אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים חלק שני חידושי מהר"ן › לקוטים על יור"ד הלכות טרפות

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

חלק שני חידושי מהר"ן · לקוטים על יור"ד הלכות טרפות

ביאורים לב"י ושו"ע

(סימן כ"ט)

טרפה אסורה באכילה מן התורה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו' ופי' לשון טרפה שנאמר בכתוב הוא מלשון זאב יטרף כו' פי' ובשר שטרפה אותה חי' בשדה לא תאכלו ולא שטרפה אותה והמיתה דא"כ נבילה היא ולא מיירי ג"כ דטרפה אות' מעט ויכולה עדיין לחיות דכתיב בסיפא דקרא לכלב תשליכון אותו שמעינן דמיירי שנטרפה בענין שא"א לה לחיות עוד ואינה עומדת אלא לכלבים ואשמעינן קרא דכיון שהיא נוטה למות אפי' קדם ושחטה אסורה באכילה ולאו דווקא שטרפה חי' אלא כל שיש בה מכה שא"א לה לחיות ממנה בין שבאה לה מאחר בין מעצמה הרי היא בכלל טרפה ואסורה באכילה מן התורה אלא שדבר הכתוב בהוה ודבר המצוי כמו שאמר הכתוב בשדה שבוודאי אין נ"מ בשדה לבית אלא שדבר בהוה ומה הם הדברים המביאים לידי מיתה וטרפה לא נתבאר בכתוב ואמרו בגמ' דשמנה מיני טריפות נאמרו לו למשה מסיני ואלו הם דרוסה נקובה חסורה נטולה פסוקה נפולה קרועה שבורה. פי' שהלמ"מ שיש בבהמה אברים שאם נקבו א"א לה לחיות ונטרפה ויש אברים שאינם אסורים אלא אם נחסרו וכו' אבל לא נאמרו למ"מ אופן הדריסה למי הוא הראוי לדרוס וכן באיזה אברים בנקובה ובאיזה מהם בנטולה וכו' וכן אופן הנפילה. וזה נמסר לחכמים לבאר ולפרש וביארו ומנאו כמה אברים אסור בנקובה וכמה בנטולה כו' ופירשו מי הוא הראוי לדרוס כו' וכמו שית' (כרו"פ) וכ"מ שאמרו בנקובה פירושו במשהו וחסורה פי' שנחסר בתחילת ברייתה ונטולה פי' שהי' בה אלא שנטל אח"כ וכל שית' שאסור בניקב כ"ש שאסור בנחסר ובניטל מחוץ מטחול כמו שית' (בסי' מ"ג) מפני שאינו מן המנויים שאסורין בנקובה לפי שאין איסור נקיבתו שוה בכולו כמו שית' שם וחוץ ממרה במין שאיננה בכולו (בסי' מ"ב) וכל שאסורו בנחסר ה"ה בניטל אבל מותר בניקב וכל שאסורו בניטל איכא פלוגתא אם אסור גם בנחסר וית' לקמן (סי' נו"ן) ויש עוד מיני טריפות שהוציאו חז"ל מדעתם מפני שהיה ידוע להם שאינה יכולה לחיות אם יארעו לה כגון לקתה בכולי' שית' (בסי' מ"ד) וכיוצא בו (כרו"פ) ואעפ"י שהוציאום חז"ל מדעתם הם אסורים מדאורייתא כיון שא"א לה לחיות מהם ובסימנים אלו יתבארו כולם על סדר הילוך הבהמה מלמעלה למטה מעצם הגולגולת עד הרגלים ואח"כ טריפות שהן בכל הגוף כגון דרוסה נפולה כו':

(סימן ל')

עצם הגולגולת הוא מן העינים ולמעלה כל שטח העיגול ע אם נחבסה פי' שהוכתה מכות רבות ונתרוצצה רוב שטח עגולה כלפי פניה הרי היא טריפה ודאי ואם נחבס רוב ממנה שיש כלפי פנים בגובה הראש לבד או שנחבס רוב שטח עגולה כלפי העורף הוא בעיא דלא איפשטא ולחומרא וכן אם נסדקה עצם גולגולת של בהמה וחיה לרחבה רוב היקפה. או לארכה רוב גובה דהיינו לצד פנים הוא מהעינים ולמעלה עד חצי' ומשהו בחצי השני שלצד העורף. ולצד העורף הוא מהתחלת הראש ולמעלה עד חי' ומשהו בחצי השני שלצד פנים כ"ז הוא ספק טרפה ולחומרא וכן אם נסדקה לצד פני' רוב ממה שיש בגובה הראש שמהעינים ועד הצפרנים א"א שגם זה הוא ספק ולחומרא ומיהו בזה יש להקל בהפ"מ (תב"ש). נסדקה סדקים קטנים ועומדים זאח"ז אם הם ארוכים קצת יש להחמיר להצטרף יחד לשיעורי' (ש"ך ותב"ש) ואם אין בהם אורך כלל אלא נקבים קטנים וכשנצרפם יהיה בהם כשיעור יש להבחין בהם אם באו מהכאה יש להחמיר ואם באו מחמת חוני יש להקל דטעם איסור סדק הוא דמסתמא בא מהכאה בכח וכאיב טובא אבל נקבים שבאו מחמת חולי לא כאיב כ"כ והדר בריא (תב"ש) ובעוף ית' בסוף הסימן נפחתה וניטל ממנה כסלע דעת הרמב"ם ורש"י שהיא טרפה ודעת בעה"ע ור"ת ורבינו יונה שהיא כשרה (וטעם מחלוקתן הוא דהרמב"ם ורש"י סוברים דמה שאמר ר"נ כסלע כיתר מסלע כוונתו על נפחתה הגולגולת ומה שאמר ר"י וכן לטרפה קאי גם ע"ז דהא סתם אמר ור"ת וסייעתו סוברים דליכא למימר דר"י קאי גם על נפחתה הגולגולת דא"כ אמאי לא פריך אתנא דבר"י גם מזה. ועוד דלא הו"ל לתנא דמתניתין לסתום ואלו כשירות כו' נפחתה הגולגולת אלא לפרש דאם נפחתה כסלע טריפה ועוד הא אנן חזינן כמה בני אדם נפחתה עצם גולגולתה וחי' כמה שנים אלא ודאי לא אמר וכן לטריפה אלא אחסרון בשדרה אבל אחסרון בגולגולת לא אמר דתני' דטומאה איירי בניקב גם הקרום של מוח ובאדם דווקא ולענין טריפות בהמה מיטרפה בנקיבת הקרום לבד וחסרון העצם לא מעלה ולא מוריד ומה שאמר ר"נ כסלע כיתר מסלע לר"ת קאי על גלודה כו' והרשב"א תירץ קושי' אלו לרש"י דמה שלא פריך אתנא דבר"י מחסרון הגולגולת תירץ בשם הרמב"ם שהוא משום שלא הוזכר במשנה שיעור סלע אלא הוא מימרא דר"י ומה שאינו מפורש במשנה דכסלע טריפה כתב דלק"מ שכן הוא דרך המשנה פעם סותם ופעם מפרש דהא נסדקה הגרגרת קתני נמי סתמא שהיא כשרה ובגמרא אמרינן דבעינן שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה וממה שאנו רואים כמה בני אדם נפחתה גולגולתם וחי' כתב דאינו ראי' כלל דאין לך אלא מה שמנו חכמים בטריפות כו' והביא עוד ראי' לרש"י) ודעת התוס' הוא דאיסור חסרון הגולגולת הוא עם נקיבת הקרום העליון של המוח ומטעם דסוף תתאה לינקב (דמילתא דר"י מפרשים כרש"י דקאי גם על חסרון הגולגולת אלא שכדי לתרץ הקושי' הנ"ל ממפרשים דמיירי שניקב גם הקרום העליון אבל בחסרון העצם לבד לא מיטרפי') ור"י כתב זה ע"ש ר"ת (וצריך לומר דמה שכתב זה ע"ש ר"ת הוא באדם דבבהמה ית' בסי' שאח"ז שהיא טרפה לר"ת אפי' בלא חסרון העצם (תב"ש וכרו"פ ומ"מ איכא נ"מ גם בבהמה דאם ניקב הקרום העליון לחוד ולא נפחת העצם אינה טרפה אלא מספק אפי' לר"ת כמו שית' ואם נפחת גם העצם היא טרפה ודאי' דלא גרע מאדם) וכ' הטור שכן דעת הרא"ש כר"ת והב"י חלק עליו בזה וכ' שכן דעת הרי"ף ורא"ש כרש"י (וסברתן הוא דהטור סובר מדהביא המשנה דאילו כשרות סתם משמע דס"ל דאפי' כסלע כשרה והב"י סובר מדהביא הא דר"נ סתמא משמע שמפרש כפירש"י ומיהו בזה כ' האחרונים דאינו ראי' דאפשר שהוא מפרש כפי' התוס' אלא הוקשו בחסרון הגרגרת הזכיר בהדי' דאיכא טריפה בנפחת הגולגולת ותירץ לדעת הטור דהרא"ש סובר כדעת התוס' דנפחתה הגולגולת מיירי בניקב גם הקרום העליון וא"ש הכל) וכ' הרשב"א שדעת הגאונים הוא כדעת רמב"ם ורש"י וכן הסכים הוא ז"ל וכן הסכים הר"ן וכ' הב"י דהכי נקטינן וכן הסכימו כל האחרונים ושיעור זה דכסלע י"א שהוא שוה בבהמה וחי' בין בגדולה בין בקטנה אלא שבעוף משערינן לפי ערך סלע בבהמה קטנה וי"א דלא נאמר שיעור זה אלא בשור גדול אבל קטנה אפי' בהמה הכל לפי ערך זה (רי"ו) ולפי דעה זו אפשר להוכיח דלא אסרו אלא אם ניטל ביד אבל נברא חסר לא אסרו כלל דאל"כ היינו מוכרחים לומר דאסרו בו במשהו דהא בשעה שנברא שהי' קטן מאוד הי' שיעורו במשהו אם נשער אותו לפי ערך בשור גדול ובודאי אינו חוזר לכשרותו וזה א"א לומר כלל דזה לא נזכר בשום מקום אלא ודאי לא אסרו נברא חסר לפי דעה זו) כרו"פ ויש להחמיר כשני הסברות דאם נפחת כסלע בבהמה או בעוף כערך סלע בבהמה קטנה אפי' אם נברא כך טרפה ואם ניטל ביד יש להחמיר כסברא אחרונה אבל אם נברא חסר ולא נחסר אלא כערך סלע בשור גדול לבד נ' דיש להקל לשתי הסברות זו מותרת ובפרט שיש כמה גדולים שאין אוסרים כלל חסרון הגולגולת כמו שנת' (כרו"פ) ושיעור סלע הוא לערך שליש טפח:

וצריך לדקדק ולהחמיר בשיעור זה כי אינו מכוון אלא פחות מעט (ש"ך) ועוד כיון שנת' דמשערינן בערך סלע בשור גדול מי ידעינן באיזה שור הגדול שיערו (תב"ש) ואם ניקבה נקבים שיש בהם חסרון אם כשנצרפם יהי' בהם כסלע טרפה ואם אין בין נקב לנקב כמלא נקב י"א שגם השלם שביניהם מצטרף לשיעור דסופו לחסר כמו דאמרינן גבי גרגרת שית' בסי' ל"ד (ב"י) וי"א שאין השלם מצטרף (פר"ח) משום דאפ"ל דלא דמי לגרגרת שהוא בשר וגם הטבעות הם רכים לכן סופו לחסר. אבל גולגולת הוא עצם חזק ויתקיים (תב"ש וכרו"פ) וכיון שגם בגרגרת אינו אלא חומר' בעלמא וכאן אפשר לחלק. הי' נראה להקל אך מ"מ יש להחמיר כסברא הראשונה ואפי' בעוף דבגרגרת כשר דאיכא למימר איפכא גרגרת שיעורו בכאיסר שהוא קטן וא"כ בעוף דמשערינן בי' לפי ערך שור גדול תקטן מאוד שיעורי' לכן אין מחמרינן כו' אבל גולגולת שיעורו בכסלע שהוא גדול מאיסר ואף בעוף יהיה גדול קצת שיעורי' לכן יש להחמיר (תב"ש) כל שניקב עצם גולגלתו ע"י קוץ וכיוצא בו אפי' משהו חוששין שמא ניקב גם הקרום של מוח וצריך לבדוק במראית עין היטב אם נמצא שניקב טרפה הלכך אם לא בדקו הוי ספק טרפה ובעוף לא מהני בדיקה במראית עין לפי שבדבר דק מנקבין את גולגלתו אינו ניכר במ"ע נקיבת הקרום וצריך בדיקה אחרת מדינא כגון ביד או בשמש או במים ואנן לא בקיאינן בבדיקות אלו לכן יש להטריף מספק אבל אם בא לה הנקב מחמת חולי ואין בו כשיעור האמור למעלה אין חוששין שמא ניקב הקרום וכשרה ואין צריך בדיקה כלל בין בבהמה וחי' ובין בעוף ועוף המים כגון אווזים ובר אווזים וכיוצא בהם כל שניקב עצם גולגלתו אפי' כ"ש טרפה בין שניקב בקוץ וכיוצא בו ובין מחמת חולי דכיון שקרום המוח שלו רך ודק מאוד אינו מתקיים כ"ז הוא בניקב הגולגולת אבל אם לא ניקבה רק שנתרוצצה אין חוששין כלל לשמא ניקב הקרום וכשרה אם לא נתרוצצה כשיעור שנת' למעלה בין בבהמה וחי' ובין בעוף אפי' בעוף המים:

(סימן ל"א)

קרום שעל המוח שבראש הוא מן האברים שאיסורן בנקובה כיצד אם נימוח המוח ונשפך כמים טרפה דכיון שנתקלקל כ"כ עתיד הקרום לינקב ולאו דוקא שנימוח כמים אלא כל שנתרכך כ"כ עד שאם היה המוח שבחוה"ש נתרכך באופן זה והיה אוחז אותו ביד היה נכפף המעט שחוץ לידו ה"ז טרפה נתמזמז פי' שנרקב או נתמעך כשרה וכ' הב"ח דדוקא שלא נחסר כלום אבל אם נחסר מעט טרפה אבל הש"ך והתב"ש ולחה"פ חולקים עליו והושוו לענין זה דאף אם נחסר מעט כשרה אבל יש מחלוקת ביניהם בעיקר הדין של נתרכך ונתמזמז דהש"ך ולחה"פ ס"ל דמאי דאמרינן כל שכיוצא בו בחוה"ש היה נכפף הוא כמו טעם דכיון שנתקלקל באופן זה עתיד הקרום לינקב ולפ"ז נאמר שיעור זה בין לענין איכות המיעוך ובין לענין שיעור המדה כמה היא דצריך שיהיה כ"כ ממנו נתרכך עד שאם היה נתרכך בחוה"ש כשיעור זה היה שוחה אם היה מעמיד אותו בצד הנימוח למעלה (אבל אם לא נתרכך אלא מעט ממנו אפילו אם אותו המעט הוא כמים כשרה כיון שכיוצא בזה בחוה"ש היה עומד) וכיון שכן אם הוא באופן שכיוצא בזה בחוה"ש היה שוחה אין לנו נ"מ מאיזה צד הוא בין שהוא מחמת שנימוח כו' בין שהוא מחמת שנתמזמז ונחסר ממנו כשיעור שכיוצא בזה בחוה"ש היה נכפף הכל טרפה ומה שלא חילקו בנימוח אלא לענין איכות המסמוס ולא לענין שיעור המדה משום דכיון דאיכות המסמוס הוא כמים דרך הוא להיות נתמסמס הרבה ממנו אבל התב"ש ס"ל דמ"ש בנימוח שכיוצא בחוה"ש היה נכפף הוא סימנא בעלמא לענין איכות המסמוס אבל לא לענין שיעור המדה דאף אם לא נתמסמס אלא מעט ממנו אם אותו המעט נימוח היטב טרפה דעיקר הטעם הוא דאותו מקום מהקרום שאצל הנימוח סופו לינקב לכן שיעור הנימוח כשיעור הקרום עצמו שהוא במשהו ולפ"ז בנחסר דלא שייך למימר שיגרום שינקב הקרום שאצלו דחסרון אינו מקלקל לכן אפי' אם נחסר הרבה כשרה עד שיחסר רובו או כולו שאז א"א להחי שיחיה אפי' שעה א' המוח עצמו שבתוך הקרום אין בו שום טריפות מצד עצמו ומ"מ יש דברים שאם יהיה המוח כן יהיה טרפה מחמת דסוף הקרום לינקב כיצד אם היה נימוח המוח ונשפך כמים טרפה דכיון שנתקלקל כ"כ עתיד הקרום לינקב לאו דוקא שנימוח כמים אלא כל שנתרכך כ"כ עד שאם היה המוח שבחוה"ש נתרכך באופן זה והיה אוחז אותו ביד היה נכפף המעט שחוץ לידו ה"ז טרפה וכ' הש"ך דמאי דאמרינן נימוח טרפה היינו משום דמסתמא כיון שנימוח כ"כ עד שהיה למים או שנתרכך מאוד כנ"ל דרך הוא להיות נמוח הרבה ממנו עד שאם היה המוח שבחוה"ש נימוח כשיעור זה והיה מעמיד אותו בצד הנימוח למעלה היה נכפף אבל באמת אם לא נימוח אלא מעט ממנו שאם היה המוח שבחוה"ש נימוח מעט כזה היה עומד כשרה אפי' אם אותו המעט הוא כמים וכן הסכים הפר"ח אבל התב"ש חולק וכ' שאין אלו אלא דברי נביאות אלא אפי' לא נימוח אלא משהו אם הוא מגולה להקרום טרפה דסוף אותו מקום מהקרום שכנגד הנימוח לינקב ולפי שאין אנו בקיאין להבחין בין באיכות המיעוך אם כיוצא בחוה"ש היה נכפף אם לאו הלכך יש לאסור כל שנתרכך אפי' קצת (ב"ח ותב"ש). שני קרומים יש לו זה על זה ניקבו שניהם טרפה ואם נא ניקב אלא אחד מהם איכא פלוגתא בין רבוותא בה"ג אוסר והראב"ן מתיר והרי"ף אוסר בניקב התחתון ומתיר בניקב העליון ור"ת אוסר בעליון ומתיר בתחתון (ומחלוקתן תלוי בפירוש וגירסת הגמ' דלגירסת רש"י ואמרי לה עד דאינקב תתאה משמע דלא פליגי בסברות הפוכות אלא דנ"ב מקיל יותר מל"ק בקרום העליון לבד אבל בקרום התחתון לא פליגי כלל ואיכא לפרושי בשני אופנים.. הא' דודאי לכ"ע הקרום התחתון עיקר ובו לבד תלוי החיות של הבהמה כיון שהמוח מונח בתוכו ואם ניקב טרפה לכ"ע וקרום העליון לא מעלה ולא מוריד לענין חיות של הבהמה אלא דפליגי בזה דל"ק סובר ניקב קרומא עילאה אע"ג דלא נקיב תתאה שהוא העיקר מ"מ טרפה מטעם דסוף תתאה לינקב מפני שהוא רך מאד. ול"ב לית לי' האי סברא אלא עד דאינקב עצמו דוקא (וכן משמע מהרשב"א בחידושיו) והב"י כתב להיפוך דבניקב התחתון שניהם שוין להכשיר דעד דלא אינקב תרווייהו יכולה לחיות והעליון חזק ומגין אלא דבניקב העליון לבד סובר הל"ק דהתחתון רך ועומד' לינקב והוי כמו שניקבו שניהם לכך טרפה והל"ב לית לי' האי סברא דסופו לינקב לכך קאמר עד דאינקב תתאה פי' תתאה ג"כ ולגירסת הרא"ש ואמרי לה קרומא תתאה משמע דפליגי בסברות הפוכות דל"ק סובר קר"ע עיקר ובו לבד תלוי הטריפות ולא בתתאה. ול"ב סובר תתאה עיקר ובו תלוי הטריפות ולא בעילאה הלכך הראב"ן ור"ת גורסים כרש"י ומפרשים כפי' השני הנ"ל אלא שר"ת פוסק כל"ק לחומרא וראב"ן פוסק כל"ב מטעם שהביא הרא"ש דבריאה איכא נמי כי האי פלוגתא ומסקינן דמותר עד שינקבו שניהם והרי"ף או דגורס כרש"י ומפרש כפי' הראשון הנ"ל (רשב"א בחידושיו) או שגורס כהרא"ש (רא"ש ורשב"א בתו"ה) ופוסק כל"ב משום דר"ש דנותן סימן לקרום התחתון משמע דס"ל כנ"ב דהתחתון עיקר ובו לבד תלוי הטריפות לכך נותן סימן להכירו ואפשר נמי דזאת היא ראיתו לפרש כפי' הראשון הנ"ל ובה"ג כ' הב"י שהוא גורס כהרא"ש ומפרש דפליגי בקר"ת דל"ק קאמר קר"ע דוקא וא"ל אפי' קר"ת ופוסק כל"ב והאחרונים הקשו עליו ופירשו דבה"ג מפרש כנ"ל לגירסת הרא"ש ופוסק כחומרא ב' הלשונות מספק ולפי פי' זה אם נפל לתבשיל א' ב' זיתים מב' בהמות שאחת ניקב קרה"ע ואחת ניקב קרה"ת א"צ לבטל אלא א' אפי' לבה"ג דממ"נ א' כשרה (פר"מ ואפשר דבה"ג גורס כרש"י ומפרש כפי' הראשון הנ"ל ופוסק כל"ק לחומרא ולפי פי' זה אם נפלו ב' זיתים לתבשיל א' באופן הנ"ל צריך לבטל שניהם לדעת בה"ג) וכ' הטור שדעת הרמב"ם הוא כהראב"ן ושכן הסכים הרא"ש אביו ונ' שכן דעתו ג"כ ולפי דעה זו יש להסתפק אם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה די"א שיש להטריף כמו בריאה שית' בסי' ל"ט וי"א שהיא כשרה כמו בקורקבן שית' בסי' מ"ט (א"ח ותב"ש) והר"ן כ' שדעת הרמב"ם הוא כהרי"ף (דהרמב"ם כ' ניקב התחתון טרפה משמע דניקב התחתון לחוד קאמר אלא דהטור סובר מדכתב זה אחר שכ' ניקב העליון כשרה משמע דמ"ש ניקב התחתון קאי אדלעיל פי' ניקב גם התחתון והר"ן לית לי' סברא זו) וכ' הב"י דמסתברא כהר"ן דמסתמא בשיטת הרי"ף רבי' אמרה (ובפרט שבפי' המשנה כתב בהדי' כהרי"ף) וכיון דלפ"ז הושוו הרי"ף והרמב"ם לדעת אחת כ' הב"י דהכי נקטינן ורמ"א כ' דבניקב העליון לחוד נמי יש להחמיר אם אינו הפ"מ כדעת בה"ג ור"ת וכן הסכימו כל האחרונים אבל בהפ"מ יש להקל ולסמוך ארוב הפוסקים דהושוו עכ"פ לענין ניקב העליון לחוד דכשרה (רמ"א ותב"ש) נמצא אם ניקבו שניהם אפי' זה שכנ"ז ה"ה טרפה ודאית דכיון דלפום הפוסקים זו אסורה מחמת נקיבת האחת למר מחמת העליון ולמר מחמת התחתון ואף לדברי המקילים יש להסתפק בזה כנ"ל לכן לודאי יחשב (פר"מ) ואם ניקב התחתון לחוד ג"כ טרפה מספק פלוגתא דרבוות' (פר"מ) ואם ניקב העליון לחוד יש להקל במקום הפס"מ ואם נפלו לתבשיל א' ב' זיתים מב' בהמות שא' ניקב הקרום העליון וא' ניקב התחתון אינו צריך לבטל אלא א' (דהא אף לדברי בה"ג יש לפרש כן כנ"ל):

בשמ"ח מע"י א' מחמת נקובה הם כו' ובת"ש סכ"א הוכיח כן מד' התוס' ד' מ"ב ובתב"ש ובל"ש השיגו ס"ק א' אות ג' דהתוס' ר"ל דלמנין ח"י טריפות א"א למחשב חסרה משום דבכלל ניקב הוא דכל אבר שאם ניקב טריפה כ"ש חסר דמה"ט לא חשיב חסר הלב והדקין כו' עכ"ד וצ"ל דלו יהא כן מ"מ כיון שכל טריפות הריאה אתיא במכ"ש דניקב א"כ מהראוי שנצטרפו לתר"ל דכשניהם מעידים על עדות א' דמי דכיון דחסרה טריפה במכ"ש דניקב א"כ הריעותא המעידים על חסר ה"ל כמעידים אנקובה דבכלל מאתים מנה וא"כ מצטרפת לריעותא המעידים אנקובה להיות תר"ל עד"מ כשני עדים זה אומר מנה וזה אומר מאתים דקיי"ל דמחייבים מנה משום דבכלל מאתים מנה וא"כ יש כאן ב' עדות על המנה ויש לחלק דשאני התם שהעד האומר מאתים מוסיף הוא אכל המנה שלו שבכלל מאתים הרי הוא כמו"כ של הא' מש"ה מקבלי' עדותן אמנה כדפ' רשב"ם בפ' חז"ה משא"כ בנ"ד הריעותא המעידה על חסר אינה מעידה על נקוב ומה שבכללו נקוב אינו נקוב ממש ולא שייך לומר שהוא מוסיף וכיון שא"א לקיים ענין הנקוב שבכללו אא"כ היה אמת שחסרה. והרי ע"ז אין לו סיוע מריעותא הב' ודומה לא' אומר חבית יין וא' אומר חבית שמן שאין מקבלין לחייבו אפי' בפחות שבשניהם ואע"ג דהתם הטעם מפני שמכחישים זא"ז דאלו מעידים על דמים מצטרפין לחייבו כפחות שבשניהם כמ"ש בח"מ סי' למ"ד (ס"ב) והכא אין שייך לומר שמכחישים זא"ז דאפשר שניהם אמת מ"מ לא דמי דגבי עדות ה"ט דקיי"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין אע"פ שמעידין אשני דברים שונים בזמן ובמקום משא"כ בענין תר"ל דעכ"פ אין איסור כשהם אינן במקום א' או סמוכים ממש עכ"פ וא"כ בעינן נמי שיעידו אדבר א' ממש. וה"ט דהתם אפי' עד א' הוא מדאורייתא וקם לשבועה משא"כ הכא הריעותא בפ"ע אינה כלום שהרי כשרה היא מש"ה לא מחמרי' בתר"ל אא"כ מעידין אדבר א' ממש ואע"פ שראיתי בתשו' שבס"ס ב"א סי' ח' הביא ד' הגאון מהור"ס להחמיר בתר"ל אפי' אין מעידין אדבר א' אין כן דעת האחרונים ומה שהביא ראי' מבועא על יתרת בדרי כבר השיג ע"ז הל"ש סי' ל"ה ס"ק צ"ב ויש לי ראיה לדבריו מתשו' מהרי"ו מ צ"ז דכ' דילמא אי הוה ריאה קמן הי' מתכשרא אעפ"י שהי' שם ימ"ק ונדבקה לאונה האמצעית נק' מה בכך. דימ"ק י"ל דכשר מ"מ הוי תר"ל מצד דביקות' לאונא אמצעי'. וצ"ל משום דלאו משם א' נינהו ומיירי בשעברה ע"י מיעוך כו' ומכאן ראי' להקל אפי' בתר"ל דימ"ק כה"ג וזה צ"ע דהל"ש החמיר מאוד בזה גם מכאן ראיה למ"ש השמ"ח סי' ל"ט סל"ז. ובין בדבוקה כו' והל"ש שם השיגו ואשתמיטתי' תשו' מהרי"ו זאת ועי' בראש אפרים שם ס"ק קמ"ח וצ"ע והנה כ"ז לשיטת התוס' אבל לפ"ד הרמב"ם שמנה חסירה בריאה לטריפות בפ"ע וכ"ד הרשב"א וכ"ד רש"י דמ"ג דחלוף דאונות בכלל חסרה נינהו ודוושט בכלל נקובה ע"ש וצ"ל מ"ט פלגינהו ולמה לא כתב ג"כ גבי חלוף דאונא אין לך נקובה גדולה מזו כמ"ש גבי וושט. וצ"ל דס"ל דלא שייך לומר דכל היכא דניקב טריפה כ"ש חסר וניטל אא"כ חסר כל האבר או רובו משא"כ בחסר מקצתו אין זה ראי' וי"ל דכשר ואין כאן קושיא תדע דהא אמרינן בגמ' דנ"ה דאפשר ניקב לחוד ונחתך לחוד וא"כ גם לל"ק היינו בנחתך אח"כ דהוי כניקב ולא בחסר קצת מתולדתו וזה ברור לכן גבי וושט דחלוף מיירי בכל הקרומים או ברובם ה"ז כחסר רובם או כולם ואין לך נקובה גדולה מזו משא"כ בחלוף דאונא דהוה כחסר אונא א' דהוי מקצת הריאה ואין ללמוד טריפות זו מדניקבה טריפה דאין כאן ראי' כנ"ל ותדע עוד דחסרה ורדא י"א דכשר וניקבה טריפה לכ"ע לכן אין שייך לומר ע"ז אין לך נקובה גדולה מזו כו' אלא משום דחסרה הריאה טריפה והוא טריפות אחר ועיין ב"ח סי' ל"ז סעי' י"ג שכ"ד העיטור סעי' ו' ודלא כהתוס' וא"ש מנין ח"י טריפות לכן אינן מצטרפין לתר"ל וכמ"ש הל"ש ודלא כהתוס' יתיר כיצד אם יש אונא יתירה על גב הריאה (רמב"ם) שהוא לעומת הצלעות בכל מקום שבה בין בערוגה בין באונות ובין באומות אפילו היא קטנה כשהיא נפוחה כעלה של הדס טריפה דכיון דלאו אורחא בכך ה"ל יתר וכנטול דמי א"נ סופה להתפרק ותהי' נקובה ואם היא כשהיא נפוחה פחותה מעלה של הדס כשירה ואם עומדת בדרי דאומא אפי' גדולות אפי' יש בכל צד יותר מחמש אונות או שני אומות גדולות בצד א' הכל אורחא היא וכשרה רק שלא יהיו אונות בצד שמאל יותר מבצד ימין משום די"א דבכה"ג ה"ל חלוף וטריפה ואם יש יתרת מקמא יש אוסרים כמו במגבה. ואע"ג דבמקמא לא שייך לומר שסופה להתפרק שהרי אינה לעומת הצלעות כלל שיתכן לומר שתתפרק מחמת החיכוך בצלעות מ"מ טריפה משום כל יתר כנטול דמי ויש מתירים יתרת מקמא משום דס"ל דאורחא הוא ולענין הלכה אע"פ שמסוגיית הגמ' נראה לכאורה כסברא הראשונה מ"מ כיון שאין לזה הכרח גמור לרבים מגדולי הראשונים מקילים בזה לא הכריעו בזה האחרונים אלא הסכימו שבכל מקום ינהגו לפי מנהגו ויש מקומות נוהגים לאסור יתרת מקמא כמו בבריסק דליטא ובמדינות אלו המנהג להתיר י"מ (שמ"ח). ואפי' עומדת מקמא לאומות (ת"ש) ובבהמת נכרי יש לאסור י"מ בדליכא ביטול שמחת י"ט וכדומה אם יש יתרת בדרי וכשנופחים אותה נוטה לגבה טריפה אם הבליטה הוא כט"ד אבל בנתעקמה קצת אין לחוש. ואם אין כאן יתרת (יש"ש שמ"ח) רק שאונא א' מושרשת במקומה כראוי ומתעקמת לגבה דהיינו כנפי השדרה כשרה ואפי' אם העיקום כט"ד או יותר:

ואם היתרת שבדרי נוטה לקמא כשרה ג"כ בכל הענין אפי' במקום שאוסרים י"מ כיון שמושרשת בדרי מה שאמרנו דיתרת מגבה פחותה מט"ד כשרה (פרת"ב סעי' נ"א) יש מי שאומר שאם יש שם בועה והבועה משלמת לשיעור ט"ד יש להטריף ואפילו הבועה היא ממים זכים (ל"ש פי"א) ויש מי שמתיר אם ניכר כשתתרפא הבועה תתמעט מט"ד אם גם עתה היא פחותה מפרק אמצעי של אגודל ויש לסמוך עלי' בהפ"מ נמצאת אונא יתירה בסוף שיפולי אומא כשרה אפי' במקומות שאוסרים י"מ (רמ"א) דזה מיקרי בדרי דאונה (שמ"ח סי"א) ואפי' יש הרבה יתירות העומדים למטה מאומא בדרי דידה ג"כ יש להכשיר:

אונא הימנית העליונה הסמוכה לגרגרת שהיא התחתונה כשהבהמה תלויה ברגליה מתוך שדחוקה במיצר החזה דרכה להתפצל ולכן אם נמצא ע"ג יתרת כט"ד או אפי' יותר מט"ד כשרה דתלינן שנתפצלה כך מחמת הדוחק ודוקא בחציה לצד החוץ אבל בחציה לצד השורש לא ודוקא חוץ לחריץ ההולך שם מלמעלה למטה באלכסון אבל מהחריץ לצד השורש לא דבמקומות אלו אין שם דוחק (נה"כ משמעות השו"ע) ויש מקילים בכל האונא אבל המנהג כסברא הראשונה בד"א (ש"ח סט"ז) כשנמצא יתרת באונה זו מגבה אבל בנמצא מקמא באונה זו במקום הדוחק יתירה טריפה אפי' לדברי המתירים מ"מ הכא טריפה משום שמתחכך בגרגרת ותתפרק (ב"ח) ויש מקילים בזה ויש לסמוך ע"ז בהפ"מ במקום שמתירים י"מ:

שמ"ח ואונא עליונה שמאלית דינה כשאר אונות בין לענין מקמא בין לענין מגבה אע"פ שנת' ס"ג דיתרת בדרי דאוני לד"ה כשר מ"מ בענין שלא יהיה בשמאל אונות יותר מבימין שיהי' ארבע בשמאל ושלשה בימין אבל אם הם שוה בשוה בכל צד ג' או ד' אונות ועומדות כולם בדרי דאוני כשר (פר"ח פ"ת) ויש מקילים בכל ענין (כרו"פ) ויש לסמוך עליהם להקל בהפ"מ ואי איכא ג' בימין וד' בשמאל ועוד א' בימין בסוף אומה בדרי דאומה או שיש ג' בימין וג' בשמאל ועוד א' בשמאל בסוף האומה בדרי דידה נ"ל שיש להקל בכל ענין ואי איכא ג' בימין וג' בשמאל ויתרת מקמא בשמאל או אפי' ב' בשמאל וב' י"מ בשמאל יש להחמיר אפי' בהפ"מ אפי' לדידן דמתירים י"מ כיון דבלא"ה רבו האוסרים י"מ הכא איכא עוד קצת טעם לאסור משום חלוף ומה"ט נמי אי איכא ג' בימין וד' בשמאל כיון דאיכא קצת ריעותא דחלוף בהדי חומרא די"מ יש להחמיר אפי' בהפ"מ אפי' לדידן גבשושית ופיצול דלקמן לא מהני לענין זה בין להקל ובין להחמיר:

רמ"א אם נראה באונא א' כעין סדק מצטרף להשלים כדלקמן סעי' י"ח אבל לא להטריף דאין חוששין בסדקים להטריף וכן אונא שנתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע (ש"ך) אע"ג דמצטרף להשלים דלא גר מהכשר סדק (רמ"א) מ"מ אינו מצטרף להטריף כיצד (ש"ח סכ"ה) ג' בימין וג' בשמאל וא' מהשמאל נתפצלה לב' ויש להם שורש א' כעובי אצבע כשרה דאותן ב' כא' נחשבים ואפי' אם אותן דימין נמי יש לשנים שורש א' כעובי אצבע אין אומרים ממ"נ אי דשמאל א' דימין נמי א' וה"ל חסר דימין ואי דימין ב' הרי דשמאל נמי ד' וה"ל חלוף לפי דברי הסברא הראשונה דלעיל ס"ק ד' שאנו חוששים להם שלא במקום הפ"מ לכן אם בשמאל יש אונא ונתפצלה לד' בשורש ח' כע"א די"ל ממ"נ אי דיינת להו כמחולקים ה"ל ד' ואי לא ה"ל אחד בשמאל לא אמרינן הכי דקיי"ל אונות שנתפצלו ויש להם שורש א' כע"א יש להם מעלות א' ומעלות ב' וכן בסדקים כה"ג כגון שבשמאל ג' וסדק בא' מהם שראוי לחשבם כב' ובימין ג' כשרה ואפי' בשמאל א' וג' סדקים בה כשרה ולא אמרינן ממ"נ אבל אי בימין שנים וא' מהם יש בו סדק המחלקו ובשמאל שלשה כתיקונן (רב אחאי בהגהה רש"ל ב"ח ט"ז ת"ש) יש להחמיר (ט"ז ת"ש) כיון דאיכא תרתי לריעותא חשש חסר וחשש חלוף לא סמכי' אסדק שבימין להכשיר (רש"ל) וי"א דהטעם שכל שיש ה' אונות כתיקונן לא סמכינן אסדק אפי' להכשיר אבל (ר"ן בהגהה ב"י ש"ך. בנה"כ פר"ח) י"ח עכ"ז ואומרים דאין נפקותא כלל. ובכל ענין סומכים אסדקים להכשיר וכ' הש"ך שכן נוהגים בקראקע ושכן הוא סוגיא דעלמא ולדבריהם נ"ל דה"ה אם יש ג"כ בשמאל שלשה כתיקונם וסדק דמכשרים דסומכים אסדק שבימין להכשיר והסדק שבשמאל לא מהני להטריף וכמשנ"ת גבי אונא שנתפצלה ולענין הלכה יש להקל כסברא האחרונה בהפ"מ אבל שלא במקום הפ"מ יש להחמיר כסברא הראשונה (משבצות ס"ך). אם יש ג' בימין וסדק א' וד' משמאל תלוי בחילוף הטעמים להאוסרים לעיל סק"ו גבי ב' בימין וסדק א' וג' משמאל שלדברי האומרים שהטעם משום תר"ל יש להכשיר בנד"ז שאין בו חשש חסר רק חשש חלוף לחוד בשגם חלוף זה לא הוזכר בש"ס אבל לדברי האומרים שהטעם משום דכל שיש ה' אונות כתיקונן לא סמכי' אסדק יש לאסור בזה ג"כ משום חשש חלוף ולענין הלכה יש להקל בזה כיון שיש חולקים על חילוף זה לגמרי כמשנ"ת לעיל סק"ד:

ואונא שנתפצלה לשנים ואין לה שרש כעובי אצבע נידונית כב' בין להקל ובין להחמיר וכ"ז בנתפצלה לארכה אבל בנתפצלה לשנים בעובי' (פת"ב) אינה נידונית רק כאחת לענין חשבון מנין האונות אבל נידונית היא כשנים לענין חשש טריפות דיתרת מקמא ומגבה והיינו כשאין להם שורש א' כע"א. ודינן שאם החיצונה שורשה בולט לחוץ אפילו פחות מט"ד והפנימית שוה מקמא לשאר אונות שבצדה מזה נ' שהפנימית היא האונה הראויה להיות והחיצונה היא יתרת מגבה וטרפה ואי אפכא הרי הפנימית יתרת מקמא ודינה מבואר לעיל ס"ג סק"ב ואם שניהם אינם בולטים כשרה דהא קיימי בדרי דאוני ומ"מ אינה משלמת לחסרון אונא א' כגון אם יש בימין ב' אונות והא' נתפצלה לשנים בעובי' אע"פ ששניהם אינן בולטים ואע"פ דשניהם קיימי בדרי כיון דלא קיימא כעמידת צורות האונות ממש שעומדים זה אצל זה ואלו שנתפצלו הם זה תחת זה לכן אינה יכולה לפעול פעולתה כ"כ ועל"ק ס"ט או"ה (פמ"ג) וי"א שאין זה רק ספק טריפות לבד משום דלא ברירא מילתא לומר שאינה משלמת וכנלע"ד עיקר ואם שניהם בולטים זה לקמא וזה לגבה יש להחמיר (פרת"ב סס"ח) ומ"מ אם הם בולטים זה לכאן וזה לכאן פחות מעלה הדס יש להכשיר בהפ"מ ואם הפיצול של צד קמא הוא נוטה כט"ד והפיצול של צד גבה הוא בולט לחוץ פחות משיעור זה יש להכשיר אונא שנתפצלה לרחבה נ"ל שאינה עולה ג"כ לשנים להשלים למנין האונות דהא לא קיימא כדרך שאר האונות שעומדים זה אצל זה מחוברת לערוגה אבל מ"מ אינה פוסלת משום יתיר גם להטריפם בי"מ דהא קיימי בדרי הא דיתרת מגבה טריפה וכן י"מ במקומות שאוסרים היינו דוקא שהיתרת יש לה צורת אונא אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה כמו הר אין זה יתרת וכשרה ונקראת גבשושית ודוקא שהוא רחב למטה ועב למעלה שאינה מתקצרת למעלה כמו אונא ואפי' מתקצרת קצת רק שעגולה למעלה אין זה יתרת אלא גבשושית וכשרה אבל אם למעלה חדה או למטה במקום שמתחלת לעלות נראה כעין סדק שהוא חד ככובע או שרחבה למעלה יותר מתחתיה הוי יתרת ואם היא כט"ד טריפה:

(פת"ב סמ"ו) ובמקום שנהגו להקל כשאינה חדה למעלה או למטה אע"פ שרחבה למעלה יותר מתחתיה אין לסתור מנהגם (שם סמ"ט) וכ"ז בזמן שאינה מובדלת כלל מן הריאה והוא כעין הר הבולט אבל אם הוא מובדל מן הריאה כט"ד אע"פ שהוא רחב למטה ועב למעלה או צורה אחרת ואין לו צורת אונא כלל ה"ז יתרת וטרפה אם נמצא אונא בגב הריאה (פת"ב רא"פ ס"ק ע"ב) אע"פ שהוא בתואר אונא גם היא מובדלת מן הריאה רק מחוברת בשרשה לגב הריאה כשאר כל האונות אלא שיש גומא תחתיה וכשנופחין הריאה כל האונא נופלת לתוך הגומא כשרה דאין זו יתרת כ"א פיצול הוא שנתפצל מגוף הריאה ממקום הגומא ולא שהבשר נתפצל והעור נקרע דא"כ היה טריפה מחמת שניקבה הריאה אלא שהעור נתקמץ כאן ונתפשט על בשר הפיצול וכולו קיים בין בהגומא בין בהפיצול כי כך הוא טבע הוויות הפיצולים האלו ומאחר שאינה יותרת הרי אין שייך לומר בזה כל יתר כנטול דמי כמש"ל ס"ג שהרי אינה יותרת אונא כלל רק היא גוף הריאה וגם משום שסופה להתפרק אין לחוש דמאחר שהגומא הוא תחתי' לנוח בו אינה עתידה להתפרק (רמ"א) ולכן אפי' אינה נכנסת לתוך הגומא אלא כשמניחים היד בנחת עלי' כשרה דכן נמי בחיי הבהמה אם הצלעות דוחפין הפיצול. הם מניחים אותה תוך הגומא ואינה חוככת שתתפרק. ולכן אפי' אם כשמסירין היד היא חוזרת מיד ויוצאת מהגומא אין לחוש וכ"ז דוקא אם בעת שמונחת גומא בכיס היא ממלאה חת הגומא. וגם היא שוה מבחוץ לבשר הריאה ממש. אבל אם היא גבוהה ובולטת למעלה אף על פי שהבליטה הוא פחות מט"ד רק שכל הפיצול הוא כט"ד ואף על פי שאין עני' צורת אונא רק בגבשושית דלעיל סק"ח הרי זה טריפה דכיון שהוא מובדל מהריאה אינו בכלל גבשושית כלל כמשנ"ת לעיל. וגם אינו בכלל הפיצול מגוף הריאה כיון שהוא גבוה מהגומא ועוד דסופו להתפרק שהרי הבליטה תתחכך בצלעות וכ"ש אם בולטת מחמת שרחבה מהגומא וא"א לה לבא לתחתית הגומא דטריפה אם הגומא אינה מתמלאת ממנה מחמת שקטנה מהגומא (ט"ז מח"ב חג"ש בל"י מגיני זהב תוי"ק וע' בזר זהב סק"י) יש אוסרים אף על פי שאין לחוש משום שתתפרק שהרי אינה מתחככת בצלעות מ"מ יש לחוש דהוי יתרת אונא ואינה פיצול מגוף הריאה דא"כ היתה ממלאה כל הגומא (ש"ך בנה"כ פר"ח ת"ש). ויש חולקים ע"ז ומתירים ויש ג"כ להחמיר כסברא הראשונה בשל תורה אא"כ יש הפסד גדול שאז יש לסמוך על ס' האחרונה:

אם הפיצול המחובר שבה לצד השיפול של האונא. או האומא בגבה וצד הפירוד לצד השדרה בהא אם בנפיחה הולכת לתוך הגומא ומונחת כהלכת' בלי שום תפיסת יד אדם יש להקל דכך היתה מונחת בתוכה בחיי הבהמה אבל אם צריכים להניח היד בנחת עלי' אין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות מקום עמידת הפיצול וחיבורה ולפי הילוך הבהמה אם בפגעה בצלעות דוחין אותה להגומא כשירה וא"ל טרפה ואם אינו יכול להבחין טריפה:

נמצא פיצול מקמא בתוך הגומא אע"פ שכשנופחים אותה היא מונחת בגומא כתקנה ושוה מבחוץ לשאר הריאה טריפה אפי' (ט"ז ש"ך פר"ח ת"ש) שנוהגים היתר י"מ שאני היא דמושרשת בריאה בכל צד אבל פיצול זה מחובר במקצת וסופו לנפול למטה ולהתפרק (ש"ח) ואפי' בפחות מט"ד יש להטריף בדליכא הפ"מ כיון דלאו מטעם יתרת אתי' עלה איכא קצת כובד אפי' בפחות מט"ד ויפול למטה (חג"ש) ויש חולקים עכ"ז ואומרים שלא אסרו פיצול מקמא אלא בפיצול שאינו נכנס לתוך הגומא אלא כשמניחים היד בנחת עלי' דבמגבה כשר כה"ג כמש"ל סק"ט דהצלעות דוחפין הפיצול ומניח אותה תוך הגומא משא"כ במקמא שאין שם צלעות שידחקו אותה לתוך הגומא אף כשאין מניחים היד עלי' כשרה אף מקמא דכזה לא הוי סופו להתפרק (עת"ש ס"ק כ"ו). והוא כשהפיצול בתוך הגומא גם אם הצד דמקמא הוא לצד הארץ כאשר הוא בחיי הבהמה ולענין הלכה יש להורות להחמיר כסברא הראשונה אא"כ יש הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא האחרונה (שפתי דעת ס"ק ל"ז) אם הפיצול משורש יפה (ר"ק תוי"ק ססי' זה) לפי שיש מקילים ביותר ואומרים דלא חיישינן כלל לשמא יתפרק ואעפ"י שאין לסמוך על דבריהם מ"מ בכה"ג שהרבה פוסקים ס"ל דבכזה לא הוי סופו להתפרק יש להקל:

פיצול מקמא שהוא ארוך מהגומא או קצר מהגומא או רחב מהגומא ג"כ טריפה ע"ד שנת' לעיל ס"ק י"ב בשער פיצולים (כ"ה בלבושי שרד). אם נמצא יתרת נגד חריץ הוורדא י"א דאפי' האוסרים י"מ. הכא כשירה דמהני לה האי חריץ שתנוח בתוכו ולא תתפרק ויש להאוסרים לסמוך ע"ז בהפ"מ וגם הוא שעת הדחק כיון דבלא"ה יש מתירים י"מ כמשת"ל ס"ג סק"ב):

אחת מהאונות שהיא פחותה מכעלה הדס אחר שנפחוהו ה"ל חסרה וטריפה (עיטור) דשיעור אונא הוא כט"ד (אגור ש"ך סק"ז) וכן הוא ג"כ שיעור הוורדא ואם היא פחותה מזה ה"ל חסרה וורדא וטריפה להאוסרים בחסרה הוורדא שיעור ט"ד (ש"ח ס"ז) י"א ארכה ורחבה כאורך ורוחב ציפורן אגודל בינוני וי"א כאורך ורוחב פרק אמצעי של אגודל בינוני דהיינו הפרק השני שלאחר הפרק שבו הציפורן (הגהת הר"ץ וי"א שארכו כאורך פרק אמצעי של אגודל ורחבו כציפורן האגודל לכן בכ"מ שנז' כט"ד יש לפסוק כסברא החמורה שבשניהם דהיינו באונא שהיא קטנה אין להכשיר אא"כ ארכה כאורך פרק ב' של אגודל בינוני ורחבה כרוחב פרק זה) וביתרת מגבה יש להטריף כשארכה ורחבה כאורך ורוחב ציפורן ואעפ"כ נ"ל שבוורדא קטנה יש להקל אם יש בה כאורך ורוחב ציפורן האגודל פפי שבלאה"נ רוב הפוסקים מקילים בחסרה הוורדא:

כבר נת' בש"ע ס"א שי"א שאם חסרה הוורדא כשרה (ב"ח) משום דלפעמים הוורדא היא חסירה ואינה דבר קבוע כ"כ כמו האונות ולפיכך (הר"ן ב' והגאונים והרמב"ם והש"ע) י"א שאם חסר אחת מאונות הימין הוורדא משלמת וכשרה (ב"ח ס"ט) דכיון שהוורדא לפעמים היא חסירה ולפעמים אינה חסירה אבל ה' אונות לעולם אינם חסרים מסתברא לומר דזו האונא שהיא הוורדא העומדת מקמא בימין היא ממנין ה' אונות והוורדא חסרה היא (נ"י) ואע"ג דוורדא זו שעולה למנין האונות אינה עומדת בדרי אלא מקמח מ"מ עולה למנין האונות לפי שי"א אלו ס"ל דיתרת מקמא כשרה וא"כ מקמא ודרי דאוני חדא מילתא היא ולפ"ז במקום שאוסרים י"מ אפשר שהוורדא משלמת (פ"ת) כיון דאורחי' דוורדא לעמוד מקמא בימין אע"ג שאינה עומדת בדרי ממש משלמת למנין האונות דאנן לא קאמרינן אלא שיהיה תלתא מימינא ולא שיהיו כולם בדרי ממש (ב"י פ"ת) אבל חם חסר א' מאונות השמאל אין הוורדא משלמת אפי' אם עומדת בשמאל כיון דלאו אורחי' לעמוד בשמאל (ב"ח) וי"א שאם עומדת בשמאל משלמת (רש"י רמ"א לבוש ש"ך) אבל י"ח עכ"ז ואומרים שלעולם אין הוורדא משלמת אפילו לאונות הימין כיון דאינה עומדת בדרי דאוני ואנן בעינן תלתא מימינא בדרי ממש ואפילו לדברי האומרים שי"מ כשרה היינו משום דאורחי' בהכי ולא מיטרפי חיותא בהכי אבל מ"מ אינה כעומדת בדרי ממש לענין שתעלה למנין האונות והכי נהוג במדינות אלו (ש"ך חג"ש) ובלאה"נ לפי מנהג מדינתנו שאוסרים חסרה הוורדא אינה יכולה להשלים למנין האונות דא"כ ה"ל חסרה הוורדא וטריפה מה"ט הר"ץ דא"א שתעלה לכאן ולכאן אלא דלפ"ז אם היה יתרת דאוני מקמא היתה משלמת למנין האונות במדינתנו שמכשירים י"מ. אבל לפי הטעם הראשון גם י"מ אינה משלמת כיון דלא קיימא בדרא וטעם זה הוא העיקר וכן יש להורות:

ריאה שהיא חלקה כולה ואין לה חיתוכי דאוני (ב"י סי' ל"ו סד"ה) טריפה ואם (מהרי"ו ש"ך) בכל המקומות שראוי להיות חלקה יש שם סדק (שמ"ח ס"ד) והסדק ארוך ברובו של מקום הראוי להיות פרוד בין שהסדקים הוא בצד פנים של הריאה שלעומת הלב שנק' מקמא בין שהוא בגב הריאה ועומקו כל שהוא ואם הסדק (גם בפ"ת משמע בשיפולו עדיף) בשיפולו וסובב מלמעלה למטה כשיעור שאם הי' פירוד שם ממש הי' כל אונא כט"ד רואין הוא פירוד ומובדל שם וכשר דשיעור אונא הוא כט"ד (רמב"ם רש"ל ש"ח) וכן אם יש סדק וארכו ועמקו כשיעור אורך ורוחב ט"ד אפי' בעיקרו או באמצעו וליכא רוב מקום שראוי להיות פירוד שם כשירה (ש"ע) ויש מקילים עוד לומר שכל שיש באורך הסדק כט"ד אפילו עומקו כ"ש כשירה (רמ"א פת"ב כ"ו) ולענין הלכה (פת"ב ל"ש) יש להורות כסברא הראשונה להחמיר בשל תורה (פת"ב) אא"כ יש הפ"מ שאז יש לסמוך על סברא האחרונה ומ"מ צריך שיהי' הסדק עמוק קצת באופן שאין רגילות שימצא סדקים כאלו בריאה. ואפשר שיש להקל לפ"מ הענין אם הסדק ארוך כציפורן האגודל (עיין לעיל ס"ו סק"ב) כיון (רמ"א) שי"א שא"צ כלל להיות אורך הסדק כט"ד ובלבד שבודק מומחה יבחין שזה הסדק אינו מן השריטות הרגילים להיות בריאה:

בספר בדיקות נמצאו עוד סימנים שיש להכיר על ידיהם שיש בהריאה חיתוכי דאוני והוא דלכל אונה יש סמפון א' ואם ב' אונות דבוקות כא' ואין ביניהם סדק שנת' בש"א ס"א דהוי חסרה האונה וטרפה ואפי' א' היא רחבה כשנים לא מהני ולא מידי אכן אם יש לאונה ד' ב' סמפונות ה"ז ראי' שהן ב' אונות. היכר ב' אם בימין יש ב' אונות ואומא ובצד האומא שאצל האונות יש סי' שהיא שם ארוכה ועבה כדרך האונה השלישית הסמוכה לאומה ובצדה הב' היא כשאר אומות והאמצעית היא כדרכה (פת"ב סט"ו) זה מורה שהאונה הסמוכה נדבקה לאומות ולפיכך האומה בצד זה ארוכה ועבה שאעפ"י שגם כל אומא דרכה להיות ארוכה מ"מ אינה עבה כי בראשה היא חדה וגם כי האונה הסמוכה לה דרכה להיות בצדה הפנימית שלעומת הלב כמו הר שאם תחבר האונה והאומה יחד אותו בשר בולט וכיון שיש כאן כמו הר זה סי' שנדבקו יחד האונה והאומה שהרי אינה חדה כדרכה רק עבה וכל דבר עב יש לו ב' חופין וכ"ה באונה הסמוכה לאומה ושיעור העובי היינו כל שעב יותר מן האונה האמצעית היכר ג' אם אין האומה עבה אך האונה השני' הסמוכה עתה לאומא בצד סמיכתא יש סי' זה שהיא שם ארוכה ועבה ובצד השני' היא כשאר אונה אמצעית אפי' אין האונה גדולה כשנים רק שיהי' לאמצעית כט"ד ולסמוכה לאומה כט"ד וקצת יותר היכר ד' (ע' פלתי ס"ק ובבד"ה להרא"ה) אם חסרה האונה והוא חותך במקום שנראה לו שראוי להיות אונא ומוצא שיש שם במקום שחתך קרום מקרומי הריאה שנראה מזה שנדבקו קרומי הריאה שאל"כ קרום זה מאין הוא בא לכאן:

היכרים אלו שנזכרו בסק"ב לא נזכרו בגמ' ופוסקים ראשונים (פר"ח) לפיכך יש מקומות שאין סומכים עליהם ובמדינות אלו סומכים עליהם ומ"מ:

סק"ד ויש לסמוך עליהם כו' משום תר"ל אין להחמיר דהא לדברי האומרים דהטעם משום יתר כנטול דמי א"כ להרמב"ם היינו בכלל חסר וכמ"ש בע' טריפות שלו שמנה הותירו האונות תחת סוג חסירה ובועה היינו משום נקב וס' תר"ל כשר ומ"ש ברא"פ ס"ק ס"ז דלאו בבשר תליא מילתא וכיון שיש בקרום הריאה כט"ד כ"ז אינו מוכרח דיתרת אינו שייך אלא בבשר ג"כ דאלו היה יתר בקרום לבד ודאי דאינו טריפה כמ"ש בסי' נ"ה ס"ד גבי רגל כה"ג היכא דאין לו תמונת רגל כו' וכיון דבנ"ד אין בבשר כט"ד וגם הקרום סופו להצמית ולעמוד על שיעורו הראוי ועכשיו הוא שנתפשט יותר מכפי הראוי אין לו דין יותרת ויש לסמוך ע"ז בהפ"מ עכ"פ:

ס"ה סק"ב ויש לסמוך ע"ז. כן פסק בפת"ב סעי' מ"ד (וברא"פ שם סק"ס) הביא בשם בעה"מ נ"ב שאפילו שלא במקום הפ"מ יש להקל והביא ראי' ממ"ש בהג"א שאפי' נמצא ע"ג כט"ד ומדכ' לשון אפי' משמע דכ"ש מקמא. והגם שיש לדחוק דלשון אפי' קאי כט"ד מ"מ נלע"ד שלא להחמיר חומרות חדשות עכ"ל ולפע"ד יש להביא ראי' מהגמ"י רפ"ח שכ' וז"ל שאם ימצא ע"ג נמי כט"ד כו' ומדכ' לשון נמי משמע להדיא דה"ה במקמא וקאי אמ"ש הרמב"ם או מלפני הריאה כו' ואם היתה על גבה כו' ואהא קאמר דבאונא עליונה במגבה נמי יש להכשיר כמו במקמא:

סק"ד ויש לסמוך עליהם בתמים דעים סי' קנ"ב כ' וז"ל וכיון דקיי"ל דיתרת כשרה לית לן למימר חדא בלחוד משום דיתרת בחזקת היתר הוא ולא אסרינן מדעם עכ"ל וכ"כ כל הפוסקים וא"כ הא דאמרינן בגמ' ולית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת משמע נמי אפי' כובא ואהא קאמרינן והוא דקיימי בדרי דאוני ומשמע אפי' בדרי דשמאל כשרים וכ"מ קצת לשון תר"ק הותירו בין מן הימין בין מן השמאל והותירו אפי' טובא משמע אלא דבשמאל נמי כשרים וכן משמע להדיח בתמים דעים סי' קנ"א שכ' וז"ל אבל אם בריאה ו' אונות או ז' בבהמה כשרה ובלבד שיהיו עומדות בשורות האומות ולא זעג"ז עכ"ל הרי דלא הקפיד אלא שלא יהיה ע"ג אבל אם עומדות בדרי ש"ד ומשמע אפי' עומדים הב' הנותרים כשהם ז' בדרי דשמאל נמי כשרים ולכן בהפ"מ נלע"ד ש"ד נסמוך על הפר"ח ופ"ת ולה"פ וכרו"פ בשגם שיש עוד צד להקל דהא י"א דהוורדא משלמת ואע"ג דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ היינו היכא שיש חסרון ממש בימין משא"כ בנ"ד ואי משום דא"כ ה"ל חסרה הוורדא לפמ"ש המ"ץ. הרי בזה ג"כ הרבה פוסקים רובא דמינכר מכשירים ואע"ג דאנן מטריפים מ"מ בכה"ג שיש מכשירים חילוף זה בלא"ה יש להקל בהפ"מ כנלע"ד וז"ש ואי איכא כו' היינו משום דבכה"ג יש עוד להקל דהא כשיש א' בימין בסוף האומה לפ"ד הש"ע ס"ט משלמת נמי לחסרון גמור בימין והגם שרמ"א החמיר שם היינו משום דהתם האיסור מבואר בש"ס דהיינו חסר ממש. ועפר"ח שם שרמ"א כ"כ לצד החומרא ואף שהת"ש לא כ"כ מ"מ לענין חשש חלוף זה שבלאה"נ רבו החולקים ואין איסורו ברור גם להאוסרים יש לסמוך על הרב"י וכן להיפך כשהד' בשמאל הוא בסוף האומה יש לסמוך ארמ"א וכדפי' הש"ך דבריו והת"ש ועוד דהתם מוקי ג"כ בזה ודינה מבואר לעיל. ובל"ש כתב דהוי ספק טריפה ואין לחוש לזה דכבר נת"ל ס"ג סק"א אות ב' דצ"ל דלהמכשירים י"מ הוא משום דאורחי' וכן מוכח מדברי הרמב"ם גבי ע' טריפות ובכ"מ לשם שמנה הותירו האונות מגבן תחת סוג חסירים אלא דאין הטעם משום שסופה להתפרק דא"כ היינו נקובה וכיון דה"ל חסירה אלמא דאמרינן י"כ גם בכה"ג וא"כ ה"ה מקמא אלא צ"ל משום דאורחי' והנה המטריפים בב"י ל"פ אהרמב"ם כמ"ש במ"ר אלמא דאינהו נמי הכי ס"ל (באס"ק) נ"ל כנלע"ד פשוט מטעם דדמי לנתפצלה בעובי':

סק"ח כענין סדק כו' ברא"פ ס"ק ס"ב כ' שהמח"ב חולק ע"ז וכ"נ דעת השבו"י שהביא שם וגם מ"ש בסמ"ט אבל אם הוא מובדל כו' משמע הא סדק אינו מועיל להטריף ויש לחלק דסדק בעי ע"פ כולו משא"כ כשמובדל כט"ד במקום א' נמי י"ל דטריפה וצ"ע:

סק"ט ולא שהבשר נתפצל כו'. הדבר מוכרח בעצמו וכן משמע בד"מ שכ' וז"ל והנה א' מן הבקיאים עשה לפני באותה ריאה עוד פיצול אחר שהיה כמו הראשון והיה גומא תחתי' וכשנופחה הריאה עולה ג"כ קצת מחמת הנפיחה וירד כשנגע בו בנחת ביד עכ"ל ואלו היה נקרע העור לא היתה הריאה עולה בנפיחה עוד דא"כ מה הוצרך לבקי שיעשה פיצול זה הלא כל אדם יוכל לקרוע קצת חתיכ' מהריאה א"ו כמ"ש בפנים וע' ברא"פ ס"ק פ"ג ודבריו צ"ע דודאי תרווייהו חשיבי מקרומי הריאה ולכן אם יש נקב בגומא נלע"ד דטריפה דסתימ' לחוד לא מהני אא"כ יש סרכא בכסדרן וגם בזה חולקים האומרים דיש סרכא בלא נקב ועוד די"ל דלאו היינו כסדרן כיון שלפעמים יוצא' מהגומא וכמ"ש גבי וורדא שנסרכה לכיסא דהוי שלא כסדרן משום שלפעמים יוצא ממנה עסי' ל"ט וה"ה הכא ועכ"פ בלא סירכא ודאי טריפה ול"ד לחלב טהור דסו"ת דהיינו משום דמיהדק ולא עדיף מריאה הסמוכה לדופן במקום רביתא דבלא סביך טריפה משום שמתפרק לעתים כמ"ש במ"ה וה"נ הכא כנלע"ד ודלא כהפת"ב ססי' וע' רמב"ם פ"ו סוף דין ו' רש"י מ"ח ב' ד"ה לחבירו נכנס לנקב כו':

סק"י אא"כ כו' הגם שבתויק"ו האריך דהעיקר כהט"ז גם בזר זהב סק"י הביא הרבה פוס' דס"ל כן מ"מ כיון שדעת רש"ל ביש"ש סי' כ"ט להקל אפי' בבולטת קצת מבשר הריאה אלא שלא מלאו לבו להקל כיון שכ"כ בבדיקות לאסור ועכ"פ מוכח דס"ל דהגומא מצד עצמה מועלת להתיר אף ביתרת ממש משום דס"ל דבהכי רביתייהו ועדיף מיתרת בדרי ואע"פ שבד"מ לא משמע כן אלא דע"י הגומא תלינן דלא הוי יתרת כלל הא אי הוי יתרת טרפה וכ"ד כל האחרונים מ"מ י"ל דהגומא הוא ראיה ברורה שזהו פיצול ולא יתרת ואף שפיצול בולט קצת אינו ראי' לסתור דדילמא היה בריאה במקום זה גובה קצת וככה י"ל לענין אם נמוכה קצת מהגומא הלכך בהפסד גדול יש לסמוך אהמתירים בנמוכה קצת אבל בבולטת קצת אין להקל כיון שכל האחרונים החמירו וגם רש"ל לא הקיל למעשה ועוד דהתם איכא נמי חשש שמא תתרכך כמש"ל סק"ט בפנים:

ס"ק י"ב. לפי שיש מקילים ביותר כו' בתויק"ו סק"ג האריך בזה ובמ"ש שהפוסקים המתירים בפחות מט"ד ס"ל דהא דיתרת מגבה טריפה היינו משום דכל יתר כנטול דמי ור"ל דלא חיישינן לשמא תתפרק יפה כו' ואין לומר. דס"ל דתרווייהו אמת ד"יכ דמי וגם חיישינן לסופה להתפרק אלא שבפחות מט"ד לרוב קוטנה ל"ח להא דא"כ מנ"ל להבעה"ע שבטור להוכיח מהא דשיעור אונא כט"ד דילמא השיעור יותר גדול מט"ד והא דמיטרפא בע"ג כט"ד. לאו משום י"כ דמי אלא משום דסופה להתפרק ובכך שיערו חכמים שאם גדול כט"ד סופה להתפרק דהא ע"כ צריכים אנו לומר כן גם אי שיעור אונא כט"ד מ"מ האיך מוכרח דבשיעור זה דווקא סופה להתפרק דהא לאו הא בהא תליא אלא דכך שיערו חכמים וא"כ מנ"ל דשיעור אונא כט"ד א"ו צ"ל דאין הטעם כלל משום סופה להתפרק אלא משום די"כ דמי וא"כ עכצ"ל דשיעור אונא כט"ד דאז חשיב יתר אונא וכן בהרמב"ם רפ"ח שממנו מקור הדין דפחות מט"ד כשרה כמ"ש בחה"ר הנה כתב ג"כ רפ"ח בטעם טריפות דמגבה שהיתר כחסר וכ"כ ספ"י ע' בכ"מ לשם שהותירו האונות מגבן הוא תחת סוג חסירה אלמא דאין הטעם משום סופה להתפרק ג"כ דא"כ היינו נמי נקובה ממש. אך מ"ש דלהמטריפים יתרת בפחות מט"ד היינו משום דסופה להתפרק דאל"כ מ"ט דהנך י"א כיון דשיעור אונא כט"ד א"כ בפחות מזה לאו אונא הוא ולא שייך לומר זו פליאה מאוד דבאמת י"א אלו לא ס"ל כלל דשיעור אונא כט"ד דהא בעל העיטור מוכיח דשיעור אונא כט"ד מהא דאמרינן אבל אגבה אפי' כט"ד טריפה וא"כ הא דאמרינן להאומרים דה"ה בפחות מכן דט"ד לאו דווקא אין ראיה כלל דשיעור אונא כט"ד וכבר השיגו בזה ברא"פ. ובפר"ח בק"א סי' ל"ז משמע דיתרת מגבה טריפה משום סופה להתפרק וכ"כ בשמ"ח ג"כ כמש"ש סעי' ג' ואינו מוכרח כלל אך מ"ש בתויק"ו דה"ה בפיצול נמי ל"ח שמא יתפרק אינו מוכרח משום די"ל דבפיצול חיישינן טפי לשמא יתפרק דהא קמן שהתחיל להתפרק שהרי כל עיקר התהוותו הוא ע"י שנתפצל מגוף הריאה א"כ חיישינן שמא יתפרק עוד משא"כ ביתרת שהוא בטבע תולדתו ולא נתפצל מגוף הריאה מש"ה ל"ח שמא יתפרק לכן בפיצול י"ל דמה"ט בעי שיהא מונח בגומא דווקא אף אם ניכר שהוא פיצול ולא יתרת אך מ"ש ראי' מדין פיצולים דאונא ימין דמכשירים כדלעיל ריש סעיף זה ולא בעינן גומא לכאורה ראי' הוא דל"ח לשמא יתפרק מיהו יש נדחות קצת דכיון דזה נעשה ע"י דוחק הקנה י"ל דכך טבע הקנה לא לפרק לגמרי ומאליו אין לחוש לשמא יתפרק עוד דמהיכ"ת נחוש לזה שהרי לא נתפרק מאליו משא"כ בשארי פיצולים שמתפרקים מעצמן יש לחוש שמא יתפרק עוד הלכך לדינא נלע"ד דבמה שהקיל בתויק"ו לגמרי בפיצול מקמא בהפ"מ קשה לסמוך ע"ז כי אין לו ראי' מכרעת לזה ומיתרת אין ראי' כנ"ל (בשגם שעיקר דין פיצול קולא היא שהקילו שלא לחשבו ליתרת מגבה והיינו דוקא כשיש גומא המוכח' שהוא פיצול ובמונח בה וע' פרי תואר סק"י וה"נ דכוותי' אך מ"מ אם נכנס לתוך הגומא אף אם אין מניחין היד עלי' שהקיל בזה בחג"ש ס"ק ל"ט וצ"ל דמיירי כשמונח בגומא אף אם הצד דמקמא הוא לארץ שהרי כן היה הריאה בחיי הבהמה ועת"ש סקכ"ו דבכה"ג משמעות הט"ז וש"ך ופר"ח להקל לכן בכה"ג יש להקל בהפ"מ עכ"פ וגם נלע"ד שצ"ל הפיצול מושרש יפה וגם זה מצד הוא להקל ע' פמ"ג בש"ד ס"ק ל"ז ובכל צירופי אלה יש להקל ואפשר דגם התוס' יודה בשהפיצול מושרש יפה ס"ק י"ד כיון כו' כה"ג נת' בש"ח סי"ב ואף לפמש"ל סקי"ב דעיקר טריפות יתרת משום י"כ לבד מ"מ יש צד להקל בזה ע"ד מ"ש לעיל סק"י בשם רש"ל דבהכי רביתייהו (סק"ב) לפי' כו' מ"ש הב"ח דמנהגנו בנוי ע"ד הרב דאברצלוני גם ע"ז יש להשיב כדאית' בס' ב"א בק"ה לסי' ל"ה ועוד דבהגהת הר"ץ כ' שהוא נהג לשער בציפורן אגודל א"כ בוורדא יש לסמוך ע"ז עכ"פ:

(שייך לסי' ל"ו סט"ז)

כבר נתבאר בסי' ל"ג ס"ט סק"ב דין קוץ או מחט שנמצאים תחובים בוושט שיש ג' דעות בזה י"א שחוששים לשמא נתרפא ויש שאין חוששים לשמא נתרפא אבל חוששים לשמא ניקב ובעי לבדוק בעוה"פ ועוה"ח ולכן אם ניקב עוה"פ טריפה כו' עוה"ח דוושט אין לו בדיקה מבחוץ לכן אעפ"י שאינו ניכר בו נקב טריפה ואעפ"י שהמחט אין תחובה בו כלל רק בעוה"פ לבדו חיישינן שמא ניקבה וחזרה לאחוריה וי"א שאין חוששין שמא חזרה לאחורי' ולכן כשתוחבה בעוה"פ לבדו אין חוששין כלל שמא ניקבה וגם עוה"ח. והנה במחט שנמצאת בריאה כ"ע מודים דאין חוששין שמא נתרפא והטעם משום דיש רמב"ם) מהאומרים דבוושט חיישינן שמא נתרפא ויש (תוס' עמ"ש רבינו ססי' ל"ג) מחלקים בענין אחר דמשום דבוושט אכלה בי' ופעי' בי' גמדא לי' ופשטא לי' ומש"ה שכיח טובא שיחזור הקוץ לאחוריו ע"י נענוע עורות הוושט בחייה תמיד ואחר שחזר לאחוריו יוכל הנקב להעלות קרום וליסתם והוא מילתא דשכיח טובא ומש"ה חיישינן לה אע"ג בדליכא ריעותא גמורה משא"כ בריאה אע"ג שמרחפת ולא נייחא מ"מ לא גמדא ופשטא כמו וושט ומש"ה מהני בה בדיקה מבחוץ. ול"ח שמא עלה בו קרום ונסתם הנקב אבל מ"מ חיישינן שמא נקובה לחוץ וחזרה לאחוריה ויש הנקב במציאות עתה ממש כיון דאיכא ריעותא גמורה במציאת המחט בריאה שהוא שלא כדרך הנבלעים ומה"ע אפי' להאומרים דבוושט לא חיישי' שמא ניקבה וחזרה לאחורי' הכא חיישינן דשאני בוושט שהמחט נמצא שם על שנבלע דרך כל הנבלעים באיברי המזון ולא מיקרי ריעותא כ"כ משא"כ במחט שנמצא בריאה שהרי אין דרך הנבלעים ליכנס בריאה כלל ורש"י ותוס') ועוד יש לחוש שמא נכנסה המחט בריאה דרך כל הנבלעים דהיינו ע"י וושט וניקבה הכרס או הדקין ואח"כ ניקבה הריאה מבחוץ ונכנסה לתוכה ואע"פ שהמחט נמצא באיברים התלוים בקנה מ"מ כיון שרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים חוששים לזה ולכן לצאת מחששות אלו א"א אא"כ נפחו תחילה וראו שהיא שלמה מכל נקב אזי היא כשרה דלשמא עלה בה קרום לא חיישינן אבל אם נמצא המחט בריאה אחר שנחתכה ולא נפחוה תחלה טרפה מספק דאמרן ואין חילוק כו'

עיין תויק"ו שהקשה מנלן להפוסקים דלרש"י לא בעי בריאה שלימה שנמצא בה מחט נפיחה וע"ש שנדחק בזה ולפע"ד פשוט ממ"ש רש"י דמ"ט גב מרה ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא אלמא דמשוה מרה לריאה שלימה ופשוט דבמרה נא שייך נפיחה (ומ"ש בב"י סי' מ"ב ד"ה שמעתי ונפח בה כו') היינו סברא בעלמא ולא נז' בגמ' ובנידון שבב"י הוא דמהני) א"כ בריאה נמי לא בעי נפיחה וכ"נ דעת התוס' שם דאל"כ לא הוצרכו לחלק בין מחט לקשייתא דזיתא כ"ע מודים דאין חוששין שמא נתרפא באו"ה ריש כלל כ"א כ' דהאידנא חיישינן שמא נתרפא והוא נגד כל הפוסקים גם באמת בחששא כזו לא שייך לחלק בין דורות שלהם להאידנא וכמ"ש הט"ז סס"ק כ"א. אבל מ"מ כו' כצ"ל לדברי רבינו אף שס' זו דחוקה אבל אפשר לומר כן בענין אחר דהתוס' ג"כ צ"ל דנקובת הוושט הוי ס' בשחיטה ולכן מחמירים בי' טפי ומה"ט כו' בזה נדחה כל מ"ש התויק"ו לפ"ד הרא"ש) ואין חילוק בכ"ז בין שהמחט דקה כעין שלנו בין עבה אפילו (ש"ח סל"ה) ראש א' עב כגרעין תמרה והקופה דהיינו צד זה העב לצד הסמפון וצד הדק לצד חלל הגוף טריפה כשנמצאת בחתיכה דריאה שלא נפחוה תחילה אע"ג דדרך הקנה נכנסה וליכא למיחש החשש הב' דלעיל סק"א מ"מ חיישינן שמא ניקבה בחודה גם קרומי הריאה וחזרה לאחורי' כמשנת"ל (משמעות כל הפוסקים ורבינו ססל"ג (עבמש"ל סכ"א) ולכן אפילו המחט טמונה כולה בתוך חתיכת הריאה שהובא לפנינו טריפה אע"פ שמרוחקת מקרומי הריאה מ"מ כיון דחיישינן שניקבה וחזרה לאחורי' טרפה (תויק"ו סק"ו וס"ס ק"ז אות ב') ויש מקילים בזה דס"ל שלהאומרים גבי וושט דל"ח שמא ניקבה וחזרה לאחורי' ה"ה בריאה נמי לא חיישינן לזה ולא הטריפו בגמ' במחט שנמצא בחיתוכי דריאה אלא כשיש להסתפק שמא יצא המחט לחוץ וניקבה קרומי הריאה ועדיין לא חזרה לאחורי' כגון שהמחט יוצא לחוץ מתוך החיתוך של הריאה ההובא לפנינו ולפי ערך אורך המחט יש להסתפק שמא אם הית' כל הריאה בשלימות היתה המחט יוצאת עד חוץ לקרומי הריאה אבל אם המחט טמונה בתוך החיתוך של הריאה או אפי' יוצא מתוך החיתוך רק שלפי ערך אורך המחט א"א לומר שיצא המחט לחוץ אם לא שיצאה וחזרה לאחורי' לא חיישינן לזה כלל כמו דל"ח לזה בוושט אך כיון דגם בוושט הרבה פוסקים חולקים ע"ז כמשנ"ת לעיל ע"כ ס"ל שאין לסמוך ע"ז אלא בהפ"מ משום דבהפ"מ קיי"ל דל"ח שמא ניקבה המחט וחזרה לאחורי' כמ"ש הרמ"א בסי' מ"ח גבי בה"כ. וכן נוהגים ג"כ בוושט (ואע"ג שגבי הוושט העיקר כהחולקים היינו משום דהוי ס' בשחיטה משא"כ בריאה דדמי לבה"כ) ולמעשה אין לסמוך על סברא זו כלל וכמשנת"ל סק"א דל"ד כלל ריאה לוושט ולבה"כ דמחט שנמצא בריאה היא ריעותא גמורה שהרי אין דרך הנבלעים ליכנס בריאה כלל ומש"ה חיישינן בזה לכ"ע שמא ניקבה המחט וחזרה לאחורי':

וכ"ז בשצד העב לצד הסמפון דבכה"ג אין לחוש רק לשמא ניקבה המחט קרומי הריאה וחזרה לאחורי' אבל אם צד העב לצד החלל והדק להסמפון (רש"י וכ' הנ"ח שגם התוס' חוששי' לזה וכ"ה ברי"ו ור"ן) חיישינן שבאה המחט דרך הוושט כדרך כל הנבלעים ומשם לדקין וניקבה ויצאה ובאה לתוך הריאה דרך חודה וניקבה הקרומים (פשוט עפמ"ש בש"ע סי' מ"א ס"ו) וכן אם נמצאת המחט מונחת בעובי הריאה ביושר באופן שאין צד העב שלו פונה לצד הסמפון ג"כ טריפה בכל ענין דוודאי דרך הוושט נכנס שאלו נכנס דרך סמפון לא היה לה אפשר להתעקם לגמרי וליתחב בעובי הריאה א"ו דרך הוושט נכנס וכן בשהמחט דקה טריפה משום ב' חששות הנ"ל דלעיל סק"א וכ"ז בשנמצאת המחט בחיתוכי דריאה אבל אם עדיין הריאה שלימה ובמישוש הרגישו בה המחט נופחין אותה ורואין אם אינה מוציאה רוח בשום מקום א"כ הרי נא ניקבו הקרומים ובוודאי דרך הקנה נכנסה ולא ניקבה כלום וכשרה דלשמא ניקבה ועלה בו קרום ונסתם ל"ח כדלעיל סק"א וה"נ אין חילוק בין מחט דקה לעבה כו' צריך להעתיק לשון השמ"ח עד סוף סעיף ל"ו:

סמ"ק והגמ"י או"ה מהרא"י) י"א דהאידנא אין אנו סומכים על הנפיחה שאין אנו בקיאים בשום דבר הצריך בדיקה ואין דנין דין שלימה ולכן יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט שהיא חדה מצד א' עכ"פ (ש"ד ב"י מהרש"ל ומשמעות כל הפוסקים) וי"א שגם האידנא סומכים על בדיקתנו שאין חומרא בבדיקה זו כ"כ ויש לסמוך עליהם בהפ"מ (ש"ח סל"ז). ואם נמצאת בחתיכת ריאה וקודם שנחתכה נפחוה ולא מצד שהרגישו תחלה שיש בה מחט אלא כמו שדרך בכמה ק"ק לנפוח כל ריאה אין לסמוך אנפיחה זו אפי' בהפ"מ דכיון שלא ידעו מעיקרא שמחט בתוכה חיישינן שמא לא דקדקו יפה (משמעות הש"ך ס"ק ל"ד וכ"ה בבל"י ס"ק מ"ג דלא כהפ"מ דאל"כ לא א"ש לו' ונ' להכריע דאדרבה מחמיר יותר מהרמ"א) וי"א דבהפ"מ יש לסמוך אנפיחה אפילו לא ידעו מעיקרא שמחט בתוכה ואם ידעו מעיקרא שמחט בתוכה ונפחוה (עח"י סי' תמ"ז ס"ק מ"ש ב' השואל שבתשו' צ"צ סי' ס"ה) או אפי' לא ידעו שמחט בתוכה אלא שנפחוה מצד ריעותא אחרת אם אין אותה הריעותא מצטרפת להטריף הריאה מצד תר"ל עם ריעותא דמחט שאז ודאי דקדקו יפה בנפיחה יש להקל אפילו שלא במקום הפ"מ (ע' ראב"ן סי' ר"מ) וכ"נ עיקר משמעות רש"י דמ"ט ותוס' שם וסה"ת) הואיל ובלאה"נ י"א שבריאה שלימה א"צ נפיחה כלל אלא כל שאין אנו רואים שום נקב מבחוץ כשרה (ואע"ג רי"ף רא"ש רמב"ם רשב"א סמ"ק סמ"ג) דלא קיי"ל הכי מ"מ כשנפחוה יש להקל וכן אם המחט עבה וקופא לצד הסמפון יש להקל אפי' שלא במקום הפ"מ כל שנפחוה תחילה כמו שדרך לנפוח כל ריאה בכמה ק"ק (עבמש"ל ס"ק ב') כיון שי"א דבכה"ג אפי' בחיתוכי' יש להקל כל שהמחט כולה טמונה תוך החתי' א"כ כ"ש בשלימה ולא נפחוה אלא שראוי שאין נקב מבחוץ ואע"ג דאנן קיי"ל כסברא זו מ"מ אין להחמיר בנפחוה תחילה אפי' לא נפחוה מצד שנולד בה ריעותא ועוד י"ל דבמקום שהמנהג לנפוח כל ריאה מדקדקים בנפיחה ולא שייך לומר בכה"ג כל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' (ע' תצ"צ הנ"ל וח"י שם ס"ק) אלא כשלא הי' צריך לאותו דבר לגמרי משא"כ בנ"ד הרי צריך לנופחה לידע ששלימה היא מכל מקום והוי מילתא דרמיא עלי' וכן היכא שיש עוד צדדים להקל סומכים אבדיקה (ש"ח סל"ח) אם נמצאת ק"ד מבחוץ נגד המחט או סמוך קצת למקום שכנגד המחט (מ"י כלל צ"ב סק"ב וכ"ה משמעות היש"ש ססי') וה"ה אם נמצא שם סרכא תלוי' משמעות הרא"ש סי' כ"ו ולא חזינן בה ריעותא כו' או שנמצא שם שאר ריעותא אפי' הריאה שלימה ובדקוה בנפיחה טריפה דהק"ד או הריעותא מוכיחים על המחט שניקבה (ש"ח שם) וצריך לראות אחר זה לכתחילה צריך להעתיק מש"ח עד סוף סעיף ל"ח):

וכ"ז במחט שנמצאת בבשר הריאה אבל אם נמצאת בסמפוני הריאה יש לחלק בענין אחר שאם נמצאת בסמפונא רבא דריאה ורש"י ד' מ"ו) והוא סמפון אמצעי שבאומה בין שהריאה שלימה בין שהיא חיתוכי' בין שהמחט היא קטנה בין שהיא עבה וקופא לגו או לבר בכל ענין כשרה (רש"י) דבכאן אין לחוש שמא דרך הוושט נכנסה דא"כ מי מכוונה לסמפון זה הלכך דברים ניכרים ע"כ דבסמפונא נקט ועל דרך הקנה ובא לסמפונות הריאה (הר"ן רי"ו) וגם אין לחוש לשמא ניקבה' קרומי הריאה וחזרה דכיון שלא נמצאת בבשר הריאה א"כ לא ניקבה עדיין כלל ולא מחזקינן ריעותא (תויק"ו ססי' ל"ז בקיצור הדינים אות ג') ויש מי שאוסר שאם נמצאת בסמפונא רבא והריאה תחובה והמחט יוצא לחוץ עד שאפשר לומר לפי ערך אורך המחט שיצא המחט וניקבה קרומי הריאה ולא חזרה לאחורי' אז יש להחמיר לענין מעשה ואם נמצאת בסמפונות הקטנים שבריאה (משמעות העיטור שבב"י וכ"ה משמעות רש"י במ"ש מי מכוונה לסמפון זה כו') י"א שדינה כ"א נמצאת בבשר הריאה ואם הריאה היא חתוכה טריפה משום דחיישינן שמא נכנסה דרך הוושט כדלעיל סק"א (רי"ו) אבל משום החשש דשמא ניקבה קרומי הריאה אין לחוש דל"ח להא אלא כשיצאה המחט מן הסמפון ונמצאת בבשר הריאה (תויק"ו שם אות ד') ולכן אם המחט עבה וקופא לגו לצד סמפונא רבא יש להקל דאז ל"ח שמא נכנס דרך הוושט (פרת"ב) ויש מי שמקיל בכל ענין ולענ"ד שאין לסמוך ע"ז דמשמעות העיטור ורש"י והשע"ד להחמיר (פר"ח ש"ת סל"ט) נמצא גרעין בריאה כגרעין תמרה (רוקח סי' שפ"ד) או גודגדניות (כרו"פ) או עגולים שמלעיטים בהם אווזות אם אינם חדודים אלא עגולים כגרעין תמרה כשרה בין בשלימה ובין בחתוכה דאין דרך גרעין בזה לנקוב אבל גרעין זית (רוקח סי' שפ"ד) או של פרי אחר שהם חדים מגרעין זית (פר"ח שם) דינן כמחט שנת' לעיל (משמעות תוס' דמ"ט רא"ש רי"ו ת"ש סי' מ"א תויק"ו ססי' זה) ויש מחמירים בקשייתא דזיתא שאפילו בריאה שלימה טריפה ואפי' נפיחה לא מהני שמפני שהם קשים ואינה יכולה לבא בריוח דרך הסמפונות חיישינן שמא ניקבה הוושט וחזרה וניקבה בכבד (ב"ח סי' מ"ב) ויש מחמירים עוד לומר דאפי' בסמפונא רבא דריאה טריפה כה"ג מה"ט ויש להחמיר כדבריהם אא"כ יש הפ"מ שאז יש לסמוך על הפוסקים שלא חלקו ביניהם:

(סי' מ"א ס"ו) מחט שנמצאת בכבד בין אם בא לפנינו שלם או חתוך אם צד העב שלו לצד חלל הבהמה לחוץ אפי' כולו טמון בבשר הכבד קרוב לודאי שאנו תולין שנכנס דרך הוושט להדקין ויצא מהדקין לחלל הבהמה וניקבם ומשם נכנס לכבד שאלו נכנס דרך הסמפון לא הוי לנקוב בצד העב שלו ואם צד הדק שלו כלפי חוץ אפי' אין טמון כולו בבשר הכבד אלא חודו יוצאה לתוך חלל הבהמה וראשה העב נחבא בתוך הכבד כשרה שאנו תולין לומר דרך סמפון בא וניקב את הסמפון ויצא לכבד וממנו לחוץ בד"א במחט גסה שראשה העב גסה כשיעור. גרעינה של תמרה שאז אין דרך ראש העב כזה לנקוב (ראב"ן סי' רמ"ד שערי דורא סי') וכן מסמר שיש לו ראש אבל אם ראש העב של מחט קטנה משיעור זה אין חילוק לאיזה צד פונה צד העב שלו וטריפה בכל ענין מספק שהרי הוא ראוי לנקוב בצד העב שלו כמו בצד הדק שלו (פר"ח סקי"א חג"ש) ויש מי שאומר דהיינו דווקא במחט נקובה שאין ראשה חלק כ"כ אבל מחט שאינה נקובה שראשה עגול וחלק אפי' אין גסה כגרעין תמרה אנא כגרעין זית יש להקל (ת"ש) וי"ח ע"ז ולמעשה במחט וכל דרך שיש לו אורך יש להחמיר משום שי"ל שראשה עגול יכולה לנקוב ע"י כובד האורך שמכביד עליה אבל אם נמצא גרעין עגול בכבד שאינו חד אפי' הוא קטן (משמעות הרוקח סי' שפ"ז) מגרעין תמרה יש להקל דכיון שאין לו אורך משך ועגול מכל צדדיו קשה לומר שנוקב ומסתבר טפי דסמפונא נקט ועל (ת"ש ססי' מ"ב וכרו"פ שם ויש מחמירים גם בזה אבל משמעות (ת"ח ב"ח ססי' מ"ב שפתי דעת שם ס"ק י"ד) שא"פ להקל בזה (ב"י רמ"א לבוש) וכן אם נמצאת המחט מונחת בעובי הכבד ביושר באופן שאין צד העב שלו פונה לצד הסמפון טריפה בכל ענין בן קופה לגו בין קופה לבר דוודאי דרך וושט נכנסה ונפלה על דופן הכבד שאלו נכנסה דרך הסמפון לא היה אפשר להתעקם לגמרי וליתחב בעובי הכבד אלא דרך הוושט נקבה (שפתי דעת ס"ק) ויש מי שאומר דמ"מ לא הוי רק ספק טריפה (רמב"ם רשב"א) וי"ח עכ"ז ואומרים דנהפוך הוא שאם חודה של מחט פונה לצד חלל הגוף טריפה דחוששין כל שהוא נכנס עד מקום הכבד וחודו למטה ועובר דרך צד שמא עם כניסתו ניקב הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה ואם קופה לצד חלל הגוף כשרה דכיון דדרך קופה נכנסה ודאי לא נקבה שהרי אינה יכולה לנקוב בקופה שלה אע"פ שנכנסה בדוחק ולהא לא חיישינן שמא דרך הוושט נכנסה דכיון שנמצאת בכבד שהוא מאברים התלוים בקנה ודאי דרך קנה נכנסה וכ"ז במחט גסה ע"ד שנת' לעיל אבל בדקה אפי' נכנסה דרך קופה טריפה שהרי היא מצויה לנקוב אפי' דרך קופה ולענין הלכה (ב"ח ש"ך ומ"ש הש"ך שכ"ד מהרש"ל לא מצאתי ביש"ש שפסק כן אלא כפרש"י והתוס' והרא"ש ע"ש סי' מ"ז פר"ח ת"ש פמ"ג) יש אומרים שיש להחמיר כשני הפירושים דבין כשחודה לצד חלל הבהמה בין כשקופה לצד חלל הבהמה לאפוקי מדעת הסמ"ק וכן כשהכבד בא לפנינו שלם וא"צ בחתוכה בין במחט גסה בין במחט דקה בכל ענין טריפה ופסק דעת הרב"י בש"ע והרמ"א שם ובת"ח כלל צ"ג והלבוש וכ"נ דעת הבל"י סק"ז וכן פסק הפרי תואר והתוי"ק ויש אומרים שהלכה כסברא הראשונה דאם קופה לצד הסמפון וחודה לצד חלל והמחט עבה כשרה ואם קופה לצד חלל הגוף טריפה וודאית ובאמת שכ"ד (רש"י ותוס' ורא"ש וסה"ת סמ"ג סמ"ק ראב"ן סי' רמ"ד מרדכי וכ"נ דעת הר"ן) רוב הפוסקים הראשונים ומ"מ במקום שאין הפ"מ בדבר יש לחוש לדברי רבותינו המחמירים אבל כן פסק הש"ך עצמו בספרו הארוך עם היותו מן המחמירים במקום הפ"מ יש יש לסמוך על סברא הראשונה:

ר"ן ב' יש מי שאומר מהרש"ל סי' מ"ז ש"ך) י"א שאפילו לסברא הראשונה אין היתיר בקופה לצד הסמפון אלא כשהמחט כולה נחבא בתוך הכבד אבל אם חודה של מחט יוצא לתוך חלל הגוף אפי' קופה לגו טרפה דדמי לקוץ או מחט שניקב לחלל הגוף דטריפה דחיישינן שמא ניקב א' מן האברים הפנימי' וכבר נת' לעיל סק"א שי"א (רשב"א רש"י) וכ"נ נוטה דעת הר"ן בחי' שכ' סברא זו בסתמא ואח"כ כ' ס' ראשונה בלשון יחיד וז"ל אבל יש מי שכתב כו' וכן פסק הל"ח ס"ק קכ"ב וכ"ד הט"ז סי' נ"ג וכ"פ הלבוש שאין חילוק ובכל ענין כשרה:

אם נמצאת המחט בסמפון הגדול שבכבד והוא סמפון הקנה שנכנס בתוכו בין במחט דקה בין בגסה בין קופה לגו או לבר בכל ענין כשרה (ב"ח ש"ך הארוך) ואפי' נמצאת במקום שהוא מיצר והולך דהיינו קודם כניסתו לקני הכבד כשרה וכן הדין בנמצאת בסמפון הגדול שבריאה כמשנת"ל סי' ל"ו סט"ז:

אם נמצאת המחט בסמפונות קטנים שבכבד נ"ל דאם יש דרך לסמפונות אלו אל סמפון הגדול אם קופה לצד סמפון הגדול כשרה וא"ל טריפה ובקטינתא בכל ענין טריפה ואם אין דרך להם אלי' אז אם הסמפון קטן זה עומד באופן ששייך לומר שקופה לגו לצד סמפון הגדול כשרה ובקופה לבר טריפה ואם אינו עומד בדרך זה אלא הוא בעובי הכבד ביושר בכל ענין טריפה כענין שנתבאר לעיל סק"ב ועמ"ש סימן ל"ו סק"ח דשם ג"כ דינא הכי שאז יש לסמוך כו' היינו דעת רש"י ועת"ש סי' מ"א שכ"ד הרשב"א והטור ופשיטא שלדעת הרמב"ם ג"כ אין לחלק בין זה למחט. ועוי"ל דהתוס' ס"ל דבריאה לא בעי נפיחה מש"ה מדמי מרה לריאה דאת"ל דבעי נפיחה דווקא א"כ לא היו צריכים לחלק בין קשייתא דזיתא למחט כו' וכן מצאתי בספר ראש יוסף דמ"ש וכיון שכן למאי דקיי"ל דבעי נפיחה דווקא כמש"ל א"כ אין מוכרח לחלק בין מחט לקשייתא דזיתא לכן בהפ"מ יש לסמוך על הפוסקים המקילים בריאה וכפסק הפר"ח והשמ"ח טריפה קרוב לודאי כו' בט"ז כ' דטריפה מספק כיון דרוב הנבלעים הם דרך הוושט ולא משמע כן בגמ' דא"כ מאי פריך מביה"כ הרי כל היכא דגבי כבד מטריפין מה"ט פשיטא דבביה"כ כשר משום שהיא מאברים התלוים בוושט ותלינן דדרך וושט נכנסה משא"כ בכבד מש"ה טריפה דרוב הנבלעים דרך הוושט כו' אלא הקושיא מאלימתא וקופה לבר ופירש"י או מלגו (להרשב"א כמ"ש בחידושיו) דבזה אמרינן גבי כבד דוודאי נקובי נקיב דרך הוושט ולא מספקינן שמא סמפונא נקט אע"ג דהוא מאברים התלוים בקנה וכיון דהנה ודאי א"כ בביה"כ נמי ראיה שיהי' טריפה ועוד דלהט"ז גם בקופה לגו ראוי שיהיה טריפה כיון דהצדדים שקולים ורוב הנבלעים הם דרך הוושט והנה כמו שבביה"כ המחט טמונה כולה בו ה"נ כה"ג גבי כבדא הוי טריפה ודאי' כשקופה לצד חלל הגוף וכמ"ש התוס' ומ"ש הת"ז א"כ האיך נכנסה הקופה לק"מ לשיטת הפר"ח דמחט שבגמ' היינו מחט נקובה שאין ראשה עגול וא"כ עם היות שהיא עבה בראשה ואין יכולה לנקוב בעצמה מ"מ אם כבר ניקב החוד גם היא יכולה להכנס בנקב זה שהרי העביות שבקופה אינו שיוציא ממנה כגג על גוף המחט כמסמר וכה"ג שאז באמת לא הי' יכול להכנס אלא במחט זה העביות הולך בשיפוע מחודו לראשו עד שבראשו הוא עב וא"כ כיון שהעביות הולך מעט מעט יכול הוא להכנס אחרי החוד בטוב ע"י כח המושך ובאמת מזה נ"ל ראי' לשיטת הפר"ח דאלו להת"ש א"כ קשה קושיית הת"ז האיך יכולה הקופה להכנס דרך נקב הנעשה בחוד כו' ומ"ש הט"ז דאלא מאי כו' א"כ לא הוי רק ס' טריפה כמ"ש הט"ז מזה לבד הוי ראי' ברורה דנקובי נקיב ויש לדחוק ולומר דמ"מ גם להת"ש בקל יותר שתכנס הקופה דרך נקב שכבר נעשה עם היותו קטן משתעשה נקב בעצמה ממש. וע' בערוך ערך קפא פי' קופא שבגמ' דמיירי במחט נקובה וכפרש"י גם מדברי הרמב"ם יש ללמוד דכל שהקופה עגולה אפי' היא קטנה אינה נוקבת שהרי כ' גבי מחט קטנה ששני ראשיה חדים מכלל דכשצד א' אינו חד דינו כאלימתא. גם ברוקח סי' שפ"ד כ' גרעין תמרה או גודגדניות ורש"י פי' בעירובין (ד' כ"ח א') דגודגדניות הוא קארשען וכן גרעין דקארשען קטן מגרעין תמרה וק' מנ"ל להרוקח להקל בזה א"ו ס"ל דכל שאינו חד לא חיישינן דנקוב ודלא כהת"ש ובכה"ג כ' וז"ל וה"מ בקשייתא דדיקלא דשיע' כו' ומשמע דאין קפידא רק שיהי' שוע וחלק. (ומ"ש הרשב"א דבעי' כתמרה היינו כמ"ש הפר"ח דמיירי במחט נקובה שאינה חלקה ועגולה בראשה א"נ נ"ל דברזל שאני דמיזרף כדאיתא ביבמות פ' הערל מש"ה בעי' כתמרה דזהו ודאי אלימתא) ומ"מ למעשה אין להקל נגד הת"ש בענין מחט שאינה נקובה משום דיש לחלק בין זה לגודגדניות וכל דבר שאין לו אורך והוא חלק ביותר כמו חתיכת אבר עגולה שמורים בו בקנה שריפה קטן והוא הנק' בל"א שראט ע' בש"ך סי' קפ"ז שבמה יש להקל כבגודגדניות שברוקח וכמ"ש בפנים וע' בכו"פ ססי' מ"ב ודבריו אין ברורים וע' בש"ד סי' צ"ב דמסמר שיש לו ראש דינו כמחט אלימתא ולא ס"ל מ"ש הרשב"א ששיעור העובי כגרעין תמרה דאל"כ הוי לי' לפרושי וכן משמע דעת הראב"ן סי' רמ"ה שכ' ואם עב הוא המחט או שנמצא שם מסמר כו' ומדלא פי' שיעור גודל ראש המסמר אלמא דיהי' איך שיהי' סתמו הוי כמחט אלימתא ובב"ח ססי' מ"ב ובת"ח כלל פ"ט משמע ג"כ דכל גרעין שאינו חד אלא עגול יש להקל בו ודלא כהת"ש והכו"פ ססי' מ"ב:

לסק"א הנ"ל וטרפה בכל ענין מספק כ"כ בתשו' צ"צ סי' ק"ו והובא במ"י וכו"פ והפר"ח שחלק ע"ז היינו מטעם אחר אכן הת"ש סק"י כ' דאין זה ס' כיון דרוב הנבלעים דרך הוושט ולא משמע כן בש"ע סעי' ט' ומטרפש יש ללמוד בקל לכבד עצמו שדרך לו מן הקנה משא"כ לטרפש ואע"ג דבמחט שנמצא בחלל הבהמה י"ל דודאי טריפה אם העור והבשר הי' שלם מבחוץ כמ"ש הת"ש רסי' נ"א והוא הקנה הרחב כו' זהו לשון הר"ן והש"ע. אבל הרמב"ם כ' וז"ל והוא הקנה הרחב שבאמצע שבו נכנס המאכל לכבד ולכאורה שניהם לדבר א' נתכוונו אך ק' מ"ש הרמב"ם שהמאכל נכנס לתוכו והרי המאכל אינו יורד מן הקנה אלא מן האצטומכא כמ"ש הת"ש רסי' נ"א וכ"נ ממ"ש התוס' דמ"ח סע"ב הא ודאי דרך הוושט נקב כו' וכ"כ עוד (ד"נ ב' ד"ה מחט) נקובי נקיב ואתאי דר"ל שביאתו לחלל הי' ע"י שניקב הוושט או הדקין דכן מתפרש לי' זה בגמ' דמ"ט סע"ב לשיטת רש"י ותוס' וכ"כ התוס' בסוכה דל"ד וכ"כ הרא"ש פא"ט סי' כ"ז וכ"כ המרדכי סי' תר"כ וסי' תרכ"ז. אך מש"ש ב' רש"י אם נתכוין למ"ש רש"י דנ"ג סע"ב גבי בקוץ עד שתנקב לחלל א"כ הוי רק ספק טריפה כמש"ש ובדיקה א"א אמנם י"ל שלא נתכוין לזה דהא כ"כ ג"כ בשם רב יהודאי גאון. והרי הבה"ג סובר שם דכשרה ע"י בדיקה והסמ"ג כ' שבה"ג חיבר רי"ג אלא י"ל שנתכוין למ"ש רש"י דנ"א גבי בעובי ביה"כ מבפנים ור"ל דאלו מבחוץ הוי טריפה וודאית. וכ"כ הראב"ן סי' רמ"ח וכ"כ בהג"א ממהרי"ו פ' המדיר וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק והר"פ גבי ב"ה דמ"מ כו' דבוושט תלינן משום דרוב הנבלעים כו' משמע מכ"ז דמחט שנמצא בחלל הגוף הוי ודאי טריפה משום דתלינן דדרך וושט אתאי ואע"ג דבכ"מ פ"ז דין י"ב דימה מחט שנמצא בחלל הגוף לקוץ שניקב לחלל היינו לענין דמהני בדיקה כל החלל להאומרים דבדיקה מהני דבזה אין לחלק כיון דבדקו ולא מצאו נקב ולשמא הבריא ל"ח ע"כ תלינן במיעוטא דניקבה הדופן תדע דהא בדיקה מהני גם בריאה וקופא לבר אף לפרש"י דמחלק בחיתוכא דריאה ג"כ בין קופא לבר כו' ס"ל מ"ש שבשר הריאה רך כו' ואף גם מהני בדיקה זו לדעת העיטור שבב"י ססי' מ"ב ואע"ג דלא קיי"ל הכי היינו משום דאין זו בדיקה טובה כיון דא"א לבודקו בנפיחה אבל למאן דס"ל דבדיקה טובה היא אין לחלק והתם חייש הרמב"ם לשמא ניקבו סמפוני הכבד אבל לדידן דקיי"ל דלא מהני בדיקה בכל החלל איכא לפלוגי בין קוץ שניקב מבחוץ עד לחלל דהוי רק ספק טריפה לקוץ או מחט שנמצא בחלל דהוי ודאי טריפה משום דתלינן דדרך הוושט אזיל לטעמי' דל"ח למעלה גבי כבד דלמא עייל דרך הוושט כו' דהתם שאני שהוא מן האברים התלוים בקנה וכמ"ש הרשב"א משא"כ במחט שנמצא בחלל וכ"ש בתחובה בבה"כ מצד חוץ שהוא מהאברים התלוים בוושט דיש לחוש עכ"פ שמא ניקב א' מהאברים שניקב במשהו התלוי בוושט והרשב"א יוכיח דגבי כבד ס"ל כהרמב"ם וגבי מחט שתחובה בקורקבן מצד א' מצד החוץ כ' דמ"ג דטריפה והיינו מצד ממ"נ כו' ע"ש אך מל' הרשב"א בתה"א ד"ל ע"ד מובן דיש מקום לומר דהוי רק ספק טריפה שהרי כ' דקוץ זה מהיכן בא את"ל שבלעו א"כ כבר ניקבו הדקין ויצא ה"ז טריפה ואת"ל שנכנס מבחוץ הא קיי"ל בקוץ עד שתנקב לחלל כו' עכ"ל וא"כ לאת"ל הב' הוי רק ס' טריפה אך י"ל דמ"מ הוי קרוב לודאי טריפה כיון דאיכא ס"ס לאיסורא וכ"כ שם ה"ז טריפה ואפי' נמצאת מחט בחלל הבהמה כן הדין כו' עכ"ל והא דלא חיישינן דלמא יצאה דרך כרס החיצונה היינו משום דס"ל דקיי"ל כריב"ח דכל הכרס כולו כה"פ ונקיבתה במשהו ועפי"ז י"ל דמאי דמשמע לכאורה מדברי הר"ן גבי המסס ובה"כ שניקבו מצד א' שכ' וז"ל אבל אם ניקב החיצון כו' טריפה דאי מגוואי עייל כו' ואי עייל הא קיי"ל בקוץ עד שתנקב לחלל כו' דמשמע מזה כיון דטעם טריפות זה היינו משום הא דאמרינן בקוץ לסברא דדרך הדופן נכנסה ולא ניקבה מהני למיהוי פלגא שניקב לחלל דטריפה א"כ לא הוי רק ספק טריפות ואע"ג שכ' דאי מגוואי עייל כו' היינו התם שנמצא דבה"כ ממש מצד חיצון שייך לומר אי מגוואי עייל כו' משא"כ בקוץ ומחט שנמצא בחלל י"ל דל"ח שמא מגוואי עייל רק דטריפה משום דקיי"ל בקוץ כו' וא"כ לפ"ז הוי רק ס' טריפות אבל לפי מ"ש ב' הרשב"א דגם בנמצא בחלל הבהמה כו' את"ל כו' ואת"ל כו' א"כ י"ל שהר"ן ג"כ נתכוין לזה וא"כ צד האיסור קרוב מצד ההיתר ואינו ס' שקול דהוי לי' שני ספיקות להחמיר וראיתי להפ"ת סי' מ"ח ס"ק י"ז שכ' דהוי ס' טריפה וקצת משמע כן בסה"ת סי' י"ד שכ' לחוש שמא ניקב הוושט וכ"כ בהגמ"י פ"י ול' יש לחוש משמע דהוי ספק לבד וצ"ע ועבפ"ג סי' מ"ט שנסתפק בדין זה ועבמ"ש במשבצות סי' מ"א סק"ה ולפמ"ש מוכח מרוב הפוסקים שהדבר קרוב לודאי טרפה אמנם כ"ז במחט שנמצא באברים התלוים בוושט מצד החוץ או בחלל הגוף אבל בנמצא באברים התלוים בקנה ובקטינתא י"ל דהוי רק ס' טריפה לכ"ע כיון שיש עוד צד לומר שמא דרך הקנה נכנסה כיון שהם תלוים בקנה ואע"ג דרוב הנבלעים הם דרך הוושט וכמ"ש בסה"ת שאין דרך להקדים קנה לוושט מ"מ כיון שנמצאת באברים התלוים בקנה יש קצת סברא לומר דדרך הקנה נכנסה ועפמ"ג דמדמה לזה לרוב וקרוב וא"כ אע"ג דקיי"ל הלך אחר הרוב מ"מ בצירוף חזקה דהיתרא לקורב' מהני למיהוי פלגא כמ"ש התוס' בנדה די"ז ע"ב (ועבמ"ש מו"ר כאא"ז נ"ע סי' קפ"ג ססק"א) ועכ"פ בצירוף סברא זו וכה"ג נמצא בת' מעיל צדקה שהשיב להח"צ כמדומה שהוא בסי' ס"ט מתשובותיו ועוד דהא הרמב"ם והרשב"א סוברים דמחט שנמצא באברים תלוים בקנה ל"ח כלל שמא דרך הוושט נכנסו א"כ גם לדידן דקיי"ל כרש"י י"ל דטפי מספק טריפה לא הוי דכולי האי לא מפשינן פלוגתא בינייהו ועוד דהרשב"א עצמו גריס בשיטת רש"י דבקטינתא ל"ש קופא לנו ול"ש לבר כשרה ואע"ג דאנן לא קיי"ל כן בשיטת רש"י מ"מ י"ל דטרפה מספק אך לפי גירסתנו אבל בקטינתא ל"ש כו' נקובי נקיב ואתאי משמע קצת דהוי ודאי טריפה כמו בקופא לבר אמנם בתויק"ו סי' ל"ו סק"ו כ' דל"ג כן לשיטת רש"י אלא כמ"ש בתה"א דנ"ו אבל בקטינתא ל"ש קופא לגו ול"ש קופא לבר ול"ג נקובי נקיב ואתאי דלפי"ז הוי רק ספק טריפה וכן קרוב לומר לפ"ד הר"פ בהגהת סמ"ק והסמ"ג שמחלקים בקטינתא בין שלימה לחיתוכא משא"כ באלימתא וקופא לבר אין חילוק ע"ש והיינו משום דבקטינתא הוי רק ספק וכמ"ש הר"פ איכא לספוקי כו' ומ"ש משום דרוב הנבלעים כו' היינו מש"ה תלינן לחומרא אע"ג שתלוים בקנה אך מ"ש הרשב"א בחידושיו גבי קופא לגו כו' משמע דלפי שיטת רש"י ראוי. לומר דאפי' בקטינתא יהי' וודאי טריפה ולפמש"ל כוונתו דהוי ודאי טריפה אך לפי האמת א"א לומר כן דהא הוא עצמו ס"ל כהרמב"ם דל"ח כלל לשמא נכנס דרך הוושט אלא צ"ל דמיירי התם בידוע שניקב הכבד מבחוץ כגון שאינו ניכר מבפנים רק הנקב מתחיל מצד חוץ כו' אך באמת כבר כ' בתויק"ו שם שאין זה מוכרח וכנ"ל ולכן כיון דמבואר בש"ע להדיא דמחט שנמצא בטרפש טריפה מספק לבד א"כ ע"כ צ"ל דיש לחלק בין מחט שנמצא בחלל הבהמה לנמצא באברים התלוים בקנה והטרפש צ"ל דדינו כאברים התלוים בקנה כיון שמבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון דבנמצא בטרפש וכ"ש באברים התלוים בקנה כמו כבד הוי רק ספק טריפה וכמ"ש הצ"צ והפר"ח והכו"פ אבל בנמצא בחלל הבהמה י"ל דקרוב לודאי טריפה וכמ"ש הת"ש ונ' להביא עוד ראי' לזה ממ"ש הרמ"א סי' מ"ח סעי' י"א בהגהה במחט שנמצאת בקורקבן כו' ולא היה ניכר שום נקב לא מצד פנים ולא מצד חוץ שיש אוסרין והשתא את"ל דמחט שנמצא בחלל הגוף לא הוי רק ס' שריפה א"כ הכא דיש עוד ס' שקול עכ"פ שמא דרך הוושט נכנסה וניקבה הכיס ונסתם ה"ל ס"ס ולקולא א"ו צ"ל דבנמצא בחלל הוי ודאי טריפות ומש"ה כיון דאיכא רק חד ספיקא שמא מחלל הגוף באת לכאן טריפה מספק ומהרשב"א והש"ע דמקילים אין ראי' להיפוך כי לדידהו אין זה ספק שקול דמסתבר טפי דדרך הוושט נכנסה וניקבה הכיס כו' משום דתולין במה שדרכו ושנבלע דרך רוב הנבלעים ומשם ניקבו הכיס ולא שמחלל הגוף באו וניקבו הקורקבן ומש"ה אף במחט שנמצא בחלל הגוף הוי קרוב לטרפה ודאית מ"מ בכה"ג תולין להקל כיון דשכיחא טפי להיתרא מלאיסורא ועוד דחזקת כשרות מסייע כמש"ש הרשב"א:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה