דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה יא
(לסי' ק"ס)
לאהו' בני חביבי מו"ה דובער נ"י. ע"ד מ"ש בשם חברך המופלג מו"ה דוד נ"י שהקשה על הט"ז יו"ד סי' ק"ס סק"ח. במה שכתב באומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנה. דבאינו אדם חשוב אין איסור. דלמד זה מההיא דקדושין שם. ותמה ע"ז דהא כתב בההיא דקדושין דבלא אדם חשוב נמי הוי הנאה אלא שאינה שוה כסף. ולפי"ז קשה גבי ריבית דאף הנאה בעלמא אסור דגם ריבית דברים אסור. לא ליבעי אדם חשוב. הוטב בעיני וראוי לעמוד ע"ז. ונהי דמהא דרבית דברים הי' מקום לומר דמיירי בענין שיש בהנאה זו שוה פרוטה (ולכאורה בלא"ה ע"כ לומר כן לפ"ד ר"י שבטור רס"י קס"א דס"ל שאין רבית בפחות משוה פרוטה. והגם שמד' הר"ן דפ' נערה מבואר דר"י רק מדאורייתא קאמר. ודהא דרבית דברים הוא מדרבנן יש חולקים ע"ז). אבל הרי אנן קימ"ל כרמ"ה שם שגם בפחות מש"פ יש רבית. וע' ר"ן פ"ק דקדושין שכתב לחלק בין הא דגבי קידושין בעינן אדם חשוב וגבי חליפין למ"ד קונין בכליו של מקנה דבההיא הנאה כו'. לא בעינן אדם חשוב. משום דגבי קידושין בעינן ש"פ ע"כ בלא אדם חשוב אעפ"י שהיא נהנית קצת לא שוה פרוטה. אבל גבי חליפין דלא בעינן ש"פ ע"כ לא בעינן אדם חשוב. וא"כ כאן גבי רבית לפ"מ דקי"ל דלא בעינן ש"פ יש לדמותו לחליפין ולא לקידושין וכן ראיתי שהקשה בס' שער דיעה וכתב דאשתמיטתי' להט"ז דברי הר"ן הנ"ל. ואעפ"י שאח"כ כתב לקיים דינו של הט"ז עפ"מ שכתב להוכיח מדברי הר"ח שבר"ן שם דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל אלא דבלא אדם חשוב לא הוי הנאה כלל. הרי הט"ז ודאי לא כוון לזה שהרי כתב אעפ"י שהיא נהנה כו' כעין דברי הר"ן הנ"ל. (וע' בס' מחצית השקל סי' רכ"ג סק"ח). ולתרץ דברי הט"ז לכאורה צ"ל דס"ל דאף דלפ"מ דקי"ל דלא בעינן ש"פ ברבית היינו דוקא כשנותן איזה דבר ממש. אבל בהנאה בעלמא י"ל דלכ"ע בעינן שיהי' אותה הנאה ש"פ עכ"פ. וכן ראיתי בס' מקור מ"ח סי"א שכתב בפשיטות דהא דרבית דברים היינו היכא שהי' נותן פרוטה עבור זה כו' עי"ש. ומשמע דאף לדידן דקי"ל כהרמ"ה קאמר הכי וכנ"ל. אבל גבי חליפין גם בהנאה בעלמא לא בעינן ש"פ כמבואר מדברי הר"ן הנ"ל. (והטעם לחלק י"ל בדוחק דגבי חליפין הא דלא בעינן ש"פ היינו משום דאין חליפין מתורת דמים כלל (ע' תוס' פ' הזהב מ"ז) ע"כ גם בהנאה בעלמא לא בעינן ש"פ משא"כ גבי רבית הטעם בפחות מש"פ (י"ל) משום דהוי כחצי שיעור כדמשמע בס' ח"ד רס"י קס"א וע' מ"ל רפ"ו מה' מלוה כו':
ועי"ל (והוא העיקר) עפמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בשם רמב"ן גבי הלוהו ודר בחצרו (ס"ד) דבחצרדלא קיימ' לאגרא אע"פ שהלוה גברא דעביד למיגר דכיון שזה לא חסר אעפ"י שזה נהנה אין בו צד רבית כלל (דאין תרבית בלא נשך) (ובס' מחנה אפרים ה' רבית סי' ט' יש חקירה בזה ודבריו צ"ע לפי הנ"ל). אלא דמ"מ התם שהוא דבר של פרהסיא אסור לכתחילה (אפי' אם גם המלוה לא עביד למיגר). אבל בשאר דברים אפי ו לכתחילה מותר. וכ"ה בטוש"ע סי' קס"ו עי"ש בש"ך סק"א. והגם דלכאורה נראה דהיינו דוקא בשלא התנה מתחי' אבל כשהתנה מתחיל' הרי בהלויני ודור בחצירי קי"ל דהוי אבק רבית ממש לכ"ע גם בחצר דלא קיימי לאגרא. וא"כ הי' נראה דגם בכל דבר אסור בכה"ג (וכן משמע שם בתוס' ובפרט בתירוץ ב' עי"ש) מ"מ הרי דעת הט"ז נראה בהדיא ממ"ש ססי' ק"ס וסי' קע"ב סק"י דגם בהתנה מתחילה שרי בכה"ג (בהנאה בעלמא) כל שאין הלוה חסר כלום אעפ"י שהמלוה נהנה. וא"כ י"ל בפשיטות דהכא אם אינו אדם חשוב אעפ"י שהמלוה מסתמא נהנה דאל"כ למה נותן. אבל הלוה כיון שאינו אדם חשוב ודרכו לקבל מתנות לא חסר הוא כלום. אבל באדם חשוב ששונא מתנות חשוב חסרון לדידיה כשמקבל. ובאומר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין אעפ"י שאינו אדם חשוב טורח האמירה חשיבא חסרון. וגם בהקדמת שלום ה"ז שפלות והעדר כבוד ללוה כיון שלא הי' רגיל להקדים לו וכמו"כ באומר הודיעני אם בא פלוני שבסי"ב ה"ז שפלות והכנעה ללוה להיות נשמע לצווי המלוה ונמצא כ"ז הוי זה נהנה וזה חסר. משא"כ כאן באומר ע"מ שתקבל ממני מתנה אם אין הלוה אדם חשוב לא חסר הוא כלום עם שזה נהנה כו'. ומה שהוצרך הר"ן וכן הט"ז לומר דבלא אדם חשוב אין הנאה ש"פ. היינו משום דגבי קידושין לא בעינן כלל מצד האיש שיהי' חסר הוא כלל. שהרי גם אם אחר נתן לה ואמר התקדשי לפלוני מקודשת ומשה"נ גבי חליפין דלא בעינן ש"פ לא בעינן אדם חשוב דגם בחליפין לא בעינן שיהי' הקונה חסר כלום שהרי גם אם אחר נתן סודרו להמקנה זוכה הקונה כדאי' בח"מ סי' קצ"ה ס"ג. ומשא"כ גבי רבית אם אחר נתן זוז להמלוה שילוה לזה מנה מותר כדאיתא כאן סי"ג לכן באומר ע"מ שתקבל ממני מתנה אם אינו אדם חשוב שרי דאעפ"י שברבית לא בעינן ש"פ. מ"מ איכא טעם הנ"ל שאין הלוה חסר כלום אעפ"י שהמלוה נהנה. (ולכן לא כתב הט"ז הטעם שאין ההנאה ש"פ. כ"א לעיל גבי קידושין ולא כאן גבי רבית. דכאן הוא מטעם אחר כו'):
ומה שהשבת אתה. דלא כתב הט"ז הכי אלא גבי קידושין דלא חסרה ממונא לגמרי דגם אחר שקיבל הוא יהי' לה ג"כ שייכות בממון זה כיון שתהי' אשתו (וישלטו בנכסיהן כו') אבל גבי רבית כשנותן המלוה מתנה ללוה שהוא איש זר ויוצא הממון מרשותו לגמרי לא שייך לומר שנהנה ממה שהלוה מקבל ממנו אם אינו אדם חשוב כיון דקחסר ממונא לגמרי. לכן אעפ"י שברבית לא בעינן ש"פ שרי דלא הוי הנאה כלל. רק באדם חשוב כדאי למלוה לחסר ממונו בשביל הכבוד שיקבל ממנו אדם כזה. ודבריך ניתן להאמר. ומה שהוצרך הט"ז לומר כן גבי קידושין ולא השוה את מדותיו לומר דלעולם א הנאה לנותן כשהמקבל אינו אדם חשוב היינו מכח דברי הר"ן דלעיל שהוצרך לכך כדי לתרץ קושייתו מחליפין (וגם בחילפין לא קחסר ממונא. דסתם חליפין היינו ק"ס דהדר' סודרא למרי' כמבואר בר"ן שם). ועפ"ז הי' טוב לתרץ דברי הר"ן אשר לכאורה סותר א"ע מרישי' לסיפי'. שתחלה כתב דגבי חליפין שא"צ ש"פ לא בעינן אדם חשוב. ואח"כ בפירושו לדברי ר"ח אהא דאמרינן התם וכן לענין ממונא כתב דהיינו לענין הילך מנה כו' דבאדם חשוב הוי הנאה בין לדין חליפין ובין לדין דמים כו' משמע דגם בדין חליפין בעינן אדם חשוב דוקא וכן הקשה בס' שע"ד. ולפי הנ"ל י"ל דמ"ש תחי' דגם בלא אדם חשוב הוי הנאה כל דהו עכ"פ היינו רק בקידושין או בסתם חליפין דהדר סודרא ולא קחסר ממונא כנ"ל. אבל לבסוף קאי אחליפין דהילך מנה דמיירי בנתינה לחלוטין (לאיש זר). בזה לא הוי הנאה כלל בלא אדם חשוב כיון דקחסר ממונא כו'. אך עם היות שהסבר' שכתבת לחלק בין היכא דקחסר ממונא ללא חסר היא סברא אמיתית שכ"ה דעת המ"מ פ"ה מה"א הכ"א. והובא ג"כ באחרוני' להלכה באה"ע סי' כ"ט ס"ג. אבל מה שחשבת דגבי קידושין מה שהיא נותנת לו ה"ז לא חסר' ממונא כיון שתהי' אשתו כו'. אין כאן סברת המ"מ שבהדיא כ' להיפוך דבהך דהילך מנה מש"ה בעינן אדם חשוב משום דקחסר' ממונא. והגם שיש מקום לומר שהוא כ"כ לחלק בין זה לבין תן מנה לפלוני ואתקדש לו דלא בעינן אדם חשוב משום דלא חסר' ממונא וי"ל שדוקא לנגד תן מנה לפלוני שאין המנה שלה כלל אלא אחר נותן בשבילה. נגד זה נקרא הילך מנה דחסר' ממונא שעכ"פ היא נותנת מנה משלה. ואשר ע"כ בתן מנה חשיב' הנאה שיש בה ש"פ ומהני אפי' בקידושין. ומשא"כ בהילך מנה שהמנה משלה אין באותה הנאה ש"פ ולא מהני בקידושין דבעינן ש"פ אם לא באדם חשוב. ומ"מ לנגד רבית וכה"ג שנותן לאיש זר י"ל שגם הילך מנה דקידושין נקרא לא חסר' ממונא לגמרי כיון שתהי' אשתו. לענין זה דהוי הנאה כל דהו עכ"פ. ומשא"כ ברבית וכה"ג דקחסר ממונא לגמרי לא הוי הנאה כלל. זהו דוחק גדול. שלפ"ז יהי' ג' חילוקי' מענין ההנאה ממה שחבירו (שאינו אדם חשוב) עושה רצונו ומקבל מתנה. א' כשהממון אינו שלו כלל אלא אחר נותן על פיו אז הוי הנאה שיש בו ש"פ (והיינו ההיא דתן מנה). ב' כשנותן משלו לאיש זר בזה לא הוי הנאה כלל (והיינו הך דרבית). ג' באשה שנותנת משלה לאיש שרצונה להתקדש לו בזה הוי הנאה שאין בה ש"פ (והיינו הך דהילך מנה) וכמ"כ היכא שנותן משלו ע"מ להחזיר כההיא דחליפין. ומובן שקשה להמציא סברות וחילוקי' כאלה שלא נזכר בפוסקים. ולומר שהר"ן לא ס"ל כהמ"מ אלא ס"ל דלעולם אף בדלא תסר ממון כלל הוי רק הנאה כל דהו כדמשמע פשטות דברי הר"ן (ובההיא דתן מנה לפלוני יסבור כהרשב"א שבמ"מ שם). והיכא דקחסר ממונא ממש כרבית וכה"ג לא הוי הנאה כלל. ויהי' רק ב' חלוקים. לא הועלנו כלום מתירוץ דברי הט"ז שהט"ז באה"ע העתיק דברי המ"מ להלכה. ובשגם שגוף סברא זו שאמרת דאשה הנותנת לאיש לא חשיב' קחסר ממונא לגמרי משום שתהי' אשתו ויהי' לה שייכות בממון זה. היא סברא חיצונית וקשה לומר כן בלי ראי' (והגם שלכאור' קצת דוגמ' לזה מהא דאמרי' פ"ב דקידושין מ"ח) אשה סמכ' דעת' מימר אמרה לא שביק לדידי כו' ופרש"י כיון דאיתת' אנא כו' עי"ש. לאו ראי' היא כמובן. ושוב ראיתי קצת סמך לסברא זו בפ' החובל (דפ"ט) דאיכא רווח ביתא עי"ש בפרש"י דאפי' אם הבעל נוטלן נוח לאשה כו'. ועוד שם כל לגבי בעל ודאי מחלה כו' ופ' בח"מ סי' ס"ו סי"ב. עכ"פ מחוורתא בתירוץ דברי הט"ז הוא כדלעיל (בתירוץ ב'). אביך הדו"ש וחפץ הצלחתך נחמי' בירך:
תשובת הרה"ג ר' מאיר ברלין על הרהמ"ח
וזה שכתב הרה"ג מו"ה מאיר נ"י בערלין מ"ץ דק"ק מאהליב להשיב על המחבר ז"ל. וז"ל:
על דבר מה שחידש הרב הגאון המפורסם מו"ה נחמי' סג"ל. לישב מה שהקשה המחבר שע"ד על הט"ז סי' ק"ס סק"ח מדברי הר"ן פ"ק דקדושין. גבי הילך ד' דינרין ואתקדש כו' שכתב דבחליפין דלא צריך ש"פ לא צריך אדם חשוב. וא"כ גבי רבית דקי"ל דאסור אף בפחות מש"פ א"כ אמאי מתיר הט"ז באינו חשוב. ומשיב הרב שי' דשאני גבי רבית דמה"ת מותר רבית בלא נשך ורבנן אסרו היכא דהוי פרהסיא. וא"כ כאן דלא חשיב פרהסיא מותר באינו חשוב כיון שאין הלוה מתחסר. ע"כ ת"ד. ותמוה בעיני. דהתוס' והרא"ש שמחלקין בין פרהסא או לא, בחצר דלא קיימא לאגרא. היינו דוקא בלא התנה בשעת הלואה. כמו הלוהו ודר בחצירו. דבהא איירי התם. אבל התנה בשעת הלואתו הדבר פשוט לאסור אף באינו פרהסיא. ואפי' באינו מתחסר כיון שע"מ כן הלוהו. וכדמוכח ממ"ש הרא"ש ז"ל התם בהלוהו ע"מ ליתן תרומות ומע"ש דדייק מיני' הב"י בסי' ק"ס דהוי אבק רבית עי"ש. ובנתינת תומ"ע הרי הלוה אינו מתחסר כלל. והרי הב"י למד מדברי הרא"ש ז"ל לאסור גם בהלוהו ע"מ ליתן לו כל מלאכה שיבוא לידו. והתם וודאי אינו מתחסר כלל. וע"כ מוכח דבהתנה ועל תנאי זה מלוה לו. אסור אף בשאין הלוה מתחסר:
איברא שהט"ז חלק שם אהמחבר ומתיר במלאכה. ולכאו' נראה שמחלק בין הנא' מרובה להנאה מועטת ע"ש. ובהנאה מועטת מתיר מפני שאין הלוה מתחסר. וא"כ יש מקום לומר דהנאה של אינו חשוב. חשיב הנאה מועטת (ע"ד שכתב במחה"ש או"ח סי' רכ"ז). וא"כ יש לחלק בפשיטות דמשו"ה אסור באדם חשוב. אעפ"י שגם התם אין הלוה מתחסר. משום דהנאת אדם חשוב. חשיב הנאה מרובה. ומדוקדק טפי על לשון הט"ז שדקדק לכתוב גבי אמור לפלוני כו' ששוה פרוטה כו'. אך חילוק זה בין הנאה מרובה למועט. אין לו על מה לסמוך. כיון דקי"ל דאסור אף הנאה של פחות מש"פ משום ח"ש. ובלא"ה תמה על דברי הט"ז התם. (ולהלן יתבאר בעז"ה ישוב להט"ז). וכן נראה עיקר לדינא. כל שהתנה בשעת הלואה לאסור אפי' הנא' מועטת אפי' אין הלוה מתחסר כלל. וכן מוכח מדברי הפוסקי' בחו"מ ר"ס ע"ב. לאסור במשכון בלא נכייתא. כשהתנה אף במשכון שאינו נפחת ולא עביד למיגר. וכן משמע מדברי רש"י התם שדחק לאוקמי' דוקא בנכייתא ע"ש ונראה לאסור אפי' במשכון להתראות ע"ד דאמרי' בב"מ (צ"ו) ובנדרים (לג) נזמים וטבעות להתראות בהן ועי"ש בר"ן ורא"ש. אם הלוה ע"מ כן אסור וא"כ נידון של הט"ז בהלוה ע"מ שתקבל ד' זוז אם חשיב הנאה אסור אף באינו מתחסר. וז"ב:
מיהו אף אי יהבינן לי' למר. דאף בהתנה מותר בשאינו מתחסר. מ"מ אין ישובו מתחוור שפיר. מדאמרי' בב"ב פ"ק (י"ב). גבי חצר שאין בו דין חלוקה ס"ל לת"ק דאין כופין משום דמצי למימר במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחי' ודין התם הוא אפי' באדם גרוע. ודרכו לקבל מתנות מכל אדם. מ"מ קרי זה חסר. ואע"ג דזה נהנה אין כופין. ואפי' לרשב"ג דפליג התם וס"ל דכופין. התם כדמפרש טעמא בסמ"ע סי' קע"א דכל שמגיע לו טובה ע"י קבלת מתנה של זה לא שייך שונא מתנות עי"ש. ודברי הסמ"ע מוכרחין דהא שמעינן לי' לרשב"ג נמי בפ' יש נוחלין (קל"ח) בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי ופרשב"ם התם משום שונא מתנות כו' ע"ש. אלמא דגם רשב"ג ס"ל דמקבל מתנה חוב הוא לו ויותר מזה דעת מוהרי"ו לפי שהבין הסמ"ע סי' קכ"ה ס"ג. דלרבי במתנה לעולם חוב הוא לו ע"ש. אלא שדבריו תמוהין כמו שתמה בקצה"ח שם. ועוד קשי' דידי' אדידי' שכתב דלהיש חולקים דסי' קע"א מהני. והא איהו מפרש כשאין זה נהנה בקבלת המתנה גם רשב"ג ס"ל דהוי חוב ע"ש. ואכמ"ל בזה והרשב"א בחידושיו לקדושין פ"ק (כ"ג) כתב דכל מתנה קרוי חוב משום שונא מתנות. אלא שיש בו גם זכות משום דממון נפשו של אדם מחמדתן ע"ש. מכ"ז מבואר דמקבל מתנה לעולם חשוב מתחסר. ואם הלוהו ע"מ כן. אמרי' שמתחסר לקבל ע"ע שונא מתנות כו' רק משום ההלואה. (ולפ"ז איפכא מסתברא דאדם חשוב לא מיקרי מתחסר. להפוסקי' כרשב"ג. כיון שזה נהנה בקבלת מתנה של זה ע"ד דאמרי' ר"פ א"ט כי הוו מזמני' לי' אזיל כו' אתיקורי כו' ע"ש. ומאי דאסבר לן הרב שיחי'. דאדם חשוב משו"ה נקרא מתחסר שעושה נגד רצונו ורגילותו. והיינו טעמא דמקדים שלום לאינו רגיל דחשיב רבית. אינו מחוור. דא"כ ל"ל אסמכת' נשך דבר לרבות רבית דברים מי נפיק מכל א"ר דאסור בזה נהנה וזה חסר. ואם רבית דברים אסור מדאוריי' כדמשמע מדברי הריב"ש סי' קט"ז. א"כ הוא גזה"כ. ואינו תלוי הטעם במתחסר כלל):
ויש מקום לישב דברי הט"ז עפמ"ש בתוס' הרא"ש דפ' המדיר הביאו בס' מחנה אפרים ה' נדרים. גבי מודר הנאה היכא דשניהם נהנים לא מיקרי הנאה ע"ש. ומה שהקשה בס' מחנ"א מהא דקי"ל דאינו מוכר ולוקח ממנו בזבינא מציעא י"ל דס"ל דפרש"י התם דאסור מפני שפעמי' זה מתהני ופעמי' זה ע"ש. וכן צ"ל בההיא דרוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. ולפ"ז כ"ש לענין רבית דמותר כששניהם נהנים בשוה. משו"ה שרי באינו אדם חשוב כיון דשניהם מתהנים. אבל באדם חשוב שההנאה שוה פרוטה וודאי קרוי הנאה. אף שחבירו מתהני. וא"כ הר"ן דאיירי בחליפין דהדרי סודרא למרא כמ"ש הר"ן שם (ואמרינן בנדרים (מ"ח) דקני וע"מ להקנות הוא. מיהו התם קאי לפי מאי דקי"ל כליו של קונה. אבל למ"ד כליו של מקנה. ע"כ נותן לו להשתמש בהסודר מעט. ובזה מרווחין דברי הב"ח בסי' ק"ץ. ממה שהקשה עליו בס' קצה"ח שם). א"כ אין כאן שום הנאה להמקבל רק להנותן להכי מהני אפי' באינו חשוב. אבל הט"ז דע"כ מיירי בנותן לו לגמרי דבמתנה ע"מ להחזיר לפי מאי דקי"ל כרב. דכליו של קונה לא חשיב הנאה אף באדם חשוב במתנה ע"מ להחזיר כמ"ש הר"ן שם. וכ"כ הב"ח בסי' ק"ץ ע"ש. להכי בעי אדם חשוב דוקא:
מיהו שנויא דחיקא היא. ותו דהא קיי"ל לאסור בנדרים אף הנאת שניהם. אך בלא"ה קושיא מעיקרא ליתא. ודברי הט"ז מרווחין בטעמן. דלגבי רבית פשוט דמותר בהנאת שניהם שוה. וא"כ באינו חשוב אף שהמלוה מתהני. מ"מ הרי נותן דמים להלוה עבור הנאתו. ומי גריע ממשכון בנכייתא דשרי אף בדבר מועט. לכל מר כדאית לי'. אף דהתם וודאי המלוה מתהני טובא. מ"מ חשבינן לי' הדמים שנותן עבור הפירות גם טובת הלוה. כדאסבר לן בתוס' ורא"ש בסוגיא דלא ישכור לו בפחות ע"ש. וכ"ש דשרי באינו חשוב. שישלם בכסף מלא עבור הנאתו. ובאדם חשוב הוא דאסור שצריך ליתן פרוטה לסרסור. כדי להשיג הנאה זו. צריך ליתן פרוטה לסרסור לפייס לאדם חשוב שיקבל המתנה. כדי שיגיע לו ההנאה. וא"כ עבור הלואה משתרשי ליה הך פרוטה. משא"כ באינו חשוב שאין צריך לשלם לסרסור להשיג הנאה זו. ועבור עצם ההנאה הרי משלם בכסף מלא לבד ההלואה לפיכך מותר משא"כ בחליפין. דעבור ההנאה עצמה. יכול להקנות כיון דלא בעינן שוה פרוטה בחליפין:
והשתא אתי שפיר נמי מה שהתיר הרמ"א בסי' קע"ב ס"ד להלוות ע"מ שימכור לו הבית בשווי'. אע"ג דהוי הנאת שניהם ואסור במודר הנאה. דשאני גבי רבית. כיין דהוי הנאת שניהם שוה. גם בלא הלואה אין כאן דררא דרבית בשביל הלואה. ומתישבא נמי ברווחא הא שכתב הרמ"א בח"מ סי' ר"ד ס"י במקנה בהרווחת זמן המלוה דמהני גם במטלטלין לענין מי שפרע ע"ש שהקשה בס' קצה"ח דהא הוי מקח הנעשה באיסור. וכדאמרי' לגבי קדושין דאסור משום הערמת רבית ע"ש, ועפ"ז ניחא. דדוקא גבי רבית דאם לא הי' מרווח הזמן הי' צריך ליתן פרוטה עבור הקדושין ולא הי' מתקדש לו בלא"ה. הרי משתרשי לי' הך פרוטה בשביל הרווחת הזמן. משא"כ לענין מכר. הרי משלם בעד המקח כל שווי'. ואילו הי' מקנה בפרוטה. הי' מנכה אח"כ מדמי המקח. והשתא דאקנה בהנאת הרווחת הזמן אינו מנכה מהמכר. ומשלם בשלימות. א"כ לא משתרשי לי' מידי. ומה שמתהני בזבינא מציעא. בזה הנאת שניהם שוה. וכל שהנאת שניהם שוה וודאי מותר אף לענין רבית. (וגם בלשון הט"ז ס"ס ק"ס יש להעמיס כן כוונתו. לחלק בין ליתן תרומ"ע דאוסר הרא"ש ז"ל. דהתם הרי הלוה אינו נהנה כלל והמלוה הוא שנהנה בלקיחת תרומ"ע. משא"כ במלאכה ס"ל להט"ז דהוי הנאת שניהם. שהרי צריך הוא הלוה לתקן מלאכתו. וניחא לי' שאין צריך לחזור אחר אומני'. ומדמה לי' הט"ז למוכר בזבינא מציעא דהוי הנאת שניהם שוה. ולשון הט"ז צריך תיקון לפ"ז):
כ"ז לפי מאי דפסיקא לי' להמחבר שע"ד (ואינו תח"י) בדעת הר"ן דס"ל דגם בנותן מתנה לאינו חשוב יש לו הנאה לנותן. וכן הבין גם במחה"ש סי' רכ"ז וע"כ דחק בכוונת המג"א ע"ש. אבל לענ"ד א"א לומר כן. דא"כ ליתסר במודר הנאה ליתן מתנה להנודר משום הך הנאה. ובמס' נדרים בכמה דוכתי משמע דשרי. ותו הא תנן בספ"ח דשביעית מרחץ שהוסקה בתבן ובקש ש"ש מותר לרחוץ כו' ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחץ. ופי' הראב"ד בה' שמיטה ויובל דבחנם איירי משום דאסור להשתכר בפירות שביעית ואם מתחשב הוא ה"ז כשכר. וכה"ג אמרי' בע"ז שלא בטובת ר"ג כו' ע"ש. מהתם נמי משמע דבאינו מחשב אין שום הנאה כלל להנותן. ע"כ נ"ל דהר"ן שכתב שגם באינו חשוב אית לי' הנאה היינו ללוי דס"ל כליו של מקנה. ולדידי' הוא דקאמר הש"ס בההיא הנאה כו' ע"ש. וצריך לחלק בין חליפין לקדושין. אבל לרב דפליג וס"ל כליו של קונה פליג נמי אהא. וס"ל דבכליו של מקנה אין שום הנאה להנותן. באינו חשוב. (והא ע"כ בלא"ה נמי צ"ל דפליגי בהא במתנה ע"מ להחזיר אי איכא הנאה להנותן כדמוכח מדברי הר"ן. א"כ טפי ניחא לומר דלרב אפי' במתנה גמורה אין כאן שום הנאה להנותן באינו חשוב). וא"כ לפי מאי דקי"ל כרב דכליו של קונה. מסקינן דאין שום הנאה להנותן באינו חשוב. וכן נראה מדברי הב"י שכתב בסי' ק"ץ בנותן מתנה כדי להקנות לא מהני אלא בחשוב. ומרא דהאי דינא הוא הר"ן ז"ל. ושאר פוסקים ס"ל אפי' כחשוב לא מהני גבי ממון כמ"ש הרשב"א והריטב"א בחידושיו לקדושין עי"ש. משמע דס"ל להב"י דגם להר"ן לפום הלכתא ס"ל בעינן אדם חשוב דוקא. וע"כ באינו חשוב אין כאן הנאה כלל ולא מהני גם בחליפין. וכן מוכח פשט הסוגי' דקדושין דקאמר וכן לממון לשיטת הר"ן דקאי גם אהך דינא דנתן ד' דינרין כו'. דודאי לא עדיפא ממון מקדושין. ובעינן גם בממון אדם חשוב דוקא. וכ"כ שם הר"ן בהדיא. ולא מהני מטעם חליפין. והרי הר"ן סבר דחליפין לא בעינן כלי דוקא. וכן מוכח מדאמרי' בגיטין (ט"ז) גבי ההיא אמתא כו' שקל כומתא שדי ביה. דלא קני' משום דבעינן כליו של קונה ע"ש משמע דללוי דבעי כליו של מקנה מהני כמ"ש התוס' והרא"ש התם. וע"כ צ"ל טעמא ג"כ כדאמר הש"ס במס' ב"מ ללוי משום בההיא הנאה כו'. דשייך גם לגבי אמתא ואפ"ה ס"ל לרב דלא מהני. וס"ל דלית לי' הנאה. והרי התם נתן לה הכומתא לגמרי. וע"כ צ"ל דס"ל לרב דבאינו חשוב אין כאן שום הנאה ופליג אלוי גם בהא. והכי קי"ל:
והט"ז דכתב לענין קדושין דגם באינו חשוב יש הנאה אלא שאינו שוה פרוטה. אזיל לשיטתו שכתב בא"ע ר"ס כ"ז. גבי קדושין הואיל ואין כל אשה מתרצית להנשא לת"ח. צריכה שתאמר בהדיא שיש לה הנאה מזה לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ולענין קדושין שכ' אומרת שיש לה ויוצאת מכלל. וע"כ כתב הט"ז דמ"מ אינה מקודשת דההנאה של אינו חשוב אינו ש"פ. כדמוכח מדברי הר"ן ז"ל אליבי' דלוי דלדידי' כל אדם אית ליה הנאה. ואפ"ה מוכח דאין ש"פ. א"כ ה"ה לרב היכא דאומרת אית לה הנאה באינו חשוב. אין שוה פרוטה. וכן לענין חליפין אפשר אף באומר בההיא הנאה כו' לא מהני וצ"ע. אבל גבי רבית שאומר סתם על מנת שיקבל ממנו מתנה. ואינו מגלה דעתו בהדיא דאית ליה הנאה ה"ז מותר בודאי דסתם בנ"א לית להו הנאה:
מיהו לעיקר הדין כבר נתבאר דלענין רבית אף שמגלה דעתו בפירוש דאית ליה הנאה מותר. שהרי משלם עבור הנאה זו ואין שייך לההלואה ואין לאסור אלא באדם חשוב כיון דמשתרשי לי' פרוטה שהי' צריך ליתן לסרסור לפייס את האדם חשוב כדי שיגיע לו הנאה זו. ואותה פרוטה אינו מרויח אלא בשביל ההלואה. ולפיכך אסור. משא"כ באינו חשוב. שאין צריך ליתן לסרסור לפייסו. וההנאה שמקבל זה מתנה. הרי גם השני מקבל. ולפיכך מותר:
כ"ז לא נמנעתי להעלות מה שיש לעורר בזה. אף בדברים פשוטים הואיל ונ"מ לדינא. ומעכת"ר הרב הגאון המפורסם מו"ה נחמי' סג"ל יראה ויבחור לאסוקי שמעתתא בהלכה ברורה כיד ה' הטובה עליו:
נאום מאיר ברלין חופ"ק מאהליב:
תשובה להרב הנ"ל
א ראיתי מ"ש אהובי הה"ג חו"ב המ"ץ דק"ק מאהליב נ"י. והנה מה שתמה עלי דהתוס' והרא"ש שמחלקים בין פרהסיא או לא בדלא קיימא לאגרא. לא איירי כ"א בדלא הותנה כמו בהלוהו ודר בחצירו. אבל בדהותנה (וכמו הלויני ודור כו') הדבר פשוט לאסור אף באינו פרהסיא ובאינו מתחסר וכדמוכח ממ"ש הרא"ש בהלוהו ע"מ ליתן תרומות ומע"ש כו' לכאורה תמהני הלא גם אני העירותי שיש לומר כן אלא שכתבתי שמדברי הט"ז דססי' ק"ס (ודסי' קע"ב סק"י) מבואר דס"ל דגם להתנות שרי בכה"ג. והרי אנן אליב' דהט"ז קיימינן ולפה"נ שכת"ר בא עלי בב' טענות. א' שהחליט שהדבר פשוט לאיסור. ור"ל דע"כ להוציא דברי הט"ז דשם מפשוטן או אף לאוקמי בט"ס ולהגיהו בענין שלא יהא חולק ע"ד הפשוט. וכדמסיק כת"ר לבסוף שיש להעמיס בדברי הט"ז שכוונתו להסברא שהמציא כת"ר לחלק בין היכא דשניהם נהנים כו' והודה בעצמו שלשון הט"ז צריך תיקון לפ"ז. והטענה הב' שגם לפי פשטות דברי הט"ז אין הכוונה לחלק בהחלט בין מתחסר או לא. אלא שבדלא מתחסר מחלק בין הנאה מרובה למועטת. ושא"כ יש לחלק בפשיטות בין אדם חשוב לאינו חשוב. היינו לומר שבאדם חשוב חשיב' הנאה מרובה להנותן (ר"ל ש"פ) ובאינו חשוב הוי הנאה מועטת ובשניהם אין המקבל מתחסר כו'. וע"ז אומר דמ"ש שהדבר פשיט לאיסור איני יודע מנין. דאף שהתוס' והרא"ש אהלוהו קאי אין מזה הכרח לומר דבהלויני אין הדין כן. ובפרט לפי מה שהעלה בלח"מ רפ"ו וכן ב ד"ת שמ"ו ח"ג שהרא"ש ונ"י ס"ל בדעת רמב"ן (ורשב"א) דהלויני והלוהו שניהם שוים בדין דאינם א"ר ממש כ"א מיחזי כרבית ובדיעבד אין חייב להחזיר אפי' לצאת י"ש. א"כ ודאי יש מקום לומר דגם בהלויני אין איסור כלל כ"א במילי דפרהסיא. (וכדאסבר לן הרא"ש דאף שהתנה ואמר הלויני ודור אין ר"ל בשכר מעותיך אלא ר"ל כיון שבלא"ה אינו משכירו לאחרים כו'. א"כ יש לומר דאין בזה תורת רבית כלל דלאו אגר נטר הוא. וכדמשמע מהתחלת לשון רמב"ן שברא"ש שכתב ולא הוי רבית כלל אפי' בהלויני כו'. וכן לשון המלחמות לא שמענו תורת רבית במדת סדום כו'. וקצת יש להוכיח כן מדברי התוס' בתירוץ ב' שכתב לחלק בין דר בחצירו מדעתו לשלא מדעתו. ולפ"ז כתב דמתני' דאיירי מדעתו איירי בחצר דקיימ' לאגרא כו' ולמה לא כתב ג"כ דיש לומר דאיירי בהלויני ואפי' בלא קיימ' לאגרא. וע' בה"ת שמ"ו ח"ב סי' י' ובגד"ת שם ח"ג סי"ח) מזה משמע קצת בלא קיימ' לאגרא אין איסור אפי' בהלויני אם לא במילי דפרהסיא לתירוץ הא'). והגם שבס' מקור מ"ח נדחק להעמיס בדברי הרא"ש דס"ל דבהלוני הוי א"ר ממש כמ"ש הב"י ק נכון לדחוק כדי שלא יהא הטור כחולק על אביו בסתימות) אב בדברי הנמ"י נראה ודאי דקשה להעמיס כן בדבריו אפי' על צד הדוחק ע"ש. וקצת הי' נראה לפ"מ שהוכיח הנמ"י מהא דאמרי' כ"ש הלויני דמשמע דרך כ"ש הוא אבל דיניהם שוה א"כ גם לענין מ"ש התוס' ורא"ש לחלק בין פרהסיא או לא יש לומר דג"כ שוים הלוהו והלויני. אלא שיש לדחות דדוקא לענין גוף הדין גבי חצר גופ' דאיירינן בי' בגמ' משמע דרק כ"ש הוא ולדינא שוים. אבל לענין מ"ש התוס' ורא"ש להקל בדברים אחרים שפיר יש לומר דאין הלוהו והלויני שווים בזה. אמנם איך שיהי' עכ"פ אין ראי' להיפוך דאפי' לפי דעת הטוש"ע דבהלויני הוי א"ר ממש אין הכרח לשלא נאמר בזה אינו כ"א במילי דפרהסיא וזכר לדבר הסמ"ג פסק דגם בהלוהו הוי א"ר כהרמב"ם ועכ"ז סיים ע"ז דדוקא חצר שהיא פרהסיא כו' וכעין זה בהגמ'. גם הב"י בשו"ע בסי' קס"ו הביא גם דעת הרמב"ם דגם בהלוהו הוי אבק רבית ועכ"ז בסי' ק"ס ס"ז סתם כדעת התוס' ורא"ש לחלק בין פרהסיא כו'. א"כ גם בהלויני אף אי הוי א"ר ממש יש לומר דשרי באינו פרהסיא). ומ"ש כת"ר כדמוכח ממ"ש הרא"ש כו'. הרי הט"ז שם כתב דנדון דהרא"ש שאני (ויתבאר אי"ה). וכ"ש מ"ש כת"ר והרי הב"י למד מזה לאסור גם בע"מ ליתן כל מלאכה כו'. הרי הט"ז חולק ע"ז:
ב ואשוב לטענה הב'. ואומר דבמחכת"ר אגב חורפיה ושיטפי' לא עיין שפיר דודאי אין כוונת הט"ז לחלק בין הנאה מרובה למועטת. כיון דקי"ל דגם בפחות מש"פ יש רבית משום ח"ש כמ"ש כת"ר ואיך נתקבל אצלו שיכווין הט"ז לזה. גם א"כ אין הבנה למ"ש דש"ה שטובה רבה היא לכהן כו' ע"כ שייך שפיר מצד הנותן טוה"נ כו' (פתח בכהן וסיים בנותן). ולמע"ל האי ע"כ שייך כו' אך למותר. או כך ה"ל לסיים ע"כ אעפ"י שאין הלוה חסר כו' וכן לבסוף מה זה שסיים ע"כ אין שם טוה"נ על הנותן כו'. גם הרי אותה טובה רבה שהכהן מקבל דהיינו התרומ' משמיא קזכו ליה ולאו של הלוה הוא. (וכ"ש מה שהוסיף כת"ר שלפ"ז יש לחלק בפשיטות בין אדם חשוב לאינו חשוב דבאדם חשוב הוי הנאה מרובה כו' לפ"ז גדר טובה רבה שבדברי הט"ז היינו שוה פרוטה והוא תמוה. גם א"כ הרי גם באומן ההיא הנאה דקאוגיר לי' לדידי' ע"כ יש בה ש"פ מדהוי שומר שכר משום זה ע' ש"ך ונ"מ בח"מ רסי' ש"ג. ולמה מתיר בזה הט"ז). א"ו כוונת הט"ז הוא עד"ז. דהב"י שמדמ' מלאכה לתרומה (לפי דעת הט"ז) היינו כיון דחזינן דגבי תרומה עם היות שודאי גוף התרומה לאו ממון של הלוה הוא ולא שייך לומר שמתחסר גוף התרומה. מ"מ מצד שיש לו בה טוה"נ במה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כשמתנה ע"מ שיתן לו תרומותיו. הרי חסר אותה טוה"נ ואסור (למר דאוריי' ולמר דרבנן). כמ"כ גבי מלאכה עם היות שגוף הממון שיתן בעד המלאכה לאו חסרון והפסד הוא ללוה. מ"מ נקרא מתחסר מצד שמפסיד אותה טוה"נ שיכול הי' ליתנה לכל מי שירצה. וע"ז כתב הט"ז דלא דמי דדוקא גבי תרומ' שגוף הדבר הוא טובה רבה לאותו כהן שיקבלה (אעפ"י שזה משולחן גבוה יהי' איך שיהי' טובה רבה היא עכ"פ). לכן גם הכח שיש להנותן ליתנה לכל כהן שירצה חל ע"ז שם טוה"נ עכ"פ דהיינו מה שבידו ובכחו לעשות ולהביא טובה רבה למי שירצה (משמיא עכ"פ) חשיב' הנאה סתם (הש"פ עכ"פ) לגבי דידי' וכשמאבדה ע"י שמתנה עם המלוה כו' הרי מתחסר הנאה זו עכ"פ. (וכמ"כ או כ"ש מצד המלוה עם היות שגוף התרומ' משמיא קא זכו לי' ולא בשל הלוה. מ"מ במה שמשתעבד הלוה ליתן לו ולא לאחרי' שייך לומר שמקבל הנאה (סתם עכ"פ) מיד הלוה ממש. וע"ד הא דאמרי אינשי חמרא למרי' וטיבות' לשקיי' בגמ' ס"פ החובל). משא"כ גבי מלאכה שגוף הממון שיקבל בעד מלאכתו לאו טובה רבה היא כלל דאף לפ"מ דמסיק דלגבי האומן המלוה חשיב' הנאה דהיינו במה דשביק כ"ע ואוגיר לדידי' מ"מ הרי הנאה מועטת היא בעצם. לכן אותו הכח שיש להלוה הנותן ליתן לכל מי שירצה לא חל ע"ז שם טוה"נ כלל. וכשמאבדה ומשתעבד ליתן להמלוה כל מלאכה אין בזה שום חסרון להלוה דגוף הממון שנותן בעד מלאכתו ודאי הי' צריך ליתן לכל מי שיעשה מלאכתו. ומה שבידו הי' לעשות טובה קטנה (הש"פ) לכל מי שירצה אינו שוה כלום. (ולכן לא מצינו דפליגי בגמ' אי טוה"נ ממון או לאו כ"א גבי תרומ' ע' עליהם. דהכוונה בזה דבר שגוף הממון אינו שלו כלל ושעכ"ז יכול לעשות טובה לכל מי שירצה בכל גוף הממון. ולא משכחת לה אלא כמו בתרומה (וצדקה) וכה"ג. ומ"מ יש לעיין בעיקר כוונת הפלוגת' ויתבאר אי"ה) ושיעור הלשון של הט"ז יתפרש בב' פנים. א' שכל עיקרו גם מתחי' לא בא לחלק כ"א מצד חסרון הלוה וז"ש ע"כ שייך מצד הנותן טוה"נ כו' דזה שביד הנותן לגרום ולהביא טובה רבה לכהן שירצה חשוב' טוה"נ (סתם עכ"פ). ולכן כשמשתעבד ליתן למלוה הרי חסר טוה"נ זו. ומשא"כ גבי מלאכה דלא חל שם טוה"נ על הנותן כנ"ל א"כ כשמשתעבד למלוה בזה לא חסר כלום. (אלא שלפ"ז לא אתי שפיר כ"כ מה שהקשה ע"ז מהא דאומן הוי ש"ש כו' עד שהוצרך לתרץ דמ"מ אין הלוה חסר הרי לפי הנ"ל גם מתחי' הי' עיקר החילוק במה שגבי מלאכה אין חסרון ללוה כו'. לכן נראה יותר כפי'). הב' שמתחילה לא להכי נחית ומ"ש מצד הנותן כו' הכי קאמר דגבי תרומ' הגם שגוף התרומ' משמיא זכו לי' ולא שייך לומר שמקבלה מהלוה עבור ההלואה. מ"מ כיון שטובה רבה היא כו' כנ"ל ע"כ חל מצד הנותן טוה"נ מטעם הנ"ל. ולכן על טוה"נ זו שייך לומר שהמלוה מקבל מהלוה ממש עבור ההלואה. ומשא"כ גבי מלאכה דאותו הכח שיש להנותן ליתן לכל מי שירצה אינה חשוב' טוה"נ כלל כנ"ל ע"כ אין המלוה מקבל כלום מהלוה בעד ההלואה דגוף המעות הוא בעד מלאכתו ולא חשיב טוה"נ כו'. וע"ז מקשה מהא דאומן הוי ש"ש בההיא הנאה כו' הרי דהא דאוגיר לדידי' ולא לאחר חשיב' הנא' (נוסף על שכר המלאכ') ותירץ דמ"מ לגבי הלוה אין זה חסרון כלום. והיינו מטעם הנ"ל דמה שבידו להביא הנאה קטנה (הש"פ) למי שירצה לא חשיב טוה"נ כלל לגבי הנותן. סוף דבר איך שיהי' עכ"פ מוכח מדברי הט"ז אלו דס"ל דכל שאין הלוה חסר כלום ליכא איסור רבית כלל ושרי אפי' להתנות ע"ז (ואין חילוק בזה אם יש להמלוה הנאה מרובה או מועטת כו'). וכ"ז דברים פשוטים אלא לפי שראיתי שגדול כמותו נטה מדרך הפשט לפע"ד הוצרכתי להאריך קצת:
ד אך עם היות שכוונת הט"ז נראה ודאי כנ"ל (ולכן שפיר יש לתרץ דבריו שבסק"ח עפ"י שיטתו זו) אבל באמת יש להקשות עליו לכאור' דלדבריו הך דתרומ' נקרא זה חסר. והרי הרא"ש לא הביא הך דתרומ' כ"א לראי' ולדוגמ' לסברת הרמב"ן שכ' דבחצר דלא קיימ' לאגרא גם בהלויני ליכא רבית קצוצה (אפי' בגברא. דעביד למיגר) משום דזה נהנה וזה לא חסר לא הוי רבית כלל וע"ז כתב הרא"ש דה"ז דומה לכהן שהלוה לישראל ע"מ ליתן לו תרומ"ע למ"ד טוה"נ אינה ממון לא מפקינן כו' הרי בהדיא דהך דתרומה מיקרי זה לא חסר למ"ד טוה"נ אינה ממון עכ"פ. (ואדרב' מי נתלה במי כו' משמע דבזה פשיט' לי' דחשיב' לא חסר יותר מחצר דלא קיימ' לאגרא שיקר' בגמ' (דב"ק וכל הפוסקי' זה לא חסר). ולפע"ד יש לתרץ זה. וראיתי להאריך קצת דעם היות שבלא"ה לפה"נ אין הלכה כהט"ז (בגוף הדין דע"מ שיתן לו כל מלאכה) נגד בעלי השו"ע והסכמת הש"ך ושאר אחרוני'. מ"מ לפה"נ יהי' נ"מ ג"כ לדינים הללו וכדי להתלמד במ"א):
ה הנה יש להבין בכוונת הרא"ש במ"ש ה"ז דומה לכהן כו' למ"ד טוה"נ אינה ממון כו' אם ר"ל דכאן גבי חצר לכ"ע דומה לכהן לאותו מ"ד דטוה"נ אינה ממון. וכן משמע הלשון שכתב למ"ד כו' ולא כתב דלמ"ד כו'. או ר"ל דכאן דומה לכהן ותלוי בפלוגת' דלמ"ד שם אינה ממון לא מפקינן וה"ה הכא וכן משמע ממה שסיים ה"נ הדירה אינה חשובה ממון כו' דמשמע דאעפ"י שיש טוה"נ מ"מ אינה חשוב' ממון והיינו לאותו מ"ד כו'. (ונמצא שמשמעות הלשון סותר מרישי' לסיפי'). בך כך ובין כך לכאורה קשה דאם הכוונה דכאן לכ"ע דומה לכהן לאותו מ"ד קשה אמאי הרי באמת ודאי נראה דגם כאן אף בדלא קיימא לאגרא מ"מ טוה"נ איכא במה שיכול ליתנה למי שירצה והרי הדירה ג"כ טובה רבה היא ורוב' דאינשי משכירים ושוכרים אלא שהוא אין רצונו להשכיר אבל מ"מ יכול לעשות טובה רבה למי שירצה (לקרוביו וכה"ג ובפרט לגבר' דעביד למיגר). ואם כוונתו דבאמת כאן דומה לטוה"נ דגבי כהן ותלוי בפלוגת' קשה הרי הרמב"ן החליט כאן בפשיטות דליכא רבית כלל. ואיך מביא הרא"ש דוגמ' וראי' לסתור שתלוי בפלוגת'. ודוחק לומר דהיינו לפי דהתם קי"ל כמ"ד דאינה ממון חדא דלא מצינו הכרעה ברורה בזה בגמ' ופוסקי' (וכדמשמע ברמ"א כאן) ועוד דא"כ הכי הל"ל ה"ז דומה לכהן כו' דלפ"מ דקי"ל כמ"ד כו'. ועוד הרי באמת הרא"ש פסק בספ"ב דקדושין כמ"ד דהוי ממון והריטב"א כתב שם שכן פסק גם רמב"ן וכן הוא בתשובת ריטב"א שבב"י ח"מ סי' ל"ז הובא ש"ך שם סי' ש"נ. וא"כ קשה טובא איך מביא ראי' אליב' דאותו מ"ד דלא קי"ל כוותי'. ואליב' דהלכת' ה"ז ראי' לסתור ממש. אמנם גם בעיקר פלוגת' זו שבגמ' ופוסקי' אי טוה"נ ממון או לאו יש להבין מה הכוונה בזה. א' אם אכל מיני הנאה שייך פלוגת' זו (וכדמשמע ממ"ש רס"א כאן וכן כל טוה"נ) או רק אטוה"נ דגבי תרומ' (וכן משמע ממה שלפה"נ לא נמצא בגמ' פלוגת' זו כ"א גבי תרומ"ע ובפוסקים גבי צדקה בח"מ סי' ל"ז ס"ט וסי' פ"ז סל"ה דהרי זה ג"כ דומה לתומ"ע) והב' אם הפלוגת' היא רק אי הוי כממון ממש (וגם בזה ספק אי רק אאותה טוה"נ שבה פליגי אי הוי כממון ממש אם לאו. או דלמ"ד דהוי ממון ר"ל דע"י הטוה"נ שיש לו בה חשיב' כגוף התרומ' שלו ע"ד הפלוגת' בדבר הגורם לממון ע' ש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"י בשם רמב"ן) אבל לכ"ע חשיב' הנא' עכ"פ. או דפליגי אי חשיב' הנאה כלל. ולכאור' פשט' דמילתא משמע דפליגי בכל טוה"נ אי יש חשיבות להנאה (כמו לממון). או דלא חשיב' כלום. אבל א"א לומר כן (דמלבד דא"כ למה לא מצינו פלוגת' זו בשאר הנאות עוד קשה טובא) שהרי מצינו כמה פעמי' בגמ' דחשיב' הנאה בכסף כמו בקידושין בההיא הנאה דמקבל מינ' מתנה כו' וכן בכמ' דוכתי ולשון הריטב"א שם פ"ק דקידושין גבי מדין ערב דהנאה בכל דוכת' חשיב' ככסף כו'. וכ"כ עוד לעיל ד"ו ב' גבי המקדש במלוה עי"ש ומעין זה בר"ן שם דכל שהוא מהנה אות' כו' דהא שחוק לפני רקוד לפני לא יהיב לה מידי ואעפ"כ מקודשת (למ"ד כו').
והנה עיקרא דפלוגת' זו נזכר בגמ' בספ"ב דקידושין ובפי"א דנדרים (פ"ד) לענין קידושין ונדרים וגניבה ע"ש. והנה בההיא דהגונב טיבלו של חבירו דלרבי משלם דמי טבלו כתב ריטב"א בקידושין דיש לפרשו בב' פירושים (לפי מאי דס"ד דפליגי אי טוה"נ הוי ממון). א' דמשלם דמי חולין שבו ודמי טוה"נ דתרו"מ בלבד. והב' דמשלם דמי כולו ממש דלמ"ד טוה"נ ממון היינו כאילו כולו שלו לגמרי. וכתב שהפי' הב' עיקר. וכן פי' בתוס' רי"ד שם (וכן נרא' פרש"י שם. וכן משמע מפרש"י והרא"ש בנדרים שם. אבל הר"ן שם סתם כפי' הא' הנ"ל וכן הוא בחידושי הרשב"א שם ושם. וכן נרא' דעת התוס' פ"ק דב"מ ד"ו רע"ב בתירוץ ב' ע"ש. ונרא' דכמ"כ גבי קידושין יש לפרשו ע"כ בב' פירושים אלו. היינו דלפי' הא' איירי הסוגי' דמקדשה בטוה"נ שבה לבד (ויש לעיין במ"ש הרשב"א בקידושין גבי אפר פרה כו'). וכן משמע מפרש"י ור"ן דקידושין ולפי' הב' איירינן במקדשה בגוף התרומ' וכן משמע מד' הרמב"ם שם פ"ה מה"א. וע' ריטב"א שהביא לראי' כפי' הב' הנ"ל דגבי גניבה מהך דישראל שקידש בתרומה דמשמע דומי' דכהן המקדש בתרומה הנזכר במשנה שודאי מקדש בגוף התרומ'. מזה מובן שדעת הריטב"א דהך דקידושין ודגניבה הא בהא תלי' בפירושם כנ"ל. (אלא דלפ"ז רש"י דקידושין ודנדרים אינו עולה בסגנון א' כו'. וגם יש לעיין במ"ש הרשב"א (והר"ן) בקידושין גבי מקדש באפר פרה ע"ש). (וקצת משמע בגמ' כפי' הב' בשניהם מהא דמסקינן דמתני' בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן וכן גבי הגונב א' הכא בטבלים כו' או בדשמואל קא מיפלגי כו' והרי לפ"ז ודאי הפי' במתני' וכן בבריי' ע"ד פי' הב' הנ"ל א"כ משמע דגם לפי הס"ד דתלוי בהא דטוה"נ ממון ג"כ הפי' עד"ז). ונמצא לפ"ז (ולכאורה) יש בענין הפלוגת' אי טוה"נ ממון חילוקי דיעות. דלהרשב"א ור"ן הכוונה הוא לענין גוף אותה הטוה"נ בלבד אי חשיב' כמו ממון או לא חשיב' כלל ולהריטב"א (וסיעתו) הכוונה אי ע"י אותה הטוה"נ חשיב' כאילו גוף הממון שלו לגמרי או לאו. אבל עצם אותו טוה"נ מצד עצמו י"ל דלכ"ע חשיב (כממון). והנה לב' הדעות גם שניהם לכאור' הדבר צריך תלמוד. דלפי' הרשב"א ור"ן צ"ע איך ולמה יהי' מ"ד דאותה טוה"נ אינה חשוב' לכלום. ומ"ש משארי הנאות וכדלעיל ובפרט בקידושין דמצינו כמה פעמים דמתקדש' בההיא הנאה כו'. וע' תוס' גבי המקדש בחלקו (נ"ב) שהקשו מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון כו' ותירצו דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו כו' אבל הכא הטוה"נ אינו משלו דממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון כו'. וא"כ למה לא הקשו הכא כן ובזה לא שייך תירוצם. דהטוה"נ דתרומ' של ישראל הוא של הבעלים. וגם לכאור' יכול ליקח ממון עבור זה כדאי' בבכורות (כ"ז) דמותר לקבל סלע מישראל אחר עבור שיתן תרומותיו לבן בתו כהן. ועוד דבפ"ג דפסחים גבי פלוגת' דר"א ור"י כיצד מפרישין חלה בטומא' כו' (מ"ו) דאמרי' לימא בטוה"נ קמיפלגי כו' לכאור' משמע כפי' הב' הנ"ל דלפי הא אינו מובן דגם למ"ד דטוה"נ ממון מאי מהני זה לענין שיחשב גוף החלה כדידי' ויעבור עלי' בבל יראה כו'. וכן משמע לכאורה בההיא דפ"ק דב"מ (י"א). ולפי' הב' דריטב"א ג"כ לכאורה קשה טובא. א' איך ולמה יהי' מ"ד שע"י טוה"נ זו יחשב כאילו גוף הדבר שלו ממש. עד שיתחייב הגנב לשלם לו בעד כולו והרי על האמת הגוף אינו שלו. (וגם לשון משלם לו דמי טבלו לא משמע כן דודאי דמי טבל ודמי חולין מתוקנים אינם שוים. ולהריטב"א דמשלם כאילו הכל שלו ה"ז משלם כאילו הי' הכל חולין מתוקנים. ולא משמע כן). וכמ"כ לענין קידושין אי מקדש בגוף התרומ' האיך ולמה תהי' מקודשת למ"ד טוה"נ ממון הרי ודאי דהיא צריכ' ליתן גוף התרומ' לכהן והרי כאן אונא' גדולה ומאי מהני שנאמר דע"י הטוה"נ ה"ז כאילו הגוף שלו. כיון דסוף סוף ודאי על האמת הגוף אינו שלו ולא שלה דצריכי' ליתן לכהן כו'. ועוד קשה להיפוך גבי נדרים דלפי הנ"ל דלפי' זה לא פליגי כ"א לענין אי אמרי' דהרי זה כאילו הגוף שלו אבל אותה טוה"נ מצד עצמו לכ"ע חשיב' (כממון). א"כ גבי נדרים דודאי כל הנא' אסור ליתסר לכ"ע מצד שנהנים הכהני' מאותה טוה"נ מצד עצמ' כו'. גם גבי גניבה למה לריב"י אינו משלם כי"א דמי חולין שבו ישלם נמי דמי עצם טוה"נ עכ"פ. ולתרץ דבריהם. אקח מן הבא בידי (באין מוקדם ומאוחר). ע"ד הקוש' לשיטת הריטב"א איך למ"ד טוה"נ ממון ישלם כל דמי הטבל ממש והרי גוף התרומה ודאי אינו שלו באמת. יש לומר דבאמת יצטרכו הבעלים ליתן דמי התרומ' לכהן. אלא הא דאמרי' שע"י אותה הטוה"נ חשבי' כאילו הגוף שלו הוא רק לענין שיחשב ממון שיש לו תובעים כו'. דראיתי בס' המקנה מסתפק אליב' דרבי אם צריכי' הבעלים ליתן דמי תרומ' לכה או לאו משום דאמרי' דאין לכהן כ"א משעת הרמה, ואילך ואף דמסיק שם שאין ספק זה כ"א לשינויא דקנסא ע"ש. היינו לפי שלא הביא שם כ"א דעת הר"ן דאי מטעם טוה"נ ממון אינו משלם כ"א כפי טוה"נ שבהם לא דמי כולו (ונראה שלא ראה דברי ריטב"א מדלא הביאו). אבל לשיטת הריטב"א יפול ספק זה גם לטעמ' דטוה"נ ממון. (אלא דלפ"ז לכאור' יש פשוט ספק זה דע"כ ל"א בכה"ג אין לכהן אלא משעת הרמ' אלא כיון דמשתרשי לי' צריך ליתן לכהן כו'. דאל"כ איך תלוי בפלוגת' אי טוה"נ ממון או לאו הרי גם אי טוה"נ אינה ממון מ"מ הרי כאן בגונב טבל גם גוף התרומ' של הבעלים. אך א"כ גם לשינויא דקנסא יש לומר עד"ז אם איתא דאמרי' בכה"ג אין לכהן אלא משעת הרמה גם למאן דלית לי' קנסא יחייב לשלם עבור כל הטבל כיון דגם התרומ' של הבעלים קודם הרמה. אע"כ הא פשיט' לי' להגאון ז"ל דלא שייך לומר דמצד שאין לכהן אלא משעת הרמה יחשב שגוף התרומ' היא של הבעלים ממש עד שיתחייב הגנב לשלם להם עבורה ממש שהרי באמת היו הבעלים מחוייבים להרים התרומ' וליתנה לכהן ונמצא דלאו דידהו ממש היתה אז ולא אפסיד הגנב להבעלים מאומה בזה (ומה שא' אין לכהן אלא משעת הרמה היינו דגם שלכהן אינו אז אבל גם לא של הבעלים אלא דאם אכלם פטור). ספיקו של הגאון ז"ל אינו אלא אחר שאנו מחי בים הגנב לשלם הכל לבעלים מאיזה טעם שיהי' כמו מקנסא או מצד דטוה"נ ממין אז חל הספק אי נימא כיון שאין לכהן אלא משעת הרמה אינו מחויב לשלם להכהן דמי תרומ' וממילא ישאר אצל הבעלים או כיון דמשתרשי לי' חייב כו'. שוב פקחתי עיני וראיתי שכ ה מפורש בדברי הגאון ז"ל לעיל בפי' הסוגי' דנדרים דלמסקנא שם אי אין טוה"נ ממון אין לחייב הגנב לשלם הכל לבעלים מצד שאין לכהן אלא משעת הרמה דמ"מ לא אפסידי' מידי כו' ע"ש). ומעתה לא קשה מידי קוש' הנ"ל. דמובן דהתועלת מהא דס"ל לרבי דטוה"נ ממון אינו כ"א שעי"ז נחשבים הבעלים תובעים גם על גוף התרומ' לשיטת ריטב"א הנ"ל. ולא יהי' כממון שאין להם תובעים. אלא שממילא אח"כ ישארו גוף דמי התרומ' להבעלים מצד שאין לכהן אלא משעת הרמה כו' או שבאמת ישלמו דמי התרומ' לכהן כספיקו של הגאון ז"ל. וע' פר"ח יו"ד סי' ס"א סקכ"ה דאחר שכתב להוכיח דהא דמזיק מתנות כהונה פטור ל"ש בין בעלים לאחרים (שהזיקו) כתב ומיהו מסתברא דהיינו דוקא למ"ד טוה"נ אינה ממון אבל למ"ד טוה"נ ממון הבעלים הוו תובעים והאוכלן חייב לשלם לבעלים מה דשויא ההיא טוה"נ והבעלים יתנו הדמים לכהן עכ"ל. והרי זה מעין הנ"ל אלא שמ"ש שמשלם מה דשויא ההיא טוה"נ משמע שזהו ע"ד פי' חידושי הרשב"א ור"ן הנ"ל אבל הוא תמוה דא"כ מה זה שסיים שהבעלים יתנו הדמים לכהן. הלא אותה טוה"נ של הבעלים היא ואינו שייך לכהן כלל וכבר תמה ע"ז הפליתי ע"ש. ולכאורה נראה דע"כ יש ט"ס ועיקר הכוונה שע"י אותה הטוה"נ הבעלים נעשים תובעים גם על הגוף והאוכלן משלם להם הכל והם יתנו לכהן וע"ד פי' הריטב"א. שוב ראיתי מ"ש בס' מקמ"ח ע"ש. (ושם לא שייך ספיקו של הגאון המקנה דאיירי במת"כ אחר שהורמו כו'). וכן משמע (לכאורה) בסקמ"ז שכתב דלמ"ד טוה"נ ממון אם קדם הכהן ונטל מוציאי' ממנו. ומשמע דמוציאי' גוף התרומ' כו' והיינו נמי שהבעלים נעשים תובעים על הגוף מצד הטוה"נ שלהם. והם יתנו לכהן שירצו. אלא שלפ"ז צ"ע במ"ש בסקל"ד בהשגתו על הר"ן שכתב שם בפ' הזרוע גבי הא דמספקי' לי' לרב אי לוים מיקרי עם כו' דכיון דספיק' הוא אפי' נטל הכהן יחזיר ללוי דהא מסקי' כו' ועוד כו' דכל שיש טוה"נ לבעלים בא כהן ונטל מוציאי' מידו כו' וכתב ע"ז הפר"ח דזה תליא בפלוגת' אי טוה"נ ממון דלמ"ד דאינה ממון כו' ולמ"ד ממון היינו לומר שיכול הבעלים ליתנו לכל כהן שירצה אפי' קדם כהן אחר ותפס. וה"נ כהן זה תפוס הוא וזכה לכהנים והכהן בעצמו יתנו לאותו כהן שירצה הלוי אבל אינו יכול להוציא מידו לגמרי שהרי אינו יכול לתבוע ממנו כ"א טוה"נ שיש לו בה עכ"ל. מזה משמע דס"ל בהא דטוה"נ ממון ע"ד פי' חידושי הרשב"א ור"ן. וכדמשמע ממ"ש סקכ"ה לפי הגי' שלפנינו כנ"ל וצ"ע. וקצת הי' נלע"ד דאולי ע"כ גם כאן יש ט"ס שהרי התחיל דזה תליא בפלוגת' דמשמע דלמ"ד טוה"נ ממון שפיר כתב הר"ן (אלא דר"ל דקי"ל כמ"ד אינה ממון). ומסיק דלכ"ע הכא גבי לוי אין נ"מ דלכ"ע) אין מוציאין לגמרי כו' גם הרי הר"ן בא מכח הראי' שהביאו בתוס' דכל שיש בה טוה"נ לבעלים ע"כ גם אי תפס הכהן מוציאי' (לכ"ע) ולמה לא כתב הפר"ח שום דיחוי לראייתם. לכן קצת הי' נראה דיש ט"ס ולהגי' באופן דמ"ש היינו לומר שיכול הבעלים כו' הכל קאי אליב' דמ"ד אינה ממון רק כתב זה לענין ראיית התוס' שכתב דכיון דגם בדבר שאין טוה"נ כלל לבעלים ע"כ היינו רק שאין מוציאי' אבל לכתחי' יכול לעכב כו' וא"כ בדבר שיש טוה"נ לבעלים ע"כ היינו שמוציאי' כו'. ע"ז כתב דאליב' דמ"ד שטוה"נ אינה ממון הא דמוציאי' היינו לומר שיכול הבעלים ליתנו לכל כהן כו' עד סוף דבריו. (והיינו דהא דס"ל למ"ד זה דטוה"נ אינו ממון י"ל דהיינו רק כשאינו בעין אין הטוה"נ חשובה לתבוע ממון עבור טוה"נ זו אבל כל שהתרומה בעין ביד הכהן לא נפקע זכות הבעלים שזיכהו תורה ליתנו לכל מי שירצה. ולהר"ן דנראה מדבריו דס"ל דגם למ"ד אינה ממון מוציאי' ממש. כדמשמע מדמסיים ולמ"ד טוה"נ ממון ודאי הכי הוא משמע דעד הכי איירי אליב' דכ"ע (ואינו מובן לי מ"ש ביש"ש שם דהר"ן הכל קאי לשיטתו דפסק כמ"ד טוה"נ ממון כו' דלא משמע כן כנ"ל) היינו נמי כשהתרומה בעין וס"ל דכל זמן שהי' בעין אין כח לכהן לזכות כלל שלא מדעת הבעלים אלא מחויב להחזיר לבעלים ממש דכיון שהיא בעין הרי זכות התורה שזכתה להבעלים הטוה"נ כדקאי קאי לכ"ע. והשתא אתי שפיר מ"ש הר"ן בסוף דבריו דלמ"ד טוה"נ ממון ודאי הכי הוא ולכאורה לפי שיטת הר"ן דנדרים הנ"ל גם למ"ד זה הי' די שישלם לו הכהן דמי הטוה"נ בלבד ולא יחזיר גוף התרומ'. אלא דהכא שאני שהתרומה בעין כנ"ל. אלא שמ"מ פשיט' לי' יותר אליב' דמ"ד זה מאליבא דמ"ד אינה ממון כיון דלמ"ד זה אלים לי' טובא הטוה"נ כו' ולהפר"ח למ"ד טוה"נ אינה ממון גם כשהתרומ' בעין אין מוציאין ממש אלא שהכהן יתן למי שירצו הבעלים. ולמ"ד טוה"נ ממון אף כשאינה בעין מוציאין ממש דחושבי' בעלים לתבוע הגוף כו'). ואכמ"ל בזה דעכ"פ מובן דשפיר יש מקום לומר דהא דלשיטת ריטב"א דקידושין למ"ד טוה"נ ממון משלם כל דמי הטבל ממש לבעלים היינו רק מצד דע"י כח הטוה"נ נחשבי' הם בעלים לתבוע גם גוף התרומה שבה (אעפ"י שאינה בעין כו') ואח"כ באמת נותן גוף התרומ' לכהן או שזוכים לעצמם אח"כ ממילא מצד שאין לכהן אלא משעת הרמה כו' כנ"ל ולפ"ז יש לומר דגם לריטב"א עיקר ענין הפלוגת' אי טוה"נ ממון אין הכוונה שנאמר שע"י הטוה"נ נחשב כאילו גוף הממון שלו ממש. אלא שהפלוגת' היא רק על אותה הטוה"נ מצד עצמ' אי חשיב' כמו ממון או לאו (כמו לשיטת הרשב"א ור"ן). אלא דלהריטב"א ממילא אמרי' דסברא הוא דלמ"ד טוה"נ ממון כיון דחל דין תביעה על אותה הטוה"נ (אף כשאין התרומ' בעין). והרי ענין הטוה"נ היינו מה שבידו ליתן גוף התרומה לכל כהן שירצה. ממילא נחשבי' הבעלים תובעים על גוף הממון. (והרי זה מעין הנתבאר לעיל להר"ן דכשגוף התרומה בעין לכ"ע מוציאי' בדבר שהטוה"נ לבעלים והיינו לפי שענין הטוה"נ הוא שיכול ליתן הגוף לכל כהן שירצה וזה לא נפקע כל זמן שהגוף בעין לכ"ע. כן ס"ל להריטב"א דלמ"ד טוה"נ ממון אף כשאין הגוף בעין כיון שמ"מ לאותו מ"ד חל דין תביעה על הטוה"נ לא נפקע זכות הבעלים מלתבוע הטוה"נ כמו שהיא היינו שיוחזר לו הגוף ליתן למי שירצה. ולהר"ן יש לומר דס"ל דיש לחלק בין כשהגוף בעין דאז לא נפקע זכות הטוה"נ כמו שהיא ממש. לבין כשאין הגוף בעין אלא שתובע דמי שוויי' אז אפי' למ"ד טוה"נ ממון לא חל התביעה כ"א על דמי שוויא אותה הטוה"נ בלבד כו' ולהריטב"א אין חילוק אלא כל שחל תביעה על הטוה"נ תובעה כאשר היא ועניינה היינו שיוחזר לו דמי שוויא הגוף שיתנו למי שירצה. ונרא' דלזה כוון ג"כ בתוס' רי"ד ע"ש במ"ש כיון דבר תשלומין נינהו חייב ליתן לו הפירות כאשר היו עכ"ל ונראה דזהו ע"ד הנ"ל). ולפ"ז נרויח דלא קשה מידי מה שהקשיתי לעיל לשיטת הריטב"א למה לא נאסר גבי נדרים גם למ"ד טוה"נ אינה ממון וכן גבי גניבה למה אינו משלם דמי אותה טוה"נ לכ"ע כו'. שהרי עתה אנו אומרי' שגם להריטב"א עיקר הפלוגת' היינו לענין אותה הטוה"נ אי חשובה כמו ממון או לאו דלמ"ד אינה ממון לא חשיב' אותה טוה"נ כלל ולכן לא חל תביעה ע"ז כלל גבי גניבה וכן גבי נדרים לא נאסר. (גם לשון משלם דמי טיבלו אתי שפיר קצת לפי הנ"ל. כיון שהתשלומין הוא מעין הטבל שגנב ממנו שהחולין שבו שייך לבעלים והתרומ"ע לכהן אלא שהבעלים נחשבי' תובעים על הכל כדלעיל). ועתה אבוא לענין הקודם דגבי קידושין לשיטת ריטב"א (והרמב"ם) וסיעתו שמקדש בגוף התרומה מאי מהני הא דאמר טוה"נ ממון אף אי נאמר דהרי זה (עפ"י דין) כאילו גוף התרומה שלו ממש (ודלא כנ"ל). כיון דסוף סוף למעשה ודאי דתצטרך היא ליתן גוף התרומה לכהן והרי כאן אונא' גדולה כו'. אך יש לכאור' לתרץ זה בב' אופנים א' דריטב"א וסיעתו יפרשו (דלא כרש"י אלא) כפי' השאלתות סוף פ' קרח הובא בס' המקנה דמיירי בשהיא כהנת כו' עי"ש. והב' דמיירי (בישראלית) שהודיע לה שזה תרומה שאין כאן אונא'. אלא שעדיין הדבר צריך תלמוד דאי כפי' השאלתות. לכאורה באמת קשה (על השאלתות) א"כ מה זה תלוי בפלוגת' אי טוה"נ ממון אף למ"ד אינה ממון תתקדש בגוף התרומה כיון שהיא כהנת ויכולה ליהנות לאכול תרומה (לפמ"ש המקנה שתתקדש לאחר שעה כו'). ואם כפי' הב' בשנודע לה שזה תרומה לכאורה א"כ ע"כ אינו מקדשה כ"א באותה טוה"נ שבה בלבד. והרי זה ע"ד פרש"י ור"ן. והרי הריטב"א כתב שמקדשה בגוף התרומה לא בטוה"נ שבה (ומלבד שא"כ יהי' קשה הקוש' דלעיל לשיטת ר"ן וסיעתו). אמנם נראה דיש קיום לב' הפי' הללו. ואתחיל בדברי השאלתו'. הנה לכאורה בפשיטות יש לומר דאף שהיא כהנת וגוף התרומה חשיבא ממון לגבי דידה. מ"מ כיון דאיהו ישראל וגוף התרומ' לאו דילי' הוא הרי מצדו לא נתן לה כלום מדילי'. אם לא מצד הטוה"נ שיש לו בה כו' (דלמ"ד הוי ממון נאמר כאילו הגוף שלו כו' כדלעיל). וע' תוס' גבי המקדש בחלקו (נ"ב) שהקשו מי גרע מע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אעפ"י שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה, ופי' הפנ"י בכוונתם מה שבאו ע"ז מע"מ שאדבר לשלטון. הוא לשלול דלא נימא דהא דאינה מקודשת הוא מצד דאיהו לא חסר מידי מדילי'. דאע"ג דגבי מנה והתקדשי לפלוני (ז') אמרי' דאע"ג דלא חסר מידי קנה לה. היינו משום דמ"מ זה הנותן בעבורו חסר מידי כו' משא"כ הכא שום אדם לא יהיב לה מדילי'. וע"ז באו מהא דע"מ שאדבר לשלטון דג"כ שום אדם לא חסר מידי ואפ"ה מקודשת. ובכוונת תירוצם של התוס' פי' בפנ"י וז"ל דשאני הכא דאיהי מטי הנאה לידה בשוה פרוטה משא"כ הכא עכ"ל. משמע דר"ל דגם בתירוצם נשאר הסברא דלא בעי' כלל שיהא איהו חסר מדילי' אלא דכאן (גם) איהי לא מטי לה הנאה בשוה פרוטה כו'. והוא תימה רבה בעיני דאם נניח דגבי המקדש בחלקו לא מטי הנאה לדידה כלום האיך הוי ס"ד דליהוי קידושין בכה"ג ומה הקשו ע"ז מע"מ שאדבר לשלטון הרי התם יש הנא' לדידה כאשר הזכירו התוס' בהדיא בקושייתם מי גרע כו' אלא שעשה לה הנאה כו'. וא"כ אין שום התחלה לקושייתם. ואי נימא דבקושייתם הוי סברי דגם כאן חשיב' מטי הנאה לדידה רק דבתירוצם נדו מזה וחידשו דכאן חשיבא לא מטי הנאה הרי הי' להם לפרש בתחילה מאי קסברי ובסוף מאי קסברי ואף בדברי הפנ"י אין שום רמז וטעם לומר דבתירוצם חידשו זה אלא כאילו הוא הנחה פשוטה דכאן לא מטי הנאה וא"כ תמוה כנ"ל. גם המעיין בתוס' יראה שדברי הפנ"י בתירוץ לא נזכר כלל בתוס' שום דבר מזה. אדרבה מפורש בדבריהם שעשה לה הנאה אלא שאינו יכול ליקח ממון כו' ואין להאריך שהדבר פשוט שאין תירוץ התוס' עד"ז. אלא ודאי נראה שהתוס' בין בקושייתם ובין בתירוצם ס"ל דהמקדש בחלקו חשיבה הנאה לדידה (ויתבאר בסמוך). אלא שבתירוצם דחו מה שרצו להוכיח מהא דע"מ שאדבר לשלטון דלא בעי' שיהא איהו נותן לה מדילי' כו' כנ"ל (בשם הפנ"י). וע"ז תירצו דלא דמי כו' ר"ל דהתם כיון דאיהו יכול ליטול שכר מדיבורו הרי זה כאילו נתן לה פרוטה מדילי' משא"כ הכא דממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון כו' הרי איהו לא נתן מדילי' כלום אעפ"י שלגבי דידה חשובה הנאה. ונמצא בתירוצם נשאר שאין הדבר תלוי בדידה לחוד אלא דאעפ"י שלגבי דידה שויא פרוטה לא מהני אלא בעי' שגם מצדו יהי' כאן נתינה מדילי'. ולכן ה"ה כאן גבי תרומה מצד גוף התרומה כשהיא ביד ישראל הרי זה כמו כהן המקדש בחלקו. דגם תרומה ביד ישראל לאו דילי' היא גוף התרומה. ולא מהני אעפ"י שהיא כהנת וחשיבה ממון לגבי דידה. (אך לכאורה צ"ע על התוס' למה חשיבה הנאה לגבי דידה במקדש בחלקו. הלא קדשי קדשים אינם נאכלים כ"א לזכרי כהונה. וגם ק"ק לישראלית עכ"פ אסור וראיתי בקול הרמז דמשמע לכאורה שר"ל מצד שמותרת להתחמם וליהנות משלהבת של הקדש מדאוריית' והוא דחוק ורחוק מכמה טעמים. ויותר נראה משום דבק"ק אף שהיא ישראלית הרי כשמקדשה הכהן בחלקו נעשית אשתו ושרי לה דק"ק נאכל לנשיהם. וכמ"ש הפנ"י שם בסוף דבריו. אלא שלכאורה צ"ע דבעודה ארוסה נראה דאסור מדרבנן עכ"פ ע' רמב"ם פ"ו מה' תרומו' ה"ג ע"ש דמשמע דקאי גם אחזה ושוק ודוחק לומר שהפ"י ר"ל שתאכל אח"כ כשתנשא לו. דמ"מ השתא מיהו לא חזיא לה (כמ"ש רשב"א בתשו' סי' תס"ב גבי נדרים). לכן נראה יותר לכאורה משום דמדסתם במתני' משמע אפי' היא ג"כ כהנת דודאי שרי לה ק"ק אפ"ה אינה מקודשת וע"ז קאי קושיית התוס'. ומיהו אכתי קשה דלמה לא נאמר גם לגבי דידה דממון גבוה הוא ולא שלה כלל כדרך דאמרי' הכי לגבי דידי'. ואולי לא אמרי' הכי אלא לגבי הכהן הראשון שהגיע לחלקו אבל כשאותו כהן מכר או נתן לכהן אחר שוב לגבי המקבל חשיבא כדידי' ולא ממון גבוה (ולכן תנן המקדש בחלקו דוקא ולא א' המקדש בחזה ושוק וכה"ג). וא"כ ה"ה לגבי האשה כהנית הניתן לה בקדושיה חשוב כדידה. ועפ"ז לכאורה יש לפרש דברי התירוץ שבתוס' שם שכתב אע"ג דאית בי' שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת. ואינו מובן לכאורה הקושי' והתירוץ. דמאי ס"ד שיהי' מעלה במה שיכול לקבל פרוטה ע"י מכירה יותר מגוף הבשר. ולפי הנ"ל יש לומר דהוי ס"ד דכשימכור יהי' אותה פרוטה שיקבל חולין וא"כ אע"ג שגוף הבשר ממון גבוה מ"מ הרי יכול לקבל עבורה פרוטה שיהי' שייך לדידי' והרי זה כע"מ שאדבר לשלטון דאע"ג דגוף הדיבור אינו כלום מ"מ כיון שיכול לקבל שכר חשוב כשוה פרוטה לגבי דידי' כו'. וע"ז תירץ דמ"מ כיון שהוא ממון גבוה כו' ור"ל שגם אותו ממון שיקבל ממון גבוה הוא. והיינו כנ"ל דהבשר כשהגיע ליד הקונה יוצא מתורת ממון גבוה. ולכן חל דין ממון גבוה על הממון שמקבל בעדה. (ואפשר שצריך לקנות בעד המעות דבר מאכל דוקא ולאוכלו צלי ובחרדל כדין מתנת כהונה בחולין (קל"ב) והכא הקונה אינו מחויב לנהוג קדושה זו באותו בשר כו'). ועפ"ז יתורץ מה שהפנ"י תמה מאד על התירוץ איך פשיט' להו שיכול למכור כיון דממון גבוה הוא ומ"ש ממעשר שני דאינו יכול למכור (לר"מ דממון גבוה הוא) וכדתנן ספ"ק דמעשר שני. ולפי הנ"ל לא קשה מידי שהרי כתב הר"ש והרע"ב פ"ד מ"ו דמעשר שני דהא דאין מוכרין מעשר שני היינו להוליכו לירושלים כו' אבל כשמוכרו שיצא לחולין ושיתחלל על דמי המכירה שרי. וא"כ ה"נ לפי הנ"ל שרי למכור עד"ז. והפנ"י בתוס' ד"ה אף במכר לקמן (נ"ג) כתב דמעשר שני אינו יוצא לחולין כ"א דרך חילול ולא דרך מכירה כדתנן אין מוכרין כו' כנראה דאשתמיטתי' דברי הר"ש והרע"ב הנ"ל. (אלא שהרמב"ם שם פ"ד פי' בע"א). גם מה שהקשה הפנ"י על התירוץ דאם יכול למכור למה אינו יכול ג"כ לקדש בו כו' עד אע"כ דאפ"ה קפיד קרא שיאכלם בעצמו ולא דרך קידושין דדמי' לסחורה. לבד מה שכ"ז נמשך לפי פירושו בדברי התוס' שגם בתירוצם הכל תלוי בדידה לחוד וכדלעיל וכבר נתבאר דז"א. עוד לא אבין כלל מה שנראה ממנו עתה שר"ל דהא דאינה מקודשת הוא רק משום דקפיד קרא שאינו מותר כ"א לאכילה ולא לקדש בו אשה והוא תמוה דא"כ כל דברי התוס' אינו מובן. גם מה בכך שלא התירה התור' לכתחילה כ"א לאכילה מ"מ יש לומר דמקודשת וכדאשכחן גבי שביעית שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ועכ"ז בדיעבד מקודשת ע' תוס' (נ"ב) ד"ה המקדש. וכ"ז אינו ברור כ"כ ואכמ"ל. ובדברי התירוץ הנ"ל לכאורה יש לומר ג"כ דר"ל דאע"ג שיכול לקבל פרוטה (חולין) מ"מ כיון שהגוף ממון גבוה והוא מקדשה בגוף הדבר אינה מקודשת ויתבאר לקמן אי"ה מענין זה. וכל זה דרך אגב כו'):