דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
חלק שני חידושי מהר"ן · ביאורים לב"י ושו"ע
(לסימן תקי"ח סק"ה כשו"ע)
אנינות נוהג כו'. דין זה נקבע בטוש"ע עפ"י דעת הרא"ש דפרק ואלו מגלחין (ססי' ק"א) אבל ברא"ש דר"פ מי שמתו רק לתירוץ א' מחלק בין שבת ליו"ט שמותר לקוברו על ידי אינם יהודים אבל לתירוץ ב' בשם י"א שבת ויו"ט שוין ומסתמא היינו אעפ"י שרוצה לקוברו ע"י אינם יהודים שהרי כן הדין כמבואר סי' תקכ"ו ס"ב ועוד שהרי זהו החילוק בין תירוץ א' לב' דדוחק גדול לומר דלתירוץ א' אעפ"י שאינו רוצה כיון שמותר כו' נוהג אנינות ולתירוץ ב' דוקא בשרוצה כו' דכל כה"ג ודאי הוי לי' לפרש ועוד שהרי מביא ראי' לתירוץ ב' מעובדא דרמב"ן ומסתמא עשה כדין וקבר בנו ע"י אינם יהודים ודוחק לומר דסבירא לי' כראב"ד שבב"י סימן תקכ"ו דעכ"פ הוי לי' לפרש וגם א"כ דרמב"ן ורא"ש ס"ל כהראב"ד ה"ל להב"י שם להביא דעתם וגם לא הוי לי' לקבוע בשו"ע כהחולקים בפשיטות וסתימות. אלא ודאי לתירוץ ב' אעפ"י שרוצה לקוברו ע"י אינם יהודים אין אנינות כ"א לעת ערב כבשבת ומדכתב הרא"ש לתירוץ זה באחרונה משמע דהכי ס"ל וגם מדהביא ע"ז מעשה רב דרמב"ן. וכן משמע שם ברמזים שכתב בתחילה סתם ששבת ויו"ט שוין ואח"כ כתב שי"א שאנינות נוהג ביו"ט והיינו כתירוץ הא' משמע דהעיקר כתירוץ ב' שכתב בסתם (וכן משמע פשטות דברי הטור דסימן ע"א וביו"ד ס' שצ"ט אלא שכאן וביו"ד סי' שמ"א נמשך אחר דעת הרא"ש דפ' ואלו מגלחין וצ"ע). וכן הוא בתר"י שם כתירוץ הב' (ונראה דהיינו הי"א שברא"ש) וגם התוס' שם בין לדעת ר"י ובין לדעת ר' נתנאל משמע דפשיטא להו דשבת ויו"ט שוין ולא עוד אלא שמדבריהם משמע דאפילו ביו"ט ב' אין אנינות שהרי רק בחוה"מ כתב שלמד מהירושלמי שיש אנינות ובאמת כן משמע גם כן דעת תר"י והרא"ש לתירוץ ב' דסתם יו"ט גם יו"ט ב' בכלל. אלא שלפי"ז צ"ע מה שכתב תר"י וגם אינו יכול לקוברו כו' ואולי ס"ל כר"ת שבתוס' ורא"ש פ"ק דביצה (ו') ויתבאר ובאמת כן משמע בירושלמי גופא דאל"כ מאי קשה להו מהא דשופר יותר מההיא דלולב דמוקי לה בחוה"מ כמ"כ אין דוחק יותר לאוקמי הך דשופר ביו"ט ב' ומ"ק אית לך למימר כו' וכש"כ לדעת הרא"ש דפרק ואלו מגלחין דגם ביו"ט א' אם רוצה לקוברו כו' שקשה מאי פריך מלולב ושופר מאי פסקא דברייתות אלו בדלא רוצה כו' ולהתוספות אין חילוק ג"כ בין לעת ערב לכל היום אלא דלדעת ר' נתנאל יש חילוק בין כשדעתו להחשיך דאז כל היום שייך אנינות וכשאין דעתו להחשיך גם לעת ערב אין אנינות ולדעת ר"י גם כשדעתו להחשיך אין אנינות כלל ומדעת סמ"ג וסמ"ק והגהת הר"פ והגמ"ר פ"ד מהלכות אבלות ומרדכי בהלכות אנינות וכלבו מבואר דס"ל ג"כ כדעת הר"י ולא דיברו כ"א לענין חוה"מ (דהר"פ ס"ל דגם בחוה"מ אין אנינות וכן משמע דעת סמ"ג אלא דסמ"ק הוכיח מרש"י כו' ע"ש) אבל בי"ט אפילו ביו"ט ב' משמע דפשיטא להו דליכא אנינות ואף גם לעת ערב וכדעת ר"י דפליגי גמרא דידן וסיפא דירושלמי ארישא שם. גם הרי"ף ורמב"ם וש"פ שלא דיברו כלל באנינות דיו"ט ולא הביאו כלל הך דירושלמי דמחשיכים כו'. משמע יותר דס"ל כדעת הר"י וש"פ הנ"ל דשבת ויו"ט שוין ואין אנינות כלל גם לעת ערב וכן משמע מדעת הגמ"י דאמ"ש הרמב"ם פ"ד בשבת מיסב כו' כתב הגמ"י שכן כתב בס"ה דבשבת ויו"ט וחוה"מ כו' משמע שתופס גם מדעת הרמב"ם דהכי ס"ל וכמו שכתבו כל הפוסקים דסתמא דמילתא כשאמרו בגמרא דידן בשבת מיסב כו' ה"ה ביו"ט. (וגם הרא"ש דפרק ואלו מגלחין כתב כן תחילה כו') גם כיון שהביאו תלמוד ערוך דפ"ק דמ"ק (י"ד) דאין אבילות ברגל מסתמא י"ל דגם אנינות בכלל (וכן משמע קצת פשטות דברי הרמב"ם סוף פרק יו"ד וריש פרק י"א שלא הוציא מן הכלל כ"א קריעה וחליצה והבראה בחוה"מ משמע דאבל אנינות בכלל אבילות הוא ואינו נוהג גם בחוה"מ כהסמ"ג ור"פ הנ"ל ובה"ז כתב שבעת ימי החתונה כרגל ומי שמת כו' משלים ז' ימי השמחה ואם היה אסור בבשר ויין כשהיה אונן אין השמחה בשלימות) וטעמא דמילתא י"ל דהנך פוסקי' לא ס"ל כמ"ש התוספות פרק ואלו מגלחין (כ"ג) ד"ה ואינו אוכל דטעמא דאנינות וטעמא דאבילות ב' ענינים הן וטעמא דאנינות הוא רק שיהא טרוד בקבורה אלא ס"ל דין א' הם. אלא שבאנינות יש אבילות ומרירות יותר ומה שהקילו בכפיית המטה ועטיפה ונעילת הסנדל הוא כדי שלא יהיה מזה ביטול לעסקי המת כמ"ש רמב"ן וש"פ (אלא שדעת הרמב"ם דס"ל דאונן מותר בכל דיני אבילות צ"ע לפי זה אבל גם עפ"י דעת התוספות אינו מתורץ ואכמ"ל) ולכן בשבת ויו"ט (וחוה"מ) אינו נוהג כדרך שאין אבילות נוהג ועיין תר"י ר"פ מש"מ שפירש טעמא דמפני כבודו שבירושלמי שלא ידמה כמתעצל בהספדו כו' א"כ הרי שבת ורגלים אסורים בהספד וזש"ש תר"י במסקנ' דשבת ויו"ט שוין שאינו יכול לעשות הספד ומ"ש שם עוד וגם אינו יכול לקוברו י"ל שכ"כ לטעמא דמשאו שבירושלמי והיינו כיון שלא נפשט האיבעי' הוצרך להטעים ביו"ט לב' הטעמים אבל הפוסקים הנ"ל י"ל דס"ל כיון דבגמ' דידן לא נזכר כלל חילוק בין יש לו מי שישא משאו אם לאו משמע דטעמא דכבוד עיקר וכמ"ש בא"ר טעם זה לבד וכמ"ש גם הרא"ש דכל המתאבלים מתאוננים וכולם קרואים מוטל עליו לקוברו אפילו אחותו הנשואה (ודלא כר"ת). ועיין כ"מ פרק ד' מהלכות ק"ש שכתב שכן משמע בגמרא וא"כ ס"ל להפוסקים הנ"ל דע"כ אין הטעם משום משאו אלא משום כבודו דהיינו שיהא טרוד באבלו והספדו כנ"ל בשם תר"י. וזה שכתב הרמב"ם בהלכות ק"ש שם שאין דעתו פנויה ר"ל מפני טרדתו באבלו והספדו ולא (כמ"ש התוס') שיהיה פנוי להשתדל בצרכי המת כמ"ש הכ"מ שם בהדיא:
והן אמת דלכאורה קשה לפירוש תר"י הנ"ל שהרי בירושלמי משמע דלטעמא דכבודו ניחא הא דפטור מלולב ושופר וצ"ל דלפירושו באמת הא דפרכינן מלולב ושופר אתרווייהו קאי דלטעמא דכבוד נמי קשה דביו"ט ליכא טעמא דנראה כמתעצל בהספדו והא דמשני בחוה"מ וכן מהא דמחשיכין. י"ל משום דטעמא דמשאו מוסכם. אלא דטעמא דכבוד מוסף גם בדליכא טעמא דמשאו. וכדאמר מאי בינייהו ביש לו כו' משמע רק בכה"ג איכא בינייהו (אלא שלכל הפירושים אכתי קשה טובא למה לא משני הא דשופר ביו"ט ב' דאיכא טעמא דמשאו כנ"ל אם לא שנאמר דאולי היה ידוע להפוסקים דירושלמי לא ס"ל הא דרבא דמת ביו"ט ב' יתעסקו ישראל או דס"ל כדשלח להו לבני בשכר בפרק תולין (קל"ט) ולא ס"ל הא דמסקינן התם לפי שאינם בני תורה אבל לא סגי בשנאמר דס"ל כמר זוטרא דפ"ק דביצה ולפי"ז גם להרא"ש דפרק ואלו מגלחין היה י"ל דס"ל לירושלמי כר' יוחנן דפרק תולין וכדעת בה"ג ורש"י דגם ביו"ט א' בעינן אישתהי לכ"ע דעדיין הוי לי' לאוקמי בדאישתהי שאינו דוחק כ"כ ממאי דמוקים (בחוה"מ וכש"כ) לעת ערב דמחשיכין יותר דחוק) והנה הא שנתחבטו התוספות ותר"י ורא"ש הרבה בדברי הירושלמי י"ל דזהו דוקא לגירסתם דמשמע דגרסי בירושלמי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג שבברייתא כדמיתניי' בגמרא דידן אבל בירושלמי שלפנינו בפרק מי שמתו וכן בפרק ואלו מגלחין (ז') מיתניי' בסגנון אחר שבדברי ת"ק לא גרסינן וחייב בכל המצות ובדברי רשב"ג גרסינן הואיל והתרתי כו' חייבהו בשאר כל המצות חיי שעה התרתי כש"כ חיי עולם לפי זה מבואר שהפלוגתא היא דלת"ק אינו מותר בשבת כ"א בבשר ויין (וממילא נמשך מברך ג"כ כו') אבל פטור מכל המצות ולרשב"ג חייב ג"כ בכל המצות עיין במפרש במ"ק שם (ועפי"ז אתי שפיר נמי הא דלא חש הרי"ף להא דפסקינן בירושלמי כרשב"ג דלגמרא דידן אין נ"מ מזה דגם ת"ק ס"ל כרשב"ג דירושלמי אלא דתשמיש המטה איכא בינייהו ובהא לא פסקינן כירושלמי) וא"כ י"ל לומר דברייתא דלולב ושופר וכל השקלא וטריא דרישא דירושלמי אזלא כת"ק אבל למאי דמסיק שם דהלכה כרשב"ג גם ביו"ט. חייב בלולב ושופר. (ולפי"ז אפשר גם בחוה"מ ולעת ערב כו' והיינו דטעמא דאנינות משום כבודו ועל דרך פירוש תר"י הנ"ל ומשא"כ באלו דאסורים בהספד). והנה גם בדעת הרא"ש דפרק ואלו מגלחין י"ל שאין פי' ע"ד שנרא' שתופסים הטוש"ע (והאחרונים).:
דלכאורה יש לדקדק הרבה בדבריו ז"ל א' במה שכתב וכן משמע בירושלמי כו' דמשמע שבא להוכיח דגם ביש עוסקים אסור ודלא כי"א דלעיל והרי בירושלמי לא נפשטה ומנלן דנקטינן לחומרא (באנינות דס' ולהקל בכל המצות) ועכ"פ הוי לי' לפרש ולסיים דיש למינקט לחומרא דטעמא דכבודו. ב' מ"ש מיהו בהא פליג ירושלמי אגמרא דידן כו' וי"א כו' ולי נראה כו' ע"ש דמשמע שאינו מקשה כ"א מהא דמסקינן בירושלמי מכיון שהוא זקוק להחשיך כו' והרי פשטא דירושלמי משמע דכל זה קאי לטעמא דמשאו אבל לטעמא דכבודו הוי ניחא דפטור מלולב ושופר (והיינו דמשמע דכבודו היינו שלא יהיה נראה כאלו המת קל בעיניו ואינו נבהל כו' ע' לבוש סי' ע"א) וא"כ יותר הוי לי' להקשות עפ"י טעם זה ובפרט לפ"מ דמשמע לעיל שתופס עיקר כטעם זה וע"ז לא שייך התירוץ כלל וכמ"ש התוס' בר"פ מי שמתו על תירוץ דר' נתנאל (שהוא גם כן מעין תירוץ אלו שברא"ש) דזה לא שייך לטעמא דמשום כבודו ג' קשה קושיית המעיו"ט ר"פ מש"מ אות ז' למה לא פשטינן מהא דאינו עונה אמן אעפ"י שאינו מתבטל עי"ז מצרכי המת כמ"ש הרא"ש ע"כ דטעמא משום כבודו (ותירוצו שתירץ די"ל הא דאינו עונה ר"ל אין צריך אבל רשאי כו' הוא דחוק וא"כ גם הא דפטור מלולב ושופר י"ל הכי ומאי קשי' אלא ודאי אחר דאמרינן דאין שומעין להחמיר כל הפטורים היינו פטור ואסור). ד' מ"ש ולי נראה דלא קשה דודאי בחול כו' הוא מחוסר הבנה ואינו מובן מאי בעי בזה ובב"י סי' ע"א משמע דאתי לפלוגי אמאי דמדעת היש אומרים משמע דכל לעת ערב דשייך להחשיך אף שהוא אינו מחשיך פטור ולהרא"ש דוקא בשהוא מחשיך אבל עיקר חסר לפי זה (דגם בדעת הי"א במ"ש דשייך אז למימר כו' י"ל דר"ל דלעת ערב שייך הא דאמר בירושלמי מכיון שזקוק כו' דהיינו שמוקי הברייתא בשמחשיך כו') גם מה צורך לאריכות מ"ש דוודאי בחול כו' ומחלק בין חול לשבת. לא הוי לי' למימר אלא ולי נראה דדוקא בשמחשיך כו' גם א"כ לא הוי לי' לסיים אבל כל היום חייב הרי זה גם להיש אומרים כן הוא אלא הוי לי' לומר אבל אם אינו מחשיך גם לעת ערב חייב גם מה זה שכתב ולי נראה דלא קשה כו' דמשמע שבא לומר שהקושיא מעיקרא לא קשיא או עכ"פ בא לתרץ תירוץ מרווח יותר ולכאורה הכל סגנון אחד בגוף התירוץ (ולקמן יתבאר קצת) וגם מ"ש דודאי בחול שיכול כו' מפני כבודו כו' דמשמע שחוזר לטעמא דכבודו שבירושלמי עירוב פרשיות שנה כאן שהרי עד השתא קיימינן לטעמא דמשאו דע"ז תירץ שם מכיון שזקוק כו' כמי שנושא משאו דמי כו' ואף את"ל שעתה בא לתקן ולתרץ (קושית תוספות הנ"ל) דגם לטעמא דכבודו לא קשיא מלבד שאין הלשון סובל זה ולכל הפחות הכי הוי לי' למימר ולי נראה דגם לטעמא דמשום כבודו לא קשיא הנה מלבד זה (וגם אם נגיה שתחילה הביא על הי"א קושיית התוס' וע"ז כתב ולי נראה דלא קשיא כו') הנה גוף הדבר תמוה דודאי בירושלמי משמע בהדיא דלטעמא דכבודו אתי שפיר דפטור מלולב ושופר כל היום גם באינו מחשיך כלל וכל השקלא וטריא אינו רק לטעמא דמשאו וכדמסיים כמי שנושא כו' (וכן הוא במפרש) ועיין תוס' דפרק מי' שמתו וכן במ"ק במ"ש רק סדין וכו'. אינו טרוד במשאו. גם גוף הפירוש בטעמא דכבודו שיהא לבו פנוי כו' הוא דחוק וזר ומה שייך לומר ויעסוק בהם תמיד בשיש מתעסקים בשבילו ואם נאמר שמחוייב לעסוק בעצמו גם כן דמצוה בו כו' וא"כ גם לטעמא דמשאו י"ל כן ולומר דזהו עצמו החילוק בין הטעמים דלטעמא דכבודו ר"ל שיעסוק בעצמו גם כן דוקא ומשא"כ לטעמא דמשאו שלוחו כמותו הוא דוחק גדול ולא משמע כן בירושלמי והן אמת שבב"י ובדעת מוח"ז רבינו ז"ל סימן ע"א וכן בב"י יו"ד סי' שי"א הגירסא ויחשוב בהן. אך בב"י כאן הגירסא כמו ברא"ש ויעסוק (גם לגירסא ויחשוב צ"ע יותר לקמן ויתבאר בסמוך) ה' והוא העיקר במה שכתב וביו"ט ב' כו' וביו"ט א' אם רוצים כו' הרי בזה סותר מ"ש בהחלט דשבת ויו"ט שוין וצ"ע לכאורה דלעיל מיירי רק ביו"ט א' ובאינו רוצה לקוברו ע"י אינם יהודים והוא דוחק גדול בסתימות לשונו דסתמא דמילתא דקוברין ע"י אינם יהודים כדינו (וזה קשה ג"כ בלשון הטוש"ע ביו"ד שם שתחילה החליטו בשבת ויו"ט אוכל בשר כו' ואח"כ כתב ואם רוצה כו' וכ"ש ביו"ט ב' כו') כאלו הדין נותן שלא יקבר ביו"ט ע"י אינם יהודים וזה אינו (דדעת הרא"ש וטוש"ע סימן תקכ"ו דגם בדלא אישתהי קוברין כו' וכש"כ שקשה ביותר על השו"ע שהחליט שם ס"ב שאסור להלינו כד לקוברו ע"י ישראל) ועוד א"כ נסתר כל וסוד דבריו עד כאן מכח הקושי' דגמרא דידן על ירושלמי שנזכר ג"כ בתוס' ותר"י. מאי קושיא משבת דגמרא דידן וסיפא דירושלמי איו"ט שברישא דירושלמי גם א"כ גם אירושלמי גופא קשיא טובא מאי פריך מלולב ושופר עד שהוצרך לדחוק דלולב בחוה"מ ושופר לעת ערב דמחשיכים כו' דהוא דוחק גדול כיון שקבורה שע"י אינם יהודים לא גרע ממחשיך. (וכן הקשה אא"ז בעהמ"ח ס' עטרת ראש על ברכות ע"ש. ומה שתירץ אינו מועיל להרא"ש דפרק ואלו מגלחין גם בלא"ה אינו מספיק דוודאי יותר דחוק לאוקמי בחוה"מ ולעת ערב מלאוקמי בדאישתהי כו') ואיך פשיטא להו דברייתא בדלא רוצה מיירי (מלבד שקשה למה לא מוקמי לה ביו"ט ב' שבזה לכאורה ע"כ לומר דירושלמי לא ס"ל הא דרבא וכדלעיל). ועוד דעיקרא דדינא קשה טובא דלכאורה קבורה ע"י אינם יהודים דומה ליש לו מי שישא משאו ותלוי בספיקא דירושלמי ואיך אמר דלא גרע ממחשיך דבזה הכל מודים ועוד אף את"ל דקאי לטעמא דכבודו ועפ"י מאי דמשמע מדבריו לעיל דגם לטעם זה קאי הא דמוקמינן בירושלמי הך דשופר במחשיך. (מלבד שכבר נתבאר שזה תמוה) א"כ יותר הוי לי' ללמוד ולדמות זה ליש לו מי שישא משאו דשוין בענינם (וגם בדיניהם לפ"מ דמשמע בטוש"ע דכל היום חל אנינות כבחול ומשא"כ במחשיך כו' ואף לפי מ"ש מהרמ"ל שבמ"א עכ"פ ביום כל היום כו') ואם נאמר שזה באמת גרע מיש מי שישא משאו והיינו דהתם יוכל לעסוק בעצמו ג"כ ושייך לומר כדי שיהא לבו פנוי כו' ויעסוק כו' כדלעיל ברא"ש משא"כ ביו"ט כו' א"כ איך לא גרע ממחשיך כיון דגרע מיש מי שישא משאו כו'. דבזה אמרינן דליכא טעמא דמשאו כ"ש דגרע ממחשיך דכ"ע מודים כו' ואין לומר דמצד עצם הקבורה גרע מיש מי שישא כו' דהתם יכול בעצמו משא"כ הכא כנ"ל. ומ"מ מצד שצריך להמציא כו' לא גרע גם ממחשיך דכ"ע מודים כו'. זה אינו דבאמת גם ביש מי שישא משאו גם כן שייך לומר הא דצריך להמציא כו' (אם לא שנא' דהתם ר"ל שיש מי שהוא כמותו ממש שיכול להמציא ג"כ ואין צריך לו כלל אבל מנלן הא ולישנא מי שישא משאו משמע רק גוף העבודה והמשא כו') ולפי הגירסא לעיל ויחשוב בהם תמיד משמע שר"ל אף דכל גופי המלאכות יעשו אחרים מ"מ יהא לבו פנוי לחשוב תמיד היינו להמציא ולהשגיח שיעשו הכל כהוגן וכראוי א"כ גם בקובר ע"י אינם יהודים שייך כ"ז והיינו הא דאמר שצריך להמציא כו' וא"כ קשה בתרתי א' דהוי לי' ללמוד זה מיש מי כו' לטעמא דכבודו והב' כיון דבירושלמי אמר דאיכא בינייהו ביש לו מי כו' דלטעמא דמשאו הרי יש לו והרי גם בזה י"ל הסברא דצריך להמציא כו'. ע"כ דמצד זה גרע ממחשיך עכ"פ:
כללו של דבר דיש גמגומים רבים בדעת הרא"ש הללו אשר ע"כ להנצל מזה קצת וכדי לקרבו מעט עם דעות ש"פ דלעיל ובפרט לדעת עצמו שבר"פ היה נראה דיש לפרשו בענין אחר (מכפ"מ שנ' שתפסו מדברי הטוש"ע). והוא דמ"ש וכן משמע בירושלמי כו' אינו ר"ל לאתויי ראיה מטעמא דלכבודו דוקא שבירושלמי ולאפוקי ממה שכתב בשם י"א ביש לו מתעסקים כו' דכיון שלא נפשטה בירושלמי י"ל דמספיקא יש להקל באנינות דרבנן (ולהחמיר בכל המצות) כטעמא דמשאו. וגם מדשקלי וטרי הרבה אליבא דטעם זה לתרץ הברייתות י"ל דכן עיקר ומה גם א דלכבודו יהיה קשה בוודאי הא דבשבת מיסב כו'. שבגמרא דידן ובסיפא דירושלמי גופא (וכמ"ש התוס' וכנ"ל). אלא מביא ראיה מכללות הירושלמי ויכולני לומר דלא קאי כ"א לאפוקי מדעת רש"י דלעולם רשאי להחמיר והגם שלכאורה לא שייך ע"ז הלשון וכן משמע כו'. שהרי זה מפורש בירושלמי דאין שומעין להחמיר הרי גם בתר"י איתא נמי הלשון וכן משמע אף שהוא לא הביא מתחילה כי אם י"מ כו' שהוא כדעת רש"י. אך א"צ לדוחק זה בד' הרא"ש אלא דקאי נמי לאפוקי מדברי הי"א שהזכיר אלא שבד' הי"א נזכר ב' דברים. אם כבר עסק או שיש לו עוסקים כו'. ואף שאין ראיה מירושלמי ביש עוסקים שתלוי בשינוי הטעמים שבירושלמי אבל עכ"פ גם לטעמא דמשאו מדלא מצאו איכא בינייהו כ"א ביש לו משמע דבשהוא מתעסק בעצמו עכ"פ אין חילוק בין הטעמים והיינו שאפילו בשעה שאינו עוסק כגון שכבר עסק וכה"ג חל אנינות (עד שיקבר). והרי גם הראיות שהביא הרא"ש מקודם מהא דעניית אמן ומהא דיושב ודומם ג"כ איירו בשהוא מתעסק אלא שמביא ראיה דעכ"פ דלא כהי"א דאינו אסור כ"א בשעה שהוא עוסק ממש (דאף שבלשון הי"א שכתב היינו כשצריך לעסוק כו' אבל אם כבר עסק כו'. לכאורה היה אפשר לומר דר"ל כשצריך לעסוק היינו שלא גמר עדיין העסק אסור אף בשעה שאינו עוסק באמצע כו. רק כשכבר גמר העסק אז מותר אבל הרא"ש וודאי ע"כ שאין תופס דבריהם כך דא"כ אין סתירה מעניית אמן ויושב ודומם די"ל בשלא גמר עדיין כו'. ובאמת י"א אלו נראה דהיינו דעת ר"י שבתוספות שם וע"ש שכתב רק כשהוא עוסק כו' אבל בשעה שאינו עוסק כו' וכן צריך לתקן הלשון שברא"ש בשם י"א שכוונתם ג"כ עד"ז. והיינו כעין העוסק במצוה דפטור מכל שאר מצות בשעה שעוסק דוקא לדעת התוס' ורא"ש פרק הישן (כ"ה). ואף לפ"מ דקיי"ל כר"ן שם דאף שאפשר לקיים שתיהן ולא יהי' שום ביטול לראשונה עי"ז פטור מ"מ נראה שאינו מחוייב להפסיק הראשונה כו' ואף גם בשעה שנח פטור כמ"ש שם הר"ן בחופר קבר ונח מעט היינו משום דגם החנייה עסק מצוה בשביל שיתחזק כו' כמ"ש רבינו ז"ל סימן ל"ח. (וצ"ע במ"מ שם שנרשם ר"ן פ"ב דשבועות). ובהג"א שם סי' י' בשם ראבי' דהא דהולכי מצוה פטורים מסוכה גם בלילה היינו שגם המנוחה בשינה מצוה כדי כו' ונראה דקאי ג"כ בשיטת ר"ן הנ"ל וכהא"ז שבהג"א שם סי' ו'. אבל כשיש ממילא איזה מניעה מעסק המצוה נראה דאינו פטור אז לכ"ע) וה"נ דוקא בשעה שעוסק ומשום עוסק במצוה אלא דלפי"ז לכאורה גם בשעה שעוסק אינו רק פטור אבל רשאי להחמיר והיינו הי"מ שבתר"י ר"פ מש"מ. ואולי י"ל דר"י שבתוספות וי"א שברא"ש ס"ל דגם בכל עוסק במצוה אינו רשאי להפסיק למצוה אחרת וכן הוא דעת הריטב"א פרק הישן שם ע"ש. וצ"ע מהא דחתן רשאי כו' וע"ז הוא שחולק הרא"ש ומביא ראיות דגם בשעה שאינו עוסק פטור ומ"מ הראי' מאמן לכאורה צ"ע דגם בכל עוסק במצוה פטור מלהפסיק אף שלא יהא מזה ביטול לראשונה וי"ל דהרא"ש לשיטתו פ' הישן דחייב לקיים שתיהן כל שאפשר כו' והיינו אף להפסיק כו' והכי נמי מצד עוסק במצוה היה צריך לענות אמן אפילו באמצע עסק. אלא ע"כ הכא טעם אחר וגם בשעה שאינו עוסק פטור ואסור כו' וזהו ג"כ הראיה מירושלמי דעכ"פ גם לטעמא דמשאו משמע שכשעוסק בעצמו אף בשעה שאינו עוסק חל דין אנינות ועפי"ז י"ל עוד דמ"ש בדברי היש אומרים שיש לו עוסקים ג"כ אינו ר"ל שהוא אינו עוסק כלל אלא שר"ל שבשעה זו אינו עוסק אי מצד שכבר עסק כו'. ר"ל שאין לו עסק עתה או שבשעה זו עוסקים אחרים וכן הוא באמת לשון ר"י שבתוספות א"נ בשעה שאחרים כו' ולפי זה שפיר חולק הרא"ש ע"כ דברי היש אומרים וע"ז הם כל הראיות משא"כ בשיש לו מי שישא משאו שבירושלמי דהיינו שהוא אינו עוסק כלל י"ל דס"ל כטעמא דמשאו דבזה אין אנינות:
ועוד י"ל מעין הנ"ל בענין אחר עפ"י דברי מ"א דסימן ע"א דביש מתעסקין בשבילו עדיף מאחותו נשואה וכה"ג ע"ש. וא"כ י"ל דיש עוסקין שבדברי הי"א ר"ל כעין אחותו נשואה וע"ז חולק הרא"ש ג"כ והיינו הא. דמסיק וכתב הלכך נראה שאסור כו' כל מי שמוטל עליו לקוברו והיינו אותן שמתאבלין כו' ור"ל ולאפוקי מהי"א דס"ל ביש עוסקים כו', ור"ל כאחותו נשואה) מותר ומשא"כ ביש מי שישא שבירושלמי ר"ל שהעמיד אחרים בשבילו ובזה י"ל דהרא"ש ס"ל כטעמא דמשאו ומותר וכנ"ל (ולפי"ז תיבת לו שבדברי י"א צ"ל דקאי על המת ר"ל שהמת יש לו מתעסקין ובדברי התוס' וכן ברא"ש דפרק מי שמתו אין שם תיבת לו אלא יש עוסקים. ואתי שפיר טפי דר"ל כאחותו נשואה). עכ"פ באחד מדרכים הנ"ל אין ראיית הרא"ש מירושלמי מטעמא דכבודו אלא י"ל דס"ל כטעמא דמשאו. ומתורץ קושי' א' הנ"ל. וגם קושי' ב' וג' הנ"ל דמעניית אמן אין ראיה כלל לפשוט האיבעי' דירושלמי דגם לטעמא דמשאו מודה בהא כדלעיל וגם קושי' ב' (ג') הנ"ל מתורץ דלטעמא דכבודו לא איכפת לי' דבאמת גמרא דידן ע"כ דלא כוותי' כנ"ל (וסיפא דירושלמי אליבא דאמת לגירסא שלפנינו לא קשיא כלל כדלעיל די"ל כל השו"ט דרישא הכל כת"ק ואח"כ פסק כרשב"ג כו') ועכ"פ רוצה לתרץ לטעמא דמשאו. ומ"ש ולי נראה דלא קשי' כו' היינו דלא ניחא תירוץ הי"א שמה שאמרו סתמא בשבת מיסב כו' לא משמע שיהיה חילוק בין ערב לבוקר כו' (או אפילו את"ל שלהי"א גם לעת ערב דוקא בשמחשיך כו' כדלעיל ולפי"ז היה אפשר לומר ג"כ דהא דשבת מיסב מיירי בשאינו מחשיך ג"כ דוחק דמשמע סתמא דבשבת לעולם מיסב) אלא בא לחלק בין דין אנינות שדינו שפטור ואסור במצות כל שעת אנינות אפילו בשאינו עוסק כדלעיל (גם לטעמא דמשאו כל שעכ"פ הוא בעצמו העוסק) לבין מחשיך שאינו פטור כ"א בשעה שעוסק בזה לאו דין אנינות הוא דבכל עוסק במצוה הדין כן ולכן שייך לומר סתמא בשבת מיסב כו' דבשבת ליכא דין אנינות כלל אלא שבשעה שעוסק במצוה להחשיך כו' שכן הדין לעולם בכל השבתות בכל עוסק במצוה אבל לא קודם ולא אחר ולא באמצע העסק כשפוסק מאיזה טעם. (ובפרט לדעת תוספות ורא"ש דפרק הישן כל שאפשר לקיים שתיהן אינו פטור) אשר ע"כ יבוא לחלק וליתן טעם ואמר דודאי בחול שיכול כו' אע"פ שאינו עוסק כו' ר"ל בשעה שאינו עוסק (לא כשיש לו מי שישא כו') יש עליו דין אנינות מפני כבודו של מת שיהיה לבו פנוי כו' אינו ר"ל טעמא דכבודו שבירושלמי אלא קאי הכל לטעמא דמשאו. אלא שגם לפי זה הא דעכ"פ בשעוסק בעצמו חל דין אנינות גם בשעה שאינו עוסק הוא ג"כ מטעם כבודו שיהא לבו פנוי כו' וז"ש ויעסוק בהם תמיד היינו טעמא דמשאו וכדמשמע בירושלמי דליכא בינייהו כ"א בשיש לו כו' דבזה לטעמא דכבודו ר"ל כדי שלא יהי' נראה כאלו המת קל בעיניו וכה"ג גם בשיש לו כו' שאין זה בשביל עסק כלל ולטעמא דמשאו הכל בשביל העסק אלא שגם בשעה שאינו עוסק חיישינן לכבודו שיהיה לבו פנוי ויעסוק תמיד אבל ביש לו עוסקים בשבילו לא חל אנינות). אבל בשבת כו' דוקא בשעה שהוא מחשיך ר"ל בשעת עסק דוקא וכמ"ש לקמן בשעה שעוסק להחשיך (כבכל עוסק במצוה בין קודם בין לאחריו בין באמצע כשפוסק. (ונח וכה"ג). וז"ש כל היום. (ומשא"כ להי"א לעת ערב ומחשיך עכ"פ פטור ואסור גם בשעה שאינו עוסק בזה ממש אלא נח או אפילו בא למקום שמחשיך כדין אנינות:
והוא דוחק דמשמע דבשבת ליכא דין אנינות כלל כו'). ולפי זה אם נאמר דס"ל להרא"ש כדמשמע מתר"י דבעוסק במצוה אינו רק פטור ממצות אבל רשאי להחמיר אתי שפיר נמי דקדוק לשונו שגבי חול כתב חל אנינות וגבי להחשיך בשבת כתב פטור (וכן לקמן ביו"ט ב' כתב נוהג אנינות וביום טוב ראשון דלא גרע ממחשיך כתב פטור):
ומעתה עפי"ז יש לתרץ ג"כ מה שבכל דבריו משמע דפשיטא לי' דיו"ט שוה לשבת. ואח"כ כתב דגם ביו"ט א' כו' וכן שארי הגמגומים בזה כדלעיל די"ל מ"ש ביו"ט א' כיון שהוא צריך להמציא כו' לא גרע ממחשיך ופטור ר"ל בשעה שהוא עוסק להמציא וכנ"ל בעוסק להחשיך ולאו היינו דין אנינות כלל אלא כדין עוסק במצוה כנ"ל ונמצא דשבת ויו"ט שוין (זולת ביו"ט ב' עדיין צ"ע וכדלעיל). והלשון שכתב כיון שהוא צריך להמציא כו'. הוא ממש כלשון הירושלמי מכיון שהוא זקוק להחשיך כו' (ונמשך בזה אחר לשון ירושלמי שהזכירו בסמוך) והרי כתב שלשון זה שבירושלמי משמע בשעה שהוא עוסק להחשיך. א"כ ה"נ לשונו כיון שהוא צריך להמציא היינו נמי בשעה שעוסק להמציא כו' ובזה יתורצו ריבוי הגמגומים דלעיל ולא יהיה רחוק כ"כ מדעת ש"פ. וה"ז כמסקנתו דר"פ מש"מ דביו"ט ליכא אנינות אלא שכאן (ע"י שתיקן) התירוץ דרומיא דגמ' דידן גבי שבת אהירושלמי. דגם לעת ערב ליכא אנינות כ"א בשעה שעוסק להחשיך וכנ"ל שהוא רק מטעם עוסק במצוה עלה ע"ד שגם ביו"ט כשקוברין ע"י עובדי כוכבים הרי איכא כה"ג בשעה שעוסק להמציא כו' ובוודאי גם ביש לו מי שישא משאו נמי הכי הוא והכל קאי לטעמא דמשאו אבל לטעמא דכבודו היה הדין נותן שגם בשבת יהיה אנינות כו' ולא קיי"ל כטעם זה (והכל א"ש קצת לכאורה רק הא דביו"ט ב' עדיין אינו מתוקן):
שם בא"ד. אעפ"י שאין אבילות נוהג במועד מטעם שנתבאר אנינות נוהג בו. שכל הדברים האסורים לאונן כ"ז שלא נקבר המת מפני כבוד המת שיהא לבו פנוי בצרכי הקבורה וכה"ג כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א ולעיל סי' ע"א. ה"ז נוהג גם במועד לא מיבעי בחוה"מ או ביו"ט שני דג"כ כחול עשאוהו רבנן לענין קבורת מת מעיקר הדין כדלעיל סי' תקכ"ו אלא אף גם ביו"ט ראשון שאין מתעסקין בקבורת המת כ"א ע"י עובדי כוכבים כמש"ש. מ"מ כיון שהוא צריך להמציא להם צרכי ארון ותכריכין וכה"ג חל עליו דין אנינות ולא דמי לשבת שאין קוברין בו מת כלל ע"כ אין אנינות נוהג בו כל היום רק לעת ערב אם הוא צריך להחשיך על התחום להכין צרכי קבורה כמשנ"ת בסי' ע"א וביו"ד שם משא"כ ביו"ט שקוברין בו ביום ע"י עובדי כוכבים עכ"פ לא גרע מה שצריך להמציא להם דברים הנצרכים ממחשיך על התחום בשבת לעת ערב וכ"ז כשדעתו לקוברו בו ביום אם ביו"ט ע"י עובדי כוכבים או ביום טוב ב' ע"י ישראל או על ידי עובדי כוכבים לפי המנהג שנזכר בסי' תקפ"ו אבל אם אין דעתו לקוברו כלל בו ביום מאיזה טעם כגון שלא רצו העובדי כוכבים לקוברו ביו"ט א' או כגון לכבוד המת שיבואו קרובים וכה"ג או שהיה איזה אונס בדבר (דבלא"ה הרי אסור להלינו כדי שיתעסקו בו ישראל כמש"ש). הרי דינו כמו בשבת דכל היום אינו נוהג אנינות (זולת איסור תשמיש המטה ועסק בד"ת אם צריך להחשיך כמשי"ת סי' ע"א:
שם בא"ד צריך להחשיך כו' הטוש"ע כאן וביו"ד סי' שמ"א ס' מ"ו. משעה שמחשיך והוא עפ"י מ"ש הרא"ש פ' וא"מ (סי' ק"א) במסקנא בשעה שהוא מחשיך כו' דמשמע קצת דלא סגי בצריך להחשיך אלא בשהוא מחשיך (ולא ע"י אחרים) וכ"מ לכאורה בב"י ושו"ע סי' ע"א. אך כבר כתב הדרישה שם די"ל דמ"ש בשעה שהוא מחשיך לא אתי אלא לאפוקי מדברי הי"א שברא"ש שם דמשמע דס"ל דלע"ע דשייך להחשיך אע"פ שהוא א"צ לכלום חל אנינות קמ"ל דז"א אלא דבעי' שהוא מחשיך ר"ל דצריך להחשיך אבל אין חילוק בין שהוא בעצמו מחשיך או ע"י אחרים והטוש"ע כאן וביו"ד שכ' אא"כ צריך להחשיך ועכ"ז סיימו משעה שמחשיך. יש לומר דאתו לאפוקי דלא נימא אמו להחשיך חל אנינות כל היום (וכדמשמע מדברי התוס' דר"פ מי שמתו כו' ע"ש) קמ"ל דז"א אלא משעה כו' ר"ל לעת ערב ובשו"ע סי' ע"א שכתב עד הערב אם מחשיך כו' י"ל דר"ל אם צריך להחשיך ולאפוקי מהי"א הנ"ל ואעפ"י שכ"ז דוחק קצת (וכש"כ לשון הב"י בשו"ע יו"ד שכתב משעה שמתחיל ללכת כו' למ"כ) כבר הסכים הא"ר שם עם הדרישה וכ' שכן ראוי להורות וטעמו נראה כיון שמדברי הי"א הנ"ל משמע דס"ל דכל לע"ע דשייך להחשיך אעפ"י שהוא א"צ חל אנינות ולפ"ז הרי הרא"ש דפ' מי שמתו שהביא במסקנא הי"א אלו ג"כ הכי ס"ל וכן הוא לשון הטור דסי' ע"א ובדברי תר"י שם משמע כן יותר שכתב דלפעמים יצטרך להחשיך כו' ע"ש (והתוס' שם משמע דס"ל דכשדעתו להחשיך חל אנינות כל היום) לכן אעפ"י שמדברי הרא"ש דפ' וא"מ במסקנא משמע דאתי לפלוגי על הי"א כיון שנוכל להעמיס דלא פליג כ"א שיהא צריך להחשיך בין הוא ובין ע"י אחרים יש להורות כן עכ"פ ועוד שבאמת דברי הרא"ש דפרק וא"מ במ"ש ול"נ דל"ק כו' אינם מבוארים כ"כ ואין הכרע דאתי לפלוגי וי"ל ג"כ שבא לתקן דברי הי"א דלכאורה קשה למה נחלק בין לעת ערב ובין כל היום מ"ש מהא דקיי"ל דבחול אף שיש לו מתעסקים והוא אינו עוסק חל אנינות ע"ז כתב דל"ק דוודאי בחול כו' אבל בשבת שאינו יכול כ"א להחשיך בעלמא דוקא בשעה שמחשיך כו' ר"ל לעת ערב ולא כל היום והגם דלפי"ז היה מקום לומר דלכ"ע גם שהוא א"צ להחשיך חל אנינות לע"ע דשייך להחשיך מ"מ כיון שהטור (וכן השו"ע) כאן וביו"ד כתב בהדיא כשצריך להחשיך ובסי' ע"א כו' כתב שיכול להחשיך משמע דס"ל דהכל כוונה אחת היינו שצריך להחשיך אף שאינו מחשיך בעצמו כ"א אחר לכן לפעמים קרי לה יכול להחשיך. (ר"ל אעפ"י שאינו מחשיך בעצמו) ולפעמים קרי לה צריך להחשיך ויש לפרשו בב' פנים (ושניהם דחוקי'). א' לפ"מ שתופס הב"י (וכן הדרישה) דאתי לפלוגי על הי"א צ"ל ביאור דבריו עד"ז (שעיקר הקושיא שהקשה מגמ' דידן על הירושלמי הוא עפ"י הנחה דקיי"ל בחול דאין חילוק בין עוסק בעצמו לאינו עוסק (דאעפ"י דבירושלמי קיימי' עתה לטעמא דאין לו מי שישא משאו מ"מ הרי חזינן בדברי הרא"ש וש"פ דס"ל דגם לטעמא דכבודו של מת קיימי הנך דינים היוצאים מירושלמי ועיין לקמן) דאל"כ בפשיטות יש לומר דירושלמי מיירי במחשיך וגמרא דידן באינו מחשיך אלא משום דאין לחלק בזה כמו בחול ולכן הוצרכו הי"א לחלק בין שחרית וערבית והוא דוחק) שתי' הי"א ס"ל להרא"ש לדוחק גדול ולומר דהא דבגמרא דידן תניא סתמא בשבת מיסב ואוכל כו'. היינו בשחרית דוקא וס"ל דהא דהוצרכו לכך ולא פירשו דהירושלמי מיירי בשמחשיך וגמרא דידן בשאינו מחשיך דאז גם לעת ערב לא חל אנינות ואתי שפיר טפי סתימות הברייתא היינו משום דס"ל להי"א דכיון דקיי"ל בחול דאף שיש לו מתעסקי' חל אנינות א"כ ה"ה בשבת לע"ע כו' כחוש' הדרישה הנ"ל עז"כ הרא"ש דנראה לי' דל"ק דוודאי בחיל כו' היינו דבא לומר דל"ק גמ' דידן על הירושלמי דהירושלמי מיירי בשעה שמחשיך וגמ' דידן באינו מחשיך וכנ"ל דא"ש טפי סתמא דברייתא וכדי לתרץ הקושי' הנ"ל האריך להטעים שיש הבדל בין חול לשבת ולפי"ז עולה דעת הרא"ש כדמ' מהב"י דבעי' מחשיך ממש. ולפי' הדרישה דהרא"ש לאו דוקא מחשיך ממש קאמר כ"א צריך להחשיך. י"ל ג"כ ע"ד הנ"ל אלא דלפי"ז גמ' דידן מיירי בא"צ להחשיך ומ"מ הוצרך הרא"ש לחלק בין חול לשבת. משום דבחול ס"ל להרא"ש דגם כשהוא בעיר אחרת והמת יש לו מתעסקי' חל אנינות משום לא פלוג. שחולק על ר"ת לקמן) וא"כ י"ל דה"ה בשבת לע"ע אף שא"צ להחשיך לא פלוג וי"ל דזה הי' טעם הי"א דלא פי' כהרא"ש) ע"ז האריך להטעים לחלק בין חול לשבת ומ"מ אם צריך להחשיך אלא שמחשיך ע"י אחרים וכה"ג ס"ל להדרישה שדומה לחול וכבר נתבאר שזה צ"ע:
(לסימן תקס"ד)
ב"י (דרמ"ו סע"א) י"ל כו' דהרי"ף מפרש דלל"ק דגמר אסור ה"ה לישן. צ"ע הרי הרי"ף הביא איכא מרבוותא ס"ל דגמר וסילק אסור אבל א"ל סילק אעפ"י שישן מותר וכ' דזה כל"ק ועוד לפי הגי' שברי"ף ורא"ש (וש"פ) דגם בל"ק פירכא דאביי הוא מברייתא דישן ועמד ה"ז אוכל וע"ז דוחה התם שנא סילק א"כ הרי מפורש דלל"ק ישן קודם שסילק אינו אוסר ותו דגם אם לפני הב"י הי' הגי' גם ברי"ף ורא"ש כגירסא שבגמרא לפנינו (וכ"מ קצת בר"ן דאף שלפנינו מצויין גם בל"ק ישן ועמד. מ"מ מדקמפרש ע"ז אעפ"י שבירך כו' וכן בתי' כ' התם שלא סלק את הטבלא כו' הכל כדפירש"י שלפנינו בגמ' משמע קצת שהיה לפניו הגי' גמר ועמד) מ"מ אם איתא לפי' הב"י הרי באמת חל הקושי' מברייתא דישן ועמד גם על הל"ק. וצ"ל דלנ"ק לא הוי שמיעא לי' ברייתא זו או דניחא ליה להקשות מברייתא דגמר ועמד הואיל וזה בא מפורש בל"ק דגמר אסור משא"כ הא דישן אוסר לאו בפירוש איתמר. אבל מ"מ על האמת אם כפי' הב"י דס"ל לל"ק ה"ה לישן ע"כ יצטרך לתרץ הברייתא דישן ועמד ה"ז אוכל במתנמנם כדמסיק לל"ב. א"כ מה זה שכתב הרי"ף דמדחזינן דטרח לפרושי מתנמנם שמעי' דה' כל"ב. הרי לפי הנ"ל לתרווייהו לישנא ע"כ לאוקמי ברייתא דישן ועמד במתנמנם. שוב ראיתי בב"ח דוחה ג"כ דברי הב"י מטעם הא' והב' הנ"ל גם ע' לח"מ (וכ"נ עיקר לכאורה למעט במחלוקת בין הרא"ש ור"ן להמ"מ בפי' ד' הרי"ף ורמב"ם):
שם בסוף הסי' להי"א שלשתי' א"צ תנאי לכאורה צ"ע למה לא נא' דה"ז כהתנה שאינו מקבל התעני' עד עה"ש ויהי' שרי גם באכילה דאם נא' שקיבל עליו שלא לאכול הרי שתי' בכלל אכילה. וצ"ע בשורש ענין קבלת תעני' מה כחו (בסי' תי"ח ותק"ע וביו"ד רט"ו). גם יש לעיין מדיני' שבסי' זה לדיני' שבסי' תקנ"ג ובר"ן שהובא ב"י סי' תקס"ה מחלק ביניהם עמ"ש לקמן שוב ראיתי בריא"ז בש"ג הואיל ומותר לשתות ומותר לאכול ולפה"נ יש שם ט"ס ע"ש וצ"ע. וכ"מ ברי"ף שם במ"ש היכא דאית לי' למיכל כו' והיכא כו' לית לי' למשני. מ' דאין לחלק ביניהם (וה"ז כאלו הי' דרכו לאכול קודם הבוקר איזה מין מאכל פרטי) כו' ונהי דאם קיבל בפירוש גם לאסור במין פרטי אפשר דמהני וכמו לצער עצמו בבשר ויין כו' אבל מסתמא נראה ודאי דיש לנו לומר דמדעתו לאכול איזה מין קודם הבוקר מסתמא ל"ק התענית ומותר גם בבשר ויין כו' וה"ה בענין שתי':
(לסימן תקס"ה)
ב"י בד"ה הר"ן מבואר לחלק בין דיני גמר וישן בליל התענית שבסי' תקס"ד לבין גמר סעודה המפסקת דסי' תקנ"ג לכאורה ז"א כ"א לפי שיטת הרמב"ן (ור"ן) דסי' תקנ"ג. אבל לפ"מ דקיי"ל שם דקבלה מיהו מהני לכאורה דומין הדינין הנ"ל אהדדי דגם גמר וישן (כדעת רי"ף הנ"ל) אולי כקבלה בפי' דמי' ויש לעיין נם מ"ש הר"ן דמש"ה בעי' אפי' בתענית יחיד קבלה מבע"י דוקא משום דמתחיל מתחיל' הלילה אף שאוכל כל הלילה לכאורה זה שלא כמ"ש אהא דשמואל כל תענית שלא קבלה מבע"י כו' שפי' דקאי אתענית דיום שלם דלכן בעי' קבלה מקודם וה"ה בתענית שעות בעי' קבלה מקמי אותן שעות כו'. משמע דדוקא ביום שלם דמעל"ע קאמר דאי תענית יחיד דיום בלבד למה לא די בקבלה בלילה כמו בתענית שעות בקבלה דקודם להן כו' שוב ראיתי במ"א ומה"ש בתקס"ב סקט"ו ע"ש וצ"ע: