דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלות ותשובות · סימן מ
(לסי' תקנ"ד)
על אודות תענית ט"ב הסמוך מחששא החולאת חאלערי' ר"ל:
לכ"ק אהו' בד"ז מורינו הגאון מפורסם חסידא ופרישא כ"ש מו"ה מנחם מענדיל שי':
הנה אם המציאות דנד"ד שאין כאן כ"א חשש חולי שאין בו סכנה לא נלפענ"ד להקל עפ"י דעת רמב"ן דסי' תקצ"ד ס"ו. אלא לפ"מ שלפה"נ באמת דנד"ד יש חשש קלקול סכנה כו' בזה אפשר יומשך קולא עפ"ד רמב"ן אלו והוא דלכאורה לפענ"ד כעת אם נתפוס דברי רמב"ן כפשוטו יש לומר דל"ש כלל לנד"ד (בריאי' אם אין חשש סכנה כו') דכיון דפי' חולה שיש בו סכנה היינו אפי' רק חשש ספק (וס"ס) א"כ פי' חולה שאין בו סכנה ר"ל ברור דליכא חשש ספק כו' וא"כ הא דבמקום חולי לא גזרו רבנן היינו רק מצד עצם החולי דכעת. וכהא דאמרינן דבמקום צערא לא גזרו רבנן (כתובות ס') והיינו ג"כ צערא דחולי לפי' התוס' דהכי קיי"ל עיין שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל (ומש"ש בתו' קרוב לסכנה כו' דלישנא בעלמא הוא ול"ד ובתו' בפ' אר"ש וכן בפ"י לא נזכר זה ועפ"י וצ"ע) אבל בנד"ד בבריאי' לע"ע רק חששא מחולי (שאין בו סכנה) לכאורה הי' נראה דל"ש לומר בזה במקום חולי ל"ג. ואהו' הרב החריף מו"ה יוסף נ"י תומארקי הביא ראי' דשייך מהא דאמר הכל חונים אצל קור (ססי' רע"ו). שמשמע שגם שלע"ע עדיין לא קר לי' כ"כ כו' אך י"ל דש"ה דעכ"פ ברור שיבוא חולי הקר כו' משא"כ בנד"ד רק חששא שמא יגרום חולי כו' (שאב"ס) לכאורה לא מצינו ור"ץ תומארקין נ"י לכאורה הביא ראי' נכונה מהא דאמרינן גבי קמיע (שבת ס"א סע"א) לא שנכפה אלא שלא יכפה והיינו שלע"ע הוא ככל הבריאים ורק חששא כו' ומשמע דהיינו אפי' בחששא דחולי שאב"ס. כדאיתא התם אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאב"ם. אך יש לדחות שהרי התם משמע דשרי לחולה שאב"ס אפי' לצאת לרה"ר (עיין שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) דאורייתא אע"כ דש"ה דכל שהקמיע מומחה אמרי' דתכשיט הוא וכדפירש רש"י במתני' (ס' א') וא"כ אין כאן איסור כלל ולכאורה יש עוד ראי' מדין קוץ וגחלת בר"ה בפ' כירה (מ"ב א'). והיינו ג"כ רק חשש נזקא שאין בו סכנה (לכאורה דאי בחשש דסכנה למה לא התירה איסור דאורייתא כדאיתא שם) אלא שג"כ יש לדחות דאולי חשש נזקא דרבים שאני כו' וצ"ע בזה לדינא:
והנה מ"ש כ"ק שי' (אף על מקומות שאין סכנה ח"ו) מדברי הרמב"ן שבסי' תקנ"ד ס"ז. הנה לפמש"כ בנד"ד שאנו באים לדון על השלימי' בבריאותם ל"ש לומר במקום חולי ל"ג (אם גם אין סכנה כלל) כנ"ל ועוד הנראה שזה יסוד חלוש (וראוי לומר עכ"פ הבו דלא להוסיף כו'). כי דבריו אלה רפויים ומסופקים בידינו מכמה טעמים א' שהרי גבי חיה הרבה חולקי' כר"ת והגמי"י ומהרי"ל ורש"ל שבט"ז. וא"כ ה"ה לחולה (שדינם שוה כבסי' ש"ל ס"ד ע"ש בגמ' ורש"י ועב"ח כאן) וכ"ה בתשו' רש"ל בהדיא גם לענין חולה וגם רמ"א כתב עכ"פ דנוהגין להתענות ואף שסיים המיקל לא הפסיד הרי לפ"ד הרבה מהאחרונים יש מקום לזה מדינא וכנ"ל. ואף גם הב"י שכאן ובסי' תקנ"ט בשו"ע סתם בפשיטות כרמב"ן. הרי בב"י סי' תקנ"ט וביו"ד סי' רס"ה בב"י ובשו"ע סותר לזה ולכל הפחות צ"ל דגם איהו מודה דהמנהג עכ"פ להתענות כמ"ש הב"ח בתקנ"ט והט"ז ביו"ד שם (וגם זה דוחק גדול שיסתום ויתפוס בפשיטות במנהגא שלא הזכירו הוא כנ"ל בשום מקום ואדרבה במקומו קבע הדין בפשיטות להיפוך גם לשון אינה יכולה משמע ודאי מדינא וגם הרי מ"מ למה בדין א' פעם יהי' אוחז במדה"ד ופעם במנהגא אלא כנראה שחזרה יש כאן. ובאמת לכאו' מדברי כל גדולי הראשונים שביו"ד שם שנתלבטו הרבה אודות הכוס ש"ב במילה בט"ב ולא אחד בהם שיזכור תקנה ליתן להיולדת. משמע דפשיטא להו שמתענית. דקשה לדחות דרק משום דסתם מילה בבהכנ"ס שאין המילדת מצויה שם שהרי מקצת הגאונים כתבו שיניחו הכוס עד הלילה ותשתה אמו כו' ע' כלבו סי' כ"ב ע"ג כ"כ גבי כל הד"צ. ואולי זה סמך למנהג שבב"ח ושא"י וע' תשו' רמב"ם סי' ס"ג ובחלק האחרון מס' התשב"ץ סי' ל"ב אחר שהביא דעות הפוסקים במילה ביוהכ"פ וש"ב. כתב וגם הגאונים ז"ל בשאר התעניות שאין המניקות מתענות כתבו כו' מכלל שבט"ב מתענית ולשון תשובת רשב"א בשם הרי"ף שבב"י שם כל תענית שאין היולדת שותה כו' ואולי דין גרמא להב"י שחזר בו בהגיעו למקומו ביו"ד (ובא"ח לא הוזכרו דברי מקצת הגאונים שבבה"ע וכלבו הנ"ל כו') ולפי הנ"ל ה"ה בחולה כו':
מלבד זאת הנה דברי הרמב"ן מצד עצמו מהיות מקור מקומו בתוה"א לא זכינו לאורו רק מה שהביאו בשמו דברים קצרים מוגבלים כהלכתא בלא טעמא. לכן נלפענ"ד לכאורה דאין כוונת הרמב"ן להקל מצד דאיסור דרבנן לא גזרו במקום חולי שאין בו סכנה (דמלבד שי"ל שזהו ד"ק וכד"ת דמי כמ"ש הג"מ בשם ר"ת שבב"י ועפי"מ בפתיחה ח"א סי"ח) דא"כ מהו לשון א"צ אומד דקאמר ע' ט"ז והו"ל חולה שאב"ס מותר כו' גם הרי קיי"ל ביו"ד סי' קנ"ה ס"ג בהגהה דלאכול איסור (דרבנן) אסור לחולה שאב"ס וכ"ה בריב"ש ססי' רנ"ה בשם רמב"ן גופא ע"ש. (ודוחק לחלק לענין זה בין גוף איסור לבין היתר בשעה אסורה כמ"ש התו' בגיטין ז' רע"א ושא"ד). וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל הערה מקור הדברים (מס"ע) לדמות מילתא למילתא ממק"א שמצינו שהקילו בדרבנן במקום חולי מהא דהתירה אמירה בשבת לחולה שאב"ס תמיהני שמלבד הכלל שאין לדמות בשבותין כמ"ש בכ"ד (ע' מ"א סי' ש"ז ק"ז וע' מזה בתשובות המיוחסות סי' קכ"ז בשם המ"מ) עוד צ"ע דבסי' שכ"ח סי"ז יש בזה הרבה דעות ודעת הרמב"ן עצמו שם דשבות ע"י ישראל שלא ע"י שינוי אסור והכי קיי"ל שם. וא"כ משם ראי' להיפוך כו' (והרי זהו ג"כ רק זמן איסור כו'). גם מ"ש עוד מסיכה ונעילת סנדל ביוכ"פ הרי י"א שכל הה' עינויים הם מה"ת והכי קיי"ל ע' מ"א ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל רסי' תרי"א) אלא דמסרם לחכמים כו'. והן התירו כל שאינו לתענוג כו' (והגם שהרמב"ם וטור רסי' תרי"ד כ' עפ"י הירושלמי דאף שאינה של תענוג אסור. כבר ביאר מוח"ז רבינו ז"ל דר"ל שאינו מכוין לתענוג כו' אבל בחולה שאין הסיכה ש"ת כלל מש"ה שרי וכאידך דירושלמי דהתירו בשאינה של תענוג דמוקי לה סמ"ג והגמי"י בחולה) ובנעילת הסנדל יש עוד סברא שהצינה סכנה לחולה כדאיתא בשבת (קכ"ט א') לגי' שלנו וכ"כ בה"ג גופא סי' תרי"ד סקי"ד. וע"ש עוד סקט"ז בשם חה"ר דיבמות בהדיא אלא דצ"ע אולי ס"ל דחיה ר"ל תוך ג' (או ז' כו'). ובאמת גבי מדורה שבשבת שם נראה לכאורה דרוה"פ ס"ל כס"ד דמ"מ וצ"ע בשו"ע דגבי חולה נראה שפסקו כנ"ל עמ"א סי' שכ"ח סק"י ועכ"פ ממילא גם להרא"ש וטור סי' תרי"א דעינויים אלו דרבנן אין ראי' (כ"כ) משם לכאן. (ובפרט שהרא"ש וטור סי' ש"ל ס"ל כגי' הנ"ל דעושין מדורה לחולה כו' אלא דצ"ע אולי ביש בו סכנה כס"ד דמ"מ כו', ואכמ"ל). לכן נלפענ"ד דיש להבין מה שלענין שבת נזכר בגמ' ופוסקים חולי שיש בו סכנה ושאב"ס (כמו גבי קמיע הנ"ל. שבת דס"א. וכן בפ"ל רע"א ובכ"ד וכן בפ"י בסי' שכ"ח וכ"ד) משא"כ גבי יו"ט כנראה שלא נזכר לשון זה בגמ' וגם בטוש"ע (זולת ברמב"ם) אלא סתמא תנן (יומא דפ"ב) חולה מאכילין אותו עפ"י בקיאים וכן בגמ' שם (פ"ג) א' סתמא חולה אומר צריך ובטוש"ע ססי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' (והוא ממ"ש כלשון רמב"ן כאן). ונראה דהיינו משום דענין ל' יש בו סכנה או אב"ס משמעו לפ"מ שהוא עתה בלי שיחודש בו מעשה שינוי מסדרו והנהגה ש"ע. לכן גבי שבת דעסקי' לענין רפואות שייך לומר יש בו סכנה או אב"ס ר"ל לפ"מ שהוא עתה בלי מעשה שינוי מסדר העולם לא לגריעותא (בהעדר או"ש וכה"ג) ואף לא למעליותא (בקבלת רפואות שהן תוספת מעשה ותיקון כו'). משא"כ גבי יוכ"פ דעסקי' לענין תענית שזהו גרעון ושינוי מעשה מסדר העולם (וע' תו' יבמות קי"ט א' דמה שאדם נזקק לאשתו ל"ח מעשה כו' וכש"כ באו"ש שזהו יותר סדר העולם אינו נופל ע"ז כ"כ לכון יש בו סכנה ואב"ס אלא אעפ"י שלפ"מ שהוא עתה ודאי אב"ס מ"מ אם יחודש בו מעשה שינוי מסדר העולם והיינו התענית אפשר שיוגרם עי"ז להיות חולה שיש בו סכנה ר"ל (לכן כל חולה אף שאב"ס לפ"מ שהוא עתה כנ"ל) מאכילים אותו עפ"י בקיאים או עפ"י עצמו כו' שכבר אפשר שהתענית יקלקל ויגרום להיות חולה שיש בו סכנה:
שוב ראיתי שכמעט מבואר כן בב"ח בהדיא שפי' מ"ש הטור חולה שצריך לאכול ר"ל אפי' אב"ס (עתה) והוא צריך לאכול משום שמא יכביד עליו החולי ושמא אז יסתכן כו' (ולאפוקי מהרמב"ם שכתב חולה שיב"ס כו' ודלא כתוס' שכתבו שמא ימות כו') אלא שבאמת לשונו אין מתוקן כ"כ דאף גבי שבת שוודאי בעי' חולה שיב"ס דוקא מ"מ דינם הכי אף כשאין חשש מיתה לע"ע רק שאפשר שיכביד עליו החולי ואז אפשר שיסתכן ג"כ מחללין (כמ"ש מוח"ז רז"ל סי' שכ"ח ס"ה עפ"ד מ"א סק"ה ע"ש והיינו לפי ששם גם בכה"ג נק' חולה שיב"ס כיון שממילא (בלי התחדשות מעשה כו') אפשר שיכביד החולי ואז אפשר שיסתכן. הרי גם עתה חשיבא יש חשש סכנה (שעניננו ספק (או ס"ס) לשיומשך מזה המיתה עכ"פ ודברי רי"ו שבב"י שם (דקמ"ח רע"ד) באמת תמוהים ומנגד להא דאיתא ביומא (פ"ד ב') לא ספק שבת זו בלבד כו' ע"ש בפירש"י ור"ן ובד' רז"ל שם סקי"ג אם לא שרי"ו מיירי שאף אם נעשה ד"ז במו"ש לא יומשך ספק זו כלל או בענין שידוע שיורגש הכבדת החולאת ושאם נעשה לו אז דב"ז יהי' סגי לו ובכה"ג ודאי אין לחלל עתה ולא עוד אלא שא"כ לכאורה אף שבות דרבנן למה נחלל כו'. וצ"ע) ופי' חולה שאב"ס גבי שבת היינו שבוודאי אין שום חשש שיומשך ממילא גם אח"כ ס' סכנה (ואז אפי' אומר החולה צריך אני ל"מ לפה"נ וראי' מחיה אחר ז' (שבסי' ש"ל) ואפשר גם אם רופא אומר צריך ל"מ בזה כיון שידוע לחכמים שא' אין סכנה כו') אבל כאן גבי יוכ"פ אף בכה"ג שייך חשש סכנה שיבוא ויוגרם ע"י שינוי מעשה התענית אלא דמ"מ בעינן אמירת החולה על הבקיאי' כו'. (ואפשר שזה רק דרבנן כיון שעכ"פ כבר חל לנו ספק בזה) וראי' לזה מהא דחיה בתוך ל' שהרי היא כחולה שבוודאי אב"ס (כדאיתא בשבת קכ"ט) ועכ"ז כשאומ' צריכה מחמת שמתכבד עלי' חולי מאכילין כמ"ש הא"ר בשם אוה"א הובא בשו"ע רז"ל להלכה סי' תרי"ז ס"ג. ולפה"נ זה מוכח מדברי הרא"ש (סי' י') במ"ש לדחות ד' השאלתא וכ' דל"ד לנעילת הסנדל דאינה מרגשת כו' אבל לענין אכילה היא כחולה וא"ת שהיא צריכה יאכילוה כו' ושוב כתב ד' רמב"ן דעד ז' אם אמרה צריכה אני כו' מכאן ואילך ה"ה כשאר כל אדם (והיינו אפי' אמרה צריכה א"מ) ולכאורה ה"ז סתירה למש"ל (דגם עד א"ת צריכה יאכילוה. אע"כ צ"ל החילוק כמ"ש או"ה ורז"ל כנ"ל והגם שלכאורה מלשונם משמע שעיקר החילוק בין מחמת צער לידה למחמת חולי כו' אך א"כ למה לא כתב חילוק זה גבי שבת אע"כ עיקר החילוק בין שבת (דממילא כו') ובין שינוי תענית כו' וזהו דגבי שבת הוחלט בגמ' ופוסקים דאפי' אמרה. צריכה אני כו' (ולכאורה ה"ה לרופאים כו') משום דידוע לחכמים שבוודאי אין כאן שום חשש סכנה (שיומשך ממילא) משא"כ לענין תענית אפשר שיוגרם קלקול לכל חולה שאב"ס כו':
ומעתה י"ל דה"ט דרמב"ן שהקיל גבי ט"ב בחי' כל ל' וכן בחולה (שאב"ס) דכיון דחזינן שבכל חונה אף שאב"ס ממילא כו'. מ"מ ע"י התענית כבר נפל לנו הספק שאפשר שיומשך ע"ז חשש ס' סכנה ע"כ הגם שלגבי יוכ"פ דאורייתא מחמירי' להצריך אמירת החולה או הרופאים (ואפשר שזהו מדרבנן כו' כנ"ל וצ"ע) מ"מ לגבי ט"ב דרבנן יש להקל בזה וז"ש במקום חולי ל"ג רבנן. ר"ל גזירת התענית דוקא ל"ג משום שעי"ז יש (לפעמים) חשש סכנה ולפי הנ"ל שמה שלגבי יו"כ בעי' שיאמר החולה או הרופאים זה דרבנן י"ל ג"כ שע"ז קאי מ"ש ל"ג רבנן כו' ודוחק). וזהו הלשון א"צ אומד שכ' והוא לשון הגמ' דע"ז (כ"ח) לגי' הרי"ף וש"פ מכה של חלל א"צ אומד שפי' הרמב"ן הובא ב"י סי' שכ"ח לומר שאפי' אין שם בקיאים וגם החולה אינו אומר כלום מחללין כו' (ולכאורה צ"ע למה לא נזכר מזה גבי יוכ"פ ואולי אין מכה שייך לאכילה ובעי' אומד כו' וצ"ע). וביבמות פ' חרש (קי"ד) יונק תינוק מבהמה טמאה ומסקי' דהיינו משום סכנה ומ"מ גדול בעי' אומדנא ומשא"כ תינוק סתמו מסוכן אצל חלב וז"ש רמב"ן כאן דא"צ אומד (כנ"ל גבי מכה ש"ח) והגם דוודאי א"ל דסתם חולה מסוכן ממש אצל תענית (כנ"ל גבי תינוק אצל חלב וכן במכה ש"ח) דא"כ גם ביוכ"פ נמי אלא דמ"מ כיון שנופל ע"ז לשון אומד ואומדנא משמע שכבר יש איזה ספק (אצל סתם בנ"א עכ"פ) וכמ"ש הט"ז כאן בסי' תקנ"ד לכן הקילו בזה מדרבנן. והנה בע"ז שם ולגי' רש"י) איתא כל מכה שצריכה אומד מחללין עליו כו' וע"ש בפירש"י דמשמע דהיינו כל שנופל ספק (אצל סתם בנ"א) עד ששייך להצריך אומד (בקיאים) אם יחי' כו' ואולי מכאן נמשך דעת ר"י שבטור סי' שכ"ח (והגמי"י רפ"ב מה"ש). דגם סתם בנ"א כו' ואין צריך מומחים כו' והובא בשו"ע שם ס"י ובב"י לא העיר מקור לזה. וגבי יוכ"פ בסי' תרי"ח לא נזכר זה וגם הרי משנה שלימה עפ"י בקיאים וכן בגמ' רופא כו' וברמב"ם שם כתב והוא שיהיה רופא בקי כו' (ולא הגי' שם הגמי"י מדברי ר"י הנ"ל ובפיה"ח המהירי' במלאכתן כו'. הבקיאי' מן הרופאים כו') ובשו"ע סי' תרי"ח כשהרופא אינו מכיר החולי כאדם דעלמא משמע דבסתם בנ"א ל"מ כלום. משמע (קצת) שיש חילוק בין יוכ"פ לשבת להר"י (וטוש"ע) (והטעם היה אפ"ל שגבי יוכ"פ מיירי דאב"ס ממילא כו' (לפ"ד סתם בנ"א) אלא דאוני התענית יקלקל כו' ובזה ח"י לידיעה לסתם בנ"א ובעי' בקיאי' משא"כ בשבת כל שנופל ספק וצריך אומד אולי יב"ס ממילא כו' ע"כ מחללין דבזה הכל חשיבי בקיאים כו' ומ"מ י"ל דוקא מכה שעי"ז מודה שמכה גדולה היא ולא בסתם חולה ודלא כו') אלא שמד' המ"א שם סק"ז ורבינו ז"ל ס"ו למ"כ וצ"ע וגם לגי' הרי"ף שם כל מכה שצריכה אומד אין מתרפאין מהן. דלפי"ז י"ל הפי' דאף דמהדין צריכה אומד לענין שבת ויוכ"פ. מ"מ אין מתרפאין מהן וצ"ע שלא ראיתי כעת שדיברו בזה גם לענין מתרפאין מהן. ואפשר גם לגי' זו הפי' ע"ד פירש"י אלא שג"ז צ"ע ולא נזכר בטוש"ע יו"ד סי' קנ"ה (וגם אפשר שאין דין זה אלא גבי מכה דוקא כו' ואכמ"ל) ואיך שיהיה לפה"נ יש כאן משמעות שכל שצריכה אומד כבר נפל ספק (אצל סתם בנ"א עכ"פ). ובאמת גם עיקר הדין גבי יוכ"פ דמשמע דדוקא עפ"י בקיאים או עפ"י החולה מאכילין ומשא"כ כשאין שם בקיאים והחולה אינו אומר כלום אין מאכילין (דאל"כ ה"ז כמכה ש"ח לגבי שבת) ולכאורה כיון דקיי"ל שם ס"ה עפ"י הירושלמי דאם החולה אומר א"צ והרופא מסופק מאכילין א"כ ה"ה (או כ"ש) כשאין שם רופא (או שאינו מכיר החולי כו') והחולה אינו אומר כלום (ואצל סתם בנ"א יש ספק כו') (וצ"ע בכ"ז לעת הפנאי אי"ה (ואולי כדאמרי' בעלמא חסרון לידיעה אינו ספק כו' (ומ"מ יש מקום לומר לכאורה שאומד דבקיאי' הוא דרבנן כו'). (חסר):