דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלות ותשובות · סימן ו
תשובת מחו' הגאון המפורסם הרד"ל ז"ל מביחעוו ישן (מ"ש להגאון אדמו"ר מוהרמ"מ ז"ל מליבאוויץ אחר פטירת הגאון המחבר ז"ל) והכנסתי' ג"כ לדפוס יען שדעתו כדעת המחבר ובסגנון אחד נתנבאו ועשיתי כרצונו לפרסם האיסור עפ"י מורים מגדולי ישראל:
א הנה זה פשוט ומוכח בכ"מ שהיו לוקחין בגדים מן העו"ג ושנינו ר"פ י"א דנגעים (מ"א) הלוקח בגדים מן העו"ג (ומיירי בבגדי צמר או פשתן שהנגעים נוהגין בהן ולא בשאר מינין) ומדאמרינן בבגד שאבד בו כלאים שלא ימכרנו לעו"ג דהיינו שמא יחזור וימכרנו לישראל אלמא זבנין מיני' וכן מבואר בירושלמי דע"ג ודערלה שהביאו התוס' בע"ג (מ"ט:) ד"ה ארג כו' (ובכ"מ) דרך ב"א ליקח בגד מן העו"ג אבל מההיא דמנחות (מ"ג.) דהלוקח טלית מצוייצת מן העו"ג שהביא ממנה מחו' הגאון מוהר"נ ז"ל אין הכרע כ"כ. דשם ציציותיו מוכיחין עלי' שאין בה כלאים שכיון שאנו מחזיקין שישראל הטיל בה ציצית לא הי' מטיל לשל עו"ג.
ובהדיוט דתני שם פסולה דיש לומר אה"נ דיש חשש כלאים על הבגד עצמו ותנא עיקרי' קאתי לאשמעינן שהציצית והתכלת פסולה ואפילו להיתרא להטיל לטלית אחרת **(דברי אאמ"ו הגאון ז"ל מובנים דראייתו מהדיוט דפסלינן רק מצד של"ש. ומ"ש דאה"נ מצד כלאי' כו' רק התנא קאתי לאשמעינן דלא להטיל לאחרת לא הבנתי אכתי למה פסולה באחרת מצד של"ש תיפוק לי' מצד כלאי' בציצית גופ' וכמ"ש מר אבא הגזצ"ל. דגם בשני חוטי תכלת יש לחוש שנטוו החוטין בתערובות פשתן ועוד דלדבריו צ"ל דמה דצריך לאשמעינן בהדיוט דפסולה שבא להוציא (רק לענין לשמה) מחשש דלא נימ' דישראל צבע' והטיל הציצית ואם הי' בגד עו"ג אסור מצד כלאים. וא"כ ממילא מחזיקין דודאי העו"ג הטיל הציצית דישראל ודאי לא הי' מטיל ציצית בבגד עו"ג שהוא אסור. ולפי"ז לא הי' צריך התנא לאשמעינן הדיוט כלל גם לא לענין להטיל באחרת דממיל' ליכ' לחוש גם לזה א"ו א"ו מדמחלק בין תגר להדיוט רק לענין לשמה ממילא (פשטות הלשון) מורה דאלו בגוף הבגד אין הפרש ביניהם דשניהם מותר ליקח בגד מחשש כלאים עכ"ה:)** אלא יש לומר שעל ידי בדיקה הוא שהיו לוקחין שהיו בקיאין להכיר אם הי' בו איזו תערובו"י בטוי' או באריגה וכמו שצ"ל ע"כ לפי' הר"ש במתניתין דכלאים דלא ילבשם עד שיבדקם מחשש עירוב כמשי"ת אות ב' בס"ד דאלמא שיש בדיקה לזה (ומ"ש בנדה (ס"א:) שאין לו תקנה אלא צביע' היינו בבגד שאבד בו כלאים ע"י איזו סיבה שא"א להכיר בבדיקה אבל ברוב פעמי' יש לו בדיקה). או ע"י צביע' דמהני אף באבד
וכדאמרי' שם דעמרא וכיתנא לא סלק להו צבעא בהדדי **(ומסתבר' ודאי דבדיקה זו דצבעא. אינו כ"א בשעת צביע' ראשונה יש להבחין זה. אבל ודאי יש לאומנין עצה לחזור ולצובען באופן שלא יהי' ניכר כלל (וזה שנים הובא מפאבריק דריגא מין בגד צמר לאסט שהי' מעורב בו פשתן בתחלה בכוונה ולא ניכר שינוי מצבע בצד המברק (גיגלאנצט) רק בצדו השני היה ניכר תערובות הפשתן), והה"ד בבגד הצבוע כבר א"א להכיר עוד פ"י שמחזיר לצובעו בגוון אחר (ויש לומר דבהכי מיירי הא דתניא בנדה שם אבל עושה ממנו תכריכין למת. ולא הזכירו תקנתא דצביע') ומעתה יש לעורר קצת בההיא דשבת (קי"ד) דאמר ר' ינאי לקברו בבגדים אוליירין הבאים ממדה"י סומקי. וסתם הבאים ממדה"י משמע ודאי שהיו נעשים על ידי עו"ג שם וא"א לבודקם מחשש כלאים (דלא קיי"ל כר"י דא' במתני' דכלאים שהבאים ממדה"י שא"צ בדיקה ואף לר"י אמרו בירושלמי שם הד"א בראשונה שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום אבל עכשיו כו' ור' ינאי כמה דורות אחר ר"י היה) ע"י צביעה וא"כ הרי ר' ינאי עצמו ס"ל בנדה שם דלקברו בכלאים אסור. ובע"כ ר"ל דאפשר לבודקן
)** (ב) ולפי פי' הר"ש במחני' דכלאי' דהברסין וכו' לא ילבשם עד שיבדוק דהיינו שמא נתערב בהן. וכלשון הרא"ש בה' כלאי בגדים סי' י"ז שמא פשתן מעורב בהן וכן משמע שמפרש הערוך ע' בדס לפי' השני שכתב שהן בגדי צמר שאין תפורין (והן גורסין בד' ר' יוסי הבאים ממדה"י א"צ בדיקה שחזקתם מן הקנבוס (ולא בקנבוס כגירס' דידן) וכ"ה בר"ש ובסמ"ג לאווין רפ"ג לכן משמע להו לפרש שבחשש תערובות בגוף עשיית הבגדים מיירי) משמע ודאי ממה שמנו חז"ל את אלו דוקא ולא תנן סתמא הלוקח בגדים מן העו"ג לא ילבשם עד שיבדקם דאה"נ ששאר בגדים א"צ בדיקה רק אלו שמנו חז"ל שהי' ידוע בימיהם שיש בהן חשש תערובו' אבל לפי פי' הרמב"ם וכן נרא' שמפרש בהג"א מא"ז ספ"ק דביצה דהאי עד שיבדקם הוא אם תפורין בפשתן (ומפני שלא הי' דרכן כ"כ לתפור בצמר וכמ"ש הרא"ש בה' ציצי' סי' י"א שהאידנא אין דרך לתפור בצמר) א"כ יש לומר דאה"נ כל הבגדים צריכים בדיקה שמא יש בגופן תערו' ולא מנו את אלו אלא להעדפה שהן צריכי' תוספת בדיקה בתפיר' שהן בגדים שדרכם ליקחן תפורין כמו שמוכנים ללובשן וכדמשמע לשון לא ילבשם עד **(בלא צביע' אפי' בסומקי דליכא בדיקה דצביע'. עכ"ה:)** שיבדקם תיכף לבדיקה יכול ללובשן. ויגיד עליו נמי רעו. סיפ' דמנענות הפינון שהוא מנעל תפור כבר) אבל מ"מ אין נרא' לומר כן דלא הוי שביק תנא מלשנות בפי' עיקר דין בדיקה לכל בגדים ויזכור רק בדיקת התפירה אלא וודאי גם לפי' הרמב"ם משמע ממילא שגם שאר כל הבגדים א"צ בדיקה וכן מבואר בדברי הרי"ו ני"ט ח"ב וז"ל כל המקומות שהפשתן מצוי ורגילין לתפור בו הלוקח בגדים מן העו"ג צריך לבדקם לחזור ולתפרן אם לא יוכל להבחין ולהכיר אם תפרן בפשתן או בקנבוס וכל בגד צמר ולבדין אין בו חשש שמא פשתן מעורב וכן המנעלים שמשימין בהם בפנים לחמם הרגל בגד צמר או לבדין אין חוששין שמא פשתן מעורב בהם עכ"ל הרי אעפ"י שרי"ו מפרש כהרמב"ם הבדיקה בבגדים אלו דתנן משום התפירה מ"מ פשיט' לי' לדינא ששאר בגדים א"צ בדיקה כלל מחשש תערובות:
ג וטעמא דמילתא מה דלא חששו לתערובו' כבשארי הנקחין מן העו"ג שבפא"מ שחששו לתערובו' (ובהני דלא חששו כשמן ודבש הוצרך הש"ס לפרש טעמ' מאי ע"ש). אין נראה לומר (כמו שחשבו איזו רבנים) משום דאומן לא מרע נפשי' דהנה מלבד שעיקר סברא זו שהזכירוה הראשונים באיזו מקומות הוא הלכה רופפת ואין לו יסוד נאמן בש"ס כי הר"ן הוציאו מההיא דהתכלת בטלית מצוייצת מן התגר כשרה שפרש"י דלא מרע נפשי' ולמדו מזה לאומן (ובחוטין כתב הר"ן עצמו שהוא רק להלכה ולא למעשה וכ"כ רי"ו ני"ט ח"ג בשם הראב"ד) אשר קשה מאד בדבר כזה שאין מפורש בגמ' וחידוש הוא למגמר מיני' עוד לאחריני מתגר לאומן. והרשב"ש בתשו' סי' רצ"ז דחה כל עיקר ראי' הר"ן שאין הנדון דומ' לראי' שאם אמרנו בציצית שאם לא ימכור לישראל אין לו תקנה זולתו מנין לנו לדון כן בחייט שאם לא יתפור לישראל יתפור לעו"ג ואף לישראל אם לא יתפור בגדי צמר יתפור בגדי שש ומשי עכ"ל ואף בעיקר הדבר לולי פרש"י ז"ל הי' מקום לפרש דתגר לאו משום נאמנות דלא מרע נפשי' הוא אלא כעין מ"ש המג"א סי' כ' דלא שכיחא שיעשה העו"ג ציצית. רק כיון דתניא שם בסיפ' אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעו"ג לכן לא שכיחא נמי מכירת ישראל לעו"ג להכי מן ההדיוט פסולה דלא תלינן דאי איקרי ישראל שעבר על הדין ומכר בציציותיו יזדמן שימכור להדיוט זה עו"ג דוקא אבל תגר שדרכו ליקח הרבה תדיר (וכי"ב בירושלמי פ"ב דדמאי ותוספת' שם פ"ד וכתבו הרמב"ם פי"ג מה' מעשר ה"ג בלוקח מן העו"ג בראשונה שהי' רוב א"י ביד ישראל שמן התגר הואיל ודרכו ליקח הרבה ומהרבה בנ"א תלינן שלקח מישראל ופירותיו דמאי ע"ש) ואי איקרי ישראל ומכר לו וודאי הוא שמוכר שקונה תמיד מישראל לכן כשרה דתלינן בישראל טפי מבעו"ג שאין דרכו לעשות ציצית ואף שארי ראיו' שהביאו להא דאומן לא מרע נפשי' מלטעמי' קפילא ארמאה כבר מבואר שם בדברי הראשוני' ז"ל פי' אחרת שם שאין ראי' משם ע"ש. והמרדכי פ' כיצד מברכין שהזכיר סברא זו דאומן לא מרע נפשי' בהימלתא דאתיא מבי הנדואה. לא על טעם זה לבד סמך אלא בצירוף לעוד טעמי' אחרי' שכתב שם ועל כי"ב אמרו אין למדין הלכה מפי מעשה. ובאמת מההיא דמורייס אומן בע"ג (ל"ד:) דבשלישי אסור מוכח דלא סמכינן על הא דאומן לא מרע נפשי' ואף בראשון ושני פרש"י שם לא משום אומן האמינוהו רק משום דמקלקלי' ע"י תערובו' ואף לפי' הערוך ע' אומן טעמ' דאומן העשוי למכור לישראל מתיירא לערב דלא זבין ישראל מיני' צ"ל דמ"מ בשלישי שהוא כחוש וצריך ליתן לחזקם חיישי' ולא סמכינן על האומן שבשביל הנא' יתיר' לא יחוש לאומנתו ויערב. או צ"ל דאבימי שם דתני ואמר לה להא דשלישי אסור פליג אבריית' קמייתא והלכה כאבימי שהוא אמורא:
ועכ"פ אפי' לפי דעת הסומכי' על הא דאומן לא מרע נפשי' בכ"מ. צריך ליתן איזו גדר וגבול בדבר ולאו כל כמיני' להחזיק כל מיני אומנות בנאמנות בשביל כך והרי פונדקית בפ"ק דדמאי וחמרין פ"ד ונחתומין ופלטרין וסיטון פ"ה (וע' תשו' רשב"א ח"א סי' תצ"ו בקדר עו"ג ליקח ממנו קדרות חדשים דוקא משום רוב התירו אבל לא משום נאמנות אפי' במסל"ת) וברפ"ב דע"ג (כ"ב:) דחיישי' ברועה לרביעה ולא אמרי' דלא מרע נפשי' להפסיד שכרו בבהמה דידן. ובר מכל דין כיון שעיקר עשיית המאסינע אינו בשביל ישראל כלל. אלא לפאבריקין עו"ג. ובעלי הפאבריקין יודעין ומכירין בטיבם. אם הם נקיים כעמר נקי או מעורבין בצמר גפן ולוקחין זה וזה כאו"א למה שהוא ראוי כי יש מיני סחורה נעשין בתחלה מצמר המעור בצ"ג בכדי להמכר בזול אבל פשיט' שאין כאן ריעותא דאומנתו כלל מחמת התערובו'
ד אלא נראה עיקר הטעם שלא חששו לתערובו' בזה הוא שהי' ידוע בימיהם שאין דרכן לערב המינין זב"ז (זולת באלו שמנו חכמי' לפי' הר"ש) והו"ל ככבשים שאין דרכן ליתן לתוכן יין בעו"ג (ל"ט:) שמותרין אף באכילה **(ולפי לשון פרש"י שם ממורייס שפי' דמורייס רוב' דעלמא שדו בי' חמרא (משמע שהוכרח לפרש כן. ולא ר"ל שידוע שכולן נותנין בו יין. שהרי איך ס"ד שנא יהי' ג"כ מיעוט שיחושו לקלקולו ולא לשיטתו אומן אין נותן בו יין מפני שמקלקלו. וא"כ יתן בו יין) א"כ משמע מדפריך מינה על בידוע. שזהו פי' בידוע. וא"כ למ"ד לאו בידוע אלא שדרכן היינו בלא רובא נמי רק לפעמי' קרוי דרכן וכ"ה בתחלת לשון הטור ואחריו השו"ע סי' קי"ד כבשים שדרך לפעמי' נותנין בהן יין אלא שחזר וסיים אע"פ שאין ידוע שהכל כו' וכן אצל בידוע כתב שהכל נותנין כו'. וכן תפס רמ"א בהגהה שם והאחרוני' שדרך ליתן יין היינו ברובא) ויהי' לפי"ז פי' שאין דרכן שאין דרך כלל ליתן לתוכן אפי' לפעמי' ועכ"פ שרוב אין מערבין. עכ"ה:
)** ולפי"ז בזמנינו זה ודאי א"א לומר ע"ז בידוע שרוב אין דרכן לערב. שאדרב' יש כמה מיני סחורות שהן מעורבין בתחלה מכמה מיני צמר וצ"ג צמר ומשי וכי"ב (ואף צמר ופשתן כאותן שהזכרתי לעיל אות א' בהגהה) והי' ראוי לחוש להן. ועל הבדיק' ודאי קשה לסמוך בזמנינו ומצאתי בתשב"ץ קטן סי' שע"א שכתב וז"ל הר"ם ז"ל אין מתיר להכניס פשתן תחת צאמליט (היינו קאמליט כי הק' והצ' מתחלפין בלשונם) כי שמא הצאמליט עשוי מצמר של רחלים או שמא מעורב בו חוט של צמר רחלים והוי כלאי' עכ"ל. ובגוף דבריו ז"ל יתבאר אי"ה להלן. אבל זה למדנו עכ"פ בראשית העיון שגם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בימיו כבר לא חשב א"ע בקי להכיר אם נתערב חוט צמר רחלים בקאמליט גם על עיקר הקאמליט להבחין אם הוא צמר רחלים או מין אחר. ובע"כ צ"ל שאנו סומכין להשתמש בלא בדיקה בבגדי צמר הנעשין ביר עו"ב ואין חוששין לתערובו' פשתן. מפני שהצמר גפן בזול יותר מהפשתן ותלינן שיערב צ"ג ולא פשתן וכמ"ש הרשב"א בתה"א (פ"ז:) במורייס בזמנינו דתלינן דמחליף לי' במים דזילי ול"ל דמי ולא בחמרא). וגם נקל יותר לטוותן דק מהפשתן שטווית חוטין דקים ממנו בקושי גדול ועומדי' ביוקר:
ה ואם הדבר כן אין זה עולה כ"א לענין לבישת הבגדים. אבל בכ"ז לא פלטינן מחשש' לענין טליתים של מצוה שאנו מהדרין להיות טלית החייב בציצית מה"ת לכ"ע דהיינו של צמר ולא שאר מינין שא"כ גם תערובו' צ"ג פוסל בו ואם באנו להתיר מטעם ביטול ברוב צמר וכמ"ש במג"א רס"ט ללמוד מכלאי' עי"ש. לבד מה שיש לומר שלפי קלות משקלן של המאטקעס ולפי זולות דמיהן מקום לחוש שיש בהן רוב או מחצה על מחצה צ"ג. אין הדבר ברור שבטל ברוב צמר רחלים וכבר העיר התשב"ץ בתשו' ח"ב סי' ד' להסתפק שמא דוקא נקט במתני' הטורף צמר גמלים ופשתן עם קנבוס דדמי אהדדי הוא דבטלי ברוב אבל איפכא לא וממילא נמי אבל שאר מינים לא שאף צמר גפן אף שאנו קורין לו צ"ג מ"מ לא דמי כלל לצמר רחלים כצמר גמלים דדמי לי' טפי (ויותר ראוי לדמות צ"ג לפשתן שגדולו מן הארץ כמותו. וע' תוס' שבת (כ"ז:) ד"ה כל כו') וכ"מ שיטפת לשון רבינו ישעי' הראשון ז"ל בס' המכריע ר"ס פ"ח דנקט טלית של ב' מינין כגון צ"ג ופשתן סתם לענין ציצית שם ולא חש כלל לבאר רוב ע"ש. ומקום הי' לומר שזה דעת מהר"ם בתשב"ץ הנ"ל סי' ד' שחשש בתערובו' חוט א' של צמר רחלים תוך הקאמליט לאסרו לתפרו תחת פשתן. דהקאמליט שבימיהם וכן בימינו אעפ"י שעיקר שמו תחלה נקרא על שם גמלים. מ"מ ידוע שהוא נעשה מנוצה של עזים ושארי מינים כי"ב והנעשה מצמר גמלים ממש יקר הערך והמציאות מאד במדינתנו (איירופיא שאין גמלים מצויים) בזמנינו וכ"ש בזמן מהר"ם. ולכן ס"ל שאינו בטל ברוב כ"א בצמר גמלים ממש כדתנן ולא בשארי מינין אבל זה דחוק ורחוק מהאמת בכוונתו ז"ל והעיקר שדעתו כדעת הסמ"ג שיתבאר אות וא"ו בס"ד. דדוקא טרפן בעודן צמר אבל חוטין לא) ואף לשון הרמב"ם בחיבורו שכתב שצורת הכל צורת צמר גמלים כו' יש לדייק כן. שדוקא באלו מפני שחוזרין להתערב יפה לחזור הכל כצורת הרוב ולכאור' הי' נרא' לומר שז"ש בתוספת' דנגעים פ"ה בגד ששתיו סורקין וערבו צמר שתיו צמר וערבו סורקין אינן מטמאין בנגעים ולכאור' שתיו וערבו הו"ל כמחצה על מחצה דתנן במתניתין שם רפי"א בערף צ"ג וקנבוס עם צמר רחלים ופשתן דמטמא בנגעים (ודוחק לומר דאתי' כר"ש דפליג בתוספת' שם ע"ז ע"ש) אנא טעמא משום דסורקין אין דינו כצמר גמלים וקנבוס שהן דוקא מתבטלין ברוב בצמר רחלים וקנבוס וממילא במחצה על מחצה מטמאין אבל סורקין ושאר מינים דאין מתבטלין ברוב וניכר תערובתן טובא לכן אף בשתי וערב מטהרין גם הצמר מלטמא בנגעים אלא שהרמב"ם בפי"ג מה' טומאת צרעת ה"ג אעפ"י שמפרש הא דסורקין משום שהוא משאר מינין. מ"מ סובר שלא לחלק בינו לצמר גמלים וקנבוס וכתב דין זה מהתוספת' בצ"ג וקנבוס וכן בנוצה של עזים ע' בכ"מ שם ובע"כ צ"ל דשתי וערב דוקא הוא דחלוק מלהבעל ומטהר אף במחצה על מחצה (והר"ש שם מפרש התוספת' דסורקין מענין רישא דשם דתני בצבועין הולכין אחר הנרא'. ותני בסורקין שלעולם נראה ובין בשתי ובין בערב אין מטמאין). ואין משם ראי' לכאן:
ו נחזור לענין. שאם נבוא להקל בביטול ברוב תערובות הצ"ג אף לענין ציצית א"כ מעתה כל טורח זה של הפאבריקין שיגעו רבותיו הקדושים אשר בארץ ז"ל ליסד במדינתנו לריק יגעו ונלך ונקח בחנות בגדי צמר לבנים הנעשים בפאבריקין עובדי כוכבים ונעשה מהם טליתים של מצוה דזילי ושכחי. שאין שום הדור מצוה יותר בהנעשים בפאבריקין טליתים דפה מהמאטקעס מאסינע יותר מבנארגין בפאבריקין עובדי כוכבים ואין לומר שמ"מ יש להחמיר יותר בבגדים שנעשו בפאבריקין עובדי כוכבים. עפ"י דעת הסמ"ג שהביא התוספת' אהא דצ"ג וצמר רחלים כו' דתני בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף ביניהן אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור וכתב הטעם דחוטין חשיבי ולא בטלי וא"כ בבגדים הנארגין ביד עו"ג יש לחוש לחוטי צ"ג דחשיבי ולא בטלי (אבל לחוטי פשתן אין לחוש מטעם שתולין במצוי וזול יותר כמש"ל אות ד'). דהנה מלבד שרוה"פ ז"ל חולקין ע"ד הסמ"ג בזה וגורסין בתוספת' בגי' שלנו שנא הוזכר דינו של הסמ"ג שם כלל וכן השמיטו דעתו ז"ל בשו"ע לגמרי (ואף שבכ"מ רצה לבאר דברי הרמב"ם כדעתו אינו מוכרח ולפי הנרא' חזר בו בב"י ולכן לא הזכירו כלל) אלא שאף לדברי הסמ"ג לפי מה שנרא' העיקר בכוונתו כמ"ש גם בנו"ב מ"ת חי"ד סי' קפ"ו לא משום חשיבות חוטין שלא להבטל הוא דלא נמצא בשום מקום דחוטין לא בטלי (ואדרבה מוכח בשלהי תמורה דפרכינן אצמר בכור וליבטל ברובא ומשני בציפרתא דאי לאו ציפרתא אף חוטין בטלי ברובא) אלא ר"ל שחשיבי לענין איסור כלאים שכבר חל עליהן שם כלאי' כשנעשו חוט ואף שבנו"ב שם חשבו לדחוק בלשון הסמ"ג הנה באמת מקור דברי הסמ"ג אלו הן מדברי ס' יראים לר"א מינץ (כדרך הסמ"ג תמיד להעתיק ממנו ז"ל כידוע) פי' ס"א כלשונו. ושם מסיים בה עוד וז"ל כדתני בתוספת' בחלוק שכולו צמר גמלים וארג בצד א' חוט של פשתן ובצד א' חוט של צמר דאסור עכ"ל א"כ משמע דלאו לענין חשיבות החוט דלא לבטל קאמר שהרי שם באין החוט מעורב כלל קאי ואין שייך ביטול שם. אלא ראייתו משם רק דחוט א' חשוב לענין כלאי' וחל שם כלאי' עליו לאסור בגד שלם. ומעתה ממילא מובן שאין דברי הסמ"ג אמורים רק לענין כלאי'. אבל לענין ביטול שאר מינין בצו"פ לענין חיוב ציצית אין לחלק בין חוטין לטרפן קודם טויה דמתני' וכמות שזה בטל כן זה בטל (וע' בפי' הרא"ש בנגעים רפי"א שהובא עלה מהא דכלאים ומשמע שגם לענין כלאי' ס"ל דחוטין לא בטלי והוא עפ"י דעת הסמ"ג הנ"ל. והלשון משובש וצ"ע וביותר שהרי הרא"ש לא חש להא דהסמ"ג וכמ"ש בנו"ב שם ע"ש) ואין שום עדיפות בטליתים הנעשין בפאבריקין דפה ממאטקעס מאסינע על בגדי צמר הנמכרין בחניות:
ואחרי שנתייסד מימי קדם קדמתה. במדינתנו ע"פ רבותיו אבי זקנו הקדוש ז"ל פאבריקין מיוחדים לטליתים של מצוה נראה שחש לתערובו' צ"ג במיעוט. או משום קדושת טליתים של מצוה**(**(שלדידן שאנו מייחדין טליתים מיוחדין למצוה מינכר עלי' שם מצוה טפי וכמ"ש תר"י ז"ל רפ"ק דברכות שלכן אסור להלך בהן בבה"ק משום לועג לרש וזהו שאנו מהדרין לעשות טלית נאה של מצוה אעפ"י שלא הוזכר בשבת (קנ"ג:) כ"א ציצית נאה (ובפרט בב"ק (ט':) כ' טלית נאה ציצית נאה ובודאי טלית נאה ס"ס ומיותר בלשונו ז"ל) והרי מצות ציצית דומה בזה למזוזה ומעקה שאם אין לו טלית בת ד"כ פטור מציצית כמו אם אין לו בית אין חייב במזוזה ומעקה ואין סברא שיהי' הדור מצוה לעשות בית נאה בשביל מצות מזוזה ומעקה שבהן. ומ"ש בציצית שהחזיקו בהדור טלית נאה אלא הוא כמ"ש שמפני שאנו טליתים שלנו מיוחדין רק בשביל מצות ציצית ובשביל עיטופא דמצוה. וכמ"ש המג"א ססי' כ"ד מהע"א דגם קורא ק"ש בלא ציצית שייך מעיד עדות שקר בעצמו כמו בלא תפלין. לכן ראוי לדקדק בהן להיותו פטיר ועיטור מכל ערעורי וחששי שעטנז הרחוקים ויהיו חייבי' בציצית מה"ת לכ"ע כי היא כסותו לבדו לעורו. בפרט בעתים הללו ראוי לחוש מאד שיהי' נעשה ע"י ישראל מתחלתן ועד סופן ולהשומע יונעם ותעב"ט:)** חששו בהן ביותר אף לחששא רחוקה של שעטנז כדי שלא יעשה סניגורו קטיגורו כמ"ש לענין לולב הגזול אוי לו לזה שנעשה כו' א"כ ודאי הבא לשנות בזה ידו על התחתונה ופורץ גדרן של ראשוני' ז"ל ופרצה זו יצא ראשונה ממחזיקי טליתים עצמן בכדי להרבות שכרן וקורא אני עליהן נבהל להון וגו' ולא ידע כי חסר יבואנו כי סוף ודאי יפרצו יותר לקנות בגד צמר מחנות מפאבריקין. זה שכרן יהי' בעוה"ז לבד מעונשן בעוה"ב שע"י נפרצ' גדרן של ראשוני' ז"ל ר"ל מעונשי'. וכל מי שיש בידו למחות ולהחזיק גדרן של ראשוני' הקדושי' ז"ל הקולר תלוי בצוארו לעשות לה' ושכרו יהי' כפול בזה ובבא (ע' בסוף הספר הערת בן הגאון המחבר ז"ל):