דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלות ותשובות · סימן ה
מ"ש שנית מענין הנ"ל להנ"ל בקיצור לשונו:
האהבה דוחקת לבקשו שימחול להודיעני טעם הפשיטות כ"כ בענין הנאמנות בלי שום ספק כו' ואני כבר אמרתי לו שעפ"י דברי הפר"ת ופר"ח (במ"א אות כ"ג) וגם ממ"ש רמ"א בחשוד ע"ד דלא משמע לאינשי עבירה כו' הי' נראה להחמיר והגם שלענין לאכול עמו וכה"ג לא הייתי מחליט כן דפשטות דברי הגמרא למה לא כהפר"ח ולא כהפר"ת. נוסף ע"ז דהריטב"א ביבמות ס"ל בהדי' דלהכשילן בפירוש אסור מדינא דלא כפר"ח. והא דאמרינן דקמ"ל דאהבה כו' היינו לסמוך אשתיקה כו'. ונראה וודאי דזהו ג"כ דעת הרא"ה ורבו דריטב"א) שברלב"ח. ומסולק ראיית הפר"ח לסתור דברי הרא"ה וא"כ י"ל דלדידהו יכול האוסר לסמוך אכל אדם המתיר כשמאכילו או מעיד לו בפירוש (כמבואר במכתבי הראשון) מ"מ לענין לקנות ממנו דבלא"ה יש מגדולי הראשונים דבעי' מוחזק בכשרים דוקא והובא ברמ"א בשם י"א ויש מהאחרונים שפסקו כן. ושכ"ד הטוש"ע ג"כ ע' פר"ת שם. ובכ"ש בע"ג דל"ט ב' וקו"א מו"ח רז"ל סי' א' סק"ב אלא שבד"מ רסי' קי"ט כתב שאין המנהג כן. וע' בכ"ט שם שכתב דמש"ה לא כ"כ רמ"א בהגהה דס"ל שזה שלא ברצון חכמים יע"ש (ובס' ב"ה ססי' ס"ה כ' שמזה נראה שתיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח כו' אלא א"כ שיש בידו כו"ח מאיזה אב"ד כו'. ואף אם הוא מוחזק בכשרות משום לא פלוג כו'). וכ"ז בסתם אדם. אבל בדידעי' שהוא מיקל בדבר יהי' מאיזה טעם שיהי' הי' נראה ראוי להחמיר באותו דבר מדינא להלכה ולמעשה אלא שלכאורה קצת קשה ע"ז ממעשים בכל יום לענין ישן כו' (וצ"ע בפוסקים) אבל כשהמיקל הוא מטעם דס"ל שהאוסר טועה כו' היה נראה וודאי שיש ליתן מקום לסברת הרב הקדוש הפר"ת בזה לענין לקנות ממנו עכ"פ (והרי גם הגמ"ר היה מסתפק בסברא זו עכ"פ ומסקנתו להקל הוא רק לענין לאכול עמו כו') ומשא"כ לענין ישן דהכל יודעים שרבו המחמירים ואינם טועים (אלא שכ"ד רוה"פ) וקיי"ל ג"כ להיפך דגם המחמירים יודעים מ"ש הפוסקים לקיום המנהג אלא שמ"מ מחמירים על עצמם כו' והר"ז כמין הא' שבהגמ"ר שם כו' ומה שהזכיר מע"ל מענין שמורה לא ידעתי הא בזה נוהגין בכתב הכשר (ואפשר שזהו עיקרו משום אותן הנוהגין בשמורה כל הפסח וי"ל שהמקילים חושבים זה לטעות. עפר"ח שם במ"א שם סוף אות א' ובאמת יש מקום לזה מטעם שכתב בס' ח"א כלל קכ"ז ס"ל):
והנה בנד"ד הי' נראה שיש להחמיר ביותר. חד שהדבר נוגע להם ביותר ועוד שכבר עברו ושנו (והותרו להם) למכור בסתם בחזקת שהם משלנו כו' וכ"ש אותן שעשו השתי משלנו כו' כדי שלא יוכרו כו' וכש"כ גם אחר שידעו שיש מערערים עפ"י דין גמור. ושגם ההמ"ץ אינו מסכים. ולא חשו כלל אפי' לשאול את פי ההמ"ץ וכו' (וא"כ י"ל שהרי זה כחשודים ממש עיין תשובת הרא"ש כלל מ"ה ססי' י"ז. ואע"ג דשם מיירי בא"א מכל מקום משמע (קצת) דחשבו למזיד בשביל שלא נמלך כו' ע"ש ובגמרא יבמות (ק"ט) ואית לי' רבה ולא אזיל משאיל כו' ובחו"מ סי' י' (ויו"ד סי' רמ"ב). מכל זה נראה להחמיר למעשה: