אור ברסלב
דברי נחמיה יורה דעה שאלה יא › תשובה להרב הנ"ל

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה יא · תשובה להרב הנ"ל

תשובת הרה"ג ר' מאיר ברלין על הרהמ"ח

א ראיתי מ"ש אהובי הה"ג חו"ב המ"ץ דק"ק מאהליב נ"י. והנה מה שתמה עלי דהתוס' והרא"ש שמחלקים בין פרהסיא או לא בדלא קיימא לאגרא. לא איירי כ"א בדלא הותנה כמו בהלוהו ודר בחצירו. אבל בדהותנה (וכמו הלויני ודור כו') הדבר פשוט לאסור אף באינו פרהסיא ובאינו מתחסר וכדמוכח ממ"ש הרא"ש בהלוהו ע"מ ליתן תרומות ומע"ש כו' לכאורה תמהני הלא גם אני העירותי שיש לומר כן אלא שכתבתי שמדברי הט"ז דססי' ק"ס (ודסי' קע"ב סק"י) מבואר דס"ל דגם להתנות שרי בכה"ג. והרי אנן אליב' דהט"ז קיימינן ולפה"נ שכת"ר בא עלי בב' טענות. א' שהחליט שהדבר פשוט לאיסור. ור"ל דע"כ להוציא דברי הט"ז דשם מפשוטן או אף לאוקמי בט"ס ולהגיהו בענין שלא יהא חולק ע"ד הפשוט. וכדמסיק כת"ר לבסוף שיש להעמיס בדברי הט"ז שכוונתו להסברא שהמציא כת"ר לחלק בין היכא דשניהם נהנים כו' והודה בעצמו שלשון הט"ז צריך תיקון לפ"ז. והטענה הב' שגם לפי פשטות דברי הט"ז אין הכוונה לחלק בהחלט בין מתחסר או לא. אלא שבדלא מתחסר מחלק בין הנאה מרובה למועטת. ושא"כ יש לחלק בפשיטות בין אדם חשוב לאינו חשוב. היינו לומר שבאדם חשוב חשיב' הנאה מרובה להנותן (ר"ל ש"פ) ובאינו חשוב הוי הנאה מועטת ובשניהם אין המקבל מתחסר כו'. וע"ז אומר דמ"ש שהדבר פשיט לאיסור איני יודע מנין. דאף שהתוס' והרא"ש אהלוהו קאי אין מזה הכרח לומר דבהלויני אין הדין כן. ובפרט לפי מה שהעלה בלח"מ רפ"ו וכן ב ד"ת שמ"ו ח"ג שהרא"ש ונ"י ס"ל בדעת רמב"ן (ורשב"א) דהלויני והלוהו שניהם שוים בדין דאינם א"ר ממש כ"א מיחזי כרבית ובדיעבד אין חייב להחזיר אפי' לצאת י"ש. א"כ ודאי יש מקום לומר דגם בהלויני אין איסור כלל כ"א במילי דפרהסיא. (וכדאסבר לן הרא"ש דאף שהתנה ואמר הלויני ודור אין ר"ל בשכר מעותיך אלא ר"ל כיון שבלא"ה אינו משכירו לאחרים כו'. א"כ יש לומר דאין בזה תורת רבית כלל דלאו אגר נטר הוא. וכדמשמע מהתחלת לשון רמב"ן שברא"ש שכתב ולא הוי רבית כלל אפי' בהלויני כו'. וכן לשון המלחמות לא שמענו תורת רבית במדת סדום כו'. וקצת יש להוכיח כן מדברי התוס' בתירוץ ב' שכתב לחלק בין דר בחצירו מדעתו לשלא מדעתו. ולפ"ז כתב דמתני' דאיירי מדעתו איירי בחצר דקיימ' לאגרא כו' ולמה לא כתב ג"כ דיש לומר דאיירי בהלויני ואפי' בלא קיימ' לאגרא. וע' בה"ת שמ"ו ח"ב סי' י' ובגד"ת שם ח"ג סי"ח) מזה משמע קצת בלא קיימ' לאגרא אין איסור אפי' בהלויני אם לא במילי דפרהסיא לתירוץ הא'). והגם שבס' מקור מ"ח נדחק להעמיס בדברי הרא"ש דס"ל דבהלוני הוי א"ר ממש כמ"ש הב"י ק נכון לדחוק כדי שלא יהא הטור כחולק על אביו בסתימות) אב בדברי הנמ"י נראה ודאי דקשה להעמיס כן בדבריו אפי' על צד הדוחק ע"ש. וקצת הי' נראה לפ"מ שהוכיח הנמ"י מהא דאמרי' כ"ש הלויני דמשמע דרך כ"ש הוא אבל דיניהם שוה א"כ גם לענין מ"ש התוס' ורא"ש לחלק בין פרהסיא או לא יש לומר דג"כ שוים הלוהו והלויני. אלא שיש לדחות דדוקא לענין גוף הדין גבי חצר גופ' דאיירינן בי' בגמ' משמע דרק כ"ש הוא ולדינא שוים. אבל לענין מ"ש התוס' ורא"ש להקל בדברים אחרים שפיר יש לומר דאין הלוהו והלויני שווים בזה. אמנם איך שיהי' עכ"פ אין ראי' להיפוך דאפי' לפי דעת הטוש"ע דבהלויני הוי א"ר ממש אין הכרח לשלא נאמר בזה אינו כ"א במילי דפרהסיא וזכר לדבר הסמ"ג פסק דגם בהלוהו הוי א"ר כהרמב"ם ועכ"ז סיים ע"ז דדוקא חצר שהיא פרהסיא כו' וכעין זה בהגמ'. גם הב"י בשו"ע בסי' קס"ו הביא גם דעת הרמב"ם דגם בהלוהו הוי אבק רבית ועכ"ז בסי' ק"ס ס"ז סתם כדעת התוס' ורא"ש לחלק בין פרהסיא כו'. א"כ גם בהלויני אף אי הוי א"ר ממש יש לומר דשרי באינו פרהסיא). ומ"ש כת"ר כדמוכח ממ"ש הרא"ש כו'. הרי הט"ז שם כתב דנדון דהרא"ש שאני (ויתבאר אי"ה). וכ"ש מ"ש כת"ר והרי הב"י למד מזה לאסור גם בע"מ ליתן כל מלאכה כו'. הרי הט"ז חולק ע"ז:

ב ואשוב לטענה הב'. ואומר דבמחכת"ר אגב חורפיה ושיטפי' לא עיין שפיר דודאי אין כוונת הט"ז לחלק בין הנאה מרובה למועטת. כיון דקי"ל דגם בפחות מש"פ יש רבית משום ח"ש כמ"ש כת"ר ואיך נתקבל אצלו שיכווין הט"ז לזה. גם א"כ אין הבנה למ"ש דש"ה שטובה רבה היא לכהן כו' ע"כ שייך שפיר מצד הנותן טוה"נ כו' (פתח בכהן וסיים בנותן). ולמע"ל האי ע"כ שייך כו' אך למותר. או כך ה"ל לסיים ע"כ אעפ"י שאין הלוה חסר כו' וכן לבסוף מה זה שסיים ע"כ אין שם טוה"נ על הנותן כו'. גם הרי אותה טובה רבה שהכהן מקבל דהיינו התרומ' משמיא קזכו ליה ולאו של הלוה הוא. (וכ"ש מה שהוסיף כת"ר שלפ"ז יש לחלק בפשיטות בין אדם חשוב לאינו חשוב דבאדם חשוב הוי הנאה מרובה כו' לפ"ז גדר טובה רבה שבדברי הט"ז היינו שוה פרוטה והוא תמוה. גם א"כ הרי גם באומן ההיא הנאה דקאוגיר לי' לדידי' ע"כ יש בה ש"פ מדהוי שומר שכר משום זה ע' ש"ך ונ"מ בח"מ רסי' ש"ג. ולמה מתיר בזה הט"ז). א"ו כוונת הט"ז הוא עד"ז. דהב"י שמדמ' מלאכה לתרומה (לפי דעת הט"ז) היינו כיון דחזינן דגבי תרומה עם היות שודאי גוף התרומה לאו ממון של הלוה הוא ולא שייך לומר שמתחסר גוף התרומה. מ"מ מצד שיש לו בה טוה"נ במה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כשמתנה ע"מ שיתן לו תרומותיו. הרי חסר אותה טוה"נ ואסור (למר דאוריי' ולמר דרבנן). כמ"כ גבי מלאכה עם היות שגוף הממון שיתן בעד המלאכה לאו חסרון והפסד הוא ללוה. מ"מ נקרא מתחסר מצד שמפסיד אותה טוה"נ שיכול הי' ליתנה לכל מי שירצה. וע"ז כתב הט"ז דלא דמי דדוקא גבי תרומ' שגוף הדבר הוא טובה רבה לאותו כהן שיקבלה (אעפ"י שזה משולחן גבוה יהי' איך שיהי' טובה רבה היא עכ"פ). לכן גם הכח שיש להנותן ליתנה לכל כהן שירצה חל ע"ז שם טוה"נ עכ"פ דהיינו מה שבידו ובכחו לעשות ולהביא טובה רבה למי שירצה (משמיא עכ"פ) חשיב' הנאה סתם (הש"פ עכ"פ) לגבי דידי' וכשמאבדה ע"י שמתנה עם המלוה כו' הרי מתחסר הנאה זו עכ"פ. (וכמ"כ או כ"ש מצד המלוה עם היות שגוף התרומ' משמיא קא זכו לי' ולא בשל הלוה. מ"מ במה שמשתעבד הלוה ליתן לו ולא לאחרי' שייך לומר שמקבל הנאה (סתם עכ"פ) מיד הלוה ממש. וע"ד הא דאמרי אינשי חמרא למרי' וטיבות' לשקיי' בגמ' ס"פ החובל). משא"כ גבי מלאכה שגוף הממון שיקבל בעד מלאכתו לאו טובה רבה היא כלל דאף לפ"מ דמסיק דלגבי האומן המלוה חשיב' הנאה דהיינו במה דשביק כ"ע ואוגיר לדידי' מ"מ הרי הנאה מועטת היא בעצם. לכן אותו הכח שיש להלוה הנותן ליתן לכל מי שירצה לא חל ע"ז שם טוה"נ כלל. וכשמאבדה ומשתעבד ליתן להמלוה כל מלאכה אין בזה שום חסרון להלוה דגוף הממון שנותן בעד מלאכתו ודאי הי' צריך ליתן לכל מי שיעשה מלאכתו. ומה שבידו הי' לעשות טובה קטנה (הש"פ) לכל מי שירצה אינו שוה כלום. (ולכן לא מצינו דפליגי בגמ' אי טוה"נ ממון או לאו כ"א גבי תרומ' ע' עליהם. דהכוונה בזה דבר שגוף הממון אינו שלו כלל ושעכ"ז יכול לעשות טובה לכל מי שירצה בכל גוף הממון. ולא משכחת לה אלא כמו בתרומה (וצדקה) וכה"ג. ומ"מ יש לעיין בעיקר כוונת הפלוגת' ויתבאר אי"ה) ושיעור הלשון של הט"ז יתפרש בב' פנים. א' שכל עיקרו גם מתחי' לא בא לחלק כ"א מצד חסרון הלוה וז"ש ע"כ שייך מצד הנותן טוה"נ כו' דזה שביד הנותן לגרום ולהביא טובה רבה לכהן שירצה חשוב' טוה"נ (סתם עכ"פ). ולכן כשמשתעבד ליתן למלוה הרי חסר טוה"נ זו. ומשא"כ גבי מלאכה דלא חל שם טוה"נ על הנותן כנ"ל א"כ כשמשתעבד למלוה בזה לא חסר כלום. (אלא שלפ"ז לא אתי שפיר כ"כ מה שהקשה ע"ז מהא דאומן הוי ש"ש כו' עד שהוצרך לתרץ דמ"מ אין הלוה חסר הרי לפי הנ"ל גם מתחי' הי' עיקר החילוק במה שגבי מלאכה אין חסרון ללוה כו'. לכן נראה יותר כפי'). הב' שמתחילה לא להכי נחית ומ"ש מצד הנותן כו' הכי קאמר דגבי תרומ' הגם שגוף התרומ' משמיא זכו לי' ולא שייך לומר שמקבלה מהלוה עבור ההלואה. מ"מ כיון שטובה רבה היא כו' כנ"ל ע"כ חל מצד הנותן טוה"נ מטעם הנ"ל. ולכן על טוה"נ זו שייך לומר שהמלוה מקבל מהלוה ממש עבור ההלואה. ומשא"כ גבי מלאכה דאותו הכח שיש להנותן ליתן לכל מי שירצה אינה חשוב' טוה"נ כלל כנ"ל ע"כ אין המלוה מקבל כלום מהלוה בעד ההלואה דגוף המעות הוא בעד מלאכתו ולא חשיב טוה"נ כו'. וע"ז מקשה מהא דאומן הוי ש"ש בההיא הנאה כו' הרי דהא דאוגיר לדידי' ולא לאחר חשיב' הנא' (נוסף על שכר המלאכ') ותירץ דמ"מ לגבי הלוה אין זה חסרון כלום. והיינו מטעם הנ"ל דמה שבידו להביא הנאה קטנה (הש"פ) למי שירצה לא חשיב טוה"נ כלל לגבי הנותן. סוף דבר איך שיהי' עכ"פ מוכח מדברי הט"ז אלו דס"ל דכל שאין הלוה חסר כלום ליכא איסור רבית כלל ושרי אפי' להתנות ע"ז (ואין חילוק בזה אם יש להמלוה הנאה מרובה או מועטת כו'). וכ"ז דברים פשוטים אלא לפי שראיתי שגדול כמותו נטה מדרך הפשט לפע"ד הוצרכתי להאריך קצת:

ד אך עם היות שכוונת הט"ז נראה ודאי כנ"ל (ולכן שפיר יש לתרץ דבריו שבסק"ח עפ"י שיטתו זו) אבל באמת יש להקשות עליו לכאור' דלדבריו הך דתרומ' נקרא זה חסר. והרי הרא"ש לא הביא הך דתרומ' כ"א לראי' ולדוגמ' לסברת הרמב"ן שכ' דבחצר דלא קיימ' לאגרא גם בהלויני ליכא רבית קצוצה (אפי' בגברא. דעביד למיגר) משום דזה נהנה וזה לא חסר לא הוי רבית כלל וע"ז כתב הרא"ש דה"ז דומה לכהן שהלוה לישראל ע"מ ליתן לו תרומ"ע למ"ד טוה"נ אינה ממון לא מפקינן כו' הרי בהדיא דהך דתרומה מיקרי זה לא חסר למ"ד טוה"נ אינה ממון עכ"פ. (ואדרב' מי נתלה במי כו' משמע דבזה פשיט' לי' דחשיב' לא חסר יותר מחצר דלא קיימ' לאגרא שיקר' בגמ' (דב"ק וכל הפוסקי' זה לא חסר). ולפע"ד יש לתרץ זה. וראיתי להאריך קצת דעם היות שבלא"ה לפה"נ אין הלכה כהט"ז (בגוף הדין דע"מ שיתן לו כל מלאכה) נגד בעלי השו"ע והסכמת הש"ך ושאר אחרוני'. מ"מ לפה"נ יהי' נ"מ ג"כ לדינים הללו וכדי להתלמד במ"א):

ה הנה יש להבין בכוונת הרא"ש במ"ש ה"ז דומה לכהן כו' למ"ד טוה"נ אינה ממון כו' אם ר"ל דכאן גבי חצר לכ"ע דומה לכהן לאותו מ"ד דטוה"נ אינה ממון. וכן משמע הלשון שכתב למ"ד כו' ולא כתב דלמ"ד כו'. או ר"ל דכאן דומה לכהן ותלוי בפלוגת' דלמ"ד שם אינה ממון לא מפקינן וה"ה הכא וכן משמע ממה שסיים ה"נ הדירה אינה חשובה ממון כו' דמשמע דאעפ"י שיש טוה"נ מ"מ אינה חשוב' ממון והיינו לאותו מ"ד כו'. (ונמצא שמשמעות הלשון סותר מרישי' לסיפי'). בך כך ובין כך לכאורה קשה דאם הכוונה דכאן לכ"ע דומה לכהן לאותו מ"ד קשה אמאי הרי באמת ודאי נראה דגם כאן אף בדלא קיימא לאגרא מ"מ טוה"נ איכא במה שיכול ליתנה למי שירצה והרי הדירה ג"כ טובה רבה היא ורוב' דאינשי משכירים ושוכרים אלא שהוא אין רצונו להשכיר אבל מ"מ יכול לעשות טובה רבה למי שירצה (לקרוביו וכה"ג ובפרט לגבר' דעביד למיגר). ואם כוונתו דבאמת כאן דומה לטוה"נ דגבי כהן ותלוי בפלוגת' קשה הרי הרמב"ן החליט כאן בפשיטות דליכא רבית כלל. ואיך מביא הרא"ש דוגמ' וראי' לסתור שתלוי בפלוגת'. ודוחק לומר דהיינו לפי דהתם קי"ל כמ"ד דאינה ממון חדא דלא מצינו הכרעה ברורה בזה בגמ' ופוסקי' (וכדמשמע ברמ"א כאן) ועוד דא"כ הכי הל"ל ה"ז דומה לכהן כו' דלפ"מ דקי"ל כמ"ד כו'. ועוד הרי באמת הרא"ש פסק בספ"ב דקדושין כמ"ד דהוי ממון והריטב"א כתב שם שכן פסק גם רמב"ן וכן הוא בתשובת ריטב"א שבב"י ח"מ סי' ל"ז הובא ש"ך שם סי' ש"נ. וא"כ קשה טובא איך מביא ראי' אליב' דאותו מ"ד דלא קי"ל כוותי'. ואליב' דהלכת' ה"ז ראי' לסתור ממש. אמנם גם בעיקר פלוגת' זו שבגמ' ופוסקי' אי טוה"נ ממון או לאו יש להבין מה הכוונה בזה. א' אם אכל מיני הנאה שייך פלוגת' זו (וכדמשמע ממ"ש רס"א כאן וכן כל טוה"נ) או רק אטוה"נ דגבי תרומ' (וכן משמע ממה שלפה"נ לא נמצא בגמ' פלוגת' זו כ"א גבי תרומ"ע ובפוסקים גבי צדקה בח"מ סי' ל"ז ס"ט וסי' פ"ז סל"ה דהרי זה ג"כ דומה לתומ"ע) והב' אם הפלוגת' היא רק אי הוי כממון ממש (וגם בזה ספק אי רק אאותה טוה"נ שבה פליגי אי הוי כממון ממש אם לאו. או דלמ"ד דהוי ממון ר"ל דע"י הטוה"נ שיש לו בה חשיב' כגוף התרומ' שלו ע"ד הפלוגת' בדבר הגורם לממון ע' ש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"י בשם רמב"ן) אבל לכ"ע חשיב' הנא' עכ"פ. או דפליגי אי חשיב' הנאה כלל. ולכאור' פשט' דמילתא משמע דפליגי בכל טוה"נ אי יש חשיבות להנאה (כמו לממון). או דלא חשיב' כלום. אבל א"א לומר כן (דמלבד דא"כ למה לא מצינו פלוגת' זו בשאר הנאות עוד קשה טובא) שהרי מצינו כמה פעמי' בגמ' דחשיב' הנאה בכסף כמו בקידושין בההיא הנאה דמקבל מינ' מתנה כו' וכן בכמ' דוכתי ולשון הריטב"א שם פ"ק דקידושין גבי מדין ערב דהנאה בכל דוכת' חשיב' ככסף כו'. וכ"כ עוד לעיל ד"ו ב' גבי המקדש במלוה עי"ש ומעין זה בר"ן שם דכל שהוא מהנה אות' כו' דהא שחוק לפני רקוד לפני לא יהיב לה מידי ואעפ"כ מקודשת (למ"ד כו').

והנה עיקרא דפלוגת' זו נזכר בגמ' בספ"ב דקידושין ובפי"א דנדרים (פ"ד) לענין קידושין ונדרים וגניבה ע"ש. והנה בההיא דהגונב טיבלו של חבירו דלרבי משלם דמי טבלו כתב ריטב"א בקידושין דיש לפרשו בב' פירושים (לפי מאי דס"ד דפליגי אי טוה"נ הוי ממון). א' דמשלם דמי חולין שבו ודמי טוה"נ דתרו"מ בלבד. והב' דמשלם דמי כולו ממש דלמ"ד טוה"נ ממון היינו כאילו כולו שלו לגמרי. וכתב שהפי' הב' עיקר. וכן פי' בתוס' רי"ד שם (וכן נרא' פרש"י שם. וכן משמע מפרש"י והרא"ש בנדרים שם. אבל הר"ן שם סתם כפי' הא' הנ"ל וכן הוא בחידושי הרשב"א שם ושם. וכן נרא' דעת התוס' פ"ק דב"מ ד"ו רע"ב בתירוץ ב' ע"ש. ונרא' דכמ"כ גבי קידושין יש לפרשו ע"כ בב' פירושים אלו. היינו דלפי' הא' איירי הסוגי' דמקדשה בטוה"נ שבה לבד (ויש לעיין במ"ש הרשב"א בקידושין גבי אפר פרה כו'). וכן משמע מפרש"י ור"ן דקידושין ולפי' הב' איירינן במקדשה בגוף התרומ' וכן משמע מד' הרמב"ם שם פ"ה מה"א. וע' ריטב"א שהביא לראי' כפי' הב' הנ"ל דגבי גניבה מהך דישראל שקידש בתרומה דמשמע דומי' דכהן המקדש בתרומה הנזכר במשנה שודאי מקדש בגוף התרומ'. מזה מובן שדעת הריטב"א דהך דקידושין ודגניבה הא בהא תלי' בפירושם כנ"ל. (אלא דלפ"ז רש"י דקידושין ודנדרים אינו עולה בסגנון א' כו'. וגם יש לעיין במ"ש הרשב"א (והר"ן) בקידושין גבי מקדש באפר פרה ע"ש). (וקצת משמע בגמ' כפי' הב' בשניהם מהא דמסקינן דמתני' בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן וכן גבי הגונב א' הכא בטבלים כו' או בדשמואל קא מיפלגי כו' והרי לפ"ז ודאי הפי' במתני' וכן בבריי' ע"ד פי' הב' הנ"ל א"כ משמע דגם לפי הס"ד דתלוי בהא דטוה"נ ממון ג"כ הפי' עד"ז). ונמצא לפ"ז (ולכאורה) יש בענין הפלוגת' אי טוה"נ ממון חילוקי דיעות. דלהרשב"א ור"ן הכוונה הוא לענין גוף אותה הטוה"נ בלבד אי חשיב' כמו ממון או לא חשיב' כלל ולהריטב"א (וסיעתו) הכוונה אי ע"י אותה הטוה"נ חשיב' כאילו גוף הממון שלו לגמרי או לאו. אבל עצם אותו טוה"נ מצד עצמו י"ל דלכ"ע חשיב (כממון). והנה לב' הדעות גם שניהם לכאור' הדבר צריך תלמוד. דלפי' הרשב"א ור"ן צ"ע איך ולמה יהי' מ"ד דאותה טוה"נ אינה חשוב' לכלום. ומ"ש משארי הנאות וכדלעיל ובפרט בקידושין דמצינו כמה פעמים דמתקדש' בההיא הנאה כו'. וע' תוס' גבי המקדש בחלקו (נ"ב) שהקשו מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון כו' ותירצו דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו כו' אבל הכא הטוה"נ אינו משלו דממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון כו'. וא"כ למה לא הקשו הכא כן ובזה לא שייך תירוצם. דהטוה"נ דתרומ' של ישראל הוא של הבעלים. וגם לכאור' יכול ליקח ממון עבור זה כדאי' בבכורות (כ"ז) דמותר לקבל סלע מישראל אחר עבור שיתן תרומותיו לבן בתו כהן. ועוד דבפ"ג דפסחים גבי פלוגת' דר"א ור"י כיצד מפרישין חלה בטומא' כו' (מ"ו) דאמרי' לימא בטוה"נ קמיפלגי כו' לכאור' משמע כפי' הב' הנ"ל דלפי הא אינו מובן דגם למ"ד דטוה"נ ממון מאי מהני זה לענין שיחשב גוף החלה כדידי' ויעבור עלי' בבל יראה כו'. וכן משמע לכאורה בההיא דפ"ק דב"מ (י"א). ולפי' הב' דריטב"א ג"כ לכאורה קשה טובא. א' איך ולמה יהי' מ"ד שע"י טוה"נ זו יחשב כאילו גוף הדבר שלו ממש. עד שיתחייב הגנב לשלם לו בעד כולו והרי על האמת הגוף אינו שלו. (וגם לשון משלם לו דמי טבלו לא משמע כן דודאי דמי טבל ודמי חולין מתוקנים אינם שוים. ולהריטב"א דמשלם כאילו הכל שלו ה"ז משלם כאילו הי' הכל חולין מתוקנים. ולא משמע כן). וכמ"כ לענין קידושין אי מקדש בגוף התרומ' האיך ולמה תהי' מקודשת למ"ד טוה"נ ממון הרי ודאי דהיא צריכ' ליתן גוף התרומ' לכהן והרי כאן אונא' גדולה ומאי מהני שנאמר דע"י הטוה"נ ה"ז כאילו הגוף שלו. כיון דסוף סוף ודאי על האמת הגוף אינו שלו ולא שלה דצריכי' ליתן לכהן כו'. ועוד קשה להיפוך גבי נדרים דלפי הנ"ל דלפי' זה לא פליגי כ"א לענין אי אמרי' דהרי זה כאילו הגוף שלו אבל אותה טוה"נ מצד עצמו לכ"ע חשיב' (כממון). א"כ גבי נדרים דודאי כל הנא' אסור ליתסר לכ"ע מצד שנהנים הכהני' מאותה טוה"נ מצד עצמ' כו'. גם גבי גניבה למה לריב"י אינו משלם כי"א דמי חולין שבו ישלם נמי דמי עצם טוה"נ עכ"פ. ולתרץ דבריהם. אקח מן הבא בידי (באין מוקדם ומאוחר). ע"ד הקוש' לשיטת הריטב"א איך למ"ד טוה"נ ממון ישלם כל דמי הטבל ממש והרי גוף התרומה ודאי אינו שלו באמת. יש לומר דבאמת יצטרכו הבעלים ליתן דמי התרומ' לכהן. אלא הא דאמרי' שע"י אותה הטוה"נ חשבי' כאילו הגוף שלו הוא רק לענין שיחשב ממון שיש לו תובעים כו'. דראיתי בס' המקנה מסתפק אליב' דרבי אם צריכי' הבעלים ליתן דמי תרומ' לכה או לאו משום דאמרי' דאין לכהן כ"א משעת הרמה, ואילך ואף דמסיק שם שאין ספק זה כ"א לשינויא דקנסא ע"ש. היינו לפי שלא הביא שם כ"א דעת הר"ן דאי מטעם טוה"נ ממון אינו משלם כ"א כפי טוה"נ שבהם לא דמי כולו (ונראה שלא ראה דברי ריטב"א מדלא הביאו). אבל לשיטת הריטב"א יפול ספק זה גם לטעמ' דטוה"נ ממון. (אלא דלפ"ז לכאור' יש פשוט ספק זה דע"כ ל"א בכה"ג אין לכהן אלא משעת הרמ' אלא כיון דמשתרשי לי' צריך ליתן לכהן כו'. דאל"כ איך תלוי בפלוגת' אי טוה"נ ממון או לאו הרי גם אי טוה"נ אינה ממון מ"מ הרי כאן בגונב טבל גם גוף התרומ' של הבעלים. אך א"כ גם לשינויא דקנסא יש לומר עד"ז אם איתא דאמרי' בכה"ג אין לכהן אלא משעת הרמה גם למאן דלית לי' קנסא יחייב לשלם עבור כל הטבל כיון דגם התרומ' של הבעלים קודם הרמה. אע"כ הא פשיט' לי' להגאון ז"ל דלא שייך לומר דמצד שאין לכהן אלא משעת הרמה יחשב שגוף התרומ' היא של הבעלים ממש עד שיתחייב הגנב לשלם להם עבורה ממש שהרי באמת היו הבעלים מחוייבים להרים התרומ' וליתנה לכהן ונמצא דלאו דידהו ממש היתה אז ולא אפסיד הגנב להבעלים מאומה בזה (ומה שא' אין לכהן אלא משעת הרמה היינו דגם שלכהן אינו אז אבל גם לא של הבעלים אלא דאם אכלם פטור). ספיקו של הגאון ז"ל אינו אלא אחר שאנו מחי בים הגנב לשלם הכל לבעלים מאיזה טעם שיהי' כמו מקנסא או מצד דטוה"נ ממין אז חל הספק אי נימא כיון שאין לכהן אלא משעת הרמה אינו מחויב לשלם להכהן דמי תרומ' וממילא ישאר אצל הבעלים או כיון דמשתרשי לי' חייב כו'. שוב פקחתי עיני וראיתי שכ ה מפורש בדברי הגאון ז"ל לעיל בפי' הסוגי' דנדרים דלמסקנא שם אי אין טוה"נ ממון אין לחייב הגנב לשלם הכל לבעלים מצד שאין לכהן אלא משעת הרמה דמ"מ לא אפסידי' מידי כו' ע"ש). ומעתה לא קשה מידי קוש' הנ"ל. דמובן דהתועלת מהא דס"ל לרבי דטוה"נ ממון אינו כ"א שעי"ז נחשבים הבעלים תובעים גם על גוף התרומ' לשיטת ריטב"א הנ"ל. ולא יהי' כממון שאין להם תובעים. אלא שממילא אח"כ ישארו גוף דמי התרומ' להבעלים מצד שאין לכהן אלא משעת הרמה כו' או שבאמת ישלמו דמי התרומ' לכהן כספיקו של הגאון ז"ל. וע' פר"ח יו"ד סי' ס"א סקכ"ה דאחר שכתב להוכיח דהא דמזיק מתנות כהונה פטור ל"ש בין בעלים לאחרים (שהזיקו) כתב ומיהו מסתברא דהיינו דוקא למ"ד טוה"נ אינה ממון אבל למ"ד טוה"נ ממון הבעלים הוו תובעים והאוכלן חייב לשלם לבעלים מה דשויא ההיא טוה"נ והבעלים יתנו הדמים לכהן עכ"ל. והרי זה מעין הנ"ל אלא שמ"ש שמשלם מה דשויא ההיא טוה"נ משמע שזהו ע"ד פי' חידושי הרשב"א ור"ן הנ"ל אבל הוא תמוה דא"כ מה זה שסיים שהבעלים יתנו הדמים לכהן. הלא אותה טוה"נ של הבעלים היא ואינו שייך לכהן כלל וכבר תמה ע"ז הפליתי ע"ש. ולכאורה נראה דע"כ יש ט"ס ועיקר הכוונה שע"י אותה הטוה"נ הבעלים נעשים תובעים גם על הגוף והאוכלן משלם להם הכל והם יתנו לכהן וע"ד פי' הריטב"א. שוב ראיתי מ"ש בס' מקמ"ח ע"ש. (ושם לא שייך ספיקו של הגאון המקנה דאיירי במת"כ אחר שהורמו כו'). וכן משמע (לכאורה) בסקמ"ז שכתב דלמ"ד טוה"נ ממון אם קדם הכהן ונטל מוציאי' ממנו. ומשמע דמוציאי' גוף התרומ' כו' והיינו נמי שהבעלים נעשים תובעים על הגוף מצד הטוה"נ שלהם. והם יתנו לכהן שירצו. אלא שלפ"ז צ"ע במ"ש בסקל"ד בהשגתו על הר"ן שכתב שם בפ' הזרוע גבי הא דמספקי' לי' לרב אי לוים מיקרי עם כו' דכיון דספיק' הוא אפי' נטל הכהן יחזיר ללוי דהא מסקי' כו' ועוד כו' דכל שיש טוה"נ לבעלים בא כהן ונטל מוציאי' מידו כו' וכתב ע"ז הפר"ח דזה תליא בפלוגת' אי טוה"נ ממון דלמ"ד דאינה ממון כו' ולמ"ד ממון היינו לומר שיכול הבעלים ליתנו לכל כהן שירצה אפי' קדם כהן אחר ותפס. וה"נ כהן זה תפוס הוא וזכה לכהנים והכהן בעצמו יתנו לאותו כהן שירצה הלוי אבל אינו יכול להוציא מידו לגמרי שהרי אינו יכול לתבוע ממנו כ"א טוה"נ שיש לו בה עכ"ל. מזה משמע דס"ל בהא דטוה"נ ממון ע"ד פי' חידושי הרשב"א ור"ן. וכדמשמע ממ"ש סקכ"ה לפי הגי' שלפנינו כנ"ל וצ"ע. וקצת הי' נלע"ד דאולי ע"כ גם כאן יש ט"ס שהרי התחיל דזה תליא בפלוגת' דמשמע דלמ"ד טוה"נ ממון שפיר כתב הר"ן (אלא דר"ל דקי"ל כמ"ד אינה ממון). ומסיק דלכ"ע הכא גבי לוי אין נ"מ דלכ"ע) אין מוציאין לגמרי כו' גם הרי הר"ן בא מכח הראי' שהביאו בתוס' דכל שיש בה טוה"נ לבעלים ע"כ גם אי תפס הכהן מוציאי' (לכ"ע) ולמה לא כתב הפר"ח שום דיחוי לראייתם. לכן קצת הי' נראה דיש ט"ס ולהגי' באופן דמ"ש היינו לומר שיכול הבעלים כו' הכל קאי אליב' דמ"ד אינה ממון רק כתב זה לענין ראיית התוס' שכתב דכיון דגם בדבר שאין טוה"נ כלל לבעלים ע"כ היינו רק שאין מוציאי' אבל לכתחי' יכול לעכב כו' וא"כ בדבר שיש טוה"נ לבעלים ע"כ היינו שמוציאי' כו'. ע"ז כתב דאליב' דמ"ד שטוה"נ אינה ממון הא דמוציאי' היינו לומר שיכול הבעלים ליתנו לכל כהן כו' עד סוף דבריו. (והיינו דהא דס"ל למ"ד זה דטוה"נ אינו ממון י"ל דהיינו רק כשאינו בעין אין הטוה"נ חשובה לתבוע ממון עבור טוה"נ זו אבל כל שהתרומה בעין ביד הכהן לא נפקע זכות הבעלים שזיכהו תורה ליתנו לכל מי שירצה. ולהר"ן דנראה מדבריו דס"ל דגם למ"ד אינה ממון מוציאי' ממש. כדמשמע מדמסיים ולמ"ד טוה"נ ממון ודאי הכי הוא משמע דעד הכי איירי אליב' דכ"ע (ואינו מובן לי מ"ש ביש"ש שם דהר"ן הכל קאי לשיטתו דפסק כמ"ד טוה"נ ממון כו' דלא משמע כן כנ"ל) היינו נמי כשהתרומה בעין וס"ל דכל זמן שהי' בעין אין כח לכהן לזכות כלל שלא מדעת הבעלים אלא מחויב להחזיר לבעלים ממש דכיון שהיא בעין הרי זכות התורה שזכתה להבעלים הטוה"נ כדקאי קאי לכ"ע. והשתא אתי שפיר מ"ש הר"ן בסוף דבריו דלמ"ד טוה"נ ממון ודאי הכי הוא ולכאורה לפי שיטת הר"ן דנדרים הנ"ל גם למ"ד זה הי' די שישלם לו הכהן דמי הטוה"נ בלבד ולא יחזיר גוף התרומ'. אלא דהכא שאני שהתרומה בעין כנ"ל. אלא שמ"מ פשיט' לי' יותר אליב' דמ"ד זה מאליבא דמ"ד אינה ממון כיון דלמ"ד זה אלים לי' טובא הטוה"נ כו' ולהפר"ח למ"ד טוה"נ אינה ממון גם כשהתרומ' בעין אין מוציאין ממש אלא שהכהן יתן למי שירצו הבעלים. ולמ"ד טוה"נ ממון אף כשאינה בעין מוציאין ממש דחושבי' בעלים לתבוע הגוף כו'). ואכמ"ל בזה דעכ"פ מובן דשפיר יש מקום לומר דהא דלשיטת ריטב"א דקידושין למ"ד טוה"נ ממון משלם כל דמי הטבל ממש לבעלים היינו רק מצד דע"י כח הטוה"נ נחשבי' הם בעלים לתבוע גם גוף התרומה שבה (אעפ"י שאינה בעין כו') ואח"כ באמת נותן גוף התרומ' לכהן או שזוכים לעצמם אח"כ ממילא מצד שאין לכהן אלא משעת הרמה כו' כנ"ל ולפ"ז יש לומר דגם לריטב"א עיקר ענין הפלוגת' אי טוה"נ ממון אין הכוונה שנאמר שע"י הטוה"נ נחשב כאילו גוף הממון שלו ממש. אלא שהפלוגת' היא רק על אותה הטוה"נ מצד עצמ' אי חשיב' כמו ממון או לאו (כמו לשיטת הרשב"א ור"ן). אלא דלהריטב"א ממילא אמרי' דסברא הוא דלמ"ד טוה"נ ממון כיון דחל דין תביעה על אותה הטוה"נ (אף כשאין התרומ' בעין). והרי ענין הטוה"נ היינו מה שבידו ליתן גוף התרומה לכל כהן שירצה. ממילא נחשבי' הבעלים תובעים על גוף הממון. (והרי זה מעין הנתבאר לעיל להר"ן דכשגוף התרומה בעין לכ"ע מוציאי' בדבר שהטוה"נ לבעלים והיינו לפי שענין הטוה"נ הוא שיכול ליתן הגוף לכל כהן שירצה וזה לא נפקע כל זמן שהגוף בעין לכ"ע. כן ס"ל להריטב"א דלמ"ד טוה"נ ממון אף כשאין הגוף בעין כיון שמ"מ לאותו מ"ד חל דין תביעה על הטוה"נ לא נפקע זכות הבעלים מלתבוע הטוה"נ כמו שהיא היינו שיוחזר לו הגוף ליתן למי שירצה. ולהר"ן יש לומר דס"ל דיש לחלק בין כשהגוף בעין דאז לא נפקע זכות הטוה"נ כמו שהיא ממש. לבין כשאין הגוף בעין אלא שתובע דמי שוויי' אז אפי' למ"ד טוה"נ ממון לא חל התביעה כ"א על דמי שוויא אותה הטוה"נ בלבד כו' ולהריטב"א אין חילוק אלא כל שחל תביעה על הטוה"נ תובעה כאשר היא ועניינה היינו שיוחזר לו דמי שוויא הגוף שיתנו למי שירצה. ונרא' דלזה כוון ג"כ בתוס' רי"ד ע"ש במ"ש כיון דבר תשלומין נינהו חייב ליתן לו הפירות כאשר היו עכ"ל ונראה דזהו ע"ד הנ"ל). ולפ"ז נרויח דלא קשה מידי מה שהקשיתי לעיל לשיטת הריטב"א למה לא נאסר גבי נדרים גם למ"ד טוה"נ אינה ממון וכן גבי גניבה למה אינו משלם דמי אותה טוה"נ לכ"ע כו'. שהרי עתה אנו אומרי' שגם להריטב"א עיקר הפלוגת' היינו לענין אותה הטוה"נ אי חשובה כמו ממון או לאו דלמ"ד אינה ממון לא חשיב' אותה טוה"נ כלל ולכן לא חל תביעה ע"ז כלל גבי גניבה וכן גבי נדרים לא נאסר. (גם לשון משלם דמי טיבלו אתי שפיר קצת לפי הנ"ל. כיון שהתשלומין הוא מעין הטבל שגנב ממנו שהחולין שבו שייך לבעלים והתרומ"ע לכהן אלא שהבעלים נחשבי' תובעים על הכל כדלעיל). ועתה אבוא לענין הקודם דגבי קידושין לשיטת ריטב"א (והרמב"ם) וסיעתו שמקדש בגוף התרומה מאי מהני הא דאמר טוה"נ ממון אף אי נאמר דהרי זה (עפ"י דין) כאילו גוף התרומה שלו ממש (ודלא כנ"ל). כיון דסוף סוף למעשה ודאי דתצטרך היא ליתן גוף התרומה לכהן והרי כאן אונא' גדולה כו'. אך יש לכאור' לתרץ זה בב' אופנים א' דריטב"א וסיעתו יפרשו (דלא כרש"י אלא) כפי' השאלתות סוף פ' קרח הובא בס' המקנה דמיירי בשהיא כהנת כו' עי"ש. והב' דמיירי (בישראלית) שהודיע לה שזה תרומה שאין כאן אונא'. אלא שעדיין הדבר צריך תלמוד דאי כפי' השאלתות. לכאורה באמת קשה (על השאלתות) א"כ מה זה תלוי בפלוגת' אי טוה"נ ממון אף למ"ד אינה ממון תתקדש בגוף התרומה כיון שהיא כהנת ויכולה ליהנות לאכול תרומה (לפמ"ש המקנה שתתקדש לאחר שעה כו'). ואם כפי' הב' בשנודע לה שזה תרומה לכאורה א"כ ע"כ אינו מקדשה כ"א באותה טוה"נ שבה בלבד. והרי זה ע"ד פרש"י ור"ן. והרי הריטב"א כתב שמקדשה בגוף התרומה לא בטוה"נ שבה (ומלבד שא"כ יהי' קשה הקוש' דלעיל לשיטת ר"ן וסיעתו). אמנם נראה דיש קיום לב' הפי' הללו. ואתחיל בדברי השאלתו'. הנה לכאורה בפשיטות יש לומר דאף שהיא כהנת וגוף התרומה חשיבא ממון לגבי דידה. מ"מ כיון דאיהו ישראל וגוף התרומ' לאו דילי' הוא הרי מצדו לא נתן לה כלום מדילי'. אם לא מצד הטוה"נ שיש לו בה כו' (דלמ"ד הוי ממון נאמר כאילו הגוף שלו כו' כדלעיל). וע' תוס' גבי המקדש בחלקו (נ"ב) שהקשו מי גרע מע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אעפ"י שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה, ופי' הפנ"י בכוונתם מה שבאו ע"ז מע"מ שאדבר לשלטון. הוא לשלול דלא נימא דהא דאינה מקודשת הוא מצד דאיהו לא חסר מידי מדילי'. דאע"ג דגבי מנה והתקדשי לפלוני (ז') אמרי' דאע"ג דלא חסר מידי קנה לה. היינו משום דמ"מ זה הנותן בעבורו חסר מידי כו' משא"כ הכא שום אדם לא יהיב לה מדילי'. וע"ז באו מהא דע"מ שאדבר לשלטון דג"כ שום אדם לא חסר מידי ואפ"ה מקודשת. ובכוונת תירוצם של התוס' פי' בפנ"י וז"ל דשאני הכא דאיהי מטי הנאה לידה בשוה פרוטה משא"כ הכא עכ"ל. משמע דר"ל דגם בתירוצם נשאר הסברא דלא בעי' כלל שיהא איהו חסר מדילי' אלא דכאן (גם) איהי לא מטי לה הנאה בשוה פרוטה כו'. והוא תימה רבה בעיני דאם נניח דגבי המקדש בחלקו לא מטי הנאה לדידה כלום האיך הוי ס"ד דליהוי קידושין בכה"ג ומה הקשו ע"ז מע"מ שאדבר לשלטון הרי התם יש הנא' לדידה כאשר הזכירו התוס' בהדיא בקושייתם מי גרע כו' אלא שעשה לה הנאה כו'. וא"כ אין שום התחלה לקושייתם. ואי נימא דבקושייתם הוי סברי דגם כאן חשיב' מטי הנאה לדידה רק דבתירוצם נדו מזה וחידשו דכאן חשיבא לא מטי הנאה הרי הי' להם לפרש בתחילה מאי קסברי ובסוף מאי קסברי ואף בדברי הפנ"י אין שום רמז וטעם לומר דבתירוצם חידשו זה אלא כאילו הוא הנחה פשוטה דכאן לא מטי הנאה וא"כ תמוה כנ"ל. גם המעיין בתוס' יראה שדברי הפנ"י בתירוץ לא נזכר כלל בתוס' שום דבר מזה. אדרבה מפורש בדבריהם שעשה לה הנאה אלא שאינו יכול ליקח ממון כו' ואין להאריך שהדבר פשוט שאין תירוץ התוס' עד"ז. אלא ודאי נראה שהתוס' בין בקושייתם ובין בתירוצם ס"ל דהמקדש בחלקו חשיבה הנאה לדידה (ויתבאר בסמוך). אלא שבתירוצם דחו מה שרצו להוכיח מהא דע"מ שאדבר לשלטון דלא בעי' שיהא איהו נותן לה מדילי' כו' כנ"ל (בשם הפנ"י). וע"ז תירצו דלא דמי כו' ר"ל דהתם כיון דאיהו יכול ליטול שכר מדיבורו הרי זה כאילו נתן לה פרוטה מדילי' משא"כ הכא דממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון כו' הרי איהו לא נתן מדילי' כלום אעפ"י שלגבי דידה חשובה הנאה. ונמצא בתירוצם נשאר שאין הדבר תלוי בדידה לחוד אלא דאעפ"י שלגבי דידה שויא פרוטה לא מהני אלא בעי' שגם מצדו יהי' כאן נתינה מדילי'. ולכן ה"ה כאן גבי תרומה מצד גוף התרומה כשהיא ביד ישראל הרי זה כמו כהן המקדש בחלקו. דגם תרומה ביד ישראל לאו דילי' היא גוף התרומה. ולא מהני אעפ"י שהיא כהנת וחשיבה ממון לגבי דידה. (אך לכאורה צ"ע על התוס' למה חשיבה הנאה לגבי דידה במקדש בחלקו. הלא קדשי קדשים אינם נאכלים כ"א לזכרי כהונה. וגם ק"ק לישראלית עכ"פ אסור וראיתי בקול הרמז דמשמע לכאורה שר"ל מצד שמותרת להתחמם וליהנות משלהבת של הקדש מדאוריית' והוא דחוק ורחוק מכמה טעמים. ויותר נראה משום דבק"ק אף שהיא ישראלית הרי כשמקדשה הכהן בחלקו נעשית אשתו ושרי לה דק"ק נאכל לנשיהם. וכמ"ש הפנ"י שם בסוף דבריו. אלא שלכאורה צ"ע דבעודה ארוסה נראה דאסור מדרבנן עכ"פ ע' רמב"ם פ"ו מה' תרומו' ה"ג ע"ש דמשמע דקאי גם אחזה ושוק ודוחק לומר שהפ"י ר"ל שתאכל אח"כ כשתנשא לו. דמ"מ השתא מיהו לא חזיא לה (כמ"ש רשב"א בתשו' סי' תס"ב גבי נדרים). לכן נראה יותר לכאורה משום דמדסתם במתני' משמע אפי' היא ג"כ כהנת דודאי שרי לה ק"ק אפ"ה אינה מקודשת וע"ז קאי קושיית התוס'. ומיהו אכתי קשה דלמה לא נאמר גם לגבי דידה דממון גבוה הוא ולא שלה כלל כדרך דאמרי' הכי לגבי דידי'. ואולי לא אמרי' הכי אלא לגבי הכהן הראשון שהגיע לחלקו אבל כשאותו כהן מכר או נתן לכהן אחר שוב לגבי המקבל חשיבא כדידי' ולא ממון גבוה (ולכן תנן המקדש בחלקו דוקא ולא א' המקדש בחזה ושוק וכה"ג). וא"כ ה"ה לגבי האשה כהנית הניתן לה בקדושיה חשוב כדידה. ועפ"ז לכאורה יש לפרש דברי התירוץ שבתוס' שם שכתב אע"ג דאית בי' שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת. ואינו מובן לכאורה הקושי' והתירוץ. דמאי ס"ד שיהי' מעלה במה שיכול לקבל פרוטה ע"י מכירה יותר מגוף הבשר. ולפי הנ"ל יש לומר דהוי ס"ד דכשימכור יהי' אותה פרוטה שיקבל חולין וא"כ אע"ג שגוף הבשר ממון גבוה מ"מ הרי יכול לקבל עבורה פרוטה שיהי' שייך לדידי' והרי זה כע"מ שאדבר לשלטון דאע"ג דגוף הדיבור אינו כלום מ"מ כיון שיכול לקבל שכר חשוב כשוה פרוטה לגבי דידי' כו'. וע"ז תירץ דמ"מ כיון שהוא ממון גבוה כו' ור"ל שגם אותו ממון שיקבל ממון גבוה הוא. והיינו כנ"ל דהבשר כשהגיע ליד הקונה יוצא מתורת ממון גבוה. ולכן חל דין ממון גבוה על הממון שמקבל בעדה. (ואפשר שצריך לקנות בעד המעות דבר מאכל דוקא ולאוכלו צלי ובחרדל כדין מתנת כהונה בחולין (קל"ב) והכא הקונה אינו מחויב לנהוג קדושה זו באותו בשר כו'). ועפ"ז יתורץ מה שהפנ"י תמה מאד על התירוץ איך פשיט' להו שיכול למכור כיון דממון גבוה הוא ומ"ש ממעשר שני דאינו יכול למכור (לר"מ דממון גבוה הוא) וכדתנן ספ"ק דמעשר שני. ולפי הנ"ל לא קשה מידי שהרי כתב הר"ש והרע"ב פ"ד מ"ו דמעשר שני דהא דאין מוכרין מעשר שני היינו להוליכו לירושלים כו' אבל כשמוכרו שיצא לחולין ושיתחלל על דמי המכירה שרי. וא"כ ה"נ לפי הנ"ל שרי למכור עד"ז. והפנ"י בתוס' ד"ה אף במכר לקמן (נ"ג) כתב דמעשר שני אינו יוצא לחולין כ"א דרך חילול ולא דרך מכירה כדתנן אין מוכרין כו' כנראה דאשתמיטתי' דברי הר"ש והרע"ב הנ"ל. (אלא שהרמב"ם שם פ"ד פי' בע"א). גם מה שהקשה הפנ"י על התירוץ דאם יכול למכור למה אינו יכול ג"כ לקדש בו כו' עד אע"כ דאפ"ה קפיד קרא שיאכלם בעצמו ולא דרך קידושין דדמי' לסחורה. לבד מה שכ"ז נמשך לפי פירושו בדברי התוס' שגם בתירוצם הכל תלוי בדידה לחוד וכדלעיל וכבר נתבאר דז"א. עוד לא אבין כלל מה שנראה ממנו עתה שר"ל דהא דאינה מקודשת הוא רק משום דקפיד קרא שאינו מותר כ"א לאכילה ולא לקדש בו אשה והוא תמוה דא"כ כל דברי התוס' אינו מובן. גם מה בכך שלא התירה התור' לכתחילה כ"א לאכילה מ"מ יש לומר דמקודשת וכדאשכחן גבי שביעית שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ועכ"ז בדיעבד מקודשת ע' תוס' (נ"ב) ד"ה המקדש. וכ"ז אינו ברור כ"כ ואכמ"ל. ובדברי התירוץ הנ"ל לכאורה יש לומר ג"כ דר"ל דאע"ג שיכול לקבל פרוטה (חולין) מ"מ כיון שהגוף ממון גבוה והוא מקדשה בגוף הדבר אינה מקודשת ויתבאר לקמן אי"ה מענין זה. וכל זה דרך אגב כו'):

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה