היא. דילמא באמת שם יודה. הן אמת שבחידושי הר"ן דפ' המקבל כתב בהדיא בשם הראב"ד בתשוב' דיני העסק. דגם בסתומ' לגמרי ס"ל דיד בע"ה על העליונה לבחור בענין הב' אופנים בשכ"ט דמיני' ובי' אי פלגא באגרא ותילת' בהפסד או להיפוך. דאי חזי בי' רווחא כו' (ובשט"מ שם הביא זה וסיים ותשו' דיני העסק תמצאנה בפ' הרבית וזה צ"ע דבפ' הרבית הביא רק דברי הראב"ד דלעיל כמו שהוא בבעה"ת בדפירשו השכר. ולענין הברירה אם בשכ"ט כפ"ב או מיני' ובי' כו' ולפי הנ"ל אין ללמוד זמ"ז. אבל כיון דהר"ן כ"כ בשם הראב"ד מסתמ' כ"כ הראב"ד בהדיא). ועל דברי ראב"ד אלו כיון הנמ"י במש"ש אעפ"י שאין כן דעת הראב"ד ולא על מ"ש בהשגות ואולי הוא ראב"ד אחר). ומ"מ על הגי"ת קשה כיון שהוא לא ראה זה אלא שבא ללמוד כן מדברי הראב"ד שבבעה"ת (וכדמשמע ג"כ ממ"ש בס"ח חילוק ב' בהביאו הדיעות בענין השכ"ט דמיני' ובי' כתב דיעה ה' נמשכת מדברי הראב"ד שמביא רבינו בעה"ת כו'). ומאחר דבגוף הנדון שבדבריו אין זרית בסברתו ובדבר הלמד מעניינו היא סברא זרה מנלן ללמוד זמ"ז. ותו דאף אם ראה או ידע שהראב"ד ס"ל גם בסתומ' הברירה לנותן בב' אופני' דשכ"ט מיני' ובי' כנ"ל. אכתי קשה מנלן לדחות דעתו גם בנדון שבבעה"ת מכח דסברתו זרה בסתומ' דילמא הא כדאית' כו'. ונרא' שבא ע"ז משום דס"ל דהא בהא תליא וזיל בתר טעמ'. ר"ל דאי אית' להא דהראב"ד דיד בע"ה על העליונה בנדון שבבעה"ת א"כ ע"כ גם בענין הב' אופנים בשכ"ט דמיני' ובי' בסתומ' ג"כ ראוי שיהי' יד בע"ה על העליונה וכיון דכאן זוהי סברא זרה דא"כ ה"ז כאילו פי' פלגא ופלגא כו' ומדהא לית' הא נמי לית' דלעולם לא אמרי' יד בע"ה על העליונה. אך א"כ קשה ביותר שגם לענין הברירה בין שכ"ט כפ"ב למיני' ובי' בסתומ' גופ' שהעלה כאן בס"ח ח"ב הרי ג"כ שייך ללמוד מטענה זו דע"כ לא אמרי' יד בע"ה על העליונה. וק"ו נמי הוא דאם הוא בא ללמוד מהיכא דהסברא זרה להיכא שאינה זרה כ"ש שיש לנו ללמוד בשוין. ר"ל כיון דגם בנדון דהראב"ד שבבעה"ת לא אמרי' ידו על העליונה להחולקים עליו והגם שאין שם זרות בסברתו כו') ה"ה בברירה הנ"ל כו'. (ואגב אומר שלפע"ד י"ל שגם בנדון הנ"ל שבחידושי הר"ן בשם הראב"ד אין בסברתו זרות כ"כ. ותדע שהרי הר"ן לא גימגם ע"ז כלל אף שחלק עליו מטעם אחר ע"ש. והוא דז"ל שם דאי חזי בי' רווח' מצי א' תרי תילת' בהפסד בעינא והשתא שקילנא פלגא ברווח' ואי חזי בי' פסיד' אמר כו' והשתא כו'. וי ל דר"ל דהשת' שקילנא פלגא ברווח' ואח"כ אם יהי' הפסד באמת יקבל ב"ח. וכן להיפוך כשיש הפסד. וזהו הלשון שכתב והשתא כו'. וא"כ אין זה כאילו התנו פלגא ופלגא כו' והיכ' דעתה הוא גמר וחלוקת העסק אפשר שבאמת יודה הראב"ד שאז א"א ליתן הברירה ליתן בזה כו'. גם ע"ד הטענה שכתב תשובות הרשב"א דהל"ל יד המתעסק על העליונה משום דתפיסת טענה זו אינה אלא כנגד מ"ש הראב"ד שבבעה"ת שהעסק בחזקת בעלים כו' אבל הרי הראב"ד כתב עוד שם ועוד שהרי רשות ביד בע"ה להתנות בכל תנאי כו' ונרא' להסביר זה דהא כאן היושר והדין הי' נותן שיהי' פלגא ופלגא ובלא שכ"ט אלא שמצד איסור א"ר הצריכוהו לוותר משלו עבור שכ"ט. ויש ב' אופני שכ"ט שכל א' מהם מועיל להסיר הא"ר ראוי שיהי' הברירה בזה לנותן. ובאמת אינו מובן לי כ"כ הלשון שכתב תשובות הרשב"א דאפי' תימא דאי האי או האי במשמע כו', דלפה"נ קאי על ב' התקנות שנמצא בדרז"ל ואפשר דאיהו ס"ל דלכל א' יש מקום בפ"ע. וע"ז כתב דאפ"ת שז"א אלא דאו האי כו'. אבל צ"ע דלפ"ז נרא' דלא שייך ע"ז ענין מוחזק ותפיס'. דז"א אלא בדבר שיש ספק אם דוקא כך (ולא כך) או כך ולא כך. וכגון אילו הי' ספק אם תקנה זו דוקא מועלת ולא זו או זו ולא זו. וכאשר הוא באמת בענין פלוגתות הפוסקי' שבגי"ת ס"ח שם וכה"ג. ע"ז שייך לומר שיועיל תפיס' דבספק הממע"ה. אבל כאן לפ"מ דאמרי' דאי האי או האי במשמעו היינו דכל א' מהם מהני בודאי נרא' דלא שייך ע"ז תפיס' והממע"ה כו'. ובב"י לקמן (ד' קל"א ע"ד) כתב ואם כתב בשטר או פלגא באגרא ותילת' בהפסד או כו' (להיפוך) כתב תשובות הרשב"א בשם הרא"ה דיד המקבל על העליונה משום דתפיס ושלא כדברי הראב"ד דיד בע"ה כו'. וסיים הב"י וכמו שכתבתי לעיל ונראה דהיינו מ"ש כאן (ד' ק"ל ע"ג). ואילו לא כתב תשובות הרשב"א כ"א גבי ההיא דלקמן א"ש דאעפ"י דגם שם מ"ש בשטר או פלגא באגרא כו' או כו' היינו שניתן הברירה לברור או האי או האי וכל א' מהם יועיל. מ"מ כיון שברירה זו גופ' ספק למי ניתן חם לנותן דוקא ולא למקבל או להיפוך שייך ע"ז תפיס' והממע"ה. אבל ודאי משמע בב"י כאן דגם אדברי הראב"ד שבבעה"ת כתב תשובת רשב"א לדחות משום דאפי' תימ' דאו האי כו' (בדרך את"ל ואילו התם החליטו דיד המקבל על העליונה כו'). וזה צ"ע כנ"ל. וכ"ז אינו ענין כ"כ נ"ד. רק דמ"מ אומר (כעת לפמשנת"ל) דדברי הראב"ד יש להם מקום לפע"ד ואין בסברתו זרות. ועפ"ז הי' באמת מקום לתרץ ולתקן מה שנתקשיתי בענין הב' תקנות שנמצאי' בגמ' וכל הפוסקי' ולסבול דוחק קצת ולומר דכל מקום שנזכר תקנה זו או זו בגמ' ורוב הפוסקי' (הראשוני') בין בדפירשו חלקי השכר ובין בסתומ' (דאעפ"י שדברי הראב"ד שבבעה"ת אמורי' רק בדפירש למחצה שכר. לאו דוקא אלא ה"ה (וכ"ש) בסתומ' כו') הכל הכוונה להשמיענו דזה מועיל וכן זה ושניהם שוים לטובה. ואשר ממילא מובן שהברירה בזה לנותן מטעם הנ"ל. ואף בדברי הרמב"ם ושו"ע הי' מקום לומר כן. (והיינו דבס"ב וג' וס' כ"ז מיירי בדפירש השכר למחצה ואשמעינן בס"ב וג' תקנה א' ובסכ"ז תקנה ב' הכוונה שהברירה לנותן כו'. ובס"ד איירי בסתומ' וכתב ולא רצה כו' היינו ג"כ שהברירה לנותן כמ"ש הגאון ח"ד וכן גי"ת). ומה שלענין הב' אופני' דמיני' ובי' ס"ל דיד המקבל על העליונה. י"ל או דהיינו משום דס"ל דבזה א"א שיהי' הברירה לנותן דא"כ ה"ז פלגא ופלגא כו' (וי"ל דמיירי בעת גמר וחלוקת העסק כו' וכנ"ל דגם הראב"ד יודה בזה ולפ"ז אף אי בע"ה מוחזק ויש ריוח אין לצרף הראב"ד להי"א שברמב"ם כו' ודלא כמ"ש גי"ת בח"ב). או דס"ל דעיקר תק"ח הי' כך שיהי' להמקבל שכ"ט בין כשיש ריוח ובין בהפסד כו' (וע' גי"ת בס"ח). וכן לשאר פוסקי' דס"ל בהא דפלגא בהפסד הוא בדוקא היינו דס"ל דכן הי' תק"ח (ואידך משום תנאי כו'). אבל לפמ"ש הגאון גי"ת שנדח' דברי הראב"ד מהלכה. וכן משמע בב"י. לא יתכן לפע"ד לומר דמ"מ בסתומ' הבריר' לנותן מטעמי' דלעיל וד' גי"ת בזה צ"ע:

ט ובראותי שהגאון גי"ת שם ס"ח בחילוק ח' אחר שהחליט דנקטינן כהחולקי' על הראב"ד בדפירשו חלקי השכר או ההפסד חזר והוסיף ביאור למ"ש לעיל בחילוק ב' וז"ל ולא דמי למאי דדייקינן בסוף חילוק ב' מלשון הרמב"ם דכל שלא התנו כלל. אם הרויחו יכול בע"ה לתת מה שירצה. וכן בהיפוך (ר"ל כשהפסידו כו') דשאני הכא דכבר פירש חלק א' כו' וכיון שהתחיל להתנות מש"ה ראוי לפרש החלוקה האחרת מהתנאי כפי התקנה דאנן סהדי דכך הי' כוונתם עכ"ל. (וזה הי' נכון מאד לתקן ולפרש עפ"ז דברי תשובות הרשב"א הנ"ל דמ"ש דאפי' תימא דאו האי או האי במשמע כו' קאי על השטר או הגמר שהי' ביניהם. ור"ל דאיהו ס"ל דכיון שפירשו השכר אנן סהדי דכוונתם הי' שיהי' השכ"ט מיני' ובי' כו'. ואפ"ת דאו האי כו' במשמע ר"ל במשמעות כוונתם הי' שיהי' הברירה או האי או האי מ"מ כיון שיש ספק למי נתנו הברירה הל"ל דיד המקבל על העליונה כו'. וה"ז כמשנת"ל בשטר שכתב אי פלגא באגרא כו' או להיפוך ששייך בזה ענין תפיס' והממע"ה). והנה נראה מבואר שחזרה יש כאן. דלפמ"ש בס"ו דסבר' הראב"ד סברא זרה היא ושעכ"ז כתב בס"ח חילוק ב' בפשיטות וסתימות דבסתומ' הברירה לנותן משום דכל צד מאלו הוא כפי התקנה ושפשוט דאין סברת הראב"ד (והחולקי') ענין לזה. לא ה"ל להתקשות כאן ולהמציא חדשות. אלא נרא' דכאן אסיק אדעתי' דסברת הראב"ד אינה זרה ולהיפוך להחולקי' הי' ראוי שגם בסתומ' לא יהי' הברירה לנותן. אלא שמכח הוכחה מהרמב"ם (ונרא' דהיינו ממש"ש ולא רצה כו' כנ"ל) הוכרח להחזיק במ"ש בחילוק ב' דבסתומ' הברירה לנותן. ומכח שהחולקי' על הראב"ד רבו הוכרח להחליט הדין כמותם וקשי' הלכתא אהלכת' ע"כ הוכרח להמציא סברא חדשה לגמרי כו'. אמנם התבוננתי כגוף הסברא זו ולא זכיתי להרגיש בזה לא טעם ולא ריח. ולא אאריך בזה דלדינא נרא' ודאי דז"א לפ"מ שמבואר בשו"ע ס"ג דדין המשנה וגמ' וכל הפוסקי' שדיברו בענין השכ"ט דכפ"ב הוא בכה"ג שנתן סתם למחצית שכר. ושוב ראיתי שהמריק"ש כ' דמיירי בס"ג בדפירש גם ההפסד למחצה. אבל ע"כ אזיל לשיטתו בס' כ"ה ע"ש. אבל לפ"ד השו"ע שם ע"כ כאן בדלא פירש ההפסד. ופ' במהריק"ש בסכ"ז שכ' בהדיא שהברירה לנותן דיתן שכ"ט. א"כ תמוה למה הוצרך בס"ג להוציא מפשיט'. וגם הרי רש"י ושאר פוסקי' פי' בטעמ' דמתניתין משום דאמרי' האי עסקא כו' סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן כו' וכן פי' בפ' המקבל בההיא דנהרדעי וכבר נתבאר דלפי"ז הא דאמרי' עבוד רבנן מילתא דניח"ל כו' היינו דניח"ל שיהי' חלקי ההפסד כחלק השכר וכ"כ הרי"ף בתשו' שבשט"מ דה"ה לשליש ולרביע אז גם חלקי ההפסד לשליש כו'. ואיך נאמר להיפוך דאנן סהדי כשפירש השכר כוונתם שיהי' ההפסד בענין אחר. ואי משום איסור א"ר הרי יש ב' אופנים כו' וכדכתב הרי"ף (ושאר פוסקי') שיתן שכ"ט כו'. לכן לפע"ד מאחר שנרא' דכאן נד הגאון ממ"ש שסברת הראב"ד זרה היא כנ"ל ואם גם זה אמת שמהרמב"ם מוכח דבסתומ' הברירה לנותן. הלא טוב לזווגם יחד ולהשוות המדות. באופן שבין בסתומ' ובין בדפירש השכר לעולם הברירה לנותן וכנ"ל. ובאמת גם מה שמחליט הדין בדפירש השכר (או ההפסד) שאז השכ"ט מיני' ובי' דוקא. מכח שרבו החולקי' על הראב"ד. ג"כ איני יודע כ"כ. דכמדומה שהוא לא הביא חולקים כ"א הרמ"ה שבטור ומ"ש והנמשכים אחריו נרא' שר"ל הטור שהביאו. (וע"ל שם (ד' נ"ה ע"ג) אחר שהעתיק ד' רמ"ה כ' גי' הני רבוות' כו' וע"כ כוונתו שם על רמ"ה וטור כו'). א"כ הרי נגד זה גם בעה"ת שהביא הך דהראב"ד משמע דהכי ס"ל. גם לפי הנ"ל אין ראי' מרמ"ה וטור שי"ל דמיירי כשאין הנותן רוצה בשכ"ט כפ"ב כו' וכמ"ש הב"י על הטור בריש הסי' וכדלעיל (וכאשר לפה"נ ההכרח לומר כן בשו"ע (בהביאו דברי רמ"ה ושאר פוסקי') בס' כ"ז שלא יהי' סותר למ"ש בס"ב וג' וכנ"ל). ובדברי תלמידי הרשב"א שבב"י אין הכרע איך פוסק לדינא (לפ"מ שהובא רק מ"ש דאפ"ת דאו האי כו' בדרך את"ל ומשמע שדעתו בענין אחר אבל איני יודע האיך) וריהטנא דלישנא דב"י משמע שפוסק לדינא כך דהברירה למקבל. וכבר נתבאר מה שיש לגמגם ע"ז. ועכ"פ כיון שא"י איך דעתו אין להעמיד יסוד כ"כ ע"ז לדחות לגמרי דברי הראב"ד. וכללו של דבר שיהי' הדין בזה בשכ"ט מיני' ובי' דוקא לא ראינו בשום פוסק בהדיא (וכ"ש שהטעם שכתב דאנן סהדי כו' כמדומ' שלא ימצא בשום פוסק). וא"כ כיון שמצינו הראב"ד ובעה"ת שהביאו ס"ל שהברירה להנותן בזה והרי ניחא להו לפ"ז דמה שנמצא בגמ' ב' התקנות (בדפירש השכר: דהיינו מתני' והההיא דרבא ברב עיליש) היינו לומר שזה וזה מועיל וטוב והברירה להצותן (בין בתחילה ובין בסוף). וגם להרמב"ם מצינו כעין זה בסתומה (לפי הנ"ל). יש לנו לייחס כזאת גם לשאר פוסקים (שלא כתבו בהדיא להיפוך) ולומר גם בדבריהם גופ' מה שנזכר בסתימות פעמים כך ופעמים כך הכוונה דזו"ז מועיל והברירה לנותן כו' כנ"ל. אך מהיות עדיין נשאר דוחק לפ"ז בלשון הרמב"ם ושו"ע דהכי קצרה יד לשונם לכתוב דרך ברירה ממש כו' (וכדלעיל אות ז' שאין פשטות משמעות לשונם כן כלל וכדמשמע נמי מדברי הגאון ח"ד גופא שהוצרך לעשות כלומר שהברירה בידו כו'). וכן הלשון דרמב"ן שבחידושי הר"ן דלעיל אי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דייני' כו' לא משמע דרך ברירה ממש כנ"ל (שם). וגם נשאר הקוש' שנת"ל (שם) דלפ"מ דמשמע בטעם שהקילו חכמי הגמ' כתקנתם דמיני' ובי' אשר לפ"ז לפעמים ליכא כלל שכ"ט היינו משום דלפ"ז לפעמים יעלה השכ"ט יותר מדינא דכפ"ב דמתני'. ועתה ראיתי שכן נראה מד' הראב"ד גופא שבבעה"ת ע"ש במ"ש סס"ה אעפ"י שלפעמים לא אירע כלל הפסד ונמצא זה מפסיד שכ"ט כיון דאי כו' שקיל תרי תילתא שרי ודין זה שוה הוא לדינא דמתני' עכ"ל. וא"כ קשה (טובא) דאי איתא דתקנתא זו הב' היינו לומר שהברירה בזה להנותן כסברת הראב"ד הרי אין בזה כ"א צד קולא נגד דינא דמתני'. דאם יהי' חומרא יברור בדינא דמתני'. ולמה הקילו נגד דינא דמתני'. דאף לפ"ד הרמב"ם ושו"ע דבין בשכר ובין בהפסד יש שכ"ט עכ"פ. אבל הרי לפעמים לא יהי' כ"א מעט. (וכשלא יהי' לא ריוח ולא הפסד ליכא שכ"ט כללא. וכ"ש לרמב"ן וסיעתו (שכן פסקו האחרונים) פלגא בהפסד ותרי תילתא באגרא דבהפסד לא יהי' שכ"ט כלל. (וכן) להיפוך להפוסקים פלגא באגרא ותילתא בהפסד. כשיהי' ריוח לא יטול שכ"ט כלל. ולמה הקילו כו':

י לכן נלפע"ד די"ל ג"כ בפירוש דברי הרמב"ם ושו"ע דבאמת אין ר"ל שיהי' הברירה ממש להנותן גם בעת החלוקה אחר שיודעים חשבון הריוח וההפסד כדס"ל להראב"ד (וכדפי' הח"ד). אלא ר"ל שאם מקודם (החשבון) לא רצה כו' שוב הדין שיהי' שכר המתעסק כו' דוקא. אפי' יעלה יותר מספ"ב כו'. והלשון שברמב"ם יפחתו או הותורו ולא רצה כו' יש לדחו' דר"ל ולא רצה (ל' עבר) כבר קודם לכן כו'. והל' שבשו"ע ס"ד וכשבאו לחשבון לא רצה כו' שפיר יש לפרשו דר"ל שבאו לעשות חשבון ועדיין לא עשוהו לא שכבר עמדו עליו. ע' לשון הב"י שכתב (ד' ק"ל רע"א) על הרמב"ם וז"ל ומ"ש אח"כ ועוד תק"ח כו'. היינו לומר שכשבאו לעשות חשבון כו'. וז"ל בכ"מ שם פ"ו הב' ה"מ דבעי' שהי' לו עסק אחר כשלא התנו מעיקר' אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לי אם כשנעשה חשבון כו' מותר שליש כו' או דינר כו' ומ"ש רבינו עוד בסמוך עוד תק"ח כו' ולא רצה כו' כלומר כשבאו לעשות חשבון ולא רצה כו' משמע בהדיא דר"ל שבאו לעשות חשבון ולא עשוהו עדיין כדרך שכתב בתחי' שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון כו' דהיינו ודאי קודם שעשו החשבון. (וע' ב"י שכתב גם ברישא אלא כשבאו לעשות חשבון אמר לו אם כו') והמעיין שם היטב נרא' דזהו עיקר כוונתו במה שבא כאן לפרש מ"ש רבינו בסמוך ה"ג עוד תק"ח כו'. ולכאורה מה זה שייך לכאן. ומה בא לתקן ולחדש במה שעשה כלומר כו'. אלא לפי דהוי פשיט' לי' דמש"ש ה"ג ולא רצה כו' אינו דרך ברירה כו' דאין הלשון משמע כן כלל וכנ"ל. (גם י"ל דא"כ לפ"מ שהבין הוא דקאי שם אכל מ"ש בה"ב (ע' ביה"ג ססקי"ז) יהי' קשה קוש' בעל מקור מ"ח שיתבאר בסמוך אי"ה). אע"כ מ"ש ולא רצה כו' ר"ל דכבר לא רצה (לשון עבר כו') ולפ"ז הי' נרא' פשט' דקאי על תחילת השותפות דאז לא רצה. וכמ"ש בסמוך לזה ולא התנו ביניהם שום תנאי דזה ודאי קאי על אז. וא"כ לפ"מ שהעלה הכ"מ דבהותנה מתחילה אף באין לו עסק אחר סגי בדינר לכל ימי השותפות קשה למה כתב בה"ג ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום כו'. לכן הוצרך כאן לפרש דמ"ש בסמוך עוד תקנו כו' ולא רצה כו' בכל יום כו' כלומר כשבאו לעשות חשבון כו' (ר"ל קודם שעשו) ולא על תחילת העסק קאי ומש"ה הי' צריך שכר עמלו בכל יום כו'. (וזהו שהוצרך הכ"מ לסיים ומתחילת השותפות לא התנו שום תנאי דלכאורה זה מפורש ברמב"ם. אלא שבא להפריד בין הדבקים דהא כדאית' כו'). ועכ"פ מכ"ז מובן דהפי' בשו"ע ג"כ במ"ש וכשבאו לחשבון לא רצה כו' ר"ל דאם בעת שבאו לעשות החשבון לא רצה בתקנה א' דשכ"ט כפ"ב (שבס"ב י"ג) שוב אחר החשבון הדין שיהי' החלוקה כפי התקנה ב' בשכ"ט דמיני' ובי' דוקא. (ולכוונה זו הוסיף בשו"ע הב' תיבות וכשבאו לחשבון דברמב"ם לית'). ובהא א"ש קוש' אלימתא שהקש' בס' מקור מ"ח על השו"ע במ"ש ס"ד ואם הוי לי' עסק אחר כו' דלמה הצריך כאן שיתן לו ב' תילת' באגרא ותילת' בהפסד הא בדהוי לי' עסק אחר סגי במותר שליש דלפי' הרמב"ם ושו"ע ס"ד היינו כתרי תילת' באגרא ופלגא בהפסד (ויותר ה"ל להקשות דאפי' בעשירתו סגי כמש"ש ס"ב). והניח זה בצע"ג ותמה על האחרוני' ששתקו כו'. ולפי הנ"ל לא קש' מידי דהיינו דקי"ל כאן בס"ד. דתקנה א' שבס"ב (ג') בין שכ"ט כפ"ב כשאין לו עסק אחר ובין דינר ומותר שליש (ועשירית) בדהוי לי' עסק אחר היא דוקא קודם שנודע החשבון אבל כשלא רצה אז שוב הדין דתקנה ב' דוקא. ובזה אין חילוק בין הוי לי' עסק א"ל (דחילוק זה נמשך מחנווני דמתניתין אבל בדרבא ועובד' דרב עיליש סתמ' איתמר כו' ע' ב"י סד"ה וה"מ). ולכאורה תמיהני על הגאון הנ"ל שהוא הביא שם כל לשון הכ"מ הנ"ל. והרי עכ"פ זאת מפורש יוצא מדבריו שם שפי' מותר שליש כו' היינו שבשעה שבאו לחלוק אמר לו. אם כשנעשה חשבון כו'. דמזה מבואר דהיינו (דוקא) קודם שנעשה החשבון. ובלאה"נ ענין אין לו מותר שליש שבגמ' ורמב"ם ושו"ע אא"ל כלל שזה אחר החשבון. דאי כשרואים שיש ריוח מאי קאמר שמואל ע"ז לא מצאו מותר כו'. ואי כשרואי' שאין ריוח לא שייך לומר אין לו מותר שליש כו' וה"ז כחוכ' כו' (וג"כ לא שייך לשון דשמואל לא מצא כו'). אך י"ל דהוה ס"ל דע"כ זה לאו דוקא לפי שהבין מ"ש וכשבאו לחשבון לא רצה כו' ר"ל דרך ברירה גם אחר החשבון כו' (וכדפי' הח"ד. הרי כתב ג"כ בהוי לי' עסק אחר לא רצה בדינר כו'). אבל לפי הנ"ל באמת לא קשה מידי. וע' ב"י (דק"ל ע"ב) במ"ש מותר שליש כו' כשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח כו'. ולפ"ז גם בדברי רמב"ן ונמ"י במ"ש אי יהיב כו' ואי לא יהיב הכי דיינינן כו' ג"כ הי' ראוי לומר עד"ז דר"ל אי יהיב קודם שנודע החשבון כו'. וא"ל אחר החשבון דיינינן בע"כ כתקנה ב' (היינו פלגא ותילת' כו' לשיטתו):

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה