דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלות ותשובות
סימן א
(לסי' ט')
הנה מה שיש לכאורה חששות כדבר הטאלקעש שקונים מפאבריקין של עובדי כוכבים בשביל טליתים של מצוה והמה משונים בתמונתם מאותן שלנו אלא דומין כאלו נעשים מתערובות צמר עם שארי מינים וגם עיקר הפאבריק הנ"ל לא נעשה כלל בשביל שיומכרו המאטקעם בנין טליתים של מצוה כ"א בעבור סחורה על בגדים:
א והנה דרך כלל יש בזה ב' חששות א' מצד שעטנז והגם שזה שייך גם בשאר בגדים וכבר דשו בי' רבים שאינם נזהרים מזה כ"א א' בעיר כו' מ"מ בטליתים של מצוה ודאי יש ליזהר מזה יותר מכמה טעמים כמשי"ת אי"ה (ועיין תשובות משכנות יעקב חי"ד סי' ס"ז). וכידוע שבעת שהיו טליתים דאנסקער היו רוב העולם נזהרים מהם וכפי שראיתי ג"כ כי"ק של רבינו הגאון האלקי מוח"ז זצ"ל שכתב בזה"ל ובפרט טליתים דרעמאנעוו (שהיה אז פאבריק אצל האדון דשם) כל הנזהר מטליתים דאנסקער יזהר גם מהם כו' וכ"ז אם הם מצמר לבד אלא שרק יש חשש אולי נתערב בהם בלי דעת קצת חוטי פשתן אבל בנ"ד כיון שהם משונים בתמונתן יותר יש לחוש אולי נעשים לכתחילה מצמר עם פשתן והחשש הב' מצד תערובות צ"ג וידוע (שמלבד שדעת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע דטליתים של שאר מינים אינם חייבים בציצית מדאורייתא ואין יוצאין בהם כו'). דעת מהר"ם (וסייעתו) דציצית של צמר אינו פוטר בשאר מינים ומשום הכי פסק הב"ח שלא לברך עליהם וכ"כ רבינו הגאון זצ"ל שנכון לברך על טלית אחרת ויפטור גם את זו:
והנה תחילה יש לראות בענין סתם בגדי צמר שאין נזהרים מהם כ"א החרידים כו' פרק ט' דכלאים משנה ז' תנן הברסין כו' לא ילבש בהן עד שיבדוק. ולפירוש הרמב"ם הבדיקה היא בתפירה. והר"ש פירש הבדיקה שמא יש ביניהם פשתן ומעין זה פי' הרע"ב שמא יש פשתן מעורב בהן ופשטות לשון זה משמע דר"ל שמא בלי כוונה נתערב מעט פשתן בגוף הבגד באריגה או בטויית החוטין (וכ"מ שתופס התיו"ט ע"ש גבי מנעל של זרד ודברי קול הרמ"ז שם צ"ע כמבואר לקמן אי"ה). ולפי"ז אין חילוק בין עובד כוכבים לישראל דגם בשל ישראל נראה דשייך זה (וכידוע עתה בטליתים שלנו שמוצאים בבדיקה כו'). ואתי שפיר מה שבאמת לא נזכר כלל עובד כוכבים במתניתין ומכל מקום י"ל ג"כ דמיירי בסתמא בעובד כוכבים והבדיקה ר"ל שמא בכוונה עירב בהם פשתן ולפי"ז שיש לנו בפי' דברי הר"ש והרע"ב כעין ב' פירושי' ממילא נולד הרבה ספיקות לדינא די"ל לכ"א מהפירושים דבדיוק נקטי כן ויש כאן ג' ספיקות לדינא היינו דעפ"י פירוש הא' י"ל שרק לחששא זו שמא נתערב ממילא חיישינן אבל לעירוב בכוונה לא חיישינן כלל ומיירי בין בישראל ובין בעובד כוכבים דהכל שוה לפ"ז וי"ל ג"כ דלפי"ז מיירי דוקא בשל ישראל ומשא"כ בעובד כוכבים דאיכא חשש עירוב בכוונה אינו מועיל בדיקה ולפירוש הב' הנ"ל י"ל דמיירי דווקא בעובד כוכבים אבל בשל ישראל א"צ בדיקה דלעירובא ממילא לא חיישינן כלל הרי כאן ג' ספיקות ועוד יש ספק ד' די"ל שאין כאן ב' פירושים מחולקים אלא שניהם נכללו בדבריהם ר"ל דהכל בכלל החששא בישראל שמא נתערב ממילא ובעובד כוכבים בין ממילא ובין בכוונה וגם בענין שינוי הפירושים שבין הרמב"ם להר"ש והרע"ב צ"ע אי פליגי או מר אמר חדא כו' ולא פליגי אלא שהר"ש והרע"ב ודאי לא פליגי אהא דהרמב"ם שהרי הזכירו אח"כ בפי' ענין הבדיקה בתפירה בזמן ומקום שהפשתן מצוי כו' ע"ש. אבל הרמב"ם אפשר דפליג אהא דהר"ש והרע"ב ואי פליג יש ספק אם סבירא לי' דרק להתפירה חיישינן אבל זו"ז לא חיישינן כלל לעירוב בגוף הבגד לא בכוונה ולא ממילא ולפי"ז מיירי מתניתין (גם) בקונה בגד תפור מהעובד כוכבים או להיפוך דבגוף הבגד בשל עובד כוכבים אינו מועיל בדיקה אלא מיירי שהוא של ישראל רק שנותן לתפור לעובד כוכבים (ולעירובא ממילא לא חיישינן כלל כו'). והיוצא לדינא לפי זה דבתפירת עובד כוכבים לכולי עלמא צריך בדיקה ומועיל ובחשש עירובא ממילא ע"י בדיקה (נראה) ודאי דלכ"ע שרי דאל"כ קשי' מתניתין דאף אי נימא דמיירי בשגוף הבגד עשאה ישראל הרי גם בישראל שייך חשש זה ולומר שבישראל סמכינן אשמירתו וזהירתו מזה מתחילה נראה דוחק גדול ועכ"פ הו"ל (להפוסקים עכ"פ) להזהיר ע"ז ואי צריך בדיקה א"ל יש ספק ותלוי בשינוי הפירושים הנ"ל לכאורה אלא דלהרמב"ם נראה יותר דא"צ דלא חיישינן לזה כלל דאל"כ הוי לי' לפרש הבדיקה לענין זה (ג"כ עכ"פ) דאף אי מיירי בשל ישראל הא שייך ג"כ חששא זו לפה"נ כנ"ל ולהר"ש והרע"ב היה נראה יותר דצריך בדיקה מחששא זו כמובן מהנ"ל (דאף לפירוש הב' י"ל דהכל בכלל החשש כו') ולענין חשש עירוב בכוונה בעובד כוכבים יש ספק אם צריך בדיקה ומועיל או א"צ או אינו מועיל והיינו בין להרמב"ם ובין להר"ש ורע"ב איכא כל ספיקות אלו כמובן מהנ"ל ומהיות שכללא הוא בכ"מ שטוב לקרב הדעות ולא לחדש פלוגתא היה נראה שגם כאן ראוי לומר שמר אמר חדא כו' ולא פליגי ועפי"ז היה אפשר לפשוט כל הספיקות הנ"ל והיינו שגם בדבר הספק הנ"ל בפירוש דברי הר"ש והרע"ב יש להכריע כפירוש הב' הנ"ל ושעפי"ז בחשש עירובא ממילא לא חיישינן כלל דאז י"ל דהא דלא הזכיר הרמב"ם הבדיקה כ"א בתפירה זהו משום דמיירי בשגוף הבגד הוא של ישראל כו' כנ"ל ולהר"ש והרע"ב איירי בשל עובד כוכבים אבל אי הפירוש בהר"ש והרע"ב כפירוש הא' הנ"ל וכן אי הכל בכלל החששא. א"כ היה קשה את"ל דהרמב"ם ג"כ לא פליג ע"ז למה לא הזכיר הבדיקה גם מחששא זו כיון דגם בשל ישראל שייך זה כנ"ל ולפי"ז היה הדין מוסכם דכל ע"י עובד כוכבים בין בגוף הבגד ובין בתפירה צריך בדיקה ומועיל וכל ע"י ישראל א"צ בדיקה כלל אך כ"ז הוא מה שהיה נראה ראוי לומר עפ"י דבריהם בפירוש המשנה חבל הרי הרמב"ם בחיבורו כתב בהדיא פ' יו"ד מהל' כלאים הלכה כ"ח הלוקח כלי צמר מן העובד כוכבים צריך לבודקו כו' שמא הן תפורין בפשתן הרי שגם בשגוף הבגד הוא של עובד כוכבים לא הצריך בדיקה כ"א בתפירה דמשמע וודאי (לפה"נ) דלעירובא בגוף הבגד סבירא לי' להרמב"ם דלא חיישינן כלל לא ממילא ולא בכוונה בעובד כוכבים וכיון שלפי"ז ע"כ לפה"נ יש פלוגתא בין הרמב"ם להר"ש והרע"ב א"כ שוב אליבא דהר"ש והרע"ב י"ל שנשאר לכאורה הספיקות הנ"ל במקומן ובשל עובד כוכבים י"ל דאף בדיקה אינו מועיל כו' אלא שבזה י"ל כיון שאנו מצווין למעט המחלוקת מה דאפשר עכ"פ ראוי לתפוס בפי' הר"ש והרע"ב ג"כ לקולא היינו כפי' הב' הנ"ל ושלפי"ז א"צ בדיקה כ"א מחשש עירוב בכוונה בעובד כוכבים אבל בשל ישראל לא חיישינן כלל לחשש עירוב ממילא (או לכל היותר דהכל בכלל החששא) אבל אין להרחיק המחלוקת כ"כ לומר דלדידהו אפילו בדיקה לא מהני בשל עובד כוכבים מה שלהרמב"ם א"צ בדיקה כלל
והנה באמת מגוף המשנה יש להכריע כפירושו של הרמב"ם חדא מהא דאמר ר' יוסי הבאים מחוף הים כו' א"צ בדיקה מפני שחזקתן בקנבוס דלשון שחזקתן משמע שכן הוא ודאי ועכ"ל דקאי אדבר הידוע ודאי שיש בהם כמו חוט התפירה ומשא"כ אי לענין חשש עירובא שהוא רק ספק לא שייך ע"ז כ"כ לשון שחזקתן בקנבוס הכי לא סגי בלא"ה כו' (אלא שזה יש לתקן (קצת). ולומר דהאי שחזקתן לא קאי על הבגדים אלא אאותן המקומות דמדינת הים ר"ל לחזקת אותן המקומות כיון שהפשתן אינו מצוי שם מסתמא הדבר שמעורב שם לפעמים בבגדי הצמר (אם ממילא אם בכוונה) ודאי הוא קנבוס כו'. אבל) עוד יש להוכיח בפירוש הרמב"ם דלכאורה יפלא מה זה שפרט במתניתין בגדים פרטיים הברסין והברדסין כו'. הכי לא היה מצוי אצלם בגדי צמר זולת אלו (זהו דוחק גדול ולהרמב"ם אתי שפיר דיש לומר שאלו היה דרכם לקנות כמו שהן תפורין מאומני עובדי כוכבים וזהו שהרמב"ם בחיבורו (שכתב לדורו שמשתנים ממנהגי הבגדים). סתם וכתב הלוקח כלי צמר כו' ור"ל (ע"כ) תפורין כו' וזהו פירוש המשנה הברסין כו' שבזמנם היו אלו כלי צמר תפורין ומהיות כן נלפענ"ד שגם בד' הר"ש והרע"ב טוב לסבול דוחק ולהעמיס בדבריהם ג"כ ע"ד פי' הרמב"ם. שמ"ש הר"ש שמא יש ביניהם פשתן. והרע"ב שמא פשתן מעורב בהם ר"ל בחוט התפירה ושגם הם ס"ל דהנך בגדים דחשיב במתניתין היינו לפי שאלו היו נקחים כמו שהן תפורין מעובד כוכבים כו' וכנ"ל ושזולת זה לא חיישינן כלל לעירובא בגוף הבגד לא בכוונה ולא ממילא ונרויח ג"כ שלא נחדש פלוגתא שלא נזכר בפוסקים כו' ובאמת גם בגוף ד' הר"ש והרע"ב עם היות שלשונם הנ"ל דחוק לומר דקאי על חוט התפירה לעומת זה ממ"ש אח"כ בהביאם הירושלמי שתלוי בזמן ומקום שהפשתן מצוי אם לאו וסיימו להזהיר עפי"ז בזמן הזה (שהפשתן מצוי) בענין התפירה מכלל דגם מתחילה בהכי איירי דאל"כ למה שבקי מאי דאיירי בי' כו' ובדברי הרע"ב הדבר מוכרע יותר שהרי זה לשונו שם הלכך הלוקח בגדים תפורים מן העובד כוכבים בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה משמע שגם באלו א"צ בדיקה כ"א בתפירה (דאל"כ למה נקט תפורים) אבל בד' הר"ש שכתב בזה הלשון ולפיכך צריך ליזהר כשאדם נותן בגדי צמר לאומן שלא יתפור כו' וגם במלבושיהן הנקחים מן הכותים עכ"ל לכאורה עלה על דעתי דמזה מוכרע להיפוך דהאי וגם כו' ע"כ אתי לאשמעינן דבאלו גם גוף הבגד צריך בדיקה (עכ"פ). דאי ר"ל דגם באלו א"צ בדיקה רק בתפירה קשה פשיטא דאיזה ס"ד הי' להקל באלו יותר מבנותן בגד של ישראל לאומן לתפור כו' אלא ששוב ראיתי שזה אינו דשפיר י"ל דהוי ס"ד דדוקא בנותן לתפור דהוי לכתחילה יש ליזהר ומשא"כ בלוקח תפורים דהוי דיעבד אין לחוש גם בתפירה (עיין תשו' הרשב"א סימן תשס"א) ע"ז קמ"ל שאינו כן אלא דגם במלבושיהם כו' יש לחוש. אבל הכל רק על התפירה קאי וביותר הדבר מוכרע בלשון הרא"ש פ"ח דנדה (סי' י"ד). (אשר לפה"נ ד' הרע"ב לקוחים ממנו) שכתב ג"כ פירוש הבדיקה דמתני' שמא פשתן מעורב בהן (כלשון הרע"ב) ועכ"ז אח"כ בהביאו הירושלמי סיים בזה הלשון הלכך בגדים הנקחים מן העובד כוכבים צריך להתיר תפירתן כו'. דמלשון זה וודאי משמע בהדיא דגם בנקחין מן העובד כוכבים לא חיישינן כלל בגוף הבגד זולת שצריך להתיר תפירתו כו' וא"כ ע"כ מ"ש תחילה שמא פשתן מעורב בהן הוא ג"כ רק בתפירה והיינו דהברסין ואינך דמתני' היו נקחין תפורין וכנ"ל (ומשא"כ בד' הרע"ב שסיים בלשון סתום הלכך כו' עד שיבדוק יפה:
אין הדבר מוכרע כנ"ל די"ל בדוחק עכ"פ שבדיקה זו ר"ל בין בתפירה ובין בגוף הבגד כו' אבל מ"מ נראה דיש ללמוד סתום דהרע"ב מהמפורש שברא"ש כו': **([ועי' בקול הרמ"ז גבי מנעל של זרד שכתב אליבא דהר"ש והרע"ב לתרץ על מה שנתקשה התוי"ט בטעם הקולא במנעל של זרד שזה לשונו ולמה נא' שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט כו' משמע שתופס ד' הרא"ש והרע"ב כפשוטן שהבדיקה היא מחשש עירובא (ממילא) ותירץ הרמ"ז לחלק בין חשש עירובא (ממילא) בעצם הלבדים (דמנעל של זרד הנ"ל) דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אבל אם הן תפורין וודאי חיישינן כו' וסיים וז"ש הרע"ב (במנעל הנ"ל) לא חיישינן שמא פשתן מעורב בהם מעורב דוקא ולא כתב שמא תפורין כו' וכ"ה לשון הש"ר כו' משמע דס"ל דכל עיקר הבדיקה דמתניתין בברסין, ואינך הוא רק בתפירה להר"ש והרע"ב ומשא"כ במנעל של זרד איירי באינן חפורין. אבל זה תמוה דלשונם דהר"ש והרע"ב בהא דהברסין כו' צריכין בדיקה ובהא דמנעל של זרד כו' הם על משקל א' ממש שהרע"ב כתב תחילה גבי ברסין כו'. שיבדוק שמא יש פשתן מעורב בהן ובמנעל של זרד כתב שא"ח שמא פשתן מעורב בהן וכן לשון הר"ש שוה בשניהם ולפ"מ שמדייק הרמ"ז מלשון מעורב דלא קאי אחוט התפירה ע"כ דגם הבדיקה דברסין ואינך לא קאי אתפירה אלא מחשש עירובא כו' ושפיר הקשה התוי"ט (וא"ל דעיקר תירוץ הרמ"ז ר"ל דבלבדים דמנעל של זרד דוקא שהן דרבנן הוא דלא מחזקינן איסורא)**
כלל העולה דיותר נראה לומר דלכ"ע גם בבגדים הנקחים מן העובד כוכבים א"צ בדיקה כ"א התפירה (ושבהכי איירי מתניתין). אבל בגוף הבגד לא חיישינן כלל לעירובא וזהו רק לפלפולא ולרווחא דמילתא דלדינא איך שיהיה דעת הר"ש ורע"ב אין נ"מ כ"כ כיון דהרמב"ם והרא"ש הנ"ל נראה) פשוט דהכי ס"ל והרי דבריהם נקבעו בטוש"ע ורמ"א סימן ש"ב בלי שום חולק (וגם האחרונים סתמו ושתקו ע"ז) גם לכאורה יש להביא ראיה לזה מסוגיא דמנחות (מ"ג) בדין הלוקח טלית מצוייצת מן העובד כוכבים כו' דמשמע דרק משום הציצית מצד חשש פסול דשל"ש אתינן עלה כדפרש"י ע"ש אבל מצד איסור כלאים בטלית עצמו (וכן בציצית). משמע דלא חיישינן כלל (וכן משמע קצת בע"ג פרק א"מ (דל"ט סע"א) דרק בתכלת חיישינן ומשא"כ בלבן וה"ה בטלית של צמר לא חיישינן לכלאים כו'). ולפי"ז א"ש מה שרבים לא נמנעו מבגדי צמר ואף גם אינם בודקים כו' ומה שבודקים טליתים זהו אפשר רק להחמיר בש"מ כו'
ב אך העומד לנגדי שדבר זה טעמא בעי למה באמת לא ניחוש שהעובד כוכבי פשתן בגוף הבגד (אם הוא בזול) כדרך שחוששין בחוט התפירה לפשתן אלא שלזה י"ל לכאור' דהתפירה שאני דאין דרך לתפור כלל בצמר אלא בפשתן או בקנבוס ולכן הוי ספק וצריך בדיקה אבל בגוף הבגד כשהוא של צמר אחזוקי איסורא לא מחזקינן לחוש שמא עירב בו מין אחר כו' אבל לפ"מ (שכמדומה) שראיתי בתשו' פנ"י חי"ד ח' שכתב דמתניתין איירי **(ולא חיישינן לעירובא ממילא כו' דא"כ העיקר חסר והל"ל בקצרה דשאני לבדים דמנעל של זרד שהן רק דרבנן כו') לכן דבריו צל"ע])** כשאפשר שהתפירה היא ג"כ בחוטי צמר בזה מהני בדיקה אבל כשוודאי אינן בחוטי צמר אלא או בפשתן או בקנבוס וכה"ג אף בדיקה לא מהני דהוי ספק דאורייתא ולא סמכינן אבדיקתנו כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלמה בגוף הבגד אף בדיקה א"צ כלל ומ"מ י"ל דהתפירה הגם שאפשר גם בחוטי צמר מ"מ דרך הוא ג"כ עכ"פ לפעמים בחוטי פשתן ושאר מינים וה"ז דבר בפ"ע שמסופקים בו אם הוא היתר או איסור ע"כ חיישינן ומשא"כ בגוף הבגד אין דרך לערב כו' (עיין לקמן אי"ה) ובלא"ה צ"ע בת' הנ"ל (וכעת אינו ת"י) דלפה"נ למ"כ במתניתין מדקתני בד' ר"י שחזקתן בקנבוס והיינו מפני שאין הפשתן מצוי במדינת הים כדאיתא בירושלמי ואם איתא שגם בחוטי צמר תופרין לא הל"ל שחזקתן בקנבוס דוקא כו' ויסוד ראייתו (ולפי המדומה) הוא מד' הרא"ש שכתב בהלכות כלאים שבפ"ח דנדה סי' י"ז אחר שהביא הירושלמי הנ"ל והאידנא הפשתן מצוי כו' הלכך כו' צריך להתיר תפירתן ולתופרן בקנבוס. והקשה למה לא סגי בבדיקה במתני' וע"כ חילק כנ"ל. (והרא"ש מיירי בידוע וניכר שאינו בחוטי צמר או שבזמנו לא היה דרך כלל לתפור בחוטי צמר ומשא"כ בזמן הגמרא וצ"ע שם) וזה לא נרא' כלל שהרי הרא"ש על הירושלמי קאי דאמרינן אבל עתה כו' צריך בדיקה וע"ז כתב והאידנא כו' הלכך כו' משמע דהכל מיירי בענין א' ואיך ילמוד מהירושלמי בענין אחר ויסתום כ"כ אלא (נראה) שלא בא לחדש כלום שגם בסופו כוונתו דסגי בבדיקה אלא (דאפשר) דזה אתי לאשמעינן דלא סגי בבדיקת החוט כמו שהוא תפור אלא צריך להתיר תפירתן שאז יותר טוב לבדוק ומ"ש ותופרן בקנבוס (אפשר דזהו מפני שעפ"י רוב הנהוג בפשתן. ומ"מ ודאי) גם אם ימצא שתפירה זו היה בקנבוס יוכל לחזור ולתופרן באלו וה"ז ג"כ בכלל ותופרן בקנבוס שכתב (ולשון רמ"א שהביא זה אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז דמאי מוסיף על השו"ע ומ"מ אפשר דקמ"ל שהבדיקה צ"ל אחר שיתיר התפירה וכנ"ל) ומד' הלבוש משמע שדינא קמ"ל שלא לסמוך אבדיקה אלא לתפור בקנבוס אחר. אבל מ"מ אינו ע"ד תשו' הפנ"י הנ"ל אלא דחומרא בעלמא הוא מצד שקשה לבדוק בכל התפירות כו' ע"ש ולפ"ז אין כאן שינוי במציאות אלא דלעולם אין דרך לתפור בחוטי צמר כ"א בפשתן ובקנבוס כו' ואתי שפיר תירוץ הנ"ל דרק בתפירה שהוא דבר בפ"ע ומסופק (מעיקר הדין כו') חיישינן לפשתן אלא שבדיקה מהני. ומשא"כ בגוף הבגד של צמר לא חיישינן כלל לתערובות פשתן שהוא בחזקת צמר אחזוקי איסורא (מחשש תערובות) לא מחזקינן כו' **(הגהה. שוב ראיתי שמד' הרא"ש ה' ציצית שבשו"ע או"ח סי' ט"ו ס"ד משמע דרק האידנא אין דרך לתפור בחוטי צמר משא"כ בימי הגמרא כו' וצ"ע אי"ה)** ע"כ):
ג אמנם אף אם לו יהא שמחוט התפירה לק"מ על גוף הבגד דיש לחלק כנ"ל אכתי קשה מכל הדברים שנקחין מן העובד כוכבים דחזינן שכל שיש לחוש שמא עירב בו דבר איסור (להנאתו) אסור לקנות ממנו וכדאיתא בפ"ב דע"ג בכמה דברים (כגון) דבמורייס במתניתין (כ"ט) פירש"י שמא עירב בו יין ובחלב אמרינן בגמרא (ל"ה) ואי משום איערובא כו' וכ"ה המסקנא דמה"ט נאסר וכמ"ש בטוש"ע רסי' קט"ו וגבי שמן (ל"ח) ובדבש (ל"ע) אמרינן אי משום איערובא מיסרא סרי כו' משמע דאל"כ הוי חיישינן לכך ושם בס"פ (מ') ברייתא ביין תפוחים הנמכרים בקטליזא אסור מפני שמערבין בו יין וכתב הר"ן שם דהיינו מפני שהוא יקר מן היין ור"ל דאז חיישינן שמערבין יין כדי להשתכר ולהרויח וכן הוא בהדיא בתוס' שם (ל"ב) דכל משקה היקר מן היין אסור מה"ט ע"ש. וכן הובא זה בר"ן שם גבי חלא (אלא דמש"ש ומכאן אסרו בתוס' כו' צ"ע דלמ"כ בתוס' (אלא שנלמד מההיא דס"פ הנ"ל). דבחלא כתבו שמטילין בו שמרי יין להעמיד מהר כו' ואם כן י"ל אפילו שאינו יקר מהשמרים כו' וכן משמע בפסקי תוס' שם ע"ש וצ"ע בדברי הב"י בזה). וכ"פ בסה"ת סי' ק"ס (גבי דין דחלא וכתב ג"כ ושמעינן כו' וה"ז כהר"ן וצ"ע) וש"פ ובטוש"ע סימן קי"ד ס"ד וא"כ גם בנד"ד למה לא ניחוש שהעובד כוכבים עירב פשתן בגוף הבגד באריגה או בטוייה בזמן ומקום שפשתן בזול מצמר ולכאורה י"ל דה"ט בנ"ד (כסברת ההמ"ץ מו"ה שלמה נ"י להקל גם בענין המאטקעס מאסינע משום שקונין מתגר אומן לא מרע אומנתי'. וה"נ כן הטעם). משום דאומן לא מרע נפשי' כמ"ש רמ"א סי' קי"ד ס"ה ע"ש ובנ"ד י"ל דאף בקונה הבגד מבעה"ב מ"מ הרי א"א לערב כ"א ע"י האומן בעת המלאכה כו' אך באמת צ"ע דמה שנרשם בד' רמ"א שכ"מ בר"ן פא"מ. נראה דזה אינו אלא שכ"כ עפ"י דעת המרדכי דר"פ כ"מ שהביא בד"מ. אבל בר"ן הנ"ל משמע בהדי' דרק ביין רמונים שמוכרים לרפואה דאיכא קפידא (טובא) סמכינן אאומן ולא בשארי דברים וכן משמע בשו"ע ס' ד' ה' ועיין ח"צ ססי' ל"ט דקפידות חלוקות יש יעו"ש גם בהא דמורייס אומן שבגמ' (ל"ד) הרי לפי' התוס' וטור דלקמן (עכ"פ) גם באומן (פ"א וב') חיישינן כשהיין בזול גם בהא דיין תפוחים הנ"ל הרי בקטליזא לפני חנווני היינו תגר כו' גם קצת צ"ע מהא דתנן ספ"ד דב"מ ולא לתגר כו' שאינו אלא לרמות כו' גם בסוגיא דמנחות (מ"ג) שמשם מקור הדין דתגר לא מרע נפשיה הרי כתב הט"ז ומ"א רסי' כ' דבדוקא נקטו בגמרא טלית דאלו בציצית לא סמכינן על סברא זו ונראה דה"ה בנד"ד דעם היות לפמ"ש המ"א הטעם בציצית לפי שאינו זיוף לעובד כוכבים ומשא"כ בנ"ד לכאורה גם לעובד כוכבים הוי זיוף. נראה דזה אינו דבאמת כשמערבין פשתן או צמר גפן בבגדי צמר י"ל דאין הכונה כלל לזיופא ולרמאות אלא לשיהיו נמכרים בזול כו' (ואפשר ג"כ שזה יותר טוב כו') וא"כ לעובד כוכבים א"ז חסרון (ואפשר אף יודעים מזה). ולפ"ז אף לפי מה שראיתי בתשובת נ"ב מה"ת חא"ח סי' ע"ב שחולק על המ"א מ"מ הרי מסיק דאדיבורא דתגר לא סמכינן רק דמעשה זיוף בכוונה לא עבדי (ולפה"נ יש סעד לדבריו מד' רמב"ן בחי' לע"ג דל"ט סע"ב גבי כילבית שכתב ואם תשאל אפילו אמר עובד כוכבים נמי של דגים טהורים הוא להימן דמירתת התם כיון דלא עביד בהו מעשה מיקרי ואמר עכ"ל) ובנ"ד ליכא מעשה זיופים בכוונה לפה"נ. ועוד יש לפקפק ממ"ש מהרי"ט חי"ד ס"ג (ד"ז ב') דדוקא בשל אחרים כו' והגם שכבר תמה עליו המנ"י כל"ב ס"ק מ"ה הא גם לפי תירוצו הרי בנד"ד אף אם יורגש יכול למכור לכותי כו' (ובפרט למאטקעס דמאסינע (שרצה המ"ץ להתיר) שעיקרן הוא בגין סחורה ואינו נוגע לו הדבר כלל ודאי י"ל דל"ש כלל ל"מ אומנתי'):
ד ואם נאמר דה"ט דלא חיישינן לעירובא בנד"ד דאם יערבו פשתן בצמר יהא ניכר לכל אדם מיד בלי עיון ובדיקה כלל הרי דבר זה נגד החוש שלנו שכבר נסו פה לסרוק צמר ופשתן יחדו וטוו חוטין וקשה היה להכיר וכמובן ג"כ ממ"ש בס' ח"א כצ"ב סק"ה ע"ש שרק עפ"י נסיון הכירו שהשתי פשתן והערב צמר וא"כ נצטרך לומר דבגמרא ופוסקים דיברו לפי מה שהיו בקיאים כו' ומעין הא דאיתא בת"ש סי' ט"ו סס"ק ט"ז וז"ל וגמרא ופוסקים סתמא כתבו כו' למאן דידע ובקי כו' ואפשר דאינהו הוי ידע כו' והפוסקים העתיקו דינא דגמרא דנ"מ למי שבקי כו' עכ"ל והרי לפ"ז לא היה ראוי להקל בנד"ד בזה"ז:
ה ומה שי"ל בזה לפה"נ הוא עפ"י מ"ש בשו"ע שם סי' קי"ד בסוף הסימן גבי מורייס וז"ל במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין ביוקר מהמורייס מותר ובמקום שאין דרכם כו' מותר עכ"ל משמע דתרתי בעינן לשיאסר. אחד שדרכן לערב והב' שיהי' היין בזול אבל כשאין דרכן אפי' כשיין בזול מותר וא"כ י"ל בנד"ד אין דרכם לערב כו' אך לכאורה קשה ע"ז מהני דלעיל ונהי דבמורייס בזמן הגמרא באמת הי' דרכן לערב יין (כדמשמע מסוגיא שם ל"ד) וכש"כ מהא דאיתא שם (דל"ח סע"ב) ומ"ש ממורייס כו' (ע"ש בפירש"י דרובא דעלמא כו' לעבורי זוהמא כו') ובחלב י"ל דכשחולבין בהמותיהן דרכן לחלוב ביחד כו' (ע' פר"ת רסי' קט"ו) וגם ממ"ש גבי שמן ודבש כנ"ל אין להקשות כ"כ כיון דבאמת שרי' כו':
(ו) אבל מהא דיין תפוחים וכל המשקין אסורים כשהיין בזול קשה דמבואר בתוס' דה"ט שמא יערב יין כדי להרויח כנ"ל דוודאי משמע אף שאין דרכן בכך לאיזה תיקון דאלו כשדרכן בכך אפי' ביוקר אסור כדמשמע מפסקי תוס' וכמ"ש הט"ז גבי חגבים כנ"ל וכ"ה בהדיא בש"ך ופר"ח כאן (ס"ד) בדין המשקין בשם או"ה כלל כ"ב דין ט"ו וז"ל או"ה שם ומיהו אם דרך לערב היוקר בזול כדי לתקנו כו' (אפילו מן האוצר) חוששין כו' מכלל דהא דכשהיין בזול חוששין (ומחלקין בין חנות לאוצר) היינו (אפילו) כשאין דרכן בכך כו' ולכאורה הי' נראה שיש מחלוקת בזה והוא דמקור דין המורייס שבשו"ע סוף סי' הנ"ל עיקרו הוא מהרשב"א ע' ב"י ובדבריו בתוה"א והקצר כמדומה שלא נמצא הדין דמשקין הנ"ל (עם שהתוס' וסה"ת וכל הנמשכים אחריהם כ"כ) ואולי בכוונה השמיטו שבאמת בגמרא אין ראיה מוכרחת כ"כ לזה דמהא דחלא דשיכרא (ל"ב) והובא בתו"ה בית ה' ש"א אין ראיה דשא"ה שדרכן היה ליתן לתוכו שמרי היין להעמידו מהר. כמ"ש התוספות (כנ"ל) וגם מהא דיין תפוחין שבס"פ י"ל דג"כ הי' דרכן לערב בו יין לתיקון (כעין הנזכר באו"ה הנ"ל). (רק שלשון התוספות לפ"מ שהובא מתוספת' מפני שמזדייף כו' למ"כ) וא"כ י"ל שהרשב"א חולק בזה על התוס' וסייעתם וטעם מחלוקתם היה נראה שיש לתלות בפירוש הסוגיא דאיתמר גבי מורייס שם (ל"ד:) דתחילה מחלקינן בין של אומן בפ"א וב' דל"צ למירמי בהו חמרא ומותר לבין שלישי או של בעה"ב דאסור ואח"כ בעובדא דההוא ארבא שמעינן שיש חילוק בין כשהיין ביוקר (קיסתא דמורייס בלומא ודחמרא בד' לומא) דשרי לבין כשהיין בזול דאסור ומובן שי"ל בזה ב' פירושי' להקל ולהחמיר א' להקל שחילוק הראשון מיירי כשהיין בזול וחילוק הב' מיירי בשלישי או בשל בעה"ב. ולפ"ז בעינן ב' תנאים לשיאסר ר"ל א' בשל בעה"ב או של אומן בשלישי דוקא והב' שהיין בזול והפירוש הב' להחמיר היינו שהחילוק הראשון מיירי בשהיין ביוקר וחילוק הב' מיירי בשל אומן בפ"א וב'. ונמצא דבעינן ב' תנאים לשיותר ר"ל א' של אומן פעם א' וב' דוקא והב' שהיין ביוקר. והנה הרשב"א בתוה"א (דפ"ז סע"א) ממש"ש ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלים (כדמי המורייס) כו' מבואר דס"ל כפי' הא' הנ"ל וההוא עובדא מיירי בשלישי והתוס' ממ"ש (לגירסא שלפנינו) דההוא מורייס דארבא היה בשל אומן פעם א' או ב' מבואר דס"ל כפי' הב' הנ"ל (וסברתם אפשר דסברת התוס' דכיון דמתניתין סתמא קתני דאסור משמע דאין חילוק בין כשהיין בזול או ביוקר ודומיא דכל השנויין במתניתין סתמא קתני דאסור משמע דאין חילוק כו') וממילא לפי זה הך עובדא דארבא דמחלקין בזה ע"כ מיירי בשל אומן פעם א' וב' ומש"ה נמי אוקי התוס' למתניתין בשל בעה"ב או בפעם ג' דאומן ולא בפעם א' וב' בזול כו' (ומתורץ קושיית המהרמ"ל עיין ח"צ סי' ל"ט). גם י"ל בטעמא דתוספות משום דהסברא נותנת כך דבא' מב' התנאים הנ"ל ראוי לחוש דבשלישי או דבעה"ב דדרכם ביין יש לחוש אפילו כשיין ביוקר וכשהוא בזול ראוי לחוש גם בפעם א' וב' כנ"ל וסברת הרשב"א י"ל דמדחזינן בההוא עובדא שהקשה רבא בפשיטות עד האידנא מאן נטרה דמשמע דהוי פשיטא לי' לאיסורא (ואיהו לפה"נ לא אסיק אדעתיה החילוק בין יוקר לזול שזה חידש לו ר"א כו') משמע דהיינו משום דההוא מורייס הוי מבעה"ב או מאומן פעם ג' כו':
ומעתה מובן שהחילוק שכתב בשו"ע עפ"ד הרשב"א בין מקום שדרכן כו' למקום שאין דרכן כו' זה לקוח מהחילוק שבגמרא בין אומן פעם א' וב' לבין שלישי או בעה"ב דבשלישי או בעה"ב הוי דרך תיקונו בכך. ומשא"כ פ"א וב' דאומן דא"צ לחמרא ה"ז אין דרכו בכך וחילוק הב' בין יוקר לזול לקוח מההוא עובדא וקאי אפעם ג' דאומן (או דבעה"ב) דהיינו אהיכא שדרכן בכך כו' וז"ש בתוה"א שם שלא אסרו אלא המורייס שדר כו' כדאמרן פעם א' וב' מותר ושלישי אסור ור"ל דמזה מוכח דלא אסרו אלא בשדרכן דהיינו שלישי ומשא"כ פעם א' וב' הוי אין דרכן ומש"ה מותר ומ"ש עוד ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי כו' כדאמרינן בגמרא ההוא ארבא כו' זהו ענין אחר להשמיענו החילוק הב' כו' וס"ל דקאי אשלישי כו' כנ"ל ולפי"ז יהיה באמת הדין נותן דבמשקין שאין דרך תיקונם ביין מותר לקנותם אפילו כשהיין בזול מהם אלא שכ"ז לשיטת הרשב"א. אבל התוס' דאסרו בזה היינו דלשיטתייהו אזלי דגם מורייס בעינן ב' תנאים עד שיהא מותר כנ"ל ובמקום שהיין בזול אף באומן פ"א וב' שאין דרכו לערב יין אסור וה"ה במשקין כו'. ועפי"ז לדינא הי' ראוי לפסוק כהתוס' דהא בדין המשקין הסכימו עמהם כל הבאים אחריהם (הרא"ש ור"ן וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק והגמי"י ומרדכי והטור וכל בו וש"פ) ולפי הנ"ל ע"כ היינו משום דמפרשים בהך סוגיא דמורייס כפי' התוס' הנ"ל. וכ"ה באמת מפורש בטור שתחלה כתב החילוק בין יוקר לזול. ושוב כתב במה דברים כו' בפעם א' וב' כו' אבל מפעם ב' ואילך כו' בד"א באומן כו' אבל כו' ואסור אפי' אם היין יוקר ממנו עכ"ל מבואר כנ"ל אך לפי זה דברי הב"י תמוהים דעל מ"ש הטור בד"א כו' עד סוף הסימן כתב הב"י ע"ז פשוט שם (בגמ'). דמלבד דלפי הנ"ל דפליגי בהא אין זה פשוט בגמ' כו'. עוד הרי הוא הביא תכ"ד הך דהרשב"א ומובן דס"ל שאין מזה סתירה ולא פלוגתא על הטור כו' וגם גוף הדין שפ' בשו"ע באמת כהך דהרשב"א לפי הנ"ל קשה שהרי הוא יחידאי נגד התוס' וכל סיעתם הנ"ל ועוד קשה ביותר הרי הרב"י עצמו פ' בהך דמשקין הנ"ל בס"ד כהתוס' וסיעתם ולפי הנ"ל ה"ז כתרתי דסתרי ולפי"ז גם על כל האחרונים קשה שלא העירו בזה כלל ונראה כמסכימים לב' הדינים הללו ובר מן כל דין הרי גם על הר"ן קשה זה. דגם הוא הסכים להתוס' בדין המשקים הנ"ל וכאן במורייס נראה כמסכים לדברי הרשב"א כו' וביותר קשה על הפר"ח שכתב על השו"ע שפסק כהרשב"א במורייס שקיצר בדינים אלו והביא מהגמרא מה ששייך לחילוק בין יוקר לזול וסיים וכ"ז בפ"א וב' כו' מעין ד' התוס' והטור הנ"ל. ומשמע שאינו כחולק על שו"ע כנ"ל וכמבואר בהדיא ממ"ש סי' קי"ח סק"ח ע"ש ולפי הנ"ל ה"ז כמזכה שטרא לבי תרי כו':
והנה על הפר"ח כבר העיר הגאון הק' הפר"ת אך הוא ז"ל ערער עליו בתרתי היינו שמלבד מ"ש דבריו דרך ביאור על השו"ע וכאלו גם השו"ע מודה לזה לדינא מה שזה אינו כו'. וזהו מעין הנ"ל. תמה עליו עוד מה שפסק כדעת התוס' בסתם והוא ז"ל כתב שכל הפוסקים (כמעט) חולקים ע"ז ושכן ראוי להורות ושמשום הכי שפיר פסק השו"ע דלא כתוס' וזהו היפוך מהנ"ל והיינו שהוא ז"ל האריך שם לבאר איך שהרמב"ם ורשב"א ור"ן קיימי בחדא שיטתא בדין המורייס (וצידד להסכים לזה גם דעת רש"י) ואיך שהעולה לדינא עפ"י ביאור דבריהם שיש ג' חילוקים בענין יוקר היין דכשהוא במקח השוה עם המורייס אז יש חילוק בין דרכן לערב לאין דרכן שנזכר בדבריהם וכן בדברי השו"ע ובהכי מיירי ג"כ הגמרא במה שחילקו בין אומן פ"א וב' שזהו אין דרכן לבין שלישי ודבעה"ב שזהו דרכן וכשהיין ביוקר יותר ממורייס אז הכל שרי וכשהוא בזול ממורייס הכל אסור והנה עם שהוא לא העיר כלל בענין הסתירה והקושי' מדין המשקין לכאן הנז"ל עכ"ז הרי עפ"י דבריו ז"ל ממילא יתורץ ולק"מ דגם לפ"מ שהעלה לדינא כאן כרמב"ם ורשב"א א"ש לדינא גבי משקין כהתוס' וסייעתם שם לאסור כשהיין בזול יותר מהמשקין אף שאין דרכן לערב שכן ג"כ הדין כנ"ל אבל לענין נד"ד גבי בגדים לא עלתה ארוכה לפי"ז דהרי כל שהפשתן בזול יותר מצמר היה ראוי להיות אסור לפי"ז אף אם אין דרכן לערב
אך לפענ"ד דבריו הקדושים ז"ל צ"ע דעיקר יסודו לפה"נ הוא ממ"ש הרשב"א בתוה"א ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלים כדמי המורייס דמשמע דר"ל שדמי שניהם שוים ובכה"ג הוא שמחלקין בין פ"א וב' לשלישי וא"כ יש מקום (קצת) לומר דאם היין בזול יותר גם בפ"א וב' אסור אבל באמת מלבד דגם שם בתוה"א למ"כ דא"כ לא הוי לי' להחליט בסתימות כ"כ דבזמן שאין דרכן יותר כו' ושע"ז סמכו בדורות האלו כו' דמשמע וודאי אפילו כשהיין בזול מותר וכש"כ דמשמע כן ממ"ש אח"כ להסביר ההיתר בזה"ז להפקיד ביד עובד כוכבים ולא חיישינן שיחליף המורייס ביין דאדמחליף ביין יחליף במים כו' והרי לא שייך כלל חששא כ"א כשיין בזול יותר ממורייס. מלבד כ"ז הרי בתו"ה הקצר אחר שביאר החילוק בין שלישי לפ"א וב' כתב בזה"ל המורייס לא נאסר כו' אלא במקומות שהיין בהם בזול יותר מן המורייס כו' הרי בהדיא דבכה"ג שיין זול יותר מיירי החילוק בין שלישי לפ"א וב' כו' (ובאמת היה נלפענ"ד שטוב להגיה בתוה"א אות אחד דמ"ש כדמי ט"ס וצ"ל מדמי. ומשא"כ בתוה"ק קשה להגיה כמובן ובפרט שבלא"ה מ"כ כו' כנ"ל) וממילא גם הר"ן שכתב בסתימות אבל בזמן שאין רגילין כו' והביא מ"ש הרשב"א שע"ז סמכו עכשיו ליקח מורייס בכ"מ כו' משמע ג"כ אף במקום וזמן שהיין בזול ממורייס. ואף גם בד' הרמב"ם נלפענ"ד פי' הפר"ת ז"ל דוחק גדול שלפירושו הרישא והסיפא ב' ענינים מחולקי' הן ע"ש ומלשונו שכתב וכזה מורין בכל דבר כו' משמע שהכל ענין וסגנון א' (רק שהנושאים מחולקים) ובדברי השו"ע מ"ש הפר"ת שהם ד' הרמב"ם ממש מועתקים כו' זהו רק הרישא אבל מה דסיים בשו"ע ובמקום שאין דרכם כו' זהו לקוח מדברי רשב"א ור"ן וכבר נתבאר שמזה משמע דגם בשיין בזול יותר מותר כו' וגם פירושו בגמרא לשיטתו דוחק גדול לפענ"ד (ויותר לכאורה הל"ל לשיטתו דהא דאמרינן שם דילמא כו' דשוי חמרא מילתא דשוי מלשון שיווי ודמיון ור"ל שוי למורייס בדמים. ולפ"ז נשמע מההיא עובדא דאיירי בשלישי להרשב"א ב' דינים היינו כשהיין יקר יותר מותר אפי' בשדרכן. וכששניהם שוים אסור והדין הג' כשיין בזול יותר דאסור אפי' באין דרכם נשמע מההיא דיין תפוחים דלעיל כו') וכ"ז לבד מה שאינו ידוע למה החליט שהתוס' יחידאי וכל הפוסקים חולקים למה לא זכר שהטור ס"ל כהתוס' ומאחר שדברי הפר"ת לא זכיתי לקבלם בטוב. אלא נראה דלשיטה זו אף כשהיין בזול יותר מותר באין דרכן. א"כ הדרי קושיות הנ"ל למקומן:
ז אך לכאורה יש דרך ישר ופשוט לתרץ הקושיות הנ"ל דבלא"ה גוף הדין לשיטה זו טעמא בעי דכשיין בזול למה לא ניחוש שעירב הכותי כדי להרויח אף שאין דרך התיקון בכך וכדחזינן במפקיד אצל הכותי דחוששין שמא החליף (שה"ז כגניבה) ויש דברים שאפילו חתום בחותם א' לא מועיל כדאיתא פ' א"מ שם (ל"ט) וטוש"ע רסי' קי"ח (ובפ"ק דבכורות (י"א:) איתא דלת"ק (דקיי"ל כוותי') וודאי חלפינהו ולא חשיב ספק כלל). וה"ה וכש"כ שיש לחוש לעירובא בשלו כשקונין ממנו (עי' מנ"י כל"ב סקמ"ה מ"ש בשם מהרי"ט) אלא נראה לכאורה דצ"ל דפלוגתא דהרשב"א עם התוס' גבי מורייס הנ"ל בהא תליא דהרשב"א ס"ל כפירש"י שפי' דאומן פ"א וב' דלא רמי חמרא היינו משום דמקלקל להו חמרא ולכן א"ש דאף כשיין בזול מותר. והתוס' ע"כ לא ס"ל כן אלא רק דאז א"צ לחמרא כפשטא דגמרא אבל לא מקלקל ג"כ וכמ"ש מהרש"א (ומהרמ"ל דמשמע לי' שהתוס' מפרשים כפירש"י הוצרך להגיה בתוס' ע"ד דעת הרשב"א ע"ש). וא"כ לא שייך הך פלוגתא כ"א גבי מורייס אבל בההיא דמשקין י"ל שהכל מודים להתוס' דשם אין היין מקלקל לכן כשהוא בזול חיישינן (ויש קצת סעד לזה בר"ן שלפה"נ מסכים להרשב"א (לדינא עכ"פ) במורייס כנ"ל ואיהו כתב בהדי' כפירש"י הנ"ל. דמקלקל כו' ועוד סעד לזה (יותר) ברי"ו שלפה"נ מדבריו נט"ו חכ"ו (דק"ח ע"ג) אזיל בשיטת הרשב"א גבי מורייס שאחר שכתב החילוק בין אומן פ"א וב' לשלישי סיים ואם היין ביוקר מהמורייס מותר משמע דקאי אשלישי וזהו כהרשב"א ואח"ז כתב וכמו"כ אפילו אם הוא בזול אם הוא דבר שאם יערב אותו שמקלקלו אין לחוש כו' ונראה שכ"כ מהא דפעם א' וב' דס"ל דמקלקלו כו'. ובני"ז סוף ח"ו גבי יין תפוחים ושאר משקין כתב אפי' הן יקרים מיין מן האוצר מותר ולא חיישינן שמא עירב בו יין מפני שמקלקלו אבל בחנות אסור ומשמע ג"כ שתלוי הכל אם מקלקלו אם לאו ובחנות דל"ח קלקול אסור כשהיין בזול נגדם והיינו כנ"ל להרשב"א ג"כ). ולפי"ז לכאורה אין סתירה בד' השו"ע ממ"ש ס"ד גבי משקין כהתוס' ובססי' גבי מורייס כהרשב"א וגם לענין נד"ד י"ל דא"ש דלא חיישינן לעירוב פשתן בבגדי צמר דאולי קים להו לרבנן דזהו קלקול כו':
ח אבל באמת אכתי אין הדברים מתוקני' (כ"כ) חדא דהרשב"א בתוה"א העתיק לשון הגמרא דאומן פ"א וב' לא צריך למירמי בי' חמרא ולא הזכיר כלל מענין קלקול לא משמע דס"ל כפירש"י (דלרש"י אפשר דה"ל גירסא אחרת בגמרא כמ"ש ח"צ סי' ל"ט) ועוד דעיקר החילוק נקט הרשב"א בלשונו בין זמן שדרכם לאין דרכם או בלשון זמן שרגילים ואינם רגילים ולא משמע דהך אין דרכם או אין רגילים יהיה מצד הקלקול דוקא ואיך יהיה תלוי זה בחילוף הזמנים וה"ה וכ"ש השו"ע שלא הזכיר כלל לענין אומן פ"א וב' כו'. רק כתב סתם החילוק בין מקום שדרכם לאין דרכם רחוק לומר דמקום שאין דרכם היינו דשם ה"ז קלקול כו' ועוד (והוא העיקר) דממ"ש הרשב"א וכ"ש המורייס שבקיאי האומנים אומרים שהיין פוגמם משמע דרק דרך כ"ש כתב כן אבל ע"ע מיירי הכל אף כשאינו פוגמו ומקלקלו רק שאין רגילים כו' (וכבר כ"כ הפר"ת ע"ש). וכ"מ עוד ממ"ש להסביר ההיתר להפקיד כו' דאמאי מסיק אדעתי' להחליף ביין דלאו אורחי' כו' יחליף במיא דלית לי' דמים. הרי לא כתב שמקלקל רק דלאו אורחי'. ובתוה"ק כתב שהרי לא ידע שהיין יפה למורייס כו'. משמע יותר דרק לא ידע שיפה כו' אבל לא שמקלקל כו' גם לכאורה טענה זו שייך ג"כ לענין היתר לקנות המשקין הנ"ל דאף כשיין בזול (ואינו) מקלקל. למה יערב יין כדי להרויח מה שהוא בזול יותר דעכ"פ יש לו דמים יערב מים כו' ותו דאכתי ד' הפר"ח שהוסיף דרך ביאור על השו"ע מדברי הטור קשה מאד כיון שהשו"ע לפי הנ"ל בשיטת הרשב"א (גבי מורייס עכ"פ) קאי והרי הוא חולק על הטור במורייס עכ"פ מהיפוך להיפוך כו' וגם אם דברי השו"ע עיקרו מהרמב"ם הרי אף הוא ממ"ש במקום שדרכן כו' דלפה"נ זהו מהא דאומן בשלישי שבגמרא (כמ"ש הפר"ת) וכתב ע"ז דאם היה היין יקר ממורייס מותר ה"ז כשיטת הרשב"א ולא כהטור כו' וכמו"כ ד' הב"י במ"ש על ד' הטור דפשוט הוא בגמרא תמוה כדלעיל (דאף אם נדחק לומר דלא כתב כן אלא על עיקר החילוק בין פ"א וב' לשלישי כו' מ"מ אי איתא (כיון) דאיהו ס"ל כהרשב"א שחילוק זה הוא דוקא בשיין בזול ולהטור הוא בשיין ביוקר דוקא הל"ל להב"י לפרש כו'):
(ט) לכן נלפענ"ד שעיקר יסוד ד' השו"ע הם רק עפ"י ד' הר"ן וכדחזינן באמת שבב"י לא העתיק כ"א ד' הר"ן ומ"ש הוא בשם הרמב"ם והרשב"א אבל גוף ד' הרמב"ם והרשב"א לא הביא רק שלבסוף הביא משם הרשב"א בענין מפקיד כו' וגם ד' רש"י הנ"ל ראיתי שלא העתיק מפירש"י גבי אומן כ"א מ"ש דלא רמי ביה חמרא אבל מ"ש דמקלקל כו' לא הביא ונראה שכ"ז עשה הב"י בכוונה דבפירוש הסוגיא ס"ל לדבר פשוט כד' הטור שהוא כדפי' התוס'. דמ"ש רש"י דמקלקל ודאי דלא משמע כן לפי הגירסא שלפנינו בגמרא שהיא ג"כ גירסת הרי"ף ורא"ש וש"פ ולפי"ז ממילא ע"כ הפירוש בסוגיא ע"ד מ"ש התוס' וטור כמ"ש מהרמ"ל וד' הרשב"א (וגם ד' הרמב"ם) באמת המה מסופקים ולא ברורים כ"כ במקום זה דלפ"מ דמ' פשטות ד' הרשב"א שגם גירסתו בגמרא הוא כגירסא שלנו ושמפרשים כפשוטו דרק א"צ למירמי חמרא בפ"א וב' ולא שמקלקל כו' וכדמשמע בכל דבריו כנ"ל א"כ ודאי קשה טעמו של דבר לשיטתו למה יהא מותר בזה אפילו כשהיין בזול דוודאי הדין נותן לאסור בזה שמא עירב יין להרויח כנ"ל וכמו שכתבו כל הפוסקים בההיא דמשקין כהתוספות. וממילא לפי"ז ע"כ פי' הסוגיא במורייס. כמ"ש התוספות וטור כנ"ל. ובאמת אף את"ל שיש לדחוק בדבריו דס"ל כפירש"י הנ"ל מ"מ נהי דלפי"ז הא דפ"א וב' אפי' כשהיין בזול מותר א"ש אבל עדיין הא דלשיטתו אף בשלישי לא נאסר אלא כשהיין בזול לא א"ש דכיון דבשלישי לפה"נ דרך תיקונו ביין ראוי לחוש גם כשהיין ביוקר ממורייס. וכמ"ש או"ה שבש"ך ופר"ח גבי משקין כדלעיל וכ"ש לפמ"ש בתוה"ק דלא נאסר אלא כשהיין בזול יותר ממורייס. דמשמע דאף כשהן שוין בדמים לא נאסר דוודאי קשה למה כו' אם לא שנוסיף עוד לומר דלפ"מ שפירש"י דבפ"א וב' מקלקל כו' גם בשלישי (וכן דבעה"ב) אין היין בא לתקנו כלל רק שאז אינו מקלקל. ולכן תלוי בזול כו' וכן ראיתי במהרמ"ל שפי' באמת כן לפירש"י (לפה"נ ע"ש) אבל לפענ"ד א"א לומר כן דהא בגמ' (ל"ח) גבי כבשין לחזקי' דא' דבידוע (שמערבין) אסור בהנאה פרכינן ומ"ש ממורייס ופירש"י דרובא דעלמא שדי בי' חמרא ומשני התם לעבורי זוהמא כו'. (ובירושלמי שם ה"ו (ט') וברפי"א דתרומות משמע דפליגי תנאי אי אתי למתוקי טעמא או לעבורי זוהמא) מבואר דלכ"ע מורייס דרך תיקונו ביין (וחשיב כידוע כו') ולומר דזהו בשל בעה"ב דוקא ומשא"כ באומן אפי' בשלישי אינו בא לתקון. ולפי"ז יהיו ג' חלוקים כו' וזהו ודאי דוחק גדול ולא מצינו כלל מי שיחלק בין בעה"ב לאומן בשלישי (וגם המהרמ"ל לא חלק ביניהם ע"ש). כללו של דבר שדברי הרשב"א בכאן מסופקים בידינו והרמב"ם לא הזכיר כלל דין האומן והחילוק בין פ"א וב' לשלישי וממילא אין ללמוד ממנו כלום בפירוש הסוגיא וכמשי"ת אי"ה. (וגם לפ"מ דמשמע פשיטות דבריו יש בהם סתירה בדיוקים דרישא וסיפא כמ"ש הפר"ת). ע"כ שפיר עביד הרב"י שלא הביא מדבריהם וס"ל בפירוש הסוגיא בפשיטות כדברי התוס' והטור. רק שזה חידשו בדבריהם שיש חילוק בין דרכן לאין דרכן. ושעפי"ז יש סמך למה שנהגו להקל בזמה"ז לפי שאין רגילים עתה לערב כו' אשר רק זה הביא הר"ן בשמם. הביאו הב"י כי באמת זה אפשר להתקיים גם לפי' התוס' וטור בסוגיא:
והוא כי מלת דרכן סובל ב' אופנים אם שלעולם דרכן בכך דוקא או שרק לפעמים דרכן בכך (וכעין החילוק בין את שדרכו לימנות לכל שדרכו כו' דריש ביצה (ב') ובכ"ד) וגם יש ב' פירושים בדרכן. אם שקאי על הדברים המדוברים ר"ל שאותן הדברים דרך עשייתן ותיקונן (או מכירתם) בכך. או שקאי על בני אדם העושים (או המוכרים) שהן דרכן ורגילים בכך באותו דבר כו' ולפ"מ דמ' לכאורה ברשב"א שבא ללמוד החילוק בין דרכן לאין דרכן מהחילוק שבגמרא בין פ"א וב' לשלישי כנז"ל היה משמע דלא נאסר אלא כשדרך תיקונו לעולם הוא עם היין וכמו בשלישי כו' אבל באמת ז"א דגם כשרק לפעמים דרכן של בנ"א לערב יין (יהיה מאיזה טעם שיהיה אם לתיקון או להרויח הזול כו') אסור וראי' מכבשין שדרכן דתנן (ל"ה) דאסור והיינו כשרק לפעמים דרכן כדאיתא בטור והוא מוכרח מהא דפרכינן אחזקיה דמחלק בין שדרכן לבין ידוע מ"ש ממורייס כו' (ל"ח) וכפרש"י דרובא דעלמא כו' והוי בידוע מכלל דשדרכן היינו אפילו מיעוטא כו' ולכן באמת גם בפ"א וב' אם היין בזול אסור להתוס' וטור רק כשאין דרכן של כל בנ"א כלל לערב בשום פעם יהיה מאיזה טעם שיהי' אז מותר (ואפילו כשיין בזול). ולאפוקי שלא נימא שחכמים השוו מדותיהן וגזירה חלוטה היא לעולם כמו בגבינה כו' וזה נלמד גם לשיטת התוס' וטור מהחילוק שבגמרא בין יוקר לזול בפ"א וב' לשיטה זו דכיון שעכ"פ בפעם א' וב' אם היין ביוקר מותר והיינו משום דאז ידעינן דאין מערבין יין נשמע דלאו גזירה חלוטה היא כאן כמו בגבינה (דאף דידעינן שאין מעמידים כלל בעור הקיבה אלא בעשבים כו' עסי' קט"ו ס"ב) וממילא ה"ה בזמן ומקום שידעינן המציאות הוא שבשום מורייס כולם אין דרכן לערב יין אפי' כשהוא בזול מאיזה טעם שיהיה הרי ידעינן שאין בו יין ומותר (עיין לשון תוה"ק שבמקומות שהדבר ידוע שאין מערבין כו') וזהו שהר"ן באמת לא אתי עלה מכח החילוק שבין פ"א וב' לשלישי (כ"נ מדברי הרשב"א כנ"ל) אלא שזה לשונו ומדאסרינן קיסטא דמורייסא בלומא כו' שמעינן כו' ושמעינן תו שלא השוו חכמים מדותיהן כו' הלכך מסתברא שלא נאסר אלא בזמן שרגילים כו'. אבל בזמן שאין רגילים כו' ונראה די"ל דגם הוא ס"ל כפי' התוס' וטור דההיא עובדא מיירי בפ"א וב' ומ"מ לא הותר אלא מצד היוקרץ (ומש"ש תחלה דפ"א וב' מקלקל כו' זהו לפי שדרכו לפעמים להעתיק פירש"י אף דלא ס"ל כן לדינא) ועכ"ז נלמד מזה עכ"פ דלא השוו מדותיהן לחלוטין כו' ושע"כ לא נאסר אלא בזמן שרגילים לפעמים עכ"פ כו' ומשא"כ כשכולם אין רגילים מאיזה טעם שיהיה כשיין בזול מותר כנ"ל (ומציאות זה שכולם אין רגילים הגם שאינו מקלקל ובזול. עם שלכאורה קשה דלמה לא יערבו להשתכר אבל הרי ע"כ כן הי' המציאות בימי הרשב"א (רק שבקיאי האומנים אמרו שפוגם כו') ואפשר שאעפ"י שבאמת אינו מקלקל מ"מ עריבת המטעמים משתנים לפי טבעי בנ"א (וכדמ' ממ"ש ביצחק כאשר אהבתי כו') ולפי הרגילות וכמדומה שגם עתה נמצא האהוב וערב במדינה זו שנאוי ומאוס במ"א וכמו"כ מזמן לזמן כו'):
ונבוא לדברי הרמב"ם ושו"ע דמ"ש במקום שדרכן כו' אם נאמר הפי' שזהו דרך תיקונו כו' כדפי' הפר"ת והיינו כמו אומן בשלישי או דבעה"ב וכיון שע"ז הוא שכתב ואם היה היין יקר כו' א"כ ה"ז כפי' הרשב"א בסוגיא הנה מלבד שלפ"ז לא א"ש הסוגיא ויהי' קשה על הב"י ופר"ח כנ"ל גם דברי הרמב"ם עצמו לא א"ש במ"ש ע"ז וכזה מורין בכ"ד שחוששין כו' מערב הזול ביוקר כדי להשתכר עכ"ל והרי לפי הנ"ל לאו רישא סיפא דברישא מערב לתיקון ולא להשתכר הזול לחוד כו' לכן יותר י"ל דמ"ש שדרכן ר"ל שכן דרכן של בנ"א לפעמים כו' ולפי"ז יכול להיות דהיינו כמו פ"א וב' דאומן אלא שהיין בזול כו' וכפי' התוס' וטור בסוגיא ויהיה לפי"ז לכאורה מ"ש במקום שדרכן כו' ואם היה היין יקר כו' כמו דבר והיפוכו ר"ל דבמקום שדרכן היינו כשהיין בזול שאם דרכן בכך אסור ואם היה היין יקר כו' ר"ל דאז אין דרכן כו' וא"ש מ"ש ע"ז וכזה מורין בכ"ד כו' דרישא וסיפא בסגנון א' ממש לפ"ז. אלא שלפ"ז יש דוחק בלשון דפשטות הלשון שכתב במקום שדרכן כו'. ואם כו' משמע דהך ואם אמקום שדרכן קאי ר"ל דגם שם אם היה יין יקר מותר ובשלמא אם פירוש שדרכן ר"ל דרך תיקונו יש מקום לומר דמ"מ אם היין יקר מותר (וכנ"ל להרשב"א) והיינו ע"כ לומר דאז אין דרך בנ"א לערב (עיין פר"ת) אבל אי פירוש במקום שדרכן ר"ל שדרך בנ"א לערב שוב לא שייך לומר דגם שם מותר כשיין ביוקר ודסוף סוף כיון שגם אז דרכן לערב למה מותר אלא ע"כ צ"ל לפ"ז דמ"ש ואם כו' ר"ל דאז אין דרכן כנ"ל והוא דוחק בלשון ויותר הל"ל במקום שהיין בזול אסור ואם כו' ותו דבשו"ע שהעתיק ג"כ לשון הרמב"ם ברישא וסיים ע"ז ובמקום שאין דרכן כו' מותר. וודאי מוכח דע"כ מ"ש ברישא ואם היה היין יקר כו'. אמקום שדרכן קאי וקשה כנ"ל ומ"מ לפענ"ד אין בזה מן הקושיא כ"כ דמבואר מד' רשב"א ור"ן עכ"פ שיש מקומות וזמנים מתחלפים בענין המורייס. דבזמן ומקום זה דרכן של בנ"א לערב לפעמים כשיין בזול ולא כשהוא ביוקר וכמו בזמן הגמ' (בפ"א וב' לתוס' וטור כו') והדין בזה דאסור כשיין בזול ומותר כשהוא ביוקר ובזמן ומ"א אין דרכן לערב כלל. אפילו כשיין בזול ואז מותר לעולם. וז"ש ג"כ הרמב"ם ושו"ע במקום שדרכן ר"ל ע"ד הנ"ל בזמן הגמרא אסור (כשהיין בזול) ואם היה יקר מותר גם באותו מקום שהרי גם שם אין דרכן רק כשיין בזול כו') וע"ז סיים השו"ע תוס' ביאור (מד' רשב"א ור"ן) ובמקום שאין דרכן ר"ל לעולם אפילו כשיין בזול מותר שם לעולם:
ונמצא כה"ד ותמצית הדין לפ"ז שהכל תלוי אם דרכן של בנ"א לערב לפעמים א"ל שגם פרטי הדינים שבגמרא הכל תלוי ביסוד זה דבאומן פעם אחד וב' לשיטת התוספות וטור היה דרכן (בזמנם) לערב היין כשהוא בזול ולא כשהוא ביוקר לכן היה הדין לאסור כשהוא בזול ולהתיר כשהוא ביוקר ובשלישי וכן דבעה"ב היה דרכן של בני אדם לערב לתיקון אפי' כשיין ביוקר לכן היה אסור ובזמן הזה שאין דרכן של ב"א כלל לערב לא אומן ולא בעה"ב ואפילו בשלישי ואפילו כשיין בזול ע"כ מותר לגמרי (ואף להרשב"א נראה דע"כ כלל זה אמת אלא שלדידי' צ"ל שבזמן הגמרא אומן פעם א' וב' לא היה דרכם כלל לערב אפילו כשיין בזול מאיזה טעם שיהיה ובשלישי וכן דבעה"ב היה דרכן של בנ"א לערב כשהוא בזול ולא ביוקר ולפ"ז צ"ל דמתניתין וגם מאי דאיתמר בגמרא גבי כבשים בידוע כו' ומ"ש ממורייס כו'. הכל מיירי בשלישי ודבעה"ב ושיין בזול דוקא והוא דוחק גם הטעם אינו מובן למה כשיין בשוה למורייס עכ"פ לא יהא דרכן לערב כיון שאז וודאי היה חשיבא להם תיקון אם לעבורי זוהמא או למתוקי כו') ובזמה"ז שכולם אין דרכן כלל כו' מותר לגמרי כנ"ל:
ונמצא שאין מחלוקת כלל בעיקר יסוד הדין רק במציאות שהיה בזמן הגמרא ובפירוש הסוגיא ולכן לא הביא הב"י כלל מחלוקת זו וסתם והניח הדבר כמבואר בטור לדבר פשוט כיון שאין נ"מ מזה עתה (וגם שיטתו נכונה יותר כנ"ל) ובשו"ע כתב רק יסוד הדין שזה אמת נכון לכולי עלמא כנ"ל ובאמת לא היה צריך לכתוב בשו"ע כ"א החילוק בין דרכן לאין דרכן שזהו עיקר היסוד ולא היה צריך למ"ש ואם היה היין יקר כו' דזה היה מובן ונכלל באין דרכן אלא שלפי שמזה הוא שנלמד מגמרא שתלוי בדרכן דוקא ודלא נימא שגזירה חלוטה היא במורייס כמו בגבינה כו'. כמ"ש הרשב"א ור"ן ע"כ לא ראה להשמיט זה אבל שאר פרטי הדינים שבגמרא החילוק בין אומן לבעה"ב כו' השמיט כיון שאין עתה המציאות כן ואם ימצא מקום שהמציאות כבזמן הגמרא נוכל ללמוד ממילא מכלל יסוד הדין שהזכיר (בין להרשב"א ובין להתוס' וטור כיון שאין חילוק ביניהם כ"א במציאות כו' לפי הנ"ל) ואף ברמב"ם נראה לומר כן דמה שהשמיט פרטי הדינים הוא מחמת שגם בזמנו אולי היה המציאות כמו בזמן הרשב"א ור"ן וכדמשמע באמת ממ"ש בפירוש המשניות על מתניתין המורייס כו'. (כ"ט:) וז"ל והיה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס כו' דממ"ש והיה מנהגם כו' משמע בהדיא דמשא"כ בזמנו כו' ועיין פ"מ על הירושלמי (ד"ט סע"א). שכתב ג"כ דמש"ה לא הביא הרמב"ם דין האומן שבגמרא מפני שעכשיו אין דרכן כו' (ומעין זה כתב הב"י אהא דלא הביאו הפוסקים דין חילוק אומן שבגמרא שם (ל"ד) משום דמין חילוק זה אינו מצוי עתה) וז"ש הרמב"ם בחיבורו המורייס במקום שדרכן כו' ואם היה היין יקר כו' ר"ל דחילוק זה בין זול ליוקר הוא במקום שדרכן לערב יין (כשהוא בזול עכ"פ) ומרמז דמה שאין כן במקומו (בזמנו) שאין דרכן כלל לערב אפי' כשהוא בזול מותר לעולם (ובמציאות שבזמן הגמרא אפשר שיסבור כפירוש התוס' וטור כו' וכנ"ל):
ומעתה מאחר שלפי"ז הכל תלוי באם דרכן ואין דרכן י"ל דא"ש ההיא דמשקין וגם הך דנד"ד בבגדי צמר. די"ל דביין תפוחים שבגמרא וכן בשאר משקין שבפוסקי' (הוי) קים להו שדרכן לפעמים לערב בהם יין כשהוא בזול עכ"פ (שהטעמים קרובים ומתקבלים כו') וגבי בגדי צמר (בזמן הגמרא ופוסקים הוי) קים להו שאין דרכן כלל לערב בהם פשתן בשום פעם אפי' כשהוא בזול כו':
י אך עדיין אין הדבר מוטעם כ"כ לכאורה דאף בדידעינן שכולם אין דרכן לעולם מ"מ לכאורה ראוי שלא יועיל זה לענין כשהאיסור בזול שהרי אז יש לחוש לענין זיוף וגניבה על מי שהוא נחשד בזה ולא שייך לומר שאין דרכן כו' דאף דחזינן וידעינן שכל המוכרים אין מערבין מ"מ שמא זה זייף וגונב. וכמו בענין מפקיד ושולח. דלפה"נ אעפ"י שיתרמי דידעינן שהפקידו ושלחו ע"י כמה עובדי כוכבי' ולא החליפו לא יועיל להתיר ע"י כולם שנאמר שאין דרכן בכך כו' דמ"מ אמרינן זה יחליף (ואפילו אותו שכבר ידעינן שכ"פ לא החליף צ"ע אם מועיל לו כו') ולכאורה ה"ה למוכרם דבשלמא כשחשש העירוב אינו מצד הריוח בזול כ"א לתיקון וכה"ג שפיר מועיל כשידעינן שאין דרכן כלל אבל כל שיש לחוש לריוח הזול בכעין גניבה וזיוף נראה דלא מהני מה שאין דרכן. (וכדאיתא פ"ק דבכורות ודאי חלפינהו כו' כנ"ל ולא שייך לומר ע"ז אין דרכן כו' וגם לענין הראיה ע"ז שהביאו הרשב"א ור"ן מגמרא התינח לשיטת הרשב"א דבפ"א וב' אפילו כשיין בזול שרי יש ראי' (אלא שאינו מוטעם וצ"ע מ"ש ממפקיד ושולח כו' הנ"ל) אבל לפי הנ"ל דהעיקר בפירוש הסוגיא כתוס' וטור ושגם הר"ן ס"ל כן אלא דמ"מ נלמד מהא דכשהיין ביוקר עכ"פ מותר וה"ה באין דרכן לעולם כו' וזה י"ל דל"ד כלל דבאין דרכן מ"מ יש לחוש לזיוף מצד הריוח בזול כו' ובביה"ב (סקכ"ד) ראיתי שהוסיף בדברי הר"ן כמו כבשים (ובר"ן ליתא זה) ור"ל דמכבשים ראי' גדולה דמפורש במתניתין (ל"ה ל"ט) שתליא בדרכן ואין דרכן ומסתימות לשונו משמע דכשאין דרכן מותר אפי' כשיין בזול כו' אבל לפענ"ד אין ראיה מזה כלל דבכבשים אין אוכלים כ"א הירק ולא הרוטב (שלא ניתן לתוכו כשדרכן בכך כ"א שיתקיים יותר) כדאיתא ריש ד' ל"ט ע"ש בפירש"י וא"כ לא שייך כלל לחוש שיערב יין מצד הזול שלא ירויח בזה כלום שמסתמא אין דמיו כ"א לפי הירק ולא עבור הרוטב כלום כיון שאינו נאכל:
אבל בדבר שיש ריוח בעירוב הזול למה לא ניחוש כמו במפקיד ושולח כו' (ולכן לא הביא הר"ן ראי' מזה כלל):
יא אמנם נלפענ"ד דצ"ל דמ"מ יש חילוק בין מוכר לנפקד ושליח דדוקא בנפקד ושליח דלא איכפת להו בטיב הסחורה כלל (רק שלא יהיה ניכר כ"כ) לכן חיישינן לזיופא שיערב כל שהוא בזול כדי להרויח:
אבל במוכר שהסחורה היא שלו לא חיישינן כלל שיערב דרך רמאות וזיוף דבר שאין דרכן מצד הזול דכיון שאין דרכן בכך לעולם מסתמא היינו משום שמקלקל (או שאינו מתקבל לפי טבעי בנ"א בזמן ומקום זה מאיזה טעם שיהיה) הרי יחוש להפסד סחורתו ויצא שכרו בהפסדו (ועיין רי"ו נט"ו הנז"ל במ"ש אפי' הוא בזול אם הוא דבר שמקלקל כו' סיים כי הסוחר אינו רוצה שיתקלקל סחורתו) ומעין אומן לא מרע נפשי') וגם אין לחוש נמי שמא יערב דבר שהוא בזול כדי למכור בזול כו' (וזהו לשון להגדיל המדה שבסה"ת סי' ק"ס גבי משקין וכ"ה בפסקי תוס' רק לשון התוס' להרויח כו' שמזדייף כו' למ"כ) משום כיון שכולם אין דרכן בכך כלל לעולם ואם זה יערב היינו דרך רמאות וזיוף. וזה לא חיישינן במוכרים (ואלו גם המרדכי ורמ"א ס"ה גבי אומן הנ"ל ר"ל עד"ז ומיירי כשאין דרכן כלל וזה דומה ליין רמונים כו' וצ"ע אי"ה) ועפי"ז א"ש נמי מה שהביא הב"י לענין מורייס הסברא שכתב הרשב"א לענין מפקיד ושליח אדמחליף ביין יחליף במים כו' ולכאורה גם ע"ז קשה ממשקין דגם שם נימא כן אלא דזה לא שייך כ"א היכא דהחשש הוא ענין זיוף אבל במוכרים הכל תלוי רק בדרכן ואין דרכן דכשדרכן חיישינן ולא שייך לומר אדמחליף כו'. שהרי מים אין אל ויחוש לקלקל כו' וכשאין דרכן בלא"ה לא חיישינן כלל כנ"ל (וזהו שגם הרשב"א לא הזכיר סברא זו לענין מוכרים כו') ועפי"ז נשמע ממילא דמה שיש לכאורה סברא להקל בענין בגדים דאדמערב פשתן יערב צמר גפן שהוא בזול יותר גם מפשתן זה אינו דבמוכרים ע"כ לא שייך זה כלל (דאולי פשתן טוב יותר) אלא הכל תלוי בדרכן ואין דרכן רק נצטרך לומר לפי"ז דהיתר הבגדים היינו לפי שכולם אין דרכן כלל לערב פשתן בצמר לעולם כו' אמנם אף לפי"ז צ"ע בזה"ז דכיון שהא דדרכן ואין דרכן משתנה מזמן לזמן אין ראי' מזמן הקדמונים לזה"ז כו' וכמו דחזינן במורייס שנשתנה מזמן הגמרא לזמן הזה מדרכן לאין דרכן כמ"ש הרשב"א ור"ן אולי כמו"כ בבגדים נשתנה להיפוך והיה ראוי לבדוק ולחקור ע"ז כמ"ש התוס' וטוש"ע שם ס"ו גבי שכר (ול"ד למ"ש רמ"א וש"ך סי' פ"ג ס"ה) אלא שי"ל דדוקא בדבר שבימי הגמרא היה דרכן לערב כמו בשכר אין להקל לומר שנשתנה בלי בדיקה וחקירה אבל כל שבימי הגמרא היה אין דרכן סמכי' מסתמא שכן הוא גם עתה. (אך כבר העיד בס' ח"א שבדק ע"פ נסיון ומצא כו' ורחוק לומר שזה היה דרך מקרה וגם ידוע שבסביבותינו עושים גיוואנט פשוט מתערובות צו"פ. וא"כ הרי חזינן שנשתנה וא"כ המהדרים להחמיר תע"ב):
יב וכ"ז מה שיש לדון בסתם בגדי צמר לפענ"ד. ובמאטקעס דנד"ד לפה"נ יש להחמיר יותר מג' טעמים. (א') מצד השינויים שנראה בהם דהרי זה ריעותא לפנינו ויש לחוש יותר בפשיטות כיון שחזותן מוכיח עליהן שיש בהם תערובות בעצם בכוונה רק שרבים אומרים שנוטה דעתם שהתערובו' היא מצמר גפן אבל כיון שעכ"פ וודאי יש תערובו' ממילא ודאי יש לחוש ג"כ אולי מערבין פשתן (ובפרט שניסו בביתי צו"פ ואינו ניכר) ואף שיש מאנשים שרוצים לתלות השינויים מצד שנעשים ע"י מאסינע. מ"מ מאן מפיס ומידי ספק לא נפיק ונרא' דעכ"פ בכה"ג הוי ספק דאורייתא דהנה כעת בא לידי תשו' פנ"י וראיתי בחי"ד סי' ח' בתשוב' שם בדין החוטין שלמראית עין מסופקים אם הן מקנבוס או מפשתן שכתב שהרי זה ספיקא דאורייתא ולחומרא וזה נרא' דבר פשוט (שהרי זה כחתיכת ספק שומן ספק חלב) ולא הוצרך להאריך שם אלא להוכיח שגם שום בדיקה באש וכה"ג אינו מועיל נרא' שיש חיזוק מזה להחמיר במאטקעס דנד"ד מצד השינויים שעי"ז הרי הם בספק גמור כו' והיינו אף אם יונח שטבע כלי המאסינע שאף מצמר נקי יוצאים ממנה החוטין בשינויים כאלו דלכאורה הרי לפי"ז אין כאן ריעותא כלל וכההיא דאמרינן גבי סכין שנמצאת פגומה כששיבר בה עצמות דהלכה כר"ח פ"ק דחולין (ד"י) דעצם ודאי פוגם כו' ופי' מוח"ז רבינו ז"ל סי' י"ח להרשב"א והר"ן) דהיינו טעמ' משום דאז אין הפגימה ריעותא כלל וכ"כ עוד סי' כ"ד ססק"מ מ"מ בנד"ד אינו מועיל כלום דדוקא בכעין התם דזולת ריעותא דפגימה הרי היתה עומדת בחזקת היתר משנשחטה רק ע"י הפגימה נולד ספק ע"כ כשידענו סיבת הפגימה והרי זה כליכא ריעותא ממילא בחזקתה עומדת אבל בנד"ד שבעצם וראשונה באו חוטין אלו לפנינו בספק למראית העין מה מועיל שנסלק הריעותא אין זה אלא דליכא הוכחה לאיסור אבל הרי גם להיתר ליכא הוכחה וממילא כיון שא"א להחליט בטביעת עין שהן מצמר לחוד אלא שלפי מראיתו נולד ספק שיש בהן תערובות פשתן הרי זה ספק דאורייתא וכמו בחוטין ספק קנבוס ספק פשתן הנ"ל דג"כ ליכא שום ריעותא והוכחה לפשתן יותר מלקנבוס. אלא כיון שלמראית עין א"א להחליט שהן מקנבוס הרי זה ספק דאורייתא כו' וה"ה בחוטין דנד"ד אלא שלכאורה יש לומר דכאן הרי זה כעין ס"ס ספק שהן מצמר לחוד ספק בתערובות ואף את"ל שיש בהם תערובות שמא צ"ג. אבל צ"ע אם יתקיים כאן כל תנאי הס"ס שנזכר בפוסקים (מתהפך כו' משם א' כו' וכה"ג). גם יש לומר שלעומת זה יש ג"כ כאן כעין ס"ס לחומרא (היינו כשיונח שיש תערובות) ספק פשתן ואף את"ל צ"ג שמא הלכה כמהר"מ דלענין ציצית אין תקנה לדידיה (במחצה עכ"פ) ומבואר בכללי ס"ס שבמנ"י מחודשי' אות יו"ד דבס"ס כנגד ס"ס אין להקל ואף דיש לומר דמיירי התם דווקא כשעי"ז הוי רחוק מהיתר כמו שרחוק מאיסורא בשוה (וכעין המציאות שבטור ססי' ש"ה שמשם למד המנ"י) ומשא"כ בנד"ד הס"ס לחומרא אינו אלא כשיונח שיש תערובות אבל אם יונח שאין תערובות כלל הרי זה היתר גמור וא"כ נרא' דבכה"ג חשיבא קרוב להיתר מלאיסור מ"מ נרא' שיש לדמותו עכ"פ למ"ש הפוסקים דכל ספק שאינו שקול אלא נוטה יותר לאיסור אין לצרפו (גם) לס"ס וא"כ גם כאן הך ספק הב' דאת"ל יש תערובות ספק פשתן צ"ג הרי נוטה יותר עכ"פ לאיסור מצד דאף בצ"ג שמא הלכתא כמהר"מ כו' הן אמת ראיתי בס' ס"ט סי' קפ"ז סקט"ו חולק על כלל זה (אף דאיתיה בריב"ש) משום שבתוס' דנדה (י"ח) מוכח דאמרינן בכה"ג סמיך מיעוטא דספק הב' לפלגא דספק הא' והוי רובא להיתרא (גם בס' משכנות יעקב חי"ד סי' ל"ד האריך בזה) מ"מ לפה"נ לכאור' גם בתוס' דנדה שם משמע דבעי' עכ"פ שהספק הא' מוכח בגמ' דהוי פלגא ופלגא כו' (ע"ש במ"ש דסתם שליא כו' מחצה כו' ומחצה כו' כדמוכח בפ"ק דב"ק כו') אבל בשאר ספיקות דעלמא לפה"נ שייך יותר סברת הריב"ש מאן לימא לן דהוי מחצה על מחצה ממש ודילמא אף ע"י צירוף המיעוטא דספק הב' לא יהיה רובא להיתרא כ"א פלגא ופלגא ועוד דבכה"ג דנד"ד שבהצד דתערובות יש ס"ס לחומרא דהיינו דגם אם התערובות הוא צ"ג יש ספק שמא הלכתא כמהר"מ נרא' דעדיף משאר ס"ס שיש בספק הב' רק הטייה יותר לחומרא ויש לומר דבזה לכ"ע לא חשבנין ס"ס לקולא ע' תוס' כתובות (ט':) ד"ה אי במ"ש וז"ל דלא חשבינן ס"ס כה"ג משום דהאי ספק שמא באונס היה לא חשבינן ספיקא גמורה כו' דאימר כו' ולפה"נ זהו ממש כעין נד"ד (ומה שיש לומר עוד לכאורה דכאן הרי צמר וודאי יש כאן עכ"פ והתערובות (בין פשתן ובין צ"ג הנ"ל) הוא רק ספק וא"כ אין כאן ספק מוציא מידי ודאי כעין הא דאיתא ביבמות (ל"ח) גבי ספק ויבם נרא' דז"א שהרי התוס' חולקים שם וס"ל דמה דהוי ודאי במקצת אינו מועיל כלום להמותר. גם נרא' דכאן שהספק דפשתן עושה גם הצמר לספק איסור לא שייך כלל הסברא הנ"ל). ומהיות עניני הספיקות וס"ס עמוקים ודאי רחוק להקל מכח הספיקות וס"ס. וידוע שהש"ך ודעמי' נעלו בפנינו מלחדש ס"ס כו'. ע"ב אניח מזה:
ודרך אגב ראיתי עוד בתשו' הנ"ל שתופס בפשיטות במ"ש הרא"ש בה' כלאים הלכך (האידנא) בגדים הנקחי' מעובד כוכבים צריך להתיר תפירתן ולתופרן בקנבוס דר"ל דלא מהני בזה שום בדיקה כו' ולפי"ז נסתר משנ"ת לעיל בריש התשו' להוכיח מדברי הרא"ש הללו שגם מש"ש בריש דבריו בפירוש הבדיקה דמתניתין שמא פשתן מעורב בהן קאי ג"כ אחוט התפירה דז"א דאדרבה א"כ גם בסופו הל"ל רק בדיקה (ומ"ש הגאון הנ"ל בזה אינו מובן לי כ"כ) אלא נרא' דצ"ל לפי"ז דבדיקה דמתניתין קאי אגוף הבגדים ולבסוף הוסיף חומרא בבגדים הנקחים תפורים דצריך להתיר ולהסיר לגמרי תפירתן משום דהתפירה לא היה דרך לתפור בזמנו בחוטי צמר ולא במשי כמש"ש אלא בחוטי פשתן או קנבוס אשר א"א להכיר ביניהם בשום בדיקה לפ"ד הגאון לכן צריך להסירם ולתפור בקנבוס (ברור ידוע מעת הטויי' כו'). ולפי"ז נופל כמעט כל היסוד שנת' לעיל למנהג ההיתר בבגדי צמר בלי שום בדיקה שהרי לפי"ז ה"ה וכש"כ שלשונות הר"ש והרע"ב בפי' בדיקה דמתניתין הנ"ל אגוף הבגדים קאי וכדמשמע באמת פשטות לשונות אלו כדלעיל וגם רמ"א הרי העתיק דברי הרא"ש (ולפי הנחה זו דלשונות אלו שברא"ש ור"ש ורע"ב בפירוש בדיקה דמתניתין קאי אגוף הבגדים יפול עוד ספק שמא לא מיירי כלל בעובד כוכבים אלא (אף) שגם גוף הבגד נעשה ע"י ישראל (וא"ש שלא נזכר עובד כוכבים במתניתין כנ"ל) והבדיקה היא שמא נתערב ממילא במקרה מעט פשתן (וכדחזינן עתה בטליתים). וכן משמע יותר פשטות הלשון שבר"ש ורא"ש ורע"ב ולפי"ז היה מקום לומר שאם גוף הבגד נעשה ע"י עובד כוכבים אף בדיקה לא מהני אלא שבדברי הרא"ש אאל"כ. שהרי גם בנקחים מעובד כוכבים לא אסר רק התפירה עכ"פ) אמנם לפענ"ד אין פי' הגאון הנ"ל בדברי הרא"ש מוכרח (עכ"פ) ותדע שהרי הטור כתב תחילה בהדיא רק בדיקה בתפירה ואח"כ הביא דברי הרא"ש וכמו"כ רמ"א על דברי הרמב"ם שבשו"ע הביא דברי הרא"ש. ולפי הנ"ל הל"ל וי"א אלא נרא' דמ"ש הרא"ש צריך להתיר תפירתן. ר"ל כדי לבודקן ואם ימצאם קנבוס יכול לחזור ולתפור בהם והרי זה ג"כ בכלל מ"ש ותופרן בקנבוס רק (אפשר) דאתי לאשמעינן שלא יבדוק בעודן תפורין אלא יתירן דאז הבדיקה יותר טובה (וזהו ג"כ כוונת רמ"א (וכן הטור) במה שהוסיף להביא מדברי הרא"ש כו') ושוב בלבוש שלפה"נ תופס ג"כ בפי' דברי הרא"ש מעין פי' הגאון הנ"ל אבל לא שבא לאסור חוט התפירה מעיקר הדין רק מדרך חומרא בעלמא שקשה לבדוק בכל המקומות ומובן שגם לפ"ד הלבוש הבדיקה דמתניתין קאי רק אתפירה. דמעיקר הדין סגי בבדיקה ומשא"כ בגוף הבגדים שאף בדיקה א"צ כדלעיל:
עוד יש ללמוד מתשוב' הנ"ל תירוץ לעיקר הקושי' שנת' לעיל בענין היתר סתם בגדים דמאי שנא מכל הדברים של עובד כוכבים שבפא"מ כו' דבאמת זה קשה אף אם נניח שבדיקה בעינן דמ"מ קשה דמ"ש הכא דבדיקה עכ"פ מהני והתם אסרינן בהחלט אלא דלפ"מ שנזכר בתשוב' הנ"ל בענין הבדיקה דמתני' היינו הפשפוש כו' ואם מוצאין בהן חוטין מסופקים שמא הן פשתן הרי הן ג"כ בכלל פשתן ממילא מצד ספק דאורייתא כו' וא"כ יש לומר שזהו ההפרש בין בגדים לבין הנך דפא"מ. ושם מיירי הכל בדברים שאם נתערב בהן האיסור אין אפשר להכיר כלל ר"ל דאף שום שינוי במראה לא נעשה כלל עי"ז אלא מראיתו עומד בעינו כבתחילה ממש ולא שייך בזה שום בדיקה כלל לכן אסרוהו בהחלט משא"כ כאן חוטי פשתן בין חוטי צמר ודאי ניכרין הן. (ומה שמצינו בגמרא בגד שאבד בו כלאים היינו בדרך מקרה לפעמים חוט כל שהוא בבגד גדול וכיון שדבר זה לא שכיח לא חיישינן להכי בסתמא. ובשגם שעובד כוכבים לא חשיד שיכוין רק להכשיל כ"א שיעשה להנאתו ובכה"ג ליכא הנאה כו') ואף אם יטרוף צו"פ יחדו בסריקה וטוי' יש לומר דעכ"פ יהיה ניכר השינוי במראה ששוב לא יהיה דומה ממש כחוטי צמר לחוד ואף אם לא יוכר לעין שיש כאן פשתן בודאי עכ"פ יהיה ספק וממילא יהיה נאסר בספיקא כנ"ל. ולכן אם הבדיקה דמתניתין היינו ג"כ בגוף הבגדים ודאי א"ש ולק"מ למה כאן בדיקה עכ"פ סגי והתם אסורים בהחלט שזהו מטעם הנ"ל אלא אף אם נאמר שבגוף הבגדים אף בדיקה א"צ כנ"ל יש לומר שהטעם הוא ע"ד מ"ש לעיל שזה ניכר מיד בלי עסק בדיקה ועיון והיינו שזה עכ"פ ניכר מיד אם הוא צמר לחוד או שיש בו תערובות דאז ניכר מיד שיש איזה שינוי עכ"פ באופן שיולד ספק תערובות פשתן עכ"פ ולכן לק"מ מה שכתבתי שזהו נגד החוש שלנו שכבר ניסו פה כו' והיה קשה להכיר. דלהכיר שיש כאן פשתן זה היה קשה (אבל ודאי לפה"נ זה היה ניכר שיש שינוי מאותן שהן מצמר לבד וכן מה שכתבתי מד' ס' ח"א שרק עפ"י נסיון הכירו שהשתי פשתן כו' נרא' דג"כ היה ניכר גם מתחילה שיש שינוי (וכידוע באמת שגם הבגדים שהשתי צ"ג והערב צמר המצויין כעת ג"כ ניכר השינוי עכ"פ רק שלא היה אפשר להכיר שהשתי פשתן בודאי (ואולי צ"ג וכה"ג) ודבר זה הכירו רק עפ"י נסיון וכמשמעות פשטא דמילתא דלמה עשו הנסיון אלא שמסתמ' זהו מצד השינוי שראו בהם גם מתחילה כו'). ומעתה נאמר דהיתר הבגדי צמר (אף את"ל דא"צ בדיקה כלל היינו משום דכל שאין רואין בכלל הבגד שום שינוי מהנעשה מצמר לחוד ידעינן בודאי שהיא צמר בלי שום תערובות (אלא דלפ"ז לכאורה באותן שהן מתערובות צ"ג צ"ע קצת) ולחוש שמא מ"מ באידך חלק ממנו יש בו תערובות פשתן. יש לומר בזה וודאי אין דרכן בכך כלל (ומלבד שאפשר יש לומר ג"כ דכיון שבדרך כלל הוא צמר לחוד בבירור שוב שייך לומר דהרי הוא עומד בחזקת צמר ולא מחזקינן ריעותא כלל שמא עירב בו פשתן באיזה חלק כו') רק בענין התפירה שהוא דבר בפ"ע כו' חיישינן וצריך בדיקה (וגם אפשר דרך הוא לפעמים לתפור בכמה מיני פשתן). אמנם ממוצא דבר נשמע דמשא"כ במאטקעס דנד"ד דבאמת יש בהם שינויים ודאי אין להקל וכדלעיל:
ב דלענין ציצית גם צ"ג שנתערב לא דבר רק הוא שיש לחוש לדעת מהר"ם שבב"י שם דבמחצה אין תקנה לדידיה כמ"ש הרדב"ז ומ"א סק"ד והנה בעיקר דעת מהר"ם ראיתי בא"ר באו"ח סי' ט' מתמיה על עיקר מה שכתבו הפוסקים בשמו דאינו פוטר בשאר מינים כ"א צו"פ יחדו. דבתשובת מהר"ם סי' תמ"ד משמע בהדיא דצמר בלחוד פוטר בכל המינים אך עיינתי שם בתשובה ולא יכולתי כלל להבין סגנון דבריו ז"ל מכמה טעמים והעיקר דמשמע דאתי עלה מדכתיב פתיל תכלת ואי ליכא תכלת יקח צמר שאינו צבוע כו' עי"ש והוא תמוה הכי כשהיה תכלת היה יכול לפטור בתכלת לחוד והא קרא כתיב על ציצית הכנף פתיל תכלת וכיון דכשהיה תכלת וודאי לכ"ע אינו יכול לפטור בתכלת לחוד איך כשאין תכלת יפטור בצמר לחוד שהוא במקום תכלת (ומלבד דהאי דאי ליכא תכלת יקח צמר שאינו צבוע כו' זהו פי' בעה"ט שכתב הרא"ש ע"ז שהוא פירוש זר כו'). ועוד שלדבריו יש ג' אופנים לפטור. א' צמר לחוד ב' צמר ופשתן ג' מין כנף. והרי גם מהא דרבא רמי כו' שתים זו שמענו שלש לא שמענו ולא נמצא כזאת לא בגמרא ולא בשום פוסק לפה"נ (גם במקרא אין לזה רמז כלל). ובאמת אני תמה ע"ע בראותי שהגאון הגדול א"ר נחה דעתו בזה ושמח במציאה זו עי"ש ואני איני יכול לעמוד על הכוונה כלל ולולי דבריו ז"ל היה נלפענ"ד דע"כ יש שם ט"ס (הרבה והעיקר) היינו דמ"ש שם אלא או מצמר כו' או ממינו כו' צ"ל אלא מצמר (כו') וממונו כו' וגם זה ע"כ אינו ממהר"ם דלדידיה ג"כ מינו עכ"פ סגי אלא צ"ל לפי"ז שכ"כ איזה פוסק עפ"י שיטת בעה"ט שברא"ש וג"כ לא יתכן דא"כ קשי' רישא שם שכתב דמעיקר הדין בטלית של פשתן מהני ציצית פשתן וז"א לבעה"ט וצ"ל דרישא וסיפא לאו מרועה א' נתנו והוא דוחק גדול אבל מה אעשה שאיני יכול לתקן ולעמוד על הכוונה א"ל ע"ד הנ"ל א"ו שיש הרבה ט"ס יותר מדאי אמנם איך שיהיה הכוונה שם זאת עכ"פ נלפענ"ד דמאחר דלאו מהר"ם חתום עלה שם. אינו כדאי לדחות עפי"ז מ"ש הגמי"י תלמידו של מהר"ם משמו. (בזה"ל מו"ר שי' אמר לי כו' וראיתי שגם תלמידו תשב"ץ ק' כ"כ בשמו סי' רס"ז. וכן שגור בפי כל הגדולים (מהרי"ל אגור תה"ד רדב"ז ב"י ואחרונים) ונוסף על הכל ראיתי בביאורי הסמ"ג למהרא"ש (עשין כ"ו) הביא בשם המרדכי תשובת מהר"ם ולשונו באריכות ומבואר שם כמ"ש כל הפוסקים הנ"ל בשמו ונראה דעל תשובה זו כיון בתה"ד סי' מ"ד במ"ש וכן מצאתי בנ"י (אולי צ"ל במרדכי) בהדי' פ"ק דיבמות דה"פ מהר"ם והאריך שם עכ"ל:
והנה גם מ"ש תה"ד דלא נהגו כהר"ם אלא כהרמב"ם כו' והב"י הוסיף דכן משמע מפשט דברי הפוסקים אינו מובן דהרמב"ם פסק כר"נ ולדידי' ודאי מפורש בגמ' אימא או צמר או פשתן כו' אבל מהר"ם אליבא דרבא קאמר ולדידיה באמת לפה"נ פשטא דגמ' משמע דהא דתניא וכולן צמר ופשתים פוטרים בהן היינו יחדו שהרי הקשה מזה רבא לר"נ ולשון התירוץ אימא כו' משמע דרך דוחק ודיחוי כו' וכמ"ש התוס' ד"ה ור"נ דמש"ה הוצרך אח"כ למצוא תנא דקאי כר"נ כו' וגם מש"ש התוס' (ד"ה ופליגא) דמש"ה לא אמרינן דר"י מדרבנן קאמר דאמורא צריך לפרש דבריו כו' נראה דאין ר"ל דהל"ל בפירוש מדרבנן (דזה לפה"נ נמצא בכ"ד דאמור יאמר סתם חייב ור"ל מדרבנן וכ"ש כאן שא' פוטרין כו') אלא נראה דהיינו מ"ש צו"פ פוטרין כו' משמע יחדו דאל"כ הוי ליה לאמורא עכ"פ לפרש דאו או קאמר כו' גם בתוס' דפ"ק דיבמות משמע בהדיא לפע"ד דס"ל כמהר"ם דשם ד"ד ע"א פרכינן תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו (דעשה דוחה ל"ת) וכתבו התוס' דהנך רבנן היינו ברייתא דפרק התכלת הנ"ל דאיתיבי' רבא לר"נ מינה. ומסקינן בגמ' שם ע"ב דכולא משעטנז נפקא וכתבו התוס' וא"ת ודילמא כדרבא לחוד קאתי כו' ויש לומר דהכי משמע לא תלבש שעטנז צו"פ יחדו גדילים תעשה לך מהם הרי נרא' בהדיא דאף דעיקר הדרשא דסמיכות אתי לכדרבא דצו"פ פוטרים בכל המינים מ"מ ממילא נשמע מזה היתר כלאים היינו דהפי' דגדילים תעשה לך מהם דמזה יליף רבא דצו"פ פוטרין כו' ארישא דשעטנז צו"פ יחדו קאי דדוקא בכה"ג פוטר וע"כ ממילא ילפינן מזה דעשה דוחה ל"ת (ולפי"ז הרי מעיקר הדרשא מוכח הפי' כמהר"ם כו').
והן אמת דלכאורה הדבר תמוה דהתוס' שם סיימו כדמוכח בנזיר (נ"ח) כו' ובאמת בסוגיא דנזיר לכאורה מוכח להיפוך דתחלה אמר שם דילפינן הא דעשה דוחה ל"ת מדתניא לא תלבש שעטנז הא דגדילים תעשה לך מהם. ופרכינן ומאן דנפיק מראשו מאי טעמא לא נפיק ליה מגדילים אמר לך לכדרבא הוא דאתא דרבא רמי כו' הרי נראה בהדיא דלפי דרשא דרבא לא נשמע מזה דעשה דוחה ל"ת והיינו ע"כ דמאי דאמר צו"פ פוטרין כו' או או קאמר כו' וע"ש בתוס' אך ראיתי בשט"מ שם בשם תוס' הרא"ש שפירש הא דאמר לך לכדרבא הוא דאתי לאו כדרבא ממש קאמר אלא כדיוקא דרבא כו' ומובן דהתוס' ע"כ נמי הכי ס"ל דהיינו דרק אותו מ"ד דנפיק עשה דוחה ל"ת מראשו ס"ל הך דגדילים כדיוקא דרבא ואו או קאמר כנ"ל אבל רבא גופ' וכן הא דאמרינן שם תחילה דיליף מדתניא לא תלבש כו' כנ"ל ס"ל הדרשא דרבא ע"ד הנ"ל בתוס' דיבמות ותרתי ילפינן מדרשא זו כנ"ל שכן מוכחת הסוגי' דיבמות כנ"ל (ולשון נזיר משונה) וא"כ גם הרא"ש שבשט"מ ס"ל כהתוס' וכמהר"ם (אלא שלפה"נ יש שם קצת ט"ס) שוב עיינתי שם דהרא"ש משמע דאינו מפרש ע"ד התוס':
כללו ש"ד שלפה"נ דעת מהר"ם שכתבו הפוסקים בשמו חזקה היא אליבא דרבא ולפה"נ (כמעט) שאין בראשונים מי שיאמר בפירוש בענין אחר זולת הרמב"ם וסייעתו שפוסקים כר"נ דלדידהו ודאי א"א לומר צו"פ יחדו פוטרין בשאר מינים אלא או צמר כו' כדאיתא בגמ' בהדיא כנ"ל אבל להפוסקים כרבא יש לומר דכו"ע ס"ל כמהר"ם אלא שלפי"ז צ"ע על רמ"א שפסק הלכתא כהפוסקים כרבא למה לא הגיה כלום אמ"ש דאו צמר או פשתן פוטרין בשאר מינים (גם על הטור קצת קשה לפי"ז דאף שהוא לא כתב בהדיא דשאר מינים חייבים מדאורייתא מ"מ מסתמ' בדעת אביו הרא"ש קאי) ואולי נשא רמ"א פנים להמנהג שבתה"ד בזה וכן משמע מלשון מוח"ז רבינו ז"ל שכשהביא דעת מהר"ם לא כתב בפירוש שיש חולקים ע"ז אלא כתב אעפ"י שאין המנהג כן כו' **(אלא ששוב ראיתי (וכ"כ אצלי מכבר) דמה שנתב' לעיל דמפשטא דגמרא ותוס' משמע כמהר"ם אינו מוכרח דיש לומר דסתם לשון צו"פ פוטרין משמעו בין יחדו ובין כ"א בפ"ע ולכן הקשה רבא לר"נ דלדידי' א"א ביחדו כו' וכמו"כ מ"ש התוס' דמש"ה הוצרך במסקנא לאשכוחי תנא דקאי כר"נ כו' דלומר דאו או דוקא קאמר זהו דוחק. וכמו"כ מ"ש התוס' (ד"ה ופליגא) דאמורא צריך לפרש דבריו הוא מהאי טעמ' דמדלא פירש משמע דבין כך ובין כך שרי ואי מדרבנן הוי לי' לפרש דבדוקא או או כו' ונמצא דלרבא יש לומר דבין כך ובין כך שרי והיינו בזמן התכלת ובזה"ז יחדו א"א ובכל אחד בפ"ע כדקאי קאי ושרי אבל מה שנתב' לעיל מדברי התוס' דיבמות נרא' ודאי ראי' נכונה דכמהר"ם ס"ל ושכן פשט עיקר הדרשא דרבא כנ"ל (אלא שעכ"ז מש"ש וכן מוכח בנזיר כו'. עדיין צ"ע קצת דהוכחה משם לכאורה ליכא וצ"ל דזהו מצד לשון הברייתא דשם גדילים תעשה לך מהם. דאילולי זאת היה מקום לומר דהדרשא דרבא בסמוכים אינו ע"ד שיהיה נשמע הדרשא במשמעות הפסוקים ממש אלא מצד הסמיכות דרשינן מבחוץ כנ"ל לומר שצו"פ הנזכר סמוך פוטרים כו' אבל מלשון הברייתא הנ"ל (שהוסיפה. תיבת מהם) נשמע שמצד הדרשא דסמיכות מפרשים כן במשמעות הפסוק ממש דתעשה לך מהם ר"ל משעטנז ע' מהרש"א על ת"י דיבמות שם ריש ע"א) צו"פ יחדו דרישא דקרא:
וכן רבא קאי כברייתא זו ודפרק התכלת שהן הן הרבנן שביבמות כמש"ש
** (ג) חשש מצוה הבאה בעבירה וברכה לבטלה בכל יום והוצאה לרה"ר בשבת וביטול מ"ע הרי כל זה ניתוסף על חשש שעטנז. ונרא' דמהאי טעמא אף אותן אנשים שאינן נזהרים מבגדי צמר אין מי שיעשה טלית ממיני צמר דריגא וכהנה שבחנות (דאם באנו להקל במאטקעס אלו למה יהיו נמנעים גם ממיני צמר שבחנות אלא שהוא מטעם הנ"ל) וה"ט נמי שהיו נמנעים מטליתים דאנסקער כנ"ל ובאמת לכאורה כיון שאין חיוב כלל לקנות טלית אלא שמ"מ הכל זהירים לקיים מצוה גדולה זו ששקולה כנגד כל המצות א"כ איך יכניס א"ע לכתחילה לספיקות הנ"ל ואפשר שיותר טוב להתפלל בלא טלית (ובפרט כשיש טלית קטן) מלהכניס בספיקות הנ"ל:
יג ועתה אבוא לחשש(ב) דתערו' צמר גפן ולכאורה הוא טרחה שלא לצורך דממ"נ אם יש לחוש לתערובות הרי קם ליה בדרב' מיניה חשש פשתן כו' ואם לאו כו' אלא לפי מה שאומרים העולם(ותולין מדעת עצמן) שהמציאו' הוא בנד"ד שנעשים מתערובות צמר עם צ"ג כנ"ל אלא שהצמר הרוב כו' אמרתי לדבר בזה והנה מלבד שא"כ (וכמו שמורה תמונתן) מאן לימא לן שאין הרוב צ"ג. ופשוט שיש כאן ב' חששות גדולות לציצית א' דעת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע דשאר בגדים פטורים מדאורייתא כו' והב' דעת מהר"ם דבזה"ז דליכא תכלת אף ציצית מצמר אינם פוטרי' כ"א במינם (מדאורייתא) אנא אף אם נחליט שרק המיעוט הוא מצ"ג הנה מ"ש המ"א שנ"ל דאזלינן בתר רובא אינו ברור כ"כ וצ"ע למעשה מכמה טעמי' לכאורה (ומאפס הפנאי כעת ארשום רק הערות):
א דמש"ש המ"א בסק"א דאזלינן בתר **(התוס' כנ"ל. ולכן נשמע ממילא מדרשא זו הך דרבא והך דעשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' שם ומשא"כ לאותו מ"ד דדריש בנזיר מראשו ס"ל הדרשא דסמוכי' דציצי' כדיוקא דרבא היינו דרך דרשא מבחוץ להשמיענו צו"פ שנזכר בקרא פוטרים בציצית הסמוך אבל לא שמשמעו דוקא יהיה קאי סופו ארישא ממש כו') עכ"ה:)** רובא יש לומר שכ"כ רק לענין דעת הרי"ף ורמב"ם דעלה קאי אבל לא לענין דעת מהר"ם (וכמ"ק ברדב"ז ומ"א סק"ד) גם דהפ"מ הביא מ"ש התוי"ט דלדבריו אם אינו מינו ממש לא בטל (ברובו) ובנד"ד צ"ג עם צמר נראה דהוי מין בשאינו מינו. ולא דמי לצמר גמלים דרק בשם לווי אבל צמר גפן מין אחר לגמרי לפמ"ש ח"ד סי' צ"ח ססק"ג. דאו"ה ס"ל דאזלינן בתר לשון בנ"א ואף להאומרים שם דאזלינן בתר לה"ק מ"מ צ"ג נראה דהוי מין אחר לגמרי (בפרט לפ"מ ששמעתי שהבאוול שלנו אינו צ"ג כלל אלא ממין עשב). שהרי צ"ג מין עץ או מין זרע הוא ע' רש"י ותוס' שבת כ"ז סע"ב והגם שהקשה ע"ז דלא שייך בזה הסברא דכשיבשל יתן טעם הרי מסיק עפמ"ש ביו"ד ק"ט די"א דמבשא"מ (ביבש) מן התורה לא בטל דאחרי רבים דוקא במינו (כסנהדרין) דלפ"ז דברי המ"א במחלוקת הן אמת דביו"ד שם בק"ט בש"ך סק"י הניח בצ"ע סברא הנ"ל דא"כ אף ס' לא מהני אך הרי ראיית מהרא"י מהתוס' שבש"ך שם חזקה היא אלא שהש"ך דוחה דהתוס' מיירי כקמח בקמח וס"ל דהוי כלח בלח (וכמש"ש בסק"ג כיון דנבלל. וא"כ גם בנד"ד בטרפן זב"ז וטוון יחד נראה דג"כ נבלל יפה (לכה"פ) כקמח בקמח ולכ"ע הוי דאורייתא במין בשאינו מינו והגם דלכאורה הרי כאן לא שייך טעם כעיקר כו' הרי גם קמח בקמח (בלי אפי' ובישול) לא שייך טעם כעיקר דאין הטעמים נבללים ונבלעים זב"ז וכבר הקשה זה בח"ד שם ותירץ דבאמת גם ביבש כשאוכל (כל) התערובות ביחד מין בשאינו מינו הוי דאוריי' כו' ולכן בקמח שיש בילה הוי כאוכל ביחד ולכאורה ה"ה בנד"ד (בפרט בבגד שנושא כולו ביחד כו' ע' לקמן אי"ה). ואף את"ל דלפ"מ שהסביר שם דהיינו טעמ' משום דכשלועס מרגיש טעם האיסור בפיו כו' (ומש"ה בעינן ס') נראה דזה לא שייך כאן אבל הרי לפמ"ש הח"ד גופ' סי' צ"ח סק"ג לתרץ דברי רמ"א דבתר שמא אזלינן ועיקר ראייתו מהך דקמח בקמח בשאינו מינו הוי דאורייתא אף בדליכא טעם. והיינו דגמרינן זה מזרוע בשלה דלא אזלינן בזה, בתר רובא אלא בעינן ס' לבטל הגוף דאינו מינו שכתב דהיינו טעמא דרמב"ן דבנתערב ממשות ל"מ קפילא בלא ס' כו' (ומסיק די"ל שזהו אליבא דכ"ע כו') וע"ש שהאריך (והגם שלע"ע לא עמדתי כ"כ ע"כ דבריו אבל זכרוני שמכבר עלה ע"ד לפרש בכעין זה דברי רש"י שבסוגיא דזרוע בשלה בהא דס"ל דתרתי בעינן קפילא וס' דהיינו דס"ל דמזרוע בשלה ילפינן דלבטל הממשות בעינן ס' וזהו מדאורייתא דלמוד גמור הוא (ודלא כמ"ש הפוסקים בשמו ואפילו מין במינו) וטעמא לא בטל הוא מילתא אחריתא ובעינן קפילא וזהו מדרבנן (ע"ש ברש"י (דצ"ח) ובכל הסוגיא ובפרט סע"א ד"ה ושניהם ושם ע"ב ד"ה דמדאורייתא כלו' כו'):