אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן לה

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן לה

סימן לד

(לסימן ת"פ)

לכ"ק אהו' בד"ז מורינו הגאון המפורסם חסידא ופרישא כ"ש מוהר"מ מענדיל נ"י:

הנה בענין מכירת החמץ שנוהגין למכור בע"פ. וכן בנוסח השטר מכירה שבשו"ע מוח"ז רז"ל. סיים היום יום י"ד כו'. והיה קשה לי מכבר דא"כ יהיו אותן החדרים צריכין בדיקה אור לי"ד כדינו. ועתה ראיתי בספר מק"ח ססי' תל"ו וח"א כנל י"ח סי"ח פסקו כן למעשה בפשיטות. ולפיה"נ אין נוהגין כן. וגם אינו מתקבל כ"כ מה יועיל הבדיקה כיון שבין כך ובין כך ימכור הכל למחר וזהו ביעורם מה יתן ומה יוסיף כשידע מקום הנחת החתיכות וכ"ה דעת אהו' הרב המ"ץ נ"י. ומ"מ קשה לסמוך על סברא בדוי' בדינא דגמרא ובפרט נגד המפורש באחרונים הנ"ל (וגם קשה להפריש בין זה למשכיר ביתו לחבירו שבגמרא וטוש"ע סי' תלא דמשמע ודאי דאם הקנין וגם מסירת המפתח הי' בי"ד. לכו"ע על המשכיר לבדוק. והרי גם שם מה שישכור מחר ה"ה כבעור לגבי המשכיר (שגם החתיכות יקנה השוכר ממילא). ומה תועלת בבדיקה נגדו.

אלא דמ"מ כיון שבשעת חלות חיוב הבדיקה הי' שלו כו'. הוטל עליו תק"ח והכא נמי דכותי'. ודוחק לומר דהתם רק מצד דמ"מ שייכא בדיקה לאותו בית בשביל השוכר כו') וי"ל ג"כ כיון שמה שקבעו חכמים הבדיקה אור לי"ד דוקא הוא גם משום חשש שכחה והיינו טעם הא' דרנב"י ולכן גם באכסדרא וכה"ג דינא הכי כמ"ש הכ"מ פ"ב ה"ד והכי קיי"ל. וכן לענין הביטול אינו רשאי לסמוך שיבטל מחד (בשעה ד' וה'). משום כיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא דילמא יפשע (וישכח) כדאיתא בגמ' (ד"ו סע"ב) ואף גם עכשיו שזמן ביעורא הוא לדידן בשעה ה' אין לסמוך ע"ז מהטעמים שבב"י ואחרונים סי' תל"ד. (וע' ג"כ בקו"א לרבינו ז"ל סי' תל"ו). והרי כ"ז שייך כ"ג בנד"ד שאינו רשאי לבטל תקנת חכמים אור לי"ד ע"ס שדעתו למכור ולהשכיר מחר משא"כ כשיבדוק הרי החתיכות שימצא יהיו חמץ ידוע ולא חיישינן בזה לשכחה כבסמוך כו' וקצת י"ל (ללמד זכות ליישב המנהג) דלכאורה קשה למה לא תיקנו זמן קבוע לגוף הביעור וא"ל דבאמת תיקנו והיינו הא דתנן ושורפין בתחילת שש (י"א ב'). והוא זמן מסויים וקבוע מצד שהוא התחלת זמן איסור הנאה ובכה"ג ל"ח לשכחה. וכדמשמע נמי מלשון הגמ' הנ"ל דאמר כיון דלאו זמן איסורא כו' משמע דאלו הי' זמן איסורא לא הוי חיישינן דלמא פשע. ע"כ ז"א דא"כ לא היה בידינו להקדים עתה זמן הביעור דה"ז כעוקר תקנת חכמים לפ"מ דקיי"ל גבי בדיקת אכסדרה דאינו רשאי להקדים ביום י"ג ומשום דה"ז כמבטל תקנת חכמים עיין שו"ע רז"ל סי' תל"ג ס"ה (ול"ד לבודק ביתו אור לי"ג לאור הנר דבזה אזלי גם שני הטעמים דרנב"י וגם בזה יש חולקים) הרי דאף שהטעם הוא רק מחשש שכחה אם מקדים ה"ז כעוקר התקנה וה"נ אלו היה תקנת חכמים לענין הביעור בשעה קבוע לא היה רשות להקדים אלא וודאי לא קבעו כלל זמן לביעור ומ"ש שורפין בתחילת שש לאו דוקא אלא רק איסור הנאה אתי לאשמעינן ושוב מצאתי כן בהדיא בב"ח סי' תל"ד ס"ו ע"ש וא"כ לכאורה הטעם בזה צ"ל דבחמץ ברור וידוע לא חיישינן כלל לשכחה אלא רק בבדיקה וביטול שאין כאן כ"א ספק חמץ חיישינן שלפי שהדבר קל בעיניו יבוא לשכוח. (וע' לשון רז"ל סי' תל"ג סכ"ז ישכח על החמץ כו' לפי שלא יעלה על דעתו כו' וע"ש בקו"א). וא"כ עפ"ז י"ל קצת בנ"ד שכיון שבאותן חדרים יש חמץ ודאי שדעתו למכור ובזה ל"ח לשכחה כנ"ל וממילא יכתוב כנוסח הנהוג כו' ואף שיש מי שאין לו כלל חמץ גמור כ"א כלים וכה"ג מ"מ הרי עתה שעושין בע"כ מכל העיר והרי אצלו ודאי יש ג"כ חמץ גמור של אחרים כו' אלא שלפי"ז עכ"פ צריכים שיחתמו כולם על השט"כ בי"ג וגם בזה נראה שאין נוהגין כן גם באמת וודאי קשה לסמוך בדין המפורש במשנה ובגמרא על סברות בדויות כאלו ובפרט נגד הגדולים הנ"ל (גם לפה"נ לכאורה בקל יש לדחות סברא הנ"ל די"ל דהא דלא קבעו זמן קבוע לביעור לאו משום דל"ח לשכחה בחמץ ודאי אלא משום דהא קבעי לי' לאכול כל ארבע וגם ליהנות כל חמש ולא שייך לקבוע זמן קודם. ותדע נמי מדלא הצריכו בזה הקדמה מצפרא מדין זריזין משא"כ בבדיקה גם למסקנא נשאר דין זריזין לענין א"ל בדק בלילה ע' מק"ח רסי' תל"ג סק"ב (אך אולי ביעור ל"ח מצוה כ"א שלילה ולא שייך בזה זריזין מקדימין ומ"מ זמן קבוע מחשש שכחה היה שייך גם בזה ויש לעיין בחלוקי דעות רש"י ותוס' בפי' תשביתו כו'). גם י"ל דאף אם לו יונח דבחמץ וודאי ל"ח לשכחה עכ"ז לא מגינא ומצלי על החמץ שאינו ידוע דאטו בכיפי תלי להו דאף שעתה דעתו שיכתוב שט"מ כנוסח הנהוג שמוכרים (ומשכירים) הכל ביחד מנלן דסמכינן ע"ז אולי ימלך וימכור החמץ ידוע בפ"ע (או גם אולי ישרפנו) או אולי ישכח עד שעה ו' וע"כ ישרפנו וא"א אז למכור כלל דאף אי נימא מחמת חומר איסור חמץ ידוע ל"ח לשכחה עדיין מחמת היזק ממון מנ"ל דל"ח לשכחה כו' ועוד תדע נמי דא"כ אף אנו נאמר דמי שיש לו חמץ ידוע הרבה לא יצטרך כלל לבדוק ולבטל אור לי"ד ונימא כיון דודאי ימכור אותו החמץ מחר לא ישכח ג"כ לבדוק ולבטל אז שהרי עיקר מה שאף לדידן ששורפין בשעה ה' אין לסמוך שיבטל אז הוא מחשש שישכח מלשרוף עד שעה ו' כמ"ש המ"א סי' תל"ד סק"ז ומוח"ז רז"ל שם משא"כ המכירה אם נאמר דל"ח לשכחה ע"י היזק ממון בטל חשש זה וזה וודאי נראה דבר בטל אלא ע"כ חיישינן לשכחה גם היכא. שעי"ז יפסיד ממון כו' ולמאי שמשמע בב"י שם בשם סמ"ק שהטעם שם הוא משום דא"א לעקור זמן הביטול הנזכר בגמרא א"כ גם לענין בדיקת אותן החדרים נמי נימא הכי כו' (וגם לטעם הט"ז שם ססק"ה דבעינן זמן מסויים לכל אדם דוקא לכאורה גם בנד"ד שייך זה ג"כ):

ובר מכל דין אף אם נודה שבנד"ד ליכא חשש שכחה עדיין חיוב הקדמת זריזין לבדוק בצפרא במאי בטל. והמכירה לחמץ הידוע שהוא כביעור ל"ב מצפרא (וכנהוג). (אך אי נימא דהא דביעור ל"ב הקדמת זריזין הוא משום דל"ח מצוה כ"א שלילה כנ"ל. א"כ י"ל דגם במכירת החמץ שאינו ידוע ושכירת החדרים לא בעינן הקדמת זריזין. וצ"ע בזה כנ"ל). ועכ"פ למעשה נראה דודאי קשה לסמוך ע"ז וכלום חסר למכור (ולהשכיר) ובפרט שבאמת גם מטעם כמשתכר באיסורי הנאה שנזכר במ"א סי' ת"נ סק"ו ומוח"ז רבינו ז"ל שם ס"ח וסי"א (ונרמז במק"ח שם):

הוא ג"כ טעם גדול ומספיק לשיהי' המכירה ושכירת החדרים בי"ג דוקא (עם שגם בי"ג צ"ע שי"ח עפ"ח שם וע' ס' מט"י סי' תמ"ח ד"ג שכתב ג' וד' ימים קוה"פ) והרי דין זה הוא מהירושלמי וצ"ע ליישב (למנהגנו בשכירת החדרים. וצ"ל לכאורה דס"ל למוח"ז רבינו ז"ל בשט"מ זו כרשב"א שבב"י סי' ת"מ ולא כרמ"א דסי' תמ"ח שפסק כהאגור וש"פ עי' מט"י שם):

ואגב בענין שכירת החדרים שהמציא רז"ל לכאורה צ"ע א"כ ה"ז כחמצו של עובד כוכבים בבית ישראל דלדעת רש"י וסייעתו לא מבעי' יחד לו בית (ובשכירות) כ"א כשלא קיבל עליו אחריות והכי קיי"ל סי' ת"מ לכתחילה עכ"פ והרי בנד"ד לכאורה ה"ז כקיבל אחריות שהרי העובד כוכבים עני (וגם הע"ק) וה"ז כאחריות דאנס. גם כיון שהכל עד למדידה כו' שוב ראיתי מזה במק"ח סי' ר"מ סק"ג ותמ"ח די"ח ע"ג גם יש לעיין לכאורה כיון שלא נחית מוח"ז רבינו ז"ל לשכירות כ"א מכח שלא ניחא לי' לזקוף במלוה ולמה לא די בזה ע"ק כדרך דמהני למכירת גוף החמץ:

גם לפמ"ש בנוסח השט"מ ורשות להעתיק כו' כנימוס כו' אם זה לעיכובא א"כ עתה לפה"נ להנימוס ודת הקיר"ה א"ז מספיק כ"א בלשון רוסיא ונייר זאקאנע (וייאווקע וקופצע) כו':

גם לפ"מ שפקפק בס' מק"ח סי' תמ"ח (די"ח ע"ג) בשחתם השליח כו' א"כ יש לעיין למנהגנו ע"י שט"כ. ולפה"נ עכ"פ ראוי למסור גם השט"כ לעובד כוכבים או לכתוב השט"מ על נייר השט"כ:

שוב כמדומה לי שי"ל ג"כ בהיפוך מהנ"ל היינו שאם נאמר שהטעם שלא קבעו זמן קבוע לביעור הוא משום דבחמץ ידוע ל"ח לשכחה יש מקום יותר להחמיר בנד"ד שהרי שלענין בדיקת אותן חדרים שהוא חמץ שאינו ידוע יש לחוש לשכחה כו' ואף שיש לו ג"כ חמץ ידוע ודעתו עתה למוכרו מחר לאו בכיפי תלי להו וככל הנ"ל. אבל אם נאמר שהטעם לענין הביעור הוא משום דל"ש לקבוע זמן קודם זמן איסורו (דאורייתא ודרבנן) דהא צריך לאכילה ולהנאה כנ"ל. והיינו דלפי מה שלא הצריכו לבער בזמן קבוע (כמו אור לי"ד). ולשייר רק כפי שיעור שיצטרך לו (וכדרך שאמרו בי"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל ומשיירין מזון ב' סעודות. בגמ' די"ג וטוש"ע רסי' תמ"ד). לכאורה ע"כ הוא משום דכיון שא"א לתקן הדבר בשלימות לא רצו לתקן לחצאין (ובי"ד שחל בשבת א"א בע"א) משא"כ הבדיקה הוא ענין אחר בפ"ע שענינו רק לחפש ולמצוא ולא לבער וא"כ י"ל כיון דענין המכירה בין אותו החמץ הידוע ובין אותו שאינו ידוע שבחדרים הנ"ל הרי הוא ענין ביעור ובזה הרי לא תיקנו כלום. משום דאין ביעור לחצאין כנ"ל (ואף גם אם נאמר דהטעם שלא רצו לתקן לבער אור לי"ד ולשייר כו' הוא משום שחסו על ממונם ש"י ורצו להקל למי שיש לו חמץ הרבה שיהי' לו שהות יותר למצוא קונים כו' מ"מ אפשר שי"ל ג"כ עדיין שלא יצא חמץ שא"י שבחדרים הנ"ל מן הכלל כו' וכעין לא פלוג בין ביעור לביעור כו'). ומ"מ כ"ז אינו שוה לי ואין בו כדי סמיכה בבירור כו' מלבד. שי"ל הטעם הוא משום חילוק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע כו' וי"ל ג"כ ע"ד הפשוט כיון שבשעת חלות חיוב הבדיקה יש לו חדרים שמכניסין בהן חמץ לא יצא מכלל דין המשנה אור לי"ד בודקין כו' וע' ססי' תל"ו ביוצא מבית העובד כוכבים די"א דכל תוך ל' יום חל עליו חובת הבדיקה אף שאינו מועיל כלום שהעובד כוכבים יכניס לתוכו חמץ כו' ואע"ג דהתם דוקא כשלא יקיים מצות בדיקה כלל אח"כ כו' מ"מ מתוכו יש ללמוד ענין חומר חובת הבדיקה בעת חלות חיובה דעכ"פ באור לי"ד נראה דכ"ע מודו דאין לפטור ח"ע מזה (עי"מ שבדעתו לעשות מחר). אף שמקיים מצות בדיקה בחדרים אחרים וע"ש בלשון מוח"ז רז"ל סכ"א וי"א שא"צ לבודקו כו' ואף אם בתוך ל' יום יש לו בית כו' וידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהי' לו אינו מחוייב לבער קודם זמן שתיקנו חכמים כו' מזה משמע יותר דאבל בזמן שתיקנו חכמים מחוייב אף שידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהי' לו בית כו' (וכ"ש דהכא ל"ש כ"כ ידוע לו שלא יהי' לו כי אולי ישכח וכה"ג. משא"כ התם מיירי ביוצא קוה"פ הרבה כמו ל' יום ול"ש לומר אולי לא יצא דא"כ לא חל עליו אז כלל כו'):

לכאורה פשטות לשון המשנה (ד"י ע"ב) ומה שמשייר יניחנו בצינעה כו' (וקאי אמתני' דריש מכילתין אור לי"ד כו' ע' פי' המשניות להרמב"ם) הי' משמע דר"ל שיבער הכל בעת הבדיקה רק שמשייר מה שצריך לאכול (ועיין לשון הר"ן וכעין זה בפירש"י ד"ט ב'). דאל"כ אינו מובן ממאי משייר. ולכאורה משמע שזהו כוונת הגמי"י רפ"ג שכתב מכאן הי' מדקדק ר"י משפירא לשרוף ליל י"ג כו' ונ"ל דר"ל כנ"ל. (אלא שמדברי רמ"א רסי' תמ"ה לכאורה למ"כ. אלא שר"ל מכאן היינו מדאמר בצינעה שמעינן דקפדינן שלא יתפזר כו'). אלא שמדקרינן בנ"ד בגמרא שעה ו' זמן ביעור למ"כ לכאורה. (ואינו מוכרח כ"כ די"ל שאז גמר הביעור הנשאר מהמשוייר). גם מלשון הרמב"ם שם הלכה א' וב' משמע לי' ג"כ דעכ"פ לא יש חמץ אור לי"ד כ"א אותו שנמצא בבדיקה ואותו שמניח לאכילה ואין עוד ואולי כוונתו בהמשך לשונו בב' הלכות אלו לתקן בזה הלשון שאמר ומה שמשייר דר"ל שמשייר ממאי שמצניע לביעור כו' ואולי גם מ"ש ואם רצה לבערו בליל י"ד מבערו והלא אין דרכו לכתוב מה שאינו בגמ' אלא שכוונתו בזה ג"כ שכ"מ מלשון ומה שמשייר כו' כנ"ל ולשון הרמב"ם פ"ד ה"ו והגיע שעה ה' ה"ז מוכרו כו' אדרבא לכאורה המשך הלשון שם שלפי שהיו באים בספינה (ולא הי' למי למכור לחלוטין) ע"כ הגיע שעה ה' דאל"כ הי' מוכרו קודם). וקצת הי' משמע דדוקא בכה"ג הוא שהתירו מכירה כזו שיחזור ויקח מהעובד כוכבים אחה"פ וע"כ הוסיף והגיע שעה ה' משא"כ כלל בתוספתא (אלא שלמד כן ממ"ש היו באים בספינה כו' כנ"ל) אלא שבשו"ע מבואר או קודם כו' וכ"ז שלא בעיון כלל. ולתשוב' הרמה אצפה:

ידידו ח"ד נחמיה בירך

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה