אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה יב

שאלה יא

מהרב המאה"ג חו"ב מפורסם כו' מו"ה שלמה נ"י מד"א מדובראונע. שביקש מהגאון המחבר ז"ל לעיין בתשובה שנשלח לו מהרב המאה"ג המפורסם כו' מוהר"י אייזיק נ"י מד"א מוויטעפסק. שלום לכבוד אהו' ידידי' הרב הנדול המפורסם חו"ב כ"ש מוהר"ר שלמה נ"י מ"ץ דק"ק דובראוונע.

לסי' קסה פתח דברי יאיר לי אור סליחתו שלא נזהרתי להשיב מפני הכבוד. כי מכתבו הטהור הגיע אלי בעת שאפפו עלי טרדות שונות מענינים רבים לא נתנו לי השיב רוחי ממש. בטוח אני במדת חכמי' כי"ר בישראל שידינוני לכ"ז. ועל של עתה באתי לענין דשאילנא מכת"ר בנידון אשר ניתן דת הקיר"ה להוריד השער מרוכס"ף. כיצד ישלמו הלווים שלוו ברובל כסף. וחזיתי לדעתי' דמר שאם צירפו הרוכס"ף על אסיג' ותמור מאה רוכס"ף נכתב בהשט"ח שע"ה רובל. שמחויב לסלק ע"פ קורס דהאידנא שע"ה רובל. דברי מר דברי תורה הן. ולא עוד אפי' כתב בהשטר לסלק מאה רכס"ף ובעת ההלוואה חשבו בע"פ לסלק תמורתן שע"ה רובל מחויב לסלק כפי מה שחשבו בע"פ כמש"כ הנתיבות בס"ק ה' וכן מה שכתב כת"ר שאם נכתב בהשט"ח לסלק מאה רוכס"ף לזמ"פ כו' פטר נפשי' כשיסלק במנין שלווה. דברי' ברורי' המה ומה שכתב כת"ר מדעת הרשד"ם שהובא במחנה אפרים. ידוע לכת"ר שרבים פליגי עלי' כמש"כ הכה"ג בה"ג בטור סי' ע"ד. ומה שהעיר כת"ר שאם קבלם בעיסקא אפשר שיכול הנותן לבטל הפשר ושיתן לו דווקא מחצית שכר ובשבועה. ועשה מר סמוכות לזה מדברי הנתיבות בס"ק ה'. הנה הנתיבות הוציא זה ממה שהקשה על דברי הסמ"ע בס"ק ז' בשם הש"ג שההלוואות שעושין בעלי חנוות וקובעין זמן ליתן להם ריוח עד זמן פלוני זמן זה הוקבע נמי לטובת המלוה מצי המלוה לעכב מלקבלן ע"ש שהקשה דהא מקבל בעיסקא יכול לחזור בו תוך הזמן כדין פועל ושכן הקשה התומים ומחמת קושיא זו העלה בכוונת הסמ"ע והש"ג דהמלוה יוכל לעכב ע"י תחבולה שיכול לבטל התנאי. ואני בעניי שמעתי ולא אבין דקושיתו מעיקרא לק"מ דאטו פועל יכול לחזור במקום פסידא והמעיין בש"ג פרק הגוזל יראה מבואר להדיא דמתורת פסידא אתי עלה דהי' פסידא הנראה לעינים שאם הי' מחזיר לו תוך הזמן היו המעות בטלות לגמרי ע"ש. ובעיקר הדבר שהמציא שיוכל הנותן לבטל התנאי שיתן לו מחצית שכר ובשבועה. לענ"ד זה ליתא דהרי עיקר מה שכותב המקבל שקיבל המעות על מחצית שכר לאו להא נחית לא הנותן ולא המקבל. רק הוא תחבולה של היתר והכשר לדחות האיסור מהריבית שיוכלו הנותן והמקבל לקיים התנאי שלא יעברו הנותן והמקבל באיסור רבית. דומה לזה ממש כתבו התוס' בפ' א"נ ד' ס"ג ע"א בד"ה כשמשך וז"ל ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עי"ש וכן הוא בנ"ד ממש מה שכותב שמקבל על מחצית שכר וכו' אינו אלא לענין היתר שלא יעברו הנותן והמקבל על איסור ריבית וע' בתשוב' צ"ץ סי' כ' וכ"א שהביא ג"כ ראי' מדברי התוס' ויש להאריך בזה. ואין הזמן מסכים. ובלא"ה נ"ד לא דמי לנדון דהנתיבות דהתם המקבל התחיל בחזרה ע"כ במדה שמודד יכול הנותן ג"כ לחזור כי כאשר עשה כן יעשה לו משא"כ בנ"ד. הן אלה קצות דברי ושלומו ושלום תורתו יגדל כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת מלינ"ח יצחק אייזיק בהר"ד מוויטעפסק:

תשובת הגאון המחבר ז"ל על דברי הרב הנ"ל וז"ל.

א בספר שע"ד דיעה סי' קע"ד מתמי' על דברי הצ"צ הנ"ל דא"כ אין זה מכירה אלא הלוואה והוי ר"ק ודוחה ראייתו מהתוס' הנ"ל (וגם ראיית בנו של הצ"צ) וחולק ע"ז למעשה. וכך הם דברי הט"ז בא"ח ססי' רמ"ו שכתב חלילה לעשות כן בישראל. היינו דלא כהצ"צ (ואפשר דמש"ש ששמע ע"ש רב א'. היינו הך דהצ"צ גופ'). ובספר א"ר שם סקי"ב הביא הא דהצ"צ ומסיק דלא כוותי' ודוחה ג"כ הראי' מהתוס' ע"ד מ"ש בסי' שע"ד הנ"ל (דש"ה שאינו כ"א משום מיחזי כריבית לזה מהני משיכה אף שלא נתכוין לקנות ממש). וגם הבכ"ש בב"מ (ס"ה) דחה ג"כ סברת הצ"צ וראייתו מהתוס' ע"ד הנ"ל. (אלא שכתב שהמנהג בימיו כהצ"צ למעשה ונדחק ליישב המנהג מטעם אחר). ועם היות שלכאורה מדברי המ"א שם בסי' רמ"ו סקי"א משמע קצת דס"ל כעין סברת הצ"צ (וכמ"ש הא"ר שם וכן משמע שתופסי' דבריו ז"ל הפ"מ ומה"ש) וכן משמע עוד קצת לכאור' מדבריו בסי' תמ"ח ססק"ד. אבל אין הכרח דבסי' רמ"ו יש לומר שכוונתו ע"ד המבואר בדברי מוח"ז רבינו ז"ל ע"ש. ובסי' תמ"ח כוונתו ע"ד המבואר בט"ז שם. וכמ"ש המה"ש שם. וזה טוב יותר מלומר שהולך בשיטת הצ"צ כו'. ובפרט לענין שבת וחמץ. ועכ"פ מדברי מוח"ז רבינו ז"ל שם ושם נראה מבואר דלא ס"ל סברת הצ"צ. לענין שבת וחמץ עכ"פ ובהלכות ריבית ססנ"ד מבואר דלא כצ"צ גם לענין ריבית. והן אמת שהפ"מ שם בסי' רמ"ו במ"ז רוצה ליישב דברי הצ"צ דכל שאין דרך הלואה ממש ותואר מכירה לא הקפידה תורה ושריא. (ולכאור' איני יודע מאי קאמר הלא גם דרך מכירה ממש ריבית דרבנן מיהו הוי). ונרא' דר"ל דשוב דומה לסברת התוס' הנ"ל דגם מכירה שאינו מכוין כ"א לענין ההיתר סגי לאפוקי מריבית דרבנן. אבל אינו מובן כלל דא"כ גם בכל מכירה על תנאי לכשיהי' לי מעות תחזיר לי שבסי' קע"ד נימא הכי אלא ודאי פשיט דלא קרב כלל לההיא דאיירי התוס'. דהתם גם זולת המשיכה אין בו כ"א מיחזי כריבית כו' משא"כ הכא דרק מצד המכירה אנו באים לאפקוה מריבית דאוריי' איך שייך שוב לומר דמכירה זו אף שאינה אמיתי' תסגי גם לאפוקי מריבית דרבנן ג"כ אמתהה. (מלבד שיש לומר דסברת התוס' לא מהני כ"א היכא דליכא כ"א מיחזי כו' ולא היכא דאיכא ריבית ממש אפי' דרבנן וכן משמע בבכ"ש ושע"ד הנ"ל). וכ"ש שקשה מא איך החליט דכל תואר מכירה לא הקפיד' תורה. הרי לשיטת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע שם הרי זה ר"ק. והיינו דס"ל דכל שמחויב להחזיר אין זה מכירה כלל כ"א הלוואה. ע' ריב"ש סי' תס"ד. ולא אמרו שכל דרך מו"מ הוי רק א"ר אלא במכירה אמיתי' רק שמוסיף בשביל ההקפה וכה"ג וכן הוא בהדיא בתשו' הרי"ף שבשט"מ גבי את ונוולא (ס"ז). אלא דהחולקים ס ל דגם בכה"ג חשיב' דרך מו"מ והוי רק א"ר ע' בדברי ראב"ד שבשט"מ שם. אבל איך ובאיזה אופן יהי' שייך לומר דשוב שריא לגמרי (מצד תואר מכיר' זו גופ' כנ"ל):

ב והנלפע"ד ללמד זכות על הצ"צ. ובפרט שנתקבל זה למנהג קבוע בימי קדם כנזכר בבכ"ש הנ"ל (ושאר פוסקים). והוא שיש חילוק גדול בין מציאות זה שהריוח הוא מעות וכה"ג שנותני' לבסוף. ומתחלה לא הותנה בפירוש בקציצה וחיוב ממש דבכה"ג נרא' דגם בהלוואה ממש שלא בדרך מכירה ליכא ר"ק כלל כ"א ריבית מאוחרת או לכל היותר א"ר דרבנן. לבין מציאות הדין שבגמ' ופוסקי' דסי' קע"ד הנ"ל דהתם הריוח היינו הפירות של השדה וכה"ג שאוכל הלוקח שהוא המלוה במשך שהלוה חייב לו. וגם מתחילה בשעת מתן מעות אדעתא דהכי ניתן המעות. דבכה"ג נראה דאם לא הי' נעשה בדרך מכירה כ"א דרך הלוואה ממש הי' זה ר"ק דאוריי' ממש לכ"ע. ולפ"ז אתי שפיר הכל. דמציאות שבגמ' ופוסקי' הנ"ל ודאי לא דמי כלל להסבר' של התוס' הנ"ל. דלאפוקי מר"ק ודאי לא סגי במכירה כ"ש שאינה אמיתי' להתיר' לגמרי לכ"ע אלא דלמר מהני מיהו לאפוקי מר"ק ולאקומי על א"ר ולמר לא מהני ולא מידי וכנ"ל. אבל מציאות הנדון דצ"צ לפי הנ"ל יש לומר דדומה לההיא דהתוס' הנ"ל דאף מכירה כ"ש סגי לאפוקי מאיסור ריבית כזה. דאף את"ל דכאן זולת המכירה הי' בזה א"ר ממש ס"ל להצ"צ דאין לחלק בין מיחזי כריבית לשאר א"ר דרבנן. והרי אין סתירה וראי' להיפוך. (ואפשר יש להעמיס בדברי המ"ז הנ"ל שכיון ג"כ לזה. ואולי יש שם איזה ט"ס. דמש"ש שאין דרך ההלוואה ממש צ"ל שאין דרך קציצה ממש כו' ע"ש). אך ראוי לעיין אם האמת כנ"ל בין במש"ל דבנדון דהצ"צ גם זולת המכירה ליכא ר"ק (כ"א ריבית מאוחרת כו') ובין במשל דבנדון דגמ' ופוסקי' הנ"ל זולת המכירה הי' ר"ק. ואתחיל בנדון שבגמ' ופוסקי' הנ"ל. הנה לכאורה יש סתירה לזה מהא דא' בסוגי' דאת ונוולא הנ"ל. א"ל אביי לרבה משכנתא מאי התם טעמ' מאי משום דלא קץ לי' ה"נ לא קץ לי' או דילמא התם זביני הכא הלווא'. א"ל התם טעמ' מאי משום דלא קץ כו'. הרי מבואר דבההיא דאת ונוולא איכא תרי טעמ' לטיבותא. דהיינו גם זולת מה שהוא זביני איכא נמי טעמ' דלהוי רק א"ר דחשיב' לא קץ. אך לשיטת הרי"ף וסיעתו דס"ל דלמסקנא דרבינא חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר"ה. היינו משום דהוי ר"ק בין בההיא דאת ונוולא ובין במשכנתא. א"כ הרי ע"כ היא דקרי להו אביי לא קץ היינו רק אליב' דרבה בר ר"ה. והכי קמיבעי' לי' הא דס"ל לרבר"ה בעובדא דאת ונוולא דא"ר הוא. אם משום דס"ל דבכה"ג יקרא לא קץ. וא"כ ה"נ כו' או דילמא התם זביני כו'. פי' או דילמא טעמו דרבר"ה הוא משום דס"ל דזביני כ"ש כזו ג"כ מוציא' מר"ק דאוריי' כו' וא"כ אין ראי' למשכנתא כו' דהתם זביני והכא הלוואה אבל למסקנא דרבינא דפליג אדרבה בר ר"ה נדחה ב' הסברות שזכר אביי אלא ס"ל דבכה"ג נקרא קץ לי' וגם מכירה כזו לא מהני מידי לכן הרי זה ר"ק. וכן נמי לשיטת הפוסקי' (שיתבאר בסמוך) דס"ל דאף דרבינא אפיק בזביני דאסמכת' וס"ל דר"ק הוא מ"מ במשכנתא קי"ל דא"ר הוא. הרי ג"כ עכ"פ נדח' הב' סברות שזכר אביי כנ"ל אלא דמשכנתא טעמ' אחרינא איכא דס"ל דהוי ממכר גמור ליומי' שמקנה הגוף לפירות כו' ע' רמב"ם פ"ו מהמלו"ל ה"ז ובדברי תה"ר שבב"י ח"מ סי' ר"ז בשם הרז"ה וגם לשיטת הראב"ד שבב"י ובשט"מ דהא דרבינא אפיק פירי היינו רק במשכנתא ולא בזביני. הרי ג"כ למסקנא נדחה עכ"פ אותה הצד שזכר אביי דבכה"ג נקרא לא קץ. ולא נשאר כ"א הסברא דזביני כזו חשיב' לאפוקי מריבית דאוריי' אלא דלשיטת התוס' ורא"ש דס"ל דהא דרבינא אפיק פירי הוא רק בזביני דאת ונוולא ומשום מחילה בטעות בלבד. אבל מצד ריבית לכ"ע בין בזביני דאת ונוולא ובין במשכנתא לא הוו כ"א א"ר. א"כ הרי גם במסקנא קיימי הסברא דכל כה"ג נקרא לא קץ. וממילא הרי יש כאן תרי טעמי למעליותא היינו דגם זולת המכירה אין בזה כ"א א"ר דרבנן. ולסברת הצ"צ עפ"י התוס' הנ"ל א"כ קשה גם כאן למה לא נתיר לגמרי כו'. ולכאורה הי' נרא' דאין לחוש כ"כ כיון דלהלכה ראוי לפסוק כשיטת הרי"ף וסיעתו (לענין זביני דאסמכתא עכ"פ) שכן דעת רוב הפוסקי' כמ"ש הריב"ש בסי' ש"ה ותס"ד. וכדחזינן באמת שבשו"ע לא הובא כלל דעת החולקי' אלא פסק בפשיטות בסי' קע"ד דהרי זה ר"ק. וגם רמ"א לא הגי' ע"ז כלום. והגם שהש"ך כתב שם בסק"א וסק"ה דרמ"א סמך א"ע אמ"ש ססי' קס"ד. לפע"ד אין זה מוכרח. שהרי התם בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים כו' ובשלא אמר מעכשיו כו'. לפה"נ בתוך ג' שנים אין כאן ענין לזביני כלל שהרי גם זולת דין אסמכת' הרי לא התנו כלל שיהי' מכירה לו כ"א אחר ג' שנים אם לא יסלק לו עדיין. אבל בתוך ג' שנים אין כאן כ"א משכנתא. אלא שאם התנו שגם בתוך ג' שנים יאכל המלוה הפירות היינו מתורת משכנת' (בלא נכיית'). וכן מבואר בלשון רמ"א שם שכתב דהוי כמשכנתא בלא נכיית'. וא"כ אין ראי' מהתם להכא דהוי זביני באסמכתא. דאף שלשיטת הרי"ף בשניהם הוי ר"ק ולא עוד אלא שלמד משכנת' בדרך כש"כ מזביני וכדמשמע בגמ' דכש"כ הוא. וכן להראב"ד חזינן דס"ל באמת דבמשכנתא הוי ר"ק ובזביני א"ר כנ"ל. ולהתוס' ורא"ש בשניהם הוי א"ר. וא"כ לכאור' כיון שפסק רמ"א במשכנתא דהוי א"ר ע"כ היינו כתוס' ורא"ש וה"ה או כ"ש בזביני. אבל זה אינו שהרי יש ג"כ מגדולי הראשוני' דס"ל להיפוך דזביני חמיר' ממשכנת' והא דרבינא אפיק היינו בההיא דאת ונוולא דהוי זביני דאסמכת' ומשום דהוי ר"ק. ומ"מ במשכנת' ס"ל דהוי א"ר (וכרבינא דר"פ (ס"ב סע"א) וס"ל דהיינו אף באתר' דמסלקי דסתמא א' כו'). והיינו האיכא מ"ד שזכר הרי"ף והוא ר"ח שנזכר במלחמות (והובא לשונו בהגמ"ר שם (דקנ"א סע"ב) ע"ש וידוע שדבריו דברי קבלה). וגם דעת הרז"ה אף שבמלחמות תפס דעתו ע"ד דעת התו' ורא"ש. דבשניהם הוי אבק ריבית רק בזביני אפיק רבינא משום מחילה בטעות. אבל לפ"מ שהביא ב"י ח"מ סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א ונזכר בקצר' גם כאן בב"י סי' קע"ד משמע דס"ל כדעת ר"ח הנ"ל דבזביני הוי ר"ק. וכן מפורש שם בב"י בסוף דבריו סוף אות י"ג. וגם דעת הרמב"ם פ"י מהמו"ל כן הוא בשדה עכ"פ. ע"ש ה"ז במ"ש אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא כו'. (והוא טוב טעם לדיעה זו אשר לכאורה יפלא איך ולמה יהי' משכנתא שהיא הלואה קילא מזביני כו'). וא"כ אף דמצינו שפסק רמ"א במשכנת' דא"ר הוא אין ראי' מזה לזביני דאסמכתא די"ל שפוסקים כהגדולים הנ"ל. שה"ז כהכרעה בין דעת הרי"ף וסיעתו לבין דעת התוס' ורא"ש. הגם שגם דעת הראב"ד היא כעין הכרעה להיפוך דמשכנתא ר"ק וזבינא א"ר נראה שדברי יחיד הם שלא ראיתי בפוסקים עוד מי שיסבור כוותי'. אבל ההכרעה הנ"ל דזביני חמירא ממשכנתא הלא היא דעת כ"מ גדולים כנ"ל. לכן סתם רמ"א בסי' קע"ד ולא הגי' כלום אמ"ש בשו"ע דה"ז ר"ק עם היות שבסי' קס"ד כתב שהעיקר כהאו' שא"ר הוא כו'. וכן נמי בסי' קע"ב ס"א שהביא י"א שאין חילוק בין אתרא דמסלקי כו'. משמע ודאי דגם בדמסלקי הוי רק א"ר וכדמשמע נמי ממה שסיים להתיר להלוות על ספרים ומקומות בה' כו' והיינו ע"כ רק היכא דליכא כ"א א"ר כמ"ש הש"ך סק"ח והיינו לפי שפוסק בזה כהכרעת הגדולים הנ"ל דבמשכנתא אף בדמסלקי ובלא נכייתא ליכא כ"א א"ר. (ודלא כהרשב"א בזה עיי' ש"ך סקי"ז שאין דבריו מכוונים שהרי יש נ"מ לענין ספרים ומקומות בה'. וכמ"ש איהו גופא בסק"ח. והרי ברמ"א משמע שבכ"ע שרי בהו מעיקר הדין כו'. אע"כ דבמשכנח' פי' כהגדולי' הנ"ל דא"ר הוא בכ"ע. ומשמע מדבריו שם שגם בבית וכה"ג ס"ל כן וזה שלא כדעת הרמב"ם וצע"ק) אבל בזביני דאסמכתא י"ל שפוסק כהרי"ף וסיעתו דר"ק הוא כמ"ש בשו"ע מאחר שגם דעת ר"ח ורמב"ם ורז"ה כ"ה כו'. ולא נעלם ממני דלכאורה יש לפקפק על הנ"ל. דאיך אפשר דהא דפ' רמ"א בססי' קס"ד דהוי רק א"ר הוא עפ"י דעת ר"ח ורמב"ם כו'. הלא הרמב"ם גופא פסק בהא דהוי ר"ק ה"ד. ומבואר בב"י שם בסס"י קס"ד ובחו"מ סי' רי"ז. דהיינו בין הפירות שתוך ג"ש ובין דאחר ג"ש כו'. אך באמת לפענ"ד דברי הב"י בזה נפלא ממני איך אפשר שיהי' הפירות דתוך ג"ש רק להרמב"ם הלא התם בשדה מיירי ותוך ג"ש נראה וודאי שאין בו שום צד מכר בדלא אמר מעכשיו (עכ"פ). והלא להרמב"ם בשדה וכה"ג אין במשכנתא כ"א א"ר. א"ו מ"ש הרמב"ם מנכה כל הפירות מפני שהוא ריבית של תורה ע"כ לא קאי. כ"א אפירות דלאחר ג"ש. ולענין הפירות שתוך ג"ש לא איירי כלל. והיינו לפי שבדלא אמר מעכשיו סתמא דמילתא שהמוכר אוכל הפירות עד ג"ש. (א"נ שהמלוה אוכלם בנכייתו כדינו (להמתירי') כמ"ש הג"א ע"ש. ואם אכלם המלוה בלי רצון הלוה פשיט' דהוי גזילה ממש ומחזיר. ואם ימצא שהתנו שיאכלם המלוה בלא נכייתא ממילא ה"ז תורת משכנתא ולא הוי כ"א א"ר להרמב"ם כמבואר בדבריו שם ה"ז בשדה וכה"ג). ולא איירי הכא אלא לענין זביני דאסמכתא והיינו אחר ג"ש. ולפע"ד גם בגמרא בכל הסוגי' לא איירי כ"א לענין הפירות שלאחר ג"ש שהרי במתני' דתנן הרי היא שלו וכך הי' ביתום בן זונין עושה עפ"י חכמים ע"כ היינו לענין לאחר ג"ש דתוך ג"ש לכתחילה וודאי אסור שיאכל הלוקח לרבנן דר"י וכדאי' לעיל (דס"ג) אמרו לו משם ראי' מוכר אוכל פירות הי' והיינו אפי' לפ"מ דמסקי' כאן. (ס"ו רע"ב) דמיירי בדאמר מעכשיו. דאז הוי הפירות דתוך ג"ש צד א' בריבית ותלי בפלוגתא דר"י ורבנן וכדפירש"י שם ד"ה ואבע"א (ומשפי' רש"י דלרבנן משלשין עפ"י). ולפי הה"א דאיירי בדלא אמר מעכשיו. וודאי (אף לר"י) הלוה אוכל פירות דתוך ג"ש (דל"ש בזה צד א' בריבית כו') וכ"ה בהדי' בשט"מ בשם ריטב"א שם במתניתין דלמאן דמוקי בדלא אמר מעכשיו הלוה אוכל הפירות דתוך ג"ש. (ולמ"ד במעכשיו משלשין כו') וכ"כ הפ"י בפשיטות (סי' א') בד"ה אמר רב הונא ע"ש. וממילא גם מש"א רב נחמן שם (ס"ו סע"ב) השתא דאמור רבנן כו' והדרי פירי אפירות דאחר ג"ש קאי וכן פי' רש"י שם בהדי'. וחדע שהרי פריך למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה. והרי על תוך ג"ש ל"ש כלל מחילה בטעות. א"ו משמע דכל הסוגי' לא איירי כ"א אפירות דאחר ג"ש. ובתוך ג' מסתמא הלוה אוכל. בדלא אמר מעכשיו עכ"פ שכן הדין נותן שהרי לא א"ל אלא שאם לא יסלק עד ג"ש אז יהי' שלו. אבל קודם לכן. היא וודאי של הלוה כו'. אלא לדינא אם אירע שהתנו בפי' שגם תוך ג"ש יאכל המלוה הפירו' בלא נכייתא ה"ז ר"ק או א"ר לכל מר כדאית לי' בדין משכנתא בלא נכייתא. אבל כאן לא איירינן בהא אלא בדין זביני דאסמכתא לענין אחר ג"ש כו'. ועיין מלחמות שם במאי שהקשה לבהמ"א משכנתא דאסמכתא מאי ניהו כו' ע"ש דמבואר דבההיא דהלוהו על שדהו אותו דתוך ג"ש נק' משכנתא (ואי אוכלם המלוה ברצון תלי בפלוגתא דמשכנתא כו) ודאחר ג"ש נק' זביני דאסמכתא (אלא דמ"מ על בהמ"א ל"ק כ"כ מה שקרי לה משכנתא דאסמכתא גם אחר ג"ש כיון שמתחילה בא לידו בתורת הלוואה וכדמסקינן בגמרא אמילתא דר"נ התם זביני הכא הלוואה:

וכדפירש"י שמתחילה בהלוואה בא לו כו'. וקאי אלאחר ג"ש וכנ"ל. ונראה שכן הוא לכל הפירושים עיין נמ"י והג"א והגמ"ר) ולפי"ז גם מה שמדייק הב"י מדברי הרא"ש במה שביאר בדברי ר"נ שאמר הדרי פירי דהיינו אותן שאכל אחר ג"ש כו'. מכלל דאותו שתוך ג"ש הוי א"ר ולא הדרי. אין זה דיוק שהרי גם רש"י (וש"פ) פירשו כן. עם היות שפי' במסקנא דהא דהדרי פירי היינו משום דהוי ר"ק. (עיין הג"א). והיינו מטעם הנ"ל דכל הסוגי' לא איירי כלל באותן שתוך ג"ש וכנ"ל. אלא שבלא"ה קושטא דמילתא דלהרא"ש במשכנתא הוי א"ר כדמסיק לקמן גבי את ונוולא. וממילא דינא הוא שבתוך ג"ש אי אכל המלוה (ברצון שהתנו כן) הוי א"ר ולא הדרי. אבל מ"מ מ"ש גבי הא דר"נ לאחר ג"ש לא לזה נתכווין. אלא בלא"ה כיון דר"נ קאי אהא דא"ר אסמכתא לא קני ל"ש זה כ"א אלאחר ג"ש דתוך ג"ש אין בו צד מכר אפי' בדרך אסמכתא כו'. ולא איירינן בהא בכל הסוגי' וכנ"ל. ומעתה ממילא גם בדברי הרמב"ם מ"ש גבי הלוהו על שדהו דבלא מעכשיו מנכה כל הפירות מפני שהיא ריבית ש"ת אינו דוחק כ"כ אם קאי רק אלאחר ג"ש. ובפרט שלדידי' מוכרח הוא שהרי בשדה וכה"ג ס"ל דמשכנתא אבק ריבית הוא. ובתוך ג"ש נראה וודאי שאם אכל המלוה ע"י שהתנו כן אין בו כ"א דין משכנתא ולא זביני דאסמכתא וכל הנ"ל. ולדברי הב"י ע"כ צ"ל דס"ל דבההיא דבההיא דהלוהו על שדהו גם תוך ג"ש חשיבי זבינא דאסמכתא בדלא אמר מעכשיו. וא"י איך ולמה כו' וכנ"ל. וסברא זו גרמו לי' להב"י ז"ל מ"ש בח"מ סי' ר"ז שם דלהראב"ד בין פירות דתוך ג"ש בין דאחר ג"ש לא הדרי כו'. והיינו לפי שהראב"ד ס"ל בזביני דאסמכתא דא"ר הוא כו'. וכבר תמה עליו בזה בס' בד"ת שער מ"ו ח"ב אות ח' ע"ש. עכ"פ איך שיהי' דעת הב"י אבל כיון שרמ"א ז"ל כש"כ דמה שאכל תוך ג"ש לא הוי אלא א"ר כ' הטעם דהוי כמשכנתא בלא נכייתא. ממילא דא"ש גם להרמב"ם דהא הכא אשדה קיימינן. ולהרמב"ם בשדה משכנתא א"ר הוא. (וממילא מ"ש הרמב"ם דר"ק הוא ע"כ אלאחר ג"ש קאי כנ"ל) שוב פקחתי עיני וראיתי שגם הב"י תלה דין זה דתוך ג"ש במשכנתא. ואפ"ה כתב דהרא"ש לטעמי' דס"ל דמשכנתא א"ר אבל הרמב"ם כ' דר"ק היא וכ"ד הרי"ף כמ"ש בסי' קע"ב עכ"ל. והיא תימה רבה בעיני שהרי ברסי' קע"ב הביא בעצמו דעת הרמב"ם דבשדה וכה"ג גם באחרא דמסלקי ובלא נכייתא א"ר הוא ע"ש וצ"ע:

ג אמנם מד' רמ"א בחו"מ שם סי' מ' דס"ל דגם אחר ג"ש מה שצריך להחזיר הוא משום מחילה בטעות משמע דאילו משום ריבית אינו כ"א א"ר ואינו יוצא בדיינין וכשיטת הרא"ש ותוס' הנ"ל דגם בזביני דאסמכתא אינו כ"א א"ר. שהרי אחר ג"ש נראה וודאי לכאורה דה"ז זביני דאסמכתא ולכאורה הי' אפשר לומר דגם הא לא מכרעא כ"כ די"ל דס"ל דלקושטא דמילתא יש בזה גם משום מחילה בטעות והוי גזילה ממש. נוסף על איסור ר"ק. ונ"מ לענין יורשי' ולענין שב"ד יורדין לנכסיו (כמ"ש ביו"ד סי' קס"א ס"ה ו') וכאשר לפה"נ לכאורה מוכרחי' אנו לתרץ דברי הרי"ף בכה"ג שכתב ג"כ במסקנא דמילתא דר"נ התם זביני כו'. בהלוואה דאיכא איסורא לא הוי' מחילתו מחילה (עי' נמ"י שם). ולכאורה הרי איהו וודאי ס"ל בין בזביני דאסמכתא ובין במשכנתא דהוי ר"ק ולמה לי' לטעמא דלא הוי' מחילה אע"כ דנ"מ כנ"ל. ולמד זה מלשון הגמ' דמשמע דלא הדר ממאי דס"ד דמילתא דר"נ הוא מטעם מחילה בטעות אלא דמתרץ הרומי' דר"נ אדר"נ התם זביני הכא הלוואה משמע דר"ל הכא בהלוואה ס"ל לר"נ דלא הוי מחילה כו'. וא"כ גם ד' רמ"א יש לתרץ בכה"ג. אלא שממש"ש דהוי' בי' קצת איסור ריבית כו' ע"ש משמע בהדי' דאין בו כ"א א"ר לאחר ג"ש. ומ"מ אולי י"ל דס"ל לרמ"א דגם אחר ג"ש יש ליתן ע"ז תורת משכנתא ולא זביני והסברא בזה הוא דכיון דמתחילה מישכן לו בתורת משכנתא והיינו שלהאומר דא"ר הוא ס"ל שזה קנין גמור שהקנה לי' הגוף לפירות כו' כמ"ש הרמב"ם א"כ אעפ"י שבמה שא"ל שאם לא יפדה עד ג"ש והא כולו מכור לי' ה"ז אסמכתא ולא קנה הגוף לגמרי מ"מ קנין הגוף לפירות שהי' קנוי לו ע"ע במה ולמה יפקע כו'. ולפ"ז י"ל שהגם שהרמב"ם כתב דהוי ר"ק לאחר ג"ש עכ"פ אין ראי' שיחלוק ע"ז לדינא אלא דאיהו מיירי בשהלוה אכל הפירות עד ג"ש וכנ"ל. שא"כ מעולם לא הקנה לו הגוף לפירות. אלא שבאנו לדון מצד שהקנה לו גוף השדה אחר ג"ש אם לא יפדנה וה"ז אסמכתא כו' וחוזר להיות הלוואה ממש כשהיה ובהכי מיירי ר"נ וכל הסוגי' (ובמאי דמשני התם זביני הכא הלוואה ס"ל ע"ד פרש"י דהכא הלוואה והוי ר"ק ולא מטעם מחילה בטעות כו'). אבל אם אירע שהתנו מתחילה שהמלוה יאכל הפירות בתוך ג"ש מתורת משכנתא כו'. יכול להיות שגם הרמב"ם יודה לדינא שאז גם אחר ג"ש אינו כ"א א"ר מטעם הנ"ל. (אלא שלדידי' אף מכח מחילה בטעות נראה דא"צ להחזיר. ובזה ל"פ רמ"א כוותי' שהרי גם הרי"ף ס"ל בזה כהתו' ורא"ש לפי הנ"ל):

ד ומעתה לפ"ז יש מקום לו' דבההיא דרסי' קע"ד (ובכל זביני דאסמכתא שאינו דרך הלוואה במשכנתא) יודה לסתימת דברי הב"י בשו"ע דה"ז ר"ק. וכמשנ"ל (אלא שזה דלא כש"ך וצ"ע). ועיין ט"ז כאן סק"א משמע דס"ל בפשיטות דהכי קי"ל דהוי ר"ק. וגם בסי' ק"ע סק"ב כתב דברסי' קע"ד הלכה רווחת כו' ע"ש. אלא שלפ"ז צ"ע מה שבסק"ד כאן משמע דס"ל כשיטת הרא"ש להלכה דבההיא דאת ונוולא א"ר הוא ורבינא דאפיק פירי הוא מטעם מחילה בטעות וגם מה שבסי' ק"ע שם רוצה לתרץ ד' הטור בפשיטות דס"ל ג"כ בההיא דרסי' קע"ד דהוי ר"ק והרי הטור וודאי קיימא לי' כהרא"ש בההיא דאת ונוולא. מכ"ז משמע דס"ל להט"ז לחלק בין ההיא דרסי' קע"ד לכשיהי' לי מעות תחזיר לי כו'. לבין ההיא דאת ונוולא. ולכאו' מדברי כל הפוסקי' משמע דהיינו הך והא בהא תלי'. גם מ"ש הט"ז דהיינו מטעם צד א' בריבית דאורייתא כו'. והיינו אחר שנתברר אותו צד דריבית ע"ש בסי' ק"ע יש לעיין שמדברי השו"ע משמע דגם קודם שנתברר הוי ר"ק ויש לעיין בתשו' ב"א חיו"ד סי' מ"ב ואכמ"ל בזה:

ה אך כ"ז לפלפולא בעלמא ולהתלמד במק"א. אבל לנ"ד אי זה מעלה ארוכה כלל. דאף אם לו יונח דקי"ל כהרי"ף וסיעתו בזביני דאסמכתא דהוי ר"ק. מ"מ כיון שלדעת התו' ורא"ש דס"ל דגם במסקנא הא דרבינא אפיק פירי הוא מט"א. אבל לענין איסור רבית לא נד ממאי דס"ל לרבה בר"ה דבין בזביני ובין במשכנתא אינו כ"א א"ר. וממילא בזביני נמצא ב' הסברות שזכר אביי היינו דגם זולת מה שהוא דרך מכירה ג"כ לא הוי כ"א א"ר מטעמא דלא קץ לי' כו'. וא"כ אי איתא לסברת הצ"צ עפ"י התו' הי' ראוי להתיר לגמרי בזביני. אע"כ דליתא להאי סברא (או שע"כ לחלק בין מיחזי כריבית שאינו כ"א מראית העין ולזה דוקא הוא דמהני דרך מכירה כ"ש כו'. משא"כ להיכא שיש בו משום ריבית ממש מדרבנן עכ"פ כו' כנ"ל). ומאחר שכן יש להוכיח עפ"י דעת התוס' ורא"ש אינו מועיל מה שלא קי"ל כוותייהו בגוף הדין. דלענין סברא זו אין ראי' שיחלקו עליהם גם הרי"ף וש"פ. ועוד (והוא העיקר) דגם לשיטת הרי"ף וש"פ גופא יש להוכיח עד"ז דליתא לסברת הצ"צ. ממאי דחזינן שסברת הגמרא אינו כן אליבא דרבר"ה ורבה ואביי. דא"כ הי' להם להתיר לגמרי בזביני כו' וכנ"ל וא"כ אף דלהרי"ף וש"פ לא קי"ל שם בגוף הדין אלא כרבינא וס"ל דבין בזביני ובין במשכנתא ר"ק הוא מ"מ בסברא זו דמשמע מדרבה ואביי דגם היכא דבלא"ה ליכא כ"א א"ר מ"מ אינו מועיל דרך מכירה כזו להתיר לגמרי לא מצינו חולק ע"ז כו' אמנם כן נלפע"ד דלק"מ. דיש להבין מה זה שקראו בגמ' להך זביני דאת ונוולא לא קץ לי' כו'. בשלמא גבי משכנתא י"ל דמיירי במשכנתא שלא פסק עמו כלל שיאכל הפירות אלא מישכן לו סתם והוא ירד ועשה ואכל כדמשמע מפירש"י לכאורה. אבל גבי זבינא דאת ונוולא ליכא למימר הכי דודאי כל זביני הוא אדעתא שהלוקח יאכל הפירות. וא"כ מה זה שנק' לא קץ. והי' נראה לכאורה דפי' לא קץ לי' היינו שלא קצץ עמו אכילת הפירו' בשביל שכר המתנת מעותיו בתורת רבית בפירוש (כ"א בתורת מכירה). אך לפ"ז דכוותי' במשכנתא יתפרש ג"כ עד"ז דאף שפסק עמו שיאכל הפירות אבל לא פי' בהדי' בשכר המתנת מעותיו. ועיין לח"מ שכתב דמשפירש"י במשכנתא שלא קץ עמו לאכול פירות לשם רבית אולי ר"ל דאף שקץ עמו לאכול פירות אבל לא פי' בהדי' לשם ריבית זה מיקרי לא קץ. וא"כ לפ"מ דמסיק רבה דהתם טעמא משום דלא קץ וה"נ ל"ק. (ולא ס"ל דהתם זביני והכא הלוואה) משמע דגם בהלוואה אי לא פירש בהדי' לשם ריבית נק' לא קץ והוי רק א"ר. וק' ע"ז מהלויני ודור בחצירי שכ' הרי"ף והרא"ש (ס"ד) וש"פ וטוש"ע סי' קס"ו ס"ב דהוי ר"ק (אי קיימא לאגרא) ומשמע וודאי דהיינו אעפ"י שלא פירש בהדיא בשכר ההלוואה וכ"מ בהדיא ממ"ש רמ"א שם ודוקא בסתם כו' ע"ש. וכ"כ שם הש"ך סק"ד בהדיא דגם בשעה שמרחיב לו הזמ"פ אעפ"י שלא אמר לי' בשכר ההלוואה הוי ר"ק (להחולקי' על הרמב"ם וס"ל דל"ב בשעת מ"מ כו' וממילא אם בשעת מ"מ לכ"ע הוי ר"ק בכה"ג) אע"כ צ"ל דוודאי בהלוואה ממש אף שלא פירש בשכר ההלוואה הוי ר"ק (כיון שהדברים מוכיחים כן וסתמו כפירושו עיין בגד"ת שמ"ו ח"ג אות י"ט) ולכן בהלויני ודור בחצירי שהפי' הוא שלא מישכן לו החצר כלל דבהכי איירי שם במשנה וגמרא כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת וכן הרא"ש בשם ר"ת וגם בשם ר"א ע"ש. (וכ"ה בבעה"ת שם) ע"כ כשא"ל דור בחצרי חנם אף שלא פי' בשכר ההלוואה ה"ז ר"ק לכ"ע. אלא כשמצטרף לזה שהוא דרך מכירה דאז מה שלא פי' שהפירות הוא בשכר מעותיו לשם ריבית מוציאו מידי קציצה לרבה בר"ה (שדומה שאוכל הפירות מתורת מכירה ושלו אוכל) וכדכוותי' במשכנתא שנק' ג"כ כעין מכירה במקצת כדאמרי' (ס"ב) אינהו בתורת זביני אתי לידי' עי"ש בפירש"י וכ"כ התו' דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור דהוי כאלו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כו' (וכ"ה בד' הרז"ה שבתר"ה שהביא ב"י ח"מ ר"ז כנ"ל ובד' הרמב"ם כנ"ל) וכ"ש לענין זה היינו דליהני הא שלא פירש לשם ריבית לאפוקי מתורת קציצה שייך יותר הסברא זו לומר דאיהו סבר דדידי' אכל וה"ז דומה יותר למש"א אינהו בתורת זביני כו' כנ"ל. לכן כ"ז נק' לא קץ אליבא דרבה בר"ה. וכ"ת א"כ הרי הסברא דלא קץ נתלה במה שהוא זביני והכל א' ומה זה שפלגינהו אביי בתרתי ומהו ענין האיבעי' משכנתא מאי. י"ל דהכי קא מיבעי' התם טעמ' מאי משום דלא קץ פי' כיון שלא פירש לשם ריבית ויש לתלות בזביני ס"ל לרבר"ה זה נק' לא קץ וה"נ לא קץ דגם במשכנתא י"ל כן היינו כיון שלא פי' לשם ריבית ויש לתלות בקנין המשכון דסבר בדידי' אכל כנ"ל. או דלמא התם זביני הכא הלואה פי' א"ד אין הטעם דרבר"ה שמוציאו מידי קציצה כלל אלא ס"ל דזבינא כזו גרידא אלים להוציא מידי ר"ק דאורייתא ככל דרך מו"מ. משא"כ משכנתא ל"ש זה וה"ה כהלוואה לענין זה. א"נ י"ל דבמה שא' א"ד התם זביני לא נד לגמרי והסברא דלא קץ אלא ר"ל דילמא הא דחשיבא לי' לרבר"ה לא קץ מצד שלא פי' לשם ריבית ויש לתלות כו' היינו דוקא כשיש לתלות בזביני ממש ולא במשכנתא שהוא מ"מ יותר כהלוואה כו'. ושוב ראיתי בפ"י שפי' ג"כ עד"ז בשינוי קצת דהא גופא קמיבעי' לי' אי ס"י לרבר"ה כס' התוס' הנ"ל דמשכנתא כמכורה כו'. ולכן חשיבא לא קץ ע"ד הנ"ל א"ד לית לי' הסברא דמשכנתא כמכורה ולכן דוקא בזביני נק' לא קץ כנ"ל ולא במשכנתא. (ואף שהפ"י כתב זה לשיטת התוספות ולא לרש"י לפמ"ש הלח"מ הנ"ל גם לרש"י י"ל ג"כ הפי' כנ"ל) עכ"פ כללא דמילתא היוצא מכ"ז דהא דחשיבא לי' לרבר"ה הך דאת ונוולא לא קץ להוציאו מר"ק היא בצירוף מה שהוא דרך מכירה וא"כ וודאי שוב אין סברא לומר שיהי' מועיל מה שהוא דרך מכירה להתירו לגמרי. כיון דזולת המכירה הי' בכה"ג ר"ק כנ"ל ונמצא שאין לדחות מכאן סברת הצ"צ עפ"י התוספות הנ"ל. (לא לשיטת הרי"ף וסיעתו ושארי פוסקי' ואף לא לשיטת התוס' ורא"ש הנ"ל וכמובן):

ו ומעתה אשובה למש"ל דבנידון שהצ"צ (והמנהג שבבכ"ש) גם זולת מה שהוא דרך מכירה ליכא ר"ק. דהיינו משום דבנדון זה הריוח הוא מעות שמשתלם לבסוף ומתחילה לא הותנה ולא נתחייב כלל די"ל דכה"ג הוי ריבית מאוחרת כו'. ולכאורה הא תינח לדעת רש"י וסיעתו גבי עובדא דרבינא הוי יהיב זוזא כו'. ושפכי לי' טפי (ע"ג) דס"ל שגם בשעת הפירעון כלאחר הפירעון דמי ויש לו דין ריבית מאוחרת לענין שאינו אסור כ"א כשפי' בשכר מעותיו כו'. אבל לדעת הרא"ש וסיעתו אין דין ריבית מאוחרת כ"א כשנותן אחר הפירעון דוקא ולא בשעת הפירעון והרי הכי קי"ל בסי' ק"ס ס"ד אך המעיין בדברי הרא"ש יראה דמשמע דלא אתי לפלוגי בין אחר הפירעון לשעת הפירעון אלא לענין דבשעת הפירעון אף בסתם אסור משא"כ לאחר הפירעון (דס"ל) שאינו אסור כ"א בשפירש בשכר מעותיך. אבל מ"מ הכל אינו כ"א רבית מאוחרת. ע"ש במ"ש הא דלא אסר רבית מאוחרת אלא בדא"ל כו'. היינו כו'. אבל אם בשעת הפירעון כו'. מתחזי כרבית כו'. משמע דעכ"פ הכל רק רבית מאוחרת ומשום מחזי כרבית בלבד. (וגם בדברי רמב"ן שבשט"מ שם אעפ"י שכתב מה לי קודם פירעון ומה לי בשעת פירעון אדרבה כו'. מ"מ מדסיים מחזי כריבית משמע דס"ל דהכל רק מאוחרת. דגם קודם הפירעון מאוחרת לשעת הלוואה כו'. כמ"ש הב"י סי' קס"ו לל"ק דהטור שם. אלא שהריטב"א שבשט"מ שם שכתב רבית גמורה היא משמע וודאי דלא נק' מאוחרת אלא שמ"מ י"ל גם לדידי' דלאו ר"ק דאורייתא ממש. כ"א רבית גמורה דרבנן קאמר ע"ד שפי' התוס' פרק איזהו נשך דס"ד ע"ב ובערכין (דל"א) סד"ה והתניא לשון הגמרא שם וגם מאי דמשמע מדבריהם דעכ"פ זה דוחק אפשר שהעיקר הוא ממה שאמר שם אלא שהתורה התירתו דמזה משמע דבעלמא איסור תורה יש בכה"ג) וכמדומה שכה"ג מצוי בלשון הפוסקים. עיין ב"י ר"ס קס"ד ולכאורה ע"כ לומר כן בלשון הריטב"א שהרי סיים ע"ז דה"ז כהלווהו ודר בחצירו כו'. והרי התם א"ר דרבנן היא כמ"ש הרי"ף ורא"ש בדס"ד ע"ב. וכ"ה בלבוש דרק משום חומרת ריבית ומחזי כו' והן אמת שמדברי הב"י סקס"ו ד"ה ומיהו דוקא. משמע דס"ל דלהרא"ש בשעת פירעון לא נק' מאוחרת (עכ"פ). אך כבר עמד ע"ז בס' שע"ד שם סק"ב וכתב שאין דברי הב"י מובן כלל די"ל הפי' ברא"ש ע"ד הנ"ל. ועיין לקמן אי"ה. וברסי' ק"ס כתב בפשיטות שמדברי הרא"ש משמע שגם בשעת הפירעון נק' מאוחרת בלבד ע"ש. וכ"כ בס' ח"ד סי' ק"ס סק"ב. בפשיטות לדינא (אלא שמש"כ משם הב"י צ"ע) וא"כ לפ"ז ממילא וודאי גם דברי הטוש"ע דסי' ק"ס ס"ד כוונתם ג"כ עד"ז דמ"ש אסור ר"ל משום רבית מאוחרת. ולאשמועינן דבשעת הפירעון אף בסתם אסור. אלא דלפ"ז דברי הב"י בשו"ע לא א"ש כ"כ לכאורה שהרי איהו העתיק שם בס"ו לשון הרמב"ם משמע דס"ל דכל רבית מאוחרת אף לאחר הפירעון אסור גם בסתם. א"כ למאי הלכתא איצטריך לאשמועינן בס"ד איסור בשעת הפירעון אם לא שר"ל אסור מדאורייתא. אבל באמת לק"מ שהרי חזינן שהטור כתב משם הרמב"ם ורש"י להתיר לגמרי ואף שבאמת זה תמוה לכאורה וסותר למ"ש איהו גופא בסמוך בשם הרמב"ם שאוסר גם אחר הפירעון בסתם הרי כבר עמדו ע"ז הפוסקים ויש שתירצו דס"ל שבשעת הפירעון קיל טפי מאח"כ. ע' מ"ל פ"ה מה' י"א מלוה הי"א באריכו' א"כ עכ"פ לק"מ מה שהוצרך הב"י בשו"ע להשמיענו איסורו לאפוקי ממ"ש הטור בשם רש"י ורמב"ם:

ז והנה לכאורה לא די שאין סתירה מהך דסי' ק"ס ס"ד לדין דהצ"צ הנז"ל אלא שלכאורה מפורש יוצא דינו מכלל ד' הרמ"א בהג"ה שם שכתב ומיהו ואם לא היו המעות כו' רק דרך מכר מותר בכה"ג. ועם היות שודאי עיקר ענין דרך מכר שברמ"א נראה דקאי בגוונא דאיירי' בי' בגמ' בעובדא דרבינא הנ"ל. שמשם מקור ד"ז כמ"ש בב"י בשם תה"ר ונ"י. והיינו בנתן מעות על סחורה ולאח"ז כשנותן לו הסחורה הוסיף לו כו'. מ"מ מדסתם רמ"א משמע דבכל דרך מכר הדין כן. והגם שבס' ח"א כלל קי"ז ס"ו מחלק בהדי' דדוקא בכה"ג דעובדא דרבינא הנ"ל דבזה שייך לומר אזולי הוא דקמוזיל גבי' כו' אבל אם נתן לו סחורה בהקפה כו' ע"ש. ולכאורה דברים של טעם הם. מ"מ לפענ"ד מסתימות ד' רמ"א ודאי למ"כ. ושוב מצאתי בס' ערך לחם למהריק"ש שכתב בהדיא דה"ה בכל דרך מכר כיון שעיקרו מדרבנן עכ"ל. ונראה שדבר זה תלוי בחילופי גירסאות שלפי הנוסח שברי"ף ורא"ש ושארי פוסקים אזולי הוא דקא מוזלי גבך (אפשר) זה ל"ש כ"א בגוונא דעובד' דרבינא. (וע' בדברי ריטב"א שבשט"מ שם). אבל בגמרא ורש"י שלפנינו הגי' אחולי הוא דקא מחל גבך. וכ"ה בנ"י וב"י וש"פ. והכוונה דלשם מתנה בעלמא נותן ולא לשם ריבית כיון שלא פי' כו' וכדפירש רש"י וזה שייך בכל גווני. וכיון שהטור אליבא דרש"י ורמב"ם מיקל אפי' בדרך הלוואה ממש. וכן משמע בהדיא דעת התו' (שלפנינו) בד"ה ושפכי לי' טפי ע"ש (והיינו ע"כ דגרסי' אחולי כו' כגי' שלפנינו. או שגם לגי' הרי"ף ורא"ש י"ל דלאו דוקא כו'). לכן אף דאנן קי"ל להחמיר בהלוואה ממש כהרא"ש ותה"ר ונ"י. (ומשום דגם מרש"י ורמב"ם אין ראי' כ"כ להקל בהלוואה כמ"ש בבד"ה). מ"מ בכל דרך מכר דלא מצינו עכ"פ מי שאוסר בפירוש ראו הרמ"א ומהריק"ש להקל (במילתא דרבנן. כהטו"ר אליבא דרש"י ורמב"ם וכדמשמע מתוס' הנ"ל ובשגם שמלשון הנ"י בשם התו' המחמיר בהלוואה משמע עכ"פ שבכל דרך מו"מ שרי ע"ז וכגירסתו אחולי כו' כנ"ל). ומיהו באמת בגוונא דנדון דהצ"צ עדיין אין מכאן ראי' להקל. שהרי גם מהריק"ש שכתב וה"ה בכל דרך מכר. כיון דסיים כיון שעיקרו מדרבנן כנ"ל משמע שלא בא להוסיף כ"א כמו במוכר בהקפה ואח"כ מסלק לו יותר בסתם וכה"ג. שבזה אפי' במפרש שמוסיף בשכר ההמתנה ואפי' במתנה מתחילה קודם שנגמר המקח (ע' שו"ע מוח"ז רז"ל הל' ריבית סי"ח להרבות על המקח בשביל ההקפ' אין בו כ"א א"ר דרבנן (כמבואר ברמב"ם רפ"ח ע"ש) ובשו"ע מוח"ז רז"ל אבל בגוונא דהצ"צ שהמכירה בטילה על האמת ואילו היו מתנים מתחילה שמחוייב המוכר להחזיר, המעות עם עודף וודאי הי' זה ר"ק א"כ י"ל שבזה גם בשלא הותנה מתחילה ונותן יותר בסתם ג"כ אסור (משום רבית מאוחרת עכ"פ) וגם מסתימות דברו רמ"א אין ראי' כ"כ שכולל גם מכירה כזו (די"ל מ"ש דרך מכר היינו שעכ"פ מכירה אמיתית הי' שם אם בגוונא שבגמ' שנתן מעות על סחורה ומוסיף לו סחורה לבסוף או גם להיפוך שנתן לו סחו' בהקפה ומוסיף לו מעות לבסוף. שכ"ז מכירה ממש הוא ועיקרו מדרבנן גם במפרש ומתנה מתחילה כו'. משא"כ בגוונא דהצ"צ אין זה מכירה אמיתית כלל כו' וכנ"ל. י"ל דלא נכלל זה בלשון דרך מכר שברמ"א) אמנם בלשון הלבוש שכתב וז"ל אבל אם בדרך מו"מ באו לידו ואח"כ הוסיף לו בחזרת המעות לא אסרוהו דה"ל כחוזר וקונה ממנו עכ"ל. נראה מפורש דהיינו הך דנדון דהצ"צ ממש אלא שצ"ע מנין הוציא זה ולמה לא הביא עכ"פ גם דרך מכר כגוונא דעובדא דרבינא מקור דין זה. (ואפשר שלזה נתכוין הח"א שם במ"ש עליו שלא הבין כוונתו ע"ש) וכ"ז לרווחא דמילתא כי לא אתינא להביא ראיות להצ"צ אלא דיינו אם לא יהי' סתירה כו'. אך לכאורה יש ג"כ סתירה מכאן. שהרי מציאו' הנדון דצ"צ והמנהג שבבכ"ש משמע שם לשם שבשעת הפירעון עכ"פ באים לחשבון לסלק הריוח לפ"ע המשכת הזמן. וה"ז כמפרש בשכר מעותיך כו'. והרי גם בדרך מכר שנזכר ברמ"א סיים בזה"ל מותר בכה"ג ור"ל במ"ש בכה"ג. שנותן סתם ואינו אומר בשכר מעותיך כו' כמ"ש הש"ך סק"ה. וכן מבואר מד' תה"ר שבב"י שכתב אבל הכא דמכר הוא כל שלא הזכיר לו בשכר מעותיו כו' וכ"מ מד' הנ"י דקאי הכל אשקלא וטרי' בנותן סתם שזכר מקודם אלא שגם בכה"ג יש אוסרים בשעת הפירעון וע"ז כתב אבל בתו' התירו כו' ע"ש. וכן מבואר לפמ"ש הב"י בבד"ה דאפי' ד' תה"ר ונ"י גם רש"י ורמב"ם לא התירו כ"א בדרך מכר. והרי דברי רש"י ברור מללו שעיקר ההיתר הוא משום שלא הזכירו בשכר מעותיך, מכ"ז מבואר שגם בדרך מכר אסור כשפי' בשכר מעותיך. (ולכאורה הי' מראה שמדברי הגמ' גופא מתבאר כן שהרי לקושטא דמילתא עובדא דרבינא היה בדרך מכר. וממה שא' אחולי כו' וכ"ש לגי' אזולי כו'. משמע שזהו עיקר ההיתר לפי שלא פסקו ע"ז ולא הזכירו בשכר מעותיו אינו כ"א מתנה בעלמא כדפירש"י (או שמוזיל כו'). אלא שאין זה מוכרח שי"ל ג"כ מש"א אחולי כו'. ר"ל רק לפי שלא פסקו והתנו ע"ז מתחילה ותלוי ברצונו כו' ע' רמב"ם שם. אבל מדברי כל הפוסקים הנ"ל וודאי מבואר כן). ולכאורה הלא הדברים קו' אם במכר גמור כההיא דרבינא שגם אלו הי' פוסק ומתנה מתחילה להוזיל בשביל הקדמת המעות לא היה בזה כ"א א"ר (בשו"ע מוחז"ל רז"ל סכ"ג) לא התירו להוסיף לבסוף גם בלא הותנה. כ"א במוסיף סתם דוקא כ"ז בדרך מכירה שבצ"צ דחמירא ואלו הותנה מתחילה הי' ר"ק. אין להתיר גם בלא הותנה מתחילה כל שמזכיר לבסוף בשכר ההמתנה כו'. אמנם אין זה קו' חזקה כ"כ די"ל ג"כ לאידך גיסא דדרך מכירה שבצ"צ קיל יותר מדרך מכירה דרבינא וכה"ג דבאמת לא ראי' זה כו'. דבעצם הענין ותוכו ודאי דרך מכירה דרבינא וכה"ג קיל יותר שהרי היא מכירה אמיתית כו'. ולכן אין בכה"ג ר"ק גם בהותנה מתחילה כו'. משא"כ בדרך מכירה דצ"צ שאינה אמיתית כו' כנ"ל. אבל בחיצוניות הענין וגלויו נהפוך הוא שבדרך מכירה דצ"צ הרי לפה"נ ונגלה אין כאן שום ריבית כלל שהרי מתחילה מכר לו ולבסוף חוזר וקונה ממנו. ואין בכה"ג שום צד ריבית במה שקונה ממנו ביוקר ממה שמכר לו מקודם. אלא שבאמת אין תוכו כברו. ולפי כוונתם אנו אומרי' שאין זה מכירה כלל כו' לכן כל שהותנה מתחילה דיש בזה איסור דאורייתא אנו הולכים בתר עצם הענין ותוכו. וה"ז ר"ק. אבל כל שלא הותנה מתחילה אלא שבעת הפירעון מוסיף. כיון דבכה"ג בלא"ה אין כאן כ"א איסור דרבנן דמחזי כריבית (כנ"ל מדברי הרא"ש) ע"כ אנו הולכין בזה אחר הנגלה והנראה בחיצוניו' שאין כאן ריבית בלל כנ"ל. (וכאשר הוכיח הצ"צ מדברי התו' ד"ה בשמשך דקנין שאינו אמת מועיל לסלק איסור מראית העין דריבית עכ"פ) משא"כ דרך מכירה דרבינא וכה"ג. עם שהמכירה אמיתי' היא אשר ע"כ לעולם אין כאן ר"ק גם בהותנה מתחילה (דגזה"כ הוא דריבית גמורה דרך מכירה שרי') אבל מ"מ ענין ריבית כאן כל שמוסיף סחורה לבסוף בשביל הקדמת המעות וכן במוכר בהקפה ומוסיף מעות לבסוף בשביל המתנת המעות. אלא שבמוסיף סתם התירו דאמרי' מתנה בעלמא יהיב לי' כו'. (אבל בדרך מכירה דצ"צ אף שמחשב לבסוף לפ"ע המשכת הזמן וה"ז כמזכיר בשכר ההמתנה מ"מ היינו רק לפ"מ שאנו דנין תוכיות הענין שאין כאן מכירה כלל אבל כשנלך בתר הנגלה מחיצוניות הענין (משום דסוף סוף אין בזה משום ר"ק כיון שלא הותנה מתחי' כו') הרי הוא קונה ממנו החפץ (לבסוף) במזומן. ורשאי להוסיף כמה שירצה מאיזה טעם שיהי' כיון שלא הי' כאן שום הלוואה לפה"נ ונגלה בחיצוניות כנ"ל):

אך עדיין הדבר צריך תלמוד מט"א. והוא כיון שלפה"נ הא וודאי מה שבאים לחשבון לבסוף ה"ז כאומר בפי' בשכר מעותיך. (ופי' הכוונה עכ"פ) כנ"ל. א"כ יש לעיין אולי בכה"ג בשעת הפירעון יש בו ר"ק דאורייתא דהלוואה ממש. (ואז ממילא ל"מ ענין דרך מכירה דצ"צ לפי ההנחה שנת"ל) דאף לפ"מ שנת"ל דמשמע מדברי הרא"ש דגם בשעת הפירעון אינו כ"א מאוחרת ומחזי כרבית י"ל דהיינו בסתם דוקא דעלה קאי אבל במפרש ובשעת הפירעון י"ל דהוי ר"ק. דהנה הב"י שם נסתפק ברבית מאוחרת שאחר הפירעון להאומר דגם בסתם סור היכא שפי' ואמר בשביל מעותיך כו'. אי הוי א"ר או ר"ק והניח שם בצ"ע. והגם דלדידן דקי"ל דאין איסור רבית מאוחרת כ"א במפרש שוב ל"ש להסתפק ולומר דלהוי ר"ק שהרי תלמוד ערוך הוא (דס"ב) דבמאוחרת אין מחזירין. ולדידן היינו במפרש. (וד' הש"ך סק"ח שהביא הצ"ע דהב"י אד' רמ"א וכן מה שהביא משם עט"ז אינו מובן כלל שהרי מפורש בב"י שלא נסתפק אלא להאוסרי' בסתם. אבל לדידן פשיטא כנ"ל) מ"מ בשעת הפירעון דקי"ל דגם בסתם אסור שוב שייך הספק הנ"ל במפרש. ולא עוד אלא די"ל כיון שהב"י לא כתב זה אלא גבי אחר הפירעון (ולהאוסרי' כו') משמע (קצת) דלענין בשעת הפירעון פשיטא ליה דהוי ר"ק במפרש (עכ"פ):

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה