אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן יט

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן יט

סימן יח

(לסי' רפ"ט)

מ"ש עוד מענין הנ"ל להנ"ל:

ע"ד השאלה אם יוצאים י"ח ג"ס דשבת במה שאוכלים מיני תרגימא אחר הקידוש קודם סעודת שחרית. הנה לכאורה פשוט שהעושה כן עוקר הלכות קבועות (אף אם הוא בענין דא"א לאכול פת בס"ג כו') והוא דאם יעשה כן ע"כ יהי' המ"ת אצלו סעודה שני' דשחרית. ועיקר הסעודה תהי' השלישית וזה א"א מב' פנים. א' מצד שסעודה ב' דשחרית א"א בלא פת כמ"ש התוס' ורא"ש פ' ע"פ (ק"א.) וטוש"ע ססי' רע"ד אי מועיל מ"ת לסעוד' שלישית מ"מ סעודת ערבית ושחרית שהן עיקר כבוד שבת בעינן פת. והב' מצד שסעודה ג' זמנה אחר מ"ג דוקא כדקיי"ל בסי' רצ"א (ואם לא שהאריך בסעודתו עד אחר מ"ג שכ' המ"א דנ"ל שיצא. וגם זה עכ"פ לכתחילה לא שפיר דמי עמ"א (וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל) ועכ"פ נשאר טעם הא') אך לפי שראיתי גברא רבה שחולק ע"ז ור"ל דגם בגומר סעודתו קודם חצות מ"מ יוצא י"ח ג"ס במ"ת דקודם הסעודה (ולא עוד אלא שזה טוב יותר כו'). אמרתי להביא הדבר בכור הבחינה היעמדו דבריו אם לאו ועיקר יסודו דעל סברא א' הנ"ל מצד סעודה ב' דשחרית בעינן פת דוקא. ס"ל מהיות שלא מצא טעם וסברא מקובלת לחלק בזה בין סעודה ב' לג' ע"כ לאו דוקא נקטו הפוסקי' הנ"ל סעודת שחרית אלא עיקר כוונתם דעכ"פ סעודה א' בלילה וא' ביום בעי' פת אבל אין נ"מ אם אותו של פת דיום תהי' השני' או השלישית ועל סברא הב' הנ"ל מצד שסעודה ג' זמנה אחר מנחה גדולה דוקא ס"ל דלפי מ"ש המ"א סי' רע"ד מד' הרא"ש פ' ע"פ וקבע מוח"ז רבינו ז"ל כן דמקצת אונס יוכל לדחות סעודת הלילה עד מחר א"כ ודאי ה"ה (וכ"ש כו') דגם סעודה ג' הדין כן. ומינה דבדיעבד יצא אם עשאה קודם זמנה ודלא כדמשמע ולכאורה) מלשון הטוש"ע סי' רצ"א כו' אלא כדמשמע לשון התוס' ורא"ש דפ' כ"כ דרק לכתחילה לא אריך למעבד הכי כו' (והמרדכי לשיטתו כו') ואף אם לא נזוז מלשון הטוש"ע דאף בדיעבד לא יצא מ"מ במקצת אונס. ודאי יכול לדחות ס"ג מזמנה כמו בדערבית וע"כ לחלק בין דיעבד לאונס ע"ד שכ' הש"ך ביו"ד סימן י"ט ע"ש ע"כ המציא עפ"י זה בנ"ד שידוע שישראל אדוקים במצות עונג שבת ומרבים בכבוד היום קשה לאכול מיני תרגימא (בזמן ס"ג) ע"כ יותר טוב לצאת במ"ת שאחר קידוש (כי עונג שבת יותר עיקר כו') עכ"ל בשינוי גם בתחילה ר"ל שמדברי הרא"ש דפ' ע"פ משמע דגם בטענה כל דהו ובלי אונס כלל) יוכל נדחות זמני הסעודות מדפי' בהא דמתעקרא לכו שרגא. שלא ירצו לאכול בלי נר משמע דברצו תליא ומ"מ לא הקפיד רבה מצד עצם הסעודה שיוכלו לקיימה למחר כו' אלא שהמ"א כתב להחמיר אם לא באונס קצת כו' ושוב כתב שלפי מ"ש התוס' (שם תי' אחר וגם לפמ"ש התוס') בשבת (כ"ה ב') דחיוב לאכול אצל הנר אין ראי' מההיא דע"פ לדחות זמני הסעודות בטענה כ"ד כו' וסיים וא"כ אם באנו לדייק מלשון התוס' דפ' כ"כ דבדיעבד יצא בעושה ס"ג קודם זמנה מכ"ש אנו דפסקינן כהמ"א יש לנו לפסוק כן ושוב כתב דאפשר לדון בדעת השו"ע דבדיעבד לא יצא דאף שהכריע שיכול לאכול בלא נר היינו מטעם שהנרות לעונג ניתנו אבל במצטער אין לאכול בחושך ולא מוכח מההיא דע"פ דבטענה כ"ד דחינן זמני הסעודות. וי"ל ג"כ דבדיעבד לא יצא כו' (ונראה דלפי"ז ס"ל דהשו"ע לית לי' כלל הא דהמ"א אפילו בדאיכא קצת אונס כיון דלפי"ז לא מוכח מידי מההיא דהרא"ש) אלא שמ"מ סיים דאף לפי"ז אם בענין זה (שיצא במ"ת דאחר קידוש) הוי יותר עונג שבת אפשר רשאי נעשות כן. ע"כ תמצית דבריו (ואינם מסודרים ומובנים כ"כ). ולפע"ד אם עפ"י דקדוקי דברים כאלו נבוא להטיל ספק בדברים המפורשים וקבועים בטוש"ע ולהוציאן ממשמעותן כו' לא נמצא הלכה ברורה בכ"מ. דמה שמספיק עלינו אם כוונת הטוש"ע דבדיעבד לא יצא א"י מאחר שברור מללו דלא קיים מצות ג"ס איך הוי אמינא לומר דיצא ולא קיים המצוה גם אם בידו לקיימה בלי שום דוחק אתמהה. ואדרבה נ' דנקטו לשון זה להורות חומר הענין דה"ז כלא קיים המצוה כלל משא"כ אלו כתבו שיחזור ויעשנה בזמנה הי' אפשר לומר שהוא ע"ד מהיות טוב כו' דמה היזק בזה או שיש בזה ספיקא דדינא כו' ע"כ כתב שלא קיים המצוה (כלל) להורות דקיי"ל לגמרי כהפוסקים החולקים על בה"ג (וכמ"ש מוח"ז רז"ל בקו"א דסי' רמ"ט (דכ"א א') דאינו ספק שקול אלא העיקר כו' ע"ש וע' לקמן) ועוד מדכתב רמ"א סס"ג גבי החולק סעודת הבוקר כשנמשכה עד זמן המנחה דמי שיודע שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה כו' לא יעשה כן ואם עשה יצא וביאר מוח"ז רבינו ז"ל דיצא וא"צ לחזור ולאכול כו' מכלל דאם עשה כן קודם מנחה גדולה לא יצא וצריך לחזור ולאכול כו' וכן מהא דכתב המ"א סק"ג דאם התחיל קודם חצות ואכל עד חצות יצא והיינו רק בדיעבד וכדסיים אבל אם יודע שתמשוך סעודתו כו' וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל דלכתחילה גם ההתחלה צ"ל אחר מנחה גדולה מכלל דאם גמר קודם חצות גם בדיעבד לא יצא. וכן מדכתב הב"ח סי' תמ"ד דלהרא"ם הא דמשמע בפ' כ"כ דזמנה במנחה היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא אם עשאה קודם. מכלל דלדעת רוב הפוסקים שהזכיר קודם גם בדיעבד לא יצא וכן מבואר מדברי המ"א שם שכתב שמ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו דהא י"א שיוצא בזה ופשיטא דכוונתו דעכ"פ לא יסמוך ע"ז לבד ויקיים ס"ג בזמנו ג"כ במצה עשירה מעיקר הדין או בבשר ודגים או פירות לדידן שהרי קאי אשו"ע. (וכדמשמע נמי מלשונו שכתב מ"מ גם בשחרית כו') וכמ"ש ג"כ הב"ח בהדיא בססי' רצ"א דמנהגנו בע"פ לאכול פת קודם שעה ד' ועוד יאכל בשר ודג לאחר שש כו'. וכ"ה בש"ג פ' כ"כ. הרי שגם בדיעבד לא יצא במה שאכל בבוקר אפי' פת וצריך לחזור ולקיים ס"ג בזמנה. והיינו משום דהעיקר שלא כהי"א אלו אלא כרוב הפוסקים ולדידהו גם בדיעבד לא יצא) וכיון שמדברי הטוש"ע והאחרונים מבואר בפשיטות דס"ג שעשאה קודם זמנה גם בדיעבד לא יצא אינו נכון כלל מה שנ' כמפקפק לדחות ולזוז מזה מכח הוכחה ודקדוק מתוך דברי המ"א ורבינו ז"ל דסי' רע"ד בענין אחר. ומתאמץ להחליש כח הטוש"ע במ"ש שבאמת מלשון התוס' ורא"ש אין ראי' (או למ"כ) ולא נמצא לשון זה כ"א במרדכי פ' כ"כ. ולשיטתו אזיל כו' אבל אנן לדידן כו' אין מקום לומר דבדיעבד לא יצא עכ"ל הנה גם אם הי' הטור הממציא הראשון דין זה דזמן ס"ג אחר שהסכימו כן השו"ע וכל האחרוני' אין בנו כח לפקפק ע"ז למעשה מכח שנדמה מילתא למילתא למ"ש המ"א בסעודת הערב ממשמעות הרא"ש) ובפרט שגם מדברי המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל עצמם מבואר ומפורש בדוכתא גבי ס"ג שבדיעבד לא יצא וכנ"ל ואף אם הי' הדמיון פשוט אפשר הי' לנו לפקפק על הדין דמ"א דסי' רע"ד הנ"ל אבל לא ניזל בתר איפכא ולפקפק עי"ז על הקבוע בטוש"ע וכל האחרונים והמ"א גופא כו') אמנם באמת מ"ש שלא נמצא לשון זה כ"א במרדכי פ' כ"כ. זה אינו ונראה דראש המדברים בזה הוא ר"ת ז"ל כמובא בהגמי"י פ"ל מה"ש אות ח') שמצא בשם ר"ת שמי שאכל ג"ס קודם מנחה לא קיים מצותן כו' וכיוצא בזה עי"ש אות ו' שמצא בתשובה דהמפסיק על שולחנו כו' לא יצא וכ"ה בש"ג דפ' כ"כ ע"ש מהרמ"ם שהי' אוכל בחל י"ד בשבת ס"ג בבוקר וגם לערב אכל פירות משום שמא לא יצא במה שאכל בבוקר לפר"ת כו' (ונראה דספיקו הי' כדי לצאת סברת החולקים על ר"ת כעין מ"ש המ"א הנ"ל. אבל אליבא דר"ת וודאי לא יצא כמ"ש בהגמי"י) ודברי הש"ג אלו לקוח מס' התשב"ץ סימן כ"ג (וע"ש דשם הלשון יותר מתוקן). ושם מבואר הגהת הר"פ ע"ז דנהג העולם לעשות ס"ג במנחה בי"ד בניסן בפירות ואינו יוצא באותו של שחרית כו' ע"ש דנראה כוונתו להכריע דהעיקר כר"ת ושא"צ כלל לאותו של שחרית וכ"מ מדבריו בהגהת הסמ"ק סי' צ"ח שכתב שהס"ג יעשה מפירות ולא הזכיר כלל לחלק סעודת שחרית) וכן בכל בו הלכות פסח (דל"ז ל"ח) הובא ג"כ דברי מהר"ם והר"פ אלו בכעין זה (ונזכר סברא זו ג"כ במרדכי והג"א ספ"ק דפסחים ובחי' מהר"מ טיקטין פ' כ"כ כתב וה"ר ישראל כתב בתוספות דהמפסיקי' על שלחנם כו' טעות הוא ולא יצאו וכ"ה בהגהות שנתוספו במרדכי בסוף המסכת שם. והנה דרך כלל נראה דהכל תלוי בההיא ברייתא די"ד שחל בשבת דמשיירין מזון ב' סעודות (פ"ק דפסחים די"ג) דאם לא נפרש הך ב' סעודות ב' שביעיות כדפי' הרא"מ אלא כפשוטו דלפי דזמן סעודה ג' הוא אחר מנחה ובע"פ א"א אז בפת ע"כ א"צ ב"ס הרי תלמוד ערוך הוא דזמן ס"ג לעיכובא אף שא"א בענין אחר ותתבטל לגמרי אין שום מצוה כלל אם יקדימנה. (ומזה נמשך הלשון שבהגמי"י בשם ר"ת וכן בטוש"ע לא קיים המצוה כו' ויתבאר אי"ה) דבשלמא מההוכחה דפ' כ"כ שנזכר שם במנחה מצילין מזון סעודה אחת. וכן מדיחין קערות בצהרים לאכול בהם במנחה כו'. יש מקום לומר דהוא רק משום דלכתחילה זהו זמנה (או אורחא דמלתא נקט כו'). משא"כ בההיא דמשיירין ב' סעודות וודאי ליכא למימר הכי (והא דמ"מ מזכירין הפוסקים גם הראי' דפ' כ"כ. י"ל היינו לגלויי גבול זמנה שהיא במנחה משא"כ בההיא דמשיירין לא מוכח כ"א דא"ת קודם ד' כו') וא"כ לפי"ז גם רש"י שפי' בההיא דמשיירין משום דס"ג היא במנחה כו' ממילא ע"כ ס"ל ג"כ דזה זמנה לעיכובא כו' וכדמשמע מדברי הב"ח סי' תמ"ד ע"ש וכמו"כ כל מי שהזכיר ראי' זו כמו רי"ו ני"ב חי"א וש"ל סי' כ"א בשם יש מהגאונים ע"כ ס"ל ג"כ לעיכובא:

ומעתה גם התוס' והרא"ש כיון שגם הם הביאו ראי' זו יש לנו לומר שגם כוונתם הי' לעיכובא ואף שדחו ראי' זו ע"ד שפי' הר"מ הנ"ל מ"מ משמע דלדינא לא חזרו בהם. ועוד דבתשובת הרא"ש כלל כ"ב אף שבסי' דו' ד' שם דחה ג"כ ראי' זו. הרי בסי' י"ג שם חזר והזכירה בפשיטות ובהחלט. עכ"פ דברי הטור יכריעו דאיהו בקי בדעת אביו הרא"ש ז"ל טפי מינן וכיון דאיהו וודאי ס"ל לעיכובא כנ"ל אם איתא שאין כן דעת הרא"ש ודאי הי' מביאו עכ"פ (ולכן אף אם נאמר דהב' תשובות הנ"ל דסי' ד' וסי' י"נ פליגי אהדדי מסתמא ידע הטור דההיא די"נ היא האחרונה) וכן גם הרי ידוע שכל דבריו הוא עפ"י הרא"ש והביא ראיה הנ"ל בהחלט כנ"ל:

והנה עפ"ז גם מד' הטוש"ע דסי' תמ"ד שהזכירו ג"כ בטעם דמשיירין ב"ס משום דס"ג זמנה אחר מנחה מבואר נגלה גם משם שדעתם בזמן זה לעיכובא ואף שכתב שם לעשותה במצה עשירה מ"מ משמע שם דאף אם לא הי' אפשר בכך מ"מ לא היו עושין אותה בשחרית ע' לשון הטור שכתב וטוב לעשותה בפירות ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה כו' משמע דזה אינו כ"א ע"ד מהיות טוב אבל עכ"פ גם בל"ז בשחרית א"א כלל לעיכובא וכן מבואר מדברי רמ"א שם דבמדינות אלו יקיימו בפירות כו' וזה וודאי אין בו כדי סמיכה דלדעת רוה"פ ל"מ כלל ולמה לא כתבו שיעשנה בבוקר אלא ע"כ משום דמעיקר הדין אין שום מצוה כלל אם יעשנה בבוקר אף אם בל"ז תתבטל לגמרי ולא עוד אלא שלא הזכירו כלל לחלק ג"כ סעודת שחרית לחומרא עכ"פ לצאת לדעת הרא"מ כו' ע"ד שכתב המ"א. אלא וודאי משמע דס"ל דהלכתא לגמרי כרוה"פ ולדידהו אין שום מצוה כלל אם יעשנה אז וראיתי בדברי מוח"ז רבינו ז"ל שם לא הזכיר ג"כ מ"ש המ"א לחלק ג"כ סעודת שחרית (אולי הוא משום דד' המ"א הם ע"ד מנהג הר"מ שבתשב"ץ וש"ג הנ"ל וד' רמ"א הן עפ"י הגהות הר"פ דמשמע שתופס בהחלט כר"ת כו' כנ"ל וכדמשמע ג"כ מרי"ו שם שאחר שכתב דאותם המחלקים סעודת שחרית טועים ומהראי' דמשיירין ב' סעודות הנ"ל סיים וכן כתב הר"פ. וא"כ יש לנו לילך אחר הר"פ דבתראה הוא כו' גם א"ל למה לא נעשה כן ע"ד מהיות טוב כו' ומה היזק יש בדבר. ז"א דבחנם וודאי אין לעשות כן שהרי לדעת התוס' איכא בזה חשש ברכה שא"צ כמ"ש המ"א סימן רצ"א סק"ח ואף שדקדק מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א דסי' רמ"ט דלדעת הרא"ש דקיי"ל כוותי' אין חשש בשא"צ כל שמתכוין לש"ש כו' ושע"כ כתב המ"א בסי' תמ"ד לחלק סעודת שחרית אף דהעיקר כהחולקים על בה"ג כו' מ"מ היינו אם רק העיקר כהחולקים אבל מ"מ לא נדחה דעת בה"ג מ"ה לגמרי אבל אם נחליט בהחלט לגמרי כהחולקים אין לעשות כן בחנם שהרי עכ"פ יש לחוש ג"כ לסברת התוס' דאיכא בכה"ג משום בשא"צ. ותדע שהרי גבי שבת ערב יו"ט כתב המ"א סי' רצ"א סק"ח דאין לחלק סעודת הבוקר אף שנמשכה עד מ"ג כו' אם יודע שיוכל לאכול קודם שעה עשירית כו' ולכאורה למה שהרי יש מי שאומר שאסור לאכול בעיו"ט ממ"נ ולמעלה כמ"ש המ"א סי' תקכ"ט סק"ב או כיון דלא קיי"ל הכי כלל יותר יש לחוש לסברת התוס' דס"ל דיש חשש בשא"צ (אף דאם נתכוין לש"ש אם אין כן הלכה כו'). וא"כ ה"ה בשבת ע"פ אם נתפוס בהחלט כדעת ר"ת הנ"ל לגמרי אין לחלק סעודת הבוקר בחנם כו' ומ"מ גבי מי שאין לו כ"א מזון ב' סעודות העתיק מוח"ז רבינו ז"ל בסי' רצ"א ס"ה ד' המ"א שם (בהגהות עכ"פ) כי אולי הא דהחליט הר"פ כסברת ר"ת הנ"ל הוא דווקא בההיא דמשיירין דעכ"פ אפשר בפירות וכאשר הצריך באמת הר"פ לעשותה אז בפירות דאז יש לצרף עכ"פ ג"כ דעת הסוברים דגם בפירות יוצאים בס"ג אבל כאן מיירי במי שאין לו יותר ממזון ב' סעודות כלל אף לא פירות כו' ומ"מ מדכתב מוח"ז רבינו זה בב' חצאי עגולה משמע שגם זה לא ברירא לי' וכדמשמע נמי מדלא סיים בסי' תמ"ד דאם אין לו גם פירות עכ"פ יחלק אז סעודת שחרית והיינו די"ל ג"כ דבהחלט גמור קיי"ל דאין שום מצוה כלל בס"ג קודם זמנה אף אם לא אפשר בע"א כלל אף בפירות וכמשמעות לשון הטוש"ע דסי' רצ"א לא קיים המצוה כו' (דה"ז כל' לא קיימת מצות סוכה מימיך בפ"ב דסוכה) (כ"ח.) דילפינן מזה פ"ק דברכות (י"א) דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום וע' תוס' שם ובריש סוכה (ג') דיליף זה משום דמלשון זה משמע דאפילו מדאוריית' לא קיים כלל כו' ומשמע דלפי"ז אף אם אי אפשר בענין אחר א"צ כלל לעשות עד"ז כיון דליכא בכה"ג שום מצוה עפ"מ בפתיחה ובכ"ד ואף הר"ן דלא פסק כן בפ"ב דסוכה ובפ' ע"פ הרי הוצרך לומר דלאו דוקא כו' הרי משמע דמשמעות לשון זה הוא דאין שום מעלה בקיומו אז וכאלו לא עשה ולא כלום כו' אשר ע"כ ממילא אינו נכון לעשות כן בחנם משום חשש ברכה שא"צ לפ"ד התוס' עכ"פ והא דהצריך הר"פ פירות בשבת ע"פ היינו רק להחמיר לחוש לדעת האומרים דיוצאים בזה משום ס"ג. אבל מעיקר הדין גם בל"ז א"צ לחלק סעודת הבוקר כי אין שום מצוה בזה אלא תדחה אז סעודה זו לגמרי מאחר דא"א לקיימה וע' לשון הזוהר פ' אמור (ר"ד צ"ה) אתדחי' סעודתא כו' והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ומעלה כו' משמע שנדחה לגמרי משום דמו' ולמעלה א"א ובבוקר לא זימנא הוא אלא שמ"מ נראה שמוח"ז רבינו ז"ל נסתפק בזה וכו' אבל היכא דאיכא נמי פירות בזמן ס"ג כי וודאי דבכוונה השמיט בסי' תמ"ד ד' המ"א שהצריך לחלק סעודת הבוקר וס"ל כהמשמעות בהדיא מדברי רמ"א וטוש"ע שלא הזכירו זה כלל והוא עפ"י הר"פ דבתראה הוא כו' וממילא יש בזה חשש בשא"צ חנם וכנ"ל וכן בס' ח"א השמיט ג"כ הא דהמ"א וע' א"ר סי' רצ"א ס"ק ב' חולק ע"ז בהדיא והנה ממוצא דבר נשמע ג"כ שגם מ"ש כת"ר דגם אם לא נזוז מלשון הטוש"ע דגם בדיעבד לא יצא מ"מ במקצת אונס וודאי יכול לדחותה מזמנה כו'. ג"ז דבר בטל דהא חזינן דגם באונס גמור כשבת ע"פ דא"א כלל לקיים בזמנו בפת כדינו אין זה אלא דעת הרא"מ דאז יעשנה בבוקר ויי"ח. אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא דלא יצא י"ח כלל בזה ואף המ"א לא כתב אלא דמ"מ יעשה כן לחוש לחומרא בלבד לדעת הרא"מ אבל להלכה לא יצא י"ח כלל בזה כ"ש לדעת הטוש"ע ורמ"א והסכמת מוח רבינו ז"ל לפי הנ"ל דאף לחוש לחומרא לא בעינן כלל שיעשנה בבוקר כי אין שום מצוה בזה כו' וכנ"ל וכן נמי במי שאין לו כ"א ב"ם דודאי אין לך אונס גדול מזה ג"כ מעיקר ב"ס לא אמרינן דיחלק סעודת הבוקר ויי"ח בזה. אלא דגם בזה הצריכו המ"א לעשות כן כדי לחוש לדעת הרא"מ ומוח"ז רבינו נראה שנסתפק גם בזה ככל הנ"ל וע"ש לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' טוב נו כו' ואף שהעיקר כו' מ"מ כיון שאין לו בזה לקיימה בזמנה טוב שיקיימנה לסברא זו ממה שלא יקיימנה כלל מבואר שמעיקר הדין אין זה קיום כלל ואם הי' איזה אפשריות לקיימה ודאי לא פקע חיובא ממנו כלל ואף גם עתה שאין לו אין עליו חיוב כלל לעשותה בבוקר כיון שאין נ"מ בזה כלל כנ"ל אלא שמ"מ ע"ד מהיות טוב כו' יקיימנה לסברא זו כו' ואיך נאמר דגם במקצת אונס יוכל לכתחילה לעשותה בבוקר ולצאת י"ח אתמהה. וי"ל דבזה גם הרא"מ יודה דלא יצא י"ח לפמ"ש הב"ח סי' תמ"ד דס"ל להרא"מ דההיא דפ' כ"כ היינו לכתחילה היכא דאפשר אבל בע"פ דלא אפשר ליכא ראי' דלא יצא בדיעבד כו' משמע דוקא היכא דלא אפשר כלל כו'

והן אמת דלכאורה צ"ע מנ"ל להב"ח זה ולמה לא נאמר דס"ל להרא"ם כמ"ש הפוסקים לדעת בה"ג דההיא דפ' כ"כ אורחא דמלתא נקט אמנם גם בלא"ה יש לדקדק מה שלא זיווגו הפוסקים דעם הרא"מ עם דעת בה"ג שכעת נא ראיתי מי שיביאם יחד ויכתוב על ד' הבה"ג שכן ד' הרא"מ ב"כ א"ל אף היכא דלא אפשר עכ"פ אלא מי שהביא זה לא הביא זה וכאלו הם ב' ענינים נפרדים ומר אמר חדא כו' ואינם שייכים זה לזה ועוד שלכאורה דברי הר"ן שבפ' הביא דברי בה"ג בלי חולק ובספ"ק דפסחים העתיק בפשיטות כפירש"י משום דכל סעודות שבת הם ערבית שחרית ומנחה כו' הרי נראים כסותרים זא"ז (ואף שי"ל שבפ' כ"כ עם שהביא דברי בה"ג ני' לא סבירא לי'. או שבפ"ק דפסחים כן דרכו להעתיק ד' רש"י אף דלי' לא ס"ל. עכ"ז הוא דוחק גדול דעכ"פ איך לא דיבר בזה כלל ונא ביאר דעת עצמו איהו בשום מקום איהו כמאן ס"ל) אך באמת אם נאמ' שד' בה"ג וד' הרא"מ הם שפה אחת ודברים אחדים ושכוונת שניהם להתיר לכתחילה לחלק סעודת שחרית דקודם חצות ויוצא י"ח כו'. קשה להלום הסוגיא דפ' כ"כ. דבשלמא הא דאמרינן במנחה מצילין כו' וכן הא דאמר דמדיחין קערות בצהרים לאכול בהם במנחה. שייך לומר ע"ז דאורחא דמלתא נקט פי' שעם היות שעפ"י הדין יכול לאכול ס"ג בבוקר מ"מ דרך בנ"א לאכול אותה במנחה ע"כ מותר להדיח הקערות ולהציל מזון סעודה אחת אם עדיין הוא לא אכל ס"ג. אבל הא דאמר בליל שבת מצילין מזון ג' סעודות לכאורה קשה מאחר דאין שום חיוב לאכול ס"ג בזמן המנחה דוקא אלא די בחילוק סעודת שחרית למה נתיר לו לכתחילה להציל מזון לג' סעודות (מחולקים) ולא נחייבנו להציל רק מזון ב' סעודות (היינו ב' שביעיות) ולחלק סעודת שחרית כו' וכן קשה במתניתין דפיאה שהובא שם דלעני ששבת נותנין לו מזון ג' סעודות ואמאי לא די במזון ב' סעודות (ב' שביעיות) ולחלק סעודת שחרית כיון שיכול לעשות כן לכתחילה (לבה"ג) ואף שנרצה ליישב זה בשנאמר דכיון דאורחא דמלתא עכ"פ לאכול ס"ג במנחה ראוי ליתן לעני כל צרכו לפי מנהגו. אף שאין בזה שום חיוב ומצוה (עיין חה"ר שם וית' אי"ה) וכן נמי מש"ה התירו להציל מזון ג"ס כו' או אף נאמר דלכתחילה עצהיו"ט באמת ראוי לאכול ס"ג במנחה כו' (שלא כמשמעות דבה"ג) עכ"ז אכתי קשה בבבא דסיפא דמתניתין דפיאה דמי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה דפרכינן מינה בפ' כ"כ דלרבנן חמסרי הוויין ולר"ח כו' והרי בבבא זו שעדיין לא התחיל ליטול מהצדקה וודאי אין נותנים לו כ"א מה דלא סגי בלא"ה ולא כל צרכו כמ"ש התוס' שם ד"ה והא דתנן וכדמוכח בגמרא דאפי' סעודת מוצאי שבת דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת כו' ג"כ אין נותנים לזה שעדיין לא התחיל ליטול א"כ מאי פריך חמסרי הוויין דלמא בכה"ג מחלק סעודת הבוקר ויוצא י"ח אלא פשוט לי' דזה לא מהני וגם לפ"מ דמשני דאמרינן לי' מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אוכלים בשבתא משמע עכ"פ דחיוב זמן ס"ג במנחה דוקא חמירא כ"כ עד שראוי לבטל סעודת מ"ש לגמרי כדי לקיים ס"ג בזמנה ולא לחלק סעודת הבוקר וכ"ז במסקנא כדפרכינן על התוס' הנ"ל לימא רבנן היא ולא רבי חידקא כו' ומסיק אלא הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות דפשטא דמילתא משמע וודאי דהיינו דפטור לגמרי מס"ג (וס"ד לר"ח) וכדפסקינן באמת באחרונים דסי' רמ"ב ע"ש אלא שלהרמב"ם בפה"מ דפיאה צריך לאכול סעודת מ"ש בשבת דס"ל דמסקנא הנ"ל אינו אלא לר"ח ולרבנן נשאר התירוץ דמעיקרא הנ"ל ולמשמעות רש"י והר"ש והתוס' דב"ב (ד"ט.) דבמסקנא חזר מתירוץ הראשון אלא לכ"ע ר"ע היא ג"ז אינו צריך אלא פטור לגמרי מס"ג (ע' מ"א ופ"מ ברמ"ב. ולפענ"ד זה אינו מוכרח ובתוס' דפ' כ"כ שם משמע ג"כ דזה נשאר לדינא במי שיש לו ד"ס אוכל סעודת מ"ש בשבת. והפלוגתא בין הרמב"ם לתוס' היא במי שנוטל הכל מצדקה דלהרמב"ם גם בזה הג"ס היינו שאוכל של מ"ש בשבת. ולהתוס' לזה מוסיפים לו סעודה כו' וכמ"ש הב"ה ביו"ד סי' רנ"ה והסכים על ידו מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א הנ"ל ואכמ"ל) ומי שאין לו אלא ב' סעודות לשבת לכ"ע לא יטול לס"ג כמ"ש המ"א שם והיינו שבטל לגמרי מסעודה ג' אבל לחלק סעודת שחרית מאן דכר שמי' וכ"מ יותר בסי' רס"ג סק"ה וכ"ד מוח"ז רבינו ז"ל שם (דא"כ לא היו צריכים לחלק בין סעודת הלילה לס"ג כו' וכן מבואר ממ"ש המ"א רסי' רצ"א דמהא דעשה שבתך חול משמע כמ"ש הס"ח דמי שיש לו ב"ס לא יחלק כו' ומש"ש דמ"מ נראה לי דאם נמשכה סעודתו כו' יחלקנה כו' והיינו דיעבד ודברי עצמו הן ולא קאי על הגמרא כו' וזה כוונתו במ"ש אבל לכתחילה אין להמשיך כו' פי' שזה התירוץ למה שבגמרא משמע שבטל לגמרי הס"ג כו' ולמה לא נחייבנו להמשיך סעודת הבוקר ולחלקה כו':

והנה לפ"ז הרי מבואר נגלה מכאן דס"ג שעשאה קודם חצות אין בזה שום מצוה כלל עד שאף אם ח"א בע"א פטור ממנה לגמרי וא"כ יהיה מכאן תמי' קיימת על דעת הרא"מ ז"ל ולכאורה עלה ע"ד ליישב זה בדוחק בשנאמר דס"ל להרא"ה כהרמב"ם הנ"ל דהמסקנא דר"ע היא אינו אלא לר"ח כו' ונאמר דלפ"ז לרבנן דקיי"ל כוותייהו אין להוכיח מסוגיא זו כ"א שקביעת זמן ס"ג במנחה דוקא חמירא מביטול סעודת מ"ש לגמרי כנ"ל אבל היכא דא"א כלל בע"א עושאה בבוקר. אבל זה אינו דמנלן לעשות פלוגתא בין ר"ח לרבנן ולמה להו כלל למימר לר"ח הא מני ר"ע היא כו' בפשיטות ה"ל למימר דלר"ח יחלק ג"כ סעודת שחרית (וצ"ע סעודה רביעית דר"ח מתי הגבלת זמנה כו' ודוק) ומ"ש הפ"מ בט"ז דסי' רמ"ב דאי לא הדר לרבנן משינויא דמעיקרא אין ראי' דלרבנן ה' כר"ע כו' היינו רק לענין זה דלרבנן י"ל דמי שיש לו ב' סעודות לשבת יטול סעודה ג' מצדקה ודלא כר"ע ולאפוקי ממ"ש המ"א שם (וגם המ"א הא דפשיטא לי' כן אינו מסוגיא זו לבד אלא שבעלמא משמע דקיי"ל כר"ע כמו בפ' ע"פ (קי"ב קי"ג) וכאן עכ"פ מוכח דלר"ע כן הדין דלא יטול ס"ג אלא דלרבנן אין ראי' הכא דהלכה כר"ע כו') אבל לומר דמי שאין לו כ"א ב"ס מחלק סעודה דשחרית וודאי משמע מהכא דזה אינו וליכא פלוגתא בזה בין רבנן לר"ח לכ"ע ואף גם זה א"ל דכיון דלרבנן מי שאין לו כ"א ב' סעודות י"ל דנוטל סעודה ג' מצדקה (ולפמ"ש הפ"מ הנ"ל) ממילא אין ראי' מכאן להיכא דא"א בע"א כלל (כמו בשבת ע"פ). דמ"מ מדר"ח נשמע לרבנן דכיון דלר"ח דס"ל כר"ע חזינן דבטל לגמרי הסעודה ד' ול"א דיחלק כו' כן לרבנן גם היכא דלא אפשר כלל בע"א דמנלן לחדש פלוגתא בזה כו' וככל הנ"ל. ולכאורה מדוחק ע"כ צ"ל להרא"ם דהא דא' במסקנא הא מני ר"ע דאמר עשה שבתך חול כו' הכוונה שיחלק הסעודה וקוראה חול לפי שאינו מוסיף מזון יותר מבחול ויש לתקן קצת הענין והלשון בהמשך הסוגיא לפ"ז בשנאמר דגם בתחילה כשהקשה לרבנן חמסרי הוויין הא דפשיטא לי' דלא סגי בחילוק סעודת שחרית הי' ג"כ משום דס"ל דמסתמא הא דצריך לאכול ג"ס היינו ג' שביעיות (דאל"כ מה מעלה יש בזה אם לא יוסיף מזון ממש על של חול) ושע"כ מזה הטעם גופא צריך זמנים מחולקים לכל סעודה (כדי שיאכל גם ההוספה לתאבון כו' לכן הוי סלקא דעתין דגם מהצדקה היה ראוי (אף להתחיל) לקבל התוספת סעודה זו וע"ז מסיק לבסוף הא מני ר"ע היא כו' פי' דאף דוודאי כן הוא שעיקר החיוב בג' שביעיות ממש (וממילא בזמנים מחולקים) מ"מ כדי שלא יצטרך לבריות (בהתחלה) מוטב שיעשה שבתו חול פי' שיקיים הג' סעודות דשבת (שנלמד מג' היום) מאותן הב' סעודות דחול (שהן ב' שביעיות בלי הוספה) והיינו שיחלק סעודת שחרית כו' והגם דודאי כ"ז דוחק גדול ואין רמז כלל לחילוק סעודה בכל הסוגיא ועיקר חסר מהספר מ"מ להרא"מ לפה"נ ע"כ לסבול דוחק זה וזהו שהמ"א ברסי' רצ"א בתחילה כתב על ד' הס"ח (דס"ל דאין לחלק הסעודה) שכ"מ בגמרא מהאי דעשה שבתך חול ולבסוף מסיק ומיהו לפמ"ש רסי' תמ"ד אף קודם חצות יחלק דהא י"א דיוצא בזה ור"ל דוודאי פשטא דמלתא בהא דעשה שבתך חול משמע דהיינו דיאכל ב' סעודות לבד ממש בלי חילוק סעודה כלל (ע' מה"ש) אלא שלהרא"מ ע"כ להוציא (קצת) ממשמעותא ולפרש כנ"ל וס"ל דלחומרא ראוי לחוש לדבריו (אבל א"ל דמ"ש בתחילה שכ"מ בגמרא כו' היינו רק שלא לחלקם בזמנים מחולקים שלא ישבע בכל פעם (כמ"ש הפ"ח) דאין לזה רמז בהא דעשה שבתך כו' ואין להאריך):

היוצא מכל הנ"ל מובן דש"מ תרתי א' דלפי משמעות פשט הסוגיא בפ' כ"כ מוכח מכאן דחומר זמן הס"ג במנחה דוקא הוא לעיכובא לגמרי אפילו היכא דא"א בע"א כלל ותתבטל לגמרי דאין שום מצוה כלל בעשותה קודם זמנה (והכי קיי"ל באחרונים דסי' רמ"ב). והוא עולה בקנה א' עם היוצא מפירש"י ורוב הפוסקים בההיא דמשיירין מזון ב' סעודות בי"ד שחל בשבת כמשנ"ת למעלה וע"כ פסקו כן הטוש"ע בסי' רצ"א (ותמ"ד). והב' דאף אם נוציא הסוגיא דפ' כ"כ מפשטא ונפרש כנ"ל לדעת הרא"מ דהא דמסיק עשה שבתך חול היינו שיחלק סעודת שחרית מ"מ מדחזינן דמעיקרא הוי פשיטא לי' לבעל הש"ס דזה ל"מ כלום. ושעכ"פ זה גרע יותר מביטול סעודת מ"ש לגמרי. וגם במסקנא הרי עכ"פ נקרא זה עושה שבתו חול אלא שכדי שלא יצטרך לבריות (בהתחלה) ס"ל לר"ע דמוטב שיעשה שבתו חול כו' מכ"ז מוכח עכ"פ דהיכא דאפשר יש חיוב גמור לעשות ס"ג בזמנה דוקא רק היכא דלא אפשר בע"א יחלק סעודת שחרית. ול"א דה"ז כלא קיים כלל שום מצוה בזה וחידש התרצן דר"ע היא דלדידי' כדי שלא יצטרך לבריות ה"ז כא"א בענין אחר כו' וה"ז כההיא דמשיירין לפי' הרא"מ דסגי בב' שביעיות משום דלא אפשר בע"א כו' (ואף לפמ"ש האחרונים דלשיטת התוס' חזר בו במסקנא דפ' כ"כ ממה דמשני מעיקרא לרבנן שיאכל סעודת מ"ש בשבת וא"כ לפי הנ"ל דלהרא"מ הא דעשה שבתך חול היינו שיחלק סעודת הבוקר א"כ הרי הקדמת זמן ס"ג קיל מביטול סעודת מ"ש אין זה מצד קול' דזמן ס"ג אלא מצד חומר סעודת מ"ש דבמסקנא ל"צ למה דהוי מוכרח לומר מעיקרא דההיא דלעולם יסדר כו' אינו חיוב כ"כ אלא הוא חיוב גמור וממילא צד לענין הקדמת ס"ג מיקרי בכה"ג דא"א בע"א כו' או שנאמ' דלמסקנא יש חילוק ממילא בין ס"ג לס' מ"ש דס' מ"ש לא גריעא מסעודת הערב דכל יום דמקבל מצדקה אף בהתחלה משא"כ בס"ג כו' וכאשר כ"ז מוכרח לומר אם לפי משמעות פשט הסוגיא דלמסקנא פטור לגמרי מס"ג ואף לא צריך לאכול סעודת מ"ש בשבת להתוס' כו' כנ"ל דודאי ביטול סעודה ג' לגמרי הוא חמור מאד אלא דוקא למסקנא א"א בענין אחר מטעמים הנ"ל. ומלבד שכבר כתבתי שלפע"ד אי' הכרע לזה ודלא מ"כ בתוס' דפ' כ"כ כנ"ל) ולפ"ז צדקו דברי הב"ח הנ"ל דמכח הסוגיא דפ' כ"כ צ"ל דהרא"מ לא קאמר כ"א בכגוונא דשבת ע"פ דא"א בע"א כו' וככל הנ"ל אבל א"כ לכאורה יפלא מאד דברי בה"ג שממשמעות לשונו מורה בהדיא דאף לכתחילה קאמר דשפיר דמי להפסיק ולחלק הסעודה כו' וכמבואר בהדיא ממ"ש הרשב"א והר"ן דלפי"ז הא דאמרינן קערות כו' מדיחן לאכול למנחה ל"ד דוקא ואורחא דמלתא נקט. והרי כבר נתבאר דבר זה א"א להתקיים כלל בסוגיא הנ"ל דאף דבההיא דקערות שייך לומר אורחא דמלתא וכן אף בהא דמצילין מזון ג' סעודות ובההיא דשבת נותנים לו מזון ג' סעודות נוכל ליתן מקום לזה כנ"ל אבל בכל השקלא וטריא דהתם בההיא דמי שיש לו מזון י"ד סעודות מוכרח בהדיא דיש חיוב גמור בג' סעודות גמורות בחילוק זמנים למאן דאפשר עכ"פ כנ"ל אפי' לפי' הנ"ל לדעת הרא"מ ואף שמחה"ר אחר שהביא דברי בה"ג הביא הי"א דיוצאין ג"כ במיני תרגימא וסיים בזה"ל והא דאקשינן ממי שיש לו י"ד סעודות לרבנן חמסרי הוויין כו' התם נמי משום דאורחא דאינשי דלא קביעי ג"ס אלא על הפת קאמר הכי דמאי דבעי למיכל נהמא מחייבין ליתן לו עכ"ל ולכאורה הי' נראה דקושייתו חוזר גם לדעת בה"ג וכוונתו לתרץ הכל משום דכל דאורחא בהכי ממילא מחוייבים ליתן לו כל צרכו כו' ואף שנקט בתירוצו דאורחא על הפת כו' וקאי על הי"א הנ"ל נקט חדא וה"ה לאידך דכמו דלהי"א דסגי במ"ת מ"מ כיון דאורחא בפת מחוייבים ליתן פת ה"ה י"ל לבה"ג דאף דיוצא בחילוק סעודת הבוקר כיון דאורחא לאכול סעודה גמורה במנחה מחוייבים כו' אבל כבר נתבאר באריכות דא"א לומר כן כלל (ובקצרה אם הקו' הוא מכח דכיון דאורחא דמלתא לאכול סעודה ג' במנחה יחוייב ליתן לו מצדקה מאי משני דאמרינן לי' מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אוכלים בשבתא הרי גם זה אורחא דמלתא וודאי לאכול במ"ש דלעולם יסדר כו' אלא וודאי דזה אינו דכאן שעדיין לא התחיל לקבל מצדקה אין חוששין לאורחא דמלתא ואין נותנים לו כ"צ כו' כנ"ל בשם התוס'). לכן נראה דע"כ דהרשב"א לא קאי כ"א על הי"א שיוצאין במיני תרגימא ובזה א"ש תירוצו דוודאי הא דאמרינן מי שיש לו י"ד סעודות פשטא דמלתא היינו שאין לו יותר כלום אף לא מ"ת. וא"כ לכאורה בפשיטות א"ש קו' המקשן חמסרי הוויין דמי שיש לו י"ד סעודות בצמצום ראוי ליטול מן הקופה לסעודה ג' דשבת (מ"ת עכ"פ) אלא שדקדוק הרשב"א הוא על הלשון חמסרי הוויין דמשמע שראוי ליתן סעודה ממש. וע"ז שפיר תירץ דכיון דאורחא בפת מחוייבים ליתן לו והיינו לפי שזה ע"כ נזקק לקופה בשביל הסעודה ג' ע"כ נותנים לו גם כל צרכו ומנהגו כו' ואי בעי נהמא נותנים לו אף שהיה די במ"ת כו' (ומשני שיאכל סעודת מ"ש בשבת ואינו מצטרך לקופה כלל ע"כ אין חוששין לאורחא בהכי כו'). אבל לשיטת בה"ג דסגי בחילוק סעודת שחרית הרי מי שיש לו מזון י"ד סעודות אינו מצטרך כלל לקופה בשביל סעודה ג' דשבת. לא שייך כלל לומר דמשום אורחא דמלתא יטול מן הקופה בהתחלה כנ"ל ולא קאי ע"ד הרשב"א כלל אלא דלפי"ז תגדל הקו' ביותר למה באמת הקשה הרשב"א זה רק על הי"א ותירץ בקל. ולא הקשה כלל על בה"ג תמי' קיימת שע"ז לא שייך תירוצו כנ"ל לכן מתוך הדוחק הי' נראה לפע"ד דע"כ לומר דבה"ג לא איירי כלל בענין הגבלת זמני הסעודות כ"א בקירובם וריחוקם זמ"ז. ומטעם שיהיה נראה וניכר שהם ב' סעודות ולא יחשבו כסעודה א' וע' בש"ל (סי' כ"א) דבתחילה הביא דברי הרא"מ ומחלוקתו בענין זמן הגבלת הסעודה ג' ושוב אח"ז חזר והביא מד' הראשונים בענין הפסקה בסעודת שחרית אם די בפריסת מפה או בבהמ"ז להיות נחשב מה שסועד אח"כ כסעודה אחרת או דבעינן שיהי' בשעות מחולקות זמ"ז או דבעינן עכ"פ שיהיה מפליג קימעא בקריאת מזמור כו' ע"ש דמשמע דב' ענינים נפרדים הם ואינם תלויים זה בזה כו' וכדחזינן באמת דאנן דקיי"ל דזמן סעודה ג' קביעא במנחה דוקא מ"מ מקילין בקירוב הסעודות. ומשכחת לה בנמשכה סעודת הבוקר עד מנחה גדולה. וכמבואר בתשובת הרא"ש שבטוש"ע סימן רצ"א ס"ג. וא"כ גם הבה"ג שכתב שבהפסקת בהמ"ז מקיים ג' סעודות אין ראי' דפליג אהא דקיי"ל דזמן ס"ג במנחה דוקא ועיין לשון הבה"ג גופא שבידינו לא נזכר כלל שחרית ומנחה א"כ פשט הלשון משמע דלא איירי כלל בהגבלת זמני הסעודות. וכדמשמע נמי ממ"ש אע"ג דלא סליק תכא כו' זה מורה באצבע דלא איירי כ"א בהפלגת והפסקת הסעודות לשלא יהיו נחשבים כסעודה אחת (ואף לשון הרשב"א ור"ן שהזכירו בשמו שאין חיוב הסעודות להיותן בשחרית ומנחה ע"כ יש לדחוק שאין כוונתם בזה כ"א לענין שאין חיוב להרחיק ולהפליג ביניהם שיהיה בשעות מחולקות כו' (וכדמשמע נמי מסיום לשונם אע"ג דלא מסלק התכא כו' כנ"ל) וכן נמי ע"כ לדחוק בכה"ג במה שכתבו דלפ"ז הא דאמרינן קערות כו' שחרית מדיחן לאכול במנחה לאו דוקא אלא אורחא דמלתא כו' היינו נמי רק לענין הא דמשמע שיש הרחקת והפלגת זמן בנתים זה לאו דוקא כו') אבל לענין קביעות זמני הסעודות י"ל דס"ל כרוב הפוסקים וקירוב הסעודות בהפסקת בהמ"ז משכחת לה בנמשכה סעודתו כו' כנ"ל בשם הרא"ש (וידעתי שזה דוחק בלשון הרשב"א ור"ן הנ"ל וכ"ש דלא משמע כן מלשון הב"י שכתב אחר דברי בה"ג אבל התוס' והרא"ש כו' וכן בדברי מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א דסימן רמ"ט (ד' כ"א.) נזכר שהתוספות ורא"ש וטוש"ע חלקו על בה"ג כו' מ"מ לפי הנ"ל שמתוך הסוגיא מוכרח דלא סני בחילוק סעודה אחת לב' קודם חצות למאן דאפשר עכ"פ. ההכרח מביא (והרשות נתונה) לומר שגם דעת בה"ג ככל הפוסקים ובדברי מוח"ז רבינו ז"ל קרוב לומר שט"ס מ"ש בה"ג וצ"ל רא"מ שהרי קאי התם אד' המ"א דרסי' תמ"ד שכתב בשם המרדכי וכל בו וב"ח די"א דיוצא בזה ובדברי פוסקים אלו לא נזכר כלל דברי בה"ג כ"א דברי הרא"ם:

ואי קשיא דאף אם נפשר דברי בה"ג כנ"ל לא הרווחנו כלום דאכתי קשה מאי פריך חמסרי הוויין וכן כל הסוגיא למה לא נחייבנו שימשיך סעודתו עד מנחה גדולה ולחלקה כו' בשלמא לולא דברי בה"ג י"ל דאין להקשות כן אההיא דתשובת הרא"ש דהמ"א תיקן זה במ"ש דלכתחילה אין להמשיך עד אחר חצות (מטעם תענית) כמ"ש רסי' רפ"ח (וז"ש השו"ע ס"ג אם נמשכה כו' לשון דיעבד) אבל דברי בה"ג כבר נתבאר דאיירי בלכתחילה כו' ולכאורה קשה כנ"ל (גם בלא"ה היא גופא קשיא איך יתיר בה"ג להמשיך סעודתו עד מ"ג לכתחילה נגד הירושלמי מפורשת שברסי' רפ"ח) אבל לא קשה מידי דלכאורה דברי המ"א הנ"ל אינם מובנים וכי לא משכחת לה שיתחיל קודם חצות וימשיך עד מ"ג ואז ליכא איסורא מההיא דרסי' רפ"ח. גם יש לדקדק למה לא כ"כ המ"א אדברי הרא"ש שבשו"ע ס"ג (וכן מוח"ז רבינו ז"ל) גם באמת הרי מבואר בטור וב"י שהרא"ש ורבותיו היו נוהגין כן איך שייך לומר שעשו דבר שאין לעשות לכתחילה אלא ע"כ שאין דברי המ"א אמורים כ"א גבי עני שאין לו כ"א מזון ב' סעודות דעלה קאי התם בריש הסימן דסעודות אלו (היינו כדי אכילת פרס הנזכר בכל מקום שהוא כ"ג או כ"ד ביצים (וכדאמר התם מככר בפונדיון כו') וסעודה כזו לא יתמהמה בה מקודם חצות עד מ"ג שהוא יותר מחצי שעה ולא משכחת שימשיך סעודתו עד זמן מנחה גדולה כ"א שיתחיל אחר חצות וזה אסור (ולשון המ"א שכתב אין להמשיך עד אחר חצות אינו מדוקדק כ"כ לכן מוח"ז רבינו ז"ל שינה הלשון וכתב אין להמתין כו' ע"ש) וכן במי שיש לו י"ד סעודות שבגמרא היינו נמי כסעודות אלו לכן א"ש הא דפרכינן חמסרי הוויין וכל הסוגי' דאין להמתין עד אחר חצות ולחלקם כו'. אבל הרא"ש ורבותיו וכן נמי בה"ג לפי הנ"ל מיירי בסתם סעודות שבת (ובפרט) בעשירים וגדולים שממשיכים בהם הרבה לפעמים ודאי משכחת לה שיתחיל קודם חצות וימשיך עד מנחה גדולה וזה ש"ד לכתחילה ומ"ש השו"ע אם נמשכה לשון דיעבד אפשר משום דבעי לסיים ע"ז ונכון הדבר דזה רק דיעבד אם נמשכה אז טוב יותר לחלק כו' גם אפשר בשכבר קידש וטעים מידי כו' משא"כ במי שאין לו כ"א מזון ב' סעודות או י"ד סעודות כו' גם בלא"ה משכחת לה במי שהאיחור עונג לו דרשאי לאחר לכתחילה כמ"ש רסי' רפ"ח ובגמרא פריך שפיר אהא דתנן סתמא מי שיש לו מזון י"ד סעודות כו' דמשמע דגם בסתם אדם לעולם די בי"ד סעודות כו'):

ומעתה עפי"ז יתוקן הדקדוק דלעיל מה שלא מצינו (לפה"נ) שיזווגו הפוסקים ד' בה"ג עם דבר הרא"מ ביחד. לפי שבאמת הם ענינים נפרדים ומר אמר חדא ומר אמר חדא (ואפשר דפליגי כו'). גם יתורץ דברי הר"ן מה שבפ' כ"כ הביא דברי בה"ג בלי חילוק ובפ"ק דפסחים בההיא דמשיירין מזון ב' סעודות סתם כפירש"י שם דלא סתרי אהדדי כלל ואפשר שיהיו דברי שניהם קיימים להלכה (וכדקיי"ל באמת דזמן סעודה ג' במנחה דוקא ומ"מ בנמשכה סעודתו עד מנחה גדולה מחלק הסעודה לכתחילה ולא אמרינן דהוי כסעודה אחת ומ"ש המ"א בשם מהרי"ל דיקום וילך וימתין מעט בנתים דאל"כ לא יצא י"ח דהוי כסעודה אחת לא קיי"ל הכי אלא רק טוב לעשות כן כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל והיינו לפי שכן מבואר מדברי הש"ל וב"ח שרמז המ"א עליהם. גם במהרי"ל ה' סוכה [שלפנינו) אין שם לשון זה דלא יצא י"ח כו'):

והנה כל הנ"ל אך למותר לנידון דידן. דאיך שיהי' דעת בה"ג ורא"מ אין נ"מ כלל בזה להלכה למעשה דודאי אין לנו לזוז מהסכמת הטוש"ע וכל האחרונים דזמן ס"ג במנחה דוקא לעיכובא ואפילו היכא דלא אפשר כלל בע"א (כשבת ע"פ) וכה"ג אין שום חיוב ומצוה כלל בחילוק סעודת שחרית קודם חצות (מעיקר הדין) וככל הנ"ל אלא שדרך אגב כתבתי הנלפע"ד בד' הבה"ג ורא"מ שלא יהי' קשה עליהם תלמוד ערוך דפ' כ"כ. ושממילא נשמע לפ"ז שגם המה לא פליגי על הלכה פסוקה דזמן קביעות ס"ג. רק שלהרא"מ היכא דלא אפשר כלל בע"א. יוצאים י"ח בחילוק סעודת שחרית (וכמ"ש הב"ח). ולבה"ג גם בזה י"ל דס"ל כרוב הפוסקים כו' (וכבר עלה ע"ד די"ל ג"כ לתרץ דברי בה"ג בגווני אחריני דפליג לגמרי אזמן קביעות ס"ג במנחה כמשמעות פשיטות דברי הרשב"א ור"ן ובפרט הב"י כו' ושמ"מ לא קשה הסוגיא דפ' כ"כ. בשנאמר א' מב' (או מג' פנים א' שלחלק כדי שביעה אחת לב' סעודות לא ס"ל כלל אי משום שיקלקל הסעודות שלא יהי' בכל א' לשביעה כמ"ש המ"א בשם ס"ח ולא ס"ל מ"ש המ"א דמ"מ כשיאכל שנית מיד ישבע כו' או משום דעכ"פ אין תועלת בזה מאחר שאינו מוסיף כלום על החול כו' כנ"ל אלא דאיהו מיירי דאחר שגמר סעודת שחרית ואכל כל צרכו מברך ברהמ"ז וחוזר ואוכל פת (כביצה) כו' ולפי"ז פריך שפיר בגמרא חמסרי הוויין דעכ"פ לא סגי בשיעור י"ד סעודות (מצומצמות) ושוב משום אורחא דמלתא נוכל לומר ג"כ שיטול עוד סעודה שלימה ממש. ע"ד שכתב הרשב"א כו' כנ"ל). והב' י"ל דס"ל דאף אם מחלק כדי שביעה אחת (מצומצמת) לב' סעודות נמנים ג"כ לשתים במספר סעודות ושייך שפיר קושיית הגמרא חמסרי הוויין כו' דכשמחלק הסעודה ואוכל ב' פעמים ממילא אוכל כב' שביעיות. אבל כ"ז אינו שוה לי כלל דהפן הא' למ"כ בהדיא בלשון הרשב"א ור"ן שכתב באמצע סעודתו כו'. והפן הב' אינו כלום דקושיית הגמרא אינו מצד הלשון שנק' י"ד סעודות ולא ט"ו אלא על הדין דמי שיש לו י"ד סעודות יטול מקופה ואמאי יחלק סעודה אחת לב' וכן מה זה שאמר שיאכל סעודת מ"ש בשבת יותר טוב שיחלק כו' וכן הא דמסיק עשה שבתך חול ולמה כו' וסברא ג' הנ"ל אין זה סברא כלל דתרתי כריסי לית לי' כמ"ש הרא"ש בתשובה שם. ועל הכל קשה דא"כ גם הא דמשיירין מזון ב' סעודות בי"ד שחל בשבת ג"כ לא יתפרש פי' הרא"ם דא"כ תלתא הוויין. ע"ד דאמרינן חמסרי הוויין לכל הפירושים הנ"ל. אלא יהי' ההכרח לפרש התם ע"ד פירש"י וש"פ. וא"כ שוב ממילא מהתם שמעינן דאין לעשות ס"ג בבוקר לעיכובא כו'. ואין להאריך יותר מאחר דלדינא לנידון דידן אין נ"מ כלל מזה כו':

סוף דבר הכל נשמע דאין מקום ואין נכון כלל אשר מכח דברי המ"א (ממשמעות דברי הרא"ש) האמורים גבי סעודת ליל שבת נדחה או נטיל ספק וגמגום בהלכה קבועה האמורה גבי סעודה ג' בטוש"ע. והסכמת כל האחרונים (והמ"א גופא כו'). ויש לה יסוד והכרח בתלמוד ערוך לרוה"פ הראשונים עכ"פ (או כולם כו' לפי הנ"ל). אלא אם הדמיון ברור ומוכרח הי' ראוי להטיל ספק בדינו של המ"א דגבי סעודת ליל שבת או לטרוח ליישב דבריו ואף בדוחק או להוציאו ממשמעותו כו' בענין שלא יהי' קשה עליו מהמפורש וקבוע גבי סעודה ג' הנ"ל ואין זה שייך לענין שאלתנו כו' ומ"מ אגב ראוי לעיין בזה מעט. והנה מה שנאמר מדברי כת"ר שלולא דברי המ"א ברע"ד הוי פשיטא לי' למר מכח משמעות דברי הרא"ש דאף בטענה כו' דהן דוחין זמן הסעודה (דליל שבת) אלא שהמ"א החמיר עלינו היכא דליכא אונס כלל לבבי לא כן ידמה. אלא דאלמלא דברי המ"א הי' נראה לפע"ד דליכא שום משמעות מדברי הרא"ש. והוא דאופן המשמעות מדברי הרא"ש נראה שתופס כת"ר עד"ז. דמדכתב אם היו רוצים לאכול בלא נר היו יכולים לקדש הרי משמע דס"ל שהדבר תלוי ברצונם. והיינו דלא ס"ל מ"ש התוס' בפ"ב דשבת (כ"ה ב') דחובה הוא שיסעוד במקום הנר אלא דרשות גמור הוא ועכ"ז לא הקפיד רבה על מה שלא יאכלו סעודת ליל שבת שיוכלו לקיימה למחר הרי שאף דהעדר הנר אין בו שום טעם מספיק שלא לאכול שהרי רשות הוא. מ"מ יוכלו לדחות הסעודה וא"כ ה"ה גם במקום שיש נר יוכל לדחות הסעודה באיזה טענה כ"ד. ואני תמה אם הא דיתעקר שרגא אין בו שום טעם לשלא יאכלו עפ"י דין כ"א תלוי ברצונם ורשותם. א"כ אף אי מצד עצם הסעודה נאמן דאין שום קביעות זמן ע"ז מדינא ויוכל לדחותה. מ"מ הרי מצד הקידוש ממילא יחול עליהם החיוב לסעוד בחושך בלילה גם אם יתעקר שרגא וא"כ למה הצריכה רבה לטעום מידי ומה טעם יש במה שא' דלמא מתעקר שרגא מה בכך מאחר דעפ"י דין אין הנר מעלה ומוריד לסעודה ודאי לא יבטלו הקידוש חנם ומסתמא יקדשו ויאכלו בחושך כו' ועוד קשה בעיני לומר דלהרא"ש אין שום חיוב לאכול במקום הנר ולא בחושך מצד הדין ולהמציא מכאן פלוגתא חדשה לומר דפליג על התוס' (ומרדכי וש"פ) דפ"ב דשבת הנ"ל. שלא נזכר בשום פוסק. ולא נכון כלל להמציא פלוגתו' חדשות אשר לא שערום הראשונים. גם מה דמשמע מד' כת"ר שד' התוס' הנ"ל במחלוקת שנוי' וכאלו כבר יש בזה פלוגתא קדומה כעת לא מצאתי שום פוסק (מהמפורסמים) שיחלוק ע"ז ואם כוונתו על אותן המתירים לאכול בחצר (בססי' רע"ג) הרי כבר כ' הכל בו בשם הר"פ הובא כו' שם דהיינו דוקא כשאוכלים מבע"י (לאור היום) כו' וכ"ה בהגהת הר"פ שבתשב"ץ סי' ג'. וכן מבואר בלשון מהר"מ (עצמו) שבמרדכי פ' ב"מ שם. ובכה"ג י"ל שגם להתוס' מותר שהרי לא אתמר עלה כ"א משום עונג שבת כו' וכ"כ בהדיא בש"ג שכ"מ בתוס' ור"ש אבל שיהי' רשות מדינא לאכול בחושך ולא אצל הנר ליכא למ"ד ולפע"ד וממקומו מוכרע מתלמוד ערוך מהא דרב הונא איתעקרא לי' שרגא אחר הקידוש ועייל לי' בגננא דרבה כו' ואי רשות לא ה"ל לקדש ב"פ חנם. ועמ"א סי' רמ"ג סק"ה ומוח"ז רבינו ז"ל שם דהטעם הא דשואל על הפתחים בשביל הנר הוא רק כדי לאכול לאורה כו' ע"ש) וכן נראה לפע"ד דודאי גם הרא"ש אינו חולק ע"ז כלל אלא דבאמת ודאי ז"א כ"א היכא שיש נר במק"א דאם מחוייב לאכול שם ולא במק"א בחושך. אבל אם אין לו נר כלל פשיטא שאינו מחוייב להתענות מחמת זה לכ"ע. (עמ"א סי' רס"ג סק"ד ומוח"ז רבינו ז"ל שם דפת קודם לנר כו' א"כ אוכל בחושך) וכן להיפך נמי אם מצטער לאכול בחושך ונוח לו יותר שלא לאכול בחושך ודאי ג"כ אינו מחוייב לאכול בצער כו' וכמ"ש רסי' רפ"ח (דסעודות שבת לעונג ניתנו כו') א"כ הרי הדבר תלוי אז לפי טבע האיש ורעבתנותו באותה שעה שאם נוח לו יותר לאכול בחושך ודאי לא פקע ממנו החיוב לאכול לכבוד שבת ואם יותר נוח לו שלא לאכול ודאי אין לו להצטער ולאכול כו' וזו היא כמו כוונת הרא"ש במה שתלה הדבר ברצוי דאין הכוונה לומר דאין שום נ"מ וקפידא בזה מדינא אלא שהדין והחיוב תלוי ברצונו וחפצו. ר"ל לפ"מ שהוא אדם באותה שעה אם רצוי ומקובל עליו לאכול בחושך אם לאו כך חובתו לעשות דוגמא לדבר במשנה ד' פ"ו דברכות וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה שאין הכוונה לומר שהיא רשות ואין קפידא כלל. אלא שהדין והחיוב במה שרצוי וחביב עליו וכדאיתא בגמ' שם (ד' מ"א) רבנן סברי חביב עדיף ע"ש בפירש"י וכן עד"ז כוונת הרא"ש מה דמשמע שתלה הדבר ברצוי היינו לפי הנראה להאדם כך הדין והחיוב. (וע' ש"ל סי' י"ח הביא בשם רה"ג מעין פי' הרא"ש ושם הלשון מתוקן קצת יותר וז"ל שמא לא תתיישב על דעתכם לקבוע סעודה בחושך כו' אבל אי דעתו מיושבת לאכול בחושך כו' הרי שתלה הדבר באיכות קבל' והתיישבות על הדעת האכילה בחושך. וזהו ג"כ כוונת לשון רצון שברא"ש ובזה תלוי הדין והחיוב. ע"ד ההיא דברכות הנ"ל) ועפי"ז ממילא מובן שאין שום ראי' ממ"ש הרא"ש שלא הקפיד רבה על מה שלא יאכלו כו' דוודאי אף אי זמן הסעודה קבועה לעיכובא מ"מ אם לא יהי' רצוי ומקובל עליהם לאכול בחושך ודאי שפיר יהי' הדין נותן עליהם שלא לאכול:

שוב מצאתי דאתי לידי בפסקי מהרא"י סימן קנ"ח ובתה"ד סי' צ"ג הביא ההיא דמתעקר' לכו שרגא כו' ומה שכתבו התוס' והרא"ש ע"ז (דמה שלא הקפיד רבה על הסעודה כו' כנ"ל) והוכיח מזה דאין סעודה בלא נר. דאל"כ למה לא יאכלו ויעשו קידוש בלא נר כו' (ובתה"ד הלשון צריך תיקון ע"ש) והיינו כנ"ל וכן הביא הראי' ע"ז מהא דרב הונא איתעקרא לי' שרגא ועייל לי' לבי גננא דרבה ברי' כו' ומכח זה פסק למעלה במי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת דמותר לאכול בבית כו' והובא להלכה פסוקה בסי' תר"מ ס"ד בהגהה ואף שבכל דבריו שם בתה"ד ובפסקיו נקט הכל לשון אין דרך ואין רגילות כו' ולא נקט שיש חיוב לאכול בשבת במקום הנר ולא בחושך (וכמ"ש התוספות בפ' ב"מ הנ"ל) היינו דמשום דמצד חיוב זה אינו מספיק לדחות ולבטל מ"ע דאורייתא דסוכה אלא רק מכח דמצטער פטור מסוכה (מגזה"כ דתשבו כעין תדורו כו') אבל מ"מ ממילא נלמד ג"כ וודאי לענין שבת לדינא כיון דחשיב מצטער כו'. ועכ"פ מכ"ז נראה ומובן דהאכילה בחושך בשבת לא טענה כ"ד הוא ושאין ללמוד מדברי התוספות והרא"ש הנ"ל לדחות זמן סעודת ליל שבת בכל טענה כ"ד (כדרך שודאי אין ללמוד מד' מהרא"י הנ"ל לדחות ולבטל המ"ע דסוכה בטענה כ"ד). אמנם מעתה גם דברי המ"א שכ' עפ"י ד' הרא"ש להקל לדחות הסעודה למחר במקצת אונס צע"ג. (גם מצד עצמו בלבד שקשה ע"ז מזמן הס"ג ככל שנתבאר) דודאי האכילה בחושך בשבת חשיבא אונס גמור (במי שאין דעתו מתיישבת בזה ומצטער כו') שהרי פטור מדין גמור (וכמעט אסור:

ע' מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ברסי' רפ"ח. ותו שבמשמעות פשט ד' המ"א מורים שמכח ד' הרא"ש (עצמו) הוי משמע לי' להקל אף בלי שום אונס כלל (ואפי' בלא טענה כו') אלא דלבסוף מסיק דמ"מ יש להחמיר דהא אפי' מבע"י כו' כמ"ש סי' רמ"ט אלא דאין חובה כ"כ ואם יש קצת כו' מכלל דמעיקרא הוי ס"ד להקל גם בלי שום אונס כלל ולפי"ז אין שום קביעות זמן להסעודות גם לכתחילה ולא ניתן כלל להאמר כן:

נחמיה בירך

(לסימן רצ"ב)

צ"ע מאין הרגילים שנוהגין במנחה דשבת ותענית וכה"ג לומר הקדיש קודם שמכניסין הס"ת להיכל (ומה גם אחר שמתחילין תפלת י"ח). דפשטות הלשון שבמ"א ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' רצ"ב דא"א קדיש אחר קה"ת כו' משמע דק' זה בטל לגמרי והקדיש שקודם י"ח נשאר במקומו ממש כמו בשאר פעמים שאו' אותו סמוך לי"ח ממש. ומ"ש המ"א בשם לקוטי הפרדס שהקדיש שלפני י"ח קאי אקריאה (ומוח"ז רבינו השמיט זה) היינו משום דבלא זה א"א לומר קדיש בלי פסוקים קודם אבל מ"מ עיקר התקנה בשביל השו"ע. דלעולם אין מתחילין שו"ע בלא קדיש לפנים כדמסיק המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל בשם מהר"מ לכן יש להסמיכו לי"ח כ"מ דאפשר וביותר מבואר כן בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' נ"ה סס"ד ע"ש וכ"מ בפ"מ כאן ובס' ח"א כל"א סל"ו ובסידור רי"ע ז"ל מבואר בהדיא שאומר הקדיש אחר שמכניסין הס"ת להיכל וכ"ה בהדי' בלבוש סי' תצ"ב גבי תענית במנחה וה"ה בשבת. וכן בדין מסברא שהרי גם בקדיש שבין פסוד"ז לברכו דוודאי קאי (גם) אפסוד"ז כמ"ש בכ"ד. ומ"מ מבואר בסי' נ"ד בהגהה ובד"מ בשם תשובת הגאונים שיותר טוב להפסיק בין ישתבח לקדיש מבין קדיש לברכו (ולפי הס"ד שבד"מ הוי ס"ל שהקדיש לא קאי כ"א אפסוד"ז כו' ע"ש בהדיא) וכש"כ הכא שנראה דעיקרו (רק) אשו"ע. וודאי יותר טוב שיהי' הפסק ההכנסה קודם הקדיש. ועוד הרי בשחרית שבת ג"כ מפסיקים בהכנסת ס"ת בין אשרי לקדיש (ולכאורה באמת התם צ"ע למה אין מכניסין קודם אשרי) ועוד דכאן י"ל דאין ההכנסה חשובה הפסק כלל בין הקריאה לקדיש דסיומא אריכתא היא כמ"ש המ"א בשם הלק"פ (ומ"ש עד שיגלול כו' י"ל דכוונתו על ההכנסה דאטו כי רוכלא כו'):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה