דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
הקדמה
לה' התודה כי הביאני היום לשמחת לבבי להעלות תודתי אשר נדבתי. חלק או"ח. (כן ישעשע רוחי ברצות ה' בהוציאי יתר החלקים). עתה גליתי מעלי תלונות אנשים רבים על אשר פסחתי עליו בראשונה. ולו משפט הבכורה. ומרבים העם המתאוים לאורחת חיים. ועתה שלמתי אשר נדרתי:
החלק הזה חלקתיו לשני שערים. שער הראשון הפונה קדים כתבנית חלק אה"ע בשו"ת. שער השני הנהו לקוטים מביאורים על ב"י ושו"ע אאזמו"ר ז"ל ולקוטי קו"א כתבנית שו"ע רבינו ז"ל וגם שו"ע יו"ד על איזו הלכות. (והמדפיסים כינו בשם ביאורים. בטעות). שבדעתו הי' למלאות החסירים בשו"ע רבינו ז"ל כדמותו וצלמו עם קו"א. וזה מעט אשר מצאתי. כי נאבד מאורך הזמן. כי כל לקוטי שער השני העתקתי מכתב ישן נושן. עד כי כבדו מזוקן להכיר תמונת האותיות. והשחתת תמונתן יעידו ויגידו כי המה מילדי רעיוניו מימי קדם ועלומיו:
ממקומות רבים כיהל עליהם אור ס' ד"נ. קמו חכמים ויברכוני. ובתחלה יכבדוני. כי גליתי לאור עולם חמדה גנוזה מימים רבים. כי"ק מאאמו"ר הנזצ"ל. ששים ושמחים בו ובתורתו. אשר ברוחב מעין בינתו שטף מים רבים. עובר על גבול הנהר היוצא מעדן חכמתו. ומבין גלי ים התלמוד חפר ומצא להם בארות מים. מי מנוחות מעומקי תהומות. ובין נאות דשא ישאוב צח שפיים המגשב בנן אלקים. בהמיה נעימה. בהלכה ברורה. ובין נקיקי הסלעים מצא בקעה יורד תהומות מעלה ומוריד. מראשונים ועד אחרוני'. שדרכו לדייק גם ככל דברי האחרונים. אולם במה שמיחידי חכמי הדור מצאו זאת למחסור. וכאיבוד זמן יחשב בעיניהם כל מעינו בם. לא היטיבו אשר דיברו בזה. ואתם הסליחה. והלא מפורש יצא מחכמי התלמוד הלכה כבתראי. וכן כפוסקים דור אחר דור אחרון עדיף. הן אמת דבתשו' מהר"ם אלשקער סי' נ"ג כתב דרק עד חתימת התלמוד אמרו הלכה כבתראי אבל בפוסקים הראשון חביב עי"ש. אבל איפה אם נחליט כדבריו. הרי מצוה עלינו לשמוע דברי מי שקדמו. הלא הוא מהרי"ק בשפ"ד נ"ג ושצ"ד נ"א שכתב בהיפוך מדבריו. וס"ל שגם כפוסקים הלכה כבתראי. וכדבריו הכריע רמ"א בח"מ סי' כ"ה וע' ש"ך שם סקכ"א. וע' תשו' הרא"ש כלל נ"ה סי' ט' בהצעה ב' שכתב על עצמו דכיון שאמרו מאביי ורבא הלכה כבתראי הילכך דידי עדיפ' משלהן עי"ש. וע' מ"ש רי"ו נ"ג ח"ב בת"ח שמורה הלכה כו' ודימה להדדי אם פשט במשנה כו' או מגדולי האחרונים כו' עי"ש. חרי דכל הגדולים הנ"ל ס"ל דגם בפוסקים האחרון עדיף. ומי נתן הדבר לשיעורין וגבולין דעל האחרונים הקדומים כיונו ולא על האחרונים הנמשכים מזמן לזמן. ואין מקרא יוצא מפשוטו אל השופט אשר יהי' בימים ההם כתי'. כי לא אלמן ישראל בכל דור וזמן מברוכי ה' וגדולי המורים. חכמי עדה וגאוני ארץ. ונוסף ע"ז שגם היתד הגדול שתקעו אהלם על תשו' מהר"ם אלשקער הנ"ל. הכי אסר איסור לענות נפש מלעיין בדברי האחרונים. ורק לענין לקבוע הלכה ס"ל דסמכי' על הראשון שקדמו. אבל ברור שגם איהו ס"ל דחיוב הלימוד הנרצה ללמוד בכל הפוסקים מראשונים ועד אחרונים. וכן היאות למי שמלבשתו ענוה ויראה ליתן יקר לכל דברי חכם. כי כל עם ה' קדושים ומושרשים באותיו' התורה וענפיהם מרובים. ומכל אות ואות יציצו פרחים. ינצו רמונים. תלי הלכות המתחדשים לבקרים. מכל נפש ונפש. מאות הנבחר לו לבדו. ואין זולתו חלק ונחלה בגבולו. עד שיכלו כל הנשמות לעת קין הימין. ואז נזכה לתורת ה' תמימה אמן:
ולזה כיונו חז"ל באמרם הוי שפל רוח בפני כל אדם. כי בהכרח ימצא יתרון דעת בכל אחד מה שאין בשני הגדול ממנו. ולטעם זה הפליגו מאד חז"ל מדת ענוה. שהוא יסוד כל המדות וקנין השלימות בנפש המשכלת. וכמ"ש עקב ענוה יראת ה'. דעקב הוא לשון סוף. דר"ל שסוף ותכלית כל המדות טובות עד שיהי' כל מדה נכונה ולא תחסר כל בה. זה תלוי במי שיש לו מדת ענוה. וע' בעקרים פ' ל"א מ"ג בענפים שכ"כ עי"ש. וע' במשוח"ט מ"ז י"ט כסי' י"א בפי' מלת עקב. וכן מסקינן בערכין (י"ו) דאפי' ענוה שלא לשמה גדולה מכולם. וע' תוס' שם דפי' שלא לשמה כפשוטו משום גאוה עי"ש. דלהרגיל בה גם שלא לשמה יבא לשמה לענוה אמיתית. וכמ"ש התוס' ביבמות (ק"ג ד"ה המסוליים) בפירושם על סתירו' המדרשים. דאף דהא בלא הא לא סגי אבל ענוה גדולה מכולם. דכל המדות נולדי' ונצמחי' ממנה. וכן אמרו בפרט על דברי תורה שאין מתקיים אלא במי שמשפיל דעתו עלי'. ופשוט הכוונה שישפיל דעתו לקבל ולשמוע כל דברי חכם. שמתוך שילמוד כל דברי הפוסקי' מראשונים ועד אחרונים. מזה יתברר ויתלבן הלכה ברורה ויהיה דברי תורה מתקיים בידו. ומכלל הן כו'. ובמ"כ מאלה המבקרים המשמאילים בדברי האחרוני' להכותם חרם לחשוב העיון במו לאיבוד הזמן. ועכ"ז כל אחד מהם לא נחדל מעסק ידיו לעשות לו ציונים לחקוק בספר דבריו ביגיע כפיו ובזעת אפיו בלהג הרבה ספרים אין קין לדור אחרון לעם נולד. והוא בטח מאשר התעם רוח אהבת עצמן וישכחו מקבת בור נוקרו ואת אביהם לא הכירו. והרגש דמיונם יכסה פניהם כי מימים ראשונים נוצרו. ובגבול ראשוני' יחשבו. אבל מי יגלה מסוה הדמיון מביניהם ונפקחו עיניהם לראות את זמן תולדותם וצור מחצבם. כי בדור אחרון נבראו ובקרבנו המה יושבים. וחיים כולם עומדים עמנו פה היום. כי אז חכמו השכילו יבינו לאחריתם. כי בדבר אשר זדו על האחרונים לחרוץ משפט מעוקל לחתום תורה בלימוד'. ידונו גם המה עפ"י מדתם. ויתנו עוז להבזות בעליהם וספריהם. כי כמקרה האחרונים מקרה אחד לכולם. ומי ילמוד את ספריהם. שגם המה לא עלו השמימה. ומגבול האחרונים לא יצאו:
ועתה שמעו נא חכמי עמי ואגידה. הן באהבה רבה קבלתי ברכתכם. על טוב הצפון שגליתי לפניכם אוצר נחמד ס' ד"נ. שמתי תהלות חכמי' עדי עדיים על חותם לבבי. ועטרה ונזר תפארה לראשי. שש אנכי על אמרות רבים כי העמיקו עיונם בו ומצאו אותו למחית נפשם וארוכה עצומה מיציאת חמה מנרתקה. ובזוהר הרקיע ראו כוכב המאיר עינים בסברות נשגבות ועמוקות. אולם מה ראו על ככה לגמור ההלל על שבה חכמתו ועומק בינתו. ומה הגיע אליהם להתפלא כי יורד לסתר המדרגה עד סוף כל האחרוני'. הלא החכמה מתת אלקים היא. חוק חק בטבע הבריא'. ונגזר מתחילת היצירה בצלם בהיר ושכל מחוכם. מנחה טהורה מעצם השמים היא. וא"כ איפה במה יתפאר ויתהלל חכם בחכמתו. ומה זכות וצדקה יבקש אם רב בינתו. אחר שאצבע אלקים היא וחלק ה' ממעל ובכחו לבדו מאומה לא עשה. אמנם בפעולות המדות וקנינם שבהנה הרשות נתונה והבחירה חפשית לכל אשר יהי' הרוח ללכת. קטן וגדול שם הוא. ואין רסן ואין מתג לאלצו על מסילת הדרך. ולשאוף רוחו בעולם החירות והדרור אין מעצר ואין נדר להשיבו אחור. כי אם בכחו לבדו הוא השולט ומושל ממשל רב על שיא מבצר חוסן הלב המסובב שערי' עם צבאי צבאות גדודים. העומדים הכן למלחמה. בחרב ורומח. חצים וקשת. ובאיש גבורתו יתנפל בנפש יחידה בשדה הקרב. בחרב פיפיות בין חיילים עצומים להפיל העריצים מימינו ומשמאלו. לפתוח שער וללכוד עיר. אך בזאת יוודע כשרון מפעליו ובזאת יתהלל המתהלל:
הגבור הגדול הזה. רב שלל שהוריש בכח גבורתו. הלא המה תרומות מדותיו הנקיי' וטהורי'. ענוה יתירה הי' מדיו. וטלית כסותו טליתן של חכמים. לא גבה לבו ולא רמת רוחו. את חכמתו לא הכיר. ואת בינתו לא ידע. וכל מי שזכה למעט דעה והשכל. קראו אלופי ומיודעי. מחבב ומכבד לכל חכם בכל מאודו. ובפיו הי' שגוד תמיד כולם גדולים ממני ואני להורא' לא הגעתי. ענוותנותו דין גרמו לי' לדייק ככל דברי האחרונים. ודחל וחרד לחלוק עליהם. והיה מיגע עצמו עד למרבה להשוות הדעות למצוא טעמם ונימוקם מדברי הגמ' וראשונים. והיא שעמדה לו לעמוד על אמיתת' של הלכה. וזכה שיהיה דברי תורה מתקיים בידו. וכח היו דבריו במכתבו אלי. עיקר לימוד הנרצה לעיין ולדקדק בחילוקי הדעות וסברות הפוסקים מראשונים ועד אחרונים כמקום שדבריהם ז"ל באים מפורשים ומבוארים בכוונתם ודי לנו בזה. עכ"ל הק':
וכן יותר מהמה היה זהיר וזריז בדקדוקי מצות בכל פרטיהם ודקדוקיהם. והתרחק מרחק רב משמץ חטא הקל כשמרי עקב רב להיות קדוש במותר לו כתוקף עומק אזהרת חכמינו ז"ל באדר"נ פ"ב הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור ואחר נתבונן במתק סוד לשונם בנתנם טעם הרחקה מקל בשביל חמור. וכי איסור עבירה קטנה בעצמה הי' מותר לגמרי. והרי בירושלמי דפיאה פ"א ה"א אמרו השווה הכתוב פורענותיהן של עבירות קטנה כגדולה עי"ש. ונראה דלשון קל סובל שאין זה שום עבירה כלל וקל לעבור עלי'. וכמדומה שראיתי או שמעתי שמפרשים בלשון מצוה קלה דסוכה (ע"ג נ') ומצוה קלה דציצית (מנחות ס"ד) היינו דבקל יכול לעבור ולפטור ממנה. דמצטער פטור מסוכה. (דגם בלילה ראשונה אין רמז בגמ' וראשוני' שמצטער חייב זולת שו"ע מהכלבו. וע' בשערי תשוב' סי' תרמ"ה סק"ה דבחולה שאין בו סכנה גם בלילה א' פטור. ובירדו גשמים לכמה פוסקים פטור נם בלילה א' ע' ט"ז סי' תרל"ט סקי"ז. ועכ"פ בשאר הימים באינו רוצה לאכול פת פטור לגמרי לכמה פוסקים) וכן אם אין לו בגד מד"כ פטור מציצית. ומצאתי להדי' ברש"י דסנהדרין (ע"ד:) שפי' מצות קלה שאין כאן שום מצוה אלא מנהג בעלמ' ע"ש. וא"כ ה"נ יש לומר בלשון חטא הקל נ"כ בכה"ג דאין שום עבירה מצה"ש רק ממנהג בעלמ' ומד"ח וכה"ג. וא' שירחיק גם מזה רק מטעם שלא יבא לחמור. דמי שאינו מתקדש במותר הסוף שיעשה איסור ממש. כמ"ש הרמב"ן ע"פ קדושים. דמי שאינו זהיר מן המותרות יהי' נבל ברשות התורה. וצ"ל דכוונתו נ"כ דמותרות מצה"ד וע"כ יפתהו יצרו שעושה ברשות התורה אבל יש בזה ממד"ח וכה"ג. ומזה שורש פורה ראש ולענה שיבא לאיסור ממש וברשות התורה נבל שמו. ולזאת חי' דרכו בקודש לדקדק מאד בכל דרכיו להזהר מחטא הקל כחמור ממש:
הפלגת עוצם שקידתו ועמלו בתורה ידוע ומפורסם לכל. ואחד מבני ש"ב אדמו"ר הגאון הקדוש מליבאוויץ זצוק"ל הגיד לי ששמע מאדמו"ר שא' על אאמ"ו זצ"ל שמצא בו ממדות הלל וראב"ח. נועדו בו יחדו. וצבי תאומים חברו בו להיות פי שנים ברוחו. והוא יחייב בין עניים כהלל ובין עשירים כראב"ח. כי תגרת ידי הזמן שעברו עליו. הן בימי זריחת שמש הצלחתו ברוב עשרו. והן בעת שפנה שמש גדולתו והמלך דיבר רדה ואזלת ידו בימי מרודו. שניהם כאחד לא בעתוהו מרעיד. לשינוי ההרגש בתכונת לבבו לזוז אותו ממקום קדש. אף צעד אחד לשנות את טעמו ולהפיג ריחו. לבטל ממנו חוקי תורתו באין הבדל והפרש. ולילה כיום. כחשיכה כאורה יאיר בבית מלונו בעומקה של הלכה. וכמה ימים לרגעים אחדים היה בעיניו כאשר עלה להב התורה בלבבו. והיה מפליא לעשות. כאשר ראינו ממנו כמה ענינים נפלאים בזה:
ובהגיעי למדה זו רגע אדבר מעט מענין חיוב לימוד התורה. דהא דרשב"י בברכות (ל"ה:) דס"ל דלא ימוש כו' דדברים ככחבן ואוסר עשיית מלאכה וד"א דחוהו דהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן. ומצינו בכמה מקומות בת"ח גדולים שודאי עשו רצונו ש"מ ועכ"פ היו עוסקי' בפרקמטיא דכל תורה שאין עמה מלאכה כו' וטוב תורה עם ד"א. וע' באדר"נ פי"א בשבח המלאכה. תורה ניתנה בברית ומלאכה ניתנה בברית ע"ש. דבעיקר דין ת"ת מדאוריי' משנה שלמה היא בפיאה פ"א שהוא מן הד' דברים שאין להם שיעור ובירושלמי מוכח דאין להם שיעור בין למעלה ובין למטה. והדין שוה בכל הד' דברים. דאל"כ לא היה כללינהו בחד בבא. וגם תורה אין לה שיעור למטה. ובכ"ש יוצא מה"ת. ומצאתי כן להדיא בקול הרמ"ז ובפי' הארוך מהגר"א זצ"ל שם בפיאה. וכדאי' בנדרים (ח':) האומר אשכים ואשנה כו' נדר גדול כו' משום דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שו"ע כו'. ומדחל הנדר והשבועה על פרק ומסכת' יש להוכיח דאין בזה שום לתאי דאוריי' דאם חי' מדרשא דאוריי' לא הי' חל ע"ז נדר. כמ"ש בתשב"ץ ח"א סי' קמ"א שכ' דאם חיה לאו דלא תסור מדאוריי' לא הי' חל נדר ע"ז עי"ש. ואף שהר"ן בנדרים שם כתב דלאו דוקא דבהכי מיפטר דהא חייב כו' עכ"פ כוונתו לאו מה"ת חייב אלא דאתא מדרש' כמ"ש שם. וס"ל להר"ן דגם דאתא ממדרש' שבוע' חל עלה. והוא כדעת הרמב"ם שהובא בתשב"ץ שם. והתשב"ץ חולק ע"ז כמבואר בדבריו שם. ואולי גם להר"ן דאתא מדרשא ר"ל שהוא דרבנן והדרש' אסמכת' כדקיי"ל בכ"ד. וכדאי' ביבמות (כ"א) דכל התורה פירושו רבנן אלא אסמכת' כו' וכדאי' בקדושין (כ"ד:) גבי עכד בשאר אברים דצריך גט שיחרור הואיל ומדרש חכמי' הוא. וע' תוס' ב"ב קמ"ז ד"ה מנין ומהרש"א שם. ובסנהדרין (פ"ה:) לולב עיקרו דאוריי' ופירושו ד"ס. חרי קרי לפירושו שהן דרשות ד"ס. דאלת"ה יחי' קשה על הר"ן מהא דירושלמי הנ"ל דאין לה שיעור למטה). והרי עכ"פ לדעת התשב"ץ דאין שבוע' חל אפי' על דבר דאתא מדרש'. מוכח ודאי לדידי' דלימוד פרק ומסכת' הוא רק חיוב דרבנן לגמרי בלבד. וליכא לתאי דאוריי'. וגם אא"ז רבינו ז"ל שכ' בשו"ע בה' ת"ת פ"ג ס"ב דחייב מה"ת לקבוע עת גדולה לתורה כמו חצי יום. צ"ל נ"כ כוונתו לאו מה"ת ממש אלא מדרש' ואסמכת' כדעת הר"ן. דהרי הביא בקי"א שם מהירושלמי הנ"ל דאין לה מה"ת שיעור למטה וכן משמע מלשונו שם סס"ב הנ"ל שכ' כמו שקיבלו חכמים בפי' הפסוק ודברת בם. חרי קרי זה קיבלו חכמי'. ומעתה הואיל שחיוב דרבנן הוא. ודאי לא העמידו דבריהם במקום שאין יכולין לעמוד בה לחיות חיי צד במצור ומצוק. ויהי' מוטל בחרפה. ובהדי' אמרו בחגיגה (ה':) שהקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק. ועוד דכל מה שהחמירו על ביטול תורה מיירי במי שיש לו פנאי ומסירם מלבו כפי הג' חלוקות שבתיו"ט דאבות פ"א מ"ג עי"ש. שמבטל ללא צורך לשמוע דברי הבאי וסיפורי מעשיות ודברים בטילים. אבל כשמבטל משום עשיית מלאכה ועסק ד"א פטור. דעשיית מלאכה וד"א הוא ג"כ מצוה כמ"ש הגר"א ז"ל שם בפיאה. וכן האריך להוכיח אאמ"ו הנזצ"ל (בחיו"ד סי' כ"ו) מכמה פוסקי' דהילוך לסחורה חשוב מצוה עי"ש. וא"כ יש לומר דלא חייבו במקום מצוה. וגם להתעסק בד"א הרבה יותר מכדי חייו שרי. דמי נתן שיעורין וגבולין דלהרויח מעט מותר ולהרויח הרבה אסור. דסתמ' תנן יגיעת שניהם משכחת עון. ושקולים זה כזה. רק משום מד"ה לקיים מילי דאבות אמרו הוי ממעט בעסק כו'. דכל ד"א שרי אף כדי להרויח הרבה. מטעם דכל ישראל צרכיהם מרובים וראוי' לפיזור הוצאו'. כדקיי"ל בב"מ (קי"ג) גבי סידור בע"ח למ"ד מסדרין אף איצטלא בת מאה מנה מסדרין לי' דכל ישראל ראוי' לאיצטלא זו. ועל פיזור הוצאו' מוכרחי' להתעסק בד"א הרבה כדי להרויח והכל כדי חייו קרינן כו'. ומצאתי להדי' בס' דרכי נועם בח"מ סי' נ"ז שהביא מכמה פוסקי' דאף לענין ת"ה שתורתו אומנתו מותר לי' להתעסק הרבה. כדי להרויח הרבה. והביא ממהר"ם אלשקער דבכדי חייו לא שייך קצבה דדבר פשוט שיבא על האדם פתאום כמה מקרים שיצטרך ע"ז הוצא' רבה. והוא דבר שאין לו קצבה עי"ש. הגם שמתה"ד סי' שמ"ב משמע דיותר מכדי חייו אסור. היינו רק לפי סברתו שהת"ח שהצבור משלם בעדו מסים דממילא יש קצבה לכדי חייו. ואולי זהו נמי כוונת הרא"ש שהובא בטח"מ סי' ת"ב. אבל האידנ' שהת"ח חייב במסים. אדרב' מסתייע שפיר ראי' מהתוס' שהובא בתה"ד שם מריבית דשרי אפי' יותר מכדי פרנסתו מטעם דאין קצבה לצרכיו עי"ש. והוא כסברת מהר"ם הנ"ל. ומוהריב"ל ח"ג סי' מ"ז חולק לגמרי על תה"ד וס"ל שכל ת"ח מותר לו להשתדל בעסק הרבה דיש עליו הוצאו' אחרות דהאידנ' נתרבו הנדוניות כו' ע"ש. והוא ממש כסברא שכתבתי דכל ישראל ראוי' לאיצטלא בת מאה מנה כנ"ל. וכ"ז מיירי לענין שיהי' נחשב כת"ח שתורתו אומנתו. והוא שבח גדול מאד ומד"ח. אבל לסתם אדם מובן דגם לתה"ד אין מצה"ד שום איסור לעסוק בד"א הרבה. ואולי מה שאמרו אם אין עמלו תורה עמלו ד"א. לאו לקללה אמרו. אלא כפשוטו. דד"א ג"כ מצוה קעביד. ובזה נ"כ משכחת עון. רק שיהי' באמונה:
והנה כ"ז מיירי במי שכבר למד כל התורה ובקי בכל דיני התורה. ורק משום חיוב לימוד התורה. אז יכול לעבור ע"ז מצד טרדת ד"א ולעסק אף הרבה כנ"ל. אבל לא מי שלא למד עדיין ואינו יודע דיני התורה. דיש לתמוה בהא דפליגי בברכות בפירוש דוהגית כו' דרשב"י ס"ל דדברים ככתבן ור' ישמעאל ס"ל דלאו ככתבן אלא הנהג בהן מנהג ד"א. ובמנחות (צ"ט:) נתהפכו בפלוגתתם דרשב"י א' אפי' לא קרא אלא ק"ש שו"ע קיים וחנית כו' הרי ס"ל דלאו ככתבן ור' ישמעאל דא' לבן דמה צא ובדוק כו' דכתי' והגית כו' ופליג אדרשב"ג דא' פסוק זה לברכה כו'. הרי דס"ל דדברים ככתבן. וראיתי בס' ברכי יוסף להחד"א שמכח קושי' זו רוצה לגרום ר' יהושע במקום ר' ישמעאל (דהוי פלטא מיהו חדא) אבל לפענ"ד קשה לגרום כן. דנרא' דכוונתו לגרום ר' יהושע שהוא משום שראה בירושלמי דמייתי שאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם את בנו יוונית א' להם ילמדנו בשעה כו' לכן סבר שהוא בעל השמוע' דמנחות. ובלבד שאין זה הוכחה גמורה. דאולי שניהם כיונו דבר א'. עוד נראה דמאי דא' זה לא א' זה. דר' יהושע בירושלמי מיירי בסתם אדם במי שלא למד עדיין. ור' ישמעאל במנחות השיב זה לבן דמה שלמד כל התורה. ובזה אפשר הי' ר' יהושע מתיר. דלא מיירי בכה"ג. וסעד לדבר ראיתי בר"ש דפיאה פ"א דמתחי' הביא הא דר' יהושע מירושלמי הנ"ל לסתם אדם ואח"כ הביא להא דר' ישמעאל ממנחות למי שלמד כל התורה. ומדהביא שניהם מוכח דר' ישמעאל לאו היינו ר' יהושע שבירושלמי:
אמנם כמו"כ כבר ביאר אא"ז רבינו ז"ל בקו"א לחלק בין חיוב ידיעת התורה לחיוב לימוד התורה למי שכבר בקי בכל דיני התורה. ושש אנכי שעמדתי על דעתו הק' מעצמי ת"ל. רק שאא"ז רבינו ז"ל מפרש הפלוגת' באופן אחר קצת. ולפענ"ד נראה עפ"י הנ"ל לומר בפלוגתתם. דבחיוב לימוד התורה למי שכבר בקי בכל התורה גם רשב"י ס"ל דמה"ת ליכא שיעור למטה. ובזה מיירי במנחות דומי' דבן דמה. ובאיש כזה סותר לי' לעסוק בד"א חרבה כנ"ל ויי"ח בק"ש שו"ע. דלימוד כל היום הוא רק מדרבנן. ומפני עסק ד"א שג"כ מצוה כנ"ל מוקמינן לי' על עיקר חיוב דלימוד מה"ת שאין לה שיעור למטה. (וע"כ קאמר ואסור לאומרו בפני ע"ה. דע"ה נקרא סי שאינו חושש לחיובא דרבנן כדאי' בסוטה ולא שימש ת"ח זהו ע"ה ופרש"י שאינו חושש לחיובא דרבנן. וע"כ אסור לגלות לע"ה שזה רק חיוב דרבנן דלא יחוש לזה. ורבא דא' מצוה לאומרו בפני ע"ה דעוד אמרו שם איזה ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שו"ע. ויש לומר דאינו קורא משום דסובר דק"ש דרבנן. דבחיוב דאוריי' לא הי' עובר כנ"ל. לכן אם הי' יודע דבק"ש יהי' יי"ח לימוד התורה מדאוריי' אז הי' מדקדק לקרות ק"ש כדי לצאת י"ח תורה דאוריי'. וע"כ א' מצוה לאומרו כדי שיהי' מדקדק לקרות). ור' ישמעאל דא' צא ובדוק כו' השיב זה לענין לימוד חכמה אחרת דבן דמה ששמע דמי שלמד כל התורה הותר לו לצי"ח בק"ש ומותר לי' לעסוק בד"א כל היום. הי' סובר דגם לענין לימוד חכמה אחרת כן. וע"כ השיב לו ר' ישמעאל דלא דמי' לד"א שיש בזה ג"כ מצוה כנ"ל. משא"כ לימוד חכמה אחרת. דאף שכבר בא לכלל ידיעות התורה עדיין חיובא דלימוד התורה רמי' עלי'. דלא הותר בברכות רק לענין ד"א דע"ז נאמר ואספת דגנך דרמי קראי אהדדי ע"כ נגד ד"א לבד ת"ל ואספת כו' לדחות קרא דוהגית. אבל לולי ד"א אז הי' קרא דוהגית במקומו לדברים ככתבן. למידרש החיוב תמיד יום ולילה. וכ"מ בריטב"א בנדרים ח' ע"ש. וע"כ אמרי' דפליג אדרשב"ג דא' שהוא ברכה. דס"ל דלנגד שאר דברים לבד ד"א דברים ככתבן. וכ"ע לא פליגי בזה. רק בהא דברכות דמיירי במי שלא למד עדיין ולא בא כלל לידיעות התורה בהא פליגי. דרשב"י ס"ל דבזה חיוב התורה ללמוד תמיד ולא יעסוק בד"א כלל עד שיהי' בקי בדיני' כאשר בא בטענה תורה מה תהא עליה. ור' ישמעאל ס"ל גם במי שלא למד עדיין נא' ואספת כו' והנהג מנהג ד"א ודי שיעשה קביעות עתים לתורה. ושאר כל היום יעסוק בד"א כמ"ש אא"ז רבינו ז"ל בקו"א שם ולהכי ניח' מאי דמשמע במדרש שמואל פ"א דלא סגי בקובע עתים לחוד. וע' בהגהות מחו' הגאון רד"ל ז"ל שכ' שהוא היפוך ממה דאמרו בשבת דבקביעות עתים סגי. ויש לומר דבמדרש שמואל מיירי במי שלא למד עדיין וע"כ בא המשל שם מתינוק. דמי שלא למד דומה לתינוק. וס"ל כרשב"י בברכות דמי שלא למד חייב ללמוד תמיד יום ולילה. וההיא דשבת ס"ל כר' ישמעאל ואנו אין לנו אלא כר' ישמעאל דגם כמי שלא למד עדיין סני לי' בקביעות עתים לחוד. ובמי שלמד ובקי בכל התורה גם מקביעות עתים יכול לפטור ולעסוק בד"א הרבה אם נצרך לו. וכ"ז לגבי ד"א ופרנסה דוקא שג"כ מצוה כנ"ל. אבל למי שאינו צריך לד"א ועוסק אז אין חילוק בין מי שלמד ללא למד שניהם שוים בזה. והחיוב חמור מאד ללמוד תמיד יום ולילה. וכל המבטל את התורה בלי עסק וד"א ויש לו פנאי ה"ז דבר ה' בזה לכ"ע. וע"ז אמרו בחגיגה הנ"ל ג"כ שהקב"ה בוכה על מי שיש לו עת לעסוק בתורה ואינו עוסק**(ובענין זכות הגדול מקובע עתים לתורה. שמעתי בשם אא"ז הרה"ג המפורסם כו' מו"ה אברהם בירך ז"ל מסמילייאן. שפי' קובע כמו דאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"נ אם קובע שעה קבוע ומיוחד בכל יום בלימוד בחוק ולא יעבור כיתד במקום נאמן דנין לי' כמחצה על מחצה. אף שכל היום אינו עוסק בתורה כ"א בד"א. ומכריע ג"כ לכף זכות. ודפח"ח. ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו. דלכאו' יש לסתור דבריו מהא דכתבו התוס' בנזיר (י"ב ד"ה אסור) דלא אמרי' קבוע כמחצה אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור. ניכר לעצמו לא אמרי' כמחצה ע"ש. וה"נ אין שעה זו שלומד ניכר לעצמו משאר שעות היום. דכי נא' דשאר שעות ניכר מצד עצמם שאינן שעות של לימוד דכי לא סגי שלפעמי' ילמוד בשאר שעות ג"כ. אמנם מאשר בינותי בספרים נ"ל בזה. דהנה ידוע מס"ק שניתן מצות על כל שעות היום המכוונים לשעות של מעלה לחבר יומין תתאין עם יומין עלאין. וידוע שבכל אות מד' אותיו' הוי' יש בו ג' צירופי' ובכלל שם הוי' י"ב צירופי' לי"ב שעות. וראיתי בס"ק שלכן אמרו על זמן ק"ש ע"ס ג' שעות. דק"ש הוא יו"ד משם הוי' כמו שאומרי' בק"ש שעהמ"ט אם פגמתי באות יו"ד דק"ש. ולכן זמן ק"ש ג' שעות שהוא לחבר ג' צירופי הוי' מאות יו"ד לג' שעות דלמטה. ולפי"ז יש לומר דה"נ בתורה צריך זמן ג' שעות ג"כ נגד ג' צירופי הוי' מאותו האות דהוי' השייך לתורה לג' שעות. וזהו שאמרו (בע"ג ג') ג' שעות דוקא הקב"ה יושב ועוסק בתורה. דזהו ג' צירופי הוי' לג' שעות דלמטה וזהו החיוב לקובע עתים לתורה. ר"ל עתים דג' שעות המכוונים לג' צירופי הוי' מאותו האות כנ"ל. וה"נ לשאר מצות. והא דלא נתנו חכמי' מפורש זמן לתורה ג' שעות כמו שנתנו לק"ש. יש לומר משום דלפעמי' מבטלים לגמרי מתורה כמו שאמרו עת לעשות ה' הפרו תורתך. וכמו לגבי מצוה עוברת וכה"ג לכן לא שייך לגזור מספר שעות. משא"כ לק"ש מפסיקין אפי' מי שתורתו אומנתו. ועוד בק"ש הזמן ג"כ מדאוריי' דכתי' בשכבך ובקומך וסמכו חכמי' לוותיקין מקרא ייראוך עם שמש. אבל בתורה צריך רק שיהי' זמן לימוד ג' שעות. אבל אין נ"מ מתי ביום יהי' הג' שעות ואדרבה שאין ראוי לקבוע שעה מיוחד דוקא דאולי יהי' לו טרדה ובלבול בשעה זו שקבעה ויהי' בטל לגמרי וכיון שאין לתלות מתי יהי' הזמן ע"כ אמרו סתם. משא"כ בק"ש דא"צ כוונת הלב כדאי' במשנה האומנין קורין בראש האילן כו' דלא בעי כוונה. אין לחוש. ויש לרמז בזה שכתוב גבי ארון ולא יסורו בדי הארון. דהטעם כדי שיהי' מוכן הארון בכל עת לשאת אותו ממקום למקום ע"י הבדים. והרמז דארון היינו תורה דהלוחות היו בו וצריך האדם לשאת עתים בתורה ממקום פנוי למקום פנוי. דאם יהי' לו טרדה ובלבול בשעה שמורגל ילמוד בשעה אחרת רק שלא יחסר מג' שעות. ולפי"ז אין סתיר' מגמ' דשבת דצריך לקבוע עתים לתורה למדרש שמואל דאוסר לקבוע עתים. דבמדרש שמואל מיירי לעושה וקובע שעה מיוחד דוקא וזה אינו נכון אלא יעשה עתים הרבה. ובשבת מיירי שיהי' העתים כמה שעות קבועים לעולם אבל נמי שלא יהי' דוקא שעה זו מיוחד כנ"ל. והשת' שפיר מתוקמ' פי' אא"ז דקובע עתים הוי כמחצה על מחצה גם כפי' התוס' הנ"ל. דכל דבר ניכר לעצמו ג' שעות דק"ש ניכר לעצמו נגד ג' צירופי הוי' מאות יו"ד וג' שעות דתורה ניכר לעצמו נגד אות מהוי' השייך לג' צירופי' דתורה וכן שאר המצות משאר כל היום. שכולם נחלקים בפרטיות לד' אותיות הוי' נגד י"ב צירופי' לי"ב שעות. וכל ג' שעות נגד ג' צירופי' כל אחד ניכר לעצמו לפי ג' צירופי הוי' הנכללים בו. ע"כ הגהה:)**:
ובטרם צאתי אבקש כפרה על שמעטתי את חלק או"ח והדפסתי רק חמשה מאות עקסעמפלארין. כי רב טורח ועמל הי' לי מחלק אה"ע כי אנכי איש מוטרד. ואין לי גורל ונחלה בכאלה חלילה. נוסף לזה כי חדלו ממנו מועטי חסידי' המתנכרים במחנה לקנא קנאת אדמו"ר מליבאוויץ נ"ע. לאמר שעשיתי נגד כ"ק זצוק"ל. במה שהדפסתי תשובת אאמ"ו הגזצ"ל הבנוים לסתור דברי אדמו"ר הקדומים אליו ומדוע לא הדפסתי נם מה שחזר אדמו"ר שקיים דבריו הראשונים. ולא בניתי הנהרסות. אולם קול המולה רק בין דלי חסידים המשיאים גלים ברוח שאון בכסל דרכם להתנוסם בזה דגל חסיד על מצחו תמיד. ולא כאלה חלק ה' בנבוני מדע וקבלוהו באהבה באין הבדל עם ועם אשכנזים וספרדים. ולא הרעו ולא השחיתו בכל הרי קודש ישראל:
ולמען הציל נפשי מחטאת החושדים בעלילות כוזב. הנני קורא ועונה מראש הרים קבל כל עם ולא אסתתר בסתר המדרגה ודבר גלוים שאף לו הייתי מוצא מכ"ק ש"ב אדמו"ר זצוק"ל מה שחזר והשיב על דברי אאמ"ו זצ"ל הייתי חדל מהביאם. יען שלא רציתי לעשות החיבור מקובץ מאחרים. וגם דברי אדמו"ר הקדומים אליו בהכרח הכנסתים כדי שיובנו התשובות. נוסף כידוע לכל שאדמו"ר פקד עלי להדפיס דבריו הק' בתוך ספרו זה. ובפירוש א' בזה"ל אף שכמה פעמים סותר את דברי. עכ"ז חלילה לשנות דבר וחצי דבר. ומראש צורים אראנו כי כן דרך החכמי' מעולם משנות דור ודור זה בונה וזה סותר וזהו כבוד חכמי' ותפארתן ואהבה בסופה ואין זה נוגע בקצה כ"ק ח"ו. ועפ"י פקודתו עשיתי תם ונקי אנכי. ואם יש מאדמו"ר מה שחזר והשיב על דברי אאמ"ו ז"ל. הלא במקומו יבואו בתוך ספרו הק' (שהי' מוכן להדפיסו). נוסף לזה שער אשער שלא חזר אדמו"ר להשיב על דברי אאמ"ו כלום. מאשר ידוע לרבים כי אדמו"ר למען יוכל עמוד בעבודתו הקדושה ותשובותיו לאנשים יחידים לא יטרידוהו. בחר בו במר אבא הגזצ"ל למען הקל מעליו לשאת עמו במשא. באשר הוא לבדו ידעו פנים בפנים. עומק חכמתו ורוחב בינתו לזאת סמך על תשובתו לבדו. ובפירוש יצא מפה קדשו אדמו"ר שהעיד על אאמ"ו שכל פסק הלכה שיצא ממנו אחר עיונו ופלפולו העמוקה מני ים. לא ימצא מי שיהי' כח ומשרה לסתור דבריו. ובתשובה אחת כתב עליו הלכה כמותו בכ"מ. וא"כ לא נפלאת ולא רחוקה היא שלא חזר על דבריו כלום:
אולם אשר ידוע שלא הדפסתי למען להרויח ודי לי שאפטור בהפסד מועט. ורק למען למלאות פקודת אדמו"ר זצ"ל. ולהקל מעלי טורח המכירה. לזאת בחרתי במיעוטו. אולם לפי מיעוט הדפסה חששתי שלא יוסיפו אחרים לגשת בגבולי להדפיסו עוד בלעדי. לזאת נעתרתי מגדולי ורבני הזמן שיתנו חבל גזירתם לקשר ידי עושה עול. ולגדור הדרך בפני כל אדם שלא יגישו למחיצתי. וגם אנכי הרימותי ידי לאסור איסור לכל אדם להדפיסו בלתי רשותי לא חלק או"ח ולא חלק אה"ע לא במדינה זו ולא בח"ל כידוע מפוסקים שכל אדם יכול בעצמו לאסור את שלו. אמנם ישראל כשרים הם ולא נחשדו ח"ו. ושלום על ישראל מאת הדובר שלום:
דובער יהודה ליב בלאאמ"ו הגאון החסיד מו"ה נחמיה זצ"ל גינזבורג