אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן כא

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן כא

סימן כ

(לסימן שי"ט)

ע"ד דבדק לן מר במה שמוח"ז רבינו ז"ל בסידור בהלכות שבת בדין א' (במ"ש ה"ז נק' בורר אוכל כו'). הוא נגד כל דברי המ"א סי' שי"ט סקט"ו. שכוותי' סתם מוח"ז רבינו בשולחנו שם סי"ח וי"ט וגם בדין הד' שהוא נגד דברי המ"א סי' שי"ח סק"מ שכוותי' סתם מוח"ז רבינו שם סכ"ח הנה אם עיקר קפידתו הי' מה שבסידור סותר למה שקבע בסתימות בשו"ע (יותר) ה"ל להקשות נמי בגוף דין הא' במ"ש שלא לסמוך כו' והרי בשו"ע סי' שי"ט סכ"ד סתם כדברי הט"ז בשגם שלכאורה לא נמצא חולק ע"ז בהדיא זולת לפ"מ שפי' הפ"מ דברי המ"א ע"ש) ואם מפני שבסידור י"ל שהחמיר טפי למעשה ולא להיפוך הרי בדין הד' הוא ג"כ חומרא (וגם בדין הא' כבר אמרתי נו שי"ל שזה א"א במציאות שישפוך הזבוב ולא יצא ג"כ מעט מהמשקה וכבר יש בזה גם כן היתר הט"ז כו' ובדברי המ"א אין הכרח כ"כ שחולק ע"ז שיש לפרשו ג"כ ע"ד פי' המה"ש דלא כפ"מ. וע"כ הכי ס"ל למוח"ז רבינו ז"ל. ושע"כ נתחכם להוסיף תיבת כולו בסי"ט כו' דאל"כ ה"ז סותר למה שסתם בסכ"ד כהט"ז. אלא שבסידור ס"ל שהוא דבר בא"א (כמעט) וכנ"ל ובשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות ד' המ"א כידוע וגם בסידור לא נזכר זה בפירוש להיתר גבי שומן. בשגם שגם המ"א כתב היתר בדרך אפשר מצד שלחודי' קאי כו' כללו של דבר כיש לומר שגם בדין הא' הוא חומר' בלבד והלשון שכתב ה"ז נק' בורר אוכל כו' י"ל דהיינו שעכ"פ י"ל כן ונוסף סברא להיתר על סברת הט"ז כו' והוא דוחק) ואין להאריך שכבר שמעתי ממנו שמה שלא הקפיד במ"ש שלא לסמוך כו'. הוא מפני שדברי הט"ז אין להם ראי' והכרח וניחא לי' לומר שחזר בו מוח"ז רבינו ז"ל בסידור ומינה שעיקר קפידתו הי' רק מצד דס"ל נכת"ר שדברי המ"א בשני הדינים הם דברים מוכרחים מצ"ע עד שא"א לחלוק עליהם וא"כ ה"ל לכבוד תורתו לפרש דבריו למה מוכרחים כ"כ. (ובפרט בדין הז' שהלבוש והט"ז חולקי' בפירוש). אמנם לפענ"ד ל"ש להקשות כ"כ בכל כה"ג שידוע שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל. ובפרט דברי המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד רק לחלוק עליהם אפי' להקל בכל מה של"נ לי'. (וכידוע שבפירוש שמעו ממנו ז"ל שחוזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי) בפרט בדבר שהמציאו מדעת עצמם ואין זכר למו בדברי הראשונים ז"ל וכנה בנ"ד (הן סברת הט"ז והן) סברת המ"א שבסי' שי"ח ושבסי' שי"ט. לא נזכר כלל סברות אלו בדברי הראשונים ז"ל (מלבד שלפענ"ד גם השכל אנושי נוטה יותר להיפוך) וגם אין להם ראי' והכרח כלל (כ"א אדרבה כו'). דבדין דסי' שט"ז לא הביא המ"א שום ראי' לסברתו. (ולא דיבר בזה כלל כ"א דרך אגב מכללא שמיעא כסברתו הי' שאותו המין שמערה ה"ז כבורר ונוטל אותו המין מתוך המין הנשאר) ולפענ"ד סברתו זו גרמ' לו כל הטורח והדוחק שבדבריו ז"ל שם והוא שלכאורה אין לדבריו הבנה והמשך כ"כ. כי מ"ש ונ"ל שגם הטוש"ע כו' וה"ז חזרה ממאי דהוי ס"נ מתחילה ומעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר וגם מ"ש דמלשון הרי"ף משמע כו' (והיינו מדגרס בצבאתא) אינו מובן כ"כ מאי משמע דלגירסתו מעשה שהי' כך הי'. גם מ"ש ואפשר דל"ש ברירה כו'. אינו מובן מי דחקו להמציא סברא חדשה להקל בדאורייתא בלי שום ראי' והכרח. (אדרבה כבר הקשו מברירת דגים גדולים כו' וההכרח לחלוק בדוחק גדול עפ"מ. ועיין בשו"ע מוח"ז רז"ל שם ס"ו). (ולפי' הפ"מ נוסף עוד דוחק. אם מתחילה מ"ש ולפ"ז אסור לערות שומן הוא מצד בורר פסולת מאוכל למה הוצרך לחזור ע"ז במסקנתו אבל בשומן כו' גם לפירושו האריכו' במ"ש ולפ"ז כו' עד כמו בשכר אינו מוטעם והעיקר חסר כו') ונ"ל דהצעת דבריו הוא (ע"ד שפי' המה"ש). דוודאי מסתימות הטוש"ע משמע דלענין הניצוצות אסור אף כשרוצה לשתות השכר לאלתר ולכאורה לפי הנחת הסברא דהוי ס"ל להמ"א ז"ל דאותו המין שמערה ה"ז כבורר ונוטל חת המין מתוך הנשאר א"כ ה"ז בשכר כבורר אוכל מפסולת דשרי לאלתר וע"כ צ"ל דהרי זה כבורר ע"י כלי כנפה וכה"ג. (והוא נגד השכל). ולפי"ז נמשך איסור עירוי השומן. (והוא נגד המנהג שהי' בימיו ז"ל). ולפי גירסת הרי"ף דאין ראי' עכ"פ מגמ' ודאי דאין לנו לומר מעצמנו דהעירוי ה"ה כבורר ע"י נפה (נגד הסברא ושכל אנושי) וא"כ יהי' פלוגתא חדשה שלא נזכר כלל בפוסקים ע"כ חזר בו לדחוק בד' הטוש"ע דלא איירי בלאלתר והרויח שלא יהי' פלוגתא חדשה. ושלא יצטרך לסבר' המנגדת לשכל) אבל עירוי השומן עדיין יש לאסור מצד דה"ז כבורר פסולת מאוכל (לסברתו הנ"ל). (והוא נגד המנהג כנ"ל). ואפשר כו' היינו ליישב גם המנהג כו'). נמצא לפ"ז אחר כל הטורח לא נמלט מהדוחק היינו להוציא דברי הטוש"ע מפשטו וסתימתו אשר זה הביאו מתחילה לכל הטורח והמו"מ הנ"ל להוציא סברא חדשה דה"ז כע"י נפה שהוא מנגד לשכל ולהמציא חומר' בשומן נגד המנהג והי' סובל זה כדי שלא להוציא ד' הטוש"ע מסתימתו. ועתה כשלחצו עוד דוחק שיהי' פלוגת' חדשה הוכרח להתרצות לסבול הדוחק להוציא ד' הטוש"ע מסתימתו ובפרט להקל בדאורייתא וכ"ש אחר שלהרי"ף וודאי איירי הגמ' גם בלאלתר א"כ נוסף עוד דוחק אם נאמר דלהטוש"ע מיירי הגמ' שלא בלאלתר דוקא. והיה ראוי עכ"פ שידבר בזה בב"י כו'). וכ"ז גרם ליה להמ"א ז"ל הנחת הסברא הנ"ל משא"כ לפי סברת מוח"ז רבינו ז"ל דמה שנשאר בכוס שבידו ה"ז כנוטל אותו המין בידו ובוררו מתוך הנשפך. א"ש הכל דהטוש"ע מיירי גם בלאלתר ואסור מצד דה"ז (גבי שכר) כבורר פסולת מאוכל וגם לגירסת הרי"ף דין זה אמת ויציב מסברא אלא שמעשה שהי' כך הי' בצבאתא ועיקר מה שהובא עובדא דבי ר"פ בגמר' ופוסקים היתרא אתי לאשמעינן לענין שיפוי הקילוח (וכ"מ בגמרא ופוסקים דבלשון היתרא נקטו לה). אבל לענין איסור הניצוצות הרי פריך בפשיטות והאיכא ניצוצות כו'. ואין זה (לשון) חידוש דין זה כלל (ובפרט לגירסת הרי"ף וודאי כן הוא דאיסור ע"י צבאתא הרי כבר נזכר בפירוש סמוך לעובדא זו) ועד כאן לא כתב המ"א דמלשון הרי"ף משמע כו' אלא לפי הנחת סברתו הנ"ל דלפי"ז טעם איסור הניצוצות בלאלתר ע"כ הוא משום דה"ז כע"י נפה והוא וודאי חידוש גדול ונשמע ע"כ רק ממאי דפרכינן והאיכא ניצוצות כו' ולגירסת הרי"ף הרי אין ראי' לזה. משא"כ לפי סברת מוח"ז רבינו ז"ל אין צריך ללמוד זה מכאן כלל והקושיא והאיכא ניצוצות הוא דרך אגב ולקושטא דמילתא קא פריך ובאמת לפי סברת המ"א גם זה דוחק גדול דפרכינן בכח ובפשיטות כ"כ והאיכא ניצוצות דלפי הס"ד דמ"א דהיינו מצד שה"ז כע"י נפה ודאי תמוה מנין פשיטא לי' להקשות כ"כ. ואף גם לפי המסקנא קשה מאי פריך דילמא עשו כן לשתות לאלתר וצ"ל דכן הוי ידוע להם מבחוץ שעשו כן גם להניח לאח"ז והוא דוחק ואיך לא הי' משתמיט רש"י ושארי מפרשים לפרש כן עכ"פ דפירכא דרב אחא הי' רק למה שהיו מניחים השכר לאח"ז כו' אלא משמע דגם בלאלתר הי' פשוט לאיסור בניצוצות וע"כ היינו משום דה"ז כבורר פסולת מאוכל. וא"כ גבי זבוב ושומן ה"ז כבורר אוכל מפסולת וכסברת מוח"ז רבינו ז"ל וע' ססי' שכ"א דהקוצף שום וש"ד הוי בורר. ומ"מ מותר לאלתר לכאורה צ"ל דהיינו משום שאוחז הפרי בידו וקולפו. ה"ז כבורר אוכל מתוך פסולת והוא ע"ד סברת מוח"ז רז"ל. ואולי בכה"ג יש לתרץ קושית המ"מ דפ"א מהש"ע גבי קניבת ירק (ומ"מ אין מדברי המ"מ ראי' לסתור ס' מוח"ז רז"ל. דיש לחלק כו' גם י"ל דהתם משמע גם שלא לאלתר כו'). אך מדברי מוח"ז רבינו בסידור דין ב' משמע דס"ל דבקולף ל"ש בורר כלל והוא כרמ"א (ורש"ל) סי' תק ס"ב וע"ש בא"ר מתרץ קושית מ"א מססי' שכ"א הנ"ל ולכאורה מד' הטור גבי בוסר סי' ש"כ שכתב ה"ז כבורר אוכל מפסולת משמע כד' המ"א ע"ש בט"ז סק"ד ובמ"א סק"ז. אך בס' ח"א (כי"ד) בנ"א סי' י"ג האריך דהתם משום דש. ולפענ"ד דבריו מתקבלים וע' בלשון תוס' דיבמות קי"ד ודומה לדש שבורר אוכל מפסולת) ומיהו גם עפ"י דברי המ"א שם נמי נראה דיציבא מלתא דמוח"ז רבינו ז"ל לדינא דנראה דגם בשפיכת זבוב מהכוס דרך שתי' הוא ולא דרך מלאכה (משא"כ להיפוך שפיית השכר נראה שי"ל שהוא מעין מלאכה). אלא שלשון מוח"ז רבינו שכתב ה"ז נק' בורר אוכל כו' לא א"ש קצת לפי"ז:

א ומעתה אשוב לדין הד' שבסידור. דעם היות שבהשקפה הראשונה הי' נראה שהמ"א סי' שי"ח שם מרבה בראיות לדבריו ז"ל אבל באמת המעיין יראה שלגוף הסברא דס"ל דשומן וכה"ג גם אחר שנימוח יש לו דין דבר יבש לפי שהי' קרוש מעיקרא. (מלבד שלפענ"ד אינו מתקבל בשכל) אין בדבריו ז"ל שום ראיה לזה זולת מה שאמר שכן משמע בגמ' ורש"י דקמ"ה. ויתבאר אי"ה שלפע"ד אין זה ראיה מוכרחת כלל. ואכתוב על סדר דבריו. דמ"ש ול"נ דל"ד כו' כמ"ש סט"ו. היינו רק לעיקר הדין. בדבר יבש ממש. אבל אין ראיה לזה משומן שנימוח. ומ"ש ועסי' רנ"ג ס"ה דאיתא בהדיא כך. לא עמדתי על כוונתו ז"ל בזה חדא דהא התם בשו"ע לא נזכר כלל יס"ב בפירוש ואף שבדברי הר"ן וחה"ר מקור דין זה נזכר כן. הרי המה מהפוסקים שגם בדבר לח אין בישול אחר בישול ואדרבה י"ל דמש"ה השמיטו הב"י בשו"ע דלדידן ע"כ רק באין היד סולדת בו ואף דלכאורה א"כ מאי אריא ע"ג קדירה אפי' ע"ג כירה ממש מותר כמ"ש המ"א ס"ב סקי"ט. אין ראיה שהב"י יסבור כן. דאפשר דס"ל דע"ג כירה (בלא תנאים החזרה) דיש בו משום דנראה כמבשל אין חילוק בזה בין יס"ב לאיס"ב. לכן אשמעינן דע"ג קדירה דאין דרך בישול בכך לא אמרינן בזה הסברא דנראה כמבשל:

גם י"ל דהכא איירי באינה גרופה וקטומה ובזה ע"ג כירה ממש אף המ"א מסתפק באיס"ב. ובשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל שם סכ"א משמע שפוסק לאיסור לכן אשמעינן דע"י הפסק קדירה שרי אבל הכל באין יס"ב כו' ולכאורה ע"כ לומר כן לפי משמעות הלשון שכתב שם מותר לתת כו' תבשיל כו' כגון פנאדיש כו' משמע דלאו דוקא פנאדיש אלא ה"ה כל תבשיל וכמו שהוא באמת להר"ן אשר לשון זה לקוח משם). והרי לדידן בלח וודאי אסור ביס"ב. ותו אף את"ל דמיירי שם ביס"ב (ומכח הוכחה הנ"ל דאל"כ אף ע"ג כירה מותר) ונאמר דמ"ש תבשיל כגון פנאדיש ר"ל דוקא יבש כעין פנאדיש. עדיין י"ל דמיירי בפנאדיש יבשים שאין בה שומן וכאשר בלא"ה מבואר במ"א שם סקל"ג דאוקמי בכה"ג (והיינו משום דאי ביש בה שומן ה"ל לרמ"א להגיהה דלדידן אסור משום נולד כו') (ודוחק לומר דס"ל להמ"א לחלק בין שומן רב למעט וס"ל דאין פנאדיש נעשית יבישה לגמרי) ואין להאריך דאיך שיהיה אינו מובן כלל איך אפשר שעל הוכחות חלושות כאלו יכתוב המ"א ז"ל דבסי' רנ"ג איתא בהדיא כך ואולי יש איזה ט"ס בדבריו וז"ל. (ובד' רמ"א בהגהה דסי' רנ"ג ס"ה נראה וודאי דאין שום ראיה לזה ואדרבה קצת יש להוכיח דלס"ל כהמ"א והוא ממ"ש גבי תנור דאם יס"ב אסור וע"ל סי' שי"ח ומ"ש הראיה לעיין בסי' שי"ח משמע קצת דמשום בישול ממש נגע בה. ומסתמא גם פנאדיש שבשו"ע נכלל ג"כ בדין זה שהרי עלה קאי ההגהה זו ואין להאריך דעכ"פ נראה וודאי שלא כיון המ"א ז"ל על דברי הגהה זו כ"א אד' הב"י בשו"ע וגם משם א"י כלל איך שייך לומר שאיתא בהדי' כך. וכנ"ל) ומ"ש וכן משמע במרדכי דלהמתירין שרי אפי' ביס"ב. אך כתב דטוב ליזהר כו' וקאי אפשטידא כו' עד וכן כתב הכלבו בהדיא בשם הר"מ ע"ש הנה מ"ש דכ"כ הכלבו בהדיא צ"ל דהיינו רק לענין מ"ש דקאי אפשטידא (וס"ל דממילא גם המרדכי כוונתו לדברי הר"מ רבו כו'). אבל לעיקר הדין מבואר שם (דכ"א רע"ג) בהדיא רק במקום שאהיס"ב. אלא דהמ"א נדחק בזה לומר דהיינו רק משום נולד וז"ש המ"א לקמן דהמרדכי והכלבו חששו לדברי ר"ב כו' אבל לפענ"ד תמוה לפרש כן בדברי הר"מ שבכלבו. חדא דאם איתא דס"ל להר"מ דמצד בישול היה מותר אפי' ביס"ב אלא מצד נולד ס"ל לאסור ביס"ב כדעת ר"ב בלשון איסורא ה"ל למינקט ביס"ב דזהו עיקר הרבותא (ודלא כמש"ש תחילה דשרי ע"ש) ולמה נקטה בלשון היתרא והר"מ מתיר כו'. ומה זה שכתב שם ואיני חושש שמא יקרב ממש אצל האור. מהיכא תיתי יהיה ה"א לחוש כ"כ הלא גם אם יקרב אצל האור אין בו כ"א איסור דרבנן לכל היותר משום נולד ולמה היה ה"א לגזור בזה גזירה לגזירה וכ"ש שעדיין לא שמענו איסור בזה גם אצל האור שהרי איסור נולד בזה אינו סברא פשוטה כ"א סברא שהמציא הר"ב בעל סה"ת. ויותר ה"ל לאשמעינן גוף סברא זו לאיסורא ביס"ב כנ"ל. ועוד הא גופא קשי' למה באמת מצריך דוקא ברחוק מהאש דמשמע דבמקום קרוב אסור אפי' שעה קטנה משום דגזרינן שמא ישהה הרבה כו'. והרי אפי' בדבר שיש בו משום איסור בישול ממש ס"ל לרש"י דשרי להפשיר אפי' במקום שיוכל להתבשל ולא גזרינן שמא יניח שם. ואף דלא קיי"ל כרש"י בהא אלא כהחולקים כדאיתא בסי"ד היינו רק באיסור בישול דאורייתא (ובסה"ת סי' רל"ב כתב שהוא חומרא גדולה). אבל באיסור נולד דרבנן (בפרט שרבים חולקים לגמרי) ודאי נראה דלכ"ע אין ראוי להחמיר בזה כולי האי לגזור שעה קטנה אטו שמא ישהה ויניחנה שם. וקושי' זו שייכא גם בד' המרדכי שגם הוא כתב שלא לשום כ"כ קרוב אלא רחוק כו') ותו מה זה שכתב בכלבו שם דע"ג התנור ממש א"י להניח לפי שהוא תולדת האור ולהמ"א דהאיסור הוא רק משום נולד הרי אין נ"מ כלל בין תולדת האור לתולדת החמה לענין זה. גם גוף הדין שכתב שא"י להניח ע"ג התנור כו' ואם א"י לבוא לידי היס"ב אם יש דפין כו' אז מותר כו' דמזה מבואר יותר דכל שיכול לבוא לידי היס"ב (כמו בלי דפין) אסור אפי' שעה קטנה ומשום גזירה כו' וכנ"ל. וקשה למה כנ"ל ותו הרי הכלבו אחר שסיים ד' הר"מ כתב והרב בעה"ת מחמיר בזה כו'. מכלל דהר"מ מיקל בזה. ולד' המ"א דא' דשניהם לדבר א' נתכוונו (וא"ל דבהא פליגי דלהר"מ דוקא ביס"ב דאז זב השומן לחוץ אז אסור כמ"ש המ"א משא"כ באיס"ב. ולסה"ת גם באיס"ב אסור מצד המעט שומן שנימוח בתוך הפשטידא שהרי עיקר דברי הב"י (שממנו נסתייע המ"א בזה) שבדבר מועט אין בו משום איסור נולד הוא לקוח מד' סה"ת ע"ש והוא בסה"ת בסימניו סי' רל"ה). גם מדכתב הכלבו על ד' סה"ת שלא הביא ראי' ברורה כי עיקר ראייתו מהא דאין מרסקין כו' מכ"ז משמע בהדיא דהר"מ לאו בטעם זה אתי עלה כלל והנה יתר ע"כ הנה דברי הר"מ שבכלבו הוא בתשב"ץ סי' כ"ז יותר בביאור. והמעיין שם יראה שא"א כלל להעמיס בו פי' מ"א אפי' ע"צ היותר דחוק שהרי מביא ראי' על ההיתר (באיס"ב) וז"ל כדאיתא בפרק כירה סכה אשה ידה שמן כו' ובסתם שמן זית הוא נקרש כו' עכ"ל והרי ראי' זו בלשונה היא המובא במרדכי בשם ר' יחיאל מפריש לדחות ד' סה"ת דל"ש נולד בכה"ג כלל ועל האיסור ע"ג תנור מביא שם ראי' כדאיתא בפרק ב"ט גבי ההוא עבדא דמנח כוזא כו' וגם יש בירושלמי הרחקה כו' ולד' המ"א אין מכ"ז שייכות וענין לעיקר הדין שאסור היכא שהיס"ב שהוא רק משום נולד כו' וגם אם נאמר שהכוונה לאסור ע"ג תנור גם בשעה קטנה ומשום גזירה ע"ד הנ"ל ולזה מביא הראי' כו' ע"ד שיתבאר איך שייך להביא ראי' מאיסור דאורייתא לרבנן כש"כ שעדיין לא השמיענו סברת האיסור כ"א אדרבא הביא ראי' להיתר כו' ואין להאריך שלפענ"ד הדבר פשוט וברור שהר"מ ז"ל ס"ל כרבינו יחיאל שבמרדכי דפליג על סה"ת ומ"ש בפשיטות (דרך אגב) במקום שאין היס"ב ע"כ היינו משום דביס"ב יש איסור בישול ממש. דהשומן שנימוח יש לו דין לח (וכהפוסקים דבדבר לח יש בישול אחר בישול). ומ"ש דע"ג תנור אסור כ"א ע"ג דפין ר"ל דגם שעה קטנה אסור (אם יס"ב שם). משום גזירה כנ"ל וכהפוסקי' החולקים על רש"י כנ"ל וע"ז מביא ראי' מההוא עבדא דמנח כוזא נזיי' רבה כו' ר"ל דהתם מוכח דלהפשיר הי' רוצה העבד. דאל"כ איך הי' ר' זירא רוצה להתיר ועכ"ז נזיי' רבה משום שהי' חם כ"כ עד שיכול להתבשל דגזרינן שמא יניח שם. ומכאן עיקר ראיית החולקים על רש"י בפי' להפשיר וס"ל דדוקא במקום שא"א כ"א להפשיר כו' וכמבואר כ"ז בתוס' שם ר"פ ב"ט ובחה"ר שם ובפ' כירה (ד"מ ע"ב) ע"ש ומש"ש עוד גם יש בירושלמי הרחקה עשו לכ"ר היינו ג"כ אותה הראי' שהובא בחה"ר ור"ן פ' כירה שם להחולקים על רש"י ע"ש אלא שהתשב"ץ נקט בקצרה סיום דברי הירושלמי שם. ונראה מכאן דהפי' הוא דבכ"ר שהיס"ב עשו הרחקה לאסור גם להפשיר כו' משא"כ בכ"ש שהיס"ב עם שאסור להניח גם שם שיעור להחם. מ"מ שיעור להפשיר לא גזרו כו' ואולי משום דבכ"ש יס"ב אסור מדרבנן להחם. גם אפשר משום דעם היות שגם בכ"ש לפעמים יס"ב כדמסיי' לי' ר' מנא לאביו ר' יונה שם בירושלמי מפינסא דאורזא ודגריסא. מ"מ ה"ל כמילתא דלא שכיחא כ"כ ולא גזרינן היתרא אטו איסורא בזה ועט"ז יו"ד רסי' צ"ד וש"ך סי' ק"ה סק"ה ומ"א ומה"ש כאן סקכ"ח וכ"ד המפרש בירושלמי שם ולפי הנ"ל לכאורה לא כדברי זה ולא כדברי זה. ולפי שאינו שייך כ"כ לנד"ד לא עיינתי בזה כל הצורך ועכ"פ מ"ש במ"א סקכ"ח דבירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' איס"ב וכ"כ התשב"ץ עכ"ל אם כוונתו על דברי התשב"ץ הללו ור"ל דמתשב"ץ משמע דפי' הירושלמי באיס"ב. א"י הכרח לזה די"ל דהפי' כנ"ל ומה שמחלק בין דאיכא דפין כו' לאו דוקא אלא אורחא דמילתא דבלא דפין יס"ב וע"י הפסק דפין אין יד סולדת בו וכ"מ בכלבו שכתב שא"י לבוא לידי היס"ב אם יש דפין כו' (שלפה"נ צ"ל כגון שיש דפין כו'). ומלבד שאם המ"א ז"ל ראה דברי התשב"ץ הללו אני תמה ע"ע איך מפרנס דבריו לפי שיטתו שבסק"מ הנ"ל):

ב ומאחר שלפענ"ד הפי' הברור בדברי הר"מ שבתשב"ץ הוא ע"ד הנ"ל וממילא גם דברי הכלבו וודאי יתפרשו ג"כ עד"ז. מעתה אני אומר שלפענ"ד גם דברי המרדכי שהוא תלמיד הר"מ יתפרש ג"כ עד"ז (ודלא כב"י וט"ז ומ"א אלא מעין ע"ד פי' הפרישה היינו) שמתחילה הביא הפלוגתא דסה"ת ורבינו יחיאל אי חיישינן בכה"ג לאיסור נולד ואח"כ כתב ומ"מ טוב ליזהר כו'. ר"ל דמ"מ אף אי כדברי רבינו יחיאל דל"ש בזה איסור נולד מ"מ ביס"ב הרי יש בו איסור מצד בישול ומ"ש רק לשון טוב כו' י"ל שגם מתחילה וודאי הי' פשוט דמיירי הכל בענין דליכא איסור מצד בישול והיינו שעכ"פ אינו מניח שם עד שתהא בשומן היס"ב אלא שנותן הפשטידא רק כדי להפשיר וע"ז מביא פלוגתא אי יש לאסור משום נולד ומסיים דמ"מ גם אי לא חיישינן לנולד טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב אלא רחוק פי' גם שנותן להפשיר לא יניח כ"א במקום שא"א לבוא לידי יס"ב דוקא. כסברת החולקים על רש"י הנ"ל (אלא דלפי"ז משמע דלא ברירא לי' כ"כ כהחולקים על רש"י רק טוב ליזהר כו' ויש לעיין בפ' כירה סי' ש"ד וש"ה):

ועוד י"ל נמי שבאמת המרדכי לא ברירא לי' כ"כ דין זה דשומן שנקרש ונמחה בבישול אם נדון כדבר לח או כיבש. והיינו משום שכבר הביא בפ' כירה סי' ש"ח בשם ה"ר דן דס"ל דבמלח שלנו שכבר נתבשל פ"א אין לחוש כו' לכן (עם היות שמדברי הר"מ רבו מבואר דלא ס"ל הכי מ"מ) לענין איסור להפשיר במקום שהיס"ב עכ"פ הי' מקום להקל. אלא דמ"מ כתב שטוב ליזהר כו' ועד"ז פסק המרדכי שם גבי מלח שהמחמיר שנא ליתן גם בכ"ש שהיס"ב תע"ב. והיינו נמי כיון שבמלח ובפרט בלא"ה איכא פלוגתא הי' מקום להקל במלח שלנו עכ"פ כסברת הרב ר' דן. אבל המחמיר תע"ב (אלא שבאמת הרי התם בלא"ה גם במלח שבימיהם העיקר דהלכה כל"ב שגם בכ"ר לא בשלה שכן דברי הפוסקים רובם ככולם ואין בו רק דהמחמיר תע"ב כמ"ש התוס' והג"א ולפ"ז הי' מקום קצת לומר דמש"ש המרדכי דמ"מ המחמיר תע"ב שלא ליתן מלח אפי' בכלי שני חוזר למעלה למ"ש שהר"י פסק כהר"ח (ד"ה כל"ב) אבל במלח שלנו קיבל לגמרי סברת הר"ד. אך באמת לישנא לא משמע הכי אלא דקאי אסברת הר"ד הסמוכה (ג"כ עכ"פ). וכן מבואר בד"מ בהדיא. ומש"ה נמי השמיטו רמ"א בשו"ע לגמרי כיון שלדינא אין נ"מ דבין במלח שבימיהם ובין בשלנו המחמיר תע"ב וכן פסק מוח"ז רבינו ז"ל בסי"ט בהדיא (ודלא כהמ"א לפ"מ שפי' המה"ש סקל"א ע"ש) ובאמת לפ"ז אדרבה משם משמע יותר דלא קיבל המרדכי סברת הרב ר' דן לגמרי כיון דחזינן דאפי' בדבר שבלא"ה מותר מעיקר הדין אלא שהמחמיר תע"ב בלבד לא רצה לסמוך ע"ז למעשה מכלל דס"ל דאין הסברא הנ"ל מחלשת כח האיסור כלל וכלל וכ"ה דעת רמ"א לפ"ז. וכן משמע עוד דעת הב"י ורמ"א מדלא הביאו כלל סברא זו בשם י"א עכ"פ לענין להתיר מלח שלנו גם בכלי ראשון שעל האש כו' אלא דלמדו מדברי המרדכי שלא קיבל סברא הנ"ל לגמרי מדלא סמך ע"ז גם בדבר שאין בו כ"א שהמחמיר תע"ב כו' כנ"ל (ודברי מוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע שתפס במוחלט כשיטת המ"א ועכ"ז כתב (הך דהמרדכי) שהמחמיר במלח שלנו כמו בשלהם (ממש) תע"ב. צ"ע שאין בו טעם לכאורה). ולפי"ז דעת המרדכי דפ' ב"ט שכתב גבי פשטידא רק טוב ליזהר כו' צ"ל דהיינו רק משום דלא ברירא לי' כ"כ כהחולקים על רש"י בפי' להפשיר כו' וכנ"ל ומיהו אין בזה הכרח גמור די"ל ג"כ דאף אם סברת הרב ר"ד אינה דחויה לגמרי בעיני המרדכי לא נמנע מלהשוות למעשה דין מלח שלנו לשלהם אפילו בדבר שאין בו כ"א דהמחמיר תע"ב כיון דעכ"פ איכא בי' צד חשש בישול דאורייתא ממש דהיינו להפוסקי' כל"ק וכדמסיים בהדיא הואיל והכא איסורא דאורייתא כו' וכן נמי מה שלא הובא כלל סברא זו בשו"ע בשם י"א לענין כלי ראשון שעל האש י"ל ג"כ שהוא לפי שאין נ"מ מזה למעשה (שוודאי אין לסמוך ע"ז עכ"פ). בדבר שיש בו איסור דאורייתא ממש כו' אבל מ"מ בהא דפשטידא כיון שלהפשיר במקום שיוכל לבוא לבישול אין בו לכל היותר כ"א איסור דרבנן עדיין י"ל דמש"ה הוא דכתב המרדכי רק דטוב ליזהר כו' כנ"ל. ומ"מ אפי' לפ"ז דברי מוח"ז רבינו ז"ל שבסידור נכונים שהרי מיירי התם בשיתחמם המוהל הנמחה עד שהיס"ב ובזה וודאי לא סמכינן אסברת הר' ר' דן וכנ"ל ובפרט שכבר הקדים שם בסידור שהן הערות כו'. כדברים שלדעת הרבה מגאונים הראשונים כו'. לא שמוסכמים לגמרי כו'. ולכן נמי לא כתב כאן שיש בו משום בישול לד"ה כדרך שכתב בדין ב' ע"ש. וכש"כ שכבר נתבאר שכ"ד הר"מ שבתשב"ץ וכלבו בהחלט ועי' עוד לקמן אי"ה:

ג והנה גם מ"ש המ"א בסיום דבריו וז"ל. וכן משמע בהגהת סמ"ק דצלי ופשטידא שוין. כ"ז אינו אלא עזר כנגדו דהנה לכאורה הדברים מתמיהים. כיון דהתם לחומרא אקשינהו שבתחילה הביא נ"א (בדברי הרא"מ שבסמ"ק) שאסור לתת צלי או פשטידא נגד האש אפי' אין היס"ב כי אין בקיאים בשיעור סילוד כו' ואח"ז הביא בשם הר"י מקינון שמותר ובלבד שירחיק כ"כ שלא תהא היד סולדת בו כו' א"כ איך ובאיזה אופן יהי' מכאן ראי' לקיים הגירסא בשו"ע להתיר פשטידא גם במקום שהיס"ב. ולכאורה הי' נראה שראייתו זו אינו לעיקר קיום ד' השו"ע כ"א לקיים סברתו במה שפי' ד' המרדכי וכלבו שמה שהחמירו ביס"ב הוא רק מצד נולד שבסה"ת והחילוק בין יס"ב לאיס"ב הוא משום דבאינו יד סולדת בו אינו זב לחוץ כי'. (מה שזה באמת דוחק גדול כמשי"ת). וע"ז מביא סעד לזה מהגהת סמ"ק דמאחר שמחמיר גם בצלי דוודאי אין בו משום בישול אחר בישול. ע"כ צ"ל שהוא רק משום סברת סה"ת וכנ"ל וממילא ה"ה די"ל כן גם בדעת המרדכי וכלבו אבל המעיין בסמ"ק יראה דזה אינו שהרי מפורש שם דלית לי' הא דסה"ת כלל כדמסיק ולא דמי לההיא דאין מרסקין כו' ועוד אומר רבינו יחיאל כו' וא"כ ממילא מה שאוסר ביס"ב ע"כ הוא משום בישול וליישב דברי המ"א נראה דצ"ל שכוונתו להביא ראי' מזה לעיקר הדין דפשטידא חשיבא דבר יבש ושממילא לדידן אין בה משום בישול והוא עד"ז דס"ל דעיקר הנ"א שבהגהה זו באה לחדש הלכה אליבא דהרא"מ לאסור גם צלי' אחר צלי' בדבר יבש ולאפוקי מהנוסחא המובא בסמ"ק שעל פירושו מסיק בפנים דגם הרא"מ מודה דאין צלי' אחר צלי' כו'. וא"כ לפ"ז אם איתא דפשטידא חשיבא דבר לח מצד השומן לא ה"ל לבעל הנ"א להביא פשטידא כיון שבדבר לח כ"ע מודים שיש בישול אחר בישול או דגם פשטידא נק' יבש וא"כ לדידן דקיי"ל דאין צלי' אחר צלי' בדבר יבש כדמשמע בס"ה גם בפשטידא אין איסור מצד בישול זהו הנלפע"ד לדחוק לתרץ דברי המ"א אבל על האמת לפע"ד זה אינו מכמה טעמים חדא דאף אם לו יהא הפי' בהגהת סמ"ק ע"ד הנ"ל עדיין י"ל דמיירי בפשטידא שאין בה שומן כדמצינו דאוקי המ"א לפשטידא שבשו"ע סי' רנ"ג ס"ה (ע"ש סקל"ג וכנ"ל). (אלא דלפי"ז ודאי לא יתכן מאי דמסיק הר"פ ול"ד לההיא דאין מרסקין כו' וכמשי"ת) ועוד דאין הכרח כלל לומר דנ"א הנ"ל פליגא על עיקר הדין שבסמ"ק דאין צלי' אחר צלי' די"ל דמיירי בצלי שיש בו מוהל המחוי ע"ד דאיירי מוח"ז רבינו ז"ל בסידור (ובסמ"ק שמתיר בצלי מיירי ביבש לגמרי וע' לקמן) ועיקר הנ"א לא באה אלא להוסיף חומרות דרבנן היינו שלא ליתן פת גם בכ"ש שהיס"ב ושלא ליתן כנגד האש אפי' באין יס"ב מחמת שאין בקיאים כו' ועוד אפי' אי נימא דמיירי בצלי יבש ושלפי"ז ממילא נשמע דס"ל להרא"מ דיש צלי' אחר צלי' אין הענין שעתה בא לחדש לנו דין זה (שיהי' שייך להקשות למה לי' למינקט פשטידא כנ"ל). שא"כ ה"ל להביא איזה ראי' לזה וראייתו הקודמת לא היתה כ"א שיש בישול אחר צלי' וכאשר באמת מחמת זה דחה הסמ"ק אותן שר"ל דלהרא"מ יש צלי' אחר צלי'. ועוד שמשמעות הלשון שנמשך למ"ש ומתוך כך יש ליזהר כו' משמע שאינו בא לחדש דבר מעתה חלא בא להזהיר למעשה מתוך הקודם והיינו דלפי נוסחא זו צ"ל דס"ל להרא"מ דכיון שהביא ראי' שיש צלי' אחר (צלי') בישול ממילא נשמע מזה שיש צליה אחר צלי' ג"כ. ומעתה בא להזהיר את העם ולהרים מכשולות בדברים הרגילים אשר לדעתו אסורים וגם להוסיף חומרות וגדרים למעשה. ולפי"ז אין לו למנוע מלהזכיר גם פשטידא (שהוא דבר היותר הוה ורגיל כדמשמע מד' הפוסקים) אף אם לא הי' בזה שום חידוש דין כ"ש שעכ"פ הרי מחדש החמיר גם באין יס"ב כו' ועוד והוא העיקר דלפע"ד א"א כלל לומר דהנ"א הנ"ל עיקרו באה להשמיענו דיש צלי' אחר צלי' בדבר יבש להרא"מ. וצלי ופשטידא שהזכיר שניהם נקראים יבשים דא"כ גם לפ"מ דמסיק בשם הר"י מקינון ורי"ח עדיין הכל בשיטה זו קיימי כיון שגם אליבייהו הזהיר ובלבד שירחיק שלא תהא היד סולדת בו כו' וא"כ משמע דס"ל להר"פ בעל ההגהה ג"כ דיש צלי' אחר צלי' וזה א"א מתרי טעמי. חדא דהטור העיד שהר"פ כתב שאפי' להרא"מ אין צלי' אחר צלי' ועוד שא"כ הי' לנו לחוש לזה למעשה להחמיר בדאורייתא (וכ"ש שאם הי' זה אמת הי' ראוי לתפוס גם התשב"ץ וכלבו ומרדכי עד"ז כו') והרי המ"א עצמו בקי"ז סתם לנו בפשיטות דלכ"ע אין צלי' אחר צלי' וכ"ה בשו"ע רבינו ז"ל סי"ב אלא וודאי ע"כ צ"ל דהנו"א לא פליגא עמ"ש בסמ"ק דאין צלי' אחר צלי' ומיירי בצלי שיש בו מוהל המחוי כנ"ל או אף דמיירי בצלי יבש כיון דעיקרו לא להכי הוא דאתי כנ"ל. ופשטידא דנקט נק' דבר לח י"ל דמסקנת הר"פ שמסיק ע"ז אמנם שמעתי מפי הר"י מקינון כו' ובלבד שירחיק כו' לא קאי כ"א אפשטידא. וכמו מאי דמסיק ול"ד לההיא דאין מרסקין כו' דוודאי לא קאי כ"א אפשטידא. (או צלי הנמחה) עם שומן. גם י"ל דהנו"א זו לאו דסמכא היא כלל שהרי כל הפוסקים שהביאו דברי הרא"מ לא נמצא בהם כלל נוסחא כזו ולאו הר"פ חתם על הגהת' נו"א זו. אלא עיקר הגהת הר"פ י"ל שמתחלת ממ"ש אמנם שמעתי מפי הר"י כו' וכ"מ ממה שציין תיבת הגהה בין הגו"א לבין מ"ש אמנם שמעתי כו'. אלא דא"כ צ"ע הנה הר"פ זו אהיכא קאי) כללו ש"ד דכמעט כל הראיות הנ"ל שהביא המ"א לקיים הנוסחא שלפנינו בשו"ע שמתיר להחם פשטידא עם שומן אפי' במקום שהיד סולדת בו אינם אלא עזר כנגדו כיון שבד' כולם מבואר בהדיא לאסור ביס"ב. וגם מבואר מדבריהם דלית להו סברת נולד שהמציא בעל סה"ת וא"כ הא דאסרו ביס"ב ע"כ הוא משום איסור בישול והיינו ע"כ משום דשומן (ומוהל) הנמחה יש לו דין דבר לח כדברי רבינו ז"ל בסידור (ומלבד שאת"ל שטעמם הוא משום דס"ל שיש צלי' אחר צלי' בדבר יבש עדיין דברי רבינו ז"ל נכונים לדינא עכ"פ שעם היות שעפ"י השו"ע ודאי לא קיי"ל הכי מ"מ אם האמת שגדולי הפוסקים הנ"ל ס"ל הכי הי' ראוי לו לרבינו ז"ל להזהיר ע"ז בסידור להחמיר למעשה וכמו שהקדים שהן הערות כו' כדברים שלדעת הרבה מגאוני הראשונים כו' אלא שבאמת כבר נתבאר דז"א אלא שביבש גמור כ"ע מודים שאין צלי' אחר צלי' וכמ"ש המ"א עצמו וכנ"ל. אלא טעם הגדולים הנ"ל משום דס"ל דשומן (ומוהל) המחוי יש לו דין לח וכדמשמע מלשון רבינו ז"ל בסידור) ובאמת בר מכל דין הסברא שהמציא המ"א לחלק בין יס"ב לאין יס"ב גם באיסור נולד הוא דחוק ורחוק מצ"ע. דמאי ענין השיעור והגבול דיס"ב דוקא לענין שיהי' השומן זב לחוץ כו' וגם מה שלדבריו ז"ל. לא א"ש כלל מה שהגיה רמ"א ע"ז וכ"ש קדירה שיש בו רוטב כו' דמאי כ"ש הרי בזה ודאי יש בו משום בישול ביס"ב לדידן וכמ"ש המ"א סקמ"א וצ"ל דהאי כ"ש לאו דוקא וכמ"ש הפ"מ והוא דוחק גדול מכ"ז נראה דהאמת יורה דרכו שדברי הלבוש (או הט"ז) נכונים. ובפרט שכן הסכים הא"ר וכדברי רבינו ז"ל בסידור:

ד ומעתה אשוב למ"ש המ"א ז"ל שכ"מ בגמ' ורש"י דקמ"ה ע"ב אשר ראי' זו (לבדה) חוזרת על עיקר הסברא להוכיח מכאן שכל דבר יבש גם אחר שנימוח עדיין יש לו דין דבר יבש (ורז"ל בשו"ע נראה שעיקרו סמך אראי' זו כדמשמע מדבריו ז"ל שם סי"א). אמנם לפע"ד גם ראי' זו אינה מוכרחת כלל חדא שהרי התם יש פירושים אחרים כמו פי' הרי"ף כו' אשר לפ"ז אין משם ראי' כלל. ועוד שגם רש"י ז"נ הרי פי' התם בתרנגולתא דר' אבא ששורה אותה ימים רבים כו' (והוא פשוט שהחוש מעיד שביום א' לא תתמחה תרנגולת). וא"כ י"ל דהא דתנן שורין היינו לפי שבשבת בתחילת הנחתה בחמין עדיין אינו מתמחה (מגופה) כלום מסתמא ושפיר נק' דבר יבש אבל אין ראי' מזה שיהי' שומן גם אחר שנימוח נקרא יבש מצד שהי' פ"א יבש כו'. ועוד דל"ד כלל נימוח דשומן וכה"ג שגופו וממשו ממש חוזר ונימוח ונימס והי' כמים ממש. לנימוח דתרנגולת שגם אם ישרה ימים רבים במים חמין רחוק שיומם גופה להיות כמים כ"א שתתרכך ותתמעך ותתערב עם המים להיות כגוף א' וכעין דייסא וא"כ אף את"ל דמשמע מדברי רש"י הנ"ל דגם אחר הנימוח דתרנגולת יש נה דין דבר יבש עדיין אין ראי' מזה לשומן וכה"ג הנימח ונימס. וי"ל בזה ב' אופני סברות אחד דמאכל שנתמעך בכעין דייסא י"ל שיש לו דין דבר יבש גם אחר שנתמעך ונתערב עם המים וכמו שמצינו שנקרא מזון ומאכל ונא משקה לענין ברכה שהרי לעולם מברכין על דייסא וחביצא וכה"ג במ"מ עכ"פ (בפ' כ"מ ל"ז ב'). ואפי' בנימוח לגמרי כמבואר בדברי המרדכי כבב"י ומ"א סי' קס"ח סקכ"ח:

ואפי' בטרימא שי"א שבנימוח לגמרי (עכ"פ) מברכין שהכל בסי' ר"ב ס"ז בהגהה ע"ש במ"א ובסי' ר"ד סקכ"ב. היינו רק בדבר שאין דרכו בכך ומשום דנשתנה לגריעותא כמבואר בדברי מהרי"ק ות"ה שם (וגם בזה י"ח ע' שו"ע מוח"ז רז"ל בסי' ר"ב ביאר הכל). אבל מ"מ נקרא אוכל ולא משקה. וביותר מבואר כן בדרז"ל סי' קנ"ח ס"ח לענין טבולו במשקה. דאדרבה הדבש יצא מתורת משקה ונעשה אוכל אפי' בנימוח לגמרי. (כההיא שבמהרי"ט. וגם מהרי"ט לא פליג אלא דס"ל שגם הדבש לא יצא מתורת משקה אבל וודאי גם המאכל לא יצא מתורת אוכל דא"כ הרי במשקה ל"ב נט"י כו') לכן גם לענין בישול, אחר בישול דשבת י"ל שיש למאכל כזה דין דבר יבש:

ולא דין דבר לח (ולפי"ז גם אם הי' נימוח בכה"ג גם בבישול ראשון ג"כ דינא הכי) ועם היות שוודאי ישנו במציאות שיתמחה לגמרי ביותר עד שדרך לגומעה כו'. ואז נעשה משקה ממש לענין ברכה. כדאיתא בגמרא שם בשתיתא הרכה ובטוש"ע סי' ר"ח ס"ו וכן לענין טבולו במשקה כדאיתא בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' קנ"ח שם. אבל וודאי רחוק מציאות כזה ומי מכריחנו לומר דרש"י ז"ל גבי תרנגולתא דר' אבא כיון לכה"ג ולהוציא דין חדש לענין שומן). הא חזינן דגם נימוח לגמרי שבלשון הפוסקים מיירי בענין שעדיין לא נפיק מתורת אוכל כ"ש שי"ל שנימוח סתם שברש"י הוא בכה"ג (ועיין בשו"ת מוח"ז רבינו ז"ל בתשובה לבארדיטשוב שעם שהרבה להשיב ולחלק בין לשון ניתוק ומיעוך ללשון נימוח עכ"ז כתב בהגהה שם דלדידן ס"ל דגם ניתוק בכלל נימוח שבמהרי"ל כו' כ"ש בנד"ד ודאי נתמעך בכעין דייסא וכה"ג נק' נימוח בלשון הפוסקים כנ"ל ועיין ג"כ בלשון רש"י ז"ל בפ' כ"מ שם ד"ה מיבעי' וכשנימוח מי גרע מדייסא עכ"ל) ואופן הסברא הב' היינו אף אם נאמר דמאכל כעין דייסא לא נקרא דבר יבש לענין בישול דשבת ואלו הי' כן גם בבישול ראשון הי' בו משום בישול אחר בישול בבישול זה השני מ"מ י"ל דהיינו רק מצד לחלוחית המים שבו אבל מצד ממשות פירורי המאכל שנתמעך ונתערב בתוך מים הללו לעולם אימא לך שיש עליהם דין דבר יבש כ"מ שהם. לכן בגוונא דאיירי רש"י גבי תרנגולתא דר' אבא שמצד המים וודאי אין בו משום בישול (וכגון שהוחמו מע"ש כו') רק שבאנו לחוש עלי' מצד בישול אחר בישול דתרנגולת שנימוח ונתמעך עתה בתוך המים הללו ולפי"ז אפי' אם נרצה להתעקש ולומר דנימוח סתם שברש"י כולל כל גווני נימוח היינו אפי' נימוח ביותר ובכעין שתיתא הרכה שדרך לגומעה דחשיבא משקה גם לענין ברכה וכה"ג. עכ"ז עדיין י"ל דגם בכה"ג מה שנקרא משקה לכ"ד הוא רק מצד תגבורת רוב המים שבו אבל מ"מ עצם הדבר יבש עם שנימוח עדיין יש בו ממשות כ"מ שהוא כו' (וכעין מ"ש הפוסקים דיבש בלח אין לו ביטול לעולם כו') אבל אין מכ"ז ראי' לנימוח דשומן וכה"ג שגוף אותו הדבר שהי' יבש מתחילה חוזר גופו וממשו להיות נימח ונימס והי' למים ממש. מה שגבי תרנגולת לכאורה א"א כלל לבוא לידי מציאות כזה אלא שממ"ש הטוש"ע יו"ד סי' ק"ד מבואר שאפשר שהעכבר יהי' נימוח ונימס לגמרי וישוב להיות כולו משקה עד שתערובת גוף העכבר בהשכר ה"ז כלח בלח ממש ע"ש בט"ז (ולפמ"ש מוח"ז רז"ל בשו"ת שבדף האחרון היינו שלא ניכר כלל אפי' במשמוש היד כו'). ומ"מ יש לחלק דהתם העיקר הוא ההכרה ויכול להיות שאינו ניכר כלל ממיעוטו ודקותו בהפירורים הדקים כו' אבל שלא ישאר בו בעצמו וממשו שום דבר מה כ"א הכל יהי' נימס ע"ד שומן וכה"ג לכאורה רחוק גם אולי יש לחלק בין עכבר לש"ד דאולי בשר העכבר רך ושמן כשומן כו'. וע' פסחים (דכ"ח א') עו"ג דלא ממיסה. חמץ דממיס. וע"ש דמסיק לחלק ג"כ בין חיטי לנהמא כו'. (אך ברא"ש וש"פ הגי' דמאיס כו') ובחולין (דק"כ א') גבי חמץ המחהו וגמעו כו' היינו במים כדפירש רש"י בפסחים (דל"ה). אבל מש"ש גבי נבלת עוף טהור המחהו באור כו' בחמה כו'. משמע שלא ע"י מים וי"ל דר"ל שומן העוף כו' וכ"ה ברש"י ותוס' נזיר (נ"א) ואין להאריך דאיך שיהי' עכ"פ אין הכרח דנימוח שברש"י הנ"ל מיירי במציאות רחוק כזה אלא דעכ"פ נשאר איזה ממשות מהתרנגולת. ושפיר י"ל דעל אותו הממשות יש דין דבר יבש כ"מ שהוא לענין בישול אחר בישול דשבת או דמיירי בכעין דייסא וחביצא ושתיתא עבה דחשיבא מאכל לענין ברכה וכה"ג גם אחר שנתערב עם המים והי' לגוף א'. (וכנ"ל דגם בכה"ג נקרא בלשון הפוסקים נימוח לגמרי כו') אבל אין להוכיח מכאן לשומן וכה"ג הנימוח ונימס גופן וממשן וחזר להיות לח כמים ממש לומר שעדיין יש לו דין דבר יבש מצד שקודם לכן היו קרושים פ"א מה שהוא נגד הסברא והשכל ולא נמצא כזאת בראשונים ז"ל והן אמת שגם זולת דברי רש"י ז"ל לכאורה יש מקום קצת לומר שההיא דתרנגולתא דר' אבא מסייע קצת לסברת המ"א שהרי לפה"נ סתם תרנגולת יש בה קצת שמנונית ולחלוחית כו' וכמ"כ סתם בשר צלי שלמדו משם הפוסקים. וראי' זו נזכר בדברי המ"כ ע"ש ויתבאר אי"ה אך המ"א נראה ודאי שלא נתכוין לזה כ"א שבא מכח דברי רש"י שגם גוף התרנגולת נמחית ע"י שריה ימים רבים כו' ומזה נראה שאין ראי' כלל וככל הנ"ל:

ה והנה מעין סברת המ"א דכאן כבר הביא המ"א מעין זה לענין טיבולו במשקה בסי' קנ"ח ססק"ז ממשמעו' הכ"מ (פ"א מהטו"א הי"ט) עפ"י דברי התוס' דפסחים די"ד ב' שגם שמן וכה"ג שנקרש אפינו חזר ונימוח אינו משקה אבל גם שם הרי לא עמדו דבריו ז"ל להלכה שהרי (גם) מוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע (שהי' דרכו להיות נמשך מאד אחריו כנ"ל) לא הביא סברא זו כלל אפי' בשם י"א. אלא סתם שם ס"ט שכל משקה אעפ"י שנקרש לגמרי אם חזר ונימוח חוזר להיות תורת משקה עליו ע"ש. (ואדרבה בס"ז שם הביא י"א שהדבש אינו יוצא מתורת משקה אפי נקדש לגמרי. והיינו עפ"י דברי הרמב"ם והכ"מ דרפ"ט שם דאין הלכה כר"ש שזורי. ומ"ש דבש אולי לאו דוקא אלא לפי דקאי התם אמרקחת ואורחא דמילתא נקט ואפשר נמי דס"ל דלפ"מ דמסקינן בפ' הקומץ בד' רש"ש דיין דוקא קאמר ה"ה בד' חכמים דבש דוקא קאמרי ובזה יתורץ קצת דברי הכ"מ פ"ח שם במ"ש אהראב"ד שא"י מנין לו דחכמים מודים לדר"מ בשמן כו') וטעמו ונימוקו עמו. שהרי במתניתין דרפ"ג דטהרות מפורש יוצא (לכל הפירושים שם) דרוטב וגריסין וחלב כשקרשו נעשה אוכל וכשחזרו ונימוחו חזרו להיות משקין ע"ש בר"מ ור"ש ורא"ש ואח"כ במ"ב דפליגי בשמן ודבש ויין היינו שבאלו יש ספק להחמיר יותר (להחשיבם יותר כמשקה להיות תחילה לעולם כו') ורש"ש דאמר יין דוקא היינו ששמן ודבש דינן כרוטב ואינך שבמ"א. וא"כ עכ"פ בכולן בעת שחזרו ונימוחו דינן כמשקין (וכ"ז לפ"מ דמשמע מדברי התוס' שגירסתם הי' במ"א הרוטב כו' והשמן. א"כ פשוט יותר דלרש"ש דאמר יין דוקא (תחילה לעולם) ממילא וודאי דשמן כדקאי קאי במשנה הראשונה) ומ"ש התוס' דפסחים הנ"ל בשם ר"ת שהפלוגתא בשמן ודבש ויין מיירי בנקרש ואח"כ נימוח הנה בפ' הקומץ (ל"א) ובעירובין (ע"א) כתבו בשם ר"ת דאיירי הפלוגתא הנ"ל בקרוש והיינו דא' ר"מ שמן תחילה לעולם פי' אפי' בעת שנקרש אלא שהר"ש פ"ג דטהרות כתב שצריך להוסיף על דברי ר"ת ולומר דבקרוש וחזר ונימוח איירי מכח דברי התוספתא ע"ש ופי' לפ"ז דהאי לעולם דקתני היינו משום דברוטב ואינך חלקנו שם במ"א בין כביצה מכוון ליתר מכביצה וכאן אפי' פחות מכביצה הרי הוא תחילה כשחזר ונימוח משום שחוזר לטומאתו ישנה כו' ע"ש וכן פי' שם הרא"ש וא"כ ממילא לרש"ש דאמר יין דוקא היינו דרק יין יש לו חומר זה דגם בפחות מכביצה חוזר לטומאתו ישנה משא"כ בשמן ודבש יש חילוק בין כביצה ליתר על כן כמו ברוטב אבל עכ"פ דין משקה יש להן כשנימוחו. וא"כ גם דברי התוס' דפסחים (אם לא נרצה להגיה כדאיתא בתוס' דמנחות ועירובין) ודאי כוונתם ג"כ ע"ד שפי' הר"ש ורא"ש כנ"ל דלומר שלר"מ דאמר שמן תחילה לעולם היינו בנקרש ואח"כ נימוח כלומר כשנטמא אז או בשהי' בו יותר מכביצה ולהשמיענו דחשוב אז משקה (ושממילא לרש"ש בשמן גם בעת שחזר ונימוח לאו משקה הוא כלל) לא יתכן כלל דא"כ מאי לעולם דקאמר ר"מ. ומאי רבותא דמ' הלשון שבא להשמיענו דשמן חמור יותר (להיות תחילה) מרוטב ואינך כו' והרי גם בהו הדין כך כנ"ל אלא וודאי ע"כ כוונתו ע"ד פי' הר"ש ורא"ש כנ"ל (ואילולי דמיסתפינא הי' נ"ל שגם בד' התוס' דפסחים הי' כתוב (כעין דבריהם דמנחות ועירובין היינו) דהתם מיירי בנקרש. ומש"ש ואח"כ נימוח כדמשמע מתוספתא כו' עד ואח"כ נימוח זהו הגהה מאיזה תלמיד שהגיה עפ"י ד' הר"ש שכתב שצריך להוסיף ע"ד ר"ת כנ"ל:

ועפי"ז הי' נ"ל עוד שמש"ש בלשון המשנה שהביאו קרשו ואח"כ נימוחו הרי הן שנים והרי נ"א במתניתין כו' האי ואח"כ נימוחו הוא ג"כ מבעל ההגהה הנ"ל אלא שהועתק בטעות שלא במקומו אלא צ"ל הגהה זו לקמן על מ"ש והיינו לעולם אפי' קרשו כאן צ"ל הגהה ואח"כ נימוחו. והיינו עפ"י דעת הר"ש כנ"ל ועכ"פ איך שיהיה זה נראה ודאי אמת שהפי' בדבריהם ע"כ הוא ע"ד פי' הר"ש ורא"ש) וא"כ לפ"ז אין מדברי התוס' דפסחים שום ראי' למ"ש המ"א בשם הכ"מ (וג"ז אין מובן לי כלל מה שתלה זה הכ"מ הרי לא הוסיף כלום אדברי התוס') ותו שהתו' הביאו שבפ' הקומץ פסקינן הלכה כרש"ש. אבל אנן לדידן לא קיי"ל הכי אלא כרב אשי שפסק בחולין (ע"ה) כמ"ד שאין הלכה כרש"ש חנא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכמ"ש הכ"מ רפ"ט מהטו"א שם. שהרי ביו"ד סי' י"ג קיי"ל כההיא דרב אשי (וגם התוס' אפשר שאין כוונתם כ"א לאלומי הקושי' דעכ"פ איכא מ"ד בגמ' דהלכה כרש"ש. וא"כ לא ה"ל למיסתם כ"כ בפשיטות בכ"ד דשמן משקה הוא כו' (וגם דעכ"פ י"ל דר"ע הכי ס"ל כרש"ש כו') אבל לדינא הרי התוס' דחולין כתב בפשיטות שכן קיי"ל כר"א שפסק הלכה למעשה כו' ע"ש) ועכ"פ מכ"ז נראה ודאי דשפיר עביד מוח"ז רז"ל שלא הזכיר כלל סברת המ"א שם בשו"ע שלו:

ושוב ראיתי בס' ח"א שעמד ג"כ אד' המ"א הנ"ל. מהא דהר"ש דפ"ג דטהרות אלא שדבריו ז"ל מגומגמים מעט ובפרט במ"ש שקפידתו הי' רק אחלב שהזכיר המ"א ואי דלפה"נ גם אשמן וכה"ג חל הקפידא וככל הנ"ל ובלא"ה ד' המ"א מגומגם וע"כ יש ט"ס במ"ש וע' ב"ב דע"ב ובתוס' שם שגם שמן כו' (עיי' מה"ש) לכן לאו דסמכא נינהו כו' ולפי"ז נראה דמשם יש ללמוד לכאן ג"כ דאין ספק לומר דשומן קרוש שנימוח יהיה לו דין דבר יבש אלא תורת משקה יש לו כנ"ל (אלא שלפי"ז לכאורה צ"ע בד' מוח"ז רז"ל שבשו"ע אחר שכבר נטה מד' המ"א בסי' קנ"ח כנ"ל איך ולמה חזר ונמשך אחריו כאן בסי' שי"ח אך עיין בההקדמה להלכות פסח שכתב דה' נט"י הוא סמ"ב שחידש ואיזן ותיקן מוח"ז רז"ל לבסוף א"כ י"ל שלבתר חזרה נשנית כו'). ועוד נלפענ"ד דלאידך גיסא היינו אם ניתן מקום לדברי המ"א ז"ל דסי' קנ"ח אעפי"כ אין ראי' מהתם להכא לענין זה די"ל דדוקא התם דבעינן א' מז' משקין דוקא (והוא מגזירת הכתוב לענין טומאה) ולכן כל מי פירות זולת שמן ויין אפי' במקום שרגילי' לעשותן משקין לשתי' אינו נק' משקה לענין טיבולו במשקה כמ"ש מוח"ז רז"ל שם ס"ה. לכן יש מקום קצת לומר דכל שנקרש ונקפה אעפ"י שחזר ונימוח שוב יש לו דין מי פירות כו' (אלא שלפי האמת ג"ז אינו כו') אבל הכא לענין בישול אחר בישול דשבת שהוא דבר התלוי בטבע שבדבר לח וצלול אמרינן דיש בו משום בישול אחר בישול נראה ודאי דאין חילוק אם הלחלוחית הוא ממין מים וכה"ג או ממין מי פירות וכה"ג וגם המ"א מודה בזה דאל"כ הרי שומן כל עיקרו אינו אלא מי פירות והרי הוא לא בא עליו אלא משום שהי' יבש מקודם כו' וזו מנין (ועפ"מ סקמ"א מסתפק לומר דד' המ"א אמורים בשומן דוקא דאוכלא הוא ולא ברוטב שנקרש וחזר ונימוח אבל מד' מוח"ז רז"ל כאן סכ"ח ססקל"א מבואר דלא ס"ל לחלק בהכי ע"ש במ"ש אבל קדירה שקרש שמנונית' כו' והדין עמו וראי' ממלח שבמ"א ססקל"א) ויש לעיין בסי' ק"ס סי"ב ובסי' תר"ב ובשו"ע רז"ל שם סי"ח. ואין להאריך שבאמת בעיני יפלא כיון שעיקר טעם הסברא בהא דקיי"ל לחלק בין לח ליבש בענין בישול אחר בישול אינו מבואר בפסוקים בהדיא (לפה"נ) ובמילתא דלא ידעינן טעמא קשה לבדות סברא וחילוקים ע' בכה"ג בתה"ד ססי' ל'. וכש"כ הכא בנד"ד דלפה"נ ודאי דע"כ החילוק הוא מצד טבע הדברים שבדבר לח פועל הבישול השני ולא ביבש. א"כ מה טעם יש בזה להקל בדבר שהוא עתה לח מטעם שהיה יבש מקודם כו' ובפרט שאין שום ראי' לזה וכש"כ שיש ג"כ ראיות להיפוך וככל הנ"ל:

ומעתה לא נשאר בד' המ"א כ"א מ"ש שכ"כ בס' מ"כ וזה אמת נכון שבש"ב פ"ג הרבה להשיב ולדחות דברי הלבוש שכתב שט"ס הוא בשו"ע והמ"כ מקיים הגירסא שלפנינו בשו"ע שגם במקום שהיס"ב מותר ליתן האופאנאדי'. אך המעיין שם יראה שלא עלה ע"ד סברת המ"א הנ"ל דשומן שנימוח נק' דבר יבש מצד שהי' יבש מקודם אלא שהוא ז"ל נמשך בזה אחר סברתו שהחליט בפ"ב שם. דאף שיש מעט רוטב ממש עם הדבר יבש אינו מעכב דאזלינן בזה בתר רובא וכל שרובו יבש נידון כיבש וכבר הסכים גם כת"ר שד"ז מוקצה מן הדעת ונבנה על יסוד רעוע נוסחא מוטע' שבב"י סי' רנ"ג בשם רי"ו. (והנוסחא האמיתי' היא כמ"ש ברי"ו שלפנינו וכמובא בב"י גופא סי' שי"ח וגם המ"כ מודה שכן הוא הנוסחא האמיתית ברי"ו אלא דס"ל שהב"י שינה בכיון כו' וא"ז דרכו של הב"י כלל וכ"ש שהסברא לילך בכה"ג בתר רובא אינו מתקבל כלל וכלל):

אמנם לענין הראי' של המ"כ שהרי אין לך בשר (ותרנגולת) שאין מוהל ושומן יוצא ממנו עם שלכאורה הי' נראה זה אמת במציאות עכ"ז אין לבנות יסוד ע"ז כ"כ להוציא מזה דינים מחודשים (להקל בדאורייתא) אלא יש לנו לומר דמשכחת לפעמים יבישה לגמרי וע"כ בהכי מיירי בגמ' ופוסקים דוגמא לדבר ע' ט"ז סי' זה סקי"ג מעמיד דברי השו"ע שמיירי בבשר יבש שאין בו שום לחלוחית כו'. (וע' שו"ע מוח"ז רז"ל שם סי"ח ויש לעיין במ"ש הלחלוחית שעליו כו' ואין פנאי כעת להאריך יותר עד אם אזכה שישיב כת"ר על דברי אז אראה לעיין עוד אי"ה בל"נ:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה