אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן נא

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן נא

סימן נ

בדיני חנוכה (מ"ש בימי ילדותו)

הנה הר"ן כ' שהרי"ף שכתב א"נ לשיעורא פי' דאח"ז אם רנה לכבותה או להשתמש כו' פליג עם הגאונים והשאלתות כו' אבל הרא"ש והטור שהביאו דברי שניהם להלכה משמע וודאי דלא פליגי כלל ועיין ב"י שנדחק ליישב זה והנה מ"ש דאם רצה לכבותה כו' אפשר לפרש דיכול לכבותה ולהניח השמן להוסיף עליו ביום ב' לא להסתפק ממנו ומ"ש שיכול להשתמש לאורה אחר השיעור הנה לפמ"ש רש"י הטעם דאסור להשתמש משום היכר כו' וכ"כ ג"כ הרא"ש בסמוך דדוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר כו' א"כ אחר השיעור לכאורה אין מקום לאסור. אך באמת צ"ע זה גופא למה לא נאמר מטעם הוקצה למצותה עי' פ"י ומה גם שהרי השאלתות שאוסר מותר השמן גם אחר חנוכה ע"כ היינו מטעם הוקצה למצותה כמ"ש בהדיא א"כ כש"כ שיש לאסור מטעם זה בשעת מצותה (ולזה לכאורה אין תי' הפ"י מעלה ארוכה) אך לזה היה נראה לומר דאחר שנאסר להשתמש מטעם היכר חוזר להיות הוקצה למצוה ולגמרי מקצהו ע"כ אסור גם אחר חנוכה. ומה שלא נאסר באמת השימוש לאורה מטעם הוקצה למצוה כמו גבי הדם בסי' תרנ"ג כמ"ש הפ"י (עי' רמב"ן במלחמות) היה נ"ל דנא שייך כאן טעם זה כלל שהרי כל עיקר ענין ההדלקה להאיר ולתשמיש לאורה הוא עומד א"כ גם כשהוא מדליק נ"ח נקיים המצוה אינו מקצה מדעתו השימוש לאורה כלל שהרי ההדלקה עומדת לכך וכמו נר שבת שהיא ג"כ מצוה ומ"מ מותר להשתמש לאורה (אף שאינו דומה לגמרי שברי התם המצוה הוא בשביל השימוש שלום בית וכו'. אך לנר בה"כ דומה ממש ולהב"י בסי' קנ"ד מותר להשתמש אף נדבר חול ע"ש בב"י בשם רי"ו דהא לנהורא קמכוין כו'. ודעת המ"א שם וגם דעת הכלבו ונ"י שם צ"ע עדיין ויבואר אי"ה). אבל הדם כשהפרישו לטלטול דמצוה אקצהו מריחא. (ואפשר דלזה נתכוין הפ"י במ"ש ועוד נראה כו' ע"ש) אך לפי"ז הדרא הקושיא הנ"ל דגם אחר השיעור ראוי לאסור השימוש לאורה שהרי הוקצה למצותה מטעם ההיכר עכ"פ כנ"ל. אך באמת יש לעיין בזה דלכאורה נראה דאין סברא נאסור להשתמש לאורה (וכן להדליק מנר לנר כו') מטעם הוקצה למצותה שהרי גם באיסורי הנאה דאורייתא אמרי' דשלהבת אין בו ממש כדאי' בביצה דף נ"ט ה' דברים נאמרו בגחלת כו' ואף דאמר שם דשלהבת של הקדש נא נהנין ולא מועלין כו' נראה דהיינו לפי שהגחלת מועלין בה מדאורייתא גזרו גם על השלהבת כדאיתא התם דמשום גזירה הוא אך הנה באמת נראה שיש הפרש גדול בין השימוש לאורה כשדולקת הנר ממילא מקודם ובין ליקח השמן והפתילה שכבו הנשאר ולהדליקו מחדש לצורך עצמו וכ"ש להסתפק מהם באכילה וכה"ג שכשהוא נוטל השמן או הפתילה ומדליקן הרי גופו נהנה מהמעשה שעושה בגוף הדבר שהוקצה למצותו והרי הוא מוציאן ומורידן מקדושתן בפועל ידיו לצורך עצמו משא"כ כשהיא דולקת בלא"ה מקודם שהודלקה למצותה אין מקום לאסור השימוש לאורה (אף גם אחר שכלה שיעור מצותה) שהרי אינו עושה שום מעשה בגוף הנר להורידה מקדושתה ואם מפני ההנאה שעכ"פ הוא נהנה מדבר האסור בהנאה ג"כ אין לאסור חדא כי נראה שאין דין דבר שהוקצה למצותו דומה לשאר איסורי הנאה (אפי' דרבנן) כי כאן ענין האיסור הוא. שאחר שהוקצה והופרש למצוה אסור להפקיע ממנו קדושת המצוה (או משום שיש בזה ביזוי כו') אבל אם בהנאה זו אינו מורידה ומפקיע מקדושתה (וגם אינו מעשה בזיון גמור) אין בהנאה זו מצד עצמה שום איסור (ולמה יאסור כו') ועוד שהנאה זו שהיא השימוש לאור הנר שכבר הודלק נראה שאינה חשובה נאסור אף באיסורי הנאה ממש (דאורייתא) שהרי הנאה זו היא מהאור והזיו המתפשט מן הנר והרי אין בו ממש כלל ואין לאסור אנא כשהוא נהנה מגוף דבר האסור אבל השימוש לאורה אינו נקרא הנאה מגוף דבר האסור כ"א מדבר שאין בו ממש כו' ועכ"ז כשהוא נוטל השמן ומדליקו להנאתו הוי שפיר נהנה מגוף הדבר כו' מלבד מה שאז הרי הוא מפקיע ומוריד השמן מקדושתו בידים וכו' (שבזה סברא לאיסור בדין הוקצה למצוה או בשאר מן הקדש דוקא ולא בשאר איסורי הנאה כמו ע"ג וכה"ג) חמצית ההפרש ביניהם הוא בב' דברים. א' שכשהוא נוטל ומדליק הוי נהנה מגוף הדבר מאחר שעושה מעשה בגופו. משא"כ כשנהנה מאורה אחר שהודלק בהיתר אין זה נהנה מגוף דבר האסור כ"ת מהאור והזיו שאין בו ממש. (וחילוק זה שייך גם בכל איסורי הנאה). והב' שכשהוא מדליק הרי הוא מוציא מקדושתה מאחר שמכלה אותה בידיו משא"כ במה שנהנה מאורה אינו מוציאה מקדושתה (וחילוק זה לא שייך כי אם בדין הוקצה למצוה (או אפשר גם בשאר מן הקדש כמשי"ת) ולא בשאר איסורי הנאה שמאחר שההנאה מצד עצמה אסורה לא יועיל מה שאינו מכלה האיסור וגם במה שמכלה כשמדליק לא יוסיף כח האיסור כלל). והנה כ"ז מצד הסברא חיצונית ומעתה יש לעיין אם מתקיים שפ' גמ' ופוסקים. ותחלה יש לעין הם מתקיים החילוק הא' השייך בכל איסורי הנאה. (או בשניהם יש לאסור או בשניהם יש להתיר מאחר שמ"מ ההנאה שנהנה אחר שמדליק הוא מהאור שאין בו ממש) הנה צד הקל דהיינו היתר השימוש לאורה נראה מוכח מגמ' ביצה ל"ט ה' דברי' נאמרו בגחלת כו' גחלת של ע"ג אסורה ושלהבת מותרת כו' ע"ש ולכאורה נ"ג פשוט הכוונה שמותר להשתמש לאור השלהבת כשדולקת כבר עכ"פ ואף שאמרו שם דבשל הקדש לא נהנין כו' היינו מדרבנן ומשום גזירה בלבד כמבואר שם (ואין אה שייך לחקירה הנ"ל וית' אי"ה אם גזירה זו בהקדש בלבד או גם בשארי איסורי' היכא דלא בדיני כו'). והנה הש"ך סי' רכ"א פי' דמיירי לענין להדליק נר משלהבתה כו' בכ"מ וכ"מ קצת מפרש"י ע"ש (ואם הפי' הוא כן צ"ע ג"כ אם דוקא כה"ג מותר ולא השימוש לאורה או דכת"כ דהשימוש מותר ולרבותא נקט הש"ך או דשקולין הן ושניהם מותרין ויבואר אי"ה) אבל הרא"ש כ' שם והא דאמרינן כו' ע"ש מדבריו מוכח עכ"פ דמפרש דשלהבת מותרת ליהנות מאורה דאל"כ לא מקשה מידי. אך מ"מ יש לפרש דבריו בב' פנים. הא' שכשהשלהבת קשורה בגחלת אסור הנאת אורה מדינא וזה טעם המשנה רפ"ח דברכות (וכדפי' הרע"ב שם ויבואר אי"ה) ומ"ש כאן דמותרת היינו שלהבת בלא גחלת (כדפי' הט"ז יו"ד רסי' קמ"ב) וכגון דאדיי' אדויי כו' וכ"מ פי' דבריו הב"ח א"ח ססי' רצ"א (רק מש"ש ע"י חרס וקיסם כו' ע"ש צע"ג לכאו' ויבואר אי"ה גם מ"ם והא דמברכין כו') ולפ"ז מובן דלא כנ"ל. הפ' הב' דהנאת אורה מותר בכנל ענין. וטעם המשנה דברכו' הוא משום דלפי שהיא קשורה בגחלת מאיסי נברכה בלבד כמו גבי שופר בסי' תקפ"ו ולולב בסי' תרמ"ט וכו' וכדפי' דבריו אדמו"ר ז"ל בסי' רצ"ח בק"א וכ"מ שמפרש דבריו מהרש"ל ביש"ש (דאל"כ איך כ' שמעינן מיני' כו'). והנה הש"מ בשם רבו הקשה ג"כ קו' הרא"ש ותי' בהדיא כפי פי' הב' הנ"ל וממילא מטין הדברים שגם כוונת הרא"ש כן ולא להרבו' מחלוקת חנם ובפרט שדבריו מתפרשין יותר כפי' הב' למעיין. ובפרט שהבריי' הוא דוחק לפרש בשלהבת בלא גחלת ובפרט בירושלמי דתני בהדייהו מברכין על השלהבת כו' וזה ודאי בכ"ע א"כ גם כל הבבא מיירי בכ"ע כו' וגם בגמ' דפרכי' על המוציא גחלת כו' והא תניא כו' והוצרך נדחוק באדיי' אדויי כו' למה לא פרכי' כן על שלהבת של ע"ג ממתני' דברכו' כו' א"ו דשם הטעם דמאיסי כו'. והנה מלבד זה עוד מוכח כן בהדיא בגמ' פסחים כ"ו קול מראה וריח אין בהם משום מעילה וכ"פ הרמב"ם ספ"ה דמעילה אף שענין מראה דקאי התם היינו הנא' מראי' יופי המלאכה וכן פרש"י בכריתות ד"ו (וזה אפשר קיל מהנאת אור הנר) מ"מ ע"כ ודאי גם לענין אור הנר איתמר כדמוכח בהדיא בירושלמי דפ"ה דסיכה שהביא התו' שם ואף דאפשר דפליגי עם הגמ' דידן לענין לכתחלה כדמ' התו' בסוכה מ"מ בפי' מראה שאמר ר' יהושע ב"ל ודאי נא פליגי ולא יבצר שנכלל בו ענין השימוש לאור הנר וזו ראי' שאין עני' תשובה. והנה לפי הירושלמי דמתיר לכתחלה בהקדש א"כ כש"כ בע"ג וכה"ג כדמוכח בגמ' דביצה א"כ ממילא ע"כ טעם מתני' דברכו' הנ"ל משום מאיס כנ"ל וממילא גם לפי גמ' דידן דבהקדש נא נהנין מ"מ בע"נ וכה"ג מותר לכתחלה רק בהקדש אסור משום גזירה דלפי הנ"ל ודאי דבהכי מיירי בסוף ביצה בשלהבת הדולקת בנר וכוונת הרח"ש הנ"ל ודאי כפי' הב' הנ"ל ולפ"ז ע"כ גם לפי פי' הש"ך בסי' רכ"א שמפ' להדליק נר ממנה כו' (רבותא הות) דאף שנהנה מגוף השלהבת מ"מ שלהבת עצמה אין בה ממש וכ"ש ליהנות מאור וזיו המתפשט ממנה כו' דא"ל דדוקא בכה"ג מותר בע"ג ונדרי' אפי' לכתחלה אבל השימוש לאורה אסור לכתחלה עכ"פ כמו בהקדש (ונאמר שטעם איסור במראה נא מטעם גזירה כבשלהבת כ"ח מצע ונמציא טעם בזה שהשלהבת מתהווה מכליון האיסור אבל הארת האור נמשך גם מן השמן כו' ועי' תוס' פסחים כ"ב ב' ד"ה מנין וכעין הידוע בענין נהורא חיורא ונהורא אוכמא כו') אין לומ' כן שהרי עפ"י הירושלמי שר' יהושע ב"ל מתיר לכתחלה במראה א"כ לכאורה ק' עניו מתני' דביצה שלהבת של הקדש לא נהנין ועי' ס' שער המלך פ"ה מהיו"ט שהק' זה ותי' דלהירושלמי ע"כ יפרש מתני' נענין להדליק ממנה וזה חמיר יותר מהשימוש לאורה שהרי נהנה מגוף השלהבת וכנ"ל ע"ש (ואפשר שזהו טעם הש"ך שפי' בכה"ג) א"כ ע"כ נם לגמ' דידן אף חם נפרש מתני' ובריי' דביצה כפי' הש"ך מ"מ יש להוכיח מזה בדרך כש"כ היתר השימוש לאורה בע"ג ונדרים לכתחלה. דאל"כ פליגי הגמרו' בסברות הפוכות דלהירושלמי הדלקה משלהבת חמיר טפי שאסורה לכתחלה בהקדש והשימוש לאורה מותר לכתחלה ולגמרתנו השימוש לאורה חמיר טפי שאסורה לכתחלה אף בע"ג וכה"ג משא"כ הדלקה מהשלהבת מותרת לכתחלה בע"ג וכה"ג חוץ מהקדש א"ו גם לגמ' שלנו השימוש לאורה מותר לכתחלה בע"ג וכה"ג. אך הנה נמצא סתירה לזה בשו"ע יו"ד ססי' קמ"ב והוא מד' רי"ו וריא"ז ע"ש בב"י וד"מ דקול ומראה איסור מדרבנן איכא גם בע"ג כו' וע"כ לפ"ד זו ענין שלהבת דביצה שהובא שם בשו"ע ר"ס הנ"ל יתפרש כפי' הש"ך הנ"ל ולגמ' שלנו קול ומראה חמיר יותר כנ"ל ועכ"ז לא הוי סברות הפוכות דמה שלהירושלמי מראה קיל טפי מהשלהבת היינו לענין הגזירה בלבד שגוזרין בהקדש שלהבת אטו הגחלת בזה שייך טפי למגזר במדליק מן השלהבת אטו הנאת הגחלת עצמה משא"כ בהנחת החור המתפשט למרחוק לא שייך כ"כ הגזירה כו' ומה שלגמרתנו מראה חמיר יותר היינו לומ' דהנאת האור אסורה לכתחלה מצ"ע לא מחמת גזירה דדוקא במדליק משלהבת אין איסור מצ"ע מטעם הנ"ל שמתהווה מכליון הפתילה ואין בו איסור אלא מחמת גזירה ע"כ בע"ג דבדיני מיני' מותר לגמרי משא"כ קול ומראה דאסור לגמרתנו לכתחלה היינו לא מטעם גזירה כ"א מטעם הנ"ל דהאור נמשך גם מהשמן הבעין כו' (וכן קול כו') ע"כ ממילא חין חילוק בזה בין הקדש לע"ג כו' או אפשר דלרי"ו להגמ' שלנו ענין קול ומראה לא שייך לשלהבת רק מראה הוא ראיי' יופי מראה ההיכל כדפרש"י בכריתות וכענין שקאי עליו בגמ' (והוי שפיר דומי' דקול וריח) וזה אסור מצ"ע לא גזירה ונאמר שזה חמיר יותר מן השלהבת בין בהדלקה ממנה ובין בהנאת אורה כי קולת ההדלקה מהשלהבת מטעם הנ"ל וקולת הנאת האור לפי שאין זה הנאה מגוף דבר האסור ולא אף מגוף השלהבת כ"א מזיו המתפשט ממנה שפועל להאיר את החושך ורואה הדבר הצריך נו ונהנה מאותו דבר כו' משא"כ הנאה ממה שרואה גוף יופי תמונת המלאכה נק' הנאה מגוף ההקדש ע"כ גם בע"ג איסורא איכא (רק שלפי שההנא' מצ"ע שהאדם נהנה בראייתו אין בה ממש ע"כ אין מועלין מדאורייתא או לפי שהנאת הראי' היא מגוון וציור חיצוניות הדבר עכ"פ לא ממשו כו' משא"כ הנאת הצל נמשכת מגוף ממשות ההיכל או האשרה כו' וכן הריח נמשך מממשו' ותוכיות הבשמים כו') וכפי' זה נ' עיקר שהרי רי"ו הביא ד' הרא"ש הנ"ל בה' הבדלה ובה' ע"ג ונדרים פי' להדליק נר וכה"ג כו' ע"ש. היוצא מהנ"ל דלהירושלמי ודאי אין איסור בשימוש לאור הנר שכבר הודלק אף לכתחלה ואף בהקדש. ולגמ' שלנו מעילה בקדשי' מדאורייתא (וכן בע"ג וכה"ג מ"ה) ודאי אין בזה. ואיסור' מדרבנן בקדשים נרא' דאיכא כדמשמע מהתוס' בפסחים וסוכה דעכ"פ נכלל זה בשם מרא' וכמשמעות הרא"ש בביצה וכן מרי"ו דאף אם הפי' בדבריהם כפי' הב' הנ"ל עכ"פ מקושייתם מפ"ח דברכות נראה דזה נכלל בענין שלהבת ובקדשים נא נהנין עכ"פ וכ"מ מש"מ שם (אף שיש לדחו' דקושייתם מברכו' הוא בדרך ק"ו בהיתר דע"ג מ"מ נ"מ כן) ובע"ב וכה"ג היותר נראה דאף לגמ' שלנו אין בזה איסור כלל (דלמעט הפלוגתא עם הירושלמי עדיף) וכדמשמע בהדיא מש"מ שם וכן מרא"ש ורי"ו שם לפי' הב' שהוא נ' עיקר כנ"ל ומה שאסר רי"ו וריא"ז קול ומראה גם בע"ג עכ"ל כפי' הב' דבסמוך דדוקא הנא' מראיי' יופי המלאכה דבזה יש איסור מדינא לא גזירה מטעם הנ"ל (ובזה אין ראי' מבוררת גם מהירושלמי להיתר וגם קושיי' התוס' מפ' החליל לאו קו' היא כ"כ דאפשר דגם הגמ' שלנו מודה בזה דמותר אף בקדשים לכתחלה. וקושיי' הרא"ש ורי"ו וש"מ מברכות בדרך קל וחומר כנ"ל אלא דל"מ כן כדי שלא יחלקו עם התוס' בזה) אלא שלפי' הא' ברא"ש (ורי"ו) הנ"ל יש בזה איסור גם בע"ג. וזה חמיר יותר מן ההדלקה מן השלהבת וכפי' הא' דבסמוך. וכ"מ בט"ז רסי' קמ"ב דזה אסור אלא שכבר נת' שפי' הב' ברא"ש ורי"ו נ' עיקר כדמשמע מרש"ל וכמ"ש אדמו"ר ז"ל וכמשמעות לשונם וכדי שלא יחלוק עם ש"מ וכדי שלא להרבות מחלוקת הגמ' שלנו עם הירושלמי (ומה גם שד' הרא"ש שם קאי על הירושלמי ולהירושלמי ודאי מותר אף בקדשי' כמ"ש בסוכה כנ"ל) ועי' ברי"ו ני"ז בהא דשלהבת כו' במ"ש והא דמברכין כו' ע"ש משמע דאין חילוק אלא בין הבדלה. להנאה בלא ברכה כו' (וד' הט"ז וראייתו יבואר אי"ה):

ומעתה יש לראו' בענין הדלקה להדליק שמן ופתילה של איסורי הנאה אם יש בזה איסור מדאוריית' הנה המ"ל פ"ח מה' כלי המקדש ה"ו כ' בהדיא בהא דקיי"ל דקול ומראה כו' היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו אור כו' אבל הלוקח פתילה ומדליקה פשיטא שאין לך מועיל גדול מזה ע"ש והנה אין לומר דדוקא בהקדש קאמר משום שמכלה ומאבד בידים דבר של הקדש ומפקיע קדושתו כו' אבל בע"ג וכה"ג שאין איסור באיבוד כו' כ"א בהנאה והרי ההנא' אין בה ממש כו' אא"ל כן דגם בהקדש מצד האיבוד בלבד אין איסור כדתני' בהדיא ברפ"ה דמעילה יכול פגם ולא נהנה כו' ע"ש ברש"י ותוס' וכ"פ הרמב"ם פ"ו דמעילה הרי שצריך שיהנה באותו פגם ואיבוד אלא ע"כ לומ' דכשהוא נוטל הפתילה ומדליקה נק' הנאה מגוף ההקדש במה שמדליק גוף ההקדש לצורך הנאתו (אף אם אינו צריך להשתמש לאורה כלום כ"א שמדליקה כדי שלא נישב בחושך כו') א"כ ה"ה בע"ג וכה"ג אסור מדאורייתא:

והנה המ"ל לא הביא שום ראי' לדבריו רק שכ' פשיטא כו' כנ"ל. וצ"ע מנין מאחר שההנאה אין בה ממש (ובאיבוד אין איסור) א"כ אולי גם כשנוטל ומדליק אין איסור מדאורייתא:

הנה לכאו' נראה פשוט דבשבת כ"ה בשמעתא דשמן שריפה וכן בהערל דע"ג ב' איתא בהדיא דשמן קדש אף שנטמא אסור להדליקו מדאורייתא וגם בשמן שריפה דתרומה הרי איצטריך קרא להתירו בהדלקה והסקה תחת תבשילו ע"ש מ' ודאי דאי לאו קרא הוי אסרי' מדאורייתא אף שהתוס' שם בשבת ד"ה הא בחול כו' כ' דאיצטריך קרא דאל"ה הוי גמרינן מבכורי' ומעשר כו' היינו לפי שתרומה מותרת בהנא' כו' ע"ש אבל באיסורי הנא' משמע ודאי דבלא קרא אסור להדליק מדאורייתא מסברא וכמו בקדש (והק"ו קדש ממעשר לא איצטריך אלא לאפוקי שלא תדרוש מדכתיב ממנו להתיר של קדש) ואף שמן שריפה גופא אסורה בהדלקה והסקה לזרים וכן טבל אף לכהנים וכמ"ש התוס' דכ"ו ד"ה אין מדליקין כו' ובפסחים דל"ד וביבמות דס"ו ב' ועי' מ"ל פ"ב מהל' תרומות הי"ד ופי"א הי"ז שלהתוס' אסור מדאורייתא ומה שלהר"ש דסוף תרומות היי דרבנן (וכן להתוס' הרי עכ"פ צריכים לדרשא והיקש דשתי תרומות כו') היינו לפי שתרומה וטבל מותרי' בהנא' ומנין לאסור הנא' של כילוי מדאורייתא אבל עכ"פ הדלקה והסקה שוה לאכילת הבהמה כו' למר כדאית לי' ולמר כו':

מכ"ז נראה פשוט מבואר ומוכרח החילוק הנ"ל בין מ"ל דכשנוטל השמן ומדליק לא אמרי' אין בו ממש כו' (או מיקלי קלי כו') והוי כמו כל הנאו' (ויותר חמיר מצד שהוא דרך כינוי כו'). ובאיסורי הנאה דאורייתא גם זה אסור כו' (וז"ש התוס' סד"ה הא בחול כו' וא"ת הכא אסרי' כו' דודאי כן. מוכח הסוגיא דכאן וכנ"ל ומה שנדחקו בזה המהרש"א ומהר"ם ופ"י איני מבין) והתי' של התוס' יש לעיין בו ויבואר אי"ה. והנה לכאו' היה נראה להביא ראי' ג"כ מערלה דתני' בפסחים כ"ב ב' מנין שלא יצבע בו ולא ידליק בו כו' (חסר):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה