דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלות ותשובות · סימן נ
כמדומה שזהו השנות על קונטרס הגאון מוהר"ר שלמה קלוגער נ"י בענין אתרוג המורכב:
מה שהאריך להחליש כח האיסור במורכב. כולו מוקשה ולאו רישי' סיפי'. ואחר כל הטורח והאריכות לא מצא עזר כ"א לנגדו. (זולת במ"ש על הלבוש כבר קדמו). דמה שדחו ד' תשובת ר"מ אלשיך ז"ל כל חילו הוא שהאריך להוכיח לחלק בין הרכב' מין במינו למין בשא"מ ועיקר יסודו מדקדוק לשון הגמ' דסוטה דמשמע דעל הרכבת איסור לא מצי לאקשויי ל"נ קרא כו' והוכיח מזה לדינא דבהרכבת איסור שהוא מבשא"מ לא בטלה הילדה שסבכה בזקנה ונוהג בהיחור דין ערלה ומונין משעת ההרכבה כו'). והוא כולו מוקשה ונסתר מיני' ובי' דבעצמו נא מסיק הכי:
א) קשה להוציא דין מאיזה מו"מ ודקדוקים ע' כללים. ובפרט לחלוק בזה על פוסק גאון מפורסם (ע' ב' א"א סי' ק"ס בשם ת"ה. ובפ"מ שם סקי"ג). ובפרט בדאורייתא כו':
ב) הרי בפשיטות יש לומר דבהרכבת איסור ידע המקשה דאיכא לאוקמי באילן בירק או באילן מאכל בסרק כמ"ש איהו גופי' דע"ד סע"א וע"ג. ובודאי פשוט שיש לחלק בין אנו לבין מאכל במאכל כדמשמע בפשיטות מהירושלמי שהביא ד' ע"ז ע"ד:
ג) הקושיא מעיקרא לק"מ דודאי נרא' פשוט דבהרכבת איסור אף ילדה בילדה אינו חוזר גם בשביל הראשונה ומה שדחה זה דז"א דע"כ לא ממעטינן כו' עד דבשביל שנעשה איסור בהרכבת השני' לא פקע זכות הראשונ'. אתמהה הרי האיסור נעשה בשניהם בשוה דהיינו מחיבורם יחד ועוד דנרא' ודאי דעיקר הטעם מפני שעתה הם עליו באיסור לקיימ' למה יחזור בשבילם ולא עדיף מנוטע בח"ל כו' ע' ירושלמי דילפי' את שמצוה לחללו יצא זה כו'. (ואולי גם גמ' דידן כוונו לזה במ"ש ולא חללו פרט כו' לאוקימתא דר' זירא וכדרך שא' ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג כו' כדפרש"י ולמעוטי לקיחת איסור אף דהתם עדיין לא עשה איסור כו' ע"ש). ונראה שהמביאו להגאון שי' בשנותו את טעמו של דבר שנמשך למ"ש לקמן בסמוך דיש פוסקי' מתירי' לקיים והוא פלאי דאין גם א' שיתיר לא בגמ' ולא בפוסקי' והוא סתם משנה רפ"ח דכלאים שאסור. ומבואר בירושלמי הביא' הר"ש והרע"ב דמתניתין ד"ה היא רק הפלוגת' דר"ע ורבנן דבריי' הוא לענין מלקות ובשלא עשה מעשה (ומזה משמע ודאי דאף לרבנן האיסור מדאוריי' עכ"פ רק שאין לוקין בכל לאו שאין בו מעשה). ומה גם דכאן אפשר לומר דהחזרה יהי' כמעשה ע' תוס' ע"ג דס"ד ועכ"פ מ"ש שיש מתירי' תמוה. (וכנרא' שד' המ"ל שהקשה מגמ' דע"ג אטעיי'. אבל פשיט' דלדינא אין מתיר נגד הסתם משנה וכדפי' בירושלמי ועל קושייתו ע"כ לתרץ כמ"ש בשה"מ וכה"ג):
ד) מה שביאר דעת הרמב"ם שהשמיט הא דהרכבת איסור אינו חוזר משום דע"כ אתי' כמ"ד זו"ז גורם אסור והוא דלא כהלכתא וכן אילן בירק קיי"ל דאסור וא"כ לא משכחת לה מרכיב חייב בערלה וחוזר כ"א בהרכבת איסור וכתב דהיינו מין בשא"מ כו' עד לפ"ז מסייע לו גם דעת הרמב"ם כו' אינו מובן שהרי גם לפי ביאורו הרי בהרכבת איסור עכ"פ שפיר משכחת נה באילן בירק שנזכר עכ"פ בגמ' לענין שחייב בערלה וחוזר עלי' ואינה בטילה. אבל מנלן להמציא עוד דין חדש במין בשא"מ בעץ מאכל ועוד הרי לפ"מ שמסיק בעצמו בסמוך לפרש"י דבהמרכיב להנוטע לסייג אין כאן גורם של היתר כלל דמהני מחשבת ההרכבה לאכילה נחייב גם היניקה מעיקר האילן כיון דבת מיהדר הוא כו' (והוא באמת נכון ומבואר מפרש"י) א"כ שפיר משכחת לה הרכבת היתר בנוטע לסייג שחוזר אף אליבא דהלכתא דזו"ז גורם מותר ונסתר פירושו ברמב"ם. (ובלא"ה נראה דאין סבר' שיהי' חוזר בהרכבת איסור מטעם הנ"ל מהירושלמי גבי נוטע בח"ל. ולכל האוקימתו' נראה שהדין אמת) ואפשר דמש"ה השמיט הרמב"ם דין זה שנלמד בק"ו מדין נוטע בח"ל שהביא:
ה) ומ"ש עוד והנה לפי פרש"י בע"ז כו' והאריך עד שסיים וא"כ מ"ש מהר"מ אלשיך ראי' מכאן כו' ליתא לשיטת רש"י ז"ל הוא מחוסר הבנה וסותר מרישא לסיפא דבתחיל' כ' דלפרש"י אין מקום לחנק בין מין במינו למין בשא"מ דהיינו דגם במין בשא"מ בטלה הילדה בזקנה מטעם זו"ז גורם עכ"פ ואם הי' אילן הלימון זקנה והיחור מאתרוג ילדה הי' פטור מערלה א"כ א"א לומר דיוצאין בו י"ח אתרוג דהוי תרתי קולי דסתרי אהדדי כמו שביאר איהו גופי' לקמן (לפמ"ש הר"ן בשיטת רש"י). וכאן בסוף דבריו חזר בו וכ' כיון דחזינן דהיחור נושא פרי תבנית הפרי של האילן כו' ועדיף מזו"ז גורם דעלמא. א"כ ה"ז סותר למ"ש בתחיל' (וכן לקמן) דלענין זו"ז גורם אין מקום לחלק כו' כנ"ל ובאמת שכן הסבר' נותנת שמצד זו"ז גורם אין לחלק דעכ"פ גידול הפרי ודאי בא משניהם וגם אין להקל מצד דקיי"ל זו"ז גור מותר חדא דלא שייך זה במ"ע כמ"ש הגאון שי' כאן וכ"כ עוד לקמן דכאן אין נחנק בין למ"ד זו"ז גורם אסור או מותר כו' ועל גידול האתרוג דיינינן כו' ע"ש (ודוגמא לסבר' זו ע' תוס' חולין וחי' הר"ן שם) ועוד דא"כ הוי כב' קוני דסתרי אהדדי כמ"ש לקמן וכנ"ל ואם עיקר יסודו שבא בטענה דמדחזינן במרכיב להנוטע לסייג דאמרי' דהגורם של האילן מתהפך בתוך פרי היחור להתחייב כו' וא"כ ה"נ היניקה מהאילן בטל בתוך האתרוג כו' גם זה תמוה דמה ענין זה לזה דהתם כיון דבת מיהדר הוא מהני מחשבת הרכבת היחור לחייב גם להיניקה מהאילן שבתוכו אבל כאן הכי בת מיהדר הוא במחשבה שיחשוב על הלימון שיהי' אתרוג כו':
ו) והוא העיקר דכל הטורח והאריכו' לא הועיל לו כלום אחר שבדע"ח א' ד"ה וצ"ע הוכיח במישור ומפורש יוצא מהירושלמי שהביא רמב"ן דגם במין בשא"מ הולכין אחר נטיעה הראשונה וא"כ ממילא בילדה בזקנה בטלה ופטורה מערלה. ונפל היסוד ונהרס כל בנינו עד עתה. ע' עליו. (ומהתי' דשם סע"ג מסתגר אקמייתא וכ' דבלא"ה כתבתי דאין משם ראי' כו' ומה שנדחקו ברשב"א כו' כבר כתבתי לעיל מזה כנראה שכבר יישב הכל לקיים סברתו וז"א) אלא שחתר למצוא פתח ודרך אחרת לדון לכ"ז ולחלק מצד הסברא חיצוני' בין דין דערלה לנ"ד. ואנח לא חילק ידענא כו' דלכאור' אין הבנה כ"כ למש"ש דמיני' קא רבי כו' אבל לא מחמת כחו ממש כו' ע"ש וכן מש"ש דע"ז ע"ד דאע"ג דהתם קרי לי' כו' מ"מ לא נפיק כו' אלא לפי שהזקנה היא הגורמת כו' אבל לא כן כו' ע"ש. והוא קשה הבנה לכאורה וית' אי"ה בדברי' שמצד הסברא לבד אבל עכ"פ חין לו ראי' לחילוק זה ומה שמצא לו סמך מהירושלמי עובד כוכבים שהרכיב אגוז כו' ור"ל דהולך ונוטע במ"א היינו אף להרכיב' באילן אגוז כו' כבר חזר בו לקמן מדע"ח סע"ד ולהלן. דעכ"פ באגוז ופרסק וכה"ג דאיירי בי' הירושלמי אסור להרכיב הפרי היוצא בא' מהן והוא מתבאר בהדיא מהירושלמי לפמ"ש המפרש שם. אלא שגם בזה רוצה לחלק מצד הסברא בין אילן לבין אתרוג וכיוצא ולומר שאתרוג דומה לזית כו' אבל עכ"פ אין נו ראי' מהירושלמי הנ"ל (חסר):
ביאור ד' הכ"מ פי"ב מה' שגגות:
כמדומה שהשיב זאת הגאון המחבר להרה"ג מוהר"ר שלמה מ"ץ מדובראוונע. ודברי הר"ש נאבד ומובן מתוך התשובה וכ' בימי ילדותו:
הנה כת"ר פקפק בד' הכ"מ והוטב בעיניו ד' הלח"מ. ולפענ"ד בהיפוך. שד' הלח"מ נפנאו ממני ולא זכיתי להבינם דמשמעות דבריו כל עצמו אינו מהדר כ"א למנות טעם למה שהוצרך הרמב"ם שיהי' השבט רוב הקהל לענין גרירא בלבד וזהו כל יסודו בין בישובו ד' הכ"מ. ובין לפירושו. ומשמע בהדיא דלענין חיוב אותו שבט פשיט' לי' דבאמת לא בעי' שיהי' רוב אליבי' דר"י עכ"פ ושכן דעת הרמב"ם לדינא וזה ודאי פלאי. שהרי בפי"ג (סה"א וב' וג') מבואר להדיא שגם נענין עיקר החיוב דפר העלם דבר דסנהדרין בלי גרירא הוא דוקא כשעשו על פיהם רוב הקהל או רוב שבטים וכ"מ להדיא בהקדמת הרמב"ם להוריות. שנא הזכיר כלל דין הגרירא. ועכ"ז מונה בתוך התנאים לעיקר החיוב דפר. שיעשו על פיהם רוב הקהל כו' ע"ש. הרי ברור דעתו ז"ל דכשאינם רוב הקהל נדוני' כיחידים ממש. אמנם באמת אף אם נרצה להשיא כוונת הלח"מ לאופן אחר ושאין כוונתו לומר דלהרמב"ם לא בעי' רוב כ"א לגרירא. אלא אליבי' דר"י בלבד ס"ל כן להלח"מ (ונאמר דפסק הרמב"ם בהא דבעי' רוב אף בלי גרירא תלוי בהא דלר"י בעי' רוב לגרירא עכ"פ כמ"ש כת"ר הנה מלבד שהדבר מצד עצמו אינו מתקבל כלל ואין זה כ"א דברי נביאות בני טעם נכון. ושגם אין רמז לזה בד' לח"מ. עוד זאת לפה"נ א"א לומר כן גם בד' ר"י עצמו חדא שהרי בכ"ד בפ"ק דהוריות הזכירו שאין עיקר החיוב דפר כ"א בשעשו רוב הקהל ולא אישתמיט בשום מקום לומר בפירוש דלר"י אפי' במיעוט הקהל. כנרא' שזה מוסכם. ועוד שבד"ב סע"ב הי' ה"א לאוקמי הבריי' דעדיין אני אומ' מיעוט קהל כו' שאין ב"ד מביאי' עליהם פר בהוראה כר"י וכדאמרי' התם אימא איפכ' כו' ואף במסקנ' דאמרי' ואי בעי' אימא עדיין אני אומ' לא מצית מוקמת נה כר"י כו' לא דחה זה אלא משום משמעות הלשון בלבד דבבריי' אית' ב"ד מביאין ונר"י ציבור מייתי (וזה אינו הכרח חתוך וצ"ל דסמיך על תירוץ א'. שהרי אף בלשון הרמב"ם מצינו שלא נמנע מלכתוב לשון ב"ד חייבי' להביא. עם היות שפוסק כר"י דציבור מייתי והיינו משום דמה שמביאי' הציבור הוא בשביל הב"ד כמ"ש הכ"מ. כ"ש שיש לתרץ כן בלשון בריי'). ואם לר"י לא בעי' כלל שיעשו רוב הקהל דוקא לא הי' מקום להסתפק כלל דבריי' זו ר"י תני לה (ודוחק גדול לומר דאי ר"י תני נה נימא דקהל דנקט היינו שבט כו' ועכ"פ ה"ל לגמ' לפרש. גם לכאור' לא מנינו דלר"י גם בשבט א' נימא רובו ככולו כו'). ותו התם בד"ג א' אבריי' הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמי' מחייבי' דייקינן מאן עשו אילימ' כו' אלא לאו הורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל. ובעי להוכיח דפליגי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד. ומהדר נדחות זאת ובעי לאוקמי בריי' זו בכמה פנים אחרים ובתוך זה איכ' נמי אוקימתא דמיירי בשבט שעשה בהוראת בית דינו ומאן חכמי' ר"י כו' ואם איתא גם בהוראת ב"ד הגדול הי' יכול לאוקמי בהורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל כדהוי ס"ד מעיקר' ולומר מאן חכמי' ר"י דס"ל דגם בעשו מיעוט הקהל חייבי' פר כו' א"ו משמע דפשיט' להו דבמיעוט הקהל לכ"ע ליכא פר ותו מימרא דרב אסי שם דא' ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י כו' וכן הא דאמרי' התם פשיט' מרובים ונתמעטו פלוגת' כו' וכן כל האבעיות דהתם הכל משמע דעכ"פ לכ"ע רובא בעי'. גם אית' התם אליב' דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך כו' כי תיבעי לך אליב' דמ"ד ציבור מייתי כו' ולכאור' היינו ר"י דס"ל הכי דאלו ר"ש ס"ל דציבור וגם ב"ד מייתי. גם הרי הא דפשי' לי' להרב לח"מ דלר"י לא בעי' רוב כל הקהל הוא משום כיון דלדידי' שבט א' איקרי קהל כו' וא"כ גם אליב' דר"ש יש לומר כן דגם איהו ס"ל הא דשבט א' איקרי קהל כדאית' בגמ' (ד"ב ב'). וא"כ לא נשאר מ"ד דבעי' רובא כ"ח ר"ט ורבנן כו' מוכח עכ"פ דלר"ש רובא בעי' עכ"פ (ודוחק גדול לומר דכ"ז היינו ברוב שבט א' כו' וכנ"ל ואין להאריך בדחוקי'). ועוד לר"ש אמרי' בהדיא בד"ה רע"ב וצריכ' דאי כ' רחמנא והי' כו' ה"א אפי' מיעוט' להכי כתיב לכל העם כו' ופשיט' דהיינו דרוב כל העם בעי' (כמשמעו' הכתוב לכל העם כו' וכדפרש"י מפסוק זה גם אליב' דרשב"א לעיל גם סוגי' דצריכות' זו אליב' דר"ש ור"מ תרווייהו כחדא איתמר ע"ש משמע ודאי דשניהם שוים בזה). [שוב ראיתי בקרבן אהרן משמע דס"ל דהאי ר"ש היינו רשב"א דבריי' שם. אבל לא נרא' כן כלל וכן מבואר מד' התוס' לעיל ע"א דהאי ר"כ דכאן היינו ר"ש סתם דבריי' ופשוט הוא] ות"כ ע"כ חין ראי' מהא דס"ל לר"ש דשבט א' איקרי קהל א"כ גם אליב' דר"י אין ראי' מזה דאין זה תלוי בזה כלל כסברת הרלח"מ ז"ל (וכמשי"ת אי"ה):
והנה בר מכל דין. אחר שגם הרלח"מ מודה דלענין גרירא ודאי דבעי' רובא גם לר"י וכמבואר בפה"מ להרמב"ם להדיאץ א"כ נרא' ודאי דשוב ע"כ גם כל עיקר החיוב דפר גם לאותו שבט ליכא בני רובא ואין לחלק ביניהם חדא דאם אית' ודאי הי' ראוי שיפרשו זאת בגמ' וניתן טעם על חילוק זה (כגון ס' תפסת מועט כו' שכ' הרלח"מ ז"ל). ועוד אם אית' דלר"י עיקר החיוב דפר איכא נם בחטאו מיעוט הקהל ע"כ נאמר הא דסתם ולא פי' כן. הוא משום דלא הוצרך לפרש דכיון שא' במשנה ד"ה ע"א סתם הורו ב"ד כל א' מן השבטי' כו' וכן בבריי' חטאו שני שבטי' כו' סתמא כמפורש אף בליכא רובא כי סתם שבט ח' או ב' אינו רוב כל הקהל (וכעין שכ' מעכ"ת) א"כ גבי הא דאיבעי להו שם שבט ח' לר"י מהו לענין גרירא. דלהרמב"ם היינו בדאיכא רובא כנ"ל ודאי הי' ראוי לפרש דאל"כ הא אמרת דסתם שבט א' ליכא רובא כ"ש דסתמא אדר"י דמתני' קאי כו' ועוד כשבא לפשוט בעי' הנ"ל. מבריי' דמה הן מביאי' כו' וקאמר דע"כ מיירי בחטא שבט א' ות"ק ר"י ולא ס"ל דגורר כו' היה יכול לדחות עכ"פ דמיירי דאותו השבט הוא מיעוט הקהל דאותו שבט חייב פר א' ושאר שבטי' פטורים וכמו"כ לקמן (במסקנא) דבעי למיפשט מבריי' זו בעי' שני' דלר"ש שבט א' בהוראת ב"ד הגדול מייתי דחה ותסבר' ת"ק מני כו' אי ר"י שאר שבטי' נמי מייתי אנא כו' ומאי קושי' כ"כ דילמא איירי בחטא שבט א' והוא מיעוט הקהל כו' וכנ"ל הן אמת יש לומר דהא דפשיט' לי' דבריי' זו איירי ברוב קהל הוא משום דאל"כ הי' פטור לר"ש וכנ"ל דלר"ש ודאי רובא בני כדאית' בגמרא לעיל אך מ"מ ה"ל לגמרא להזכיר זאת בהדיא כדרך שמזכיר בהדיא (בפ') אי בהוראת בית דין ר"ש לית לי' כו' ומה גם דבכלל הוראת בית דינו הינו נמי מיעוט הקהל לפי הנ"ל א"כ לא סגי במאי דא' אלא בהוראת ב"ד הגדול עדיין הי' ראוי לפרש אי במיעוט הקהל ר"ש לית לי' כו'). גם א"כ נמצינו למדין עכ"פ דלר"ש בעי' רוב כל הקהל וכנ"ל וממילא נסתר בזה סברת הרלח"מ ז"ל דס"ל דלמאן דאית ני' דשבט א' איקרי קהל ע"כ לית לי' דבעי' רובא כו' וכנ"ל:
ותו באמת מלשון ר"י עצמו בבריי' דא' שבט שעשה בהוראת בית דינו אותו שבט חייב כו' ובהוראת ב"ד הגדול אפי' שאר שבטים חייבי'. משמע ודאי דהכל מיירי בגוונא א' דאותו שבט עצמו בעליו א' דאם עשה בהוראת בית דינו הוא חייב אם שבט זה עצמו עשה בהוראת ב"ד הגדול גורר שאר שבטים ומאחר דלהרמב"ם הא דגרירא ודאי רק בדאיכא רובא ע"כ דגם חיוב אותו שבט אינו כ"א בדאיכא כובא. דאל"כ ודאי נשמע מבריי' זו דגם בדין גרירא דסיפ' נא בעי' רובא דודאי משמע דגם בסיפ' אאותו שבט דרישא קאי וכן נמי בהא דמסיק ר"א דמתני' נמי דיקא מיתורא דקתני ושאר שבטים פטורי'. דע"כ למידק דדוקא הכא משום דעשה רק בהוראת בית דינו הוא דשאר שבעים פטורים משא"כ אם עשו בהוראת ב"ד הגדול וחם אית' דעיקר דין המשנה איירי במיעוט הקהל (וצ"ל דסתם שבט ליכא רובא) א"כ אף אנו נאמר דגם דיוקא דדייקינן דבהוראת ב"ד הגדול גם שאר שבטים חייבי' היינו נמי אף בדליכא רובא. א"ו פשיט' להו דהכל מיירי ברוב קהל עכ"פ (וכמשי"ת הטעם אי"ה) וכן מדויק לשון הרמב"ם בפה"מ דאחר שכ' דלר"י בהוראת ב"ד הגדול גורר שאר שבטים כשהי' רוב הקהל סיים ולפיכך אומ' בכאן ששאר השבטים פטורים לפי שהי' עושה בהוראת עצמו משמע בהדי' דבגוונא דאיירי מתני' אין טעם למה ששאר שבטים פטורים כ"א מצד שעשו בהוראת בית דינו לבד. א"כ ע"כ ס"ל דאיירינן בשאותו השבט הן רוב הקהל (ולא נצרך לפרש משום דפשיט' להו דלכ"ע בעי' שישגו רובא עכ"פ כפשטי' דקרא וכמשי"ת אי"ה) דאל"כ גם בהוראת ב"ד הגדול אין גרירא עכ"פ להרמב"ם כנ"ל. ותו דבהא דפליגי חכמים אר"י במתני' ואומ' דלעולם אינו חייב אלא על הוראת ב"ד הגדול. אית' בגמ' מאן חכמים אילימ' ר"מ רובא בעי' אלא לאו ר"ש היא ופשיט מזה בעי' שני' הנ"ל. והרי כבר נתבאר לעיל דלר"ש עכ"פ רובא (בגברי) בעי וא"כ ע"כ פשיט' להו דמתני' בשבט שהן רוב הקהל איירי והא דקאמר אילימ' ר"מ רובא בעי' פי' רובא גם בשבטים וכדלעיל גבי הבעי' אי לר"י בגרירא דוקא ז' שבטים דאיכא רובא כו'). וא"נ דאף אי מתני' בד' ר"י איירינן במיעוט הקהל. מ"מ הא דמסיק בד' חכמי' דאינו חייב אנא בהוראת ב"ד הגדול היינו בדאיכא רובא וכדאית להו כו' ולא אתי להכי כאן כו' (או אף שנא' דכל בהוראת ב"ד הגדול ע"כ באמת בעי' רובא לכ"ע דלא כלח"מ אלא שגבי הוראת בית דינו איירי במיעוט הקהל כו' וית' אי"ה במ"ש הרע"ב כו') א"כ גם כר"מ מצי אתי ונרא' ג"כ דמש"א אלא בהוראת ב"ד הגדול היינו כדאית ני' וברוב שבטי' כו' אע"כ משמע להו דחכמי' באותו גוונא ממש דאיירי ר"י קא מחייבי עכ"פ אותו שבט בהוראת ב"ד הגדול וא"כ ע"כ דגם ר"י איירי בשבט שהוא רוב הקהל כו' דאל"כ גם כר"ש לא אתי:
והנה כל חילו של הרלח"מ ז"ל הוא משום דפשיט' לי' דלמאן דאית לי' דשבט א' אקרי קהל שוב א"א שיסבור דליבעי שיהי' אותו שבט רוב הציבור דוקא כ"א לענין גרירא ומצד הסבר' דכיון שזה אתי רק מריבוי דקרא יש לומר תפסת מועט כו' אבל לענין עיקר החיוב דפר לאותו שבט עכ"פ אחר שהוא עצמו נק' קהל. צ"ל תו שיהי' הוא רוב כל הציבור ולפה"נ מש"ה הוי ס"נ דהא דרשב"א מישך שייכי לפלוגת' דאינך כולהו תנאי דבריי' ופליג נמי אר"י (ור"ש) במה דלדידי' עכ"פ חד רובא בעי' או בגברי או בשבטי'. והיינו ע"כ משום דס"ל השבט א' לא אקרי קהל משא"כ לר"י דס"ל דשבט ה' אקרי קהל ע"כ אפי' חד רובא לא בעי' ולפי"ז ע"כ נס לר"ש לא בעי' נם חד רובא. וכבר נתבאר שז"א. ואפי' רובא בשבטים איבעי' להו בגמ' אליב' דר"כ). ולפע"ד לאו הא בהא תניא כלל. דהא דאמרי' בגמ' דלר"י ור"ש שבט א' אקרי קהל היינו רק לענין הבאת הקרבנו'. דע"ז הוא דכתי' והקריבו הקהל. ובהא הוא דאיירי עיקר פלוגת' דתנאי בבריית' דפליגי מי הוא הקהל דקרא זה. דלר"מ קאי על ב"ד משום דיליף מג"ש מקהל דלמעלה דמעיני הקהל כו' ור"י ס"ל דהקהל זה כפשוטו דציבור מייתי וס"ל דד' קהל כתיבי (וכולם מיותרי'). היינו ב' דמעיני הקהל. דה' דהקהל חשיבא ני' כתרי קהל וכן הקהל דוהקריבו הקהל חשיבי כתרי ודרש מהם ב' דברי' לענין העלם דבר דב"ד הנלמד מפסוק ונעלם דבר מעיני הקהל דהיינו הא דשבט א' מייתי בהוראת בית דינו והא דהוראה תלוי' בב"ד (ע' קרבן אהרן). וב' דברי' לענין הבאת הקרבנות הנלמד מפסוק והקריבו הקהל דהיינו הא דחייב על כל קהל וקהל פי' כל שבט ושבט שחטאו מייתי בפ"ע. והא דגרירא שגורר גם השבטים שלא חטאו. ור"ש ס"ל דתלתא קהל כתיבי ודרש ב' מהם לג"ש. לומר דציבור וב"ד מייתי (דס"ל דמעיני הקהל נכלל בזה ציבור וב"ד. דמעיני היינו ב"ד והקהל היינו ציבור עק"א). וחד דנשאר שהוא גבי והקריבו הקהל (דה' דמעיני הקהל ס"ל דהיינו אורח' דקרא כדאי' בגמ'). ע"כ דרש לי' לענין הבאת הקרבנות לחייב על כל קהל וקהל כנ"ל אליב' דר"י וע"ז הוא דאמרו בגמ' דר"י ור"ש ס"ל דשבט א' אקרי קהל והיינו מהא דתרווייהו ס"ל עכ"פ שכל שבט ושבט שחטאו מייתי בפ"ע ואילולי שגם שבט א' איקרי קהל לפעמי' לא הי' אפשר להוציא כל פשטי' דקרא דוהקריבו הקהל ממשמעותי' לגמרי אף אי יש כאן איזה ריבוי דהיינו ה' דהקהל. אלא כיון דאית להו דמצינו לפעמי' ג"כ דשבט א' אקרי קהל דרשי שפיר מריבוי' דה' דגבי והקריבו הקהל דאתי לחייב כל שבט ושבט בפ"ע אבל אין כ"ז שייך לענין כמות מנין החוטאי' לשיחול עיקר החיוב דפר דלא איירי כלל בהא בעיקר פלוגתתם ויש לומר דכ"ע מודים בהא דעכ"פ רובא בגברי בעי' וכמשמעו' פשט הסוגי' דכולא פרקין וכנ"ל דמשמע שזה דבר המוסכם. וע"כ גם זה שנזכר בד' ר"י בבריי' ב' שבטים כו' וכן גם במתני' הורו ב"ד של א' מהשבטי' כו' הכל מיירי ברובא בגברי עכ"פ והא דלא פי' כן בהדיא נלפע"ד שהוא משום דהוי מילת' דפשיט' להו טובא וזיל קרי בי רב הוא והיינו ממאמר הכתוב דלכל העם בשגגה. דאיירי גבי שגגת מעשה דפשטי' דקר מוכיח דבעי' כל העם או רובו שהוא ככולו ולפי המדומה לי דגם לשארי תנאי' לא מצינו שיהיו נצרכי' לבוא להשמיענו דין זה מפורש ולומר דאם עשו רק מיעוט הקהל פטורי' ולהביא ע"ז איזה לימוד (כמו מלכל העם כו'). כ"א דרך אגב בלבד שמעי' בכמה דוכתי דבמיעוט הקהל ליכא פר ולעיל ד"ג בבריי' דהורו ועשו ר"מ פוטר וחכמי' מחייבי' כשהיו רוצים להעמידה בעשו מיעוט הקהל לא הי' ה"א להעמיד הפלוגת' כ"א ביחיד שעשה בהוראת ב"ד אבל לכ"ע כיחידי' דיינינן להו ואף כשרצו לומר מאן חכמי' ר"י הוצרכו להעמיד' בהוראת בית דינו:
וכוונתם ע"כ כשאותו שבט רובא בגברי דאל"כ אלא דלר"י לא בעי' רובא כלל גם בהוראת ב"ד הגדול היה יכול לאוקמי כדהוי ס"ד מעיקרא וכנ"ל אע"כ דמילת' דפשיט' הי' להם דרובא עכ"פ בעי' ולא היו נצרכי' לדבר מזה כלל דחשיב' להו כזיל קרי בי רב כנ"ל ואף לרשב"א לא הזכירו זה מלימוד דלכל העם אלא דרך אגב ואדרב' להשמיענו חומר' לדעתו דלא לעולם בעי' כל העם או רובו בגברי דוקא אלא דלפעמי' במיעוט' חייבי' והיינו בדאיכא רובא בשבטים ומלימוד דמעיני כו' ואף גם לר"מ ור"ש שהזכירו בגמ' שם ע"ב דמלכל העם שמעי' דרובא בעי' ג"כ לא הי' זה כ"א דרך אגב ולמיעבד צריכותא ולומר דלא סני בקרא דמעיני לחוד למילף דהורא' תלוי' בב"ד דה"א אפי' מיעוט' כו' אבל לא לעיקרא דמילתא קאתי שם להשמיענו לימוד זה דמלכל העם שמעי' דרובא בעי' דזיל קרי כו':
ולכן יש לומר דגם לר"י ס"ל הכי ולא נצרך לפרש כלל. ובאמת אם לא נא' כן. אלא דבאמת פליגי בזה ולר"י באמת לא בעי' רובא קשה למה נא ירשו לנו באמת בגמ' טעם מחלוקתם בזה. ואיך קדריש ר"י הפסוק דלכל העם כו' וכדרך שפירשו לנו היטב טעם פלוגתתם בענין הבאת הקרבנות ומדרש הפסוקי' דכתיבי בזה וכנ"ל ומעתה מובן דלק"מ מהא דס"ל לר"י ור"ש דשבט א' אקרי קהל. דזה לא מהני כ"א בענין הבאת הקרבנות הנלמד מפסוק דוהקריבו הקהל אבל לא לענין מנין החוטאים דשגגת מעשה הנלמד מפסוק לכל העם. והוא מתרי טעמי א' דגם בענין הבאת הקרבנות. הרי לא הי' די להם בזה דמצינו לפעמי' דשבט א' אקרי קהל. אלא היה נצרך להם יתור' דהקהל לרבויי זה כנ"ל וא"כ אדרבה מכאן מוכח להיפוך דהיכא דליכא ריבוי' וכמו בענין מנין החוטאי' דשגגת מעשה. לא מהני מה ששבט א' אקרי קהל לחוד לחייב גם בחטאו שבט א' והוא מיעוט הקהל (ותדע דע"כ ריבוי זה לחייב על כל קהל חשיב' להו לימוד גמור ונצרך לזה יתור ממש דאל"כ יותר היה להם לומר דלר"ש חד קהל אתי להורא' תלוי' בב"ד. ולא הי' צריך לילפות' דאביי ורבא). ועוד שגבי והקריבו הרי עכ"פ לא כתי' כל הקהל משא"כ גבי שגגת מעשה דכתי' כל העם (כמדומה שחסר):
גם מה שהשיב הרב הנ' מוהר"ש נאבד נ"כ:
וזה מה שחזר המחבר עוד מענין הנ"ל:
אהובי ידידי הר"ש נ"י. תשובתך הגיעתני לנכון והנה מה שאתה מתחזק ומתאמץ להמליץ בעד הרב לח"מ לקיים דבריו ולחשוב מחשבות חוץ לפרש כוונתו בדבריו שלא נאמר בו רמז עליהם כלל לדעתי וגם הדברים מצד עצמ' אין להם טעם כלל ואינם אלא דברי נביאות שצריך להאמין להם. ולדעתי על חנם יגעת ומצאת זאת. כי גם לו היו דבריך נכוני' (במה שתלית פסק הרמב"ם דבעי' רוב קהל בשבט א' אף לענין חיוב אותו שבט. במה שלר"י בעי' רוב לענין גרירא כו'). ואף גם אם נא הי' כ' הרמב"ם בהדי' דבעי' רוב גם לחיוב אותו השבט כו' עכ"ז כל עיקר החילוק שהמציא הלח"מ בין חיוב אותו שבט לדין גרירא (אף לדעת ר"י בלבד). יפלא בעיני מאד חדא איך לא הוזכר חילוק זה וטעמו (תפסת מועט כו') בגמ' ות"כ ופוסקי' וסמכו כולם על הרב לח"מ ז"ל שיבוא ויפרש דעת ר"י לחנק כנ"ל ויתן איזה טעם לדבר כו' זה הוא מהנמנע ועוד דלפ"ז שלר"י לא בעי' רוב קהל בעיקר החיוב דפר העלם דבר אף שנא הוזכר זה בפירוש והיינו ע"כ לפי שלא נצרך נפרש זאת דמאחר שא' במשנה סתם הורו ב"ד של א' מן השבטי' כו' וכן בבריי' חטאו שני שבטי' כו' סתמו כמפורש דמיירי אף דליכא רובא דאל"כ הי' מפרש שהרי סתם שבט אינו רוב קהל כו' (וכעין שכ' מע"כ). א"כ גבי גרירא שאמרו ג"כ סתם לשון שבט א' כו' הוי ג"כ סתמו כמפורש ממש אף שאין בו רוב קהל דאל"כ היה מפרש כנ"ל (לפי סברא זו) ועוד זאת מוכח להדיא לדעתי מלשון ר"י בברייתא ב ע"ב שבט שעשה בהוראת ב"ד אותו שבט כו' ובהוראת ב"ד הגדול אפי' שאר שבטי' חייבי' כו' משמע להדיא דאותו שבט עצמו שא' עליו אם עשה בהוראת בית דינו הוא לבדו חייב עכ"פ דהיינו (לפי סברא זו) אפי' כשהוא מיעוט הקהל כנ"ל. אם אותו שבע עצמו עשה בהוראת ב"ד הגדול גורר לשאר שבטים כו' וכן בדיוקא דמתניתין בהוראת בית דינו הוא דשאר שבטים פטורים אבל בהוראת ב"ד הגדול. אפי' שאר שבעים חייבי'. כו'. נראה להדי' ג"כ דנוכל להוכיח מדיוקא דמתני' גם כשאין בשבט רוב קהל שהרי בזה מיירי מתני' דקתני הורו ב"ד של א' מן השבטי' וכנ"ל וע"ז קתני יתורא דשאר שבטים פטורים לדייק דבכיוצא בזה אם הי' בהוראת ב"ד הגדול גורר כו'. ועוד נרא' ראי' ברורה דאין לחנק בין אותו השבט עצמו לגרירא. מהא דאמרי' התם בפשיטות אבעי' שני' במאי עסקינן אילימ' כו' אלא דחטאו שבט א' ובמאי אילימ' כו' אלא בהוראת ב"ד הגדול ונפשט האבעי' דבשבט א' לר"ש נמי מייתי (כמו לר"י). ודחה ותסברא ת"ק מני כו' אי ר"י שאר שבטים נמי מייתי כו' והשתא אם נאמר דלר"י הא דשבט א' מייתי לעצמו היינו אפי' כשהוא מיעוט הקהל ומה שהוא גורר לשאר שבטים היינו דוקא בדאיכא רובא א"כ מתוקמא שפיר הבריי' בשבט א' במיעוט הקהל לת"ק דלר"י מביא פר א' ולר"ש שני פרים ונפשט האבעי' שפיר כו' א"ו מוכרח לומר (לפי סברא זו) דגם לענין גרידא לא בעי ר"י רוב לזאת לא מתוקמא ת"ק כר"י כו' ואין להאריך בכ"ז כי לדעתי באמת ברור הוא דא"א לחלק לר"י בין חיוב אותו שבט לגרירא דשאר שבטים דלפ"ז אינה מתיישבת כל הסוגי' ממש דוק ותשכח עוד בכמה מקומו' וניכרין דברי אמת. ודעת הרב לח"מ ז"ל נשגבה ממני לא אוכל לה:
והנה לפי כל הנ"ל ממילא נדחה פי' הלח"מ ברמב"ם במקומו (מלבד מ"ש הרמב"ם בפ"ג כמו שכתבתי למע"כ מקודם) דאם כדבריו דהרמב"ם פסק כר"י בלבד ולפי סברא זו דדעת ר"י בעיקר הדין דפר העלם דבר סגי בשבע א' אפי' אינו רוב קהל א"כ בודאי מוכרח לומר דדעת ר"י גם לענין גרירא כן וכנ"ל א"כ נא הי' להרמב"ם לפסוק אפי' כאן גבי גרירא דבעי' רוב קהל וגם פי' מע"כ ממילא נדחה ג"כ דלפי סברא זו בהכרח גם לענין גרירא א"צ רוב קהל לר"י א"כ אין טעם שלא יפסוק הרמב"ם כר"י וכמ"ש מע"כ). וגם תירוצו על הכ"מ נדחה מטעם זה דאין לחלק כמו שחילק הוא ז"ל וכנ"ל:
והנה כל עיקר הסיבה שהוכרח הלח"מ לחלק בין אותו השבט לגרירא הוא מפני שהוא ז"ל סובר שרשב"א. חולק על ר"י במה שא' שבט א' איקרי קהל כו' וסברותם סותרו' זל"ז ולא מתקיימות שניהם יחד וא"א כלל שיסבור א' סברת חבירו. וע"כ הוקשה לו איך פסק הרמב"ם כשניהם לזאת תחיל' אען ואומר אשר לדעתי אינם סותרו' כלל ואין להם שייכו' זל"ז ויכול להיות שיסבור א' סברת חבירו ג"כ (אם הי' לזה איזה ראי' והכרח ואח"כ אחקור לדעת הרמב"ם אם יש איזה הכרח שבאמת ר"י סובר כרשב"א ג"כ כמו שכתבתי מקודם). והיינו שאין ספק אצלי דמאי דבעי' שיחטאו רוב ציבור דוקא לשארי תנאי' אינו מפסוק דוהקריבו הקהל אלא בע"ג הוא ממאמר הכתוב כי לכל העם בשגגה וכמו שהביא הש"ס לדעת רשב"א הטעם דבו' שבטים בעי' רובא דכתי' כי לכל העם בשגגה למימרא דרובא בעי כו' (וע' ד"ז ע"ב גם אליב' דר"מ ור"ש וצריכ' דאי כ' והי' אם כו' ה"א אפי' מיעוט' להכי כתי' לכל העם כו') ובשאר מצות הוא ממאמר הכתוב ואם כל עדת ישראל ישגו דפשטי' דקרא בעם קאי (ומ"ש מע"כ דודאי פשטי' דקרא קאי בסנהדרין דאל"כ הי' מהראוי להביא איזה דרש דקאי על סנהדרין ולומר נאמר כאן כו. ונאמר להלן כו'. נצנצה בך רוה"ק דבאמת דרשו כן דא"כ נאמר כאן עדה ולהלן נא' עדה (פי' ושפטו העדה כו) מה להלן ב"ד כו') ומפסוק זה דרשו לקמן ד"ג ע"ב בג"ש דבעי' שגגת המעשה כו' דת"ר ישנו יכול כו' תלמוד לומר ישגו ונעלם דבר אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כו' (והוא מת"כ שם אחר הדרש הנ"ל מזה נראה להדי' דפשטי' דקרא בשגגת המעשה דעם קאי ולא נעקר לגמרי). ובודאי מזה נפק' לכולהו תנאי דס"ל דבעי' רוב קהל כיון דפשטי' דקרא בשגגת מעשה של הקהל משתעי ואמר ואם כל עדת כו' (ומעתה מה שתפס מע"כ עלי עוד מהגמ' מאה שישבו כו' לא עלי תלונותיו כ"א על הגמ' ות"כ הנ"ל ותמה על עצמך אך לדעתי לק"מ דלפי המסקנא גם בסנהדרין לא בעינן שיורו כולן וגם לר' יונתן א"ל דס"ל כרשב"א דדרש מקרא דאפי' ו' שבטי' והן רובא סגי. או דס"ל כר"י בגרירא מיתורא דהקהל וא"כ ע"כ אא"ל דכל דייקא לענין שגגת מעשה דציבור דא"כ אין מקום לגרירא ואייתר קרא דחד הקהל או משום דס"ל כוותי' לענין שבט א' שעשה בהוראת בית דינו וכן משמע בספרי דבאמת ס"ל לר' יונתן כן ע"ש אך בזה ספק אם יהי' מוכרח בזה לומר דלא בעי' כל הציבור שעשו בהוראת ב"ד הגדול) וענין הבאת הקרבנות דפליגי בי' היינו מפסוק דוהקריבו הקהל ובזה הוא דפליגי מי הוא הקהל דמייתי זה דר"מ סבר הקהל היינו ב"ד דדריש ג"ש כו' וב"ד הוא דמייתי ור"י סבר דהקהל כפשוטו דציבור מייתי ומיתורא דהקהל זה שהן ב' קהל הקהל חד לחייב כל קהל וקהל וחד לגרירא ור"ש כדאי' לי' ע"ש אבל בענין כמה יהיו החוטאי' בשגגת מעשה הנלמד מפסוק דכל עד ישראל ישגו ומפסוק דלכל העם בשגגה לא איירי כלל ואין זה שייך כלל להדרשות שלהם בהני ד' קהל דאייתרו גבי הבאת הקרבנו' דקהל וגבי העלם דבר דב"ד וכדכתי' ונעלם דבר מעיני הקהל כו' דהיינו ב"ד) אבל בענין מנין החוטאי' דשגגת מעשה נכלל בפשטי' דקרא דאם כל עדת ישראל ישגו דמיירי בשגגת המעשה דציבור או בדרש הכתוב כי לכל העם כו' בזה לא איירי כלל הני תנאי' דפליגי בבריי' מי מייתי וכמה מייתי כו' שהרי בש"ס מפרש טעמייהו דפליגי בב' קהל דמעיני הקהל והקריבו הקהל דיתורא נינהו דכתיבי גבי העלם דבר דב"ד וגבי הבאת קרבנו' דציבור דלר"י ד' יתורי' הם כ"א הוי ב' קהל הקהל ודרש מהם ב' דברים גבי העלם דבר דב"ד דהיינו הא דשבט א' מייתי בהוראת בית דינו ולא צריך הוראת ב"ד הגדול והא דהורא' תלוי' בב"ד (ע' קרבן אהרן וב' דברי' גבי הבאת קרבנו' דציבור דהיינו הא דכל שבט ושבט שחטאו מייתי בפ"ע והא דגרירא כו' ולר"ש תלתא יתורי' נינהו ודרש שנים מהם לג"ש וא' הנשאר גבי הבאת קרבנות דרש אותו לענין הבאת קרבנו' דכל שבט ושבט שחטאו מייתי ולר"מ שני יתורי' נינהו ודרש אותם לג"ש בלבד דב"ד בלבד מייתי כו' אבל גבי שגגת מעשה דציבור ודאי לא איירי כלל בפלוגתייהו כמה יהי' העדה ששגגו במעשה (שהרי לא נאמר שם קהל מיותר) דאם איתא דאיירי גם בזה בפלוגתייהו ופליגי גם בזה ונכלל במשמעו' דבריהם היה להש"ס לפרש טעם מחלוקתן גם בזה באיזה דרש הנאמ' גבי שגגת מעשה דציבור דוקא (כמו שהביאו לרשב"א בסמוך). אבל רשב"א אדרב' הוא לא איירי כלל בענין העלם דבר דב"ד ובענין הבאת קרבנות דציבור ולא בא להוסיף עליהן כלל בזה ולא לחלוק עליהן שהרי הוא משמו של ר"מ א' וכבר הביא התנא דעתו של ר"מ בזה דב"ד מייתי וגם לרשב"א אליב' דר"מ ב"ד מייתי (וזהו שלא ביאר הש"ס סברת רשב"א בהני ד' קהל מאחר שלא איירי רשב"א כלל בדיני' הנוגעים לדרשו' הנ"ל. וגם לרשב"א אליב' דר"מ בהני קראי הוא מסתמ'. כנ"ל אליב' דר"מ ולא בא רשב"א אלא להשמיענו חידוש ששמע משמו של ר"מ בענין שגגת המעשה דציבור דסני או ברוב קהל או ברוב שבטים בלבד ולא בא כאן אלא לפי ששמע מת"ק שא' בלשונו משמו דר"מ שבעה שבטים שחטאו כו' והי' ידוע לו כוונתו שבעה דוקא דתרתי בעי רובא דגברי ורובא דשבטים. ע"ז בא רשב"א לחלוק ולומר דאיהו שמע משמו דר"מ דלא בעי תרתי אלא אדרב' בחד מינייהו סגי או רובא בגברי או רובא בשבטים ותרי תנאי הן אליב' דר"מ בלבד בענין שגגת מעשה בהא דבעי' רוב ציבור וע"ז ביאר הש"ס טעמא דרשב"א בהא מדרשו' הכתובי' הנאמרי' גבי שגגת מעשה (דגם הפסוק אם מעיני העדה נעשתה כו' דכתי' בע"ג קאי בשגגת מעשה) אבל בענין הבאת הקרבנו' לא איירי רשב"א כלל שהרי איהו לא בא להשמיענו כאן דעת עצמו וסברא דנפשי' כלל וכלל וגם אליב' דר"מ לא חידש כלום בענין הבאת הקרבנות כ"א בענין החוטאי' מה שלא איירי כלל בזה התנא דבריי' (רק שבדברי ר"מ הי' ידוע לרשב"א שדקדוק הת"ק במ"ש שבעה שבטים כו' דוקא שבעה להשמיענו דרך אגב בדין מנין החוטאי' דבעי' רובא בשבטים דוקא משא"כ דעת התנאי' הקודמים (ואפשר נמי דיש לזה שייכו' עם הדין בהבאת קרבנו' דא"ל שזהו טעמ' דת"ק אליב' דר"מ דבעי' שבעה דוקא דשבט א' שחטא אפי' כשהוא רובא בגברי איך יהיו מביאין הקרבן ציבור דפר הלא שבט א' לא איקרי קהל לדידי' וכעין שהוכרח הש"ס לומר לדעת ר"י ור"ש דשבט א' איקרי קהל דאל"כ איך יהיו מביאין קרבן כנ"ל אף שכבר יש להם דרש לחייב על כל שבט כו' [אחר שובי נחמתי דלא דמי כלל דלר"י ור"ש מייתי כל שבט אפי' כשהוא מיעוט ציבור לזה מוכרח לומר דשבט א' איקרי קהל אבל כאן כשהשבט הוא רוב כל השבטים למה לא יביאו קרבן ציבור דפר אף עם היות שכל השבטים דוקא נק' קהל ולא שבט א' עכ"ז הרי רובו ככולו אך יש לומר מאחר דכל י"ב שבטים דוקא נק' קהל אף אם יש רובא בגברי עכ"ז לא נק' קהל ולא רוב קהל עד דאיכא רוב י"ב שבטים דוקא ע' בירושלמי דלר"מ כל השבעים דוקא נק' קהל]. ובזה יהי' ניח' מאי דקא מהדר הש"ס ליתן טעם לרשב"א אליב' דר"מ מקרא ולא מהדר ניתן טעם מקרא לת"ק אליב' דר"מ דבעי רובא בשבטים דוקא שאין כן דעת כל התנאי' והיינו לפי שלדעת ר"מ הדין נותן כן כנ"ל וא"צ קרא לזה אלא אדרב' רשב"א בעי לזה קרא אליב' דר"מ משא"כ לר"י ור"ש א"צ קרא להא דלא בעי שבע' דוקא ע"ז פליג רשב"א דלא בעי ר"מ רובא בשבטים דוקא אלא בחד מינייהו סגי. וזהו דקדוק לשון הש"ס ורשב"א מאי טעמ' דכתי' כו' ונא אמר סתם ורשב"א דכתי' כו' והיינו לפי שהוא ענין בפ"ע ואינו שייך לפלוגת' שקדמה כלל:
והנה מעתה ממילא מובן ומבואר דעיקר החידוש שחידש לנו רשב"א אליב' דר"מ נגד הת"ק אליב' דר"מ בענין שגגת מעשה דציבור היינו שמחמיר יותר נגדו בשני דברים. א' שאף שלא חטאו רוב השבטים חייבי' כשהן רוב קהל ב' שאף שלא חטאו רוב קהל חייבי' כשהן רוב שבטים משא"כ לת"ק לא משכחת חיוב אליב' דר"מ כ"א כשחטאו רוב קהל והן רוב שבטים (ולפי שלר"מ כי לא חטאו רוב שבטים לא מיקרי רוב קהל ג"כ כנ"ל). והנה בבבא א' שחידש לנו רשב"א שאף שלא חטאו רוב שבטים אם הן רוב קהל חייבי' אין זה חידוש כ"א אליב' דר"מ אבל אליב' דר"י גם הת"ק דבריי' זו שונה בהדיא בדבריו חטאו שני שבטים מביא כו' (רק לענין גרירא דתני בבריי' בדברי ר"י אחר שאמר חטאו שבעה מביא כו' ע"ז איבעי' להו בגמ' אי קאי זה דוקא על חטאו ז' הסמוך לי' או גם על חטאו שני שבטים שנקט בתחילת דבריו כו' ופשיט דאכולא קאי ולפי הגירס' בת"כ דלא הוזכר שם בדברי ר"י כלל חטאו ז' כו' כ"א חטאו ב' כו' חטאו ג' כו' ושאר שבטים מביאין ע"י כו' ע"ש לא הי' מקום לשאול זה) אבל בבבא ב' שחידש לנו רשב"א שאף שלא חטאו רוב קהל יכול להיות שיתחייבו דהיינו כשחטאו רוב שבטים זה אינו מבואר לת"ק גם אליב' דר"י בהדי' ויכול להיות דלת"ק דלא דריש מיעוט דמעיני הקהל כו' גם אליב' דר"י דמחמיר במיעוט שבטי' (משום דגם שבט א' איקרי קהל וקרינן בי' נמי שפיר והקריבו הקהל כו'). עכ"ז לא יחמיר במיעוט קהל אף גם כשחטאו ז' שבטים (ומשום דגבי שגגת מעשה כתי' ואם כל עדת כו' וכן כי לכל העם בשגגה ואיהו נא דריש מיעוט' דמעיני הקהל כו' כדדריש רשב"א כו' אלא כדדריש שם ע"ב למעט עשו מב"ד לזאת יכול להיות דלדידי' גם אליב' דר"י בעי דוקא רוב עדת ישראל כו') אבל רשב"א שהשמיענו אף לדעת ר"מ דחייבין אף כשלא חטאו רוב עדת ישראל אם הן רוב שבטים (והיינו ממיעוט' דמעיני הקהל) כ"ש דלר"י דמחמיר טפי לא בעי' דוקא רוב עדת ישראל אם הן רוב שבטים (ואם אוני לדעת ר"י דשבט א' איקרי קהל לא בעי' לא רוב שבטים ולא רוב קהל בזה לא איירי רשב"א כלל ומסתמ' בזה דעתו כמו לת"ק אציב' דר"י ובסמוך נחקור בזה לדעת ר"י):
ומעתה לפי כל הנ"ל נראה הדברים פשוטים וברורי' דמה שכתב הכ"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל שפסק כרשב"א דמסתבר טעמי' היינו לענין מה דסגי לי' להרמב"ם בחד רוב (דהיינו גם ברוב דשבטים בלבד דזה אינו מוכרח לת"ק דרשב"א גם אליב' דר"מ וכנ"ל. לזה כ' הכ"מ דפסק בזה כרשב"א דמחמיר בזה גם אליב' שניהם כ"ש אליב' דר"מ והיינו שכ' משום דמסתבר טעמי' דדרש מקרא מיעוט' דמעיני הקהל כו' ובזה דמחמיר הרמב"ם במיעוט שבטי' כשהן רוב קהל אין אנו צריכי' בזה לדברי רשב"א דגם הת"ק שלו מודה אליב' דר"י דחייב בזה וכמו ששונה בדבריו בהדי' שני שבטים כו' וכנ"ל (והיינו משום דקרינן בי' שפיר גם והקריבו הקהל כו' דשבט א' איקרי קהל כו') ומעתה מה שהקשה בס' פני משה על הכ"מ הנ"ל מן הירושלמי דמפרש שם דברי רשב"א דששה שבטים דוקא קאמר ולא חמשה וא"כ איך פסק הרמב"ם אפי' שבט א' כו' לק"מ שבחלוקה זו דרוב קהל ומיעוט שבטי' אין אנו צריכי' לדברי רשב"א דאיהו אליב' דר"מ אמר למילתא (דלדידי' כל השבטים דוקא איקרי קהל וכשהן מיעוט שבטי' לא מתוקמא שפיר מ"ש והקריבו הקהל כו' לזאת יש לנו לומר דמיעוט דמעיני הקהל לא בא אלא דלא בעי' רוב שבטים דוקא אלא די במחצה כו' אבל לא במיעוט כו') אבל ר"י הרי בהדי' אמר שני שבטים שחטאו כו' ואף ת"ק דרשב"א מודה בזה בודאי וכנ"ל ובזה בודאי קיי"ל כר"י לגבי ר"מ ולא כתב הכ"מ דפסק הרמב"ם כרשב"א אלא במאי דמחמיר ולא בעי רוב קהל כשיש רוב שבטים דכיון דמחמיר בזה אליב' דר"מ כ"ש שיחמיר בזה אליב' דר"י. בזה פסק הרמב"ם כוותי' נגד הת"ק שלו שלא ביאר זאת בדברי ר"י ויכול להיות שלדעתו אף ר"י מקיל בזה וכנ"ל בזה פסק כרשב"א דמסתבר טעמו וכנ"ל והנה אף דברי הלח"מ בקושייתו על הכ"מ תמוהי' חדא דודאי אין כוונת הכ"מ במ"ש דפסק הרמב"ם כרשב"א לענין מה דבעי רוב כל עיקר שהרי זה לא מוכרח כלל בדברי רשב"א אליב' דר"י דלא איירי בזה כלל ואיהו חומרא בלבד אתי לאשמעינן אליב' דר"מ ולאפוקי מת"ק שלו אליב' דר"מ כו' אלא ודאי כוונת הכ"מ במ"ש שפסק כרשב"א היינו כנ"ל לענין דלא בעי' רוב שבטים כשיש רוב קהל. ובזה ודאי הדין עמו בלי פקפוק כלל וכלל ועל זה דפסק הרמב"ם דבעי' עכ"פ חד רוב ע"ז לא כ' הכ"מ כלום והיינו לפי שפשוט אצלו ז"ל שזה יוסכם גם אליב' דר"י בין אליב' דרשב"א בין לת"ק שלו ואין שום מ"ד כלל שיאמר דלא בעי' רוב כלל והיינו מלשון הכ' ואם כל עדת כו' וכן לכל העם בשגגה כו' (חסר):