אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן י

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן י

סימן ט

(לסי' ז')

צהלות הברכה ונילת השלום לכ"ק אאמו"ר הרב הגאון הגדול סיני ועו"ה. נר אלקים חסיד ועניו מפורסם כו' מוה' נחמי' נ"י:

תורה אבקש מפיהו בדבר שעשיתי אאפטור על היד במקום הנחת תפילין והמ"א בסי' כ"ז סק"ו פסק שמותר להניח על הסמרטוטין מטעם בגד אחר ע"ג. אך כתב בסק"ח בשם י"א דא"נ לברך מטעם חציצה ונסתפק לי בדבריו דלכאור' בכה"ג ליכא חציצה דכתבו התוס' בפ' לוה"ג (ל"ז.) ד"ה לקיח'. בתחלת דבריה'. דבדבר הכרוך ביד לא שייך חציצה ולא דמי ליששכר דפרש"י משום חציצה דגמי כרך בידו התם משום בזיון קדשים כו'. ואף דהתם חזרו וטרחו בתירוצים אחרים אבל הרי מבואר שם טעם החזרה. דהסודר לא בטל להיד כדמייתי ראי' ממה דדחי תלמוד' ביומא (נ"ח.) מזרק לתוך מזרק מרגל חבירו דלא מבטל עי"ש וא"כ מוכח להדי' דהיכי דבטל ליכא חציצה בכרך בידו ובנד"ד דהסמרטוטין בטל להיד דלא יכול להסיר ליכא חציצה:

ובר מן דין נראה די"ל דגם במסקנ' לא נדו התוס' מסברא הראשונה הנ"ל דהרי גם מתחי' שנדו התוס' מסבר' הראשונה משום הדיחוי מאזוב לא נסתר בזה כלל בעצם הסבר' דכרך ביד לא שייך חציצה דהרי עיקר הסתיר' והקושי' מאזוב רק על אגד בלולב דא' משום חציצה (דאפי' לרבא רק משום דננאותו אינו חוצץ) אבל בסודר הכרוך ביד אין מאזוב להוכיח להיפוך ועדיין יש לקיים דליכא חציצה אלא שממילא מוכח דאין לחלק והדק"ל מ"ש הא מהא אבל אין סתיר' מזה להיפוך ג"כ וא"כ ממה שהביאו מיומא הנ"ל לדחות תירוץ הב' שם. דהיכי דבטל ליכא חציצה משם יש להוכיח כסברא הראשונה דר"ל דדחי מרגל חבירו היינו דוקא רגל דיש דעת חבירו ובודאי אינו מבטל כדמ' מרש"י שם (וה"נ ע"ג כלי ברור לנו שודאי אינו מבטל דנתקלים בו כמ"ש התוס' בשבת צ"ג ד"ה ויכול) משא"כ מזרק דתלוי בדעתו ותלינן דמסתמ' מבטל דאל"כ למה עושה זאת וסמכי' על סתמ' דמבטל וליכ' חציצה ועכ"פ יש לומר דבמזרק ספק כיון דאין זה רק סתמ' וע"כ ספק ול"ד לרגל דודאי אינו מבטל וליכ' ספק אבל יובן עכ"פ דהיכי שבודאי ברור לנו שמבטל ליכ' חציצה כלל ומעתה לא נשאר בספק רק במזרק דאין בזה הקולא והסבר' דכרך ביד אבל בסודר דכרך ביד דקיל בזה דבכה"ג ל"ש חציצה והיינו דסמכי' בזה גם על סתמ' דמילת' שמסתמ' מבטל (ול"ד לרגל דודאי אינו מבטל) והשת' ליכ' לדחות מאזוב. דמיירי באזוב שכרך במתכוין לשם כך כדי להאריכו ומוכרח הוא לזה דבלא"ה א"א להגיעו למים וע"כ פשוט וברור שודאי מבטל דוגמ' דאמרו בזבחי' (כ"ד.) גבי אבן דודאי דעתו לחברה עי"ש ולכן ליכ' חציצה אפי' כרך באזוב דבכה"ג שפיר מוכח מהא דיומא דליכ' חציצה כנ"ל. ול"ד לאגד דלולב דס"ל כמ"ד לולב א"צ אגד ויכול להחזיק הד' מינים בידו בלא אגד (וכמשי"ת לקמן אי"ה) ועכ"פ אינו מוכרח לזה כמו באזוב ואין בזה הודאי שדעתו לבטל אבל בכרך ביד דאיכ' הסבר' דבכה"ג ל"ש חציצה סמכי' על סתמ' שמבטל ולא נסתר כלל מאזוב סברתם הראשונה ומה גם דיש לומר דמזרק דומה יותר לכרך ביד. דנותן מזרק העליון לתוך החיצון ומקבל העליון ע"י החיצון שבידו והוי ככרך ביד וכיון דלא נשאר בלשון תיקו וספק י"ל דהכי קיי"ל וכ"ש למ"ש הכ"מ בה' בהמ"ק פ"ה הי"ט גבי אבן שנדלדלה דאין זה רק לענין לכתחי' אבל לא לענין דיעבד דכיון דלא איפשיט אין לפסול מספק עי"ש וא"כ כ"ש הכא בסודר דבטל וליכ' חציצה וא"ל דבמזרק דהוי מין במינו בטל משא"כ סודר ויד (ולולב) דמין באינו מינו דלא בטל ז"א דהרי התוס' בשבת הנ"ל כתבו בהדי' דסיב במזרק דאינו מינו נמי בטלי' עיי"ש:

וביותר נפלאות בעיני מה זה מקום דיחוי כלל מהא דאזוב לתחילת דבריה'. דבאזוב הרי מיירי שאוחז בחוט למעלה שלא במקום חיבורו לאזוב והוי בית יד ממש. וא"כ שפיר יש לחלק באזוב דמיירי בבית יד ע"כ ליכא בכלחציצה גווני אפי' בכרך באזוב. משא"כ באגד דלולב דמיירי שאוחז במקום חיבורו ללולב ע"כ קא' רבה דיש חציצה ובסודר דכרך ביד קיל בזה דלא שייך חציצה אפי' שאוחז בעצם הלולב. וכתחילת דבריהם ושום דיחוי מעיקר' לית' כלל מאזוב. דע"כ מייתי עלה מאזוב. דלרבה הי' לומר גם בבית יד איכ' עכ"פ משום לקיח' ע"י ד"א אף דמודה דליכ' חציצה. וכמו בכרך ביד. ולפי"ז יש לתמוה על התוס' שגם במסקנ' למה הוצרכו לאוקמי בגווני דחיק' דבסודר מיירי נמי שעשה כעין בית יד שזה דוחק גדול בלשון הגמ':

תיפוק לי' דבלא"ה שפיר יש לחלק כנ"ל וא"ל משום רבא איצטרכ' לי' דהביא ראי' מאזוב לכרך ביד. דיש לומר דל"ד דאזוב דמיירי בבית יד הוי לקיח' תמה משא"כ בכרך ביד. לכן מוקי דה"נ מיירי כעין בית יד. אבל נרא' דז"א חדא דהתוס' עיקר' לפרושי מילת' דרבה אתא דמחלק בסודר מאגד דלולב. ובזה הכל ניח' כסבר' הראשונה כנ"ל ומשום הא דאזוב דקשה לרבא הי' להתוס' לאקשויי ונתרוצי במילת' באפי נפשי' ולא לעשות עירובי פרשיות ועוד דלפי הנ"ל גם לרבא ניח' דנרא' פשוט דהחילוק שביניהם וסברתם דפליגי דרבה ס"ל דאפי' במקום דליכא חציצה עכ"פ ס"ל דיש משום לקיח' ע"י ד"א דהרי הוא לוקח בד"א ואינו אוחז בידו ממש וכיון דחזינן בכרך ביד דס"ל דליכ' חציצה עכ"פ ס"ל דיש משום לקיח' ע"י ד"א א"כ בהכרח צ"ל דה"נ ס"ל גם בבית יד ממש דאין סברא לחלק ביניהם לדידי' וכמ"ש גם התוס' בהדי' דלרבה גם בבית יד ממש יש משום לקיח' ע"י ד"א ע"ש. ורבא ס"ל דכל מקום דליכא חציצה חשבינן לי' כאוחז בידו ממש וממילא הוי לקיח' תמה וממילא ה"נ ס"ל גם בכרך ביד ובין לרבה ובין לרבא שניהם דומים זה לזה ממש לכל מר כדאית לי' (וזה מוכח נמי ממה דבעי התוס' שם לאוקמי הסברא דכרך ביד ל"ש חציצה גם לרבא והא דגבי יששכר שכרך ידו כו' כתבו א"נ דל טעמי' דחציצה נענש משום בזיון קדשים. ואם לרבא גם בכרך ביד דליכא חציצה יש משום לקיחה ע"י ד"א. א"כ יותר ה"ל להתוס' לתרץ א"נ דל טעמי' דחציצה נענש משום לקיחה ע"י ד"א א"ו דלרבא ליכא למימר כן דלדידיה כל מקום דליכא חציצה כמו בכרך ביד ממילא הוי נמי לקיחה תמה ולרבה באמת י"ל ביששכר דנענש משום לקיחה ע"י ד"א. ולכן התוס' כ' זה רק לרבא) ולכן מייתי רבא ראי' מאזוב לדחות עיקר סברת רבה דהיכא דליכא חציצה עכ"פ איכא משום לקיחה ע"י ד"א. והא חזינן מאזוב דאינו כן וה"נ בכרך ביד כיון דלשניהם דא ודא אחת היא כנ"ל ושפיר מייתי ראיה מזה על זה ולא היה צריך להתוס' במסקנ' לדחוק ולצאת מפשטות לשון הגמ' וצ"ע לכאור':

גם על תירוץ הב' שם דמחלק בין אגד הצריך ללולב שיש חציצה לאין צריך דליכא חציצה. הוא תמוה לכאורה דמאיזו טעם היה להתוס' הס"ד לומר כן גם. יתחייב בלי שום ראיה ובפשיטות כ"כ דסברת הפשיטות הוא בודאי להיפוך בכ"מ דבצריך דשייך ביטול ליכא חציצה משא"כ באין צריך וכמ"ש הט"ז בסי' צ' סק"ה לבאר כוונת התוס' גופ' בברכות (ה'.) לחלק תיב' וארון בבהכנ"ס שהם לצורך התפלה בבהכנ"ס בטל לבהכנ"ס וליכא חציצה משא"כ מטה כו' עי"ש. ועוד הלא עיקר כוונת התוס' להביא ראי' דבאינו צריך איכא חציצה א"כ למה הוצרכו להביא כלל האיבעיא דיומא גבי מזרק תיפוק ליה להביא רק ממתני' דזבחים הא דרגל חבירו לחוד דמשם לחוד מוכח שפיר דבאינו צריך כמו רגל יש חציצה וגם מ"ש דכ"ש הוא כו' אינו מובן מאין מוכח משם דבזה דסודר יהיה כ"ש כו':

והנה ראיתי בס' כפות תמרים בסוכה שם שהקשה ג"כ על ד' התוס' דמהא דאזוב דנסתר תירוץ הב' הנ"ל דבאזוב מיירי ג"כ בצריך דהיה קצר וצריך להאריכו כו' ודומה לאגד שלא יתפרדו המינים וקיי"ל באזוב דליכא חציצה. ותירץ דבאזוב החוט שאינו לעיקר הכשר מצותו כלל לא מקרי צריך. ור"ל דהוא רק לצורך עצמו שאינו יכול להגיע למים ויכול לחתוך פי השפופרת כו' ע"ש. ונפלאתי ע"ז דאדרב' לפי"ז יהי' התמי' יותר מקויימת. דלפי"ז כ"ש באגד דלולב לא מיקרי צורך המצוה דהא ס"ל כמ"ד לולב א"צ אגד כפרש"י שם וא"כ אין האגד לצורך המצוה כלל ומוכשר למצותו בלא אגד לגמרי דיכול להחזיק הד' מינים בידו ולא יתפרדו דהחוש לא יוכחש דלענין גוף צורך המצוה שלא יתפרדו המיני' לחברם בהחזקת כח היד יותר חזק וכמו שיחברם ע"י ד"א דאגד. רק שע"י אגד נקל לעצמו לבלתי תת כחו לזה משא"כ בידו צריך להוסיף כחו ואונו לזה וא"כ הוא לצורך עצמו בלבד ולא לצורך המצוה כלל ודומה זה ממש לסברתו באזוב דיכול לחתוך פי השפופרת וה"נ האגד אינו לצורך המצוה דיכול להחזיק בידו ג"כ לכה"פ כו' ע"י אגד. ונשאר הקושי' יותר חזקה דמאזוב מוכח דבצורך כזה ליכא חציצה. ונראה לפענ"ד לפרש דיש לומר דכוונת התוס' לחלק באופן הצריך. והוא בהיפוך מדבריו דבאזוב הרי מוכרח הוא לעשות איזו תיקון עכ"פ כדי שיהיה יכול לקיים המצוה או לחתוך פי השפופרת וכה"ג עכ"פ הוא מוכרח לאיזו תיקון כדי שיהי' ביכולתו לקיים המצוה דבלא שום תיקון אין שום מקום כלל שיהיה ביכולתו לקיים המצוה וא"כ אף דהאזוב מצד עצמו מוכשר למצותו. עכ"פ התיקון שעושה מיקרי צורך להמצוה ממש משא"כ באגד דלולב שלא יתפרדו המיני' הוא רק צורך עצמו בלחוד דאין בזה שום צורך להמצוה כלל דגם בלי שום תיקון נגמרי יכול להחזיק בידו כנ"ל ע"כ צורך עצמו שלא מענין המצוה לגמרי אופן צריך כזה הוא חסרון והוי חציצה משא"כ סודר ביד דלא בעי לולב ור"ל דאין בזה שום צורך גם לעצמו כלל א"כ אף דאינו גם לצורך המצוה ג"כ אבל כיון שאין בו גם צורך עצמו שלא מענין המצוה חשבינן לי' כאלו אינו וכלית' דמי ואינו חוצץ דוגמ' דהוי ס"ד בגמ' דזבחים (י"ח) גבי בגדים מרושלין יתר כמאן דלית' דמי ואח"כ חזרו התוס' מזה דהדין הוא להיפוך. דבצריך אפי' רק לעצמו ליכא חציצה ובלא צריך כלל גם לעצמו כ"ש דהוי חציצה וזהו הוכיחו מהא דיומא דהתם במזרק לתוך מזרק הספק הי' דכיון שאינו לצורך סיוע:

המצוה כפי' התוס' שם דמיירי שאוחז למטה בשוליו עי"ש. או דילמא כיון דעכ"פ זה לצורך עצמו בודאי דעושה כן במתכוין לשם כך מסתמ' יש לו צורך בזה ולא הוי חציצה. ובעי למיפשט מרגל חבירו דג"כ מיירי בכה"ג. ודחי רגל חבירו דלא מבטל ור"ל דרגל גרוע יותר דאפי' נא' שיש לו צורך עצמו ג"כ לא מהני. כיון דחבירו ודאי ברור שלא מבטל ע"כ נשאר כמו בלי שום צורך כלל. וא"כ סודר דמיירי נמי שאינו כורך על היד במתכוין דפרש"י בסודר שבין כתפיו עי"ש ולכאור' למה פי' כן רש"י ומאי נ"מ בזה אלא נרא' דר"ל שאינו עושה כן במתכוין רק שאוחז בסודר שגבי היד שהוא לבוש בו ממילא בלי שום כוונה ובלי שום צורך וא"כ יש לדמות לרגל דלא מבטל ולא למזרק (דמיירי שעושה במתכוין). וא"כ אחר ההנחה של הך תירוצא דנחליט באגד דאפי' שיש בו צורך עצמו דשייך בזה ביטול כנ"ל אעפ"כ נא' דהוי חציצה כיון שאינו לצורך המצוה כנ"ל א"כ כ"ש באינו צריך כלל גם לעצמו דלא שייך ביטול ויותר גרוע פשיט' דהוי חציצה וניח' דקא' כ"ש כו'. ולפי שהקושי' על סודר מהא דרגל הוא דוקא אחר הקושי' על אגד דלולב מהא דמזרק כנ"ל לכן הוצרך התוס' להביא ממזרק ומרגל. וא"ש:

ומעתה דשפיר חזרו מתירוץ הב'. ולא סמכו רק על מה שתירצו במסקנ' דבאזוב מיירי בבית יד. ודאי יהיה קשה טוב' דלפי"ז למה נדו מתחילת דבריהם. דכלום חסר עתה סברא הראשונה דבדבר הכרוך ביד לא שייך חציצה. דעתה שום סתיר' ליכ' בזה דמאזוב שהי' הקושי' על אגד דלולב הרי ל"ד דבאזוב מיירי בבית יד ובאגד מיירי בחיבורו בלולב. ובסודר הכרוך ביד אף במקום חיבורו ללולב לא שייך חציצה כנ"ל וגם מרגל חבירו דהיכי דליכא צורך כלל יש חציצה מזה הי' הסתיר' על כרך ביד רק לפי תירוץ הב' אבל אין סתיר' מזה לתחילת דבריה' דבאמת ר"ל בסברא זו דבכרך ביד ל"ש חציצה אפי' בלי שום צורך כלל ואחר שחזרו מתירוץ ב' הלא נשאר סברא הראשונה טוב' כיון שמאזוב ליכא סתיר' כלל וא"כ קשה ממילא למה מוקי גם בלולב מיירי בבית יד דלרבה עכ"פ ודאי לא צריך לזה וכנ"ל ולכן נראה דיש לומר דבאמת אחר שחזרו התוס' מתירוץ הב' כוונתם להשאר בהא דסודר על סברתם הראשונה. והא דפירשו בסודר כמין בית יד לא קאי כלל על כרך ביד. אלא מילת' באפי נפשי' היא וקאי על כורך סודר בלולב כעין בית יד בלא אגד כמ"ש כן הב"ח בסי' תרנ"א להדי' עי"ש. ונרא' דלמד כן הב"ח משום דמהא דמזרק יהי' עדיין קשה על אגד דלולב דבשניהם עושה במתכוין לצורך עצמו ושייך כנ"ל ולכן פי' כוונת התוס' לחלק דבמזרק צורך עצמו הוא כדי לסייעו בקבלת המזרק. משא"כ באגד שאוגדו כדי שלא יתפרדו המיני'. ר"ל שיהי' נקל לעצמו בהחזקה כנ"ל אבל אין זה מסייעו בקבלת הלולב ע"כ חוצץ ולכן הוצרך לפרש שכוונת התוס' באמרו שעשה כמין בית יד ר"ל לאשמעינן דגם כשכורך סודר על הלולב בלא אגד כעין בית יד דאפי' שהוא במקום חיבורו ללולב מעט. דינו כבית יד ממש משום דאז מסייעו ללקיחת הלולב כמו במזרק ממש. ולאו בית יד ממש קא'. רק לשלול אגד בלולב דלא מהני כנ"ל ועי"ש בדבריו שמובן ככל הנ"ל אבל לא קאי זה על סודר דגמ' שם אלא באפי נפשי' קא' התוס' ולכן מסיק אבל בכורך סודר על היד דליכא חציצה אפי' דאין הסודר מסייעו כו' עי"ש והיינו טעמו ככל הנ"ל דמצד סבר' הראשונה לא שייך חציצה ר"ל אפי' בלי שום צורך כלל וליכ' שום סתיר' על סברא הראשונה וכנ"ל:

אמנם אף שנא' דבמסקנ' חזרו מסברא הראשונה. עכ"פ מבואר שהוא מטעם דמיירי באינו צריך ולכן לא בטל והוי חציצה מוכח להדי' דבצריך ואיכא ביטול ליכא חציצה ועכ"פ בכרך ביד לכל הסברות שם. ונראה דבכה"ג מיירי הר"ן שכ' המ"א בשמו בסי' תרנ"א סק"ו דס"ל דבכרך ביד יצא וליכא חציצה וכ' הטעם דבטל לידו עי"ש וזהו ההיפוך ממסקנת התוס' ויש לומר דכוונתו דהר"ן מיירי בגוונא דצריך. ואז באמת בכה"ג גם להתוס' כן. וזהו דכ' טעם דבטל דבצריך שייך הסברא דבכל כנ"ל (לבד דיותר יש לומר דמזה מוכח דמפרש כסבר' הראשונה דתוס'). ולכן גם בנד"ד דהסמרטוטין צריך להיד ושפיר בטל דאינו יכול להסיר וליכא חציצה ובהדי' מצינו בכה"ג בנט"י ברעי' שעל המכה ואינו יכול להסיר דבטל להיד וליכא חציצה (וע' ט"ז סי' קס"א סק"ד ומ"א סי' קס"ב סקי"ח ושו"ע אא"ז רבינו ז"ל שם סקט"ו) ובאמת גם ביששכר דכתבו הטעם דנענש משום בזיון כו' משמע דאי משום מכה לא הי' נענש וה"נ דכוותי' בנד"ד ועוד דלכאור' ראי' מזבחי' (י"ט) כהן שלקה באצבע כורך גמי ומפקינן אף חציצה ליכא מהא דא' שם ופליגא דרבא דפחות מג' על ג' אין חוצצת. וכן פי' הראב"ד פ"י מהכ"מ עי"ש. ונראה דיש לומר דטעמו של הראב"ד דכיון דמיירי בלקה ואיכ' מכה וצריך להגמי ע"כ בטל להיד וליכא חציצה כנ"ל דגם ביששכר יש לומר דבכה"ג לא הוי חציצה כנ"ל. מכל זה הי' נרא' לכאורה דיש להחליט דהי"א שבמ"א לאו למעשה איתמר.

מיהו אף להי"א שבמ"א. אך בנד"ד יש לומר מטעם אחר דצריך לברך דכיון דרוב התפילין על הבשר ומיעוט על הסמרטוטין אפשר דבכה"ג גם להי"א ליכא חציצה וצריך לברך. וכמו בכ"מ דאזלינן בתר רוב ולכאור' ראי' לזה מזבחי' (כ"ד) רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה כו' רואין כל שאלו ינטל הכלי כו' יכול לעמוד כו' עבודתו כשרה כו' והיינו דאין חוששין משום חציצה שעל מקום המיעוט וכ"כ רמ"א בשם האגודה סי' תרנ"א סק"ז דאין להסיר הטבעת הואיל ואין כל היד מכוסה עי"ש. והב"ח והט"ז תמהו עליו מ"ש מאגד שעל הלולב דאפי' מיעוט מעכב והט"ז סק"ז הוסיף לתמוה דהתוס' שם (ד"ה כי) כתבו ואע"ג דה"נ הוי חוצץ לאגד ומקצת בלא חציצה וקא קפיד רבה כו' עי"ש. ולא הבנתי הקושי' מעיקר'. דאדרב' כיון דמדקדק התוס' בלשונו ומקצת בלא חציצה משמע להדי' דרק על מקצת בלא חציצה קפיד רבה (והיינו כיון דרוב בחציצה ואזלינן בתר רוב) אבל להיפוך מקצת בחציצה ורוב בלא חציצה משמע דגם רבה לא הי' מקפיד (כמו התם גבי בהמה מבכרת דמשמע נמי דבהיפוך אם הי' רוב רחם בלא חציצה ומקצת בחציצה (אפי' בא"א לצמצם) לא הי' פריך הגמ' בבכורו' (ט') משום חציצה כלל). א"כ פשוט דיש לומר דזהו החילוק מאגד דלולב דהתם מיירי דרק מקצת בלא חציצה ובזה קפיד רבה כד' התוס'. משא"כ בטבעת שעל האצבע דמיירי על מקום מיעוט ביד ורק מקצת בחציצה זהו טעמו של האגודה דמתיר וכ"ז כתבתי בדעת קלה ושעה קלה בני עיון יען ידעתי כי עירום אנכי ואחבא. והנני עומד ואשמע מה יצוה אדוני איך לעשות למעשה:

בנך המצפה להתכבד בתשובה שלמה משתחוה ויוצא

דובער ליב גינצבורג

תשובה. אהו' בני חביבי שי' מה שכתבת לפקפק על המ"א מדברי התוס' דפ' לוה"ג (ל"ז.). שכתבו בתחלת דבריה' דבדבר הכרוך ביד לא שייך חציצה הנה עם היות שיפה פלפלת ורואין הדברים כו' ומה גם שלדעת הב"ח בסי' תרנ"א שגם במסקנ' לא נדו התוס' מסברא זו מ"מ כיון שבתוס' דפסחים (נ"ז.) ויומא (נ"ח.) וזבחים (כ"ח.) החליטו להיפוך (וכ"כ המרדכי פ' לוה"ג בשם ר"י) ודאי מסתבר יותר כד' הט"ז שם שהתוס' דפ' לוה"ג לא כתבו כן מתחי' כ"א מתוך הדוחק אבל במסקנתם שתירצו דהתם מיירי בשעשה כמין בית יד כו' (שזהו כדבריהם במקומו' הנ"ל) א"צ שוב לדחוק בההיא דיששכר כרך ידו כו' אלא דבכה"ג פסול משום חציצה כפרש"י בפסחים שם וכד' התוס' שם ושם. וכן נראה שתפס הב"י שם בד' התוס' הנ"ל (שלכן לא הביא כלל ראש דבריהם). וכן המ"א שם (מדלא הביא בסקט"ז כ"א בשם הר"ן). ומה שכתבת מדברי הר"ן שבמ"א שם. ע' בר"ן שם דלא כ"כ כ"א דוקא גבי לולב דלית לן קרא לפסול חציצה אלא דהאיסור הוא רק משום דלא הוי לקיחה תמה. והוי כחציצה ולא משום חציצה ממש כו' ומסיק בהדי' דלא פסלינן משום חציצה (ממש) אלא היכא דאיכא קרא כטבילה כו' וכתפילין כו' משמע בהדי' דבתפילין פסול גם בכרך ידו (וכן ברטי' שעל המכה וכמו גבי טבילה דמשנה שלמה היא פ"ט דמקוואות מ"ב וטוש"ע יו"ד סי' קצ"ח ס"י. וממילא נ"ד לרטי' דנט"י דליכא קרא ולפי"ז גם מראש דברי התוס' דפ' לוה"ג ג"כ אין ראי' כלל לתפילין דיש לומר דלא כ"כ כ"א גבי לולב וכן גבי עבודה דג"כ ליכא קרא ממש רק מדכת' ולקח הכהן כדפרש"י במקומות הנ"ל (הרי זה כלולב) וכדברי הר"ן ובר מכל דין כיון שבשו"ע שם גבי לולב כתב בכרך על ידו י"א דלא יצא ולא הביא כלל דברי החולקי' אעפ"י שכ' בלשון י"א משמע דכן הלכה וכ"כ הפ"י שם. ונפלאתי עליך איך עלה ע"ד להחליט כהר"ן וראש דברי התוס' הנ"ל נגד פסק השו"ע ומ"ש עוד מגמ' דזבחי' (י"ט) תמהני הרי התם באמת פרכינן ותיפוק לי' משום חציצה ומשני בשמאל א"נ שלא במקום עבודה. הרי אדרבה משם מבואר בהדי' דבכה"ג הוי חציצה והא דאיתא שם ופליגא דרבא דא' רבא כו' שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת. פחות מכן אינה חוצצת דלכאור' משמע (מדא' לשון חציצה) דאיירי בימין ובמקום עבודה ואפ"ה בפחות מג' על ג' אין חוצצת כבר פרש"י דלשון חציצה לאו דוקא (והיינו משום דאיירי שלא במקום עבודה) אלא ר"ל משום יתור בגדים כו' וכן בלישנא אחרינ' שבגמ' שם שגם בדברי ר"י נזכר לשון חציצה פרש"י ג"כ דע"כ ר"ל משום יתור בגדים ושלא במקום עבודה דאי במקום עבודה אפי' נימא חייצא הן אמת שהרגשת דלפרש"י הוא בהיפוך ולכן מצא חן בעיניך להביא רק פי' הראב"ד בהשגות פ"י מה' כלי המקדש הי"ז דמפרש דלא כפרש"י אלא דלשון חציצה הוא כפשוטו וס"ל לרבא דגם במקום עבודה אין חוצץ פחות מג' על ג' וכמ"ש הכ"מ אמנם גם להראב"ד נראה דע"כ לומר דס"ל דהחילוק בין במקום בגדים דגם לרבא אפי' נימא חוצצת ובין שלא במקום בגדים דבפחות מגע"ג אין חוצצת לרבא היינו משום דפסול חציצה בין בגדים לבשרו ילפינן מקרא כדאי' שם בגמ' ולבשם על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ כו' אבל גבי עבודה ליכא קרא ממש (ולא נזכר בגמ') אלא כדפרש"י מדכת' ולקח הכהן כו' והרי זה דומה ללולב דכת' ולקחתם כו' דכ' הר"ן דאין ללמוד מזה פסול חציצה ממש ולא דמי להיכא דאיכא קרא כמ"ש הר"ן שם גם הראב"ד יודה שדומה לבגדים דכהן שאפי' נימא חוצצת אך לפי"ז צ"ע קצת על הריטב"א שבכ"מ שם שהקשה על הראב"ד למה חילקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והרי הריטב"א עצמו בחי' לסוכה כתב כהר"ן לחלק בין לולב דליכא קרא כ"א מצד לקיח' תמה לבין היכא דאיכ' קרא וא"כ גם בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים ג"כ יש לחלק כנ"ל. וצ"ל דס"ל דגם גבי עבודה דכת' ולקח הכהן שתהא בעצמו של כהן כדפרש"י חשיב' ג"כ לימוד גמור לחציצה ממש ולא דמי ללולב דכת' ולקחתם סתם והכי ס"ל ג"כ לריצב"א בתוס' דיומא שם עי"ש אמנם אף שלפי' הראב"ד יהיה יפה ראייתך. אבל אין נ"מ כ"כ בדעת הראב"ד דלדינא מסתמ' קיי"ל כרמב"ם ורש"י וכפי שהכריע הריטב"א שם שבכ"מ שם. ומעתה גם מ"ש עוד לצדד בנד"ד מצד שאין החציצה כ"א במיעוט התפילין ג"כ לא מהני שהרי היכא דאיכא קרא לפסול חציצה כמו גבי בגדי כהונה גם נימא א' פוסלת וכבר למד המ"א מהתם להכא דכנה ושער וכה"ג הוי חציצה (להרא"ש עכ"פ דודאי ס"ל דבתפילין חציצה פוסל מקרא דעל ידכה ובין עיניך) והא דבסי' תרנ"א הביא רמ"א בשם האגודה דמדינא אין לחוש בשאין כל היד מכוסה כבר כ' מ"א שם סקי"ח דמקצת היד ס"ל לאגודה כסברת הר"ן דבטל לגבי היד וכבר נתבאר דלא כ"כ הר"ן כ"א גבי לולב דליכא קרא כו'. וע"ש בט"ז דבטבילה ותפילין משמע דפשטי' לי' דגם במקצת חוצץ וכ"ה בביאורי הגר"א ז"ל שם בהדי' דלהפוסלין בלולב משום חציצה ממש אין חילוק דהא דאמרי' כו' דאפי' נימא חוצצת במקום בגדים כו' וא"כ ה"ה כאן (להרא"ש עכ"פ):

והנה לכאור' עלה ע"ד לפקפק בדברי המ"א מצד אחר והוא דלכאור' למד הא דלא יברך על תש"י מצד הספק (אי כהרא"ש אי כהרשב"א) ממ"ש רמ"א בספק דתש"ר ויש לומר דלא דמי חדא דהמעיין בד"מ יראה דצירוף לזה הא דלכמה פוסקי' בסי' כ"ה א"צ לברך כלל על של ראש בדלא שח עי"ש משא"כ כאן בתש"י ליכא צירוף כזה ועוד דבתש"ר אם נא' כהרא"ש והרי היא כאלו אינה אם יברך עלי' ברכת על מצות (למנהג רמ"א) הרי זה ברכה לבטלה ממש שהרי כבר בירך על תש"י להניח וסגי בהכי לתש"י לפ"ד רמ"א סי' כ"ו (דלא ס"ל כתשו' ר"י הלוי בט"ז סי' כ"ה סק"ו) משא"כ כשהספק הוא בתש"י אף אם נא' כהרא"ש וה"ה כאלו אינה אין ברכת להניח שיברך עלי' לבטלה ממש שהרי ברכה זו קאי נמי על תש"ר (לכ"ע דלמנהג רמ"א תש"ר צריכ' שתי ברכות ולמנהג שלנו כהב"י הרי אין מברכי' על ש"ר כלל רק יוצאי' בברכת להניח שיברך על תש"י) ואין כאן כ"א חשש הפסק בלבד להרא"ש ולא חמיר כולי האי ואעפ"י שהפסק בין ברכה לבין התחלת עשיית המצוה מעכב גם בדיעבד כדקיי"ל בכ"ד (וכדא' גם כאן שח מברך שתים כו') וא"כ לכאור' הרי עסק הנחת התש"י להרא"ש שאין בה מצוה הרי זה הפסק בין ברכת להניח לבין התש"ר והיה צריך לחזור ולברך על תש"ר וממילא ברכתו על תש"י הי' לבטלה ממש לפי"ז ז"א (חדא דהא דהפסק בין ברכה להמצוה מעכב בדיעבד אפשר דז"א כ"א בשהפסיק בדיבור דוקא וצ"ע בזה ועוד) דבכה"ג שההפסק הוא מענין המצוה (ובפרט) שהוא מוכרח בזה מצד הספק אולי הלכה כהרשב"א דאין בתפילין פסול חציצה דלפי"ז יש חיוב מ"ה להניח תש"י קודם תש"ר נרא' ודאי דלא חשיב הפסק (ממש) ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת כו' פ' בתר' דר"ה (ל"ד) וע' ב"י סי' תק"צ דמד' הרמב"ם וסמ"ג משמע דספיקות אלו הן מעיקר הדין וא"כ לכאור' הרי אם מן הדין בעי' תש"ת דוקא או תר"ת הרי תשר"ת שתקע הוי הפסק בין הברכה להתקיעה. א"ו כיון שהוא מוכרח מצד הספק לא חשיב' הפסק ומצאתי בשמ"ח סי' י"ט סי"ב ות"ש שם סקכ"א שלמד מזה לכיסוי מספק דל"ח הפסק בין השחיט' כו' עי"ש וה"ה או כ"ש בנד"ד ועוד ראי' מב' זוגות תפילין דרש"י ודר"ת שבסי' ל"ד שיניח כדברי האחד ויסלקם ויניח האחרים על סמך הברכה דקודם ומ"ש בסה"ת (בסי' ר"ו) דלהאומרי' דתש"ר א"צ ברכה בפ"ע הוי ניח' לי' לגמרי כו' ע"ש וכן הסמ"ג ומרדכי לא הקפידו כ"א מצד שברכת על מצות שעל ש"ר יהי' הפסק כו' (אלא שמ"מ שרי ע' מ"א) הרי שמצד גוף עסק הנחת התפילין שכדברי האחד אין קפידא כלל אעפ"י שפסולין לדברי האחר (וע' עוד בתוס' פ' ע"פ ד' קט"ו רע"א וד' ק"כ רע"א ואין להאריך:

אמנם למעשה אין לזוז מדברי המ"א דאף אם אין ללמוד ספק בתש"י ומ"ש רמ"א ספק בתש"ר כנ"ל מ"מ הרי גם גבי תש"י כתב רמ"א גבי גידם בסס"א דלא יברך מצד הספק. (ומה שצירף רמ"א בד"מ גבי תש"ר מה שלכמה פוסקים א"צ לברך על ש"ר בפ"ע בלא שח הוא רק לרווח' דמילתא). והטעם יש לומר דעם היות דזה אמת שאין בזה חשש ברכה לבטלה ממש דברכת להניח קאי נמי על ש"ר כנ"ל מ"מ לעומת זה אין כאן ג"כ חשש ביטול ברכה הצריכה לגמרי דכשיברך אח"כ על ש"ר (ברכת על מצות למנהג שלנו כהב"י ולמנהג רמ"א יברך על ש"ר שתים) יפטור בזה גם על תש"י (דכל מצוה שעשיית' קיימת יכול לברך גם אחר שהתחיל עשיית' כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' ברכות ה' ה' וע' ש"ך יו"ד רסי' י"ט). ובלא"ה יש הרבה גדולים דס"ל דברכת על מצות חוזרת גם על התש"י וכמ"ש ר"י הלוי שבט"ז סי' כ"ה. ואף דאנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א מוח"ז רבינו ז"ל סי' כ"ה וסי' כ"ו דעל תש"י לבד א"צ כ"א ברכה א' היינו דאינה צריכה ב' ברכות כמו התש"ר דצריכה ב' ברכות למנהג רמ"א אבל בכה"ג דנ"ד שיש ספק וא"א ברך על תש"י מחשש הפסק כו' שפיר דמי לברך על ש"ר (שתים לרמ"א או על מצות לדידן ויכול לכוין להוציא גם התש"י. וכ"ה בהדיא בתשו' שבו"י סי' ג'. (וע"ש דמטעם זה לא רצה לכנוס בספק כל שהוא אעפ"י שבנדון דידיה דעתו נוטה דלכ"ע חייב בתש"י כו') ולכן לא דמי לההיא דתשר"ת כו' דא"א בע"א דכשיברך אח"כ הרי זה אחר גמר המצוה אם תשר"ת הוא העיקר וכמו"כ בב' זוגות תפילין הנ"ל אם יברך אחר שיסלק הראשונה כו' וכן בההיא דכיסוי שבת"ש משא"כ כאן כשיברך על ש"ר והרי עדיין התש"י מונחת ויוצא י"ח בברכה שיברך על ש"ר וזה יותר טוב ממה שיברך קודם התש"י דאעפ"י שקאי נמי על תש"ר מ"מ חשש הפסק בין ברכה לתחילת המצוה אם אין התש"י כדין יותר חמיר ממה שיש לחוש אולי התש"י כדין ואינו מברך עובר לעשייתה ממש. דחיוב עובר לעשייתה אינו כ"א לכתחילה במצוה שעשייתה קיימת כו' כנ"ל משא"כ חשש הפסק בין הברכה להמצוה מעכב בדיעבד (היכא דאפשר) וגם יש בזה עוד חסרונות שמדינא צריך לאחוז הדבר שמברכים עליו בימינו בשעת הברכה וזה יותר חמיר מדין עובר לעשייתה ע' תוס' (ורא"ש ור"ן) פ' לוה"ג (ל"ט:) ומה גם מה שאוחז התש"י בשעת הברכה אם אינה מצוה הוא גרוע טפי מאם לא היה אוחז כלל שניהם ע' סי' ר"ו בנפל הפרי ובססי' רע"א גבי נשפך הכוס או שנמצא שהוא מים:

ובר מכל דין מה שהמ"א תופס גם בתש"י לספק פלוגת'. אינו מוסכם דמד' הב"ח וט"ז משמע בהדי' דס"ל דלא פליג הרשב"א כ"א בתש"ר אבל בתש"י מודה דמדכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות ילפי מזה פסול חציצה ממש. ובאמת שלכאורה הדבר מוכרע כדבריהם שהרי הר"ן בפ' הקורא עומד הביא דברי הרשב"א בלי חולק משמע דהכי ס"ל וכדמשמע מריב"ש שבב"י והרי בפ' לוה"ג מבואר בדבריו דבתפילין איכא קרא לפסול חציצה כדלעיל א"כ ע"כ דבתש"י עכ"פ הדרשא דלך לאות כו' היינו לפסול חציצה ויש לנו לומר שכ"ה דעת הרשב"א ג"כ (מלבד שגם גבי תש"ר לא כתב הרשב"א כ"א להלכה ולא למעשה):

כללו של דבר למעשה כבר הודעתיך ע"י ידידנו שב"ז הרב ר' לוי נ"י מבארדיטשוב. שראוי לעשות האאפטור במקום אחר (ולמעלה או לצד חוץ) שלא במקום הנחת התפילין ואם א"א אזי אין לברך על התש"י כלום ותברך על תש"ר ברכת על מצות ותכוין לפטור בברכה זו גם התש"י מספק ואפשר שלפ"ז נכון לברך על מצות בחולם תחת הוי"ו ולא מצות בפתח הוי"ו ע' פמ"ג סי' כ"ו בס"א סק"ט שכ' בשם המדקדק ר' זלמן הענא כהט"ז ולא כהמ"א. ואעפ"י דאנן קיי"ל כרמ"א סי' כ"ו דאין התש"י צריכה ב' ברכות וא"כ אין ברכת על מצות חוזרת על ש"י כ"א על ש"ר לחוד ולכן א"צ לשון רבים אבל בכה"ג דנד"ד כשיכוין על שניהם לכאורה דנכון לומר מצות בחולם תחת הוי"ו):

אביך החפץ שלומך דגופך ונהורא דנשמתך

נחמיה בירך

אמרתי אחכמה ורחוקה ממני נתיב לא ידעתי אנה הלך אאמ"ו הגאון ז"ל בתשובתו הנ"ל:

ואף שלא זכיתי לבקש דרכו שיאיר דרך ספיקותי בחיים חיותו לא הסבותי לבי מנגד עיניו ועוד יהיה רוחי הדובר עם לבי כאלו אנכי המדבר והוא יענני בקול. והנה מה דדחי לי מד' הר"ן שכ' טעמ' דבלולב ליכא קרא כו' והוסיף לומר דלפ"ז יש לומר דגם התוס' לא כ"כ מתחי' כ"א גבי לולב דליכא קרא. לא זכיתי הבין. דלפענ"ד להתוס' לכאור' נרא' דס"ל דלקחתם לימוד גמור הוא על חציצה ממש. דפי' גבי יששכר דפרש"י משום חציצה דכתי' ולקח כו'. הרי דס"ל דולקח הוא לימוד גמור על חציצה ממש דאלת"ה הי' להתוס' לומר דרש"י לאו חציצה ממש קא'. א"ו דהתוס' ס"ל דלקחתם הוא לימוד גמור על חציצה ממש. ולכן היה קשה לי' למה א' רבה לקיח' ע"י ד"א ולא קא' חציצה ממש. אבל גם להר"ן שכ' בהדי' בלולב דליכא קרא לא שייך חציצה ממש הלא כוונתי מבואר דכיון דלמד המ"א טעמו של הר"ן משום דבטל לכן כתבתי דיש לומר דהר"ן מיירי בגוונא דצריך להיד ואז באמת בטל וליכא חציצה והתוס' מיירי על סוגי' דגמ' באינו צריך, ואף שנא' שהר"ן חולק על התוס' כמ"ש המ"א. וגם הר"ן מיירי כפי הסוגי' דגמרא באינו צריך (וס"ל דלרבא בלולב גם באינו צריך בטל וליכא חציצה ורבה ס"ל באינו צריך לא בטל והוי כעין חציצה) עכ"פ שפיר יש לומר דזהו טעמו של הר"ן דכתב בלולב משום דליכא קרא דהוצרך לזה רק התם דמיירי באינו צריך אבל היכי דצריך דודאי לכ"ע ליכא חציצה (דגם רבה לא פליג רק באינו צריך דממילא שמעינן דהיכא דצריך ויש ביטול דגם רבה מודה דליכא חציצה וכיון דבכה"ג לכ"ע ליכא חציצה) יש לומר דגם הר"ן מודה דאפי' היכי דאיכא קרא כטבילה וכתפילין בטל וליכא חציצה והא דכתב דבתפילין משמע בהדי' מהר"ן דפסול גם בכרך ידו. יש לומר כיון דקאי על סוגי' דגמ' דאינו צריך א"כ בכה"ג מיירי נמי בתפילין באינו צריך אבל בצריך בנד"ד מצד מכה ואינו יכול להסיר אף בתפילין דאיכא קרא גם הר"ן מודה דליכא חציצה בכה"ג. ולכאורה הא דאמרו גבי טבילה כל שאינו מקפיד אינו חוצץ דר"ל בטעם זה דכיון דאינו מקפיד הוי טפל ובטל גבי' והוי כבשרו. וגם ממ"ש הרשב"א הובא בב"י בה' נט"י סי' קס"א דבצבע שהי' על ידו ממשן של צבעים אינו חוצץ וע"כ הטעם דכיון דאינו יכול להסיר ולכן בטל והוי כבשרו וכתב שם וכן נשים שדרכן לצבוע ידן לנוי כו' ומדמדמי נשים לצובע משמע דבנשים לאו משום דלנוי אינה מקפדת אלא דג"כ הטעם משום שאינן יכולין להסירן בטולי בטלי' ובטבילת נשים הא איכא קרא ועוד בר"ש פ"ט דמקוואו' מ"ה הביא מהתוספת' שאמרו חוצצין ולא חוצצין כו' חוץ מקרום שע"ג המכה ואגד שע"ג המכה כו' ופי' הר"ש דחוץ אדלעיל קאי ומשירים ואילך דין חציצה עי"ש הרי דבקרום ואגד ליכא חציצה (והב"י שכתב דגם לפי' הר"ש חוצץ באמת צע"ג זו מנין לי'). וצ"ל דנמי הטעם הוא משום דבעל לבשרו. דברטי' שעל המכה שם מ"ב מיירי במכה שיש לה רפוא' ויכול להסיר' ובתוספת' מיירי באגד ע"ג מכה שאין לה רפוא' ואינו יכול להסיר ולכן יש לומר דגם הב"ח בסי' קס"א ובמ"א שם ובט"ז סי' קס"ב שחילקו מצד סברא זו דלפי"ז לאו דוקא בנט"י דליכא קרא כתבו כן אלא גם בטבילה שייך זה כיון דחזינן מהתוספות דגם בטבילה היכי דאינו יכול להסיר בטל וליכא חציצה (והא דאינו יכול להסיר לאו לעולם בתמידות דוקא מיירי אלא ר"ל על אותו זמן שצריך לבשרו אינו יכול להסיר כדמוכח מרגל חבירו ביומא (נ"ח.) הנ"ל דפרש"י אינו מבטל ליה עד שיגמור עבודתו משמע דבביטול עד שיגמור עבודתו לבד הי' די בזה ולא צריך שלא יסיר לעולם). ועוד ראי' גדולה לכאור' מחציצת המזבח שבין הקרבן דג"כ איכא קרא (דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח) ואמרו בחולין (פ"ג:) ולבטלי' קא מוסיף על הבנין כו' לא לבטלי' הוי חציצה הרי להדי' דביטול מהני שלא יהיה חציצה אפי' היכא דאיכא קרא ממש. ולפי"ז גם הראב"ד דפי' בכרך גמי בזבחים שם. יש לומר כפשוטו דאף דגם בעבודה איכא קרא ממש (וכמו שהוכיח גם אאמ"ו הגזצ"ל מהריטב"א שבכ"מ שם) עכ"ז ס"ל דליכא חציצה שהוא מטעם הנ"ל דבצריך בעל וליכא חציצה אפי' באיכא קרא ולכן יש לומר דגם הר"ן כ"כ רק גבי לולב דמיירי בלא צריך ובכה"ג כוונתו גם בתפילין אבל בצריך גם בתפילין דאיכא קרא ליכא חציצה וכנ"ל. ואולי אאמ"ו הגזצ"ל הנהו הולך בזה עפ"י דרכו תמיד לקיים כל דברי האחרוני' אף בגוונא דחיק'. ואינו זז מדבריה' כמלא נימא ובפרט להמ"א הי' חושש לדבריו מאד:

והנני אוסיף לומר דגם מה דדחי לו מ"ש לצדד בנד"ד שהחציצה במיעוט מהני גם לדעת הי"א שבמ"א. וכתב דהיכי דאיכא קרא גם נימא אחת חוצצת דמזה למד המ"א לכינה ושער בתפילין ולפענ"ד יש לי עיון בזה דלכאור' מדקדק לשון הגמרא בבכורות (ט') דפריך לרבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדיש כו' דמשמע דהקושי' רק אי סברי מקצת רחם. והיינו כיון דא"א לצמצם דוקא שיצאו שניהם כאחד ממש. וע"כ מסתמ' שיצא השני מיד אחריו. וממילא הוא שיצא רוב בחציצה. אבל אם היה יוצא אחד תחיל' ברוב רחם והשני אח"כ באמצע והוי חציצה במיעוט רחם משמע דאז לא היה מקשה כלל משום חציצה דפשיט' דאזלינן בתר רוב רחם שבלא חציצה כמו בכל איסורי תורה דאזלינן בתר רוב. והא הכא איכא קרא דכתיב פטר כל רחם כפרש"י שם ועוד דהרי לפי שהוכיח בעצמו מהריטב"א דגם בעבודה דאיכא קרא ממש כמו בבגדי כהונה והרי להראב"ד עכ"פ בעבודה ליכא חציצה במיעוט (בפחות מגע"ג) תקשה לדידי' עכ"פ מ"ש מבגדי כהונה דאפי' נימא א' חוצצת. דלדידי' בשניהם איכא קרא:

ובאמת מצד זה דחה הריטב"א שבכ"מ שם פי' הראב"ד וחולק עליו. אבל הראב"ד דס"ל כן יהיה הקושי' חזקה עליו במה איפה ס"ל לחלק בין מקום בגדים ובין שלא במקום בגדים לגבי עבודה בין יד לכלי ועולה ע"ד לומר דטעמ' רבה איכא במה לחלק והוא דמצוה התלוי בחובת הגוף יש שני אופנים בזה בין שחומר המצוה ועיקר' מוטלת רק על הגוף בלבד. ובין שעיקר המצוה הוא על דבר שחוץ מגופו רק שפעולת המצוה היא חובת הגוף שיעשה מצוה זו בגופו. וזהו דבבגדי כהונה התורה צותה שיהי' כל בשרו מכוסה בבגדים (אלו). דאין הבגדים ממש מצוה אלא שההלבשה היא המצוה שחומר ועיקר המצוה מוטלת רק על גופו שיהיה כולו מכוסה. דכל הבגדים באים לכפר' ולטהרת הגוף מיוחד על כל אבר המלובש כמבואר בגמ' זבחים (פ"ח:) וכמו טבילה שהיא רק טהר הגוף ע"י מי מקוה דאין המקוה מצוה אלא טבילת הגוף מצוה וה"נ דכוותי' בבגדי כהונה דאין הבגדים מצוה אלא ההלבשה וכיסוי גופו מצוה ולכן כמו שאין סברא לומר דחציצה במיעוט תעלה הטבילה דבכה"ג בעינן כל גופו וה"נ בבגדי כהונה שכל עיקר המצוה מוטל על הגוף בלבד ע"כ בעינן כל גופו ואפי' חציצה במיעוט מעכב. משא"כ בעבודה שעיקר המצוה הוא הקרבן. והוא דבר שחוץ מגופו רק שהחיוב שהמצוה יהי' נעשה ע"י פעולת הגוף א"כ אף דכל עבודות בעינן ע"י פעולת גופו. עכ"ז שייך לילך בתר רוב וחציצה במיעוט גופו אינו מעכב וכמו מצות סוכה דאעפ"י שזהו חובת הגוף. אבל עכ"פ עיקר המצוה היא הסוכה כדכתיב למען ידעו כי בסכות גו' וכדאמרו מצוה קלה יש לי וסוכה שמה הרי שהמצוה היא הסוכה עצמ' חוץ מגופו. רק שהמצוה מתקיים ע"י ישיבת גופו בסוכה ולא שהמצוה רק על גופו בלבד. ולכן די בראשו ורובו בסוכה והדמיון והראי' לזה. ממה שהקשו התוס' בבכורו' כ"ג (ד"ה נבלה) מאי טעמ' דבטומאת משא לא אזלינן בתר רוב מכל איסורי תורה דאזלינן בתר רוב (דמחלק שם הגמ' משא ממגע). והמ"ל פ"א מה' משכב ומושב הי"ד אסבר' לה דבמשא לא שייך ביטול דטומא' כמאן דאית' ונושא (הכל גם התערובות) בבת אחת. וכ' דה"ה והה"ט באיסור שנתערב בבגד. (כמו גיזת בכור בע"מ ושער נזיר) דאוסר בכ"ש. שהוא מטעם דנושא הכל בבת אחת עי"ש ומובן טעם החילוק דבשאר איסורי' החשש על עצם התערובו' מצד עצמו חוץ מגופו אם לאכול או לאו וע"כ שייך לומר דדנין שהתערובות בטל ברוב. אבל בטומא' דמשא וכה"ג בבגד שנתערב בו איסור שאין אנו חוששי' על עצם התערובו' שחוץ מגופו. רק שהחשש על גוף האדם שנשא התערובו' וכיון שנשא בבת אחת גם האיסור ונטמא לא מהני לענין גופו לילך בתר רוב דבעינן כל גופו וא"כ ה"נ ממש דכוותי' בבגדי כהונה דעיקר הבגדים הוא לטהרת גופו כנ"ל לכן אם יש חציצה ונימא א' תערובות והרי נושא זה בבת אחת חיישי' לכ"ש כמו דחיישי' ממש בבגד שנתערב בו איסור כיון שנושא בבת אחת דלא אזלינן בזה בתר רוב כנ"ל משא"כ בעבודה שהיא מצוה שחוץ מגופו וליכא בזה כטעם הנ"ל בנושא בבת אחת אזלינן בזה בתר רוב כמו בכל התור' וזהו טעמו של הראב"ד לחלק בגדי כהונה מבין עבודה והכ"מ שם שכ' דכולה עבודה בגופו של כהן בעינן לפי הנ"ל אין בזה לדחות דבאמת כולה עבודה בעינן ע"י פעולת גופו אבל לא כל גופו (דוקא) בעינן לכולה עבודה דכיון שהעבוד' היא מצוה שחוץ מגופו חשבינן לגבי הנפעל שנעשה ע"י כל גופו דבכה"ג אזלינן בתר רוב. ומעתה י"ל דגם לשאר הפוסקי' אין ליקח ראי' מבגדי כהונה לשארי חציצית מטעם הנ"ל ועפ"ז יהי' מתוקמ' דינו של הרמ"א בסי' תרנ"א שכ' בלולב דאין צריך להסיר הטבעת הואיל ואין כל היד מכוסה ובסי' קס"א גבי נט"י הסכים נמי דצריך להסיר הטבעת ומדלא הגי' שם על הב"י כלום ועפ"י הנ"ל ניח' דבנט"י החיוב מוטל רק על היד ממש ע"כ גם מיעוט מעכב מלטהר. דבכה"ג בעינן כל היד כמו בטבילה הנ"ל. משא"כ בלולב שהיא מצוה שחוץ מידו רק שחיוב הלקיח' יהי' בידו ולגבי הנפעל בטל חציצה במיעוט שיהי' נחשב ככל ידו וה"נ בנד"ד דתפילין ג"כ יש לדמות ללקיחת לולב ולעבודה. דמצות תפילין היא מצוה בפ"ע חוץ מגופו רק שע"י פעולת גופו יהי' נעשה המצוה ומקומו על הקיבורת כמו לקיחת לולב בידו דאין ר"ל שיהי' הקיבורת מכוסה כמו בגדי כהונה אלא דקיום המצוה שמקום הנחתן יהי' על הקיבורת כמו לולב בידו ועיקר המצוה היא חוץ מגופו) וע"כ לא מעכב מיעוט חציצה שלגבי הנפעל הוי כאלו כל התפילין על בשר הקיבורת. וכן נמי יתורץ בזה מה שראיתי בס' כפות תמרים בה' לולב (בד' ל"ז שם) שתמה על הרמ"א באה"ע סי' ק' סקי"ד שכ' בגט שתסיר הטבעת שבידה וסותר א"ע למ"ש בה' לולב דאין להסיר הטבעת כנ"ל. ויש לומר דה"נ הטעם דבגט כל העיקר מוטל רק על גופ' בלבד דבקבלת הגט בגופ' דוקא ממש נעשה מגורשת ונפטרת ממנו ודומה ממש כמו טהרת ונקיות הגוף ע"י מי מקוה כנ"ל ולא שע"י פעולת המעשה של גופ' בגט תהי' מגורשת וכיון שכל ענין הגט מוטל רק על גופ' בלבד ע"כ מעכב חציצה אפי' במיעוט וכנ"ל. אמנם לפי הנרא' מהאחרוני' דס"ל דגם בכה"ג יש חציצה וצ"ע לפענ"ד:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה