אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן לד

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן לד

סימן לג

(סימן תצ"ג)

א בענין איסור נשואין וגילוח בימי העומר יש מנהגים רבים ושונים בדברי הפוסקים ואף אותן שהיו קרובים בזמן זה לזה לא השוו מדותיהם במנהגם ובזמנינו כמדומה שמקילי' (בנשואין) עד ר"ח אייר. וגם מר"ח סיון ואילך (לבד יום הל"ג בעומר ולכאורה אינו נכון דכבר כתב רמ"א (דכ"ט) שאין לנהוג היתר בשתיהן והגם דקאי על הנוהגין היתר האחרון מן נ"ג ואילך מ"מ הרי עיקר הטעם דלכ"ע בעינן עכ"פ ל"ג ימים באיסור כמ"ש הב"ח ומ"א וש"א ולכן כתבו דכשמסתפרין עד ר"ח אייר אסורים עד עצרת כו' אך הנראה מדעת מ"א שגם בימיו נהגו היתר עד ר"ח אייר וגם בימי הגבלה שג"כ ליכא ל"ג ימים אלא שלא ישר בעיניו המנהג וכתב שנ"ל שיחמירו בר"ח אייר כדי שיעלה ל"ג ימים בצירוף מקצת יום א' דהגבלה (וגם בל"ג בעומר אמרינן מקצתו ככולו ומצטרף כו' והוא דוחק גדול). ובפ"מ איתא שמנהגם להקל מר"ח סיון (ור"ל לבד שמקילין ג"כ עד ר"ח אייר דקאי על המ"א). והיינו כנ"ל מנהגנו כעת. אלא שכתב ג"כ דצ"ע ליישב חשבון הל"ג ימים כו'. ולכאורה היה ראוי לשנות המנהג ולהחמיר באיזו ימים בענין שיעלו ימי האיסור ל"ג ימים וכדרך שכתב המ"א ומה גם שלפי הנראה אין בזה מנהג קבוע כלל (וכנראה מדעת הפוסקים שהיו קרובים זה לזה בזמן וכנ"ל וכמשי"ת אי"ה). אלא שבכ"ז ומקום כשאירע צורך לנשואין בימי העומר שואלים להמ"ץ והוא מורה כפי ראות עיניו (וממילא מורה להקל כפי המצטרך אם בתחילתן או בסופן או ביום הל"ג כיון שבכל אלו יש מקילים והרשות נתונה לבחור באיזה מנהג שירצה היכא שיש ספק במנהג המקום כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל וכ"ה בח"י סק"ב וכיון שהוא דבר שאינו מצוי כ"כ אינו נותן נב כלל איך להורות כשיזדמן לעת אחר צורך נשואין ביום אחר כו' ובענין גילוח כמדומה שנוהגין עתה איסור בכל המשך (ועכ"פ כולם אין מסתפרין בתחילתן). דבלא"ה חין אנו נוהגין להרבות בגילוח כ"כ כמו בימיהם ויתבאר אי"ה) לכן אמרתי לעיין מעט במקור שינוי המנהגים מאין ולאין כו'. כדי לידע אם יש מקום לקיום המנהג הנ"ל (ועכ"פ יהיה תועלת לידע לברור איזה יום שיש יותר צד וסברא להקל לעת הצורך):

ב הנה בטור היה משמע שבנשואין בכל המקומות נוהגין איסור בכל המשך אלא שכבר הסכימו ב"י וב"ח וש"פ שנשואין וגילוח שוין ועכ"פ גם בגילוח מבואר מדברי הטור שיש מקומות נוהגין איסור בכל המשך אלא שיש ג"כ מקילין מל"ג ואילך והנה טעם המחמירים בכל המשך פשוט (גם) לפמש"ש שהוא (מעין אבילות) מפני תלמידי ר"ע שמתו באותו זמן דבגמרא (יבמות ס"ב ב') משמע קצת פשט' שמתו בכל המשך וכמ"ש בפר"ח (ובאמת אף לפמ"ש במדרש בין כו' ג"כ לכאורה יותר משמע כל המשך אלא שהחילוק הוא בימי היו"ט עצמן וגם זה אינו מוכרח דלפעמים גם בלשון בין נכלל הכל כמו עשרה ימים בין ר"ה ליוכ"פ. וכן בפ' ע"פ (קי"ד ב'). וטוש"ע סי' הע"ה ס"ו בין אכילה לחברתה כו' עמ"א שם. וע' ת' ב"א חא"ח סי' נ"א) אבל טעם המקינים מל"ג ואילך לא (היה) נודע כ"כ ונסתבכו בזה וע"כ נמשך מזה מנהגים שונים לפי שינויי הטעמים ובדרך כלל נזכר ע"ז בב"י ב' סברות א' מקורו מרז"ה שברז"א (ובתשב"ץ ח"א סי' קע"ה) והרי"ן שועיב עפ"י שמצאו (נוסחא) במדרש שמתו רק עד פרוס עצרת והוא ט"ו ימים קודם עצרת וסברא ב' הביא בשם הרי"ן הנ"ל בשם התוס' שענין ל"ג בעומר (שנזכר בראשונים או שהיה נודע בקבלה) אינו כמו שנוהגין (ר"ל להתיר ממנו ואילך). אנא שזהו סימן למספר ימי האיסור בזמן ספירת העומר בהסיר ט"ז ימים שאין אבילות נוהג בהם והם ז' ימי הפסח וז' שבתות וב' ימים של ר"ח אייר ונשארו ל"ג ימים ממ"ט ימי העומר (והיינו או שלא מתו בט"ז ימים אלו או אף שמתו בכולם מ"מ אין אבילות (זו) נוהג בהם):

והנה לפי"ז פשוט שהמנהג של המקילים שבטור וכן הי' המנהג בימי הב"י להקל מל"ג ואילך ע"כ אינו כלל עפ"י סברא זו הב' אלא עפ"י סברא הא' הנ"ל וכן פסק הב"י בשו"ע ולפי שגם זה לפי"ז אין טעם להקל ביום הל"ג עצמו כי בהסיר ט"ו ימים ממ"ט נשארו ל"ד ימי מיתה. וע"כ כתב התשב"ץ ורי"ן שועיב שבאמת נראה לאסור ביום הל"ג ומקצת יום הל"ד שהוא ככולו (כדיני אבילות בסופם וכו'). ופסק כן הב"י בשו"ע ונראה דס"ל שגם הטור שכתב שיש מקילים מל"ג ואילך. ר"ל אחר ל"ג דהיינו שביום הל"ד מותר מצד מקצתו ככולו ומ"ש שאז פסקו מלמות צ"ל ג"כ דר"ל אז אחר הל"ג (דהיינו במקצת יום הל"ד כו'):

אך מובן שבאמת דוחק גדול הוא לפרש כן דברי הטור ולא עוד אלא שגם מדברי התשב"ץ עצמו משמע שגם בימיו היו נוהגין היתר ביום הל"ג אלא שלפי שלא מצא סמוך לעיקר הקולא כ"א עפ"י מ"ש (בשם המדרש) עד פרוס כו' כתב שלפי"ז נראה לאסור כו' ור"ל שע"כ המנהג נשתבש ביום א' כו' וכ"ז דוחק (ומשמע שגם בימי הב"י הי' מנהג להקל מיום הל"ג עצמו כו'). ואף גם ממ"ש בשם התוס' משמע שגם בימיהם היו נוהגין קולא מיום הל"ג ואילך וגם משמע שהיה יום ל"ג בעומר נודע ומפורסם בקבלה (להקל או כמו שהוא יו"ט כמו בזה"ז ובכל הדורות כו') אלא שלפי שלא ידעו טעם לזה סברו שהמנהג נשתבש והשיאו לענין שם הל"ג בעומר הנודע ומקובל וזכור לטוב לענין אחר לגמרי (כמו להיפוך דהיינו רק לסימן על מספר ימי האיסור כו' כנ"ל). והוא דוחק יותר גדול ועוד יש קושיא גדולה במ"ש בשם התוספות דלמה הסירו רק ב' ימים דראש חודש אייר הרי לפי זה יש להסיר גם כן ראש חודש סיוון כו' (ועוד יש קושי' גדולה שחשבו ז' שבתות כו' ויתבאר אי"ה שחדא מיתרצא בחברתה):

ג והנה בליקוטי מהרי"ל (ה' שבועות) שאחריו נמשך רמ"א (בד"מ) תיקון קצת לקיום המנהג הנ"ל והוא עפ"י מעין מ"ש בשם התוס' אך בשינוי בב' דברים:

א' שמה שהוציאו מכלל ימי שבתות וי"ט ור"ח היינו רק לענין שלא מתו בימים אלו אבל מ"מ ימי הנהגת האיסור הם רצופים מן התחלת ימי העומר רק שלא נהגו איסור אלא רק כמנין ימי מיתה כו' בצירוף שבתות וי"ט כו' שאעפ"י שלא מתו בהם וגם אין אבילות זו שייך בהם (שבלא"ה אסורים בנשואין וגילוח) מ"מ עונות בחשבון הימים (בהבלעה כו') כיון שזה רק לזכר בעלמא כו') והב' שחשב בראשי חדשים ג"י היינו שהוסיף ר"ח סיוון. ונמצא שמתו רק ל"ב ימים וכנגדם נהגו איסור נ"ב ימים רצופים בהתחלת ימי העומר בצירוף ימי שבתות וי"ט כו' כנ"ל ונמצא שכלו ביום ל"ב לספירה ואתי שפיר המנהג (שבטור ושארי פוסקים הנ"ל) שנהגו היתר מיום הל"ג עצמו ואילך גם ביאר שם דמהאי טעמא עושין יום הל"ג עצמו יום שמחה (נוסף על ההיתר האבילות שממנו ואילך) והוא לזכר שכבר כלו מנין ימי המיתה שהיו רק ל"ב ימים כנ"ל (והגם שבאמת מתו גם אחר כך בכל ימי החול דעומר ואף ביום הל"ג עצמו כו' מ"מ קבעו ורשמו יום הל"ג בעומר לשמחה לזכר וסימן למנין ימי המיתה רק שלא מתו יותר מל"ב ימים רצופים כו') אך עם היות שזה טוב שמקיים המנהג כו' כנ"ל אבל גוף הענין והסברא דחוק ורחוק מאד חדא דמנין להמציא חדשות לומר שלא מתו בימים שא"א תחנון מה שאין לזה רמז ושום יסוד כלל (ומשא"כ להתוס' שבב"י י"ל שבאמת מתו אלא שלא רצו לנהוג אבילות זו בימים אלו כו'). עוד אף אם נו יהא כן למה יחליפו לקבוע האבילות בתחילת ימי העומר דוקא רק כמנין ימי המיתה (ולצרף גם השבתות וי"ט בחשבון כו'). ודאי יותר הי' ראוי לקבוע האבילות בימי המיתה ממש (שהם בכל ימי החול דעומר ולהיפוך בר"ח אייר לא הי' לנהוג איסור וכמו להתוס' שבב"י כו'). גם שיהי' יום הל"ג יום שמחה אף שמתו בו ג"כ להיות לזכר למנין הימים כו' אינו דבר נאה ומתקבל כלל:

ד והנה מהיות שלבד הנ"ל יש עוד תימה רבה איך חשבו ז' ימי הפסח וז' שבתות הא שבת א' נכלל בז' ימי הפסח (וקושי' זו קשה גם על דברי התוס' שבב"י אלא דשם י"ל דחדא מיתרצא בחברתה (כנ"ל) רק דאפיק שבת א' ועייל ר"ח סיוון ולכן הן ט"ז ימים (ואולי ט"ס שם וכצ"ל ז' ימי הפסח ו' שבתות ג' ימים ר"ח כו'). אבל במהרי"ל ורמ"א בד"מ שחשבו ג' ימים ר"ח ועכ"ז חשבו ז' ימי הפסח וז' שבתות וכתבו שנשארו רק ל"כ ימים. (בהסיר י"ז ממ"ט כו' קשה טובא שהרי שבת א' נכלל בז' ימי הפסח) אשר ע"כ הב"ח ומ"א תיקנו וכתבו שבאמת בציר להו הימים שלא מתו בשבת א' וה"ל ימי המיתה שכנגדן ימי האיסור בתחלת הספירה ל"ג ימים אלא שמ"מ מותר ביום הל"ג עצמו מטעם דמקצתו ככולו כו' וא"כ לפי"ז יותר לא יתכן כלל ענין השמחה ביום הל"ג דבשלמא אם לא מתו רק ל"ב ימים יש קצת מקום לומר שיהי' שם יום ל"ג רשום וזכור לטוב לזכר שלא מתו רק ל"ב ימים ולא ל"ג אבל אם מתו ל"ג ימים מה זו שמחה וזכרון טוב ביום ל"ג גם שיהי' יום שמחה וגם בחשבון ימי אבילות ה"ז כתרתי דסתרי וכ"ש לפי מנהגנו שא"א תחנון גם בערב יום הל"ג. כמ"ש הלבוש ושארי אחרונים א"כ ע"כ כל יום הל"ג הוא יום שמחה ואינו בכלל ימי אבילות אפי' במקצתו וא"כ ע"כ לומר לפי הנ"ל דלא מתו אלא ל"ב ימים. כמ"ש במהרי"ל וד"מ ודלא כב"ח ומ"א (ובשגם שבלא"ה קשה להגיה במהרי"ל דמלבד שכתב ד' שבתות כתב ג"פ רצופים שנשארו נ"ב ימים וכ"ה בד"מ וקשה להגיה כ"כ) וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דהא שבת א' נכלל בז' ימי הפסח ונראה דע"כ צ"ל כמ"ש בס' א"ר סק"ח דמ"ש ז' ימי הפסח ר"ל עם (יו"ט ב' של גליות ועם) אסרו חג ולבד שבת שבתוך ימי הפסח שנטלוהו מימי הפסח וכללוהו בז' שבתות ונשארו א"כ רק ל"ב ימי מיתה. אך עם היות שלפה"נ ההכרח לומר כן אבל מובן שכ"ז דוחק גדול:

ה עוד הוסיף המ"א (בד"מ) עפ"י דברי ליקוטי מהרי"ל הנ"ל לתת מקום לאותן הנוהגין היתר בר"ח אייר כנזכר בב"י וגם קודם ר"ח כנזכר במהרי"ל שם. והא דכיון דאין קפידא לנהוג האבילות בימי המיתה דוקא אלא שיהי' מספר ימי האיסור כמספר ימי המיתה א"כ אותן הנוהגין היתר עד ר"ח אייר ינהגו איסור מן אחר ר"ח אייר עד חג השבועות חוץ מל"ג בעומר עצמו ויעלו ג"כ נ"ב ימי איסור (כ"ז מן אייר וה' מסיון). ולפ"מ שתיקנו הב"ח ומ"א דברי מהרי"ל דימי המיתה וכמו"כ ימי האיסור שכנגדן הן ל"ג ימים גם לפי מנהג זה כתבו שיום הל"ג בעומר ג"כ נכלל בחשבון האבילות אלא שמותר בו (ביומו דוקא) משום מקצתו ככולו ועפי"ז הוסיף עוד המ"א לפ"מ שראה במדינתו שנהגו היתר בג' ימי הגבלה דנ"ל שהם ינהגו איסור בר"ח אייר ובראשון מימי הגבלה אמרינן מקצתו ככולו ויעלו ג"כ נ"ג ימים. כללו של דבר שלפי"ז גזירה קבועה היא ויתד שלא תמוש לנהוג איסור ל"ג ימים כנגד מנין ימי המיתה (שזה לקחו ממהרי"ל) רק שבזה הרשות נתונה (לכל עיר) לבחור כרצונם עם שימים אלו יהיו בתחילת ימי העומר עד יום הל"ג. או בסופן ר"ל מן אחר ר"ח אייר עד חג השבועות (ויום הל"ג מקצתו ככולו כו'). או באמצען ר"ל (כמו) מן ר"ח אייר עד א' דימי הגבלה כו'. (וג"כ יום הל"ג מקצתו ככולו):

וכ"ז לפענ"ד תמוה דכבר נתבאר אות ג' שגוף יסוד הענין והס' שבלקוטי מהרי"ל דחוק ורחוק מאד אלא שמ"מ נאמר בו כי טוב מצד א' עכ"פ שמקיים המנהג כו' אבל הוספות אלו אין בהם גם קיום מנהג דמ"ש רמ"א בד"מ לקיים מנהג המקילים שבב"י ובמהרי"ל הנה מלבד שמקילים הללו לא ראי זה כו' דבב"י משמע שמקילים רק בר"ח אייר ולא קודם לכן והמקילים שבמהרי"ל משמע קצת רק קודם ר"ח ולא בר"ח גופא (וכ"מ בד"מ ע"ש וכ"מ במ"א שתופס כן דמש"ה כתב על מנהג שלו הנ"ל שכ"מ במהרי"ל) אנא שבזה יש לומר דדוחק שעיקרו בא לקיום מנהג קצת מקומות שראה הוא בזמנו שמקילים בר"ח אייר וגם קודם לכן אבל הרי כל המקילים הללו משמע שהקילו גם אחר ל"ג בעומר שבב"י ודאי מ"כ בהדיא שהרי מש"ה כתב שהוא טעות כו' ע"ש. וגם במהרי"ל משמע דאדלעיל קאי שכתב שהנהיג איסור עד ל"ג כו' ע"ש ואף גם אותן מקומות שראה רמ"א שנהגו להקל עד ר"ח אייר משמע שהיו נוהגין להקל אחר ל"ג ג"כ אלא שרמ"א בא לאסור עליהם כדי שינהגו איסור ל"ג ימים כ"פ וכמו"כ המנהג שבמ"א להקל בימי הגבלה משמע שהיו מקילין ג"כ בר"ח אייר אלא שהוא בא לאסור עליהם בר"ח אייר כדי לכוין המנין ל"ג ימים כו' וא"כ הרי גם לדבריהם מנהגים הללו כמו שהם עכ"פ בטעות הם. (וכמ"ש הב"י על הנוהגין היתר בר"ח אייר) וכיון שבאו לתקן ולשנות המנהג למה ומנלן להמציא חדשות מנהגים שונים שלא נזכר בשום פוסק עפ"י יסוד רעוע שבלקוטי מהרי"ל שעיקרו דחוק ורחוק כנ"ל. יותר ראוי לשנות ולאסור מהתחלת הספירה עד ל"ג ולהתיר ממנו ואילך שזהו עכ"פ מנהג קדום. והרי גם במהרי"ל ל"כ טעמו כ"א על מנהג זה ואולי גם לפי דבריו הקפידו שיהי' האבילות בתחילת הספירה דוקא ולא שיהי' ניתן רשות ותורת כאו"א (ר"ל כל עיר ועיר) בידו לבחור בתוך ימי הספירה איזה ל"ג ימים שירצה [הגהה. (ובקצרה כיון שטעמו של ליקוטי מהרי"ל הוא יסוד רעוע וחלוש דיו להפקיע א"ע ר"ל שיהי' בו כדי ליתן טעם למנהגן של ישראל מימי קדם אבל הבו דלא להוסיף עפי"ז מנהגים שונים חדשים כו') עכ"ה]. ותו הרי עיקר דברי מהרי"ל בא שם ליתן טעם על השמחה שעושין ביום הל"ג. וכבר נתבאר לעיל איך שהוא דוחק אבל מ"מ לפ"מ שנוהגין האבילות בתחלת ימי הספירה יש קצת מקום לומר שאחר שכל הל"ב ימים (שכנגד הל"ב ימי מיתה) עושין למחרתן שמחה לזכר שלא מתו יותר כו' אבל לפי המנהגים החדשים שברמ"א ומ"א אין סברא כלל לעשות שמחה ביום הל"ג שהוא באמצע ימי האבילות לזכר כו' ואף את"ל שלפי מנהגים אלו באמת אין נוהגין שמחה ביום הל"ג (מה שזה אינו דהא לכ"ע א"א בו תחנון. וגם א"כ איך יהי' למנהגים אלו יסוד מדברי מהרי"ל שעיקרו קאי אשמחה דל"ג ע"ש) הנה גם מה שאין נוהגין בו אבילות עכ"פ שזה מפורש בדברי רמ"א גם למנהגים אלו ג"כ לא יתכן כלל באמצע ימי אבילות לזכר כו' וה"ה וכש"כ מה שלהב"ח ומ"א אמרינן בי' מקצתו ככולו תמוה דלא מצינו כזאת כ"א ביום האחרון דאבילות (ז' ול') אבל לא באמצען (וע' מ"ז סק"א שכתב ע"ז ואולי יש איזה טעם שבחרו דוקא ביום הל"ג לומר מקצתו ככולו כו' ומובן עכ"פ כמה הוא דחוק). גם הרי לפי מנהג שבמ"א גם ביום א' דימי הגבלה אמרינן מקצתו ככולו וכמו כן למנהג שברמ"א ביום ערב חג השבועות (אלא שלפי זה אפשר בלאו הכי החג מפסיק כו'). ואיה אפוא מצינו באבילות א' לומר ב' פעמים מקצת היום ככולו כו':

ו עתה אבוא קצת לדברי לבוש תחילה העתיק דברי הטור שיש מסתפרי' מל"ג ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות. וכתב ע"ז ולפי דבריהם אינו מותר אלא מיום ל"ד ואילך ולא ביום ל"ג שעדיין מתו (בו) ביום ולכאורה משמע שמדברי הטור גופא שכתב שאומרים שאז פסקו מלמות משמע לי' דר"ל שאז אחר יום הל"ג פסקו כו' (או דס"ל דאעפ"י דמ"ש שאז קאי איום הל"ג מ"מ פי' פסקו ר"ל שאז מתו האחרונים ופסקו כו'). ולפי"ז ס"ל דכל יום הל"ד שרי (וכל יום הל"ג אסור דלא אמרינן מקצתו ככולו) אבל כיון דלא מצינו כלל מאן דס"ל כן וגם פשטות דברי הטור ודאי לא מ"כ אלא דגם ביום הל"ג מותר לכן יותר נראה דצ"ל (בדוחק) שמכח דברי התשב"ץ ורי"ן שועיב שבב"י אתי עלה ומ"ש ולפי דבריהם כו' ר"ל דכיון דאין יסוד למ"ש שאז פסקו כו' אלא עפ"י מ"ש בשם המדרש [עד פרוס עצרת). ע"כ לדחוק ולומר דלדבריהם אינו מותר אלא מל"ד כו' ולפי"ז ע"כ לומר דמ"ש מיום ל"ד כו' ר"ל מן הבוקר דוקא ומשום מקצתו ככולו. והוא דעת הב"י בשו"ע והגם שזה דוחק גדול בדבריו (ובפרט מ"ש שביום הל"ג לא שעדיין מתו כו' דמשמע דאבל בל"ד לא מתו:

וזה אינו לפמ"ש עפ"י המדרש). וגם א"כ לא אתי שפיר מ"ש בהגהה שם וי"א כו' דהיינו הך. מ"מ לפה"נ לכאורה יותר טוב לומר כן מלהמציא עוד מנהג וסברא חדשה. וגם דבריו מצ"ע עכ"פ לא ימלט מדוחק דמאין ולאין ילמד ממ"ש הטור מל"ג ואילך לומר דהיינו מל"ד ואילך שוב כתב שבאלו הארצות נוהגין להתיר רק ביום הל"ג ולא לפניו ולא לאחריו עד העצרת ונתקשה למצוא טעם לדבר עפ"י מעין מ"ש בשם התוס' וע"ד מהרי"ל וג"כ בשינוי (מכולם) היינו דאף שלא מתו אלא בימים שאומרי' תחנון ואינו כ"א ל"ב או ל"ג ימים ומ"מ האיסור נהגו בכל המשך (אף לאחר ל"ג ודלא כמהרי"ל ואף בר"ח ודלא כתוס' שבב"י) אלא רק שנמשך מזה ההיתר ביום הל"ג לזכר ולסימן כו' כמ"ש במהרי"ל. ולפי שבמספר הימים שלא מתו חשב רק ו' שבתות אשר לפ"ז נשארו הימים שמתו ל"ג ימים וכנ"ל אות ד' בשם הב"ח ומ"א לא נחה דעתו כלל שיהי' יום הל"ג זכור לטוב לזכר למנין ימים שמתו וכנ"ל. שזה באמת לא יתכן כלל ולכן הקשה שלפי"ז ה"ל לנהוג ההיתר ביום הל"ד דוקא רל דזה הי' (קצת) זכרון לטוב כלומר שלא מתו רק ל"ג ימים ולא ל"ד כו' (ולפי"ז אינו מובן כלל מה שתירץ ע"ז בא"ז וא"ר די"ל דמקצת היום ככולו כו' ע"ש) וע"כ הוסיף יום א' מדעתו שלא מתו גם ביום אחרון ש"פ יו"ט ב' של גליות וכבר הקשה בא"ז וא"ר דהא לכאורה ע"כ גם מהרי"ל ותוס' חשבו ג"כ שהרי עמו הוו רק ז' ימי הפסח דהא יום א' ש"פ אינו בכלל הספירה (ואת"ל דהוי בכלל א"כ ה"ל חמשים יום כו' ע"ש) ותירץ דס"ל דחשבינן גם א"ח דפסח לכן למהרי"ל ותוס' הוו ז' ימים גם בא"י ולהלבוש בחו"ל הוו ח' כו' ולפי"ז נשארו רק ל"ב ימי מיתה לכן יום הל"ג זכור לטוב לזכר וסימן שלא מתו כ"א ל"ב ימים ולא ל"ג כו'. (וכבר נת"ל באות ד' שהא"ר פי' גם דברי מהרי"ל על ד"ז) ועוד כתב הלבוש שאפשר קיי"ל דבכל המשך מתו ורק ביום הל"ג לא מתו אך מובן שכ"ז סברות בדויות ודחוקים (וגם שיהי' יום הל"ג זכור לטוב עם שגם בו מתו והוא באמצע ימי האבילות רק מצד זכר מנין הימים כו' (כעין ג"ש ל"ג ל"ג כו') הוא דחוק ורחוק וכדלעיל):

ז והנה כל הלחץ זה הדחק שנדחקו ונסתבכו בזה כל הפוסקים הנ"ל הלא הוא רק מפני שלא מצאו טעם ושרש לענין המעלה דל"ג בעומר אשר הי' נודע ומפורסם בכל הדורות אם להקל באבילות ממנו ואינך או אף לעשותו כעין יו"ט. אשר ע"כ יש שדחוהו יום ח' עפ"י הסמך מהמדרש ויש שעקרוהו לגמרי והשיאוהו (לשם ל"ג) לענין אחר עפ"י מ"ש בשם התוס' ורמ"א ושארי אחרונים קיימוהו עפ"י יסוד סברא בדויה ודחוקה שנמצא כתוב ע"ש מהרי"ל ועפי"ז רוצים לחדש ג"כ מנהגים שונים כו' כנ"ל אבל מאחר שכבר נודע עפ"י קדוש ה' האריז"ל עיקר ענין דימי העומר שהן ימי דין אשר ע"כ אז פגעה מדה"ד בתלמידי ר"ע (מהטעם המבואר שם) ושביום הל"ג מתגלה שם (כ"ו) שהוא רחמים אשר ע"כ אז פסקו מלמות. ע' פע"ח שער ספה"ע פ"ז וכבר הוסכם שיש לילך אחר ספרי קבלה כל שאינו מפורש להיפוך בגמ' (ופוסקים) וכ"ש בענינים כאלו) א"כ פשיטא שמה"ט הוא שיום זה רשום וזכור לטוב מימי קדם (לעשותו כעין יו"ט). ושזהו טעם המקילים בהאבילות ממנו ואילך. ואתי ד' הטור כפשוטן ומשמען שיש מקילים מיום הל"ג עצמו ואילך שאומרים שאז (ר"ל באותו יום הל"ג כפשוטו) פסקו מלמות. ובאמת גם מ"ש בשם המדרש עד פרוס עצרת י"ל ג"כ שהכוונה עד יום הל"ג. ע' ס' סדר הדורות גבי ר"ע דע"א ע"ג כ"כ בפשיטות). כי הגם שבההיא דרפ"ג דשקלים ופ"ט דבכורות (נ"ז ב'). היינו ט"ו יום קודם עצרת פלגא כו' כדאיתא בבכורות שם דנ"א. (וכן כדי אכילת פרס כו' וכה"ג) היינו היכא דנקטי לשיעור לדינא אבל היכא דנקטי דרך סיפור בעלמא י"ל דל"ד דאפילו לשון מחצה או פלגא כמדומה שמצינו טובא דל"ד וכמו בישעי' סי' מ"ד חציו שרף וגו' על חציו וגו' ושאריתו וגו' דע"כ חציו ל"ד. ובמשנה ה' פ"ב דתרומה חצי בצל גדול כו' ל"ד חצי וכה"ג טובא כ"ש לשון פרס דאינו ממש לשון מחצה אלא מלשון פריסה ושבירה כמו פרוס לרעב לחמך ישעי' נ"ח פריסת מלכותך. דניאל ה'. וע' רש"י ספ"ז דנדה והרע"ב שם ופ"ב ורפי"ז דאהלות וכמי פריסה דכולל הכל בין חלק קטן כמו פרוסת המוציא (עיין ברכות דל"ט סע"א) ובין חלק גדול רק שנפרס ממנו מעט. (עיין רש"י פ"ז דעירובין ד"פ סע"ב) וכן במנחות דע"ז ב' שלא יטול פרוס ודאי לאו דוקא מחצה. וה"ה וכש"כ כאן מ"ש עד פרוס עצרת י"ל דל"ד פלגא (דל' יום ששואלים כו') קאמר אלא היינו עד ל"ג בעומר ולא דק ביום א' (או יומיים) כו' ובפע"ח שם נזכר עוד טעם לענין שמחת נ"ג בעומר שבו ביום מת רשב"י ע"ה ועם היות שמש"ש כי הוא מתלמידי ר"ע שמתו בספה"ע צריך עיון גדול לכאורה דהא הוא היה מאותן ה' תלמידים דאח"כ כדאיתא בגמ' פ' הבע"י (ס"ב ב') (ובפע"ח דפוס דובראוונע שם שכתב רש"מ הוא ט"ס וצ"ל ר"ש והיינו רשב"י. וכדאיתא בהדיא במדרש סוף קהלת) וגם בלא"ה ע"כ ר"ש האריך ימים אחר ר"ע דהא כשמת ר"ע נולד רבי כדאיתא בקדושין דע"ב ב'. ור"ש הי' רבו דרבי. כדאיתא בשבת קמ"ז ב'. א"ר כשהיינו לומדין תורה אצל ר"ש כו' (והיינו רשב"י כדמשמע שם. וכ"ה בהדיא ברש"י דביצה כו' סע"א). אבל מ"מ גוף הדבר ודאי אמת נכון הדבר שהסתלקות רשב"י הי' בל"ג בעומר והיינו הלולא דרשב"י בו ביום. אשר כבר נודע ומפורסם בכל העולם. וצ"ל דזה הי' באמת אח"ז רב כו' (ואולי יש ט"ס בפע"ח שם במ"ש כי הוא כו' כנ"ל וצ"ע בדפוס קארעץ ששמעתי ששם נשמט זה). והן אמת שגם עיקר הדבר נעלם ממני כעת המקור ושרש זה דנהי דהא דיום הסתלקות נק' הלולא נזכר בסוף האד"ז וע"ש דרצ"א א' ב' ובויחי רי"ח א'. (וגם כן קצת י"ל דז"א מצד עצם ההסתלקות. אלא מצד גילוי הסודות שגילה אז דגם האד"ר נק' הלולא ע"ש בסופו דקמ"ד סע"ב). אבל מנלן שזה הי' בל"ג בעומר ובמ"ח מס' אייר וסיון (דקי"ז) ראיתי שהשמיט ד' פע"ח הנ"ל. אלא כתב בטעם שמחת רשב"י שבל"ג בעומר לפי שהיו מהה' תלמידים שנסמכו אז שעי"ז נתקיים העולם ע"ש (ומעין זה כיון הפר"ח מדעתו ע"ש) וצ"ע אך המפורסמות א"צ ראי' שכבר נתפרסם בכל העולם מכמה דורות ע' הלולא דרשב"י בל"ג בעומר. (ומסתמא יש מקור לזה בזוהר או בכתבי האר"י ז"נ). וכבר נאמר ע"ז דרוש מפי קדוש ה' מוח"ז רבינו ז"ל בטעם שביום הסתלקות דרשב"י הוא הלולא ובשאר צדיקים יום תענית ובדרוש שבסידור שער הל"ג בעומר נזכר ענין שייכות הסתלקות והלולא זו לל"ג בעומר דוקא). ועכ"פ איך שיהי' הנה אמת נכון נודע הדבר מה שיום הל"ג בעומר הי' רשום וזכור לטוב מימי קדם לעשותו כעין יו"ט כדמשמע מדברי הפוסקים הנ"ל וכמ"כ מה שיש מקילים באבילות ממנו ואילך דהיינו משום שבו ביום הל"ג עצמו פסקו תלמידי ר"ע מלמות י כפשטות דברי הטור דזה וודאי מפורש בפע"ח ומ"ח ובכל כתבי האר"י ז"ל וממילא אין צריך לא למה שרוצה התשב"ץ ודעמי' לשבש מנהג זה שבימיהם ולדחות יום א' ולא למ"ש בשם התוס' לעקור ולשנות המנהג לע"א לגמרי ואף לא למ"ש בשם מהרי"ל לקיים המנהג עפ"י סברות בדויות ודחוקים. וע' ש"ך יו"ד סי' רע"א ססק"א אמש"ש בשם מהרי"ל דלאו דסמכא כו'. ואיזה תלמיד מבהיל כתבן כו' ואולי מעין זה י"ל גם כאן אלא המנהג שריר וקיים בפשיטות כנ"ל (ומהתימה על האחרונים אשר כבר נגה עליהם אור מכתבי האר"י ז"ל למה נסתבכו בזה וצ"ע):

ח והנה הט"ז הי' נראה שהולך ג"כ ע"ד הנ"ל ומפרש כן גם דברי רמ"א בדעה א' עכ"פ:

דאם נאמר שגם הוא הולך ע"ד שא' שב' הדעות שברמ"א הן שניהם עפ"י מ"ש בשם מהרי"ל ותוס' כדלעיל וכדמשמעות שטופס המ"ז ודאי כולו מוקשה דלפי"ז ע"כ מ"ש בסק"ב דאותן שמסתפרין אחר ל"ג ס"ל שביום הל"ג פסקה המיתה. צ"ל דזהו דעת הב"י וצריך לדחוק במ"ש דביום ל"ג פסקה כו' דלאו דוקא אלא ר"ל אחר ל"ג דהיינו ביום ל"ד שבלא"ה צריך לדחוק נ"כ עד"ז במ"ש בסק"א בשם הב"י (עם הוספת דברים ע"ש דמשמע בריש דבריו שם דלמנהג הב' יש מעלה ליום ל"ג שפסקו כו' וכן בסוף דבריו כתב דלדידן דלא נהגינן איסור אלא עד ל"ג דס"ל דאז פסקו כו' שכ"ז צ"ל דלאו דוקא כו' כנ"ל). וא"כ קשה טובא מאי דמסיק דלמנהגנו ס"ל העיקר שאחר ל"ג לא מתו דלפי הנ"ל היינו כדעת הב"י שפסקו מלמות ביום הל"ד ולמה מקילינן ועושין שמחה ביום הל"ג. וכבר הניח המ"ז קושי' זו בצ"ע ע"ש ועוד קשה טובא לפ"ז דהלא כאן בסק"ב קאי אד' רמ"א ולמה הסביר סברות הב' דעות אליבא דהב"י שזה כבר ביאר בס"ק א' וכן ה"ל להסביר ע"ד הב"ח ומ"א אליבא דרמ"א ועוד קשה מ"ש בסק"א אחר ד' הב"י בזה"ל וממילא לדידן כו' לב"י אסור כו' (והא לדידן ר"ל למנהג מדינות אלו שברמ"א ס"ב) ומדכתב אחר ד' הב"י דממילא לדידן כו' משמע שהכל מטעם וסברא אחד ולפ"ד הב"ח ומ"א זה אינו לכן מכ"ז הי' נראה דבאמת הט"ז ס"ל דרמ"א שהגיה בס"ב ובמדינות אלו כו' (הרי) אד' הב"י שם בשו"ע קאי שכתב שאז פסקו מלמות. ולא נד מזה אלא כלפי מש"ש הב"י שאין להסתפר עד יום ל"ד כו' ע"ז הגיה דבמדינות אלו כו' ור"ל דס"ל לדידן שפסקו מלמות ביום הל"ג ממש שבאמת כן משמעות פשטות דברי הטור וכן הוא האמת עפ"י כהאריז"ל כנ"ל. וכן משמעות פשטות דברי רמ"א שם ס"ב דאד' הב"י קאי כו' והאיך א"ש הא דסיים בסק"א אחר דברי הב"י דממילא לדידן כו' שזהו דעה א' שברמ"א ס"ב דהכל מחד טעמא כנ"ל. וכן ביאר הב' דעות שבסק"ב שזהו אליבא דרמ"א דקאי עליו שם. דגם לדידי' אותן המסתפרין אחר ל"ג. (שזהו הדעה א' שברמ"א ס"ב). ס"ל שפסקה המיתה בל"ג (ממש). ולכן א"ש ג"כ מסקנתו שגם המנהג שבמקומו שאוסרים הכל זולת יום הל"ג ס"ל ג"כ כדעה זו בזה כו' אך עדיין המשך דבריו במש"ש ובוודאי אין מנהגנו כו' עד וי"ל כו' הם מוקשי ההבנה וצ"ע דהגירסא שלפנינו שכתב אין מנהגנו כדעה זו האחרונה כיון כו' ואנו לדעה ראשונה כו' וודאי ע"כ ט"ס. דהתחיל באחרונה וסיים בראשונה וראיתי בספר מק"ח ובס' יד אפרים שמחקו תיבת אין וכצ"ל בוודאי מנהגנו כדעה זו כו'. ולפי פשטא דמלתא דמשמע שדעה אחרונה וראשונה דקאמר הט"ז אסידורם בשו"ע קאי א"כ מ"ש דלדעה ראשונה אין שום מעלה ליום הל"ג. ר"ל לאותן שמסתפרין אחר ל"ג דלהם קורא דעה ראשונה. וא"כ מדכתב דלפי"ז אין שום מעלה לל"ג ע"כ זהו דעת הב"י דס"ל דביום ל"ד דוקא פסקו כו'. וא"כ ע"כ כל דברי הט"ז בס"ק זה בביאור הב' דעות הכל הוא ע"ד שהבין במ"ז כנ"ל. וקשה כל הקושי' הנ"ל. ועו"ק לפי"ז דאיך החליט לגירסא זו דמנהגנו בודאי כדעה שברמ"א והרי (מתקשה ע"ז) גם במסקנא לא קאי הכי גם הלשון שכתב במסקנא וי"ל דוודאי העיקר כו' משמע שבא לקיים ראש דבריו ולפי הנ"ל. זה אינו ונראה דלפי הגהת המק"ח ויד אפרים הנ"ל צ"ל דראשונה ואחרונה דקאמר הט"ז אסידור הדעות בדעת עצמו קאי ומ"ש דמנהגנו כדעה זו האחרונה ר"ל כאותן דס"ל שפסקה מיתה ביום הל"ג ממש. (שזוהי דעה א' שברמ"א וע"ד הנ"ל דלא כב"ח ומ"א) שדעה זו נז' בט"ז באחרונה (ועד"ז הי' נראה לפענ"ד יותר טוב להגיה בע"א למחוק תיבת ראשונה וצ"ל אחרונה והכל עולה לסגגון א' אלא דלפי"ז קאי אסידור הדעות בשו"ע שכ"מ פשטא יותר וגם דלא א"ש כ"כ להחליט תחילה דודאי מנהגנו כדעה זו כו'. ואח"כ להתקשות בזה ומה גם שהרי הקושיא פשוטה דלדעה זו מותר מל"ג ואילך ואנו אוסרי' ואין רק מפני שמקילים ביום הל"ג עכ"פ יחליט שמנהגנו כדעה זו אבל לפי הגהתי א"ש שתחילה החליט (דרך שלילה) דעכ"פ אין מנהגנו כדעה ב' כו' ושוב כתב שגם לדעה א' לא א"ש כ"כ ומקשה ומתרץ). אבל אכתי קשה מ"ש ואולי לדעה ראשונה אין שום מעלה ליום ל"ג כו' דלפי הנ"ל היינו לדעה ב' שברמ"א שנזכר ראשונה בט"ז (וכמ"כ להגהתי שצ"ל אחרונה) והרי מבואר ברמ"א שגם לדעה זו מותר להסתפר ביום הל"ג. אלא שלזה יל"ק דלפי שדעה ב' ע"כ היא עפ"י מה שהוסיף רמ"א בד"מ עפ"י דברי לקוטי מהרי"ל אשר כבר נת"ל (אות ה') איך שהוא דחוק מאד ואיך שעכ"פ לפ"ז אין מקום כלל לשמחה ביום הל"ג כו' (ע"ש). לכן ס"ל להט"ז דבאמת השמחה שנזכר ברמ"א ס"ב אינו אלא למנהג דשם. אבל לדעה ב' דס"ל ל"כ רמ"א אלא דמותר להסתפר אבל אין מקום לשמחה. וז"ש הטור להוכיח שאין מנהגנו כדעה זו כיון כו'. ומרבין קצת שמחה. ר"ל דעיקר הראי' מהשמחה. ומ"ש ואלו לדעה כו'. שאין מעלה לל"ג היינו ע"ד מ"ש בסק"א דלפמ"ש בשם התוס' אין מעלה לל"ג מצד עצמו כו'. ור"ל דכיון דאין לו מעלה מצ"ע אף את"ל שמ"מ הקילו בו לזכר בעלמא כו'. עכ"פ אין מקום לשמחה. אבל מלבד שכ"ז דוחק. הרי סיים הט"ז וא"ת כו'. א"כ ביום נ"ג לא יסתפרו כו' מטעם השני. (ולפי הנ"ל האי טעם שני ר"ל דעה ג' שברמ"א). והרי גם לדעה ב' מותר להסתפר עכ"פ שזה מפורש ברמ"א. ואולי י"ל בדוחק דס"ל דאי אזלינן לחומרא למינקט בחומרא שניהם הי' ראוי לנו להחמיר גם ביום הל"ג כיון שבאמת לדעה ב' אין לזה טעם מספיק כלל כדלעיל שם). א"נ דהאי טעם השני שכ' היינו דעת הב"י ור"ל דכיון דנקטינן חומרי המנהגים יש לנו למינקט ג"כ חומרא שיוצא עפי"ד הב"י וכ"ז דוחק גדול. אך גם את"ל הפי' בט"ז כמו שהבין המ"ז אשר לפי"ז לכאורה א"ש כאן עכ"פ מ"ש דא"כ לא יסתפרו בל"ג מטעם השני דר"ל מטעם הב"י שלפי המ"ז עליו קאי בט"ז. אבל ז"א דמ"מ סוף סוף כיון שהב' דעות שברמ"א שניהם ס"ל להקל ביום ל"ג א"כ י"ל שאוחזים חומרי ב' דעות אלו ולחומרת הב"י אין חוששין (כבכ"מ שנמשכים אחר רמ"א). ואין בידי לתקן דברי הט"ז בזה א"ל שאולי בספרי שו"ע שלו לא הי' כתוב ברמ"א בדעה ב' שמותר להסתפר בל"ג כו'. וקצת משמע כן בס' חוקי חיים אות ע' ע"ש בפנים. ואיך שיהי' פי' דברי הט"ז ברמ"א ס"ב מצ"ע לכאורה י"ל כנ"ל. שזה אינו עפ"י מ"ש בשם מהרי"ל אלא שאד' הב"י קאי ור"ל שפסקו למות ביום הל"ג ממש. וכדמשמע פשטות דברי הטור. (וכן פי' בבה"ג ע"ש סק"ח וססק"ז) וכן מובן מדברי מוח"ז רבינו ז"ל שפי' כן אלא שדעה ב' שברמ"א ס"ג ע"כ הוא עפ"י דרכו בד"מ שנמשך שם עפ"י יסוד דברי לקוטי מהרי"ל. (ובאמת מזה משמע שגם דעה א' דס"ב הנ"ל הוא ע"ד יסוד זה. דהא עיקר ד' מהרי"ל נאמרו לפי דעה זו. ואם בזה נד ממנו רמ"א איך יהי' יסוד להוליד עפ"ז דעות ומנהגים חדשים כו'. גם מ"ש דאין לנהוג היתר בשתיהן שהטעם הוא מפני דסתרי אהדדי (כמ"ש מוח"ז רז"ל). לכאורה ז"א אלא אם לכ"ע בעי' עכ"פ איסור לג"י כו'. אבל אי הב' דעות הם מטעמים וענינים שונים מחולקים כו' כנ"ל. אפשר דל"ש בכה"ג לומר דסתרי אהדדי (דכיון דב' הטעמים והענינים יש בהם פלוגתא ואינם מוסכמים אפשר שיהי' מי שיחלוק על שתיהן כו'. משא"כ אי עיקר הטעם והענין מוסכם כו' וצ"ע בזה אי"ה). אבל כבר נת' שמה שנסתבכו הפו' בענין זה הוא כי מפני שלא מצאו מקור ושרש לומר שפסקו מלמות ביום הל"ג. אבל אחרי שכבר נודע עפ"י כהאריז"ל שכ"ה האמת (ונת' שגם לפמ"ש בשם המדרש פרוס עצרת יל"כ) א"צ לכל הסברות שנדחקו בזה. וממילא (לכאור') אין לחוש למנהגים שונים שחידשו עפ"י יסוד הסברות הנ"ל. לפ"מ שנודע שבכל כה"ג אזלי' בתר ספרי הקבלה ט'. ולפ"ז לכאור' למעשה הי' ראוי לנהוג בהחלט כדעה א' שברמ"א ס"ב. (בקולו ובחומרו כו' - וא"כ מנהג שלנו דלעיל אות א' אינו נכון):

אך באמת אף אם לו יונח שאין לחוש למנהגים שרוצים הפוסקים לחדש מדעתם עפ"י סברותיהם כנ"ל. אבל מנהגים שהביאו והעידו שיש מקומות נוהגין כן ודאי עדותם נאמנו מאד. והרי מנהגן של ישראל תורה. ואם אינם נביאים כו' (ואף אם לא נדע הטעם. וכ"ש אם אפשר למצוא להם טעם כראוי כו') לכן ראוי ללקט בקצרה פרטי המנהגים שנז' בפוסקים. שכן נהגו כו'. (זולת אותן שרוצין לחדש מדעתם) אלו הן. בטור ב' מנהגים א' לאסור כל ימי הספירה. ב' להקל מיום הל"ג (ממש) ואינך בב"י יש מנהג ג' להקל בר"ח אייר (והיינו לבד מל"ג ואילך כו' כדלעיל). בד"מ נתוסף מנהג ד' להקל גם קודם ר"ח אייר. ומ"ש בשם מהרי"ל משמע עוד מנהג ה' להקל עד ר"ח אייר ולא בר"ח (וכ"ז לבד מל"ג ואילך כו'). בלבוש וט"ז מנהג ו' להחמיר בכל המשך זולת יום הל"ג בלבד. במ"א מנהג ז' ג"כ להחמיר בכל המשך זולת מפסח עד ר"ח אייר ויום הנ"ל וימי הגבלה. בפ"מ מנהג ח' ג"כ כנ"ל. אלא שהוסיף להקל מר"ח סיון. (ומשמע גם ביום שאחר ר"ח) וכבר נת' שכמדומה שכ"ה ג"כ מנהגנו (בנשואין). (אלא שנראה שביום שאחר ר"ח סיוון לא מקילים) כ"ז לפ"מ דמ' מפוס' הנ"ל דראו נוהגין כן. ויתר המנהגים חידשו מדעתם כו':

הנה לפה"נ בנקל למצוא טעם בפשיטות כמעט לכולם. והוא דבד"כ יש ב' מנהגים עיקריים. א' לאסור כל המשך. ב' להקל מל"ג ואילך. ושניהם טעמם פשוט. היינו דהמחמירים טעמם או משום דס"ל שתלמידי ר"ע מתו בכל המשך כדמ' פשטא דגמ' וכמ"ש פר"ח (וכ"מ מטור) או אף שיודו שפסקו ביום הל"ג (וכמ"ש בפע"ח) מ"מ כולם הם ימי דין. כמ"ש גם בפע"ח וכ"כ רי"ו הובא בא"ז וא"ר וע"ש עוד טעמים. (ובאמת שורש הכל לפי שהן ימי דין גם ענין הגזירות שנז' בט"ז וש"ס הכל מהא) והמקילים מל" ואילך ג"כ טעמם פשוט דס"ל דהאבילות הוא רק על תר"ע ושהם פסקו מלמות ביום הל"ג ממש וכדלעיל שכ"ה האמת עפ"י כהאריז"ל. ושכן הפי' במדרש כו'. ויתר מנהגים הנ"ל נמשכו עפ"י יסוד ב' מנהגים העיקריים הללו ובצירוף מ"ש בשם התוס':

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה