אור ברסלב
דברי נחמיה יורה דעה שאלה יא › תשובת הרה"ג ר' מאיר ברלין על הרהמ"ח

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה יא · תשובת הרה"ג ר' מאיר ברלין על הרהמ"ח

שאלה יא

וזה שכתב הרה"ג מו"ה מאיר נ"י בערלין מ"ץ דק"ק מאהליב להשיב על המחבר ז"ל. וז"ל:

על דבר מה שחידש הרב הגאון המפורסם מו"ה נחמי' סג"ל. לישב מה שהקשה המחבר שע"ד על הט"ז סי' ק"ס סק"ח מדברי הר"ן פ"ק דקדושין. גבי הילך ד' דינרין ואתקדש כו' שכתב דבחליפין דלא צריך ש"פ לא צריך אדם חשוב. וא"כ גבי רבית דקי"ל דאסור אף בפחות מש"פ א"כ אמאי מתיר הט"ז באינו חשוב. ומשיב הרב שי' דשאני גבי רבית דמה"ת מותר רבית בלא נשך ורבנן אסרו היכא דהוי פרהסיא. וא"כ כאן דלא חשיב פרהסיא מותר באינו חשוב כיון שאין הלוה מתחסר. ע"כ ת"ד. ותמוה בעיני. דהתוס' והרא"ש שמחלקין בין פרהסא או לא, בחצר דלא קיימא לאגרא. היינו דוקא בלא התנה בשעת הלואה. כמו הלוהו ודר בחצירו. דבהא איירי התם. אבל התנה בשעת הלואתו הדבר פשוט לאסור אף באינו פרהסיא. ואפי' באינו מתחסר כיון שע"מ כן הלוהו. וכדמוכח ממ"ש הרא"ש ז"ל התם בהלוהו ע"מ ליתן תרומות ומע"ש דדייק מיני' הב"י בסי' ק"ס דהוי אבק רבית עי"ש. ובנתינת תומ"ע הרי הלוה אינו מתחסר כלל. והרי הב"י למד מדברי הרא"ש ז"ל לאסור גם בהלוהו ע"מ ליתן לו כל מלאכה שיבוא לידו. והתם וודאי אינו מתחסר כלל. וע"כ מוכח דבהתנה ועל תנאי זה מלוה לו. אסור אף בשאין הלוה מתחסר:

איברא שהט"ז חלק שם אהמחבר ומתיר במלאכה. ולכאו' נראה שמחלק בין הנא' מרובה להנאה מועטת ע"ש. ובהנאה מועטת מתיר מפני שאין הלוה מתחסר. וא"כ יש מקום לומר דהנאה של אינו חשוב. חשיב הנאה מועטת (ע"ד שכתב במחה"ש או"ח סי' רכ"ז). וא"כ יש לחלק בפשיטות דמשו"ה אסור באדם חשוב. אעפ"י שגם התם אין הלוה מתחסר. משום דהנאת אדם חשוב. חשיב הנאה מרובה. ומדוקדק טפי על לשון הט"ז שדקדק לכתוב גבי אמור לפלוני כו' ששוה פרוטה כו'. אך חילוק זה בין הנאה מרובה למועט. אין לו על מה לסמוך. כיון דקי"ל דאסור אף הנאה של פחות מש"פ משום ח"ש. ובלא"ה תמה על דברי הט"ז התם. (ולהלן יתבאר בעז"ה ישוב להט"ז). וכן נראה עיקר לדינא. כל שהתנה בשעת הלואה לאסור אפי' הנא' מועטת אפי' אין הלוה מתחסר כלל. וכן מוכח מדברי הפוסקי' בחו"מ ר"ס ע"ב. לאסור במשכון בלא נכייתא. כשהתנה אף במשכון שאינו נפחת ולא עביד למיגר. וכן משמע מדברי רש"י התם שדחק לאוקמי' דוקא בנכייתא ע"ש ונראה לאסור אפי' במשכון להתראות ע"ד דאמרי' בב"מ (צ"ו) ובנדרים (לג) נזמים וטבעות להתראות בהן ועי"ש בר"ן ורא"ש. אם הלוה ע"מ כן אסור וא"כ נידון של הט"ז בהלוה ע"מ שתקבל ד' זוז אם חשיב הנאה אסור אף באינו מתחסר. וז"ב:

מיהו אף אי יהבינן לי' למר. דאף בהתנה מותר בשאינו מתחסר. מ"מ אין ישובו מתחוור שפיר. מדאמרי' בב"ב פ"ק (י"ב). גבי חצר שאין בו דין חלוקה ס"ל לת"ק דאין כופין משום דמצי למימר במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחי' ודין התם הוא אפי' באדם גרוע. ודרכו לקבל מתנות מכל אדם. מ"מ קרי זה חסר. ואע"ג דזה נהנה אין כופין. ואפי' לרשב"ג דפליג התם וס"ל דכופין. התם כדמפרש טעמא בסמ"ע סי' קע"א דכל שמגיע לו טובה ע"י קבלת מתנה של זה לא שייך שונא מתנות עי"ש. ודברי הסמ"ע מוכרחין דהא שמעינן לי' לרשב"ג נמי בפ' יש נוחלין (קל"ח) בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי ופרשב"ם התם משום שונא מתנות כו' ע"ש. אלמא דגם רשב"ג ס"ל דמקבל מתנה חוב הוא לו ויותר מזה דעת מוהרי"ו לפי שהבין הסמ"ע סי' קכ"ה ס"ג. דלרבי במתנה לעולם חוב הוא לו ע"ש. אלא שדבריו תמוהין כמו שתמה בקצה"ח שם. ועוד קשי' דידי' אדידי' שכתב דלהיש חולקים דסי' קע"א מהני. והא איהו מפרש כשאין זה נהנה בקבלת המתנה גם רשב"ג ס"ל דהוי חוב ע"ש. ואכמ"ל בזה והרשב"א בחידושיו לקדושין פ"ק (כ"ג) כתב דכל מתנה קרוי חוב משום שונא מתנות. אלא שיש בו גם זכות משום דממון נפשו של אדם מחמדתן ע"ש. מכ"ז מבואר דמקבל מתנה לעולם חשוב מתחסר. ואם הלוהו ע"מ כן. אמרי' שמתחסר לקבל ע"ע שונא מתנות כו' רק משום ההלואה. (ולפ"ז איפכא מסתברא דאדם חשוב לא מיקרי מתחסר. להפוסקי' כרשב"ג. כיון שזה נהנה בקבלת מתנה של זה ע"ד דאמרי' ר"פ א"ט כי הוו מזמני' לי' אזיל כו' אתיקורי כו' ע"ש. ומאי דאסבר לן הרב שיחי'. דאדם חשוב משו"ה נקרא מתחסר שעושה נגד רצונו ורגילותו. והיינו טעמא דמקדים שלום לאינו רגיל דחשיב רבית. אינו מחוור. דא"כ ל"ל אסמכת' נשך דבר לרבות רבית דברים מי נפיק מכל א"ר דאסור בזה נהנה וזה חסר. ואם רבית דברים אסור מדאוריי' כדמשמע מדברי הריב"ש סי' קט"ז. א"כ הוא גזה"כ. ואינו תלוי הטעם במתחסר כלל):

ויש מקום לישב דברי הט"ז עפמ"ש בתוס' הרא"ש דפ' המדיר הביאו בס' מחנה אפרים ה' נדרים. גבי מודר הנאה היכא דשניהם נהנים לא מיקרי הנאה ע"ש. ומה שהקשה בס' מחנ"א מהא דקי"ל דאינו מוכר ולוקח ממנו בזבינא מציעא י"ל דס"ל דפרש"י התם דאסור מפני שפעמי' זה מתהני ופעמי' זה ע"ש. וכן צ"ל בההיא דרוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. ולפ"ז כ"ש לענין רבית דמותר כששניהם נהנים בשוה. משו"ה שרי באינו אדם חשוב כיון דשניהם מתהנים. אבל באדם חשוב שההנאה שוה פרוטה וודאי קרוי הנאה. אף שחבירו מתהני. וא"כ הר"ן דאיירי בחליפין דהדרי סודרא למרא כמ"ש הר"ן שם (ואמרינן בנדרים (מ"ח) דקני וע"מ להקנות הוא. מיהו התם קאי לפי מאי דקי"ל כליו של קונה. אבל למ"ד כליו של מקנה. ע"כ נותן לו להשתמש בהסודר מעט. ובזה מרווחין דברי הב"ח בסי' ק"ץ. ממה שהקשה עליו בס' קצה"ח שם). א"כ אין כאן שום הנאה להמקבל רק להנותן להכי מהני אפי' באינו חשוב. אבל הט"ז דע"כ מיירי בנותן לו לגמרי דבמתנה ע"מ להחזיר לפי מאי דקי"ל כרב. דכליו של קונה לא חשיב הנאה אף באדם חשוב במתנה ע"מ להחזיר כמ"ש הר"ן שם. וכ"כ הב"ח בסי' ק"ץ ע"ש. להכי בעי אדם חשוב דוקא:

מיהו שנויא דחיקא היא. ותו דהא קיי"ל לאסור בנדרים אף הנאת שניהם. אך בלא"ה קושיא מעיקרא ליתא. ודברי הט"ז מרווחין בטעמן. דלגבי רבית פשוט דמותר בהנאת שניהם שוה. וא"כ באינו חשוב אף שהמלוה מתהני. מ"מ הרי נותן דמים להלוה עבור הנאתו. ומי גריע ממשכון בנכייתא דשרי אף בדבר מועט. לכל מר כדאית לי'. אף דהתם וודאי המלוה מתהני טובא. מ"מ חשבינן לי' הדמים שנותן עבור הפירות גם טובת הלוה. כדאסבר לן בתוס' ורא"ש בסוגיא דלא ישכור לו בפחות ע"ש. וכ"ש דשרי באינו חשוב. שישלם בכסף מלא עבור הנאתו. ובאדם חשוב הוא דאסור שצריך ליתן פרוטה לסרסור. כדי להשיג הנאה זו. צריך ליתן פרוטה לסרסור לפייס לאדם חשוב שיקבל המתנה. כדי שיגיע לו ההנאה. וא"כ עבור הלואה משתרשי ליה הך פרוטה. משא"כ באינו חשוב שאין צריך לשלם לסרסור להשיג הנאה זו. ועבור עצם ההנאה הרי משלם בכסף מלא לבד ההלואה לפיכך מותר משא"כ בחליפין. דעבור ההנאה עצמה. יכול להקנות כיון דלא בעינן שוה פרוטה בחליפין:

והשתא אתי שפיר נמי מה שהתיר הרמ"א בסי' קע"ב ס"ד להלוות ע"מ שימכור לו הבית בשווי'. אע"ג דהוי הנאת שניהם ואסור במודר הנאה. דשאני גבי רבית. כיין דהוי הנאת שניהם שוה. גם בלא הלואה אין כאן דררא דרבית בשביל הלואה. ומתישבא נמי ברווחא הא שכתב הרמ"א בח"מ סי' ר"ד ס"י במקנה בהרווחת זמן המלוה דמהני גם במטלטלין לענין מי שפרע ע"ש שהקשה בס' קצה"ח דהא הוי מקח הנעשה באיסור. וכדאמרי' לגבי קדושין דאסור משום הערמת רבית ע"ש, ועפ"ז ניחא. דדוקא גבי רבית דאם לא הי' מרווח הזמן הי' צריך ליתן פרוטה עבור הקדושין ולא הי' מתקדש לו בלא"ה. הרי משתרשי לי' הך פרוטה בשביל הרווחת הזמן. משא"כ לענין מכר. הרי משלם בעד המקח כל שווי'. ואילו הי' מקנה בפרוטה. הי' מנכה אח"כ מדמי המקח. והשתא דאקנה בהנאת הרווחת הזמן אינו מנכה מהמכר. ומשלם בשלימות. א"כ לא משתרשי לי' מידי. ומה שמתהני בזבינא מציעא. בזה הנאת שניהם שוה. וכל שהנאת שניהם שוה וודאי מותר אף לענין רבית. (וגם בלשון הט"ז ס"ס ק"ס יש להעמיס כן כוונתו. לחלק בין ליתן תרומ"ע דאוסר הרא"ש ז"ל. דהתם הרי הלוה אינו נהנה כלל והמלוה הוא שנהנה בלקיחת תרומ"ע. משא"כ במלאכה ס"ל להט"ז דהוי הנאת שניהם. שהרי צריך הוא הלוה לתקן מלאכתו. וניחא לי' שאין צריך לחזור אחר אומני'. ומדמה לי' הט"ז למוכר בזבינא מציעא דהוי הנאת שניהם שוה. ולשון הט"ז צריך תיקון לפ"ז):

כ"ז לפי מאי דפסיקא לי' להמחבר שע"ד (ואינו תח"י) בדעת הר"ן דס"ל דגם בנותן מתנה לאינו חשוב יש לו הנאה לנותן. וכן הבין גם במחה"ש סי' רכ"ז וע"כ דחק בכוונת המג"א ע"ש. אבל לענ"ד א"א לומר כן. דא"כ ליתסר במודר הנאה ליתן מתנה להנודר משום הך הנאה. ובמס' נדרים בכמה דוכתי משמע דשרי. ותו הא תנן בספ"ח דשביעית מרחץ שהוסקה בתבן ובקש ש"ש מותר לרחוץ כו' ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחץ. ופי' הראב"ד בה' שמיטה ויובל דבחנם איירי משום דאסור להשתכר בפירות שביעית ואם מתחשב הוא ה"ז כשכר. וכה"ג אמרי' בע"ז שלא בטובת ר"ג כו' ע"ש. מהתם נמי משמע דבאינו מחשב אין שום הנאה כלל להנותן. ע"כ נ"ל דהר"ן שכתב שגם באינו חשוב אית לי' הנאה היינו ללוי דס"ל כליו של מקנה. ולדידי' הוא דקאמר הש"ס בההיא הנאה כו' ע"ש. וצריך לחלק בין חליפין לקדושין. אבל לרב דפליג וס"ל כליו של קונה פליג נמי אהא. וס"ל דבכליו של מקנה אין שום הנאה להנותן. באינו חשוב. (והא ע"כ בלא"ה נמי צ"ל דפליגי בהא במתנה ע"מ להחזיר אי איכא הנאה להנותן כדמוכח מדברי הר"ן. א"כ טפי ניחא לומר דלרב אפי' במתנה גמורה אין כאן שום הנאה להנותן באינו חשוב). וא"כ לפי מאי דקי"ל כרב דכליו של קונה. מסקינן דאין שום הנאה להנותן באינו חשוב. וכן נראה מדברי הב"י שכתב בסי' ק"ץ בנותן מתנה כדי להקנות לא מהני אלא בחשוב. ומרא דהאי דינא הוא הר"ן ז"ל. ושאר פוסקים ס"ל אפי' כחשוב לא מהני גבי ממון כמ"ש הרשב"א והריטב"א בחידושיו לקדושין עי"ש. משמע דס"ל להב"י דגם להר"ן לפום הלכתא ס"ל בעינן אדם חשוב דוקא. וע"כ באינו חשוב אין כאן הנאה כלל ולא מהני גם בחליפין. וכן מוכח פשט הסוגי' דקדושין דקאמר וכן לממון לשיטת הר"ן דקאי גם אהך דינא דנתן ד' דינרין כו'. דודאי לא עדיפא ממון מקדושין. ובעינן גם בממון אדם חשוב דוקא. וכ"כ שם הר"ן בהדיא. ולא מהני מטעם חליפין. והרי הר"ן סבר דחליפין לא בעינן כלי דוקא. וכן מוכח מדאמרי' בגיטין (ט"ז) גבי ההיא אמתא כו' שקל כומתא שדי ביה. דלא קני' משום דבעינן כליו של קונה ע"ש משמע דללוי דבעי כליו של מקנה מהני כמ"ש התוס' והרא"ש התם. וע"כ צ"ל טעמא ג"כ כדאמר הש"ס במס' ב"מ ללוי משום בההיא הנאה כו'. דשייך גם לגבי אמתא ואפ"ה ס"ל לרב דלא מהני. וס"ל דלית לי' הנאה. והרי התם נתן לה הכומתא לגמרי. וע"כ צ"ל דס"ל לרב דבאינו חשוב אין כאן שום הנאה ופליג אלוי גם בהא. והכי קי"ל:

והט"ז דכתב לענין קדושין דגם באינו חשוב יש הנאה אלא שאינו שוה פרוטה. אזיל לשיטתו שכתב בא"ע ר"ס כ"ז. גבי קדושין הואיל ואין כל אשה מתרצית להנשא לת"ח. צריכה שתאמר בהדיא שיש לה הנאה מזה לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ולענין קדושין שכ' אומרת שיש לה ויוצאת מכלל. וע"כ כתב הט"ז דמ"מ אינה מקודשת דההנאה של אינו חשוב אינו ש"פ. כדמוכח מדברי הר"ן ז"ל אליבי' דלוי דלדידי' כל אדם אית ליה הנאה. ואפ"ה מוכח דאין ש"פ. א"כ ה"ה לרב היכא דאומרת אית לה הנאה באינו חשוב. אין שוה פרוטה. וכן לענין חליפין אפשר אף באומר בההיא הנאה כו' לא מהני וצ"ע. אבל גבי רבית שאומר סתם על מנת שיקבל ממנו מתנה. ואינו מגלה דעתו בהדיא דאית ליה הנאה ה"ז מותר בודאי דסתם בנ"א לית להו הנאה:

מיהו לעיקר הדין כבר נתבאר דלענין רבית אף שמגלה דעתו בפירוש דאית ליה הנאה מותר. שהרי משלם עבור הנאה זו ואין שייך לההלואה ואין לאסור אלא באדם חשוב כיון דמשתרשי לי' פרוטה שהי' צריך ליתן לסרסור לפייס את האדם חשוב כדי שיגיע לו הנאה זו. ואותה פרוטה אינו מרויח אלא בשביל ההלואה. ולפיכך אסור. משא"כ באינו חשוב. שאין צריך ליתן לסרסור לפייסו. וההנאה שמקבל זה מתנה. הרי גם השני מקבל. ולפיכך מותר:

כ"ז לא נמנעתי להעלות מה שיש לעורר בזה. אף בדברים פשוטים הואיל ונ"מ לדינא. ומעכת"ר הרב הגאון המפורסם מו"ה נחמי' סג"ל יראה ויבחור לאסוקי שמעתתא בהלכה ברורה כיד ה' הטובה עליו:

נאום מאיר ברלין חופ"ק מאהליב:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה