אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן מז

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן מז

סימן מו

(לסימן תרמ"ה)

הב"י כתב שנראה מדברי הר"ן שפירש"י הוא כדברי הרי"ף כו' ולפענ"ד היה נראה להיפוך שהר"ן תופס מדברי הרי"ף כדמשמע מפירש"י היינו שנעקרו לגמרי. והוא ממש"ש דאינו מחוור מדגבי הדס ליכא לפרושי הכי שאם נתקו כו' מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין עכ"ל. הרי משמע דמפרש לדידהו שנתקו לגמרי ורק ע"י אגודה עומדים קיימים העלין דלולב שהן ארוכין כו' ואנו לפ"מ דמשמע מדברי הרי"ף שלא נעקרו לגמרי אלא תלויין הרי גם בלי האגודה מתקיימין עם השדרה וגם בהדס יש לומר כה"ג כו' וטעם הב"י נראה דהיינו דמלשון הרי"ף פשיטא לי' דר"ל שלא נעקרו לגמרי מדכתב והן תלויין בה כו' וח"כ הר"ן שחיבר דעת רש"י עם דעת הרי"ף ע"כ לומר שתופס גם דעת רש"י כהרי"ף ואינו מוכרח כ"כ די"ל מ"ש הרי"ף והן תלויין כו' ר"ל על ידי אגד ועם שהוא דוחק הרי גם אם נאמר דרש"י כרי"ף גם כן צריך לדחוק הרבה בלשון רש"י ומ"מ מה שכתב הרי"ף והוא כעין שבירה קשה מאד לתרץ לשון זה בנעקרו לגמרי ויותר יש לדחוק לכאורה בלשון רש"י במ"ש במתניתין נפרצו משדרה ואינם מחוברים אלא על ידי אגודה ר"ל דכל אורך העלין (זולת עיקרן) נפרצו מהשדרה ולא היו עולין עמו אלא היו תלויין למטה אם לא על ידי האיגוד וכדרך שצריכים לדחוק בלשון רש"י שכתב גבי חריות עליו נושרות דר"ל נושרות בארכן משכיבתן על השדרה כו' לפי' הטור וב"י ומ"ש בד"ל ב' כי חופיא שבו מכבדין הבית ועושין אותו מעלין תלושין ואוגדין כו' היינו רק דוגמא בלבד ור"ל דגם כאן בנפרצו קיבוצם למעלה הוא רק על ידי האגודה ודומה לחופיא כו' (עם שמחוברים בעיקרם להשדרה) ואולי על זה יש לדחוק גם כן בד' הר"ן במה שמחלק בין לולב להדס. והוא דבלא"ה אינו מובן כל כך מאי נ"מ בין עלין ארוכין דלולב לקצרים דהדס לענין שיהא האגד מעמידן. וצ"ל לכאורה דמשמע לי' דמסתמא האגד רק במקום אחד כנהוג למצוה ונפרצו עליו היינו ברוב עלין וא"כ בשלמא בלולב שהענין ארוכים והרבה ביחד שוכבין זה על זה האגד מעמידן משא"כ בקצרים כו'. וא"כ גם בלא נעקרו לגמרי כ"א מעט ועי"ז תלויין למטה י"ל חילוק זה דבלולב יכול להגביהם ויתקיימו במקומם עם השדרה על ידי האגד (א') משא"כ בעלין הקצרים דהדס הרי לא יועיל האיגוד כ"א במקום אחד שבו נאגדו כו'. ומ"ש בהדס מיד הן נושרים אפשר דאינו ר"ל נושרים ונופלים לגמרי לארץ אלא ר"ל יפלו ממעמדם ויהיו תלויין למטה כו' כנ"ל ברש"י או אולי מ"ש מיד לאו דוקא אלא ר"ל דכיון שנתלשו מעט ורק תלויין על חיבור מועט יותלשו ממילא לגמרי בקרוב. ומשא"כ בלולב האגד מעמיד העלין כלפי מעלה ויתקיימו כך כו' ולכאורה ע"כ כפירוש זה דאלו לפירוש הא' הנ"ל מאי קושיא כל כך מהדס מאי פשיטא יותר כל כך נפסול בהדס בתלויין העלין למטה גם בלי איגוד כו' וגם בלולב אגד מאן דכר שמי' כו' משא"כ לפי' הב' הפשיטותא בהדס משום דודאי יפלו לגמרי כו'). (ומ"מ יש נ"מ לכאורה בין רש"י להר"ש גם לפי הנ"ל דלרש"י לפי הנ"ל לא נזכר עקירה כל רק שנפרצו מהשדרה דר"ל (לפי הנ"ל) דאורך העלין נתפרקו משכיבתן על השדרה ותלויין למטה (אולי מחמת רכותן כו' ולהרי"ף מדכתב כעין שבירה משמע ודאי דר"ל כעין עקירה בעיקרן במקצת עכ"פ ולשון הרמב"ם (ושו"ע) נראה כנ"ל לפרש"י כן היה נראה לכאורה לקיים ד' הב"י וית' אי"ה:

אך באמת קשה מאד להעמיס פי' זה בר"ן דקושית הר"ן בהדס ודאי נראה דלאו לענין הדין הוא ולומר דכיון שנושרין פשיטא ומאי קמ"ל דמאי פשיטותא כל כך לומר דל"צ תנא דמתניתין לאשמעינן כלל דנשרו רוב עלין פסול אלא ודאי כוונת הר"ן לענין הלשון בלבד. כלומר דא"כ מאי לשון נפרצו והוי לי' לומר נשרו ובאמת גם מ"ש רש"י ואינם מחוברים אלא ע"י אגודה ודאי לאו דינא קא משמע לן ולומר דגם אם אגדו לא מהני דרש"י לא פסקו כ"א מפרש. וכדנראה מלשונו שדרך פי' כתב כן ולכאורה אגד מאן דכר שמי' ומאי בעי בזה (ואף שי"ל שכתב כן כדי לפרש דעביד כי חופיא שבגמרא גם על הגמ' גופא קשה כו'). אלא ודאי נראה שבא לפרש מאי לשון נפרצו ולא תני נשרו ולפירושו דר"ל נעקרו לגמרי כמ"ש התוס' ורא"ש) ואף שהרא"ש (סי' י"ג) במתניתין גבי ערבה תיקן זה ע"ש לא ניחא לי' לרש"י בהכי ולזה פירש"י שמחוברים ע"י אגודה והיינו כי חופיא שבגמ' (ורבות' קמ"ל במתניתין דאפילו הכי פסול). וע"ז הקשה הר"ן דבהדס ליכא לפרושי הכי כן ר"ל וא"כ הל"ל נשרו ולרש"י י"ל דס"ל דאף דודאי הכי הוא וכדפרש"י בהדיא במתניתן (דל"ב:) גבי הדס נפרצו נשרו מ"מ כיון דתני לשון נפרצו ברישא גבי לולב (לאשמעינן רבותא כנ"ל) תני גם כן לשון זה גם גבי הדס וערבה (וע"ד שפי' הרא"ש במתניתין גבי ערבה לפי' ר"י ע"ש וכ"ש נמי הוא דלפי ר"י נפרצו דגבי לולב וגבי הדס וערבה ענינים שונים לגמרי הם ועכ"ז ניחא לי' להרא"ש דתני הכא דרך אגב וכ"ש די"ל כן לפרש"י דעכ"פ ענינם אחד) והר"ן לא נחה דעתו בזה כו' וכ"ז ניחא אם נאמר דהר"ן תופס גם ד' הרי"ף כרש"י ור"ל שנעקרו לגמרי (ומ"ש הרי"ף והן תלויין בה ר"ל ע"י אגודה וכדי לפרש לשון נפרצו שבמתניתין ולשון כי חופיא שבגמרא ע"ד הנ"ל) אבל אי נימא שתופס גם פרש"י כדמשמע מהרי"ף כו' אינו מובן כלל לא ד' רש"י עצמו במה שהזכיר האגודה וכו' וכ"ש ד' הר"ן מאי קשיא לי' בהדס דאף אי נימא כנ"ל וכפי' הב' דלעיל דמ"ש מיד הן נושרין ר"ל שיפלו לגמרי בקרוב מה בכך עכ"פ עתה שלא נפלו לגמרי עדיין שייך לשון נפרצו ולא לשון נשרו (ובאמת גם אם היה כוונת הר"ן לענין דינא גם כן אינו מובן כל כך דאף אלו הוי פשיטא לן דנשרו פסול מ"מ בעודם מחוברים מעט אף דעתידין ליפול מיד יש רבותא כו'. ושוב ראיתי בריטב"א שרוב ד' הר"ן הוא ממנו דסיים על הקושיא מהדס וכתב דאפשר דאיהו גריס התם כו' ע"ש דיש ט"ס דמוכח ונראה דר"ל שגורס גבי הדס נשרו כו' א"כ מבואר דהקושיא היה רק מצד הלשון). גם ממ"ש הר"ן שדינם של רש"י ורי"ף לא הוזכר לפי שהוא פשוט כו' משמע גם כן יותר שתופס הכל בנעקרו לגמרי כו' ואין להאריך יותר מדאי שבאמת מלשון רש"י עצמו ודאי משמע דר"ל שנעקרו לגמרי כמ"ש התוס' ורא"ש דמלבד דמשמע כן מדבריו במתניתין בד"ה נפרצו ובגמרא בד"ה כי חופיא הרי שמ"ש במתניתין בד"ה נפרדו מחוברין הן בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדים וביותר ממ"ש בגמ' בד"ה דאיפרוד אפרודי ראשיהן מפורדים כו' אבל מלמטה הן מחוברין מזה ודאי משמע בהדיא דר"ל שהחילוק בין נפרצו לנפרדו הוא רק במה שנפרדו מחוברים הן מלמטה עכ"פ ומה שאין כן נפרצו אינם מחוברים כלל כי אם על ידי האגודה כו' גם ממה שכתב גבי הדס נפרצו נשרו משמע ג"כ דס"ל בפי' נפרצו נעקרו לגמרי כו' מכל הנ"ל נראה לפע"ד שגם הר"ן לא עלה על דעתו לפרש ד' רש"י בענין אחר ממ"ש התוס' ורא"ש אלא שתופס בד' הרי"ף ג"כ שר"ל נעקרו לגמרי ולפי זה גם הריטב"א עם שלא הזכיר ד' רש"י כלל מכל מקום ממה שהקשה מהדס כו' וכנ"ל נראה שגם הוא תופס מד' הרי"ף על דרך זה. וע' לח"מ פ"ח מהלכות לולב דפשיטא לי' טובא ממ"ש הרי"ף דעלין הנחתכים מהשדרה קרי חופי' דגם כאן בנחתכים איירי עד שהקשה מזה להמ"מ ע"ש שהחליט כן. (ומשמע דר"ל שנחתכו לגמרי כו') ובתוספות יו"ט ראיתי שכתב בפשיטות שהר"ן הבין בדעת רש"י גם כן כמ"ש התוספות ורא"ש. ושכן הוא דעת הרי"ף ורמב"ם כו' ע"ש וכ"כ הדו"פ דהרי"ף כרש"י ס"ל שנתלשו מעיקרן מהשדרה (וכבר כתבתי שמ"ש הרי"ף והוא כעין שבירה דחוק מאד לפ"ז ואולי לא היה גורס כן או דס"ל שזה קאי אמה שהביא הך דהוצין ועבדינהו חופיא דפרק הגוזל (ע"ש שכן משמע קצת המשך הלשון). ופי' בו איזה פי' הנעלם מאתנו ולא קאי כלל אנפרצו דהכא וקצת משמע כן מד' המ"מ שהשמיט זה כו' ע"ש):

והנה הנ"מ לדינא מכל הנ"ל דאם כוונת הר"ן על דרך שפי' הב"י שתופס ד' רש"י על דרך דמשמע מדעת הרי"ף דלא נעקרו לגמרי ולפי זה ממילא מאי דמסיק הר"ן שדינם של רש"י ורי"ף לא הוזכר לפי שהוא פשוט כו' היינו גם בכה"ג. הרי ס"ל להר"ן דגם בלא נעקרו לגמרי פסול לכולי עלמא (ובנעקרו לגמרי כ"ש דכ"ש הוא) משא"כ אם כוונת הר"ן שתופס ג' דעת הרי"ף על דרך דמשמע מפרש"י דמיירי בנעקרו לגמרי וממילא רק על זה קאי מ"ש שדינם לא הוזכר לפי שהוא פשוט כו'. אם כן בלא נעקרו לגמרי דלכולי עלמא לא איירי מתניתין בהכי וגם אין ראי' לומר שמה שלא הוזכר הוא לפי שהוא פשוט וכ"ש שלדעת רש"י ורי"ף לפי זה הרי הוזכר נעקרו לגמרי כו') אם כן יסבור הר"ן בלא נעקרו לגמרי לכולי עלמא כשר. אך אף אם נאמר דהר"ן סבירא לי' הכי לאו כולי עלמא מודי' לי' בזה דעם היות שבב"י לא הובא מי שיפרש בהדיא דעת הרי"ף בענין אחר (זולת מ"ש בשם הר"ן וכבר נתבאר דלפי הנראה זה אינו וכנ"ל דגם הלח"מ ותוספות יו"ט והדו"פ סבירא להו דגם הרי"ף מיירי בנעקרו לגמרי ושכן נראה גם דעת הריטב"א). מכל מקום הרי המ"מ שהשוה דעת הרי"ף עם דעת הרמב"ם ומסיק דאפי' לא נדלדלו מעיקר חיבוריהן כיון שתלויות למטה פסול משמע ודאי דאף אהרי"ף קאי ודלא כמ"ש הלח"מ דהאי מסקנא קאי רק אהרמב"ם או ד"ע הוא שזה דוחק גדול לכאורה אך ע' לקמן (ומה שהקשה ממ"ש הרי"ף דעלין הנחתכים מהשדרה קרי חופיא לא מכרעא כלל דיש לומר דנהי דעיקר שם חופיא היינו הנעשה מעלין תלושין לגמרי מכל מקום כאן שאמר דעביד כי חופי' היינו בדוגמא לבד וזה שסיים והוא כעין שבירה כו'). גם ראיתי ברי"ו (נ"ח ח"ג) בהביאו דעת הרי"ף הוסיף וכתב ולא נתלשו לגמרי כו' ע"ש ומבואר שם שזה שלא כדעת רש"י. ומיהו עם היות שהמ"מ ורי"ו בטעם שניהם שוים בפי' דעת הרי"ף אינם עולים בקנה אחד ממש לכאורה דמדעת רי"ו מבואר שמפרש שנתלשו ונעקרו ממקום חיבורם בשדרה והיינו מ"ש הרי"ף שנתרו מן השדרה אך לא לגמרי והיינו מ"ש הרי"ף והן תלויין בה ר"ל שעדיין נאחזים בה מעט וזהו כעין שבירה כו' ובאמת שכך מטין פשטות ד' הרי"ף אבל המ"מ נראה שמפרש דמ"ש הרי"ף שנתרו מן השדרה קאי על אורך העלין (לא על מקום חיבורן למטה) ור"ל שאורך העלין נשרו משכיבתם עם השדרה ומ"ש והן תלויין בה הוא תוספת ביאור ור"ל שנשרו ונפרדו כל כך עד שתלויין בה פי' נוטים למטה ביותר (שענין ולשון תלויה הוא כשכל עצמו פונה כלפי מטה והיה נופל לארץ אלא שתולה ונאחז בדבר שנתלה בו) אבל במקום חיבורם בשדרה אין שום עקירה ותלישה כלל (ובאמת שלפי זה מ"ש הרי"ף והוא כעין שבירה הוא דוחק גדול וצ"ל דמצד תלייתן למטה כל כך הרי זה דומה כאלו היה שבירה במקום חיבורם בשדרה כו' וכבר נתבאר דאפשר דהמ"מ לא היה בגירסתו ברי"ף תיבות אלו) או דס"ל דקאי אחופיא דפ' ק הגוזל כנ"ל:

ולבאר יותר ד' המ"מ וגם לבאר ד' הרמב"ם הנה ז"ל הרמב"ם (פ"ח ה"ג) נפרצו עליו והוא שידלדלו משדרתו של לולב כעלי החריות פסול והנה לשון דלדול מצינו בחולין פרק א"ט (מ"ד.) סימנים שנדלדלו ברובן כו'. ושם יש ב' פירושים בדלדול זה. א' מלשון עקירה ותלישה וכ"ה פי' דלדול בכל דבר כמו נדלדלה הכבד פא"ט (ס"ו.). וכן האבר והבשר המדולדלים דפ' העור והרוטב (קכ"ז.) וכן בתוספות שבר"ש פ"ט דמקוואות מ"ד וצפורן המדולדלת במשנה שם. והב' מלשון פירוד עיין רש"י ותוספות בשם ר"ח (שם מ"ב:). וגם בדעת הרמב"ם שם ספ"ט מהלכות שחיטה אין הכרע בפירושו עיין כ"מ שם (וכמו כן לשון נפרצו נראה דסובל ב' הפירושים א' מלשון פרצה שהוא ענין סתירה ושבירה והב' מלשון עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו (ש"א כ"ה) שנאמר שהוא מענין בריחה ופירוד ואפשר ששניהם מעין ענין אחד כי שבירה ותלישה הוא מעין פירוד ממקום שהי' מחובר כו') וא"כ גם לשון דלדול שברמב"ם כאן לכאורה יש לפרשו בב' פנים. אם מלשון תלישה ור"ל שנדלדלו ממקום חיבורם בשדרה למטה או מלשון פירוד וקאי אאורך העלין ור"ל שנדלדלו משכיבתן על השדרה ובלשון תלישה עצמו יש לפרשו גם כן בב' פנים א' שנתלשו לגמרי והכי ס"ל להתוי"ט וע"כ אחר שהביא משם הר"ן שהבין בדעת רש"י ג"כ כתוס' ורא"ש סיים וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם כו' כנ"ל וכן נראה ממ"ש הט"ז בסק"א אלשון השו"ע שהוא גם כן כלשון הרמב"ם (אלא שבסק"ב הביא בשם המ"מ כו'). והב' שנתלש רק מעט ע"ד שפירש רי"ו ד' הרי"ף כנ"ל וכן נראה שתופס המ"א סק"ב (וז"ש שכן משמע ברי"ו ור"ל שכיון שעז"ז). משמע שפי' הכי ד' הרי"ף יש לנו לפרש גם ד' הרמב"ם שבשו"ע עד"ז) והגם שלכאורה בשלמא מה שפי' רי"ו הכי בדעת הרי"ף היינו שנתלה במ"ש הרי"ף והן תלויין בה וס"ל דר"ל בזה שעדיין הן נאחזים בה מעט כנ"ל אבל בדעת הרמב"ם אם הלשון דלדול הוא מלשון תלישה מאין לנו לומר דר"ל שלא נתלשו לגמרי י"ל שלשון דלדול מורה דוקא על תלישה במקצת. שכן הוא ג"כ הפי' בהך דסימנים שנדלדלו וכדפרש"י שם (מ"ב:) שנתלשו בפ"מ ומחוברים כאן מעט וכאן מעט ונראה דזהו עיקר פי' דלדול (והעד הנאמן לזה מהך דפ' העור והרוטב הנ"ל) ומה שא' שם שנדלדלו ברובן היינו לאשמעינן שהתלישה הוא ברוב ולא מיעוט והגם שמלשון הרשב"א וש"פ שביו"ד סי' כ"ד סי"ו ממ"ש חיבור מדולדל הוא מ' לכאורה שלשון דלדול קאי אמקומו' שנשארו מחוברים וע"ע בכורות כ"ה ב' צמר המדולדל כו' (וכלשון דלדולי ריאה כו') ועיין עוד לשון דלדול בזבחים די"ט נימא מדולדלת ודכ"ד נדלדלה האבן. ובפרש"י שם וברמב"ם שם וכ"מ. אך א"כ מהו שנדלדלו ברובן דודאי ר"ל שמקומות התלושים הן הרוב א"כ לשון דלדול קאי על התלישות ומ"ש חיבור מדולדל ע"כ שנקרא כן מצד התלישות בכח שביניהם כנ"ל. או שגם על הנשאר מחובר נופל לשון דלדול וכדלקמן שדלדול סובל עוד פי' ג' והנה אם נפרש דלדול זה שברמב"ם מלשון פירוד והרי נפרדו עליו כשר. הי' נראה לכאורה די"ל דלזה כתב הרמב"ם כעלי החריות. ור"ל (שנתפרדו הרבה מצד) שנתקשו כעלי החריות אז פסול משום דבעינן ראוי לכפות. והגם דלכאורה זהו פסול חרות דברייתא וכדפרש"י ור"ן וכאן איירי בפסול נפרצו דמתניתין ומשמע דב' ענינים הן י"ל דהרמב"ם ס"ל דברייתא הוא פירוש וביאור למתניתין דהא דתניא חרות פסול היינו ביחור ננפרצו דמתניתין ודתניא דומה לחרות כשר הוא ביאור לנפרדו דמתניתין וז"ש הרמב"ם נפרדים כו' ולא נתדלדלו כעלי החריות כשר (דמלשון זה משמע דעכ"פ דומה במקצת לעלי החריות. דאנ"כ ל"ש השלילה). ור"ל דלא נתקשו עדיין כ"כ כעלי חריות ממש וכדפירש"י על דומה לחרות כשר נפרצו כו' כעלי החריות ר"ל שנתקשו ממש כעלי חריות פסול ואף שהלשון נתדלדלו היינו לשון פירוד כנ"ל והל"ל נתקשו כעלי חריות י"ל דהפירוד והקישוי הכל א' דתלויין זה בזה שכן הוא דרכן כמ"ש רבינו ז"ל. אבל זה דוחק גדול ולמה שבק לומר שנתקשו שזהו העיקר לפי הנ"ל וכתב דלדול והעיקר חסר אלא י"ל (בענין אחר) דהרמב"ם ס"ל דהא דחרות פסול אינו מצד הקישוי אלא אפי' אם אירע שלא נתקשו כל שנתפרדו עניו הרבה כחרות ממש פסול. והוא דבגמרא אמרינן ממאי דכפות תמרים לולבא הוא אימא חרותא ומשני בעינן כפות וליכא ופרש"י שאם הי' פרוד יכפתנו כו' ולכאורה הרי זה הוא דעת ר"י משום ר' טרפון ונא קיימא נן כוותי'. והר"ן פי' במתניתין דבעינן רחוי לכך וכדר' זירא (כל הראוי לבילה כו'). והוא דוחק דלא מצאתי כן לשון גמרא בעינן כפות וכל כה"ג ה"ל לפרש וגם רש"י לא ביאר זה והנראה דרש"י דס"ל באמת דסוגיא זו אתיא כר"י. ובזה אתי שפיר שבהג"א בשם ח"ז נראה שפוסק כר"י ע"ש (סי' ה'). אבל הרי אנן לא קיי"ל כר"י לכן נלפע"ד די"ל דהרמב"ם ס"ל דאף ת"ק דר"י דמכשיר נפרדו עליו בלי איגוד היינו דוקא בנפרדו מעט דעכ"ז עולין למעלה ומכסין השדרה כדרך הלולב אבל כשנפרדו הרבה בענין שזה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר אילנות (ועל ידי זה השדרה מגולה ע' ר"ן במתניתין סד"ה נפרצו) אז נק' חרותא ול לולב (גם אם לא נתקשו) ולכן פסול ומש"א כפות בעינן ר"ל דכשהעלין עולין מאליהן עם השדרה כדרך הלולב זה נקרא כפות שהעלין כפותים עם השדרה ממילא (ע' פרש"י באופתא) והא דאמרינן ואימא אופתא כפות מכלל דאיכא פרוד כו' אינו מפרש כדפירש"י דכפות משמע שפרוד מתחילה ואתה כופתו (דזה באמת אינו מובן דאם כן לולב שעליו סמוכים לגמרי ליפסל וצריך עיון) אלא ר"ל שיש עלין שאתה יכול להפרידן ומשא"כ אופתא כו' וזה שסיים והאי כפות ועומד לעולם פי' שישאר כך בלי פירוד עלין. (ואלו לפרש"י מאי לעולם). אבל לולב כפות ועומד ואתה יכול לעשותו פרוד והא דמכשרינן נפרדו עליו י"ל דגם בפירוד קצת לא יצא מכלל כפות ועומד לת"ק ורק ר"י דרש כפות שיכפתנו דבעי שיהיו כפותים וסמוכים ממש בחוזק וע' פה"מ להרמב"ם שכתב ודעת ר"י כו' שיתקבצו עליו קיבוץ חדש עכ"ל משמע כנ"ל ועוד יש לומר דלת"ק אין כוונת התורה להקפיד שיהי' זה שיוצא בו י"ח כפות דוקא אלא באה להורות לנו המין שיהי' בו אותו שנקרא לולב ולא חרותא ואופתא כו' והיינו דאמרינן ממאי דלולבא הוא אימא חרותא דמשמעות השאלה על המין מנלן דבעינן המין הנקרא לולב ולא המין הנקרא חרותא. גם משמע דכבר הי' ידוע דכל הנקרא חרותא פסול אלא ששואל מנלן כו' ועם דהכל מין דקל כו' עכ"ז חלוקין בשמן ומשני כפות בעינן דמזה שמעינן דכוונת התורה על המין הנקרא לולב כו' ולכן גם בנפרדו עליו קצת לולב שמי' ומשא"כ כשעליו נתפרדו הרבה וזה פונה לכאן כשאר אילנות אז נקרא חרותא ופסול ואפי' אם אירע שלא נתקשו כו' שאין הדבר תלוי בקישוי כלל אלא בתמונת העלין ונטייתן למעלה עם השדרה או לצדדים שבזה תלוי שם לולב וחרותא. וז"ש הרמב"ם רפ"ז כפות תמרים האמורות בתורה הן כו' קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן כו' והוא הנק' לולב משמע דקודם שיתפרדו לכאן ולכאן (ואף שיתפרדו קצת) דאז נקרא לולב היינו כפות תמרים דקרא ומשא"כ כשיתפרדו כו' דאז לא נק' לולב (אלא חרותא) ופסול ולא הזכיר מענין קישוי כלל כו' **(וכ"ש שזה אתי שפיר לפי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות מסדר זרעים שכל כה"ג הן הדברים המקובלים מפי משה ולא נשתבש אדם מעולם שפרי עץ הדר דקרא הוא פרי אחר זולת אתרוג כו' וכל השאלות והראיות הנמצא בגמרא על כיוצא בזה הכל רק למצוא רמז בתורה ע"ז הפי' המקובל כו' ולפי"ז צ"ע תשובת רמ"א סי' קי"ז. וא"כ וודאי גם בלולב ידענו בקבלה שכפות תמרים הוא הלולב ומה דשאלו ואימא חרותא הוא רק למצוא רמז שמין זה הוא ולא אחר. ע"כ הגהה:

)** ומיהו לפ"ז צ"ע שהזכיר אתרוג והדס ודלג לולב ואולי מזה משמע קצת דס"ל דחרותא מינא דלולב הוא ולא מיפסל אלא משום דבעינן ראוי לכפות כו' אבל אינו כדאי מצד משמעות ד' הרמב"ם רפ"ז הנ"ל (ולפ"ז הכל תלוי בשמא. ולכאורה יתורץ בזה קושית התוס' רדל"ג מידי הדס כתיב כו' ע"ש ואף למסקנא משמע דרק שם לווי נתרבה אבל לא שינוי שם ממש אף אם יהי' עבות כו' אך צ"ע בתשו' רמ"א הנ"ל וע' בספר מחצית השקל ססי' תרמ"ח:

והשתא דאתינא להכי י"ל דגם אם הפי' בהא דאמרינן כפות בעינן הוא ע"ד פרש"י ור"ן דר"ל ראוי לכפות בעינן וא"כ פסול חרותא הוא מצד הקישוי מ"מ י"ל דזה אינו כי אם דמזה נלמד דכוונת התורה הוא על לולב ולא על חרותא ושוב כל שנקרא בשם חרותא פסול ושם חרותא י"ל דאינו תלוי בקישוי אלא בתמונת העלין ונטייתן כנ"ל ואיך שיהיה עכ"פ שפיר י"ל שהפי' דלדול שברמב"ם הוא מלשון פירוד וז"ש נתפרדו כו' ולא נתדלדלו כעלי חריות כשר ר"ל כשלא הגיע אופן הפירוד לכעלי חריות אז עדיין נק' לולב וכשר (וזהו דומה לחרות שבברייתא שהוא פי' לנתפרדו שבמתניתין) נפרצו כו' כעלי החריות פסול פי' כשהגיע הפירוד והדלדול לכעלי חריות אז נקרא חרותא ופסול (וזהו חרות שבברייתא כו'). וע' לח"מ שנ' שתופס דעת הרמב"ם כנ"ל שהעיקר תלוי בריבוי ומיעוט פתיחת העלין והרחקתן מהשדרה אם כעלי החריות או פחות מזה כו' ע"ש וז"ש כן נראה מד' הטור (ולכאורה הרי הטור לא הזכיר מזה גבי נפרצו. אלא) דכונתו אמש"ש אם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעץ פסול ופי' הב"י דהיינו חרות שבברייתא. וד' הטור אלו מסופקים קצת דהזכיר ב' תנאים היינו רוב הפתיחה והקישוי ואינו מובן איזהו עיקר או שניהם בעי לשיפסל. ולפי ד' הפוסקים דראוי לכפות בעינן ודאי דהכל תלוי בקישוי ומה שהזכיר נפתח הרבה על כרחך אורחא דמלתא נקט (וזהו כוונת רבינו ז"ל במ"ש שכן הוא דרכן כו'). דודאי אפי' אם אירע שלא נפתח הרבה ועכ"ז נתקשה פסול לדידהו דאינו ראוי לכפות כו' והלח"מ ס"ל דמ"ש הטור שנפתח הרבה הוא בדוקא שבזה תלוי עיקר הפסול דאז נקרא חרותא והקישוי לאורחא דמילתא נקט כו' וה"ז כנ"ל לפ"ד הרמב"ם (לדינא):

נמצא שיש לפרש דעת הרמב"ם בד' פנים א' שנדלדלו ר"ל נעקרו לגמרי. ב' נעקרו במקצת במקום חיבורם ג' נדלדלו ר"ל נפרדו בארכן מהשדרה כל כך כעלי החריות ר"ל שנתקשו שכן דרכן שמתקשים כשמתפרדים הרבה כנ"ל. ד' גם בלי קישוי כל שהגיע הפירוד לכעלי החריות כו' כנ"ל. ולכאורה מחוורתא כפי' הד'. דאלו לפי' הא' ודאי קשה מאי כעלי החריות (הלא אין עלי החריות דרכם להתעקר אפי' בימות הגשמים כמ"ש הב"י). ואין בידי ליישב זה אפי' בדוחק אלא שכן נראה מהתוס' יו"ט והט"ז בסק"א כנ"ל וצ"ע ואולי צ"ל דר"ל שגם ע"י האיגוד יהי' רק כחיבור עלים של חריות כו' ואילו היינו פירוש כי חופיא כו' והוא דחוק ורחוק ביותר ובפרט ברישא שכתב נפרדו כו' ולא נדלדלו כעלי חריות אין לו הבנה כלל לפ"ז וגם לפי' הב' גם כן האי כעלי החריות לא אתי שפיר כלל אלא שקצת יש לדחוק דר"ל דע"י שנעקרו העלים במקצת אורחא דמילתא שנוטין הן לכאן ולכאן כעלי חריות ולפ"ז י"ל ג"כ דהאי נדלדלו הוא מלשון פירוד כעין פי' הד' הנ"ל אלא דכאן איירי שהפירוד הי' ע"י סיבה שכן לשון נפרצו מורה קצת שנתהווה כן כו' ור"ל במ"ש והוא שידלדלו כו' שהגיע הפירוד בלולב זה ע"י הסיבה שהיא העקירה במקצת עד כעלי החריות שמתפרדים בטבע. ופי' הג' כבר נתבאר לעיל שהוא דוחק דלמה שבק מלהזכיר ענין הקישוי שהוא העיקר לפ"ז לכן הי' נלפע"ד יותר כפי' הד' הנ"ל דעיקר הפסול מצד עצם הפירוד אם הגיע כשיעור הנהוג בעלי חריות יהי' הפירוד מאיזה טעם שיהי' אפי' לא מצד קישוי ולא מצד עקירה כ"א מצד רכות וכה"ג (בין מברייתו ובין אח"כ כו') הכל פסול אם מטעם דכל שהוא בתמונה זו לא נקרא כפות כו' כדלעיל (ולפ"ז אין חילוק בין שהוא כך מתולדתו ובין שנעשה אח"כ כו'). או משום דאזלינן בתר שמא. וכל כה"ג נקרא חרותא ולא לולב כדלעיל (ולפ"ז לכאורה דוקא מתולדתו כו' ואולי גם אח"כ שוב אין שמו עליו כמו בנשרו כו'):

ומעתה אבוא לדעת המ"מ וז"ל דינו של רבינו אמת דכל שנדלדלו משדרו של לולב פסול ואפי' לא נדלדלו מעיקר חיבוריהן כיון שתלויות למטה פסול עכ"ל והנה ממ"ש לא נדלדלו מעיקר חבוריהן נראה דהיינו שלא נעקרו כלל ודלא כפי' הא' והב' הנ"ל ומ"ש ברישא שנדלדלו משדרו של לולב ר"ל שנפרדו משכיבתן על השדרה (וז"ש ברישא משדרו של לולב ובסיפא מעיקר חבוריהן כו') ושיעור דבריו שנפרדו למעלה ארכן מהשדרה אפילו לא נעקר למטה ממקום חיבורם כו' (ולפ"ז פי' דלדול שבדבריו משתנה מרישא לסיפא שברישא הוא מלשון פירוד ובסיפא מלשון תלישה. ואינו דוחק כל כך שכבר נתבאר שסובל ב' הפרושים ובשגם שהכל מעין ענין אחד שתלישה היינו הפירוד מהמחובר כו') והי' נראה שהיינו כפי' הד' שברמב"ם ומה שלא ביאר שפירוד זה הגיע לכעלי החריות י"ל שסמך אמ"ש ברמב"ם וקיצר במובן אלא שלפי זה הא דסיים כיון שתלויות למטה אינו מובן כל כך דלשון זה משמעו שהעלין כפופין ותלויין לגמרי כלפי מטה לארץ ושזהו עיקר טעם פסולן (דהרי זה כאלו אינם וכן משמע הלשון שכתב ואפי' לא נדלדלו מעיקר חיבוריהן כיון כו' משמע דכיון שתלויין הרי זה חשוב כאלו נדלדלו ונעקרו) ולפי הנ"ל עיקר פסולן הוא מחמת פרידתן כעלי החריות ואפי' אינם תלויין כלפי מטה ממש אלא נוטות לצדדין לכאן ולכאן כו' כנ"ל. גם איה הרמז לתליי' זו ברמב"ם. והן אמת שיש לדחוק דהאי תלויות למטה לאו דוקא הוא אלא כל שנוטות לרוחב הצדדין לכאן ולכאן כענפי שאר אילנות תלויות למטה קרי להו נגד בריית הלולב שעליו עולין ומושכבים ממש על השדרה וכן כתב נגד מ"ש הרמב"ם כעלי החריות לתקן החילוק שבין זה לבין נפרדו (ולשון זה לקח מהרי"ף והוא השוה אותו עם הרמב"ם) אבל מהיות זה דוחק שיותר משמע כנ"ל שתליי' זו ר"ל שתלויין מלמעלה למטה כלפי הארץ ושזהו עיקר הטעם כנ"ל (ובשגם דאם לשון והן תלויין בה שברי"ף כוונתו רק על כעין ענפי אילנות הוא אך למותר דזה יובן גם ממ"ש שנתרו מן השדרה כו'). לכן הי' נראה לפע"ד די"ל עוד בדוחק דבאמת ס"ל להמ"מ דלהרי"ף ורמב"ם עיקר הפסול בנפרצו הוא מחמת תלייתן כלפי מטה ממש וכדלעיל (דהרי זה כאלו אינם) ופסול חרותא (שברמב"ם רפ"ז ע"ש במ"מ) על כרחך מיירי לפי זה בשנתקשה דוקא וכדעת הפוסקים דראוי לכפות בעינן דאם לא כן אינו פסול כי אם בתלויין כלפי מטה דוקא. ופי' נדלדלו יש לומר שהוא מלשון תליי' שכמדומה דאשכחן טובא לשון דלדול מענין תליי'. מהם במשנה ספ"ז דבכורות בעלי הדלדולין ופרש"י והרע"ב כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם. וברמב"ם פ"ח מהלכות בהמ"ק ה"ג מי שאזניו מדולדלות למטה ובפ"ב מהלכות מילה הלכה ה' קטן שבשרו רך ומדולדל כו' הבשר המדולדל מכאן ומכאן כו' וכן הוא מטוש"ע יו"ד סי' רס"ד וכן דלדולי סירכות הריאה הידוע באחרונים כל אלו אינם מלשון פירוד ולא לשון תלישה ועקירה כי אם מעין לשון תליי' ובמשנה ספ"ה דבכורות דף ל"ה א' ושערו מדולדל כו' ע"ש דנראה דהיינו רק שתלויות מחמת ארען כו' (ואולי כללות לשון דלדול מורה ענין העתקה ושינוי ממקומו וסדרו הראוי ונכלל בזה תלישה ופירוד ותליי' בשינוי מדרכו וסדרו כו'). ואם כן גם כאן יש לומר דלשון דלדול זה שברמב"ם הוא כלשון והן תלויין שברי"ף וס"ל דתליי' זו היינו שהן הפוכים ותלויין כלפי מטה ממש ושזהו עיקר פסולן (דהרי זה כאלו נעקרו כו' כנ"ל והרי זה פי' ה' ברמב"ם. אך לפי זה קשה מאד הך כעלי חריות שברמב"ם דודאי נראה דעלי חריות אינם תלוים למטה ממש. לכן יש לומר בענין אחר קצת והוא בשנדקדק בד' המ"מ שכתב ב' פעמים פסול דהראשון למותר גם הוי"ו דואפילו למותר וכך הוי לי' לומר דכל שנדלדלו משדרו של לולב אפי' לא כו' פסול לכן נראה דמ"ש ואפילו כו' הם דברי עצמו דבתחילה כתב שדינו של הרמב"ם אמת דכל כו' פסול ואחר כך הוסיף מדיני' שאפי' כו' פסול וזהו כמ"ש הלח"מ דהך סיומא דהמ"מ דעת עצמו הם מה שלכאורה הי' נראה לי שזה דוחק גדול כדלעיל אלא שמכל מקום מאי דמשמע מהלח"מ שרוצה לומר לפי זה דלהרמב"ם בעינן עקורים לגמרי לא נראה לפע"ד כלל כדלעיל אלא שיש לומר דלהרמב"ם עקורים במקצת בעינן כפי' הב' דלעיל ועל זה הוסיף המ"מ דגם בלא נעקרו כלל כיון שתלויין כלפי מטה ממש ע"ד שנתבאר פסול אלא דלפי זה עדיין קשה מה שברישא כתב משדרו של לולב ובסיפא מעיקר חיבוריהן. גם תיבות מעיקר חיבוריהן דסיפא למותר לגמרי כיון דעלה קאי והוי לי' לומר ואפילו לא נדלדלו כיון כו' גם כיון דלפי זה לא מיירי ברישא שהם ד' הרמב"ם מענין תליי' כלל ומה ז"ש בסיפא כיון שתלויות דמשמע דבהא קאי והוי לי' לומר אם תלויות כו'. לכן נראה יותר קצת כנ"ל דהמ"מ מפרש ד' הרמב"ם כפירוש ד' דלעיל ומ"ש כיון שתלויות למטה ר"ל שהגיע הפירוד לכעלי חריות דגם בכה"ג תלויות למטה קרי לה לגבי לולב כנ"ל. וגם לשון והן תלויין בה שברי"ף מפרש בכה"ג ולפי משמעות דמשמע דהך ואפילו כו' שבמ"מ ד"ע הם כנ"ל. יש לומר משום שברמב"ם הי' אפשר לומר דמה שנתפרדו כל כך הוא משום שנעקרו מעט במקום חיבורם בשדרה (דכן הוא סתמא דמילתא כיון דמשמע דהרמב"ם לא איירי בשנתקשה מדלא הזכירו כלל כדלעיל גם יש לומר דנפרצו משמע בידי אדם לא בתולדה והיינו אחר שתלשו בעודו כדרך הלולב נתהווה על ידי סיבה שנדלדלו לכעין תמונת עלי החריות כו' כדלעיל לזה אשמעינן המ"מ שלא נאמר דדוקא בכה"ג פסול ומשום העקירה במקצת אלא אפילו לא נעקרו כלל כיון שתלויות ר"ל כעין עלי חריות מאיזה סיבה שיהי' פסול דעיקר טעם הפסול משום שהגיע לתמונה זו משום דאין זה כפות כו' כדלעיל או משום דלא נקרא לולב בכה"ג אלא חרותא כדלעיל (ואפי' בתלוש אין שמו עליו כו' כדלעיל). ולפי זה מ"ש הרי"ף גבי נפרדו דהיינו כעין פתיחת חריות ע"כ צריך לדחוק כמ"ש הלח"מ דרק דומה כעין קאמר אבל מ"מ ר"ל שנפתחו רק מעט וזה דוחק ולשיטת הלח"מ דנפרצו להרי"ף היינו נעקרו ודאי קשה טובא דלפי זה וודאי מ"ש בנפרדו כעין פתיחת חריות הוא כפשוטו ומהתימא דלפי משמעות דמסיק הלח"מ דמ"ש המ"מ ואפילו כו' לא קאי אהרי"ף לא הי' צריך כלל לזה אבל לפי הנ"ל דהמ"מ כפי' ד' הנ"ל ושגם בד' הרי"ף פי' על דרך זה ע"כ לדחוק כנ"ל ואולי מ"ש הרי"ף ולא ניתק אחד מחבירו האי ניתק ר"ל מלשון העתקה ופירוד. או שע"ס וצ"ל ולא ניתר וכתב זה להורות דדוקא כי נתפרדו הרבה ובזה אתי שפיר מ"ש אחד מחבירו ע' לח"מ עוד יש לפרש ד' המ"מ ע"ד פי' הב' דלעיל ויתבאר לקמן אי"ה בד' המ"א ורבינו ז"ל:

ומעתה נבוא לדעת השו"ע והאחרונים הנה הב"י בשו"ע העתיק דעת הרמב"ם ולשונו וממילא אין הכרע איך מפרשו. אך ממה שחיבר בב"י דעת הרי"ף והרמב"ם יחד וכתב שמדעת הר"ן נראה שגם פרש"י הוא כדבריהם נראה כמפרש כפירוש הב' דלעיל בנעקרו במקצת שהרי הר"ן כתב בהדיא שנתקן ממקום חיבורם בשדרה ולכל הפחות ע"כ היינו בנעקרו מעט (ובאמת שמזה ניתוסף קושיא על פי' הב"י בר"ן שפרש"י הוא כרי"ף כו' והרי ברש"י מבואר שאינן מחוברים אלא על ידי האגודה:

ובשלמא אם הי' א"ל שהר"ן מפרש האי נתרו מהשדרה שברי"ף על אורך העלין לבד הי' אפשר לומר דגם רש"י קאי על זה אבל כיון שמפורש בר"ן דקאי אמקום חיבורם ח"כ מדכתב רש"י שאינם מחוברים אלא ע"י אגודה משמע ודאי דנעקרו לגמרי ולא במקצת כו' וצ"ע על הב"י). אם כן גם לשונו בשו"ע מסתמא כוונתו על דרך זה וכבר נתבאר מה שיש לדחוק לפ"ז במ"ש כעלי החריות כו' אמנם רמ"א שהגיה על זה דהיינו שאין עולין עם השדרה אלא תלויין למטה והוא מד' המ"מ. נראה ודאי דמפרש בלי עקירה כלל וכנ"ל על ד' המ"מ גם מדכתב וכ"ש אם נפרצו ונעקרו למטה כו' מכלל דברישא קאי רק אלמעלה כו' (דדוחק גדול לומר דרק בא להוסיף כ"ש בנעקרו לגמרי דאם כן הכי הוי לי' לומר וכ"ש אם נפרצו ונעקרו לגמרי כו'). וכן מבואר מדבריו (ביותר) דאינו מפרש ע"ד פי' הג' דלעיל כשנתקשו שהרי זה כתב אחר כך וכן אם נתקשו כו' וא"כ נראה דע"כ מפרש ע"ד פי' הד' דלעיל (או ע"ד פי' הה' דלעיל דתלויות למטה ממש דוקא כו' כדלעיל (אלא שכבר נתבאר דאם כן קשה מאד מאי כעלי החריות כו') והנה דעת הט"ז בסק"א שנ' שהוא ע"ד פי' הא' דלעיל כבר נתבאר שהוא קשה טובא ודבריו בסק"ב הנה ראש דבריו שכתב וז"ל דלשון נדלדלו פירושו שנתפרקו ממקום שהן שוכבין על השדרה והם תלויים למטה והביא ד' המ"מ וסיים הרי דגם זה הוא בכלל ונדלדלו. נראה ג"כ שבא לפרש ע"ד פי' הד' דלעיל ובא לשלול דלא נפרש נדלדלו מלשון עקירה כפי' הא' והב' דלעיל אלא מלשון פירוד שנפרדו העלין למעלה (עד שהן תלויות ר"ל כעלי חריות כו' שגם זה נכלל בלשון דלדול כדלעיל וזה גם כן כוונתו במ"ש דלכן סיים רמ"א דהיינו כו' אחר ד' השו"ע שנדלדלו כו' ר"ל דמה שאין כן אלו נפרש נדלדלו שבשו"ע מלשון עקירה איך כתב רמ"א על זה דהיינו כו' שהוא פי' המ"מ דנראה שמפרש לשון דלדול מלשון פירוד כו' וכן כתב הפ"מ מעין זה ע"ש (ואם נרצה לומר שמפרש הט"ז ע"ד פי' הה' דלעיל אתי שפיר טפי קצת שבא לפרש דלכאורה מנלן דבעינן תליי' למטה ממש דוקא. לזה פירש דלשון דלדול כולל גם ענין תליי' זו כו' וכדלעיל ולפי זה בא להוסיף באופן הדלדול והיינו להקל. משא"כ לפי' הראשון הנ"ל להיפוך בא למעט באופן הדלדול והיינו להחמיר כו' וז"ש אחר כך דלכן סיים רמ"א דהיינו כו' אחר שכתב השו"ע נדלדלו ר"ל דרמ"א בא להוסיף ולפרש דדלדול זה כולל גם כן התליי' למטה דוקא כו') אבל סוף ד' הט"ז בענין מצוה מן המובחר שבמ"מ ורמ"א הם מגומגמים וקשה לעמוד על כוונתו ונראה שיש ט"ס ואין להעמיד יסוד ע"ז לפע"ד וית' עוד לקמן אי"ה:

אמנם מד' המ"א סק"ב כבר נתבאר שנראה שמפרש כפי' הב' דלעיל שנעקרו קצת וכעין שבירה. וכן משמע ג"כ בהדיא ממ"ש בסק"א דנפרדו היינו כענפי השבט כו' שבא לשלול דלא נימא דנפרדו היינו דוקא מעט. ושהחילוק בין נפרדו לנפרצו הוא רק ברוב ומיעוט הפירוד דאם הגיע הפירוד לכעלי חריות (דהיינו כענפי השבט דכל אילנות) היינו נפרצו ופסול אפילו בנח נתקשו כפי' הד' דלעיל אלא אפילו הגיע הפירוד לכענפי האילנות כל שלא נתקשו הכל בכלל נפרדו וכשר ונפרצו הוא ענין אחר דהיינו כעין שבירה כו' ונראה שטעמו דעם היות שהמ"מ נראה ודאי דנא סבירא לי' הכי שהרי כתב ואפילו לא נדגדלו מעיקר חבוריהן כו' והרי רמ"א העתיק דבריו וגם מד' רמ"א עצמו ממ"ש וכ"ש כו' משמע כן כנ"ל מ"מ ס"ל לדינא כיון שד' הרי"ף פשטן משמע ודאי דר"ל בנעקרו מעט ורי"ו פי' כן בהדיא ד' הרי"ף. וכבר נתבאר דנם בד' הרמב"ם יש לדחוק כפי' זה וידוע שכל מה שנוכל להשוות ד' הרמב"ם עם הרי"ף עדיף וגם ד' השו"ע עצמו ממ"ש בב"י מד' הר"ן משמע דע"כ מפרש כן כדלעיל מצורף לזה שלפי דעתן ש"פ שפירשו נפרצו בענין אחר נראה דמקילים בכה"ג אפי' בנעקרו מעט דלפי' התוס' ורא"ש אליבא דרש"י בנעקרו לגמרי ודאי משמע הכי ולפמ"ש לעיל בדעת הריטב"א ור"ן ס"ל דגם הרי"ף כרש"י ס"ל וכנ"ל. (והלח"מ ותוס' יו"ט נראה שמפרשים גם ד' הרמב"ם כן כדלעיל) וגם לפי' התוס' ורא"ש וראב"ד ובה"ע שמפרשים בענין אחר לגמרי נראה נמי דאין לנו להחמיר בנפרדו הרבה דהכל נכלל בכלל נפרדו דמתניתין ואפילו בנעקרו מעט מנלן להחמיר (וכמ"ש לעיל דמ"ש הר"ן שלא הוזכר לפי שהוא פשוט היינו לפי דקאי אנעקרו לגמרי כנ"ל כו'] וית' עוד אי"ה. א"כ די לנו להחמיר בנעקרו מעט (שהוא מילתא מציעתא) שכך מטין ד' הרי"ף עכ"פ וכמ"ש רי"ו כו' כנ"ל והבו דלא להוסיף בלא נעקרו כלל כו' גם הרי מד' רש"י ור"ן גבי ואימא חרותא כפות בעינן כו' משמע ודאי דגם בתמונה כעלי חריות לא מיפסל אלא משום דראוי לכפות בעינן וליכא דהיינו בנתקשו אבל בלא נתקשו דראוי לכפות כשר (וגם לפ"מ דמ' מפרש"י שם דבעינן שיכפתנו ממש היינו על ידי איגוד וכר"י וכדלעיל שכן פסק הג"א אבל לומר שאם מפורדים כתמונת עלי חריות אימעט מדכתיב כפות שכשעומדים בתמונה זו לא נקרא אז כפות או דלא נק' לולב ככל הנ"ל לפי' הד' דלעיל ודאי לא ס"ל לרש"י אלא שלדידי' בעינן שיאגדם לפי הנ"ל ואנן לא קיימא לן כוותי' בזה) ולכן מחמת כל זה לח חש המ"א למשמעות ד' המ"מ ורמ"א בזה ושוב נזכרתי שרש"י ור"ן פי' בהדיא במתניתין ובגמ' דנפרדו היינו כענפי האילן הרי דגם בכה"ג כשר לדידהו וגם פשטות ד' הרי"ף שכתב גם כן בנפרדו כעין פתיחת חריות ודאי מ' הכי כו' (גם אפשר יש לדחוק קצת בדעת המ"מ על דרך פי' הב' הנ"ל ומ"ש ואפי' לא נדלדלו מעיקר חבוריהן ר"ל דעיקר חבוריהן לא נפסק אבל מ"מ קצת נעקרו כו':

והנה רבינו ז"ל בשולחנו הטהור מדהזכיר עקירה קצת נראה שנמשך גם כן אחר המ"א וכנ"ל דלא ס"ל כמ"מ ורמ"א אך מדהזכיר גם כן ענין התליי' שבמ"מ ורמ"א נראה שהרכיב שניהם יחד ומשמע דר"ל דתרווייהו בעינן לשיפסול התליי' למטה (כעלי חריות עכ"פ) ושיהי' זה מחמת קצת עקירה לכן נראה דצ"ל דסבירא לי' בפי' דלדול כפי' הב' דלעיל וכנ"ל. אלא שכבר נתבאר לעיל שלפי זה לכאורה מאי כעני החריות דקאמר הרמב"ם ושו"ע ונתבאר לעיל ב' פירושים בזה א' דדלדול מלשון עקירה קצת ומ"ש כעלי חריות היינו שכן אורחא דמלתא דעל ידי העקירה נוטין הן לכאן ולכאן ולפי זה הי' אפשר דלאו דוקא חנא הוא הדין אם אירע שלא נתפרדו הרבה כל כך פסול מחמת העקירה עצמה ופי' הב' דדלדול זה מלשון פירוד אלא דכאן איירינן בשנתהווה על ידי סיבה דהיינו עקירה (שכן לשון נפרצו משמע שנתהווה כן) ומ"ש והוא שידלדלו כו' ר"ל שהגיע הפירוד על ידי סיבה זו נכעלי חריות בטבע. אם כן לפי זה תרתי בעינן (וכלשון והוא שידלדלו כו' בלשון תנאי וי"ל שכך מפר רבינו ז"ל. והנה רמ"א לא העתיק מד' המ"מ מ"ם דאפי' לא נדלדלו מעיקר חבוריהן כו' רק כתב אד' השו"ע דהיינו שחין עולין עם השדרה אלא תלויין למטה וזה אמת ויציב לפי הנ"ל (ור"ל במ"ש תלויין למטה כענפי אילנות והוא פי' למ"ש בשו"ע כעלי חריות וכנ"ל) וא"כ גם ד' רמ"א קיימין נדינא (ולא נשאר כי אם דעת המ"מ עצמו ויחיד אי הוא כו') ולפ"ז גם המ"א דסבירא לי' כן גם אם נרצה לדחוק בד' המ"מ דמ"ש ואפי' כו' מעיקר חבוריהן ר"ל דעיקר חבוריהן לא נפסק כו' והרי זה ג"כ כפי' הב' דלעיל והרי הוא סיים כיון שתלויין הן הרי דעכ"פ תלויות בעינן ג"כ ואתי שפיר מאד ד' רבינו ז"ל ולפי זה גם ד' הרי"ף במ"ש והן תלויין בה עם היות שכבר נתבאר עפ"י דעת רי"ו שזה בא להורות שלא נתר לגמרי אלא תלויין ואחוזים בה י"ל שגם זה בא להורות רך תנאי שדוקא בשהן תלויין למטה כו':

ומעתה לפ"ז גם בד' הט"ז יש להעמיס עד"ז שהרי בסק"א פי' נדלדלו מלשון עקירה וי"ל דר"ל עקירה קצת ושכן דרך עלי חריות ומ"ש בסק"ב דלשון ונדלדלו פי' שנתפרקו כו' והן תלויין כו' ר"ל דמלבד העקירה (שפירש בסק"א) בא רמ"א להוסיף שיתפרדו מהשדרה עד שתלויין כו' וז"ש דלכן כתב רמ"א דהיינו כו' אחר שכתב בשו"ע נדלדלו כו' ור"ל דאף שבשו"ע כבר כתב נדלדלו שפי' עקירה קצת בא רמ"א להוסיף תנאי דהיינו כו' וז"ש שמדעת המ"מ משמע שגם זה (ר"ל התליי') בכלל דלדול ר"ל שבכלל הדלדול שברמב"ם ושו"ע נכלל גם התליי' כלומר שצריכה ג"כ והיינו ממ"ש המ"א כיון שתלויין הן. דמשמע דעכ"פ תליי' בעינן לשיפסול כו' משא"כ מלשון כעלי חריות שבשו"ע לא שמעינן זה עדיין לשיטתו בסק"א שדרכן בעקירה קצת כו' ואין להאריך יותר מדאי (בדחוקים כו'):

והנה יש נ"מ דלפי דעת הט"ז ועל דרך הנ"ל הרי לא נזכר כלל שיעור לפירוד ותליי' זו מה שאין כן לפי הנ"ל לפירוש הב' יש שיעור לזה כעלי החריות כו' כנ"ל ולפי זה נראה שרבינו ז"ל נמשך אחר הט"ז שהרי הוא לא הזכיר כלל כעלי החריות (ומשמע דהיינו ע"כ משום דסבירא לי' דלא נקטו הרמב"ם ושו"ע זה אלא לסימנא ודמיון בעלמא והיינו שגם הן דרכן בעקירה במקצת כהט"ז) אך אם כן באמת צ"ע איזה שיעור וגבול לתליי' וריחוק זה אם לא שנאמר דתליי' זו היא כלפי מטה ממש על דרך הנ"ל לפי' ה' אלא שלהט"ז ורבינו ז"ל דלדול זה כולל ענינים העקירה במקצת וגם התליי' למטה ממש (וכעלי החריות הוא רק לדמיון לענין העקירה כנ"ל). וזה עיקר פסולן מחמת התליי' למטה (ממש) על ידי סיבת עקירה (דוקא) וכל זה נכלל במלת דלדול והמ"מ לא בא כי אם לשלול דלא נטעה לפרש דלדול עקירה גמורה אלא אפילו עיקר חבוריהן לא נפסק ורק מקצתו) כיון שתלויין הן כנ"ל פסול וגם דעת הרי"ף במ"ש והן תלויין יתפרשו על דרך זה ודתרתי בעינן עקירה קצת ותלויין למטה ממש. ואתי שפיר הכל. (אם המציאות הוא דעלי חריות עקורום קצת כדנראה מהט"ז):

ועוד י"ל ע"ד פי' הה' דלעיל דעיקר הפסול מחמת התליי' ושזה פי' דלדול ובלי נעקרו כלל (אלא שזה שלא כדמשמע מד' רבינו ז"ל) אך לא כדלעיל שתליי' זו היא דוקא כשהן הפוכין ותלויין למטה ממש. ושמשום הכי פסול אלא שענין תליי' מורה כשאחיזת הדבר התלוי היא ברפיון בדבר שנאחז בו (ומתנענע אנה ואנה) מה שאין כן אם אחיזתו היא בחיבור חזק וכאלו הם גוף אחד ממש בלי חלוק ממנו אינו נופל על זה לשון תליי' כמו אלו הי' ענף עב וחזק יוצא דרך גידולו מגוף האילן מלמעלה למטה לא הי' שייך לומר שתולה בו מה שאין כן אם נעקר מעט במקום חיבורו ונאחז בו רק ברפיון ומתנדנד כו' קרוי תליי' (וכן פרי האילנות שהיא מופרדת מגוף העץ ומתנדנדת נקרא גם כן תליי').. אפילו אם לא נוטה כלפי מטה ממש. וגם כאן זהו פירוש דלדול שנתהווה קלקול במקום חיבור העלין בשדרה עד שהן בדרך תליי' בו על דרך הנ"ל ויכול להיות זה הן על ידי עקירה במקצת או גם על ידי קמט וכהאי גוונא שמתקלקל ומתרכך שם במקום חיבורן עד שנעשו רפויים שם ומתנדנדין. וז"ש המ"מ ואפילו כו' ר"ל דלאו דוקא על ידי עקירה אלא גם על ידי קמט וכהאי גוונא כנ"ל כיון שתלויין כו' ולפי זה גם מה שכתב בתחילה וכן ברמב"ם נדלדלו משדרו של לולב ר"ל במקום חבורן ומ"מ לא קשיא מה שהוצרך לומר לבסוף מעיקר חבוריהן. שבא לומר דאפילו עיקר חיבורם לא נפסק כלל בדרך עקירה כיון שמכל מקום תלויין הן ר"ל על ידי איזה שאר קלקול קמט וכהאי גוונא במקום חיבורן נעשו בדרך תליי'. ומה שכתב הרמב"ם כעלי החריות היינו לענין שיעור הפירוד כו' ונמצא שלפי זה גם כן תרתי בעינן היינו פירוד כעלי חריות וקלקול במקום חיבורם (אלא שלאו דוקא עקירה אלא גם שאר קלקול) עד שנקרא תליי' כו' כנ"ל:

והנה מה שכתב הרמב"ם גבי נפרדו ולא נדלדלו כעלי החריות לא אתי שפיר כי אם לפי' ד' דלעיל דלפי זה דלדול מלשון פירוד ועיקר החילוק בין נפרדו לנפרצו כי אם לענין שיעור הפירוד אם הגיע לכעני חריות כו' וגם לפי' הט"ז הנ"ל דדלדול כולל עכ"פ עקירה וכן עלי חריות עקורים במקצת אתי שפיר גם כן אבל לשאר פירושים דכעלי חריות הוא לענין השיעור ודלדול עקירה או תלייה וכהאי גוונא נהי דגבי נפרצו שכתב והוא שידלדלו כו' כעלי חריות ניחא קצת. אבל ברישא לא אתי שפיר דאיך שייך לומר לא נדלדלו דר"ל עקירה או תליי' כשיעור עלי חריות דמשמע אלא פחות משיעור זה הרי כאן לא איירי בדלדול כלל כי אם בנפרדו כו'. אך מה שכתב ברישא נפרדו עליו זה מזה ובסיפא והוא שידלדלו משדרו כו'. הרי משמע מזה דנפרדו הוא רק לענין העלין גופא זה מזה אבל דלדול דסיפא היינו העלין מהשדרה דהיינו במקום חיבורן ויותר מזה מבואר בפה"מ שכתב נפרצו הוא שישתברו עליו מגב הלולב שהן קבועות בו כו' נפרדו הוא שיתפרדו עליו קצתם מקצתם כו' הרי מלבד מה שכתב שישתברו שמזה מבואר בהדיא דנפרצו היינו עקירה (במקצת עכ"פ) גם ממה שמחלק דנפרצו היינו מגב כו' ונפרדו היינו בעלין גופא קצתם מקצתם מבואר כן וכנ"ל שזהו גם כן כוונתו בחיבורו כו' ונמצא שהפירוש היותר נכון הוא כנ"ל לפירוש הט"ז שאתי שפיר כל הלשונות הנ"ל (אלא שאיני יודע אם המציאות הוא כעלי החריות שעקורים קצת כנ"ל):

אמנם עם היות שד' הרמב"ם דכאן מתפרשים יותר כנ"ל להט"ז מכל מקום הרי מדבריו דריש פ"ז נראה דכל שנתפרדו העלין לכאן ולכאן היינו חרותא ופסול אף בלי עקירה כלל וגם בלי קלקול קמט ולא תליי' למטה ואף גם בלי קישוי כי אם מצד התמונה הנ"ל בלבד לכן הי' נראה לפע"ד די"ל דגם הרמב"ם ס"ל דחרותא ונפרצו שני ענינים (ולא ע"ד ד' הר"ן וש"פ אלא) דחרותא היינו כשהוא מתולדה. ונפרצו היינו שנעשה כן אחר כך ונאמר דפסול חרותא הוא משום שינוי השם (דבעינן שיהי' שמו לולב דוקא מפי הקבלה כו') ככל הנ"ל לפירוש ד' הנ"ל ושזה לא שייך כי אם כשנעשה בתמונה זו מתולדה דאז נשתנה שמו מלולב לחרותא אבל כשנתלש בעודו נקרא לולב לא מיפסל בשינוי התמונה אחר כך דלעולם לולב שמי' (ואפשר דגם בנשרו עליו לא סבירא לי' כמ"ש הריטב"א דשוב אין שמו עליו כו' או דנשרו שאני כו') והיינו מתניתין דנפרדו כשר (ור"ל אפי' בהגיע הפירוד לכעין חרותא כיון שנתהווה כן אחר שנתלש כו') אם לא שנתהווה כן על ידי עקירה (או קמט לפי' דלעיל) ותלויים למטה כו' כדלעיל (דאז לאו הדר הוא כו') אבל מד' רבינו ז"ל מבואר שדינים אלו דנפרצו ונפרדו היינו גם בשנעשו כן מתולדה ועכ"ז נראה מדבריו דלא מיפסל מחמת הפירוד גרידא (אפיל בהגיע לכעלי החריות) אם לא בנתקשו או נעקרו קצת ותלויין כו' וצ"ל דס"ל כיון שד' הרמב"ם בפסול חרותא אינם מפורשים היטב (שנפסול מצד הפירוד גרידא) וגם לא הובא דבריו (דרפ"ז) בטוש"ע ובאחרונים נא רצה לזוז מד' הר"ן וש"פ דפסול חרותא הוא רק בנתקשו ושמה שאמרו בגמ' בעינן כפות ר"ל ראוי לכפות (ולא מצד שתמונת חרותא אינו נקרא אז כפות ועומד כו' וגם לא בא להורות על המין כי אם רק דבעינן דלולב זה יהי' ראוי לכפות כו') ופסול נפרצו היינו בעקירה ותליי' כו' כנ"ל:

שוב ראיתי בספר חיי אדם כלל קמ"ח ס"ח מבואר שפי' חרותא ונפרצו הכל מענין אחד ופי' כפות בעינן היינו דכשהוא בתמונת לולב אז נקרא כפות ועומד אפי' בנפרד קצת ומה שאין כן בתמונת חרותא לא נקרא אז כפות מצ"ע והוא מעין פי' הראשון לפי' הד' דלעיל אבל עירבב הדברים ולא הרגיש דלפי זה גם בלא נתקשו יש לפסול (ושזה שלא כדעת הר"ן וש"פ) ולכן הניח בצ"ע ד' רמ"א במ"ש וכן אם נתקשו דמשמע דלעיל איירי בלא קישוי ע"ש בנשמת אדם. וגם איני יודע איך פרנס עפ"ז ד' הרי"ף והרמב"ם ושו"ע דכאן וד' המ"מ וט"ז ומ"א ואף מד' הרמב"ם דרפ"ז נראה שלא הרגיש ע"ש בנ"א:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה