אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן לט

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן לט

סימן לח

(לסימן תקנ"א)

תשובה ראיתי דברי אהובי והנה מה שהמציא פי' חדש לפרש הנוסח שבב"י בכדי שיתיישבו בזה דברי הד"מ. הוטב בעיני למאד ואפריון נמטיי'. שהאיר עיני שלכאורה עמדו דברי הד"מ לננדי כחומה כו'. והייתי סבור לכאו' שההכרח לאוקמי בט"ס (ע"ד שפסק בהגהת השו"ע אלא שגם אני הרגשתי לדוחק גדול שניכרים הדברים שאינו ט"ס לכאורה) אמנם היינו רק לומר שלפי שלא היה לפניו אז כ"א הנוסח שבב"י הבינה ע"ד שפי' כת"ר ונא רצה להגיה מלבו. עם כי הפירוש הוא בדוחק אבל אחר שבתשובת מהרי"ל שלפניו הגירסא בצונן. וכן הוא בתשו' שבס"ס תו"א להרשב"א ונ"ל ודאי שזוהי הנוסחא האמיתית ועדיין טוב בעיני לומר לפ"ז שגם רמ"א בהגהה ראה נוסחא זו ולכן פסק כן. ויבואו ג"כ דברי המ"מ לנכון וכת"ר ע"י שמצא הפירוש החדש חן בעיניו א למאד. וחמל על מעשה ידיו. בחר בנוסח שבב"י והרבה להשיב על הגירסא שבתשובת מהרי"ל שלפניו לפע"ד הפריז על המדה בזה כי לפה"נ עכ"פ נקיים הגירסא שבב"י יש בו הרבה מן הדוחק וגמגומים יותר ויותר מהנוסחא שלפנינו הן בענין הן בלשון והנני פורטם אחת לאחת למצוא לחשבון. א' מ"ש לחוף הראש ע"ש חזון שיהיה זה גמר דבריו ויהיה הכוונה דרך הוראה וציווי יש לחוף כו'. הוא לשון קטוע ואין זה לשון מחבר ספר (בפרט תשו') כ"א לשון מוני מנין מצות וכה"ג. ב' מ"ש הורו רבותי שיהיה זה דרך מציין ומודיע מקור הדין כמדומה שלא תמצא כזה גם במ"א וכה"ג. כי לפה"נ א"ז נוהג כ"א כשדבר זה כבר חקוק וכתוב בספר שקדמו. אבל לא בהוראה ששמע מרבותיו בע"פ. והרי התלמיד המחבר הזה הוא המודיע הראשון כו'. גם אינו מצוי כ"כ כשהמחבר מפלפל אח"ז באותו דין כמו כאן שכתב אח"כ ועל הרגלים לא שאלתי (כי עיקר מנהג זה שמציין המ"מ בב' חצאי עגולה כאלו רשות להקורא לדלגו כו' משא"כ כאן אם ידלגו לא יבא על נכון הלשון הנמשך אח"ז. ועכ"פ הל"ל כך הורו רבותי). גם יש הרבה מחברים כאין נוהגים כלל בלשון זה. ולפה"נ גם מהרי"ל מכללם. גם בכותבי תשובות אין לשון זה שייך כלל ואף אי נאמר שדברי תשובה זו איננו תשובה שהשיב לאיזה איש כ"א רשם לעצמו דין זה לזכרון. ג"כ אינו דומה ולענין לשון זה) לכותב ספר וכמובן (וגם לפמ"ש כת"ר שא"ז לשון מהרי"ל עצמו כ"א לשון איזה מלקט כ"ש שאין לשון כזה שייך כלל) ואין להאריך כי לפ"ד מובן לכל כמה יש מהדוחק לפרש כן לשון זה (עד שגם כאשר הודיתי שע"כ לומר שלפני הד"מ היה גירסא זו וקיבלה כנ"ל. הייתי בוחר בטוב יותר לפרש בשינוי קצת והוא ששיעור הלשון יהיה לחוף הראש כו' הורו רבותי פי' שרבותי הורו לחוף הראש ויתכן זה קצת בכותב דרך תשובה ואולי ג"כ שאל א' ממנו אם הורו רבותיו לחוף כו' ויתכן יותר לשון התשובה ע"ז). ג' דלפי"ז כל דברי התשו' קאי אחמין (דשריותא דצונן לא איצטריך למעכ"ת). ולמה העיקר חסר. וכ"ש השאלה על הרגלים והתשו' לחומרא הרי אינו כ"א אחמין בלבד וכל כה"ג ודאי ה"ל לפרש והא ודאי א"ל דשם חפיפה אינו נופל כ"א אחמין כדמשמע מדברי כת"ר שהרי חפיפה דאשה דתקנת עזרא כולל גם צונן. אלא שבא רבא ואמר אשה לא תחוף בצונן והיינו רק לכתחילה כמ"ש מהרי"ק בב"י יו"ד (סי' קצ"ט) וגם לרבא הרי די בחמי חמה ד' הלשון שבתשובה שכתב ולכאורה נראה דהקילו בראש מהא דאמרינן כו' מובן לכל שקשה להעמיס בו פי' כת"ר והאריכות בזה למותר. ה' איני יודע מה ראי' היא זו מהא דאמרינן גבי אבל דפניו ידיו ורגליו אסור בחמין לשיהיה מוכרח להיות כן גם במנהגא דמשנכנס אב ושע"כ רבותיו הקילו בראש לבד וכי לא סגי (שיסברו רבותיו) דהחומרא שקיבלו בימים אלו היינו שיהיה כדין רחיצה דת"צ דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין וכת"ר כדי לתקן זה כתב דהכא ודאי היינו מטעם אבילות לא מטעם מניעת תענוג כת"צ. ולקח זה מד' תה"ד שכתב בכעין זה לענין צונן. אך הרי הוא נתלה בזה בלשון הגמ' (תענית י"ג) דאמר ר"ח כל שהוא משום אבל כו' בין בצונן אסור וכל שהוא משום תענוג כו' משא"כ בנד"ד לענין פניו ידיו ורגליו בחמין לא נמצא כלשון זה בגמרא וכוונת כת"ר נראה דמ"מ עכ"פ נשמע מגמ' הנ"ל דענין אבילות דאבל וט"ב לחוד וענין מניעת תענוג דתענית ציבור לחוד ולא שייכי אהדדי (עיין תשו' רש"ל צ"ב). וחומרת המנהגים דמר"ח אב הכל הוא מענין אבילות כמ"ש התה"ד מגמ' דהחולץ א"כ גם לענין פניו ידיו ורגליו לאבל מדמינן ולא לת"צ. אמנם לפענ"ד אין בזה ממש ולא אכחד שגם דברי התה"ד לא זכיתי לקבלם בטוב כ"כ. וכמדומה שגם הוא לא כ' זה לראי' גמורה ותדע שכשמסיק דלהרמב"ם שרי בצונן לא חש כלל לתרץ הראי' הנ"ל לדידי' אלא ע"כ לא כתבה מתחילה כ"א לזכר ואסמכתא בעלמא. אבל לא עלה על דעתו שיהיה מזה ראי' גמורה ומתחיל ראוי לתת לב להבין דברי התה"ד איך סברא להביא ראי' מדברי גמרא על ימים אלו שאין בהם כ"א ממנהגא בלבד. ומדין הגמ' ודאי מותרים ברחיצה גם בחמין וא"ל דכוונתו לפי שהמנהג ראוי להיות מעין הדין ואחר שבאבילות שמדינא מצינו דגם צונן אסור גם באבילות דמנהגא אין לחלק חדא דא"כ למה לו להביא ממה שאמרו כ"ש משום אבל כו' שא"ז כ"א דברי ר"ח ואח"כ יש פלוגתא בזה יותר הי' ראוי להביא לשון המסקנא דאיפסקא הלכתא כן. ועוד דבאמת נראה דמנהגים אינם מחוייבים להיות מעין הדין ממש דדוקא בתקנתא דרבנן אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אבל במנהגים אף שנהגו כן לגדר וסייג לאיזה דין מצינו הרבה שהקילו בהם. ולא השוו אותם לגמרי לאותו דין ודוגמא לדבר מדברי רמב"ן שבר"ן ספ"ק דר"ה בענין הג' צומות שכתב דוודאי מתחילה עיקר התקנה מעין דאורייתא תיקנו שיהיו שוים ליוכ"פ כו' אלא שהאידנא דברצו תלו כך רצו שעיקר התענית קיבלו ולא שאר החומרות והרשות בידן ע"כ וכה"ג ודאי מצינו בכמה דברים שהקילו במנהגא נגד אותו דין שממנו נמשך מנהג זה (וממקומו מוכרע דא"כ אם באנו לדון על ימים אלו דאחר שממנהגא יש בהם משום אבל ראוי שיהיה דומה ממש לדין האבל בענין הרחיצה אף אנו נאמר שיהיו נוהגין בהם שאר כל דיני האבל כמלאכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל וכה"ג כו') אלא ודאי נראה דעיקר סמך התה"ד אינו ממה שמצינו בעיקר הדין באבל כ"א מלשון זה דוקא שא' כל שהוא משום אבל כו' דמשמעות לשון זה לכאורה דכללא כייל דכל שיש בו משום לתא וסרך דאבל אסור גם בצונן כו' אך אא"ל דבאמת כן הוא כוונת לשון זה. דא"כ נשמע מכאן דמימים אלו דמר"ח אב (וכמו"כ ל' של אבל) יהיה בהם איסור רחיצה מדינא דגמרא והא ודאי ליתא וכמ"ש הר"ן ומ"מ פ"ה מה"ת דאפי' בעט"ב שרי רחיצה מדינא (וכמו"כ בל' של אבל כדאיתא במ"ק די"ט ב' משעמדו מנחמים מותר ברחיצה) והיה אפשר לתקן זה ולומר דכוונת לשון זה הוא דכל איסור רחיצה שהוא משום (סרך) אבל אסור אף בצונן דלפי"ז לק"מ ממה שאין מדינא איסור רחיצה כלל בימים אלו וכמו"כ בל' דאבילות ושעכ"ז אחר שממנהגא אוסרים רחיצה נלמד מלשון זה שיהיה אסור גם בצונן. אך האמת יורה דרכו שע"כ אין כוונת לשון זה ליתן כלל לכלול דברים אחרים. מאחר שעל האמת אין מדין הגמרא איסור רחיצה משום אבילות כ"א בט"ב ובז' דאבל שהזכירם בפירוש א"כ מה בא הכלל לרבות ואין סברא כלל לומר שבא לרמז רק על מנהגים שעתידים להתחדש אלא ע"כ אין לשון זה אלא כעין קריאת שם וסימנא בעלמא ואין בכלל אלא מה שבפרט כדמסיים כגון ט"ב ואבל ולפי"ז לא נתוסף שום ראי' מלשון זה. ואין לנו לומר לכאורה בכוונת התה"ד כ"א שכתב כן דרך אסמכתא וזכר לדבר בלבד. ממה דמשתמע ממשמעות לשון זה לכאורה דכללא כייל וכו' וכנ"ל עם שאינו באמת ושע"כ לא חש לתרץ זה להרמב"ם כו' כנ"ל וממילא כש"כ שאין יסוד לד' כת"ר אחר שלענין פניו ידיו ורגליו לא נמצא בגמרא לשון זה:

אמנם לכאורה עדיין יש לפרנס דברי תה"ד בע"א ושיהיו גם דברי כת"ר קיימים. והוא בשנניח הקדמה בדיני המנהגים שמחוייבים להיות מעין ודומה לאותו הדין הנמשכים ממנו ואין לנו לנהוג להחמיר במקצת ולהקל במקצת א"ל היכא שמצינו בכה"ג בדין אחר הדומה לזה וכ"מ לכאורה בגמ' פ' מש"נ דנ"ה ב' בדין ג' אומניות שעושין מלאכה בע"פ עד חצות (והיינו אף במקום שנהגו שלא לעשות עפ"י רוב הפוסקים) דאמרינן שם תנא החייטים שכן הדיוט תופר כדרכו בחוש"מ הספרים והכובסים שכן הבא ממד"ה כו' משמע (לכאורה) דאי לא דאשכחן דהקילו בכה"ג במ"א (הדומה לזה) לא היה ראוי לחלק מלאכות אלו משארא. וע' שם ד"ב ב' וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר ולפירש"י שם קאי התם נמי אמנהגא דמקום שנהגו שלא לעשות מכ"ז משמע דלא פלגינן במנהגא ואין בהם דין חלוקה אם לא דמצינו כה"ג בדין מהדינים הדומים. ובהא דרמב"ן הנ"ל בג' צומות נאמר ג"כ דהא דניתן רשות להמנהג לקבל עיקר התענית לבד ולא שארי החומרות וכמו"כ רק ביום ולא בלילה הוא מדמצינו כה"ג בג' תעניות הראשונים דגשמים (והא דבימים אלו שהוסיפו ממנהגא במקצת אבילות ולא כולם כנ"ל אולי משום דכן מצינו בל' דאבל וכה"ג או מאחר שבהם גופא מצינו שמדינא נמי נהגו בהם דין חלוקה כמו בשבת שחל ט"ב אסורים לספר ולכבס ובתה"מ ואינך מותרים. ונאמר דמ"מ לא מצינו כ"א לחלק בין מין למין אחר כמו בין רחיצה לתה"מ וכה"ג אבל לא במין א' כמו לחלק ברחיצה עצמה בין חמין לצונן או בין כל גופו לפניו ידיו ורגליו). ולפ"ז נאמר בפי' ד' תה"ד דמגוף הדין שנמצא באבל דאסור גם בצונן לא הביא לפי שהיינו יכולים לומר דמקילין בזה במנהגא דימים אלו לפי שכן מצינו בת"צ מחלקין בין חמין לצונן אבל מלשון כל שהוא משום אבל כו' הנ"ל עם היות שנאמר דלאו כללא הוא אלא נקט הכא לסימנא וקריאת שם בלבד כנ"ל מ"מ סוף סוף הרי נשמע עכ"פ דאבילות ות"צ ענינים מחולקים הם מדנותן בהם סימנים ושמות מיוחדים נפרדים. וע"כ ימים אלו שהם ג"כ משום אבילות מאחר שנהגו בהן חיסור רחיצה ראוי שיהיה דומה לאבל ונא לנהוג בהן דין חלוקה בין חמין לצונן ואינו מועיל מה שמצינו בת"צ אחר שהוא ענין אחר ולפי"ז גם בנד"ד לענין פניו ידיו ורגליו בחמין נוכל לומר כן וכדברי כת"ר אך לכאורה זה אינו חדא דיסוד ההקדמה לפי הנראה אינו אמיתי דנראה ודאי דנמצא במנהגים שמקילים בהם נגד הלכתא דמדינא אף היכא דנא מצינו כה"ג במק"א (הדומה). דהא קבילו עלייהו והא לא קבילו כו' עיין ש"ך סי' ש"ז סקס"ב וסי' קי"ט ססק"כ. וכ"כ בהדיא בפר"ח במנהגי איסור שבסי' תצ"ו סי' כ"ה דיכולים לנהוג בד"א חומרא מצד א' וקולא מצד א' עם שהם תרתי דסתרי אהדדי כו' דחומרא זו קיבל עלי' ולא החומרות הנמשכים ונתלים בזה. ועוד אף אם נו יהא דבעי' שימצא בכה"ג במק"א. למה לא יהי' מהני מה שבנד"ד מצינו בכה"ג בת"צ. ומה בכך שיש להם שמות מחולקים אף אם נודה דב' ענינים מחולקים הם מ"מ מהני לדוגמא להקל במקום שאין בו כ"א ממנהגא. וגדולה מזו כתב הרע"ב פ"ד דפסחים דטעמא דב"ה דמתירים הלילה דע"פ משום מידי דהוי אתענית כו' וע' רמ"ז דסברא נכונה היא (וא"צ למ"ש התוי"ט). וכן הוא בהדיא בגמ' דריש פסחים דקאמר ראב"י לדידי אשכחנא דפלגי רבנן בין יממא נליליא גבי ת"צ כו' ע"ש. הרי שמביא מאכילה דת"צ למלאכה דע"פ. וכן מביא שם מאיסור חמץ לאיסור מלאכה וגם בדנ"ה ב' שם לענין היתר דג' אומניות בע"פ שמביא ממה שמצינו שהדיוט תופר בחוה"מ וכן שכן הבא ממד"ה כו' הכל יותר רחוק מאיסור רחיצה דת"צ לנגד איסור רחיצה דאבילות. ועוד שבאמת עם היות שבגמ' פלגינהו בתרי שמות מחולקים לא אדע איך נאמר שאין ענינם אחד הלא באמת הכל הוא ענין צער ומניעת תענוג. וכדאשכחן גבי אבילות ג"כ דאמרינן אבל אסור בכל מיני שמחה וכן לא ינהג עידונין ותפנוקין כו'. וגם בדין רחיצה גופא אמרו לא אסרו רחיצה של תענוג א"כ הרי הכל ענין א' עם מניעת תענוג דת"צ. ולשון הגמ' דפלגינהו י"ל דהוא רק לסימנא וקריאת שמות בלבד אבל לא אזלינן בתר שמא אחר שבטעמן הכל א'. ולא אבין מ"ש כת"ר דוודאי הטעם משום אבילות ולא משום מניעת תענוג כת"צ כו'. מאי בינייהו לפה"נ ענין אבילות הוא לשון דאגה וצער שהוא ההיפוך מתענוג וא"כ הכל א'. ואם תרצה לדקדק יותר בלשון הגמ' ע' תוספת הלשון שאמר כ"ש משום אבל כו' נאמר דפלגינהו לתרי שמות דלשון אבילות מורה על תוקף וחומר מניעת התענוג ע"כ אמר כעין נתינה טעם כ"ש משום אבל פי' שחמור כ"כ עד שלא די לו במניעת מותרי תענוגים בעלמא כ"א שצ"ל בהיפוך באבילות וצערא כו' ע"כ גם בצונן אסור וכל שהוא (רק) משום מניעת תענוג כו' ועכ"ז ודאי אין ללמוד מכאן ע"כ מה שיכנוס בגדר שם אבל כמו ימים אלו שמר"ח (וכן ל' דאבל). שיהי' עליהם חומר הנ"ל שהרי ודאי מדינא אינם חמורים אפי' כת"צ. ומה שנקרא עליהם שם אבל. (ולפי הנ"ל הרי שם זה מורה על חומר ותוקף מניעת התענוג) הוא שם המושאל. לפי שהם נמשכים מסרך ת"ב עצמו (וכמו"כ ל' דאבל מז' דאבל):

שבתי וראיתי שעדיין נוכל לפרנס דברי תה"ד ע"ד הנ"ל שינוי קצת והוא עפ"י ב' הקדמות א' בדיני מנהגים הנ"ל והב' בפי' לשון כ"ש משום אבל הנ"ל בדיני מנהגים נראה דמ"ש הפר"ח דיכולים לנהוג בד"א חומרא וקולא כו' כנ"ל היינו כשאין ב' החומרות שוין בחומרן עכ"פ אלא א' חמור וא' קל ממנו במקצת עכ"פ דאז יכול לנהוג חומרא בצד עיקר החמור ולהקל בצד הקל ממנו (ומ"ש דסתרי אהדדי היינו שמ"מ הרי תלוים ונמשכים זמ"ז). והיינו כענין חלב דאייתרא דפא"ט שהביא הפר"ח לראי' דאף בני בבל דאסרי לי' ממנהגא באכילה מ"מ מסתם סתים כחלב טהור דהתם עם היות דקיי"ל חלב טמא אינו סותם מ"מ אינו חמור כ"כ כמו אכילת אותו חלב (שהרי ר"ש חולק שם וס"ל דגם טמא סותם וגם רבא מתחילה אמר הא ר"ש כו' ועוד) שהרי אכילת חלב בכרת משא"כ טריפה כו' וכדמשמע לשון ר"נ אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים משמע דעכ"פ לענין סתימה ראוי להקל יותר (וע' נ' הט"ז יו"ד סי' ס"ד). וכ"מ בפוסקים ע"ש. וע"ש מ"ש תוה"א דל"ד דחלב דאייתרא מאחר שהוא דבוק ואינו תותב מדאינהו אכלי ע"כ אף לאומרים שהוא אסור באכילה מדאורייתא היינו מריבוי דכל חלב אבל מסתם סותם מאחר שאינו תותב ע"ש ועיין פלתי רסי' מ"ח. ומ"ש הש"ך סי' ס"ד סקי"ב וסי' קי"ט סק"כ שיש מקומות שאף שנוהגים שלא לאכול חלב הדבוק לכרס מ"מ אינם נמנעים מלאכול הבשר והמרק שנתבשל עמו ומשמע אף דליכא ס' נגד החלב (דלא כפ"מ ע"ש). הרי כבר כתב הפר"ח בסי' ס"ד דלא יתכן זה כ"א למ"ד טעם כעיקר דרבנן כו' ואף שסיים שם ולא דמי למ"ש בשם הראב"ד כשהי' מתארח עם אוכלי הדבק הי' אוכל הבשר והתבשיל כו' דשאני הכא שהוא ז"ל הי' ממתירים הדבק ולא קיבל עליו לחוש לחומרא כ"א מלאכול הדבק עצמו א"כ משמע דמ"ש בתחילה דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אין להקל. היינו דכן ס"ל לדידי' בחלב שעל הכרס שכן ראוי שלא להקל כי ראוי לחוש לדעת ר"א ור"פ דס"ל דהוי חלב גמור דאורייתא וכמ"ש בס"ק הקדום אבל מאן דס"ל בד"א שהוא מותר מדינא רק רוצה להחמיר ממנהגא כהא דהראב"ד יוכל להחמיר ולהקל לחצאין אף אם שני הדברים שוין בחומרן וכמו במרק למ"ד טעם כעיקר דאורייתא וא"כ כש"כ במנהגים כנ"ד דלכ"ע אין בהם איסור מדינא כלל. זה אינו שהרי במנהגי איסור דסי' תצ"ו ססי' כ"ג נתקשה בהא דהראב"ד וכתב דאף שהוא מאותן הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ קליש איסור פליטתו שאין בו מלקות עכ"פ וגם זה לפי דחשיבא לי' כדיעבד אבל שינהוג כן לכתחילה הוי כחוכא כו' ע"ש הרי בהדיא כנ"ל דאין ראוי לתפוס במנהגא חומרא וקולא יחד בד"א כ"א כשיש סברא להקל בזה הצד יותר מבהצד הראשון (וכאן ביו"ד סי' ס"ד כוונתו דבהא דחלב שעל הכרס ס"ל דלמאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא ראוי להחמיר כרבינו אפרים אף לענין פליטתו עם שמ"מ קליש איסור דפליטה ואף דחשיבא כדיעבד וע"ז סיים דלא דמי להא דהראב"ד). והשתא א"ש מה שלכאורה הוי קשה לי' לפ"מ שכתב הפר"ח במ"א סי' כ"ה שיכולים במנהגא להחמיר ולהקל לחצאין כנ"ל א"כ ל"ל לברייתא דפ' מש"נ ליתן טעם להיתרא דג' אומניות שכן הדיוט כו' ושכן הבא ממד"ה כו' כנ"ל וכן הא דריש פסחים וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור כו' וכנ"ל דמשמע מכ"ז דאין ראוי לתפוס במנהגא לחצאין ולפי הנ"ל ניחא דלחלק הג' אומניות משארא. אין סברא לכאורה דכולם שוין בחומרן. וכן לחלק ליום א' קצתו מקצתו וזה בעצמו הוא התועלת במה שכן מצינו כו' היינו מאחר שמצינו שהקילו במק"א בחלק זה מהיום או במלאכות אלו דוקא הרי ע"כ נמצא בהם צד קולא ע"כ ראוי לחלק ולהקל בזה גם במנהג זה דע"פ וז"ש התוס' שם ד"ב סע"ב דהיכא דאיכא סברא לא איירי כו' ע"ש (אלא דלפי"ז לכאורה צ"ע קצת מאחר דקיי"ל כר"י דהתם דב"ה קיימי כוותי' דמותר עד הנה"ח וכמ"ש המ"א. ח"כ משמע דלה בעינן שכן מצינו שהרי מהא דשעות דרבנן דחמץ לכאו' שפיר קא' ראב"י דהרחקה שאני שזה כעין מ"ש התוס' בהא דלא יאכל סמוך למנחה ואינו מובן מ"ש התוס' שם וכן חמץ דאקשי לי' כו' וע' פ"י על התוס' ד"ה ראב"י משמע שמ"ש התוס' זמן יציאת פועלים כו' היינו נתינת טעם וסברא לדר"י ובפי' המשניות נתן טעם אחר ויש לעיין). והקדמה ב' בפי' לשון הגמ' דתענית כל שהוא משום אבל כו' הנ"ל נאמר שהוא כעין נתינת טעם. אמנם לא ע"ד הנ"ל. שהוא מצד חומרא וקולא לומר שענין אבל יש בו חומר ע"כ אסור גם בצונן כו' אלא שאופן ענין אבל ראוי שלא נחלק בו בין חמין לצונן כלומר שלפי ענין וטעם אבלות אין סברא בחמין יותר על הצונן כלל משא"כ בת"צ כו' (וכגון עד"מ שנאמר ענין איסור דת"צ הוא בפנימי' שלא יתענג בו בעצמו וענין אבילות הוא בחיצוני' להראות אבילות כו' (סמך לדבר ששמעתי משם מוח"ז אדמו"ר ז"ל איך ישכנו יחד מארז"ל לקבולי בשמחה עם דיני האבילות ואמר שזה בפנימי'. וזה בחיצוני' כו'). ולכן איסור רחיצה בת"צ ראוי לחלק בו בין חמין לצונן כי לענין הנאה ותענוג ודאי יש יותר בחמין מבצונן. משא"כ איסור רחיצה באבל הוא מצד היופי והליבון. ונא' שבזה אין חילוק בין חמין לצונן שניהם פועלים בשוה כו' ולכן ג"כ נמצא לפעמים שמחמירים בת"צ יותר מבאבל. כי לא ראי זה כראי זה כו' וז"ש רש"ל בתשו' צ"ב שענין צער ואבילות לא שייכי אהדדי ויש בזה מה שאין בזה כו') ומעתה נא' שזהו כוונת תה"ד שהביא ראי' מל' זה דוקא שנשמע מכאן שלענין אבילות חמין וצונן שוים בחומרתן ואין סברא מוצאת לחלק ביניהם לכן גם במנהגא דהני יומי אין לתפוס לחצאין כפי הקדמה א' הנ"ל ואף שלכאו' ראוי עכ"פ לומר כאן שכן מצינו בת"צ ע"ד דאמרי' גבי מלאכה דע"פ שכ"מ בת"צ לענין תענית כו' וכש"כ הדיוט תופר כו' כנ"ל שהכל איירי היכא שמצד הסברא לא הי' נראה לחלק כו' וכמ"ש התוס' דהיכא דאיכא סברא לא איירי כו' כנ"ל. מ"מ הרי כבר נת' דהא דמהני התם בכן מצינו היינו שמזה ממילא משתמע שיש סברא לחלק כו' אבל כאן לפי הנ"ל י"ל (בדוחק) דאין ראי' מהא דמצינו בת"צ מאחר דמלשון הגמ' משמע דחלוקין בטעמיהן ובת"צ יש סברא לחלק ובאבל אין סברא כו' וכנ"ל והנה לכאו' איך שיהי' הפי' בד' תה"ד הנ"ל יש סתירה גדולה מהא דמצינו גבי ל' של אבל ממש דאף לפי המנהג שכ' רמ"א ביו"ד סי' שפ"א לאסור רחיצה כתב הש"ך וש"א דבצונן ודאי ליכא איסורא ומשבש נוסח כל הספרים שברמ"א שלפנינו כל רחיצה כו' ואם יש שמץ ראי' מגמ' הנ"ל למנהגא דהני יומי שמר"ח אב לאסור צונן כדעת התה"ד כ"ש שיהי' מזה ראי' על ל' יום דאבל (ולכל הפחות יהי' קשה על הש"ך מנ"ל לשבש הנוסחאות כו' גם מאחר שכן המנהג בל' דאבל להתיר הצונן. והתם ג"כ איסור הרחיצה הוא מנהג קדום שנז' במהר"מ והגמי"י וא"ז וע"כ גם מאז הי' חילוק בין חמין לצונן בזה א"כ לכאורה שייך לומר כאן שכן מצינו במנהגא דל' של אבל כו') וקצת יש לתקן בשנוסף עוד בדיני המנהגים (בשינוי קצת מהנ"ל) והוא שכל הקושי הנ"ל דבעינן שיהיה סברת לחלק או שכן מצינו הכל רק לשיהי' מנהג חשוב (ע' מ"א וש"א תנ"ח וש"ך רי"ד כמה חילוקי' בין מנהג חשוב לאינו חשוב) ושנידון כן מסתמא בעיר חדשה שקיבלו סתם מנהג מקום האוסרים מלאכה בע"פ גם קודם חצות (עפר"ח א"א תמ"ח) וע"ז פליגי בגמרא לענין ג' אומניות והמתירין צריכין להביא שכן הדיוט כו' וכה"ג וכמו"כ לענין זמן ההתחלה פליגי היאך יש לנהוג בסתמא כו':

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה