אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן כ

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן כ

סימן יט

(לסי' ש"ח)

המינים. א' אוכלים ב' כלים שמלאכתם להיתר ג' כלים שמלאכתם לאיסור ד' תורת כלי להיתר ה' תורת כלי לאיסור:

ההקפדה א' מצד שעשוי להתקלקל. ב'. מצד יוקרם. ג'. מצד שעומדים לסחורה (וצד זה הג' שייך גם במיוחדים להיתר כמו בלאיסור ממש ואפשר גם באוכלים ויתבאר אי"ה) אבל ב' צדדים הראשונים לא שכיח עיקר מציאותם כ"א במיוחדים לאיסור. שבזה שייך לומר לענין תשמישי' אחרים מקפיד כו'. אבל בכלים הנעשים צורך מלאכת היתר לכאורה רחוק ההקפדה לענין מלאכתם המיוחדת להם שהרי לכך נעשו אלא שמ"מ משכחת לה כגון קערה של זהב שחס עליהם להשתמש בהם בתמידות כ"א לכבוד אורחים או ליו"ט או כגון לפסח (או אף אוכלים כמו צוקער ויי"ש של פסח שהם ביוקר ויש ח"כ ממש לאוכלים בכל השנה כו') ובענין לסחורה יש ג"כ חילוק אם הכניסם לאוצר א"ל ובענין אופן ההקפדה יש ג"כ חילוק אם רק הוא מקפיד או רק העולם ולא הוא או הוא והעולם הכל מקפידים:

א והנה מין ג' הנ"ל כלים שמלאכתם לאיסור עם ההקפדה אחד מצד שעשוי להתקלקל הנ"ל הוא עיקר מוקצה מחמת חסרון כיס שדיברו בו בגמרא בפרק כל הכלים וכל הפוסקים והיינו מסר הגדול ואינך שבמשנה וגמרא שם. ומין ד' תורת כלי להיתר ולכאורה הי' נראה דעם הקפדה א' הנ"ל היינו נסרים שבדמ"ט ב' לפירוש רש"י שם ע"ש ועם הקפדה ב' הנ"ל היינו מוכין שבדמ"ח. ועם הקפדה ג' הנ"ל היינו הפתק שבד"נ ע"א שם וית' אי"ה. אבל מין א' וב' וה' הנ"ל לכאורה אין זכר להם בגמרא:

לענין מומח"כ. עם כל מיני הקפדה הנ"ל (וכמו"כ מין ג' הנ"ל. עם הקפדה ב' הנ"ל וכ"ש עם הקפדה ג' הנ"ל לא נזכר בגמרא לאיסור) ולכאורה מין ב' הנ"ל היינו כרכי דזוזי דספ"ק דקיי"ל כשמואל וכר"ש דשרי דלפי' הרי"ף שם היינו העומדים לסחורה וכעין זה פירש"י ומין א' הנ"ל היינו תמרי דעיסקא שנזכר שם לשמואל דשרי ונקוט מיהו דמין א' וב' הנ"ל עם הקפדה ג' הנ"ל דשרי אלא שעדיין יש להסתפק אם עיקר החילוק בין הני לבין מומח"כ דפ' כל הכלים הוא בין מלאכתן להיתר (ויש לעיין מהו ענין מחצלת. עי' ספ"ק דסוכה ופרק כה"כ דקכ"ה). וכן אוכלין. לבין מלאכתן לאיסור וי"ל ג"כ אופן ג' היינו דלא חשיב מומח"כ כ"א בגוונא דאיירי בגמרא דוקא היינו בדאיכא תרתי לריעותא היינו בכלים שמלאכתם לאיסור וההקפדה א' הנ"ל דוקא אבל במלאכתם להיתר נא' שאין כח גם בהקפדה גדולה לדחות עיקר תשמיש' שבשבילה נעשה (מלבד שי"ל ג"כ דגם ההקפדה היותר גדולה שאפשר להמצא בזה עדיין א"א שיהי' דומה להקפדה דגבי מלאכתם לאיסור כי התם שייך לומר שמצד הקפדתו אינו משתמש לעולם אף פ"א לשאר תשמישי' זולת המיוחד לה אבל כאן במלאכתם להיתר (וכ"ש באוכלים לא משכחת לה שמצד זה לא ישתמש בה לעולם אפי' פ"א כ"א שיקפיד מלהשתמש בה לרוב כו' (והרי י"ל דעכ"פ עתה כשרוצה להשתמש בה בשבת זה הרי כאלו דעתו הי' מתחילה בשביל זה שהרי ע"כ עשאה מתחילה שישתמש בה לעתים כו' וה"ז כמו ברירה כו' ע' ביצה ד"ד וחולין די"ד וכש"כ לדידן דקיי"ל כר"ש כו' דעתה הוברר שכך הי' דעתו מתחילה כו' ואף אם כמו כלי המיוחד רק ליו"ט כו' עכ"ז י"ל אלו מיקלע אורחים כו') ואף אם בדוגמא לכלי פסח ואף כמו יי"ש וצוקער פסח דוודאי נראה דיש בזה ח"כ ממש כו'. עכ"ז הרי אינו לחלוטין עולמית כו' (וי"ל כדרך דאמרינן גבי ישראל בתרומה וכה"ג דחזי לאחריני ה"ה (וכש"כ) דחזי (גם) לדידי' בזמן אחר כו'. לעיין דלר"י אוצר לזמן מרובה הוי מוקצה ותרומה נראה דמודה). והקפדה ב' וג' הנ"ל י"ל דאף בכלים שמלאכתם לאיסור ל"מ. (וכדרך שאנו רואי' גבי מוקצה מחמת מיאוס לפ"מ דקיי"ל כר"ש:

הרי ל"מ הקצאה זו גם לדחות תשמיש שאינו מיוחד דכלים שמלאכתם לאיסור (דהיינו נר ישן לפמ"ש התוס' דמ"ו סע"א דמאיס אף לכיסוי מיהו לפמ"ש הרא"ש אין ראי' כך יש לנו לומר במומח"כ) דאין לנו אלא מה שנמצא בגמ' שמהקפדה כזו חשובה מח"כ אשר אמדו חכמים לדעתם דאינש דח"כ אלימ' לי' ומקצה לגמרי כו' אבל כל הקפדה קלה מאותן הנז' בגמ' מנ"ל כו' וע' רש"י דקכ"ג וית' אי"ה בסמוך:

ב והנה איך שנא' אף אי כאופן ג' הנ"ל דתרתי בעי' כו' לק"מ מאותן הנזכרים בפ' ב"ש אף דלכאורה הן כמיוחדין להיתר (כמו שלחין ונסרי' למיזגא כו' ונזכר בהם לאיסור גם הקפדה ג' הנ"ל (וכדפירש"י גבי שלחין דאומן שמוכרן כו' אלא דבשלחין מסקי' שאין אומן מקפיד בהם כו' ובנסרים דאומן משמע לכאורה דהיינו ג"כ שמוכרן ע' קו"א של מוח"ז רבינו ז"ל סי' רנ"ט):

אבל באמת לא דמי כלל דלכלים שמלאכתם להיתר פשיטא דל"ד שהרי עכ"פ אין זה עיקר תשמישם שבשבילו נעשה דוודאי נקל לדחות זה יותר עכ"פ מכלים שכל עיקרם נעשה רק בשביל תשמיש כזה ואף לכלים שמלאכתם לאיסור ל"ד דאף שלכאורה י"ל דאותן תשמישי' אחרים שאנו מתירים מחמתם כלי זו. צורך גו"מ. הרי תשמישי' אלו וודאי אינם עיקר ואין הכלי נעשה בשבילם כלל ואינם מיוחדים לכך יותר מתשמיש מיזגא דשלחין ונסרים (ותדע שהרי לכלים שמלאכתם לאיסור להתירם לצורך גו"מ די במה דחזי לכסויי בי' מנא אף שאין דרך כלל ליחודי להכי משא"כ להוריד לדבר שאינו כלי לשיהי' לו תורת כלי לא סגי בהכי וכדאמר רב אויא דמ"ו. אע"כ גבי עורות ונסרים וכה"ג ע"כ ענין תשמישם להיתר כמיזגא וכה"ג הוא שכיח הרבה (וכמיוחד לכך ממש כ"ז שאינו עושה מהם מנעלים וכה"ג כו'). וא"כ לכאורה מדחזינן שגם תשמישי' אלו יש בכח הקפדה דמכירה (וכה"ג). לדחות זה נא' דה"ה וכש"כ לתשמיש דלא שכיחא דכלים שמלאכתם לאיסור הנ"ל אבל באמת (לכאורה י"ל) איפכא מסתברא ואדרבא היא הנותנת דבדברים שאינם כלי ואין רוצים להוריד להם תורת כלי ע"י תשמישי' אלו אשר ע"כ בעי' שיהי' תשמיש זה שכיח הרבה (וכמיוחד לכך כו' כנ"ל). א"כ מאחר שמקפיד מלהשתמש בזה אפילו הקפדה קלה הרי עכ"פ שוב אין תשמיש זה שכיח ואין לה תורת כלי כו' אבל בכלים שמלאכתם לאיסור לענין התשמיש דהיתר המתירו לצורך גופו ומקומו מאחר שדי בתשמיש עראי היא הנותנת לומר שלא נסתר זה אף אי יש קפידא (קצת) בתשמיש זה כו' שהרי מ"מ חזי (ועומד קצת) לכך וכמו קפידא דמיאוס דנר ישן כו' כנ"ל ועי' רש"י קכ"ג גבי קורנס זהבים שפי' אע"ג דקפיד עליו קצת כו' הרי דגבי ח"כ יש שיעור לחוזק ההקפדה לשתהי' נחשב מומח"כ. (ובלשון הגמרא שם גבי סיכי זיירי כו' דמייחד להו מקום כו' משמע הכל דשם בעי' שיפריש ויבדיל אותם מכל תשמיש לגמרי משא"כ באותו דפ' ב"ט נראה דלא תמצא כלשון זה):

ג העולה מהנ"ל דלכאורה מומח"כ ברור אינו כ"א בכלי שמלאכתו לאיסור וההקפדה לתשמיש אחר חזקה כמין א' הנ"ל ובאותן שאין להם כ"א תורת כלי מצד דחזי (וקיימי) למיזגא (וכה"ג) בזה אוסר גם הקפדה ג' הנ"ל דמהני עכ"פ לבטל מלירד לה תורת כלי עי"ז. אבל בכלי שמלאכתו להיתר עם הקפדה קטנה דסחורה לכאורה וודאי היינו כרכי דזוזי דקיי"ל כשמואל וכר"ש דשרי ועם הקפדה ב' חזקה דח"כ ממש אף אי משכחת לה כו'. וכמו"כ במלאכתם לאיסור עם הקפדה קלה דמין ג' הנ"ל ואף עם ב' דיוקר הנ"ל לכאורה יש להסתפק וכנ"ל ויותר היה נראה מסתימת הגמרא להקל בכ"ז וככל הנ"ל וכן היה נראה מדברי רי"ף ורא"ש וש"פ שהביאו הא דכרכי דזוזי ופירשו היינו שעומדים לסחורה ופסקו כשמואל כו' וכו' וגם הטור וב"י בשו"ע עם שלא הביאו הא דכרכי דזוזי ולקולא מ"מ גם לחומרא אין זכר בדבריהם (ומסתמא ל"פ על רי"ף ורא"ש והיה א"ל דסמכו על הא דתמרי דעיסקא שהביאו בסי' ש"י וכעין שכתב המ"מ פכ"ו שכלים נלמד בק"ו מאוכלים כו'):

ד ומעתה נבוא לדברי הרמב"ם שכתב בהדי' פכ"ה מה"ש בכלל מומח"כ כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר כו' ומדכתב כלים משמע וודאי דבכלים גמורים איירי לא בתורת כלי לבד ולכאורה מדסתם משמע גם במלאכתם להיתר וא"כ יפלא מאד דלכאורה במוקצים לסחורה ה"ז כרב גבי כרכי דזוזי (וכנראה בעין משפט שציין באמת אהא דרב ברמב"ם הנ"ל עי"ש). והוא תמוה דוודאי ה' כשמואל וכדמסקינן בפ' מ"ש ד"ה כר"ש כו' וכמבואר ברי"ף ורא"ש ספ"ק וכל הפוסקים וגם בכלים היקרים עכ"פ צ"ע מנ"ל. וכל נושאי כליו לא הראו מקור דינים אלו כלל ואדרבא המ"מ פכ"ו כו' כתב בפשיטות גבי תמרי דעיסקא דכ"ש כלים המוכנים לסחורה כו' ולא זכר כלום מד' הרמב"ם דפכ"ה הנ"ל אשר לכאורה מפורש להיפוך וכבר עמד בזה הב"י אמנם בתירוצו יש לעיין ולהתיישב ותחילה או' דמדלא תי' דהרמב"ם איירי רק במלאכתם לאיסור ואז ממילא לא תקשה מהא דכרכי דזוזי שהם מלאכתם להיתר וכמו"כ הא דהמ"מ הנ"ל היה א"ל דאיירי במלאכתם להיתר שכן משמע מאחר שבא ללמוד ק"ו מאוכלים. והא וודאי דבקל יוכל לחלק ביניהם וע"ד הנת"ל מכלל דלא ניחא לי' להב"י לפרש סתימת לשון הרמב"ם דנקט כל כלי כו' לומר דאיירי רק במלאכתם להיתר אלא בכל כלים איירי וא"כ ממילא מובן דגם בהא דכלים היקרים שברמב"ם מסתמא ס"ל ג"כ להב"י דבכל כלים איירי (ואדרבה לכאורה שנא' דרישא דמוקצים לסחורה איירי בכל כלים. וסיפא דיקרים איירי רק במלאכתם לאיסור זה יותר דוחק מאלו היינו או' שהכל איירי במלאכתם לאיסור בלבד כו' דמאן פליג להו כו' ובפרט דאי הוי אמרינן דכולה מילתא במלאכתם לאיסור היינו מרויחים עכ"פ לתרץ דבריו קצת כנ"ל אלא וודאי ס"ל להב"י דכל דבריו ע"כ בכל הכלים איירי) וא"כ לפ"ז אף אם יהיה תירוצו נכון ומספיק לתרץ דלא תקשה על הרמב"ם מגמרא ערוכה דכרכי דזוזי. (וכן שלא יהיה סתירה מדברי הרמב"ם לדברי המ"מ דפכ"ו) אבל עדיין יהיה קשה מאד מאין הוציא הרמב"ם חידושי דינים כאלו שהרי בגמרא אין זכר עכ"פ לשיהיה דין מומח"כ נוהג בכלים שמלאכתם להיתר כו' שכל הכלים הנזכרים בזה בגמרא הכל מלאכתם לאיסור וכן הרמב"ם גופא כשבא לפרש ולפרט מיני הכלים אין בהם כ"א אותן שבגמרא שהכל מלאכתם לאיסור והא וודאי דהסברא פשיטא היא לחלק ביניהם כו' כנ"ל ועוד שביקרים ביותר שברמב"ם (דמ' וודאי דבהם אף שאינם מוקצים לסחורה) לכאורה רחוק מאד המציאות שיחול הקפידא מצד זה מלהשתמש בהם גם בעיקר תשמישם (של היתר) אשר בשבילם נעשה מתחילה ואף אי מחמת יוקרם יהי' חס עליהם מלהשתמש בתמידות כ"כ זה וודאי פשוט לכאורה דאין סברא שמחמת זה יאסרו בטלטול ועכ"פ וודאי דאין ללמוד זה מאותן הנז' בגמ') ואף אי משכחת לה שיחול הקפידא שלא להשתמש בהם עתה כלל כ"א אח"ז רחיק (כמו ליו"ט או אף כעין כלי פסח לכה"ג). עכ"פ ל"ד וודאי למלאכתם לאיסור שבגמרא וככל הנ"ל ועוד דכל כה"ג הו"ל לפרש עכ"פ ואיך שייך ע"ז הדמיון שהזכיר הרמב"ם ע"ז כגון המסר הגדול כו' והנה גם עיקר תי' הב"י שכ' דמ"ש הרמב"ם שמקפיד עליהם קאי גם אכלים שמוקצים לסחורה דמשמע דהיינו כעין תנאי שגם במוקצים לסחורה או היקרים אינם אסורים כ"א כשיקפיד עליהם. ושבזה יתורץ הא דכרכי דזוזי היינו לומר דהתם מיירי כשאינו מקפיד וכמו"כ דברי המ"מ דפכ"ו מיתוקמא ג"כ כשאינו מקפיד וצ"ע דאם הכל תלוי (בשנדע) אם מקפיד א"כ מאי נ"מ במאי שמוקצים לסחורה או יקרים ממ"נ אם ידוע שמקפיד אף אם אינם לסחורה ואף שאינם יקרים ביותר מ"מ מאחר שזה מקפיד (מאיזה טעם שיהיה) נאסר עליו לפי הנ"ל ואם אינו מקפיד הרי גם במוקצים לסחורה או יקרים לא נאסר כנ"ל ואין לומר דאורחא דמילתא נקט שבאלו דרך להקפיד דא"כ למה לא יאסר מסתמא וכדרך שכל הכלים הנזכר בגמרא בזה הרי מסתמא אמרינן דמקפיד ואסורים ואיה איפוא מצינו כזה בגמרא שיהי' תלוי ונמסר תורת כ"א בידו אם יודע שמקפיד א"ל. ועוד אם נאמר דאורחא דמוקצים לסחורה להקפיד עליהם א"כ איך סתמו בגמרא בכרכי דזוזי דשרי לשמואל עכ"פ ה"ל לפרש דדו בשאינו מקפיד (ועוד דא"כ איך מביאי' ראי' בפ' מש"ה מהא דרב אסר בכרכי דזוזי דס"ל כר"י דלמא רק משום הקפדה אסור דהוי מומח"כ לפי הנ"ל וצ"ל לפ"ז דגמרא הוי ידוע להם מבחוץ דרב אסר אף בידוע שאינו מקפיד והוא דוחק גדול) ועוד דאם נאמר דענין הקפדה תלוי בדעת כל אדם איך מביאים ראי' בפ' ב"ט מהא דר' ישמעאל בר"י דא' דאבא שלחא הוי כו' (לפירש"י דאיירי בחול) מה ראי' מדר"י לא הי' מקפיד לומר דכולי עלמא אין מקפידים ושיהיה מותר לכולם:

ועוד דבאמת לשון הרמב"ם במ"ש כגון המוקצים לסחורה וכלים יקרים ביותר שמקפיד כו' אינו סובל כלל לומר דהאי שמקפיד יהי' כעין תנאי אם מקפיד כו'. ואין להאריך בזה:

ה והנה לתרץ קושיות אלו היה נראה דבאמת אין כוונת הב"י לומר דהאי שמקפיד שברמב"ם הוא תנאי ממש לומר שתלוי בדעת כל אדם אם הוא מקפיד כו'. אלא הכוונה שתלוי באותו כלי אם דרך להקפיד בכיוצא בה והן אמת דלכאורה ל"ש זה כ"א על היקרים דבזה נוכל לומר דפי' שמקפיד הכוונה כשערך יוקר הכלי הוא בכדי שדרך להקפיד בה כו' דנמצא תיבת שמקפיד הוא כעין תנאי ופירוש להיוקר וכלומר שהן יקרים כ"כ עד שדרך להקפיד כו' אבל במוקצים לסחורה שברמב"ם לכאורה ל"ש לפרש האי שמקפיד בגוונא הנ"ל וכמובן מ"מ לפה"נ ע"כ לדחוק לפ"ד הב"י דגם כאן הכוונה מעין הנ"ל והיינו לומר שמטיל תנאי באותן הכלים המוקצים לסחורה כשהן מאותן כלים שדרך להקפיד עליהם כשהם מוקצים לסחורה דוודאי לא כל הכלים שוים (ותלוי ג"כ בערך יוקרם וכה"ג. אלא שאז אף שאין יקרים ביותר כו') והכוונה שתלוי במה שדרך רוב העולם להקפיד דאז מסתמא נאסר על כולם כו' ולפ"ז נא' דהא דכרכי דזוזי היינו מין שאין דרך רוב בני אדם להקפיד עליהם. (והא דגיזי צמר דאמרינן בשל הפתק שנו היינו דבאלו סתמא דרך רוב העולם להקפיד (ובאמת נראה דגם בדברי המ"א סי' רנ"ט סק"ד צריך לדחוק דכוונתו ג"כ במ"ש ודוקא כשמקפיד כו' כלומר דדוקא בכיוצא באנו דגיזי צמר שדרך להקפיד כו' וידעתי שזה דוחק גדול בפרט בדברי המ"א המדייק בלישנא מאד עכ"ז לכאורה ההכרח לדחוק כן. דאיך סברא דכרכי דזוזי שבספ"ק והפתק דפ' ב"ט דשניהם נאמרו בגמרא בסתמא זה לאיסור וזה להיתר דזה מיירי באדם המקפיד וזה באדם שאינו מקפיד כו' מלבד כמה דקדוקים שנת"ל. ובזה יתורץ (רוב) הדקדוקים הנ"ל גם הא דמביאים ראיה מר' ישמעאל בר"י דאמר אבא שלחא הוי כו' כנ"ל אשר לכאו' גם לפי הנ"ל עדיין מאי ראי' מאדם א' על רוב העולם י"ל דאף דהכל תלוי ברוב בנ"א דוקא היינו דאי ידעינן דהרוב מקפידים אז אסור מסתמא לכל אדם:

ואפי' נמי גם למי שידוע שהוא איננו מקפיד (וגם שהכלי היא שלו) דבטלה דעתו כו' וצ"ע עדיין אם שייך זה כאן) וכמו"כ להיפוך אם הרוב ידוע שאין מקפידים כו' אבל מ"מ בדבר שאנו מסופקים איך דרך הרוב נוכל להביא ראיה גם מאחד ללמד על הכלל דמסתמא אין לנו לומר דזה יוצא מהכלל כו' אך אכתי נשאר הקו' הנ"ל מאין הוציא הרמב"ם חידושי דינים כאלו בפרט במלאכתם להיתר שלא נמצא בגמרא בהם ענין מומח"כ כלל וכנ"ל ולכאורה ע"כ לומר בדוחק (להב"י) שלמד זה מהדינים דפ' ב"ט כהפתק כו' וכנסרי' ועורות וס"ל דאין חילוק בין כלי ממש לתורת כלי דמאחר שיורד להם תורת כלי מצד דחזי (וקיימי) לאיזה תשמיש היתר ה"ז כאלו היו נעשים בשביל זה ואין לחלק בין אלו לבין כלים ממש שמלאכתם להיתר (אמנם עפי"ז יהי' קשה מאד דברי האהע"ו שבסי' רנ"ט וכן בא"ר והסכים מוח"ז רבינו ז"ל עמו במה שרצה לדחות ד' המ"א שם שכתב גבי הפתק דדוקא כשמקפיד כו' וכתבו שאין ללמוד זה מכלים ממש שבססי' ש"ח כו'. והרי לפי הנ"ל ע"כ הרמב"ם (והב"י) ורמ"א שהעתיקו לא ס"ל לחלק ביניהם אך בלא"ה תמוה דאדרבה עיקר דין דקפידא מפורש בגמרא גבי נסרים ועורות שאין להם כ"א תורת כלי אלא שלהרמב"ם צ"ל דמהיות שלא ס"ל לחלק בין אלו לכלים ממש ע"כ למד מזה גם לכלים ממש אבל עכ"פ איך שיהי' בכלים ממש הרי בתורת כלי לכאורה וודאי תלוי בקפידא כמפורש בגמרא דזהו החילוק בין שלחין לנסרי'. וזהו שרמז המ"א שם לעיין בסי' ש"ח ספ"ה דלכאורה הוא כפשוטו דהיינו דשם מבואר בשלחין אף של אומן שרי והיינו לפי שגם אומן אין דרכו להקפיד בהם כדאי' בהדי' בגמ' אבא שלחא הוי כפרש"י (וא"צ לכאורה למה שנדחק בזה מוח"ז רז"ל בקו"א שם וצ"ע) ומה שרמז ג"כ לעיין בש"ח סס"א אין הכוונה שמשם נלמד עיקר דין זה אלא שכן דרכו של מ"א לציין במה שמפורש בשו"ע דוקא אבל לפי"מ שהי' סבור האה"ע שכוונת המ"א לומר שעיקר דין דקפידא גבי הפתק וכה"ג בתורת כלי נלמד ממ"ש רמ"א בש"ח סס"א (שהוא דין הרמב"ם הנ"ל) הרי זה כתלה תניא בדלא תניא כו' וכמובן ממה שנת"ל:

ו אמנם עם היות שלפה"נ ע"כ צל"כ לפי מ"ש הב"י אבל באמת זה דוחק גדול דוודאי נראה דאין ללמוד כלים ממש מתורת כלי. דבדבר שהוא רק תורת כלי כנסרים וכה"ג. הרי עיקרו לא קיימא ולא נעשה בשביל למיזגא אלא לעשות מהם כלים (או מנעלים מעורות וכה"ג) אלא שאם אין דרך להקפיד ולמיזגא עלייהו כ"ז שאינו עושה מהם כלים ומנעלים אמרינן דממילא בל"ב קיימי גם להכי ומהני זה להוריד עליהם תורת כלי מצד זה. משא"כ אם מקפידים ע"ז וודאי לא קיימי להכי כ"א לעשות מהם כלים וכה"ג למה שעיקרם עומדים לכך. אבל אין ללמוד מזה לכלים ממש שעיקרם נעשה בשביל תשמיש זה המיוחד להם וחילוק זה הוא מב' פנים. אחד שממה שיש כח בהקפדה לבטל תשמיש דממילא אין ללמוד שיהי' כח בהקפדה לבטל עיקר התשמיש שבעבורו נעשה עיקר הכלי ב' דגם ההקפדות ע"כ וודאי דל"ד דבתורת כלי שייך לומר שע"י הקפדתו לא ישתמש תשמיש זה לעולם משא"כ בכלי ממש ל"ש זה דאלא למאי נעשה כו' (וחילוקים אלו הם יותר חזקים ופשוטים ממה שמחלקים בעל אהע"ו ומוח"ז רבינו ז"ל בין כלי לתורת כלי לענין מוכן לסחורה גם בלי הקפדה ע"ש שכתב שבתורת כלי גם בלי הקפדה עכ"פ הרי ממילא ביטל תורת כלי שהי' עליהם וזה אינו מובן לי חדא שהוא נגד המבואר בגמרא (לכאורה) גבי נסרים ועורות וכנ"ל. ועוד למה יתבטל התורת כלי הרי בלא"ה וודאי אין עיקרם נעשה ומיוחד לתשמיש זה אלא שמ"מ אנו אומרים שמאחר דחזי למיזגא ממילא קיימי נמי להכי כ"ז שאינו עושה מהם כלים וכה"ג. א"כ מה יוסיף איסור בזה שמוכנים לסחורה עכ"ז נאמר דבל"ב קיימי למיזגא כל שאין מקפידים כו' הרי גם בלא"ה עיקרם עומד לעשות מהם כלים וכה"ג כו' ואולי כוונת מוח"ז רז"ל דוקא כשהכניסם לאוצר בפ"מ כו' ויתבאר אי"ה אבל לחלק בין כלים ממש לתורת כלי היכא שמקפידים כו' ע"ד הנ"ל וודאי נראה לכאורה סברא חזקה ופשוטה) וא"כ הק"ל מאין הוציא הרמב"ם חידושי דינים כאלו כנ"ל. מלבד שכבר נתבאר שביקרים ביותר רחוק המציאות מאד במלאכתם להיתר שיחול הקפידא מלהשתמש בהם עיקר תשמישם כו' ואף אי שמחמת יוקרם חס עליהם מלהשתמש בהם בתמידות כ"כ לכאורה אין סברא שיאסרו בטלטול מחמת זה ואף אי משכחת לה שיחול קפידתו מלהשתמש בה עתה כלל כ"א אח"ז רחוק (כמו של יו"ט או אף של פסח וכה"ג) עכ"ז עכ"פ ל"ד לח למלאכתם לאיסור שבפ' כה"כ ולא לתורת כלי שבפרק ב"ט וכל כה"ג ה"נ לפרש כו' ואיך שייך ע"ז הדמיון שהזכיר הרמב"ם כגון המסר הגדול כו'.

ז ועוד נלפענ"ד דגם במוקצים לסחורה אינו מובן כ"כ איך שייך במלאכתם להיתר ענין הקפידא כלל לשיהי' מחמת זה מומח"כ חדא דמה בכך שעומדים לסחורה הרי לכאורה גם בשבת יוכל למוכרם בהקפה ובלי פיסוק דמים ע"ד שית' בסי' שס"ג. ועיין סי' רנ"ב ס"ד בהגהה א"כ הרי עומדים גם בשבת למה שעומדים בחול וא"ל לפי (שבין בחול בין בשבת) שאינם עומדים לשישתמש בהם בעצמו כ"א לאחרים ונאמר דה"ז כמו מוקצה לבה"ב כו' שבסוף ס"ז. דזה אינו דהתם דוקא אם לא חזי לדידי' מצד גריעותא אבל אי מחמת איסורא דרביע' עליו לדידי' שרי (לכ"ע) וכמפורש מהא דתרומה לישראל שבפ' מפנין. וכש"כ הכא דגם איסורא ליכא אלא רק שאין דעתו לעצמו כ"א לאחרים (וכש"כ שלפענ"ד צ"ע גם בעיקר דין דסס"ז שלפה"נ בדבר שהוא כלי ממש. גם אי לא חזי לדידי' מצד גריעותא כגון שהוא עשיר מ"מ לא נתבטלה מתורת כלי גמור מצד זה וכדמשמע בהדיא מהא דזרקה לגלימא באשפה שבפרק כל הכלים. ויתבאר אי"ה עוד ראיות לזה וכש"כ אי חזי וגם קיימי לאחריני:

והא דבגדי עניים כו' לא נאמר כ"א לענין שיורי כלים שבפ' כל הכלים. ולענין בסיס לדבר איסור והיתר שבפרק כירה דבב' דינים הנ"ל דוקא תלוי בחשיבות וכו' (וכמשי"ת אי"ה). וגם לפי הסברא שנזכר ברשב"א פרק מפנין לחלק בין תרומה לדמאי שתרומה ע"כ עומד ליתנה לכהן משא"כ דמאי שמצניע למחר לדידי' כו' (ולפי"ז ג"כ י"ל בשירי מטלניות שאין בהם ג' על ג' אולי קיימי לאחריני לעניים כו' ויתבאר אי"ה) הרי גם בנד"ד קיימי למוכרם לאחריני וא"כ אם גם בשבת קיימי להכי ויכול למוכרם ע"ד הנ"ל איזה מוקצה שייך בזה ולמה יאסרו והן אמת שלכאורה א"כ יהי' קשה למה נחשב כלל תמרי דעיסקא וכה"ג מוקצה גם לר"י כו' אך לפי הנראה באמת לכך פירש רש"י ור"ן ע"ז העומדים להוליכם לסחורה למקום אחר כו' ונראה דכוונתם דבלא"ה אין להטיל עליהם דין מוקצה כלל גם לר"י מטעם הנ"ל (ואם נרצה לומר שגם דברי הרמב"ם הנ"ל בכה"ג מיתוקמא מלבד שזה דוחק גדול ואין דרך הפוסקים (עכ"פ) לסתום כ"כ. וגם איך לא היה משתמיט שום אחד מהאחרונים לפרש דמיירי רק במוליך למקום אחר כו'. עוד זאת הרי הרווחנו עכ"פ להתיר במוקצים לסחורה בעירו כו') וגם לולא דברי רש"י ור"ן הנ"ל י"ל דלר"י שאני דאיהו מחמיר במוקצה וי"ל דלדידי' באמת גם בכעין תרומה לישראל וכה"ג חשיב' מוקצה כו' אלא דא"כ סתמא דפרק מפנין כר"ש ולמ"כ בריש ביצה שהביא דגבי שבת סתמ' כר"ש מפרק מי שהחשיך ולא הביא מפרק מפנין הקודם. אך י"ל דבמתניתין אינו מפורש בהדיא דאיירי במנח' ביד ישראל כו' וע"ש בריש מפנין דאיכא פלוגתא בגמרא אי מתני' כר"י אי כר"ש:

ולכאורה בין כך ובין כך למה לא הביאו מזה בריש ביצה אלא משמע משום דלא פסיקא ומפורשת כו' עיין רי"ן ורא"ש וש"ג שם. אך אם איתא דהא דתרומה לא אתי' כר"י א"כ למ"ד התם דרישא כר"י ה"ל להקשות רישא כר"י וסיפא כר"ש ועוד דבאמת וודאי דלא גרע ממוכן לכלבים דגם לר"י שרי דלא פליג בפרק מי שהחשיך אלא אם לא היתה נבילה מע"ש כו' אלא י"ל דלר"י זה שבאפשרי למצוא צד היתר מכירה בשבת ע"ד הנ"ל אינו מוציאו מתורת מוקצה כיון שעכ"פ לא שכיח כלל למכור בשבת (ולהאמין בהקפה ובלי פיסוק דמים וגם כל אדם דרכו להכין מע"ש כו') ודוגמא לזה עיין רש"י פרק נוטל דקמ"ב סע"ב ד"ה ושדי מעיה כו' ע"ש דמבואר דאף דמעים מאכל אדם מ"מ מאחר דביו"ט לאו אורח ארעא למיכלם חשוב מוקצה לר"י כו' משא"כ לר"ש דקיי"ל כוותיה וודאי לא חשיב מוקצה בכה"ג וכמבואר גם כן מהא דשדי מעיה לשונרא הנ"ל (וכן בפ"ר). וא"כ לפי"ז אינו מובן כלל מה יוסיף תת כח איסור במוקצים לסחורה מצד הקפידא לעצמו למה לא יהיה די מה שמקיימי עכ"פ לאחריני גם עתה בשבת ע"ד הנ"ל הא חדא:

ח ועוד בר מן דין כשנדקדק בדבר גם נגד עצמו אינו מובן כלל מהו ענין הקפידא במלאכתם להיתר לשיהי' נאסר ולהיות נק' עי"ז מומח"כ. והוא דענין הקפידא במלאכתם להיתר. וודאי אינו ענין שאר תשמישי' (דמה בכך אם יקפיד מלהשתמש בהם תשמי' אחרים אם קיימי למלאכתם המיוחדת להם) אע"כ גם לענין מלאכתם המיוחדת חל הקפידא. אמנם יש בזה ב' אופנים. א' הקפידא מלהשתמש גם מלאכתם המיוחדת דרך עראי ומקרה בעוד שעדיין דעתו למוכרם ולהחזירם לסחורה ב' ההקפדה מלחזור מדעתו הראשונה ולקבל לעצמו לחלוטין. ומתחילה יש להקדים דוודאי ענין ההקפדה האמורה כאן (ברמב"ם לפ"ד הב"י) ע"כ היא אופן א' הנ"ל ולא אופן הב' הנ"ל חדא דקשה להבין ענין מציאות הקפדה זו ולכאורה אין בה דבר נוסף על סתם מוכן לסחורה דוודאי מאחר שדעתו למוכרם אין דעתו ורצונו לקבל לעצמו והרי היא היא ענין הפלוגתא דרב ושמואל בתמרי דעיסקא וכרכי דזוזי. דלרב דס"ל כר"י חשיב' זה היסח הדעת גמור והקצאה ממש. ולשמואל דקיי"ל כוותי' לא חשיב זה היסח הדעת והקצאה גמורה כי אדם עשוי לימלך כו' ומה שייך בזה שוב לחלק ולומר אם מקפיד א"ל ואין לומר שהכוונה בזה לחלק בין אדם לאדם. היינו לומר שיש לך אדם שדעתו ורצונו חזק. ואז נק' שמקפיד מלעשות ההיפוך. ויש אדם שאין תוקף בדעתו ורצונו כ"כ. וזה נק' שאינו מקפיד כו' כי מלבד שזה דוחק גדול כמובן. גם הרי כבר נתבאר מכמה ראיות שע"כ אין הכוונה שענין ההקפדה נמסר ותלוי בדעת כל אדם לפ"מ שהוא אלא תלוי לפ"מ שדרך רוב בנ"א להקפיד בכלי זו. (או בענין זה כו'). ובשלמא אם אופן ההקפדה היינו שלא ישתמש בכלי זו דרך מקרה בעוד שעדיין דעתו למוכרה אז שייך לומר שיש חילוק בין כלי לכלי בזה כגון אם היא חשובה ויקרה (אף שאינה יקרה ביותר כו') דרך רוב בנ"א להקפיד בכיוצא בזה שלא יהי' קפצי זבינא עלי' כ"כ כנודע) ואם היא פשוטה אין דרך רוב בנ"א להקפיד בכה"ג אבל לענין המלכה וחזרה מדעתו ולקבלה לעצמו לחלוטין לפה"נ אין סברא לחלק בזה בין כלי לכלי ועוד נראה דאף אי משכחת לה גוונא בדרך רחוקה שיהי' שייך לחלק בין כלי לכלי או בין ענין לענין כמו עד"מ אם זה אינו עשיר וכלי זו חשובה ואיננה לפ"ע אלא שמחזיק כלים כאלו רק בגין למוכרם לעשירים ונא' דאז נק' שמקפיד מלקבלם לעצמו היינו דרך רוב בנ"א כיוצא בו להקפיד בכה"ג (וכדרך דאשכחן גבי נסרים של אומן. שנק' שפיר מקפיד לפי שדרך רוב בנ"א שהם אומנים כיוצא בו להקפיד כו') מ"מ נראה שאין סברא שיהי' נק' מחמת זה מומח"כ שהרי אילולי שבדעתו למוכרה מצד יוקר הכני בעצמה שאיננה לפ"ע. לא גרע עכ"פ מיקרים ביותר (שברמב"ם) נגד כל אדם. שכבר נת' דלא מסתבר כלל שיהי' מחמת זה מומח"כ במלאכתה להיתר כנ"ל (והרי בזה גם מוח"ז רבינו ז"ל מודה שהרי מוקי נה במלאכתם לאיסור כו'). ומצד שהי' בדעתו למוכרה ג"כ כבר נתבאר דהיינו פלוגתא דרב ושמואל וקיי"ל כשמואל:

ט והן אמת דלכאורה ע"י צירוף ב' הצדדים הנ"ל יהי' שפיר שייך בזה מומח"כ. דאף אם נאמר דביקרים ביותר לא שייך מומח"כ במלאכתם להיתר. הוא מאחר שקנאם או עשאם לעצמו הרי ע"כ קיימי להשתמש בהם (לעתים רחוקים עכ"פ) אבל אלו הרי מחזיקים רק למכור ולא לעצמו כלל. ואי מצד שאדם עשוי לימלך ולחזור מדעתו כנ"ל נא' דהיינו דוקא בכלים שראויים לו לעצמו לפ"ע אבל אלו שהם שלא לפ"ע נאמר שאינו עשוי לימלך בזה וחשובה חס"כ נגדו. אך באמת נראה דיש להוכיח דע"כ גם בכה"ג ל"ח מומח"כ. ושע"כ ענין הקפידא דאיירי בה הב"י היא כאופן א' הנ"ל. והוא דלכאורה יש להבין בדעת הב"י. שהרי קושייתו הי' מהא דהרמב"ם הנ"ל אהא דהמ"מ פכ"ו שלמד דרך ק"ו מהא דתמרי דעיסקא דכש"כ כלים המוכנים לסחורה דשרי ותירץ דהרמב"ם איירי דוקא כשמקפיד כו'. וממילא הא דהמ"מ איירי בשאינו מקפיד וא"כ יש לעיין מה דעתו בהא דתמרי דעיסקא ולכאורה לא ימלט מב' פנים. אם שגם בהם יש חילוק בין מקפיד א"ל והיינו בגמרא איירי דוקא באינו מקפיד (כדמשמע שכן תופס בעל מה"ש או שבהן אין חילוק וגם אי מקפיד שרי (וכדמשמע מד' ס' מק"ח). ובאמת שגם שניהם לא יתכן דאם נאמר דשם אין חילוק ואף בשמקפיד שרי א"כ ע"כ אוכלין קילי מכלים (ומאיזה טעם שיהי') א"כ איך למד המ"מ ק"ו כלים מאוכלים. וגם מדכתב המ"מ סתמא וכש"כ כלים וודאי משמע דחד דינא אית להו כו' ולומר שגם שם יש חילוק בין מקפיד א"ל קשה ביותר דא"כ למה באמת לא הזכיר הרמב"ם חילוק וחומרא זו בפכ"ו גבי אוכלים ואדרבה הרי כתב בלשון שלילה שאין שום אוכל שהוא מוקצה כו' חוץ מגרוגרות וצמוקים כו' וביותר מזה הוא לשון השו"ע ברסי' ש"מ ע"ש. דמשמע וודאי דבאוכלין אין בהם צד מוקצה כלל אף בעומדים לסחור והיינו וודאי אף מקפיד כו') וק"ו נמי הוא מחיטי' שזרען וביצים שתחת התרנגולת המבואר שם. שוודאי אדם מקפיד עליהם מלחזור בו וליצלם לאכילה יותר מהמוכנים לסחורה (דכלום אדם זורע קב כו' וכמו"כ ביצים כו') אלא וודאי באמת כל אוכל הראוי אין בו שום דין מוקצה (דתרתי בעינן לשיהי' מוקצה דחיי' בידים ולא חזי כו' ע' רש"י דמ"ה ע"ב). לכן נראה דע"כ לומר דענין הקפידא הנזכר בב"י (להרמב"ם) היינו רק כאופן הא' הנ"ל שמקפיד מלהשתמש דרך מקרה בעוד שדעתו למוכרה אבל אופן הקפדה ב' אינה אוסרת כלל ולא איירי בה הב"י כלל ולכן ממילא לא שייך חילוק זה בין מקפיד א"ל כ"א גבי כלים אבל גבי אוכלים (שענינם לאכילה ולא לתשמיש הרי לא שייכא בהו כלל ענין הקפדה א' הנ"ל (דאם יאכלם גם במקרה שוב לא ימכרנה) ולכן שפיר סתמו שאין שום אוכל שהוא מוקצה כו' והיינו אף לכשתמצי לומר בהו ענין הקפדה ב' הנ"ל (וכמו ע"ד שנת"ל שהוא אוכל חשוב ואינו לפ"ע כו') וכמו"כ נמי בכלים הקפדה כזו אינה אוסרת. ולכן כתב המ"מ ולמד ק"ו כלים מאוכלים. (דמה שיש בכלים ענין חומרא בהקפדה א' הנ"ל משא"כ באוכלים אין זה מצד קולא וחומרא אלא דלא שייכא הקפדה זו באוכלים. וי"ל דכלים שהוא רק לענין טלטול קיל מאוכלים כו'). ואם תאמר היא גופא קשי' למה באמת אופן הקפדה א' הנ"ל אוסרת ואופן הקפדה ב' אינה אוסרת ומה טעם יש לחלק ביניהם לפי הנ"ל דגם הקפדא ב' הנ"ל משכחת לה שפיר במציאות כגון ע"י צירוף ב' צדדים דיוקר ולסחורה הנ"ל י"ל משום דלא חשיבא חס"כ אלא כשההנאה שמקבל מעסק זה איננה שוה כערך הממון שמחסר ומאבד בזה וכמו במסר הגדול ואינך. כשמשתמש בה תשמישי' אחרים אף שמסתמא נצרך לו תשמיש זה מ"מ הי' יכול לפעול פעולה ההיא בכלי אחרת שלא תקולקל מזה וממילא דקלקול זה חס"כ יותר מההנאה (דההוצאה יתירה על השבח כו') וכמו"כ גם גבי נסרים של אומן אחר שדעתו למוכרה (או לעשות ממנה כלים) אין ההנאה מהישיב' עליו וכה"ג שוה בערך הקלקול (דקלקול זה בזו הוא רק לפי שדעתו למוכרה או לעשות ממנה כלים ולולא שהי' בדעתו כן אין הקלקול חשוב מצד עצמו כלל ממילא הקלקול בזה יתירה על שבח הנאת הישיבה שהי' יכול להתקיים באחרת כמו בזו) ולכן עד"ז ממש גם כאן התשמיש דרך מקרה במוקצים לסחורה הקלקול הוא רק מצד שדעתו למוכרם וממילא היא יתירה על הנאת תשמיש זה שהי' יכול להתקיים באחרת שאינה עומדת לסחורה משא"כ באופן הקפדה ב' הנ"ל. הרי כשמקבל הכלי החשוב לעצמו או שאוכל המאכל החשוב אין ההוצאה יתירה על השבח בעצם כלל. שגם אם אינו עשיר כ"כ ואין ערכו להוציא מעות על כלי או מאכל חשובי' כאלו היינו רק שחס על דמיו המועטים להוציאם בכאלה. אבל מ"מ הרי הנאה כזו א"א להתקיים באחרים הפחותים מאלו ואין זה חס"כ מאחר שהנאה זו שוה בערך ההוצאה (ובפרט עתה שמקבלה לעצמו הרי רוצה בהנאה זו וממילא אין ההוצאה יתירה על השבח כו' וגם לעולם כל ישראל ראויים לאותה איצטלי' כו'). משא"כ אופן הקפדה א' הנ"ל גם בשעה שעושה כן אין ההנאה שוה כהקלקול ולכן ה"ז חס"כ כו':

(ונא נעלם ממני שיש למצוא ג"כ מציא' שיהי' חס"כ בהמלכה וחזרה ג"כ. וכגון עד"מ שהי' מכוין מדה או משקל או מנין שלם וקצוב כמו טוץ וכה"ג כו' ואם יקבל מהם א' לא יהי' חריפא זבינא כ"כ על המותר אך הרי גם באוכלים יש מציאות כאלה ומדחזינן דתפסו הפוסקים דבהו ליכא מוקצה כו' א"כ ממ"נ בין שנא' שבאמת מוכח דגם בכה"ג ל"ח מומח"כ מאיזה טעם שיהי' (דלא כנ"ל) ובין שנא' דזה אסור אלא דהפוסקים לא איירי במציאות רחוק כזה איך שיהי' עכ"פ ע"כ ענין הקפדה שהזכיר הב"י גבי כלים נשמע דאין כוונתו כ"א הקפדה א' הנ"ל והקפדה ב' הנ"ל. או שהכל מותר אף במציאות הנ"ל דע"כ לא איירינן בכה"ג דומיא דאוכלין מה תאמר דמשמע דגבי אוכלים גם בכה"ג שרי שלפי"ז אין טעם לחלק בין ההקפדה א' לב' הנ"ל א"כ נשמע מזה בעיקר הדין דאין שום קפידא אוסרת במלאכתם להיתר ודלא כב"י לגמרי וכמשי"ת באמת שכן נלפענ"ד אלא שכעת אני אומר שעפי"כ גם הב"י ע"כ דלא איירי עכ"פ בהקפדה ב' הנ"ל. דזה לכל הפחות מוכח מהא א דאוכלים דשרי):

י אך לכאורה יש לפקפק בכ"ז דמה שנתבאר מסתימת דברי הגמרא ופוסקים לכאורה הרי האיבעי' דחטים שזרען קאי בענין מיגו דאיתקצאי כו' ע"ש. בהא דמסקי' אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות כו' וע"ש בתוס' ד"ה אלא דזה יותר דמי לחיטים שזרען ומוקצה דגרוגרות וצמוקים היינו לענין מיגו כו' א"כ אדרבה יותר משמע דהכונה לענין אי יכול לימלך ולאכלם. וי"ל דקודם שחוזר מדעתו לזריעה באמת אסור לטלטלם (דאז שייך ע"ז ענין מיגו דאיתקצאי משא"כ אי גם מבה"ש לא יהיה עליהם שם איסור גם לענין טלטול ל"ש ע"ז ענין מיגו כו'). ובלשון הרמב"ם הרי בענין תמרי דעיסקא פי' בהדיא מותר לאוכלם. י"ל ג"כ דבדוקא נקט אכילה דהיינו שיכול לימלך ולחזור מדעתו כו' אבל קודם לכן אסורין לטלטל כו' (ובלשון השו"ע אין הכרע דבתמרי דעיסקא נקט ג"כ לשון אכילה ובחיטין שזרען וביצה נקט לשון טלטול וצ"ע וכמו"כ בלשון מוח"ז רבינו ז"ל צ"ע דבתמרי דעיסקא וכן בחיטים נקט לשון אכילה ובביצה לשון טלטול כו') ובמה שנתבאר על גוף הסברא מצד עצמו דממ"נ כו' י"ל דבאמת לא אמרינן כלל שאדם עשוי לימלך ולכן מתחילה הוקצה לגמרי ואסור ועכ"ז כשחוזר בו ומעתה עומד לאכילה שרי לר"ש. משום דאיהו לית לי' כלל הדין דמיגו במידי דחזי גם בנר שכבה אם לא בנר גדול דע"כ אסיח דעתו מיני' ואף שאנן לא קיי"ל כר"ש בהא ובהאי דתמרי דעיסקא וחיטים שזרען הרי קיי"ל כוותי' ולפי הנ"ל שפלוגתא דר"י ור"ש בתמרי וכה"ג היינו רק לענין מיגו דאיתקצאי ולאחר ההמלכה. איך נקטינן כוותי' בהו. י"ל דהרי גם לדידן לא קיי"ל כר"י במיגו דאיתקצאי כ"א היכא דדחיי' בידים. וא"כ בתמרי דעיסקא י"ל דל"ח דחייה בידים. ע' רש"י שם דמ"ה סע"א כמבואר בהדיא דגם בהכניסם לאוצר נק' לא דחיי' בידים וכ"מ שם בהדיא מד' התוס' ד"ה היכא ע"ש (וצ"ל הטעם דדוקא כעין גו"צ שהעלאתן לגג היא טרחא יתירה כו' וכן זריעת החיטים וקיבוצם כו'. משא"כ בלסחורה). שוב מצאתי בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א ססי' תצ"ה כ"כ בהדיא דאוצר כ"א דחיי' בידים מהא דרש"י ותוס' דמ"ה הנ"ל וחולק על מה דלמ"כ במ"א שם וברסי' תקי"ח פי' הטעם בטוב. משום דדרך ג"כ להכניס לאוצר לאכילה כו' ע"ש אך לקמן ית' מה שיש לפקפק בזה ע"ש ובחיטים שזרען הרי באמת הב"ח וש"א נתקשו בזה למה פ' בהא כר"ש דסותר הא דלא פסקינן כוותי' גבי נר שכבה. ובשם רש"ל כ' שפוסק באמת גם בחיטין שזרען לאיסור ולפי"ז אדרבה מזה משמע ששני דינים אנו ענינם א' היינו לענין מיגו דאיתקצאי (אך לפי דברי המ"א משמע שכוונתו לחלק דלכן הכא בחיטים שזרען שאני לפי שבאמת גם מתחילה מותרי' וממילא ל"ש ע"ז כלל הדין דמיגו דאיתקצאי. משא"כ בנר שכבה שבה"ש ע"כ וודאי אסור וממילא גם אחר שכבה אסור משום מיגו כו' ע"ש:

ולכאורה הי' א"ל בכוונתו דכאן בחיטים שזרען נ"ח איתקצאי בה"ש משום דגם בה"ש עכ"פ באפשרו הי' להיות נמלך כו' וכעין מ"ש הט"ז סי' שי"ח סק"ב אלו הוי לי' חולה כו' ע"ש. ואף דהמ"א שם משמע דלס"ל סברא זו ע"ש סק"ד מדהוצרך לפרש הטעם בשוחט לחולה משום דל"ח דחייה בידים מ"מ כאן עדיף טפי דתלוי בו בדעתו ורצונו אבל באמת אין לשון המ"א מורה כלל ע"ז דא"כ ה"ל לפרש איזה טעם וסברא למה כאן ל"ח איתקצאי בה"ש ולא לכתוב סתם דהתם איתקצאי כו' דמשמע מזה דאבל הכא מלתא דפשיטא הוא דלא איתקצאי בה"ש וע"כ היינו משום דגם קודם ההמלכה לא חל עליהם שם איסור כלל. ועוד דבאמת אם נאמר שחל עליהם איסור שעה א' בה"ש. רחוק לומר שלא יהיה שייך ע"ז מיגו דאתקצאי משום שבידו לסלק איסור זה (נם בה"ש) ע"י ההמלכה וכה"ג שהרי בכופין את הסל לפני האפרוחי' ג"כ בידו להפריחם ועכ"ז בעודן עליו בה"ש נאסר לכל השבת. ע' תו' דס"ג וא"כ כאן בחטים שזרען לפ"ד השו"ע שפוסק דשרי ע"כ לומר לכאורה דהיינו דלא חל עליהם שם איסור כלל גם טרם ההמלכה. ושזהו כוונת המ"א הנ"ל ולפי"ז גם בעיקר השקלא וטרי' שבגמרא הגם דקאי אליבא דר"ש ולדידי' הי' אפשר דגם אי חל עליהם שם איסור מתחילה מ"מ יהי' מותר להמלך לאוכלם. שהרי לס"ל כלל מיגו דאתקצאי גם בנר שכבה (והספק הי' אי דומה לכוס וקערה כו'. ע' רשב"א שם). מ"מ לפי הנ"ל וודאי דאאל"כ. דאי לר"ש חל שם איסור עליהם קודם ההמלכה איך אפשר דאנן נקל בזה יותר הא וודאי ליתא אלא וודאי לפי הנ"ל ע"כ דגם בגמרא הנ"ל מיירי גם מקודם ההמלכה אי חל עליהם שם מוקצה כלל:

יא והנה מד' התו' והרשב"א שמקשי' אמאי בעי' בגמרא בחיטים שזרען דילמא אסורי' לר"ש מ"ש מנר שכבה ולכאורה משמע דכאן מיירי הכל לענין מיגו דאתקצאי דהיינו אחר ההמלכה דאי איירינן הכל לעיקר דינם אי חל ע"ז שם מוקצה כלל גם מתחי' מה שייך לתלות זה בנר שכבה דהיינו ענין מיגו דאיתקצאי כו' מושכל ראשון הוא דלא תלוי זה בזה כלל וכמו דחזינן דאנן לדינא עם היות דאית לן דין מיגו הנ"ל מ"מ כאן ס"ל דאינם מוקצה בעצם כלל. ואינם סותרים זה לזה כמ"ש המ"א לפי הנ"ל כמו"כ י"ל לאידך גיסא דגם לר"ש דלית ליה מיגו הנ"ל מ"מ יכול להיות דכאן עכ"פ שם מוקצה עליהם מתחילה והגם שי"ל שזה באמת כוונת התוס' בתירוצם במ"ש דהתם שאני שכבר פסק דיחוי שלה כו' פי' וא"כ שוב נסתלק המוקצה אלא שבאנו לאסור מצד מיגו דאתקצאי בה"ש זה לית לי' לר"ש כלל אבל הכא לעולם הן דחויין כו' פי' דהכא קאי האיבעי' על עיקר תחלת דינן בעוד שהן דחויין כו' אבל באמת (מלבד שע"ז לא הי' שייך כ"כ קושי' ותי' שזה מושכל ראשון הוא כנ"ל גם) אין לשונם מורה ע"כ כמובן ובפרט מה הלשון שאומרי' לעולם הן דחויין כו' הל"ל דהכא אכתי הן דחויין כו' וכלשון רשב"א ע"ש וגם הרשב"א הגם שכתב הלשון אכתי הן דחויין מ"מ מה דסיים וה"ל ככוס וקערה אין לו הבנה כ"כ אם נאמר דכאן איירי הכל נענין עיקר חלות שם מוקצה מתחילה. מכ"ז הי' נראה יותר שהתוס' והרשב"א תופסי' דהכל מיירי כאן לענין ההמלכה לאכילה דזה שייך לענין מיגו דאתקצאי כו' כנ"ל וע"ז מקשו שפיר בפשיטות מ"ש בנר שכבה וכוונת התו' בתירוצם דהתם שאני שענין הדיחוי וענין ההקצאה שבעבורו נאסר הכל א' דהיינו דליקת הנר וממילא כשכבה שנסתלק הדבר שבעבורו חל עליו שם מוקצה נפסק ג"כ הדיחוי שלה. משא"כ הכא ענין הדבר שבעבורו נעשה מוקצה וענין הדיחוי הם ב' דברים דהקצאתו היינו מה שדעתו לזריעה. והדיחוי בידים היינו מעשה הזריעה בארץ ולכן אף אחר ההמלכה בדעתו שזה נק' שנסתלק ענין שבעבורו נעשה מוקצה. בל עדיין הדיחוי קיים כ"ז שמונחים בארץ. וזה מדוייק בלשונם לעולם הן דחויין כ"ז שמונחים פי' לעולם גם אחר ההמלכה בדעתו. מ"מ גם אז עדיין דחויין קיים כ"ז שמונחים פי' בארץ והיינו שכאן נופל השאלה שאנו דנין עליו אם להתירו הוא גם בהיות עדיין החיטים בארץ אם מותר לקבצם ולחטוט אחריהם משא"כ בנר שכבה אינו נופל השאלה לדון עליו כ"א אחר שכבה כו' וגם בדברי הרשב"א מ"ש בתירוצו דהכא אכתי קאי בדחויו. יש לפרש ג"כ ע"ד הנ"ל דר"ל גם אחר ההמלכה בדעתו אכתי קאי בדחויין שעדיין הם בארץ ע"ד הנ"ל בתו'. והגם שמה דסיים ע"ז וה"ז ככוס וקערה עדיין אינו מדוקדק שאין לו שייכות וחיבור אל הקודם מ"מ הרי איך שיהי' הפי' במ"ש אכתי כו' גם לפי דרך השני הנ"ל ג"כ אין לו חיבור עם מ"ש וה"ל ככוס. ועוד נוסף דז"ש וה"ל ככוס כו' מצד עצמו לא א"ש כ"כ דהתם לענין מיגו משא"כ כאן נוכל לומר עכ"פ שזה כמו ב' טעמים וחילוקי' דל"ד לנר שכבה כו' א' משום דשם כבר כבה וכאן השאלה אם לימלך בעוד שדחויין קיים שמונחין בארץ כו' כנ"ל בפי' ד' התוס' ועוד דה"ל ככוס וקערה. פי' דכאן עכ"פ בשעה שזרען היה דעתו שיהיו זרועים וצומחי' כו' ולא שייך ע"ז אדם יושב ומצפה כדאמרינן בנר קטן שיושב ומצפה מתי תכבה נרו אלא ה"ז דומה לכוס וקערה דאינו מצפה כו' (ואח"ז כשהקשה הרשב"א להיפוך דאי דומה לכוס וקערה מאי קא מיבעי לי' ע"כ אסור כהתם. ע"ז תירץ דאין ההיסח הדעת שאינו יושב ומצפה שוות. דבכוס וקערה הוא מצד ההכרח איסור כיבוי משא"כ הכא עם שאינו מצפה. אבל זה רק מצד רצונו לא מצד הכרח איסור וז"ש דהתם א"א לטלטלה משא"כ הכא אפשר כו'):

יב אך מהיות שלפי"ז יהי' קשה על פסק השו"ע דאם הנ"ל איירינן הכא רק לענין אחר ההמלכה ושנא' שזה חשיבא כנסתלק גוף ההקצאה ורק לענין מיגו כו' אבל מתחילה חל עליהם שם איסור גם לר"ש וודאי שוב א"א לנו להתיר גם אחר ההמלכה ולפסוק בזה כר"ש שהרי לענין דין מיגו לא קיי"ל כר"ש ומאחר שלפי הנ"ל מתבאר מגמרא ותוס' דלענין דין מיגו חמירא חיטים שזרען יותר מנר שכבה עד דמיבעי לן אולי אף ר"ש דמתיר בנר מודה הכא דאסור וא"כ אנן דנקטינן בנר כר"י כ"ש הכא דאסור (וכבר נתבאר שזה רחוק לומר דכאן עדיף טפי משום שבידו היה לימלך גם בה"ש כו' ע"כ לא חשיב איתקצאי בה"ש כו' דלמ"כ מהא דכופין את הסל כו' שיש לפקפק ולקמן ית' אי"ה מה שיש לעיין ולהסתפק בזה אלא שלפי הנ"ל הרי הא דחזינן שבגמרא תופסי' זה לחומרא נגד נר שכבה. היינו לענין דין המיגו. א"כ וודאי שוב דאין סברא שאנן לדידן נתפוס (מדעתנו) סברא הפוכה לדינא). לכן נ"ל דאף אם לו יהא שכוונת התו' והרשב"א הוא ע"ד הנ"ל היינו רק לומר משום דסתמא דמילתא הא דמיבעי לן בחיטים שזרען אי מותר ודאי עכ"פ הוא גם לענין אם מותר לאוכלם וס"ל להתו' דזה חשיבא כנסתלק ההקצאה הנ"ל ואין כאן כ"א מיגו ולכן שפיר הקשו מנר שכבה והכונה דנהי שנא' שבדחיי' בידים מודה ר"ש דחשיבא מוקצה מ"מ למה נאסר האכילה הרי כיון שאוכלים כבר נמלך ונסתלק גוף ההקצאה. ושוב ה"ז כנר שכבה כו' אבל מ"מ עיקר האיבעי' היא לענין גוף הדין אם יש בו משום מוקצה כלל וממילא לפי הצד הקל שגם בכה"ג דדחיי' בידים פליג ר"ש היינו שלא חל עליהם שום מוקצה כלל גם מתחילה וא"ש פסק השו"ע שפסק כן אף לפ"מ דלא קיי"ל כר"ש בדין המיגו כו' וכמ"ש המ"א וכנ"ל שוב ראיתי שי"ל ג"כ דגם אי איירינן כאן הנ"ל רק לענין גוף הדין אם חל עליהם שם מוקצה מתחילה א"ל מ"מ שייך ע"ז קושית התוס' ורשב"א מנר שכבה שהרי כאן בחיטים שזרען אין כאן שום דבר איסור וקא מיבעי בהקצאה מן הדעת גרידא יודה ר"ש דאסור היכא שההקצאה הי' ע"י דחייה בידים. ע"ז הקשו מ"ש מנר שכבה דנהי שהאיסור שרכב עליו בה"ש חלף הלך לו ור"ש לית לי' מיגו דאיתקצאי כו' היינו רק לומר דלדידי' אין הכרח דמשום דאסור בה"ש יהיה אסור כל השבת אבל הרי גם זולת זה עדיין יש לאסור מצד ההקצאה מן הדעת גרידא שהקצאו מתחי' ע"י דיחוי בידים וכדחזינן דכאן רצה לומר שיהי' נחשב מוקצה רק מצד הדיחוי מדעתו בידים כו'. וע"ז תירצו דהתם גם ענין הדיחוי מדעתו לא היה מתחילה כ"א עד שתכבה וכדאמרינן לעיל אדם יושב ומצפה כו' ע"כ כשכבה כבר פסק הדיחוי (ושיהיה נאסר מצד המיגו. ודאי דר"ש לית לי' זה כו') אבל כאן הרי דחאם מתחילה עד שיצמחו ועדיין הדיחוי שדחאם מתחילה מדעתו קיים והשתא א"ש טובא מה דסיים ע"ז הרשב"א דה"ל ככוס וקערה כו'. דכמו דחזינן התם גם אחר שכבה והרי נסתלק דבר האוסרה (ור"ש לית לי' המיגו כו') ועכ"ז אסורה רק מצד הדיחוי שדחאה מתחילה מדעתו ע"כ השבת שלא הי' יודע שתכבה ולא היה יושב ומצפה כו' וה"ז נק' שהדיחוי קיים עדיין כש"כ כאן שפשיט' שאכתי הדיחוי קיים כו' ולכן שוב הקשה ע"ז להיפוך דמהא דכוס וקערה מוכח שהדיחוי שאדם מדחה מדעתו בידים חשיבא מוקצה גם לר"ש. כי אחר הכיבוי גם בכוס וקערה אין מקום לאסור לר"ש דלית לי' דין המיגו כו' ואין לנו לומר כ"א שאוסר מצד הדיחוי מדעתו גרידא שכיון שלא היה יודע שיכבה דחאה מדעתו ע"כ השבת ואף שכבה עפ"י סיבה עדיין הדיחוי קיים וזה עצמו דיו להיות מוקצה גם מר"ש וא"כ גם כאן אף שאין כאן כלל שום דבר איסור והיה די בזה לבד שדחאם מדעתו בידים מתחילה כו' ועדיין הדיחוי קיים כו'. ותירץ דהתם הדיחוי חזק יותר מצד הכרח איסור כיבוי וא"א לטלטל כו' משא"כ הכא אפשר כו' ולפי הנ"ל מוכח מד' (התוס' וביותר) הרשב"א דס"ל דהא דר"ל אוסר בכוס וקערה הוא רק מכח ההקצאה גרידא בני צרוף הסברא דמיגו כלל. וכן שמעי' מזה דכיון שמתחילה בבה"ש היה הדיחוי וההקצאה לכל השבת אף שאח"ז בטל הדבר שגרם הקצאתו לא בטלה ההקצאה. ולפי"ז לכאורה ה"ל להפוסקים להביא זה דאף דפסקי' כר"י המחמיר גם בנר קטן מ"מ שם לא מטעם ההקצאה אתינן עלה שהרי שם נק' שכבר פסק הדיחוי וההקצאה. כמ"ש תוס' ורשב"א כנ"ל אנא מכח מיגו דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור ממש. וה"ל להשמיענו ג"כ חומרא הנ"ל דשמעי' מד' ר"ש דבכעין כוס וקערה יש די בדיחוי והקצאה גרידא לאסור גם זולת המיגו. והגם שלכאורה אין נ"מ לדינא מזה שכיון שאין ההקצאה אוסרת כ"א כשבאה מהכרח איסור כו' א"כ בלא"ה ממילא יש כאן המיגו מ"מ לכאורה משכחת לה נ"מ לדינא ג"כ. כגון בנר גדול שנכבה קודם בה"ש. דמיגו ליכא וההקצאה לכאורה איכא. ונהי דוודאי אלו נודע לו הכיבוי קודם בה"ש נתבטלה ההקצאה ול"ד נכבה בשבת דאף שנודע לו אז לא נתבטלה ההקצאה כנ"ל משום דעכ"פ בבה"ש היתה ההקצאה לכל השבת כו' משא"כ הכא מ"מ אם לא נודע לו קודם בה"ש שכבה לכאורה לפי הנ"ל יש לאסור אך לכאורה בכה"ג ה"ז כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים דשרי. מיהו י"ל דל"ד דהתם לא הי' הדיחוי בנין שבת אלא עד שיבש והרי נתייבש כו' אבל כאן דחייתו הי' ע"כ השבת כו' אך הדין שבמ"א סי' רמ"ה סק"ג בשם ש"ג לכאורה דומה לכאן אבל צ"ע באמת מנ"ל דלפי הנ"ל הי' נראה יותר לאסור ויש לחלק ג"כ דשם עכ"פ רואה שלא נטף כו' גם י"ל דהתם עשוי להנטל ע"י עו"ג וקטן כמ"ש הב"י רסי' ש"י גבי מוכנים ע"ש. אך בזה י"ל דלדידן אף אם ינטל השמן ישאר הנר באיסורו מכח מיגו ממילא הקצה לכל השבת. והב"י איירי לר"ש ע"ש ולפ"ז בנד"ד י"ל שגם נר קטן שכבה קודם בה"ש יש לאסור לפי הנ"ל וצ"ע לדינא (שוב ראיתי בעי' כזו בירושלמי פ' כירה כו' ויש לעיין שם):

יג והנה לפי"ז דבעי' דר"ל הי' לענין עיקר חלות שם מוקצה כלל כו' עולה יפה הדמיון בתשובת ר' יוחנן שהשיב דאין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ולא קאמר אלא גרוגרות וצמוקים הגם דוודאי מודה להא דרבי דבסמוך דר"ש דלית לי' מוקצה דגרוגרות וצמוקים כמ"ש התוס' משום שאין זה דמיון כ"כ. דהתם לפה"נ (לכאורה) לא איירי כ"א לענין אחר שנתייבשו באמצע שבת וכדפי' הר"ן דלענין חלות שם מוקצה בכניסת השבת פשיטא ולא צריך למימר כלל דמאחר דלא חזי כלל ה"ז כעצים ואבנים וכדפירש"י בביצה) ולכן נקט ר"י שמן שבנר כלומר דלית לי' לר"ש חלות שם מוקצה על דבר הראוי כ"א בכעין שמן שבנר בשעה שדולק (ופי' שמן המטפטף כו' כמ"ש התו') שהוקצה מדעת האד מחמת מצוה משא"כ הקצאה גרידא מסיבה אחרת ל"ח מוקצה לר"ש. (וזהו שפירש"י בד"ה אין מוקצה כו' בדבר הראוי כו' יש לומר כוונתו דלא אתי לאפוקי גרוגרות וצמוקין כו') אבל לפ"ז יפלא מאד לכאורה דברי התוס' שהניחו בתמי' קיימת למה לא נקט ר"י אלא בגרוגרות וצמוקין דדמו טפי כו' והרי לפי הנ"ל ז"א. (והגם די"ל גם בגרוגרות וצמוקין בכעין הנ"ל גבי כוס וקערה דלר"ש דלית לי' דין המיגו. עיקר האיסור בגרוגרות וצמוקי' אחר שנתייבשו אינו כ"א מצד הדיחוי גרידא שהקציאם מתחילה בבה"ש על כל השבת. שלא הי' יודע שנתייבשו בשבת ודמי לכוס וקערה. שגם כאן ההקצאה חזקה מכח דלא חזי ודומה בזה לכוס שההקצאה היתה חזקה מכח איסור משא"כ בחיטים שזרען שתלוי בבחירתו כו' וכנ"ל וע"ז או' אין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ כו'. פי' בעיקר דין חלות שם מוקצה לא חשיב לי' לר"ש כ"א כשההקצאה היתה חזקה כו' אבל אכתי לא ה"ל להחליט התמי' כ"כ ועכ"פ מצד א' יש לחיטים שזרען דמיון טפי לשמן שבנר היינו במה שבשניהם גוף הדיחוי עדיין קיים בפ"מ. משא"כ בגו"צ הרי גוף הדיחוי שבעבורו הקצם כבר חלף עבר דהיינו מה שלא הי' חזי והשתא חזי. אלא שאנו אוסרי' מצד שכח הדיחוי שהי' בדעתו זה עדיין קיים כו' ואין זה בדמיון א' כ"כ. וי"ל דלהכי נקט שמן שבנר שדומה טפי בענין זה. ול"ש להקשות כ"כ בכח ולהניח בתמי'). אך הנה גם דברי הגמרא בבעי' דר"ש ברבי בפצעילי תמרי שהשיב אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד לכאורה ג"כ אינו מובן כלל הדמיון דבעי' דפצעילי תמרי היינו לענין לאוכלים קודם בישולם כדפירש רש"י וגו"צ לפה"נ לכאורה היינו רק לענין אחר שיתייבשו וביותר כי מנ"ל לרש"י באמת דהבעי' היא לענין קודם בישולם. דילמא באמת בא רק לגרע כחם נגד גו"צ בזה שיהיו ניתרים כשיתבשלו. שכ"מ מלשון התשובה אין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ. ומאחר דהתם אין עיקר הכוונה כ"א לענין אחר שיתייבשו דקודם לכן ה"ה כאבנים כו' סתמא דמילתא דבא להתיר פצעילי' ג"כ כדוגמא זו. אמנם באמת מדברי מוח"ז רבינו ז"ל רסי' ש"י למדנו דס"ל שעיקר דין דגו"צ קאי (נ"כ) לענין גוף חלות שם מוקצה מתחילה והוא כי באמת מצינו בגמרא ופוסקי' בדין גו"צ ב' דינים א' הוא לענין אחר שיתייבשו וכמ"ש הר"ן כנ"ל ומטעם מיגו דאיתקצאי בה"ש וזה מבואר בשו"ע שם ס"ג. ונלמד מדין מוקצה לח"ש דמדקא מיבעי לן במוקצה לח"ש (והיינו לענין אחר שיתייבשו אי אמרינן מיגו דאיתקצאי לח"ש כו' כדפירש"י בפ' א"צ שם). ממילא דהיכא דלא חזו בה"ש מוכח דפשיט' לן דאמרינן מיגו דאיתקצאי בה"ש וכדפירש"י שם בד"ה ואי דלא אחזו בה"ש כו' (ולכן סמכם השו"ע זל"ז כו'). והדין הב' הוא קודם שנתייבשו. היכא דאחזו ולא אחזו והוא המבואר בשו"ע שם ס"ה ומקורו מגמ' דביצה שם דמוקי לה לברייתא דהי' אוכל בתאנים כו' דקתני בה עד שיזמין מבע"י. דע"כ לא מתוקמא אלא בכה"ג. והנה בשו"ע נזכר עוד קודם לזה בס"ב דין גו"צ בסתימות. וניכר שם שזהו ענין מוקצה דגו"צ הנז' בפ' כירה ובכ"מ דמודה בי' רש"י ואינו מבואר כ"כ לאיזה נין קא מיירי שהרי ב' הענינים שיש בגו"צ חוזר ומזכירן להלן בס"ג וס"ה וכנ"ל. ופשטות הענין היה נראה לכאורה דאיירי בס"ב מדין המיגו ולענין אחר שיתייבשו שהרי סתם וכתב שהן מסריחות כו' שיודע שיסריחו כו' סתמא דמלתא משמע דאיירי בדלא חזו כלל. דאחזו ולא אחזו הוא מציאות רחוק וכה"ג ה"ל לפרש וממילא אי מיירי בדלא חזו כלל ע"כ לא איירי כ"א לענין אחר שיתייבשו ומדין המיגו. ועוד שדין אחזו ולא אחזו חזר וביאר היטב בס"ה. משא"כ דין המיגו י"ל שלא חזר להזכירו בסס"ג כ"א אגב גררא דמוקצה לח"ש ודרך אגב ע"ש. ולא עוד אלא שלכאורה הי' משמע שדין אחזו ולא אחזו שבס"ה אינו תלוי דוקא בגו"צ. אלא דבא להשמיענו שיש חילוק דין בין דבר שאינו ראוי כ"א ע"י הדחק. דאיכא דאכלי כו' תלוי בהזמנה ואם אינו ראוי כלל ל"מ הזמנה רק שלדוגמא בעלמ' נקט גו"צ. דבהו יש במציאות ב' אופנים אלו. גם בגמרא בברייתא דהי' אוכל הנ"ל שממנה מקור דין דס"ה. הרי מפורש סיים וכן אתה מוצא באפרסקין כו'. לפי"ז ממילא ע"כ עיקר דין מוקצה דגו"צ הנז' בכ"מ לומר דמודה בו ר"ש שיש בהם חידוש דין מחולק משארי דברים ושע"ז קאי בשו"ע בס"ב להורות לנו הוא הוא דין המיגו הנ"ל משא"כ הדין דס"ה אין מקום לקרותו מוקצה דגו"צ אחר שלפי הנ"ל הוא נוהג בכל הדברים אמנם באמת אאל"כ. חדא שהרי עיקר הטעם שהבדילו גו"צ פירשו בו ב' דברים שיש בהם תרתי לגריעותא דיחוי בידים ולא חזי וכדמסיים גם השו"ע בס"ב ואם לענין המיגו הנ"ל לא ה"ל להזכיר כ"א דיחוי בידים משא"כ התנאי דלא חזי ל"ש כלל להזכיר שהרי בלא זה לא הי' מוקצה כלל ואנו לא אתינן עלה לענין גוף דין המוקצה כ"א להורות שבהם גם אחר שנסתלק גם הקצאתם נשארו באיסורם מכח המיגו. ולא הי' נצרך להטיל תנאי בדבר כ"א הא דדחינהו בידים וגם לא שייך להטיל תנאי דלא חזי אחר דקושטא דמילתא יש לנו דין המיגו גם בלא תנאי זה וכגון במוקצה מחמת איסור ועיקר הדבר הי' ראוי להשמיענו שהיכא שחל שם מוקצה בה"ש מאיזה סיבה שיהי' הן מחמת איסור הן מחמת דלא חזי שוב לא פגע גם אחר שבטל הטעם והסיבה. ולהטיל תנאי בזה היכא דדחה בידים:

יד ועוד שבאמת גם התנאי דדחה בידים לאו כולי עלמא מודו בי' גם גבי מוקצה מחמת איסור וגם הב"י עצמו כאן ובסי' י"ח הביא דעת הרז"ה ור"ן דלא בעי' וכ"מ דעת הט"ז בסי' שי"ח וא"כ לדידהו צ"ע באמת. מ"ש מחמת איסור ממחמת דלא חזי. (ואדרבה לכאורה מוקצה מצד דלא חזי חמיר טפי כו'):

טו ועוד אני אומר שגם להפוסקים דס"ל גבי מוקצה מחמת איסור דבעינן דחי' בידים עדיין י"ל דבכאן בדבר דלא חזי לא ניבעי דחיי' בידים לענין המיגו. ולא מצד חומרא (לבד) שיש במגו דל"ח יותר מחמת איסור אלא שי"ל שכן הדין נותן והא דבאמת יש להבין בגוף הסברא דס"ל להנהו פוסקים דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי בה"ש כ"א היכא שדחיי' בידים מתחילה:

מה הסברא יש בזה ומה יועיל ויוסיף כח הדיחוי בידים דקודם בה"ש. לאחר שנסתלק עיקר ענין המוקצה והא וודאי שאין ללמוד כזאת מסברת הגמרא גבי חיטים שזרען. דהתם (לפי הנ"ל) דאיירי לענין גוף חלות שם מוקצה מצד הקצאת דעת האדם גרידא. בזה שייך לומר דהדיחוי בידים גורם חיזוק ההקצאה. ושי"ל דאף שר"ש ל"ח לי' הקצאת דעת האדם (כמו לסחורה וכה"ג שבספק) במחשבה גרידא שיהי' נחשב עי"ז היסח הדעת והקצאה גמורה מ"מ ע"י שעושה מעשה בידיו ממש. נתחזק ההקצאה כו' משא"כ בדבר שגוף ההקצאה כבר אנו תופסים להקצאה גמורה מאיזה טעם שיהיה (לכל מר כדאית ליה) אלא שבאנו לדון על אחר סילוק גוף ההקצאה. אם מ"מ לא נסתלק האיסור מכח מיגו דאתקצאי בה"ש. מה יוסיף תת כח הדיחוי בידים דמעיקרא לענין המשכת האיסור דאח"כ ולא מיבעי' להאומר (בסי' רע"ט) דאין תנאי מועיל להתיר היכא דאמרינן מיגו הנ"ל א"כ לפה"נ הטעם דא"א כלל לחלוק בה"ש מכל השבת וכעין חוק. וא"ז מטעם גוף ההקצאה מהדעת כלל. שהרי כבר נתן דעתו והתנה בפירוש כו' אלא שכל חל איסור בה"ש שוב א"א שיפקע כו' א"כ וודאי גם אם לא הי' ע"י דיחוי בידים מה בכך. אחר שמ"מ הרי נאסר בה"ש שוב לא נפקע איסורו וכעין דאמרינן גבי עירובין אף לקולא שבת הואיל והותרה הותרה. עש"ש ד"ע ב'. כל שמותר למקצת שבת כו' וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כו' אלא אף להאומר דתנאי (בפירוש) מהני ולפי"ז לפה"נ גם האיסור דאסרינן אחר שנסתלק גוף ענין המוקצה מכח המיגו. תלוי ונמשך ג"כ מכח ההקצאה דמעיקרא ולכן כשלא התנה אמרי' שבשעת בה"ש לא הי' יודע שיסתלק האיסור. וע"כ הקצה אז בבה"ש עכ"פ לכל השבת משא"כ כשהתנה שגם בבה"ש לא הקצה לכל השבת (ואף שלר"י לכאורה הא חזינן דגם בנר קטן דיושב ומצפה אוסר וא"כ ע"כ לכאו' דלאו מכח ההקצאה דמעיקרא אתי עלה כ"א ע"ד הנ"ל וכעין חוק. מ"מ להאו' דמהני תנאי אף לדידן דפסקי' כר"י בהא ע"כ לכאורה דס"ל דהא דפליג ר"י בנר קטן היינו דפליג על סברת ר"ש במ"ש דאדם יושב ומצפה. פי' דס"ל דגם בנר קטן אין האדם נותן דעתו לזה ומקצה לגמרי כו' עמ"א שם ובסי' תקי"ח תי' בע"א ואינו מובן כ"כ. ועכ"פ איך שיהי' הרי ע"כ לדעה זו לפה"נ האיסור דאח"כ תלוי ונמשך ג"כ מההקצא' דמעיקרא) וא"כ הי' לפי"ז קצת סברא לומר שתלוי המיגו בחוזק ההקצאה דמעיקרא דהיינו אם היתה ע"י דיחוי בידים כו' וע"ד הנ"ל. מ"מ אין בזה סברא גמורה ועכ"פ ל"ד לסברת הגמ' בהא דחטים שזרען דבשלמא התם בלי הדיחוי בידים אנו או' שלא הסיח דעתו לגמרי כלל וע"י דיחוי בידים מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ונתחזק' ההקצאה להחשיבה היסח הדעת גמור משא"כ הכא וודאי ההקצאה היא היסח הדעת גמור מכח האיסור (או דלא חזי כו') ולפי הנ"ל היינו שאנו חו' שבבה"ש עכ"פ הקצה דעתו ע"כ השבת. מכח האיסור שלא היה יודע שיסתלק האיסור (או שלא היה נותן נבו לזה לפי הנ"ל לר"י כו') וא"כ למה לנו שוב הדיחוי בידים (וג"ז סברא רחוקה שנא' שמאחר שאחר שנסתלק האיסור כמו שנכבה הנר הרי לא נשאר האיסור לאסור כ"א מתורת ההקצאה גרידא. נא' שאין ההקצאה חזקה כ"א ע"י ב' דברים דהיינו מכח האיסור (שלא היה דעתו על הכבי') וגם הדיחוי בידים שע"י צירוף ב' דברים אלו דוקא נחשב להקצאה גמורה דבאמת אין סברת הדיחוי בידים מהני כ"א לאמת ההקצאה ולברר מחשבתו אבל לא לחזקה כו') ואין להאריך בפרט שעכ"פ להפו' דל"מ תנאי ודאי (לכאו') אין מקום כלל להדיחוי בידים דוקא וכנ"ל

טז אך באמת המעיין במקור דעה זו דס"ל גבי מוקצה מחמת איסור דבעי' דחיי' בידים (שהביא המ"א סי' שי"ח סק"ד ב' המ"מ) ועיקרה הוא במלחמות פ"ק דחולין ופ"ב דביצה ורפ"ג ובחה"ר שם בחולין ובתוה"א סוף שע"ד יראה ששורש סברא זו נלקח מסברת הגמ' פ"ק דחולין שנז' שם ג"כ סברא זו כשרצה לומר ר"י דנרות היא דוחה דילמא ש"ה דהוא דחי לה בידים והיינו דשם כל הסוגי' סובב הולך על קוטב א' שרוצה אביי לומר דגם לר"י אין ראיה לאסור בהמה שנשחטה בשבת. והיינו אף דוודאי ידוע דאית לי' לר"י מוקצה בכ"ד ס"ל לאביי דהיינו במוקצה שאדם מקצה מדעתו אבל לא במוקצה מחמת איסור. ועיקר הסברא בזה הוא דס"ל דדבר שהוא מוכן ועומד בעצם לאכילה בחול אף שבבוא השבת קפץ עליו איסור ממילא (כמו מחמת שחיטה וכה"ג) א"ז אלא כארי' דרכיב עלי' אבל לא הוקצה כלל מדעת האדם אף גם בשעה זו שעומד באיסור ולכן כשבא לומר ר"י דהכנה הוא דתנן מחתכין כו' דחה אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם כו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. פי' דמצד האיסור לא ס"ל אביי כלל שיש מקום לאסור אח"כ מכח מיגו דאתקצאי בה"ש מטעם הנ"ל דה"ז כארי' דרכיב עלי' ולא חל ע"ז שום מוקצה גם בבה"ש אלא בהא דמחתכין לא אסר ר"י אלא משום דס"ל דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים משא"כ הכא הכל קאי לאדם ולכן נמי אח"ז כשבא לומר ר"י דנרות היא ד"ח תחי' אימר דשמעת לי' לר"י במוקצה מחמת מיאוס כו' פי' דמחמת מיאוס ודאי הוקצה מדעת האדם כו' אבל מחמת איסור לא הוקצה כלל כנ"ל. וכן נמי הא שדחה אהא שמביא מר"י דנר שכבה דילמא ש"ה דהוא דחי לה בידים הכוונה לומר שגם בזה לא אתי עלה ר"י מצד האיסור כיבוי גרידא דמצד זה לא חשיב מוקצה כלל גם בשעה שדולקת וכנ"ל. אנא לפי שבשעה שהדליק הוא דחי לה כו' ועי"ז הקצה דעתו ממנה עכ"פ ואין הכוונה כלל מצד מעשה הידים דוקא אלא מצד דאיהו גורם האיסור ע"כ וודאי הקצה דעתו עכ"פ בשעת ההדלקה דעי"ז ה"ה ככל מוקצה מן הדעת ע' בפוסקים הנ"ל וביותר בחי' הר"ן שם כמבואר כן להדיח אלא שהר"ן עצמו ס"ל שכ"ז רק סברת אביי ודיחוי' בעלמא אבל במסקנא לא קאי הכי. אלא גם מצד איסור דממילא חשיבא הקצאה גמורה (וכהנך אמוראי דא' התם בשוחט לחולה שחלה בשבת אסור לבריא כו'. והרי"ף ורמב"ם ורשב"א ומ"מ ס"ל דמה שבמסקנא א' רב דימי סתמא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא כו' היינו גם בחנה בשבת נפלוג (גם) בהא אדרב. ונשאר סברת אביי הנ"ל להלכה וע' רשב"א שתי' בסברא זו הא דפ"ק דביצה (ד"ו ב'). קרינן לבהמה בשבת מוכן לאדם. והוא תמוה לכאורה. אלא שלפי הנ"ל א"ש דמצד האיסור דשבת דרכיב עלה לא פקע שם מוכן ממנה כלל (גם בעודה בחיי'). (נמצא עכ"פ מכל הנ"ל מובן ומבואר דכל עיקר יסוד הסברא דדיחוי בידים שהמציאו הפוסקים הנ"ל גבי מוקצה מחמת איסור אין לה מקום ולא שייכות כלל כאן במוקצה מצד דלא חזי דהתם לא מצרכינן לזה אלא משום דכ"ז דלא חל שם מוקצה כלל מצד האיסור גרידא רק מצד שהוא דחי לה אמרי' דזה הוא הקצאתו עכ"פ (ובאמת בידים דנקט הגמ' פ"ק דחולין והפוסקי' הנ"ל לאו דוקא ואינו דומה לדחיי' בידים שבפ' כירה גבי חיטים שזרען דהתם הכוונה לחלק בין אלו לבין כל מוקצה מן הדעת דלית לי' לר"ש דבעי לומר דע"י מעשה ידיו דווקא אולי מועיל לאמת ולחלק הקצאת דעתו והכא הכוונה לחלק בין מחמת איסור דממילא שאנו אומרים שלא הקצאו כלל מדעתו רק ארי' דאיסורא רכיב כו' ומוכן הוא לבין איסור שהוא גורם שבזה עכ"פ הרי הקצה דעתו ושוב ענין חוזק ההקצאה ח"צ לראי' דוודאי חזקה היא מכח האיסור ואולי לכן יש שינוי לשון שבפ' כירה הלשון דחי' בידים ובפ"ק דחולין הלשון דהוא דחי לה בידים. והוא מפני שבחולין העיקר מצד שהוא דחי כו' ובלאה"נ אף בלשון א' אשכחן ב' ענינים חלוקו' כמו בטלטול מן הצד דפ' כירה (י"ג ב') שאין הענין א' עם אותו לשון עצמו הנא' בכ"ד וע' מלחמות שם). וממילא הכא במידי דלא חזי דתחילת חלות ההקצאה וודאי ל"צ ראי' וחיזוק כו' (עיין רשב"א פ"ק דחולין דחשיב גם עצמו' וקליפין בהדי הני דחשיבי הקצאה מן הדעת גם לאביי ע"ש ד"ה אלא ר"י דכלים). ודאי נראה דלכ"ע אין מקום להצריך לזה דחי' בידים לענין המיגו כו' ובזה אש"נ דהוי ק"ל לכאו' איך לא משתמיט שום א' מהפוסקי' דס"ל דבעי' דחי' בידים גבי איסור להביא מהא דגו"צ ראיה ודוגמא לדבריהם אלא שמכ"ז משמע דבאמת הא דגו"צ לא איירי כלל בענין המיגו. וי"ל דבאמת במידי דלא חשיב לא בעי' כלל דחי' בידים לענין המיגו:

יז ובזה אש"נ מה דהוי ק"ל מ"ש רש"י בפ' א"צ גבי מחובר דהוי מוקצה משום דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו והיינו ה"ז כדחיי' בידים כמ"ש הב"י רסי' ש"י ולכאו' הרי סוף סוף אין כאן כ"א שב וא"ת ואיך ה"ז כדחיי' במעשה ידיו כו' אלא שבאמת גם האומר דבעי' במוקצה מחמת איסור דחי' בידים היינו רק לראי' והוכחה שהקצאם מדעתו ולא דווקא מעשה ידיו ולכן גם במחובר די בהוכחה זו מדלא לקטינהו כו' (ואף שמ"ש רש"י דה"ז כגו"צ לא א"ש לפי"ז דגו"צ גם הוכחה לא בעי לענין המיגו וכמשי"ת עוד דענין גו"צ לא איירי בענין המיגו כלל אך גם בלא"ה נמי אין הדמיון עולה יפה דמחובר מחמת איסור הוא משא"כ גו"צ. ויותר ה"ל להביא מכוס וקערה כו' אלא ע"כ משום דניחא לי' לאתויי מפירות אפירות אף שאינם מטעם וענין א') כמ"ש הפ"י שם ע"ש). והנה עם שכל הנ"ל מסברות חיצונות מ"מ נראה דגם ממקומו מוכרע גוף הדין דמוקצה מצד דלא חזי כגו"צ לא בעי' כלל דיחוי בידים לענין המיגו שהרי בבעי' דפ' א"צ אי יש מוקצה לחצי שבת אמרי' ה"ד אי דאחזו בה"ש כו' אלא דאחזו ואידחו והדר אחזו כו' ופירש"י ורא"ש דאחזו בה"ש ואדחו בשבת שנפלו עליהם גשמים ותפחו כו' והרי דיחוי דגשמים לאו בידי אדם הוא ומדקא מיבעי לי' בחצי שבת מכלל דבכה"ג בבה"ש פשיטא דהוי מוקצה לכל השבת. וכן מהא דבעי למיפשט בעי' הנ"ל מברייתא דושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' דהא בכור מעיקרא הוי חזי אתיילד לי' אידחי כו' והרי לידה בידי שמים היא והגם שלכאורה כאן הוא מחמת איסור ולא דלא חזי ואיך יצדק זה להפוסקים דגבי מחמת איסור בעי' דיחוי בידים דוקא (והכא קיי"ל אך לא דמי איסור דגבי בכור שהוא איסור מצד עצמו ואף בחול ל"ח עד שיהי' בו מום. משא"כ חולין דרק מצד איסור שחיטה בשבת ה"ז כארי' כו' ועוד זיל בתר טעמא. דעיקר הטעם בהאי דפשיטא לי' דבלא אחזו בה"ש אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש כו' פירש"י ז"ל דהיינו משום דבעי' הכנה מבעו"י כדכתיב ביום הששי והכינו כו' והרי גם בלא דיחוי בידים עכ"פ אין כאן הכנה מבעו"י כו' מכל הלין נראה כמוכרח דאא"ל כלל דעיקר ענין מוקצה דגרוגרות וצמוקים שפירשו בהם הטעם דאיכא תרתי לריעותא דיחוי בידים ול"ח. ידבר היכא דבה"ש לא אחזו כלל ולענין המיגו להאסר גם אחר שיתייבשו דבזה ל"ש לתלות הטעם משום דיחוי בידים דווקא כנ"ל וגם ל"ש להטיל תנאי דלא חזי דבל"ז אין מוקצה כלל גם מתחילה וכנתבאר לעיל ותו שהרי הכוונה בב' תנאים אלו משמע דאתי לאפוקי חיטים שזרען. ופצעילי תמרי דבהני ליכא כ"א חדא לריעותא היינו דבחטים שזרען דיחוי בידים איכא אבל חזי ופצעילי תמרי לא חזו אבל דיחוי בידים ליכא ואי עסקי' בגו"צ בדלא חזו כלל ובדין מיגו כו' א"כ דומיא דהכי בפצעילי אי בדל"ח כלל איך שייך אכילה בדל"ח כלל גם אי ל"ח כלל וודאי דאסירי דה"ז כעצים ואבנים מלבד שכבר נת' כי לפ"ז מנלן באמת דאיירי בפצעילי לענין קודם שיתבשלו. די להתירם אחר שיתבשלו כו' דומיא דאיירינן בגו"צ לפי הנ"ל לכן נראה דמחמת כל הנ"ל שינה מוח"ז רבינו ז"ל הלשון והענין ומתוכו מתבאר דס"ל דעיקר דין גו"צ דאיירי בהן בשו"ע בס"ב מדא' בגמרא דמודה בהו ר"ש בדאחזו ולא אחזו עסקי'. ולא איירי כלל לענין אח"כ ומשום מיגו. כ"א לענין חלות עליהם שם מוקצה כשהם באופן זה ובזה דוקא חלוק דינם משאר דברים כי כל דבר שהוא בענין זה דאיכא דאכלי כו' שרי (לר"ש כו') רק בגו"צ מחמת שדחינהו בידים (ממה שהיו ראוים בתחילה) וכשהעלן לייבשן דרכם הוא להסריח לגמרי בתחילה ואח"ז מתייבשי' מעט מעט ואז הן אחזו ולא אחזו עד שמתייבשי' לגמרי (וזהו הלשון שבירושלמי ורמב"ם וש"פ שמסריחי' בנתיים. דבנתיים משמע קודם שעה זו שאנו דנין עליהם כו') ולכן כיון שהי' יודע בתחילה שיסריחו (לגמרי כו') הסיח דעתו מהם עד שיהיו ראוים לגמרי (ויש בזה ב' סברות א' לפי שקודם שהעלן היו ראוים והוא דחאן וגרעם כו' והב' והוא העיקר מחמת שבנתיים נסרחים לגמרי ע"ד הנ"ל בלשון הירושלמי ע"כ הואיל ואידחו אידחו מדעתו גם בעת שמתתקנים קצת דאיכא דאכלי בכיוצא בהן כו' עד שיתייבשו לגמרי ולפי"ז י"ל דמ"ש בשו"ע שהן מסריחות כו' שיודע שיסריחו כו' קאי על בנתיים שמסריחים לגמרי כו' וכלומר אשר ע"כ אינם עולים מדחייתן עד שיתייבשו לגמרי כו') משא"כ בפצעילי תמרי דאף דל"ח (פי' דל"ח כ"כ אלא איכא דאכלי כו') מ"מ כיון דליכא דיחוי בידים ע"ד הנ"ל היינו שאין בהם שעה שיהיו נסרחים לגמרי (וגם שלא היה להם שעה ראוים יותר גם קודם לכן כו' לפי סברא א' הנ"ל). לכן אף דל"ח כולי האי ואיכא דלא אכלי לא חל עליהם שם מוקצה מפני זה וזוהי עיקר ענין תשו' רבי אין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ פי' דר"ש לית לי' מוקצה בגווני דפצעילי תמרי דאחזו ולא אחזו דאיכא דאכלי כו' כ"א רק בגו"צ דדיחוי בידים מודה דחשיבא מוקצה בכה"ג וע' פירש"י ושט"מ שלהי ביצה (מבואר כנ"ל) (ומכאן ראי' למה שנתבאר לעיל דבדבר דלא שכיח למיכל תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש ונת' לעיל ראי' לזה מפירש"י פרק נוטל (דקמ"ב סע"ב) ולפי הנ"ל כאן מוכח זה דמדקא מיבעי פצעילי תמרי לר"ש מהו משמע ודאי דלר"י פשיטא לי' דאסירי ומיהו להחולקי' שם פ' נוטל על רש"י (עיין רשב"א שם). צ"ל דהכא שאני דמדכנסן לסלים מוכח שאין דעתו לאוכלם כך משא כ אומצא וכה"ג אך לפי"ז לא א"ש כ"כ מה דמשמע דזה לא נק' דחי' אך למ"ש בסמוך ע"ש). ולפי"ז מה שפירשו רש"י והפוסקים דבגרוגרות וצמוקים איכא תרתי דחיי' בידים ול"ח. פי' ל"ח כולי האי ואיכא דלא אכלי ואתי לאפוקי חטים שזרען דחזו לגמרי. (וה"ה נמי שאר פירות שהעלן לייבשן דמשמע ג"כ דחזו לגמרי וצ"ע במ"ש התו' ויתבאר אי"ה בסמוך) ובדחיי' בידים אתי לאפוקי פצעילי תמרי כנ"ל (וי"ל ג"כ דפי' לא חזו היינו ל"ח כלל וקאי על בנתיים כו' כנ"ל והתרתי היינו דחיי' בידים. פי' מעשה ההעלאה לגג. ול"ח פי' בנתיים והכוונה לאפוקי בזה שאר פירות לפ"מ דמשמע מהתו' שכתב שאינם מתקלקלים כ"כ. דמשמע דקצת מתקלקלים וא"כ לכאורה גם בהם איכא הני תרתי אלא ההוספה בגו"צ הוא מה דל"ח בנתיים כלל וע"כ מסיח דעתו לגמרי כו' כנ"ל אלא דלפי"ז אינו מובן למה לי' כלל הא דדחי' בידים דבזה לבד מה דל"ח בנתיים נתמעט ג"כ פצעילי תמרי וכש"כ חטים שזרעם וגם שאר פירות ולפי הלשון שברש"י סוף ביצה משמע דהכל א' דכ"ז נכלל בענין דיחוי בידים שמדחה ומגרע אותם בידים שמתחילה היו ראוי' וכשהעלן מסריחי' לגמרי ע"כ מסיח דעת עד שיהיו ראוים לגמרי דוקא כו' ומ"מ אין העיקר מצד שקודם לכן היו ראוים לגמרי דגם בשאר פירות מסתמא כן הוא דלא מצינו שחילקו ביניהם בזה אלא העיקר מה שמסריחים בנתיים כו' לגמרי. משא"כ שאר פירות אינם מתקלקלים כ"כ כמ"ש התו' ואולי יש להעמיס גם בכוונת רש"י בפרק כירה בכעין זה דהדיחוי בידים היינו מה שנגרעו מהקודם ול"ח היינו דלא חזי כלל בנתיים כו' והיינו דהא דל"ח מוסיף כח הדיחוי והכל א' כו' ולפי"ז מצינו בלשון זה דחיי' בידים ג' גווני א' גבי חיטים שזרען הכוונה מעשה ידיו. ב' כאן בגו"צ הכוונה הדיחוי והגרעון מכמו שהי' ג' דפ"ק דחולין הנ"ל שכוונה גרמא דאדם וכנ"ל וכמדומה שעפי"ז נוכל לתרץ קצת דברי המ"א בססי' תקצ"ה דמשמע דחשיבא לי' אוצר בדחיי' בידים והוא תמוה לכאורה ממ"ש רש"י ותוס' כאן (דמ"ה סע"א) כדמתמי' מוח"ז רז"ל שם וי"ל דאקציי' בידים שבתו' דביצה שם הכוונה מצד מעשה דווקא דלכן בעי' מעשה להכנה ג"כ ומה גם באוצר איכא שהרי בידי' הכניסן. משא"כ ברש"י ותוס' דהכא הכוונה בכעין דיחוי דגבי גו"צ הנ"ל. וזה ליכא באוצר שלא יגרעו כלל ורבינו ז"ל הרגיש בזה דזש"ש ואין לחלק כו' ע"ש אלא דק"ל דא"כ גם שאר פירות שהעלן לגג אין לקרותם דחיי' בידים אבל לפי הנ"ל דשאר פירות ג"כ מתקלקלים קצת עכ"פ עדיין יש לקיים חילוק הנ"ל) ועיין תוס' ביצה שם ודל"ד ב' ד"ה איפכא:

יח ועוד ראי' דסתם דין מוקצה דגו"צ איירי בדאחזו ולא אחזו וממילא היינו בענין עיקר חלות שם מוקצה ממתנית' דעומד אדם על המוקצה וביצה ל"ד) דפירש רש"י שם דגו"צ הם סתם מוקצה. והתם ע"כ בדאחזו ולא אחזו מדמהני הזמנה וכדפירש רש"י שם. (אך לפי"ז קשה טובא מאי דפירש"י שם בפ"ק שם (ד"ד ע"א) דממשנה זו שמעי' דר"א אית לי' מוקצה כר"י וכן מצאתי בשעה"מ פ"ב מהל' יו"ט הוכיח מזה דס"ל לרש"י דהא דר"ש מודה בגו"צ היינו בדל"ח כלל בלבד. ועפ"ז הי' מתיישב קצת מה שלא הביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הא דאחזו ולא אחזו בפ' א"צ די"ל דס"ל ג"כ דזה אליבא דר"י אלא שמ"מ צ"ע הרי הם פסקו גבי יו"ט כר"י ועכ"פ השו"ע שהביא זה גבי שבת ע"כ לא ס"ל כן אלא כנ"ל ולענין קו' הנ"ל עי' בס' חי' היו"ט למוהר"י ז"ל תירוץ אחר ואף לדברי השעה"מ משמע די"ל דאיירי בעת דל"ח ולא לענין המיגו וי"ל דאתי לאשמעינן איסור טלטול אז אף שעומדי' להתייבש כו'). והנה לפי הנ"ל הי' אפשר לומר לכאורה דכיון דבדין המיגו לא איירי כלל במוקצה דגו"צ (כ"א בענין הנ"ל) א"כ נאמר דבאמת לענין המיגו לא בעינן כלל דחיי' בידים כו' (לכ"ע) היכא דההקצאה היא מצד דל"ח וממילא אין חילוק בין גו"צ לשאר מוקצה לענין זה והי' נראה דמשום זה סתם השו"ע שם סי' ש"י בס"ג ולא פרט גו"צ כדרך שהזכיר בס"ב וס"ה. דהתם בשניהם מיירי באחזו ולא אחזו וזה לא חשיב מוקצה כ"א בגו"צ דוקא כמשנת"ל (ומה שחזר ושנה דין זה בס"ה הוא רק להשמיענו דין דהזמנה). משא"כ בס"ג לענין המיגו סתם כלל דרך כלל דדבר שהוקצה בה"ש כו' והיינו דכל שהוקצה בה"ש מאיזה טעם שיהי' (וכולל בזה בין אחזו ולא אחזו דגו"צ דדחיי' בידים ובין דבר דלא אחזו כלל בה"ש גם אי לא דחיי' בידים) נאסר כל היום וכמה שנת"ל דכן מוכח לכאורה מסוגיא דמוקצה לא חשיב כו':

יט אך מוח"ז רבינו ז"ל כתב בהדיא דגם במוקצה מצד דלא חזי בעי' דוקא בכעין גו"צ דחיי' בידים אף לענין דין המיגו. ומ"מ הרי גם איהו ז"ל ס"ל דהא דאין מוקצה לר"ש אלא בגרוגרות וצמוקים איירי עכ"פ גם בדין דאחזו ולא אחזו ולענין חלות שם מוקצה מתחי' כמבואר מריש דבריו ז"ל ולא עוד אלא שנ"ל דגם לדידי' לא איירינן כ"א בדין הנ"ל ולא בדין המיגו והיינו שגם איהו ז"ל ס"ל דענין הדיחוי בידים הנזכר בגו"צ דוקא עם ענין דיחוי בידים שהזכירו הפוסקים גבי דין המיגו במוקצה מחמת איסור שני ענינים הם ע"ד שנת"ל. שכן מתבאר מדבריו ז"ל דבס"ב גבי אחזו ולא אחזו ענין הדיחוי בידים הוא מה שנדחו ונגרעו ממה שהיו ומסריחות בנתיים כו', משא"כ בס"ד וה' לענין המיגו משמע מדבריו ז"ל שכוונת הדיחוי בידים הוא מה שהוא ע"י גרמת האדם וכמשנת"ל שמקור דין זה הוא מדיחוי בידים הנז' בפ"ק דחולין וששם עיקר המכוון בזה משום דבלא זה אין כאן הקצאת הדעת כלל ולכן נמי בס"ב משמע מדבריו ז"ל דאין דין זה נוהג כ"א בגו"צ לבד משא"כ בס"ה משמע עכ"פ דלאו דוקא בגו"צ אלא כללא כייל בתחילה. רק כשהתנה תנאי שיהי' ע"י גרמת האדם כ' כגון גו"צ כו'. ועם שפרט גו"צ (דאיירי בי' קודם לכן) היינו לפי שעכ"פ גם בהם יש גם ענין הדיחוי הנ"ל שהוא גרמת האדם אבל אין הכוונה שיהיה דווקא ענין הדיחוי באופן שהזכיר בס"ב שהוא נוהג רק בגו"צ וממילא עיקר ד' הגמ' דאין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ דמשמע רק בגו"צ דוקא אינו מדבר כ"א בדין אחזו ולא אחזו הנ"ל. אלא שא"כ יש לעיין מנ"ל דבדין המיגו ליבעי דיחוי בידים כלל במוקצה דלא חזי מאחר דבהא דאין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ לא איירי בהא כלל ובזה אפשר לומר דס"ל שזה נלמד ממוקצה מחמת איסור דקיי"ל כהפוסקי' דבעי' דיחוי בידים שמקורו בפ"ק דחולין ולא ס"ל החילוק דהתם בל"ז נק' מוכן ממש רק ארי' דאיסורא דרביעא עלי' כו' משא"כ במוקצה דלא חשיבי כו' אלא ס"ל דגם במוקצה מצד דל"ח אילולי דאיהו גרם לה אין ראי' שהקצה ד"ז מדעתו כלל עם שודאי אינו נותן דעתו ע"ז אבל ג"כ לא נתן דעתו להקצותו כו' ולכן כשהדר ואחזי בשבת לא אמרינן בזה מיגו דאתקצאי בה"ש כו' כ"א דווקא היכא דאיהו גרם הוא דל"ח אז אמרי' שהקצה לד"ז בה"ש כו' (אלא דלמ"כ בחה"ר בחולין דחשיב עצמות וקליפין בדברים שהוקצו מדעת האדם כו' כנ"ל) ואולי לכן הקדים מוח"ז רבינו ז"ל דין המיגו במוקצה מחמת איסור שלא ה"ל להביא כאן דלא שייך כאן ולא נזכר כלל בשו"ע כאן ולא עוד אלא שהקדימו וגם הפסיק בין הפרקים דבתחילה ובסוף איירי הכל בגו"צ אלא משום דס"ל שדין זה נלמד גבי מוקצה דל"ח מדין מוקצה מחמת איסור כו' אלא שאכתי קשה שכבר נתבאר דמסוגיא דמוקצה לח"ש משמע בהדיא דגבי גו"צ וכה"ג דל"ח אמרי' המיגו גם בלא דיחוי בידים וכמו גשמי' כו' וכן לידת הבכור כו' וככל הנ"ל אך צ"ל דס"ל לרבינו ז"ל דכל אותה הסוגי' ע"כ אתי' אליבא דר"י והוא דבאמת לפי מה שנת"ל דהא דאין מוקצה לר"ש אלא גו"צ לא איירי כלל בדין המיגו. י"ל ג"כ לאידך גיסא (בהיפוך מהנ"ל) דבזה יקיל ר"ש לגמרי דאף בגו"צ דדחיי' בידים כשנתייבשו בשבת מותרים ולא ס"ל כלל בכה"ג המיגו כו' וכן בדין דבאמת לפה"נ אין זה דומה לכוס וקערה שהרי עומדים הם להתייבש וי"ל הסברא דיושב ומצפה כו' ולא גרע עכ"פ מסוכה רעועה דפ' המביא דגם שם עכ"פ לא ברור שתפול בשבת וכמו נר כו') ועכ"ז אמרי' לר"ש דיושב ומצפה כו' ה"ה הכא וא"כ ע"כ האיבעי' דמוקצה לח"ש וכל הסוגיא דשם הנ"ל אליבא דר"י וזהו שפירש"י שם ד"ה ואי דלא אחזו כו' ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבעו"י בעי כו' ולכאורה הרי כאן איירינן בגו"צ שמבואר בכ"ד דגם ר"ש אית לי' ולפי הנ"ל א"ש שדין המיגו לית לי' לר"ש כלל גם בגו"צ. (ואש"נ מאי דמבואר בכ"ד מסתימות ובכלל דר"ש לית לי' מיגו דאיתקצאי וע' תוס' שבת מ"ג א' ד"ה בעודן וכ"ד). אלא שלפי"ז באמת צ"ע מנלן דלא נפסוק בזה כר"ש דהא כללא כיילינן דבכל השבת ה' כר"ש בר ממוקצה מח"א כו' משמע דרק במחמת איסור אבל במחמת דלא חזי משמע דהלכה כר"ש (וכ"ש נמי הוא מהא דחזינן דלא פסקי' כר"י גם במחמת איסור כ"א בדחיי' בידים והיינו דאמרי' אין בכלל אלא מה שבפרט שפרט נר שהדליקו כו' כ"ש במוקצה דלא חזי שאין לכוללו בהא דאמרי' בר ממוקצה מחמת איסור כו') וצ"ל שמ"מ ס"ל לרבינו ז"ל דענין מוקצה מחמת איסור דפסקי' כר"י היינו הך דינא שנאמר מיגו דאיתקצאי (דלכאורה באמת ענין מוקצה מחמת איסור וענין מינו דאיתקצאי ענין א' הוא כו' ויתבאר אי"ה) ולכן אף שעיקר סוגי' דמוקצה לח"ש אליבא דר"י איתמר ואיהו ס"ל דגם היכא דליכא דיחוי בידים אמרי' מיגו (למסקנא דפ"ק דחולין לכ"ע עי' מלחמות שם) ולכן שייך למיבעי במוקצה לח"ש דאידחי ע"י גשמי' דממילא כו' ולכן נמי בעי למיפשט מבכור דאידחי ממילא כו' מ"מ אנן לדידן אף דבהא לא קיי"ל כר"י מ"מ עיקר דין זה דמוקצה לח"ש וכן באיתקצאי לבה"ש מחמת דלא חזי נוהג הכל לדידן לענין היכא דדחיי' בידים (וכמו במחמת איסור ולפי שהכל נלמד ממחמת איסור הקדימו מוח"ז רבינו ז"ל וכנ"ל. (ובגוף דין זה אי הכל מודים לרבינו ז"ל או שבמוקצה דלא חזי לא אמרי' כלל המיגו שלא נכלל בהא דאמרינן בר ממוקצה מחמת איסור דהלכה כר"י כו' וכנ"ל או להיפוך דבזה אף אי לא דחי בידים אמרינן המיגו כו' כנ"ל יש לעיין במקומות אחרים בכ"ד ואכמ"ל בזה (וי"ל ע' בירושלמי ביצה ר"פ המביא):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה