דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
חלק שני חידושי מהר"ן
ביאורים על הב"י חלק או"ח
הלכות השכמת הבוקר
(לסימן ב')
ב"י ד"ה כשינעול כו' ופירשו התו' דלא פליגי כו':
נראה מה שהתו' הוצרכו לכך דכפשוטו הי' משמע דפליגי אלא שלפי דלא ידעינן הלכה כמאן לכן אמר דעביד הכי עבד כו' (וכדאמרינן בעלמא והשתא דלא אתמר הלכתא כו' דעבד כמר עבד כו') וא"כ קשה מאי מקשה אביי דלמא כו' וא"נ כו' הרי מטעם ספק זה עצמו י"ל דלכך אמר רב יוסף דעבד הכי עבד כו'. שוב ראיתי שכ"כ מהרש"א אמנם מה שהוצרך הב"י להביא זה (מה שאין דרכו בכך להביא פי' שאינו נוגע לדינא) נראה דמזה יומשך לו תי' למה שהשמיטו הפוסקי' הא דתניא חולץ של שמאל תחילה וכדמסיק בסמוך דלפי מה דס"ל כר"י הא דתניא נועל של ימין תחילה הוא רשות לכן לכן גם חולץ של שמאל תחילה הוא רשות משא"כ אלו היינו מפרשים דגם לר"י פליגי וכ"א דוקא ק' אלא דאנן לפי שלא ידעינן הלכה כמאן נעשה לנו רשות א"כ בחליצה דליכא פלוגתא למה השמיטוהו הפוסקים דשמאל תחילה בדוקא אך לכאורה אינו מובן איך שייך לומר דברייתא דקתני גבי נעילה (ואינך) של ימין תחילה וגבי חליצה של שמאל תחילה והי' הכל הכוונה דרשאי למה לא תני בכולן ימין תחילה או בכולן שמאל תחילה ובשלמא התוס' עצמם י"ל דמפרשים כפרש"י דהא דחולץ שמאל תחילה הוא משום כבודו של ימין ע"ש א"כ שפיר י"ל דבכולן אשמעינן ברייתא דיכול לתת כבוד לימין תחילה אף דשמאל חשובה לתפילין כמ"ש התוספות אבל הב"י מוכח מדבריו בסמוך (מהא דכתב ומ"ש חליצה דשמאל תחילה בדוקא ע"ש) דס"ל הא דחולץ של שמאל תחילה היינו כבודו של שמאל. א"כ לא שייך שוב פי' התוס' דברייתא רשות קמ"ל כי למה מחלק ומחלף בנעילה וחליצה בין שמאל לימין כנ"ל:
וצ"ל לכאורה דגם הב"י ס"ל דהפוסקים והתוס' מפרשים הא דחולץ שמאל תחילה היינו כבודו של ימין כפירש"י. אלא שלהטור כדי לתרץ לדידי' דס"ל דברייתא גבי נעילה דוקא ימין תחיל' קאמר א"פ למה השמיט הא דשמאל תחילה הוצרך לדחוק דלדידי' הא דחולץ שמאל תחילה הוא כבוד לשמאל וא"כ אם נאמר שגם זה בדוקא קשה מ"ש חליצה מאינך אלא וודאי רשות קאמר ומטעמא שהטעים הב"י (ודוחק שעיקר חסר כו') וצ"ע:
(לסימן ד')
ב"י כתב הרא"ה דכל מים כו' מיהו לא מברך כו' לולא שהב"י כאן הי' נראה לדחוק דמיירי בשאר תפלות היום וזהו שסיים כיון דלא איתקן לנטילה. פי' דלא מצינו שתיקנו חז"ל נטילה (כ"א בסעודה ובשחר) וכהפוסקים שהביא הב"י ססי' ז'. אבל מאחר שהביאו כאן מוכח דקאי על תפלת שחרית. ומ"ש דלא איתקן כו' פי' מים פסולים כו' ולפי"ז צ"ע למה גרע מצרור דמברך עכ"פ על נקיות ידים כדלקמן ועמ"א סק"ה תי' דכאן מיירי שאינו מתפלל עתה. והוא דוחק גדול שהרי התחיל אבל לתפלה כו' וכמו"כ בשו"ע. כשרים לנטילה לתפלה ולכן משמע כשרים לנט"י לתפלה ע"ש:
הלכות ציצית
(לסימן ח')
ב"י ד"ה ומ"ש לכן מי שרגיל כו'. וכתב הרא"ש כו' ורוב פעמים כו' בלילה לכאורה הי' נראה שזה ט"ס וצ"ל ביום אך כ"ה הגי' בד' הרא"ש בכמה דפוסים וקשה להגיה וצריך לדחוק דכוונתו לתרץ דלכאורה אכתי קושי' הגמרא במקומה ומ"ש מצפרא דלמה לא בירך על הכסות לילה כשעומד קודם אור היום. דמסתמא הי' פושטו בעת השינה כו' ע"ז כתב דרוב פעמים לא הי' פושטו אף בלילה. פי' גם בשינה כו' אלא דלפי"ז דחוק הלשון שסיים בפניא. דלכאורה דמשמעו כניסת ערב כמו פניא דמעלי שבתא כו' (ואולי מלשון לפנות ערב ולפי"ז י"ל בדוחק דגם קודם אור היום נק' פניא. דהא כתיב ג"כ לפנות בוקר בפ' שלח והיינו קודם בוקר ע"ש בפרש"י והראב"ע בפ' חיי ובפ' תצא על לפנות ערב) ולפ"מ דמשמע לי' בפשיטות לכאורה מד' התוספות בברכות די"ד ב' ד"ה ויאמר בשם ירוש' דגם לרבנן כסות המיוחד רק ללילה פטור ע"ש א"כ לק"מ קושיית הרא"ש ז"ל. אלא דלפי"ז א"כ אזדא להו רוב ראי' התוספות ורא"ש דהא דקיי"ל כר"ש כו' וצ"ע (ולדינא אין נ"מ לכאורה וסוגי' דגמ' דידן משמע דלא כירושלמי ויש לעיין לעת הפנאי אי"ה). שוב שבתי וראיתי בתוס' דמנחות ד"מ ב' הביאו ג"כ הירושלמי ואולי זהו שהניחו בצ"ע כו':
(לסימן ט')
הא דהב"י וד"מ נחתו לחקור ולפלוג אי שאר מינים דאורייתא (וכן בשו"ע) מש"א נ"מ לכאו' למעשה ואין דרכם בכך היינו דנ"מ לענין אי נכון ליזהר שיהיה לו טלית מצמר דוקא להביא א"ע לחיוב דאורייתא כמ"ש ססי' זה. ועוד הי' א"ל דנ"מ נמי לדינא ממש עפ"י דעת הגמי"י שהביא ב"י בסמוך דבעינן צמר ופשתים יחדו דוקא להוציא ש"מ. והיינו ע"כ אי ש"מ דאורייתא אבל אי דרבנן ודאי דוקא או צמר או פשתן כדאיתא בגמרא בהדיא אליבא דר"נ. ואף דעתה דאין תכלת לכ"ע אסור יחדו. עכ"פ נ"מ אי סגי בציצית דצמר. (או פשתן) לחוד לש"מ. או דבעינן מינו דוקא:
שם ב"י ד"ה ואהא דאמרינן דצמר ופשתים כו' כתב בהגמי"י כו'. הנה אליבא דרב נחמן מפורש בגמר דאדרבה דוקא או או קתני משא"כ יחדו כלאים אסור וע"כ לומר דהר"מ מהפוסקים כרבא (וכ"ה בהגמי"י שם אות א' ע"ש). וס"ל דלרבא דוקא יחדו (ע' רא"ש בשם בה"ע ס"ל ג"כ לחלק בין רבא לר"נ כעין זה). ולפי"ז לכאורה לא מצינו מי שיחלוק על הר"מ בזה ר"ל בפי' דברי רבא עכ"פ. דמהרמב"ם (וסיעתו) שכתב צמר או פשתן אין ראי' דאיהו ס"ל כר"נ. וא"כ לכאורה צ"ע על רמ"א דס"ל כהפוסקים כרבא למה לא הגיה כלום בשו"ע ס"ב. ועל הב"י לכאורה צ"ע להיפוך דל"ל להביא כ"ז מאחר דאיהו הכריע לעיל כהפוסקים כר"ל. וצ"ל בזה דהב"י ס"ל דמ"מ היה ראוי לחוש לחומרא נעשות ציצית משי למשי דיוצא לכ"ע. אנא דלא נהיג עלמא כהר"מ כו'. והנה הב"י סיים וכ"מ מפשט דברי הפוסקים וע"כ כוונתו שכ"מ גם מהפוסקים כרבא. והיינו ע"כ דפליגי על הר"מ בפי' דברי רבא. דאלו להפוסקים כר"נ מה צורך למשמעות דבריהם גמרא ערוכה היא כנ"ל לכן לפ"ז י"ל דגם הרמ"א סמך א"ע בזה על הב"י וכדי שלא לסתור המנהג כו' (עיין לשון מוח"ז רבינו ז"ל). אמנם לכאורה צ"ע מאין משמעות הפוסקים כרבא דנא כהר"מ. דממה שסתמו דבריהם וכתבו דצמר ופשתים פוטרים כל המינים ונא פירשו דוקא יחדו אין ראי' לכאורה דאדרבה בגמרא משמע דסתמא היינו יחדו:
שהרי מקשי' מברייתא דקתני סתמא צמר ופשתים פוטרים על ר"נ היכא מישתרי כלאים עד שצריך לתרץ אימא או צמר כו' משמע דעכ"פ דיותר משמע הלשון דיחדו כו'. ועיין תוס' שם ד"ה ופליגא כו' אלא משום שהאמוראים יש להם לבאר דבריהם כו' (ונראה שאין כוונתם דאמורא צריך לפרש בהדיא אי דאורייתא אי דרבנן דזה אינו אלא) כוונתם דהלשון דקאמר ר"י צמר ופשתים פוטרין בכ"מ משמע יחדו ואף דעל הברייתא מתרצא דאו או קתני אמורא הי' צריך לבאר ומדסתם ע"כ משמע יחדו. וא"כ לכאורה כ"ש הפוסקים שצריכים יותר נפרש סתימתם משמע יחדו אך זה אינו דוודאי מה שאנו צריכים לומר אליבא דר"נ דדוקא או או קאמר אבל יחדו אסור משום כלאים זה ודאי אין סתימת הלשון (דצמר ופשתים פוטרין) סובל זה כ"כ. אבל שיהיה משמעות הלשון דוקא יחדו וכ"א בפ"ע לא כסברת הר"מ ודאי אין הכרח. ואדרבה י"ל דמשמע הלשון שכולל בכל ענין דוקא דהיינו לומר שפוטרים בין יחדו בין בפ"ע. ואיזה צד שרוצה להוציא נאמר דה"ל לבאר ולכן כתב הב"י שכ"מ מפשט דברי הפוסקים. ועוד נראה ועיקר. דמאחר שעתה אין לנו תכלת וכלאים אסור. אלו היו הפוסקים כרבא ס"ל כהר"מ לא היה להם להביא כל עיקר דין זה דצמר ופשתים פוטרים בכ"מ להלכה ולמעשה בסתימות. שהרי לפ"ז לא משכחת לה עתה כלל שיהיה חילוק בין ציצית מצו"פ לכל המינים. דכולם אין פוטרים אלא במינם (מאחר שיחדו א"א עתה כו'). (ומלבד הנ"ל לכאורה צע"ג על עיקר דברי הר"מ מסוגי' דנזיר ד' נ"ח דמשמע דלרבא לא שמעי' מכאן דעשה דוחה ל"ת וע"כ (די"ל עכ"פ) דאו או דוקא קאמר ועכ"פ לא בעינן יחדו ויש לעיין בפוסקים דריש יבמות ואין לי פנאי כעת). שוב ראיתי בשט"מ שם כדוקי' דרבא כו' ובתוס' יבמות ד"ד רע"א וע"ב ד"ה כולה משעטנז כו' דמשמע שם דס"ל כהר"מ וכ' כדמוכח בנזיר צ"ל כנ"ל ב' שט"מ כו':
שם ולכן נוהגין כו' פי' מאחר דבעינן יחדו דוקא וזה א"ח לדידן דליכא תכלת וכלאים אסור ע"כ נוהגין כו' וכן ראיתי בתשו' הר"מ בביאורי סמ"ג למהראש"ט ע"ש:
שם ד"מ אות א' מאחר שרבינו כו' לכאו' צ"ע מנ"ל דהטור כהתוס' דאף שמ"ש הטור או של פשתן אין ראי' להיפוך לפמש"כ לעיל דס"ל להפוסקים דלא כהר"מ. אבל עכ"פ מנ"ל דס"ל כהתוס' והיה נראה להגי' (שחסר תי' אשר) וצ"ל שרבינו אשר כו':
(לסימן י"א)
ב"י מצות ציצית כו' והראב"ד כתב כו' והשנים לבן. בנוסח שבידינו (ד' בארדיטשוב) והששה לבן. וכ"ה בשו"ת הרמב"ם סי' כ"א. ועפי"ז נראה דמ"ש הסמ"ק או ג' של לבן וא' של תכלת לא נצטרך לדחוק דמ"ש א' תכלת פי' קצתו תכלת כמ"ש הב"י בסמוך וכוונתו על דעת הרמב"ם אלא כפשוטו וכוון על דעת הראב"ד (ומיירי כשהן פשוטין והראב"ד מיירי בכפולין):
שם ד"ה ועתה כו' ופירש"י אותן ב' חוטין כו' ואע"ג דלית השתא מין כנף כו' ע' תוס' דלדידהו דכל לבר מתכלת איקרי לבן. צ"ל דהכי פי' אע"ג דכלאים נינהו:
שם בא"ד וכתבו התוס' (ד"מ ד"ה כיון) כו' א"נ מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרי כו' לכאורה צ"ע האיך אפשר שיפטרו סדין בתכלת החייב דאורייתא משום גזירה דקלא אילן שאז יהיה ג"כ רק איסור דרבנן דהא דביבמות (ד"צ) שבשוא"ת יש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת לכאורה היינו רק היכא שהגזירה משום לתאי דאיסור דאורייתא עכ"פ ואולי זה אינו וצ"ל באמת דמשמע מכאן דאף בכה"ג יש כח בידם (והיינו דהד"ת מיעקר בשוא"ת והחשש דרבנן עכ"פ בקום ועשה כו'). ויש לעיין בפוסקים עיין פ"מ על מ"א סקכ"ח סק"ל. ועיין רש"י סוכה דמ"ב סע"ב מה סייג לתורה כו' עי"ש ובפסחים דס"ו ב' היינו דקא בעי מיני' כו' עיי"ש. אך בר"ה דל"ב סע"ב השתא דרבנן כו' עיי"ש בפרש"י אך מ"מ לגזור משום חשש דרבנן לכאורה לא מצינו. (וגם בההיא דר"ה הרי הוצרך לומר יו"ט עשה ול"ת ע' ר"ן שם ומשא"כ כאן כלאים הותר בציצית כו' וע' סי' תמ"ו וצ"ע) ומשופר ולולב בשבת עתה שאין רה"ר י"ל דבר שנאסר במנין כו' עיין פ"מ בט"ז סי' תרנ"ח סק"ב:
שם בא"ד וכתבו עוד התוס' בפרק א"נ וז"ל וצ"ע אם כו' לכאורה האיך אפשר לומר שגם בני תכנת מותר כשהחוטין הן מב' מינים מצמר ופשתים א"כ למה אסרו סדין בתכלת משום גזירת קלא אינן ומשום דאפשר במינו כדר"ל. ליתקנו שהלבן יהיה מפשתן דוקא ואז אף אם התכלת יהיה קלא אילן. לא יהא אלא לבן מב' מינים צו"פ דמותר לפי הנ"ל. וצ"ע לכאורה. שוב ראיתי שהתוס' בעצמם הקשו כן. ודחו די"ל דאיכא למיגזר שמא יטילו לבן של צמר כו' (ולכאורה הוי גזירה לגזירה כו') ונראה דר"ת לשיטתי' דבאמת פטור גם ממינו משום גזירה דאין מינו כו' אבל להפוסקים דבמינו חייב ולא גזרינן מינו אטו שאינו מינו א"כ שפיר נפשט הספק הנ"ל וכנ"ל:
שם בא"ד וכתב רי"ו כו' ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל כו' הנראה שכיון לתרץ בזה קושית תוס' הנ"ל ולחלק דשמואל ורחבה איירי היכא דאינו מוצא מינו ובמסקנא גבי סדין דאמרינן כיון דאפשר במינו היינו היכא דמצוי לו ומשמע הטעם דכשאינו מוצא מינו אין לבטל מ"ע כו' א"כ צ"ע האיך פטרו סדין לגמרי מטעם חשש זה דקלא אילן לא גרע מאלו אינו מוצא מינו דמותר ואף כאן בסדין הרי א"א בע"א וה"ז כאין לו עכ"פ. ונראה דמש"ה דחה זה הב"י וכ' וא"נ ני כו'. מאחר שאפשר כו' אלו היה מצוי לו ונראה דפשוט ל. כן מחמת הנ"ל דגבי סדין דפטרי' לגמרי ממ"ע דתכלת משום חשש דקלא אילן ואז היה אפשר במינו (אף דעכשיו לענין תכלת הרי א"א בע"א ומבטל מ"ע כו') ועוד ע' דוגמא לדבר בתוס' עירובין ד"ק ע"א סד"ה מתן ד' כו' ע"ש דאף שעכשיו שנתערבו א"א לקיים שניהם מ"מ כיון דהיה יכול להתקינם אלו לא נתערבו כו' (ואינו דומה דהתם עתה א"א ממש רק משום דע"י פשיעה בא כנ"ל ויש לעיין):
שם בא"ד ועו' מאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינים פטורה מה"ת כו' לכאורה תמה על עצמך דבגמרא תירץ אליבא דרב נחמן הברייתא דצו"פ פוטר כל המינים אימא או צמר או פשתן. וסתמא עם תכלת מיירי וקשה דפשתן עם תכלת הוי כלאים שלא במקום מצוה לר"נ (וצ"ע גדול לכאורה בגמ' ואולי כיון דרק דרבנן כדי שיהיה זהיר בציצית כמ"ש רמב"ם א"צ כ"כ תכלת וצ"ע ודוחק לומר דברייתא באין תכלת וע' תוס' ד"ה ופליגא דגם על ר"י המ"ל דמדרבנן כו'. והרי ר"י אמר דחוטי צמר פוטר בש"פ כו' ע"כ בדאיכא תכלת כמ"ש התוס' לקמן א"כ אי דרבנן איך שרי כו'.
שם ע"ד ד"ה כתב רבינו הגדול כו'. בדיעבד שאין לו פנאי כו' ע' שו"ע מוח"ז רבינו הגאון ז"ל משמע דתרתי קאמר (ואולי שהיה גורס או שאין לו פנאי) אבל אינו מובן לכאורה מה שייך בזה דיעבד הלא עדיין בידו לגמור (בפרט למ"ש מוח"ז רבינו ודי בחוליא א' וקשר א' הלא התחלה היא ויש לו נגמור ודוחק לומר משום דגמר כל הציצית כו'. דמה בכך). גם הרי סיים כאן ואם פחת עובר ע"ד חכמים כנראה הכוונה שצריך לקיים ד"ח ויוסיף וצ"ע:
שם ד"ה אבל כו' ונראה דהיינו מדמקשינן בגמ' סבר שמואל כו'. לכאורה הרי מפורש בגמ' ולמה כתב כאלו רק משמעות והוצרך לדייק ממשמעות הפוסקים אך באמת הא דהטיל לב' קרנות בב"א. יש לפרש בב' פנים א' דמיירי בחוט א' ארוך כו' (וכן נראה מסוף דברי רש"י שכתב דכולה קודם שנפסק החוט א' הוא וכ"ה מבואר מלשון הריטב"א שם וע"ש דמפורש ג"כ כהר"ן). והב' דמיירי בד' חוטין ארוכים כב' ציצית כו' וכדמשמע מראש דברי רש"י וכ"ה לשון הרמב"ם כו' ואי כפי' הב' אין ראי' מזה על תנאן ואח"כ פסק החוטין דאיירי בחוט א' וי"ל דזה גרע דליכא גדילים. (דמשמע ד' חוטין) וזה בעי' גם בעת התלי' בבגד משא"כ ד' חוטין בב' קרנות דרק משום כנף א' כו' אבל משמעות יש דאין סברא לחלק וגם די"ל דבאמת הר"ן משמע לי' יותר כפי' הב' (כמבואר בריטב"א) וא"כ הדבר מבואר בגמרא בדרך כש"כ. ועפי"ז עכ"פ יותר נראה דסברא ראשונה שבכלבו וא"ח ס"ל כפי' הב' הנ"ל ואין הכרח כ"כ לענין פסיקת חוט א' ארוך די"ל דצריך קודם תחיבה כו' (כי הב"י נדחק מאד בפי' דבריהם) (ואולי מפני זה מבואר בדברי מוח"ז רבינו ז"ל בהא דטוב לפסוק קודם שיתחוב דלאו עצה טובה אלא דינא מהיות טוב כו'):
(לסימן י"ב)
ב"י ע"ש באורך ע' תוס' מנחות ל"ט ד"ה לגרדומין כו' לבאר אותו נראה דמתחלה קסברי התוס' דדוקא אם נשאר הלבן או התכלת אז מועיל אם יפסקו השאר ונשאר כדי עניבה לר' דהוי מצוה א' אבל אם נפסקו כולהו כדי עניבה פסול דאז ליכא השלמה ובכדי עניבה לחוד לא מכשר ולכן אומר ר"ת דעכשיו שנותנין ד' חיטין ב' משום לבן וב' משום תכלת וכופלה לשמונה צריך ליזהר דאם נפסקו ג' מן החוטין שמא הם מג' חוטין ונמצא שנא נשארו ב' חוטין שלמים אבל בנפסקו שני ראשין אם נשתייר בהם כדע"נ כשר דמועיל השלמת ב' חוטין הארוכים אבל רבנן נראה דפליגי אדינא דגרדומין ולא ס"ל כלל דמועיל להשלמה וא"כ אפי' נשאר חד מינא בשלימות אינו מועיל למה שנפסק דהוי תרי מצות ואינו מועיל חד לחברי' לדידהו דהו"ל תכלת והוו תרי מצות אבל לדידן דליכא תכלת א"כ הוי מצוה אחת ואפי' לרבנן מועיל ואם נפסקו ב' ראשין כשר אבל אינו מועיל השלמה ולזה כתבו ולא מסתבר דסוגיין כרבי וגם בני ר"ח דאמרו גרדומי תכלת כשרים דאגרדום חדא קאי אאידך משמע הכל דבזמן דאיכא תכלת מיירי וא"כ הלא אין מצוה אחת משלמת לחברתה כו' (ע' ב"י באורך) ובאמת היה אפ"ל דלרבנן נמי קאי ואתי' דלרבנן מתני' כפשטי' דאינו מעכב לכתחלה כשמטיל הציצית כדפרש"י דצבע אינו מעכב וא"כ כי אגרדום נמי מועיל השלמה אף לדידהו דהצבע אינו מעכב הוי כאלו כולהו תכלת וחד מצוה הוא לענין לכתחלה דאם אין לו תכלת מטיל ד' לבן דבעינן ארבע חוטין בכל גווני (כמ"ש התוס' שכן נהגו כו' אצא שיש נדחות קצת וצ"ע):
(לסימן י"ג)
ד"ה ואפשר לומר כו' דלא פליג כו' יש לעיין סוגי' כזו לא פליג לפרש לקולא גם לכאו' אף לחומרא ל"ש לפרש אלא היכא דנמנו נתקן איזה דבר פרטי כו' משא"כ כה"ג כבוד הבריות ענין כללי והיכא דליכא ממילא לא נכלל דוגמא לדבר עסי' ד' ד"ד רע"א דכמדומה דזהו החילוק בין הרשב"א להרא"ש ע"ש:
(לסימן י"ד)
ד"ה עשאה כו' שמי שפטור מן הדבר אין פוטר כו' הלשון אינו מדוקדק והוא רק שם המושאל ממצות שבשמיעה שהמחויב מוציא אחרים משא"כ הפטור (בספ"ג דר"ה וכ"ד) דמה פוטר אחרי' שייך כאן דגמר המצוה היא הלבישה וילבש האיש בעצמו כו' והעשי' איננה גמר המצוה ואיננה חיוב על האדם (כדאיתא בגמ' דמש"ה אין מברכים על העשי' ופשטי' דקרא ועשו לא קאי על גוף העשי' לבד כו') אלא צ"ל כוונתו ג"כ כעין מ"ש בשם ר"ת דכל שאינו בלבישה כו' וכבתפילין:
שם דכתי' בנ"י ועשו כו' פי' בני ולא בנות לכאורה נ"מ בין טעם זה לטעם הא' הנ"ל כל שאינו בלבישה כו' לענין שאר מ"ע שהזמ"ג ולא כתיב בנ"י וכמו בסוכות גנב"ך כו' דלטעם הא' לכאורה בכולם יש להחמיר וכמו"כ לענין חש"ו וכה"ג דלטעם זה הב' כולם בנ"י מיקרי משא"כ לטעם הא' יש להחמיר גם באלו וגם בסוכה וכה"ג וכו' ויש לעיין בפוסקים ובה' סוכה:.
שם ד"ה כתב הרמב"ם כו' אבל בריש סוכה כו' הב"י עשה פלוגתא ועפי"ז פסק בשו"ע להלכה דלא כרמב"ם רק בא"א בע"א כו' ולא יברך כו' ולפי"ז יש נעיין מהו ענין הכוונה הצריכה בעשייתה דלכאורה וודאי שגם סתמא הרי אופן העשי' עם חוליות וקשרים מכוונים סתמא לשם ציצית (עסי' י"א שעשה לשם ציצית כו') ואי לומר שצריך שיאמר כן בפה או שיכוין דוקא לשם מצוה (כלשון שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) למה לא ביארו כן אף האחרונים (ולכאורה לפי"ז באמת מהראוי היה שיאמר בפה כדלעיל סי' י"א ולקמן סי' ל"ב ע"ש דבכ"ד כן כו'). וביותר יפלא המנהג דנראה ודאי דנוהגין להטיל סתמא כו' גם לפי"ז היה אסור הקטן להטיל (ואף בן י"ג שנה א"ל שידוע שהביא ב' שערות שה"ז דאורייתא עסי' קצ"ט ורע"א במ"א ושו"ע רז"ל) גם זולת המחמירים בנשים כו' דז"א כ"א חומרא לכתחילה (ועכ"פ יג"ש די כו') וכמדומה שאין נזהרים (בפרט בן י"ג שנה כו' כנ"ל) גם לפי"ז הרמב"ם עם ש"פ סברות הפוכות דלפירש"י ושארי פוסקים אף רב דלא בעי' טוי' לשמה בעשי' בעי' לכ"ע וזה היפך ס' הרמב"ם והנראה לכאורה פשוט דל"פ כלל דוודאי גם להרמב"ם בעינן לשמה גם בעשי' מכש"כ דטוי' אלא דבעשי' סתמא נשמה וזהו שלא בכוונה שכתב הרמב"ם ובהא י"ל דהכל מודים ולא כתב רש"י וש"פ פסול בעשי' שלא לשמה כ"א בעשה מן הקוצי' דזהו בפי' שלא לשמה משא"כ טוי' סתמא לא לשמה וחילוק כזה מבואר בגמ' ריש זבחים ובתוס' שם וגיטין דף כ"ג וע"ג דף כ"ז וביותר כאן במנחות דף מ"ב ע"א הדבר מבואר בהדיא בתו' דאף דוודאי בעינן בציצית לשמה בעשי' מ"מ היה כשר בעובד כוכבים א"ל דכתיב בנ"י כו' ע"ש א"כ מאחר שמצינו להתוס' דס"ל ג"כ דבעינן עשי' נשמה ומ"מ מבואר דהיינו דוקא בעשאה מהקוצי' וכה"ג אבל בעשי' לציצית בלי כוונה סתמא נשמה אי לנו לבדות פלוגתא חדשה בחנם מדמכשר הרמב"ם בלי כוונה לומר שפליגא דלא בעי' לשמה כלל גם בין הקוצים וכה"ג דלא כרש"י ותוס' ורא"ש ונ"י ושארי פוסקים (ובסברות הפוכות כו' כנ"ל) אלא טעמו כמ"ש התוס' דסתמא לשמה והכל מודים בזה ועוד נ"ל ראי' ברורה לס' התו' והרמב"ם ממשנה דסוכה ד"ט דאף לב"ש דבעי' לשמה מ"מ בתוך לי סתמא לשמה (ובס' זו ל"פ ב"ה כו') והדברים ק"ו להטלת ציצית סתמא עם חוליות וקשרים דוודאי חשוב לשמה ולכאורה צ"ע מהא דקיי"ל דכל לשמה בעי' אמירה דוקא כו' וצ"ל דדוקא היכא דסתמא לאו לשמה וכדי להוציא מסתמא בעינן אמירה דוקא אבל היכא דסתמא לשמה (וניכר כו') עדיף טפי (דוגמא לדבר בענין נדרים וקנין אף שדברים שבלב לא מהני כו' היכא דאנן סהדי ואומדנא וניכר כו' עדיף מדברים שבלב כו'):
שוב ראיתי שרבינו מוח"ז הגאון ז"ל בקו"א אות א' העיר בזה אלא (שמרוב ענותנותו) למד זכות על השו"ע דלס"ל כהתוס' אלא כהרא"ש בה' ס"ת ס"י (והנה הגם שהרואה בב"י יראה שלא בא ע"ז כלל ממ"ש הרא"ש בה' ס"ת אלא מפירש"י ורא"ש בעשאה מן הקוצים (ובזה גם התוס' במנחות פי' כן) אך כוונת מוח"ז רבינו ז"ל דמאחר דס"ל להב"י כהרא"ש בה' ס"ת שתירץ קושי' התוס' דגיטין בע"א והוכיח מזה דין לענין עיבוד דשרי בעובד כוכבים וישראל עומד ע"ג דע"כ לא ס"ל כס' התוס' לחלק בין היכא דסתמא לשמה קאי כו' דא"כ לא היה מוכיח כלום. לכן ממילא מוכיח הב"י מפירש"י ורא"ש (וש"פ) בהא דעשאה מן הקוצים דלא ס"ל כהרמב"ם גם בעשאה ישראל סתמא מאחר דשוין הן כו'.
אך לכאורה אין זה מספיק כלל חדא דאף אם נאמר בדין זה דכאן עם הדין שבסי' ל"ב ס"ט בעיבוד הא בהא תליא כדמשמע מדברי מוח"ז רבינו ז"ל הרי התם לא הכריע הב"י הלכה כמאן וכאן משמע דס"ל הלכה כהחולקים רק בשעת הדחק יש לסמוך על הרמב"ם ובלי ברכה (וכמבואר בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) ועוד דנראה דלא תלוי זה בזה כלל אלא כאן ראוי להיות דעת הרמב"ם יותר חזקה מבסי' נ"ב מתרי טעמי חדא דאף אם נניח דהרא"ש והרמב"ם שבסי' ל"ב בהכרח פליגי בסברא זו (של התוס') אי מהני היכא דסתמא לשמה א"ל. עכ"ז הרי כאן להב"י עדיין אינו מוכרח דבעינן כלל לשמה בעשי' דלפי' הרמב"ם במן הקוצים הרי י"ל דאף תלוי בפירוש שלא לשמה כשר כמבואר בב"י רק דלפירש"י ורא"ש במן הקוצים אז עדיין תלוי בפלוגתא שבסי' ל"ב וה"ז כס"ס דפלוגתא כו' ועוד דבאמת אין הכרח כלל מעיקר הדין שבסי' ל"ב דליפלגו בסברת התוס' דגיטין הנ"ל והא וודאי דאם נתפוס שם כהרמב"ם לדינא נצטרך בהכרח לסברת התוס' לתרץ הקושי' מהא דימול ארמאי משא"כ להיפוך אי נתפוס כהרא"ש שם לדינא עדיין אין הכרח לדחות סברת התוס' דגיטין אלא דא"כ נדחה ראייתו של הרא"ש כו' אבל הדין יש לו קיום מסברא מצד עצמו ותדע שהרי מרא דהאי דינא דהרא"ש שבסי' נ"ב הוא הסה"ת והרי הוא הביא תירוץ התוס' אהא דימול ארמאי ע"ש בסי' קצ"ב נוסף ע"כ הנ"ל לא זכיתי להבין כל עיקר דברי מוח"ז רבינו ז"ל דאיך אפשר להוכיח מדברי הרא"ש דלס"ל כמ"ש התוס' כו' והיינו לומר דס"ל דאף היכא דסתמא לשמה ל"מ כלום בכ"ד. הרי גמ' ערוכה היא בריש זבחים לחלוק בכי הא בין גט לזבחים דכיון דזבחים בסתם לשמן עומדים כלשמן דמו והתו' לא הוצרכו לחדש אלא דעובד כוכבים חשוב סתמא כדמ' מדבריהם בגיטין וע"ג ע"ש (או דגם מציאות מילה הוי סתמא לשמה כו' כדמשמע קצת מלשונם בזבחים) ואהא הוא דיש להוכיח מד' הרא"ש וראייתו בה' ס"ת דלא ס"ל כהתוס' אלא דעובד כוכבים דאדעתא דנפשי' קעביד לאו סתמא לשמה קאי כו' (או דס"ל מילה ל"ד לזבחים כו') אבל אעיקרא דדינא דהיכא דסתמא לשמה קאי הוי כמפרש לשמה בזה ע"כ לא נחלק אדם מאחר שהדבר מפורש בגמ' הנ"ל (וגם ראיה מהמשנה דסוכה ד"ט כנ"ל ויש לעיין שלא הביאו בזבחים מהא דסוכה כו'). וא"ל דכוונת מוח"ז רבינו ז"ל דפליגי במילה ובציצית אי סתמא דידהו לשמה קאי כזבחים דא"כ מאי פסקה נמי שציצית דומה למילה. (ועפ"י סברא חיצונית נראה דמילה יותר לשמה קאי מזבחים ע' לקמן) ומאחר דלא פסיקא לי' ז"ל דדומה ציצית לזבחים מנלן דלמילה דמי ולא ה"ל להביא ע"ז מהתוס' דגיטין דשם לא הוזכר כ"א מילה אלא ה"ל להביא מתום דמנחות מ"ב א' שכ"כ בהדיא גם בציצית גופייהו ולהיפוך מרא"ש דה' ס"ת אף אי נימא דמ' דס"ל דל"ד מילה לזבחים אין ראיה לענין ציצית והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר מנ"ל דפליג. על התוס' דמנחות והרי תי' הרא"ש דגבי מילה אינו מעלה ארוכה לקו' התוס' דמנחות גבי ציצית דבכה"ג דלאו ברגע א' נעשית ובעי' כולה לשמה ודלא כעיבוד כו') עובד כוכבים אדעתא דנפשי' עביד כמבואר בדברי רבנו ז"ל כאן ס"ג. ובסי' י"א בקו"א אות א' (מלבד שהתם במנחות הרי לא הוזכר כלל עוע"ג. ובמילה צ"ל דסתמא האב מסרו להארמאי ועוע"ג כו') א"כ יש לנו לומר דגבי ציצית מודה לתוס' שדומה לזבחים. ואם נאמר דהא דלא ניחא לי' להרא"ש בתי' התוס' היינו משום דס"ל דעובד כוכבים ל"ד לסתמא כנ"ל. ע"כ ס"ל לדחות ראית התוס' דמנחות בע"א כגון שנא' דללישנא אחרינא דרב גזה"כ הוא דעובד כוכבים כשר בעשי' כו'. ובאמת ס"ל דלא בעי' לשמה אלא דקיי"ל כל"ק דרב כו' ועובד כוכבים אסור. אבל סתמא דישראל שרי בעל כה"ג דסתמא לשמה קאי כו'):
והנה מבואר מדברי מוח"ז רבינו ז"ל דאי כסברת התוס' גם קטן כשר גם בלי עוע"ג (זולת להמחמירי' בנשים) וגם להרא"ש עכ"פ בעוע"ג סגי כו'. ולכאורה זה פלא שהרי מבואר בתוס' ריש זבחים ובחולין די"ב ב' ד"ה קטן דאף בזבחים דוודאי סתמא לשמן קאי כמבואר בגמרא מ"מ אי לא היכא דמעשיו מוכיחי אפי' אמר בפי' לשמן כו' אין כוונתו כלום כו' וגם עוע"ג ל"מ ועיין בשו"ע רבינו ז"ל רסי' ת"ס (דהעיקר כסברא ראשונה שם) וגם לסברא הב' הרי שם רק הטעם דס"ל דא"צ כלל לישה לשם פסח כו' ע"ש וגם לסברת הרר"י שבב"י שם עכ"פ עוע"ג בעי' כו') וצ"ל דפשיטא לי' לרבינו ז"ל דבנד"ד חשוב מעשיו מוכיחים שפיר ובכה"ג קיי"ל בחולין שם דמעשה יש להן (וכפי' התוס' שם דה ותיבעי ע"ש דהיכא דמעשיו מוכיחים היטב מהני גם בלי אמירה משא"כ מוכיחים קצת היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמסקינן דלקולא ל"מ כו') וא"כ לפ"ז דרכו של מוח"ז רבינו ז"ל נסתרה ונפלאה ביותר דאם פשיטא לי' ז"ל דנד"ד חשוב מעשיו מוכיחים היטב א"כ שוב אין מקוה לתלות זה במשמעות דברי תוס' והרא"ש דגמרא ערוכה היא בחולין שם דמעשה יש להן וכש"כ דחשוב לפי"ז סתמא לשמה קאי לענין גדול בלי כוונה וכזבחים עכ"פ כו'. והדבר מתמיה לכאורה אמנם שבתי וראיתי שלכאורה מוח"ז רבינו ז"ל תיקן (כמעט) הכל במ"ש בס"ג על דברי הרמב"ם פי' שלא נתכוין לשם מצות ציצית עכ"ל הק'. (ואולי חסר):
(לסימן כ"ה)
(דט"ז ע"ג) ד"ה ויברך כו'. הנראה דפשטא דגמרא ודאי משמע כר"ת. דאלו לפירש"י וסיעתו לא הל"ל אלא דהא דרב חייא מיירי בסח כו' ועיקר חסר אלא משמע דהא דאמרינן סח מברך שתי' קאי ארב חסדא וסח אין לא סח לא אלא כדרב חייא וזה מיקרי מברך א' פי' על ש"ר כו' ולכן כתבו תוס' תלמוד שלנו עיקר וכן הרא"ש כתב עד שלמד מנחות ונראה לו כו' וכן הב"י כתב דהמפרשים כר"ת משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי (ולא נמצא כן על המפרשים כפירש"י וסיעתו) אלא שלפי שגוף הדין דלר"ת הש"ר בעי ב' ברכות קשה למה ומ"ט לכן נטו רש"י וסיעתו נדחוק ונפרש בע"ח. והעומדים בשיטת ר"ת נראה שבטעמו של דבר למה יברך על ש"ר ב' ברכות יש ג' סברות ויש נ"מ לדינא ממילא הא' כדמשמע מתוס' ורא"ש דש"ר בעצמו בעי ב' ברכות לעולם מפני חשיבותו כו' אלא שבלא סח יוצא בלהניח על שתיהן. ולכן אסור להסיח משום ברכה שאינה צריכה והש"י די בברכה א' כו' ולפי"ז כשאין לו אלא תפלה א' ג"כ על ש"י ברכה א' ועל ש"ר ב' ברכות. והב' כדמשמע דעת הר"ן בשם רז"ה סוף ר"ה דכל אחד בין של יד בין של ראש אינם צריכים כ"א ברכה א' (כמו לרש"י אך בלהניח שמברך על של יד אינו יוצא השל ראש שיש לו נוסחא אחרת ולכן אף בלא סח מברך על כ"א בפ"ע נוסחא הראויה לו כמו לר"ת והא דאסור להסיח. שוב א"א משום ברכה שאינה צריכה כמובן אלא) הטעם משום הוי' א' לשתיהם ומזה עצמו נמשך הא דסח מברך ב' קודם של ראש ולא שהש"ר בעי ב' ברכות אלא שכדי לחזור ולתוכפם בלי הפסק. לכן חוזר וממשמש בשל יד ומברך עליו להניח ואח"כ מיד על ש"ר על מצות ולפ"ז כשאין לו אלא תפלה א' אינו מברך כ"א א' אף עש"ר. ובהא א"ש מה שמתמיה הב"י בסי' כ"ו על הנ"י ע"ש. די"ל דסובר כרז"ה הנ"ל. והג' מ"ש הב"י בסי' כ"ו במשמעות דברי סמ"ג וסמ"ק וסה"ת. דבין ש"י ובין ש"ר טעונים ב' ברכות היינו על תחילה וסוף כו' אך כשלא סח אז ב' הברכות קאי על שתיהם. ובסח אז אינו יוצא בברכת להניח על ש"ר כיון שהפסיק בינתיים וצריך לחזור ולברך אותה פעם ב' אבל בעל מצות יוצא גם על ביי כיון שהוא עדיין עליו (וכמו בכ"מ אם שכח לברך עובר לעשייתן מברך אח"כ באמצע כו' וא"צ לחזור עשיי' המצוה כדי שיהיה עובר לעשייתן כו'). ולדינא לפמ"ש הטור ורמ"א בסי' כ"ו קיי"ל כפי' הא' הנ"ל ולכן פי' רז"ל בסי' זה טעמו של דבר ע"ד הנ"ל לפי' הא' ומ"ש המ"א סקט"ו ורז"ל ספ"ג שצריך למשמש בש"י הגם שהוא רק לפי' הרז"ה הנ"ל אך לרווחא דמילתא כו' מחמת שי"ח כו':
שם ד"ה ולא יפסיק כו' ופרש"י כו' ואין כן דעת כל הפוסקים כו' לכאורה י"ל דרש"י לשיטתי' הנ"ל א"ש. דכיון דברכה המיוחדת לש"ר היא על מצות לבד אלא שמ"מ אם סמכה לש"י נפטרה בלהניח. א"כ יש שינוי נוסחא מיוחדת לכ"א. וכה"ג י"ל דשרי (או עדיף) להרבות בברכות הצריכות כו' עסי' רי"ב וססי' רט"ו (ויש לעיין שם ואין פנאי) אבל להפוסקי' כר"ת הנ"ל דשיר מצ"ע בעי ב' ברכות א"כ ברכה להניח שמברך על ש"י ופוטר ש"ר אין בה שינוי נוסחא וה"ז מיוחדת לשתיהם בשוה ממש כה"ג י"ל ודאי נק' ברכה שא"צ ועפי"ז י"ל דרך פשעטיל שכיון הד"מ במ"ש וע"ד התוס' קשה כו' ולכאורה למה שבק רש"י מרא דשמעתתא זו אלא דרש"י לשיטתו א"ש כנ"ל ועל התוס' דס"ל כר"ת קשה כו'). ולפי"ז הב"י שפוסק לעיל כרש"י וסיעתו הי' ראוי לפסוק גם כאן כמותו וע"כ מוכח מכאן דאף כה"ג דאין הברכה מיוחדת ממש יש משום ברכה שא"צ ולפי"ז לכאורה גם ב"ב בפה"א עם בפה"ע וכה"ג י"ל כן. ובסי' ר"ו ס"ב לשון דיעבד אולי משום דהתם י"א בפה"ע מקדים שקודמת במעלה כבסי' רי"א משא"כ כאן א"א להקדים ש"ר אף שבאמת הוא החשוב. ולכן צריך לכוין לפוטרו בפירוש כו' מדכתי' וקשרתם קודם כו' (ואם מקדים פה"א ראוי לכוין לפטור לפי"ז ואולי אינו דומה לכאן דשתיהם שוה בכולל. ולמעשה עיין בסידור פ"א ה"ו):
(לסימן כ"ח)
ד"ה ויניחם כו' פירש"י כו' לשון זה דרש"י לקוח הוא מרא"ש. והוא תמוה דמשמע כוונתו שאם פוגע בשל יד תחילה אז אסור כו'. וא"כ גם להיפוך היה יכול לומר עבורי טוטפתא אדרעא אסור כשפוגע בו תחילה ומאי פסקא שפוגע בשל יד תחילה ואין להאריך כי וודאי ט"ס יש כאן (או ליישבו בדוחק כו') וברש"י בגמרא הלשון מתוקן היטב דכוונתו דלפי שבזרוע פוגע לעולם תחילה ע"כ צריך להקדים של יד (והוא ע"ד שפי' ר' אליהו דלעיל בב"י לענין משמש כו'):
שם בא"ד ופר"ת כו'. אסור להעביר ולהקדים כו' נראה מבואר דלפי"ז פי' עבורי דרעא אטוטפתא היינו שהדרעא יעביר ויקדים על הטוטפתא כו' וזה פשוט ומשמעות הלשון יותר משא"כ לש"פ צריך לדחוק שהאדם יעביר וידלג על הדרעא בשביל הטוטפתא כו'. עפירש"י ועיין באנשי שם שעל המרדכי:
(לסימן כ"ט)
ד"ה אע"ג כו' ובפלוגתא דר"י וחכמים כתב המרדכי דקיי"ל כחכמים נראה דכתב זה למצוא טעם לרמב"ם שכתב אף כל הלילה א"צ לחולצן מדינא וכמו"כ הטור לא נתן שיעור ע"ז. והיינו כחכמים. ופי' עד זמן שינה היינו כלומר עד שירצה לישן כו' וכ"מ במרדכי (וגם התוס' ד"ה ר' יעקב או'. יש לדחוק לפרש כן. ודאי זמן שינה לשאר בנ"א גזרינן הי' ראוי להגביל ולהודיע הזמן כו') ומ"ש אלא חיישינן כו' פי' זה נתינת טעם למש"א ומודים כו' ומ"ש ור"י עביד הרחקה טפי פי' לגזור גם לחולצן כו' משא"כ לרבנן לא גזרינן בהא כלל רק בלהניח לכתחילה כו' ומיהו לכאורה יש לראות למה נפסק כחכמים דבגמרא בתרי לישני דר"נ משמע דלא כחכמים עכ"פ והרי גם מעובדא דר"א אין ראי' כ"א דלא כת"ק כו':
שם בא"ד דשלא לסלקן בלאו לשמרן נמי שרי וכבר כתב זה כו' לכאורה מ"מ הי' להם לכתוב בהא דמורין כן ומשמע דס"ל להב"י עתה דבאמת גם בלשמרן אין מורין כן ולכן נמי מקשה לקמן על הרמב"ם ל"ל להביא כלל דין דלשמרן עד שלבסוף מסיק דהרמב"ם קמ"ל דלשמרן מורין כן כו' ולכן פסק כן בשו"ע. ונראה דהא דהוי דחיקת לי' לומר כן היינו משום (דכיון דהא דר"א איתמר קודם עובדא דר"א) דחיקא ני' למימר דהא דאמר ר"א מותר היינו רק לומר דמורין כן אל משמע לי' דר"א להניח לכתחילה קאמר ולכן כתב ולפי"ז לא קיי"ל כר"א כו' א"כ מנ"ל לחלק כו' ובמסקנא דחיק ומסיק דר"א לענין דלא לסלקן איתמר ודמורין כן כו' וצ"ע מ"ש לקמן וכבר כתבתי שהוא מפרש דהא דאר"א כו' דלכאורה לא כ"כ:
שם בא"ד ולענין הלכה כו' לכאורה אין פלוגתא בהא לדינא רק דלהרמב"ם הוא דאורייתא ולש"פ דרבנן זולת הר"י כו'. ובזה פסק בשו"ע כש"פ דרק שמא ישן כו' וכדמוכח נמי בסמוך דבהא דהשכים לדרך פ' כרי"ף ורא"ש כו' ומשום דליכא למיחש שמא ישן כו' וצ"ל דכאן רק לענין מעשה פ' דעכ"פ אין להניח לכתחילה ולאפוקי ממ"ש הרא"ש לגי' שלנו בעובדא דר"א וס"ל דמ"ש הרא"ש בשם בעה"ת ע"כ לי' לא ס"ל. (אבל לענין דלהוי דאורייתא הרמב"ם יחידאה דהרי"ף כהרא"ש דלקמן):
טור וב"י כתב בסמ"ק כו' הנה לכאורה ענין חק תוכו' דכאן דומה לענין תעשה ולא מן העשוי (דציצית וסוכה וכה"ג) דשניהם לכאורה ענין א' דמדכתיב תעשה דרשי' ולא מן העשוי (ממילא) (וכמו חוטט בגדיש דסוכה כו') ונמשך מזה האיסור מן העשוי בפסול כי אז בעת העשי' מאחר שהי' בפסול כאלו לא עשה:
ואח"כ כשמתקן הפסול אין עשי' כ"א ממילא לכן צריך לחזור העשי' אחר תיקון הפסול. וכמו"כ הי' נראה כאן דמדכתיב וכתב או וכתבתם דרשי' למעוטי חק תוכו'. שע"י חקיקתו סביבות האות נעשה האות ממילא כו'. (וה"ז כחוטט בגדיש ממש) ונלמד מזה ג"כ להיכא דנכתב בפסול דלא מועיל שיתקן ויסלק. הדבר הפוסל בלבד דה"ז כאלו עתה ממילא נעשה הכתב כו' ודומה לכאורה למה"ע בפסול הנ"ל והנה התם מצינו ב' קולות בענין זה א' דלא אמרי' הכי אלא רק היכא שבעת העשי' נעשה בפסול דאז חשבי' כאלו לא עשה כלום ואחר שמסיר ומתקן הפסול הרי נעשה ממילא משא"כ אם בעת העשי' נעשה בכשרות אף שנפסל אח"כ הרי כשמתקן ומסיר הפסול חוזר לכשרותו ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי פי' ממילא. שהרי עשייתו הי' בטוב ובכשרות. וכמבואר בב"י סי' י' ד"ח ע"א ד"ה והיכא ע"ש. גבי הטיל למטלית דבקמאי ליכא משום תעשה ולא מן העשוי (ומש"ש אח"ז להרמב"ם צ"ל דש"ה דהאדם עבר בבל תוסיף נפסל ונתבטל עשי' דקמאי לגמרי עיין לבוש) וכמו"כ גבי סוכה שתחת הגג עיין כה"ג במ"א ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ססי' תרי"ב ע"ש והקולא הב' דלא כל העשין בעי' שיהיה נעשה בהכשר אחד אלא די כשמקצתה נעשה אחר ההכשר הכל הולך אחר החתום אז ותעשה קרינן בי' בכולא. (רק בתנאי שאותו המקצת יהיה מעיקר המצוה המעכב בה כו') כמו גבי ציצית בתלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין דלעיל סי' י"א דלא פסול אלא כשנפסק אחר שכרך וקשר (קשר א' עכ"פ). אבל כרך ולא קשר כו' עי' ב"י שם די"א סע"ד ד"ה ונ"ל וכש"כ כשנפסק תיכף אחר התחיבה אינו מעכב כמבואר בב"י שם (אף שגם התחיבה מעיקר המצוה שהרי לענין תעשה ולא מן העשוי מעכב לדעת רש"י ורא"ש שבסי' י"ד וכמו"כ גבי סוכה גבי תקרה בסי' תרל"א ובגמרא שם רדט"ו דמשום תעשה ולא מן העשוי בנוטל א' מבנתי' עבד בה מעשה ודי בכך להכשיר כולה (ומיהו התם משמע דוקא א' מבין כל ב' נסרים. ואולי זה בגדולה כו' ויש לעיין):
(לסימן ל"ב)
ד"ה וכתב הר"י אסכנדרי כו' לנסות הקולמוס כו' הפרשה כו' לכאורה הכוונה שלא יהיה בעת שירצה לכתוב הרבה דיו בקולמוס ולכאורה לא שייך לזה כ"כ נסיון אלא ניכר בחוש הראות גם למה רק בתחילת הפרשה הלא זה היה ראוי לראות (לנסות) בכל פעם שטובל הקולמוס. ע"כ אולי לדחוק שהכוונה כי יש שינוי במלאכת הקולמוס שיש שמקבלת לתוכה הרבה דיו ופולטת לפעמים בעת הכתיבה וזה אינו ניכר כ"כ בראי' ושייך נסיון. ורק בפעם ראשון בהתחלה כו' שוב ראיתי בל"ח ס"ה ת' מובן שתופס כפשוטו ותיקון הלשון באמת דלאו דוקא בתחילת הפרשה אלא בכל פעם שיתחיל לכתוב מהפרשה כו':
שם בא"ד וקודם שיכתוב כל שם ושם כו' לקרות כל מה שכתב כו' מלשון זה משמע לכאורה שבכל פעם כשמגיע לשם חוזר וקורא כל מה שכתב פי' אף קודם השם הקודם שאין סומכים בכל פעם על הבדיקה הקודמת בעת שכתב השם הקודם. ולפי"ז משמע נמי שגם כשמגיע לכל שם שבפרשה אחרונה חוזר לקרות מראש פרשה ראשונה ואף שכאן י"ל דקאי עתה בפ' הא' ומ"ש וכן בשני' היינו שאז יבדוק בה לחוד כו'). מ"מ הרי בשו"ע קאי אכל הפרשיות וכתב ג"כ כלשון הנ"ל משמע כנ"ל והטעם פשוט שכולם חשובים כפרשה א' לענין טעות מחמת שלא כסדרן כו' אמנם מלשון דבסמוך שכתב וכן בשני' יבדוק בין כל שם ושם משמע שא"צ לבדוק בכל פעם כ"א מהשם הקודם שסומכים על הבדיקה הקודמת כו' וגם לפי"ז י"ל דבשם הראשון שבפרשה ב' יבדוק מן השם האחרון שבפ' הקודמת כו'. ומטעם הנ"ל ומלשון מוח"ז רבינו ז"ל משמע שבכל שם בודק מהתחלת אותה פרשה והיינו שבכל שם אין סומכים על הבדיקה דשם הקודם כנ"ל לפי' הא' ובפרשה הקודמת ע"כ צ"ל דסומכים על בדיקה פעמים ושלש שבעת השלמת כל פרשה ומ"מ צ"ע שזה לכאורה שלא כמשמעות ב' הלשונות הנ"ל (בפרט במשמעות לשון הב' ודאי קשה לדחוק כו'):
שם בא"ד ולמה יחזור לדקדק כו'. הלשון אינו מדוקדק ובכוונה נראה שבא ליתן טעם למה נצרך להגיה כל פרשה בפ"ע תיכף שישלימ' ולא להמתין עד שיגמור כולן (ובפרט שבלא"ה אז נצרך לחזור ולקרות כו'). (ועיקר שהצריכו לדקדק ולהגיה פעמים ושלש פשוט בלא"ה משום חשש פסול המצוי וגורם ביטול מ"ע וברכה לבטלה):
שם בד"ה וכתב הרי"א כו'. ובפ' והיה אם שמוע נתן הטובה כו'. צ"ע דבנתן מסתפק לקמן בסמוך ואולי ט"ס כאן:
שם בד"ה ושיקרא כו' ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתמא כו' צ"ע הרי הטור כ' ושיקרא כו' סמוך למ"ש וצריך שיכתוב מפי הכתב מבואר דעלה קאי שעדיין לא הזכיר שמפני ששגורין כותבים בע"פ:
שם בד"ה ובתחילתן כו' ואפשר שטעמו כו' קשה להבין מזה טוב טעם להקל בתפילין טפי מבמזוזה אדרבה במזוזה יש טעם כו' ומ"ש מאחר דבמזוזה שנתפרש בה בגמ' כו' למעלה ולמטה ג"כ לכאורה אינו מובן מה שייך תחילתן למעלה כו':
שם ד"ה ויעשה כו' בשלמא פ' קדש כו'. משמע דגם באלו אילולא שהן סמוכות היה ראוי להכשיר בשינוי. (פי' אם עשה סתומה) א"כ צ"ל לדחוק דהא דקאמר אבל פ' שמע והא"ש כיון שאינן סמוכות כו' הכוונה דגם בשניהם ראוי להיות שינה כשר פי' שגם שמע שאינה סמוכה לוהי' כי יביאך ויתכשר אם עשה סתומה ובו היה אם שמוע שאינה סמוכה לשמע ויתכשר אם עשה פתוחה. אך לפי"ז שהקושי' על ב' פ' לא שייך יותר התירוץ לא פלוג דפסלינן לתרתי משום חדא דקדש אינו ניכר כדלקמן (ואף אם נחשב גם פרשה קדש אכתי לא שייך כ"כ לפסול תרתי משום לא פלוג דתרתי כו'). ועוד דבד"מ בשם מהרמ"פ משמע בהדיא דרק על והיה א"ש כשר בשינה ונראה יותר דההכרח לדחוק בהתחלת לשון הב"י וכוונתו רק להקשות על פרשה והיה א"ש (וכן מבואר בלשון הט"ז) והטעם דמה שאינן סמוכות בתורה אינו טעם מספיק כ"א להתיר שינוי מסתומה לפתוחה וכדמצינו במזוזה כו'. כי בתורה שהיא סמוכה לענין קרוב לזה לכן סתומה שמקרב הענין משא"כ כאן בתפילין או במזוזה שהיא סמוכה לענין אחר כשרה בפתוחה משא"כ להיפוך מפתוחה לעשותה סתומה בשביל שאינן סמוכות בתורה הוא נגד הסברא:
שם ד"ה ומ"ש רבינו שהרא"ש כתב כו' ולענין הלכה כו' כאן משמע כהלכה לגמרי כהרא"ש וש"פ. רק היכא דא"א מוטב לסמוך על הרמב"ם מלהתבטל כו'. אבל לענין ברכה נראה דלפי זה לא יברך. (וכש"כ הוא מן המבואר רסי' י"ד בעשא' בלא כוונה ע"ש בב"י כתב לענין הלכה יש לחוש כו' ועכ"ז כתב בשו"ע דלא יברך כו'). אך מלשון שו"ע צריך כו' היכא דאפשר לא משמע כן וצ"ל דבב"י כתב לפי מה שעלה בדעתו קודם בטעמו של הרמב"ם דסיפא דברייתא לא מיירי בעור הבתים והוא דוחק גדול (כי לכאורה אין כאן ב' בבות כלל וגם ודאי כל הפוסקים (גם רש"י) לא פי' כן. משא"כ אח"ז חזר בו ופי' טעמו שפוסק כת"ק מש"ש בבד"ה ואתי ברייתא כפשוטו רק שמפרש כדפירש"י דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא אתי' כת"ק והלכתא כוותי' ולפי"ז לאו יחידאה הוא וגם פשטא דברייתא אתי שפיר. לכן שינה הלשון בשו"ע דמשמע היכא דא"א יברך ג"כ וכמ"ש במ"א אמנם לפי"ז צ"ל דס"ל בפי' הברייתא דלת"ק לא בעי עיבוד כלל ואולי גם כוונת רש"י כן במ"ש ולא איכפת לן בה פי' דא"צ שום הזמנה היינו עיבוד) ומלשון שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל אין הכרע ג"כ לומר דעיבוד עכ"פ בעינן לכ"ע ע"ש. (והמ"מ נראה דלאו מאתו יצאו כו'). ועפי"ז יתורץ קצת הא דברצועות בעינן גם להרמב"ם עיבוד לשמה. כי רק בבתים ס"ל דלת"ק לא בעינן עיבוד כלל ומשום דטובים יותר בלי עיבוד ואין ללמוד מזה רצועות. ומסתמא בעינן עיבוד וממילא לשמה מאחר דהם מהלכה למשה מסיני כו' (עמ"א סי' ל"ג סק"ד דגם תירוצו נעלם. שהרי גם שי"ן הלמ"מ ואדרבה יותר קדוש כו') שוב ראיתי דזה אינו לכאורה שהרי בפ' התכלת דמ"ב ב' אית' על פלוגתא דרב ושמואל במן הסיסין כתנאי כו' ולפי הנ"ל אין ראי' מת"ק. שהרי בציצית טוי' ודאי בעי' וממילא לשמה כו'. ומיהו בלא"ה סוגיא זו צ"ע כמ"ש התוס' ועיין חי' הר"ן בסנהדרין ויש לעיין אי"ה:
שם ד"ה ויהיו מרובעי' כו' אבל בבית א' לבדו א"צ ריבוע כו' הלשון דחוק דאי ארבעתן יחד מרובעים שוב א"א שבית א' מרובע אלא דאתי לאפוקי דלא נימא באמת בהיפוך דכל בית בפ"ע דוקא יהיה מרובע והתחלת הלשון שאין ראי' כו' הוא רק בסמ"ג ומשמעות הלשון לכאורה שאין ראי' שארבעתן יחד יהיו מרובעים. אלא אולי כ"א לבדו כו' וז"א דא"כ איך מי שאין לו תש"י טולה עור על ש"ר כו'. וכ"ה בסה"ת ססי' ר"ט ובב"י סי' ל"ה בשם ס' המנהיג:
שם ד"ה ויהיה חריץ כו':
וא"כ כי אמר אביי כו':
לכאורה למה לא נאמר דפ' בדיעבד כרב דימי (דמשמע דאיהו גם לכתחילה א"צ קאמר כו'). והיה נראה דכ"ז לא איירי לענין שלא יהיו מדובקים הבתים יחדו כדבק טוב אלא לענין עיקר הדין מלאכת החריצים עד כמה יהיו (דלאביי עומק החריצים בדפוס עץ וממילא כמו"כ בהבתים) יגיעו עד למטה למקום התיתורא ולר"ד כיון דמינכר כו' פי' דאין חריצים כ"א מעט למעלה ועיין רש"י ונ"י כו') והברייתא כשאין חריצים כלל ומ"ש שאין ניכר כו' היינו שלא ניכר מבחוץ כ"א מבפנים פי' שהמחיצות רק מבפנים ואין ניכרים מבחוץ כלומר שאינם שם כו' עיין פירש"י ונ"י שם (ואף אי נאמר דמדחזינן דקפדי' אניכרין מבחוץ ממילא צריכים היכר ממש ולא דבוקים היטב עד שאין ניכרין שהם ד' אבל הא דאביי לכאורה לא שייך לזה שיהיה נצרך להפריד ממש עד התפר וטעם הדבק אולי כדי שיהיה הריבוע למעלה טוב (עיין תוס' ד"ה תפילין מרובעות). אך י"ל דממילא הרי הדבק חשוב חיבור לגמרי וכ"מ גבי פלוגתא דר"י ור' יוסי בתש"י שכתב בד' עורות דבסמוך ולפי"ז יהיה נמשך חומרא דאף לר"ד גם דיעבד פסול דאף לדידי' ניכרות ופרודות ממש מלמעלה עכ"פ בעי' דאלו עשה חריצי הדפוס סימני' וזכר בעלמא בלבד נראה ודאי דלכ"ע לא מועיל אף שעשה מחיצות מבפנים והא נמי דכוותי' אם הדיבוק טוב כחיבור ממש וממילא לאביי אסור לדבקם אף למטה) ועי' ב"י בשם א"ח דכ"ב ע"ג סד"ה ויעביר:
שם סד"ה ויש כורכין כו' ומנהג לעשות כדברי שניהם כו' לכאורה לפמ"ש בטעם הרמב"ם רק משום דמוטב כו' א"כ בענין זה שעכ"פ השער הא' מפסיק ואין המטלית מיושב על הפרשה מה הועילו וצ"ל דמ"מ ע"י שכורכין פעם ב' למעלה מיישבים ומחברים היטב כו':
שם ד"ה ואם כתבם כו' ונ"ל דלמצוה כו' לכאורה צ"ע דלכתחילה הרי בעור א' בעי' דוקא לכ"ע כדמשמע מלישנא דברייתא (כיצד כותבין כו' על עור א' ואם כתבה כו' יצא וצריך כו') וצ"ל דמיירי דיעבד או בדליכא וקמ"ל דלכתחילה צריך לדבקם (אף לר"י דמאי דאפשר כו' ול"פ כ"א לעיכובא כו'). וכן צריך לדחוק מ"ש בד"מ וכן בשו"ע והמנהג כו' דהיינו בדיעבד אי כתב על ד' קלפין אז נוהגין לדבק כו' (ואינו מתיישב לשון מנהג על כה"ג שאינו מצוי שיעבור כו' או שלא יהיה קלף ארוך כו'. גם מה דמ' דאין כ"א מנהג לדבק ולא מדינא כלל וכמבואר בשו"ע רבינו ז"ל וכן בטור ולכאורה למה אין זה כלכתחילה כו'):
שם ד"ה ואם ציפה כו' ואח"כ חזר המרדכי כו' וכן נראה מדברי בעה"ת ורמב"ם כו' לכאורה הדבר תמוה דפשט הרמב"ם ברור לכאורה בעור טמאים דמיירי לענין לעשות מהם הבתים ואדרבה גם מ"ש חיפה תפילין בזהב משמע ג"כ דמיירי שעשאן בתים וקורא תפילין הפרשיות (וכלשון שהתחיל העור שמחפין בו התפילין כו' וגם מד' סה"ת ל"מ שום ראיה דבעור אחר מיירי אדרבה מדכתב ססי' ר"ח דטעמא דציפה זהב לא משום רואה האויר אלא דבעינן עור טהורה וה"ז כלשון המרדכי בתחילה ומשמע דבבתים איירינן ולכאורה מבואר כן בהדיא בסי' ק"צ ובפסק שבסי' קצ"ה דבעור הבתים איירי רשב"ג גבי ציפוי זהב ע"ש וכ"מ בהדיא ממ"ש רסי' ר"ז ע"ש (ובפרט מש"ש אעפ"י כו') וכן משמע ברא"ש וש"פ בכ"ד שהביא הא דציפן כו'. הכל משמע דבעור הבתים איירי וביותר מבואר כן ממה שכל גדולי ראשונים הקשו על פירש"י דסנהדרין דרבא כת"ק מהא דהניזקין גוילין לא עבדתי לשמן כו' ומדברי כולם מבואר עכ"פ דכאן בבתים איירי ולכן לא ניחא להו מה שי"מ לחלק בין גוילין שכותבים עליהם ס"ת לבין עור זה משום דגם שי"ן של תפילין הלמ"מ כו' כמ"ש התוס' וש"פ בהדיא (וא"ל דסיפא דברייתא בעור טהורה ולענין לשמה איירי בבתים לכ"ע דמאין הרגלים לחלקה מרישא ולהקשות כו' שהמקשה מקשה בכח כו' ואף גם לתרוצי בכה"ג דברי הרמב"ם כבר כתב הב"י (דכ"א סע"ב) דפשטא דברייתא ל"מ הכי. ובאמת לאו ב' בבות הן כלל כו'). גם אי בעור אחר לכאורה אינו מובן כלל מה זה שייך לענין הזמנה דפלוגתא דאביי ורבא שבסנהדרין ואף לא לפלוגתא דרב ושמואל דפ' התכלת בטוי' לשמה (כי ודאי שזה העור אך למותר כו') כללו של דבר לולא המרדכי שמגמגם קצת לומר קצת נראה הלשון כו' לא ראיתי מי שמפקפק שכולם נראה תופסי' הברייתא לענין עור הבתים (וגם המרדכי גופא בה' ציצית ובכ"ד מובן ג"כ שתופס כנ"ל ודבריו בכאן בלא"ה מגומגמים ע' בחא"ש ואולי משובש כו') ולפלא לכאורה שבשו"ע פוסק בפשיטות כאלו אין חולק וגם האחרונים שתקו וצריך עיון גדול ולכאורה גם טעם הדבר מצד עצמו תמוה דמה שפירש"י משום מן המותר בפיך לא שייך כ"א בבתים משום שי"ן גם מ"ש גבי ציפן זהב דהלכה למשה מסיני ע"כ היינו רק בבתים וכלומר דבעי' עור עכ"פ וכמבואר בד' רש"י במנחות דמ"ב ב' ע"ש משא"כ אי ע"ג הבתים לא שייך זה ומ"ש הלבוש ע"ז הלכה למ"מ שפסולה צע"ג) ואי משום דבעי' רואה האויר הרי הפוסקים כתבו דל"ש בכה"ג (גם א"כ גם טהורה ולשמה ליפסול וצ"ל דטהורה ולשמה ה"ז כבית א' בב' עורות ומה ני א' ומה לי ב' עיין מרדכי גבי י"מ בפי' מעברתא בשם ר"י (ע"ש דפ"ו רע"ג) אך א"כ כאן הרי השי"ן בפנים ולא בחוץ וצ"ל דבאמת צריך להניח מקום השי"ן שיהיה נראה ומ"מ בטמאה כה"ג פסולה כיון דליכא למימר בה דהוי כבית א' בב' עורות הוי הפסק דגם שלא במקום שי"ן צריך שלא יפסיק (בד"א כו') בין האויר (שהרי גם בגווייתא כו' וגם בש"י לרוב פוסקים עסי' ל"ד) וכ"ז דוחק שהרי לא נתפרש כן בשו"ע ואחרונים גם הרי לרוב פוסקים גבי מטלית דירוש' וגבי י"מ שבמעברתא נראה דגם בטמאה אין משום רואה האויר כ"א כשמפסיק בית ופרשה כו') גם מ"ש הב"י תחילה דגם לפי הה"א דמרדכי דעור טמאה ע"ג הבתים כשירה נראה מדבריו שהיינו דוקא כשהשינין נראין לא אדע טעם בזה לחלק בין טמאה או טהורה כו') גם לא אוכל לכוין המקום שנראה כן מדברי המרדכי ואם כוונתו על מש"ש ושוב נראה לי כו' לא אוכל לכוין הכוונה והמשמעות שיהי' ע"ד שכתב הב"י גם הרי כתב זה אחר המסקנא ובלא"ה קשה להעמיד יסוד על לשון מגומגם ומשובש (כמ"ש בחאנ"ש) ואולי הי' לב"י גירסא אחרת ולי הי' נראה שכצ"ל ושוב נ"ל דאא"ל (והיה ר"ת ואא"ל כו') כדפי' דא"כ כו' (ותיבת בשמושא רבא נמחק) ולפי"ז הכוונה פשוט דקאי אדבסמוך דאא"ל כפי שקצת נראה מהלשון שהבריי' ר"נ בעור שטולה ע"ג הבתים דא"כ גם בטהורה הרי אין השי"ן בעור העליון (וליכא למימר דכחד חשיבא כו' כנ"ל) ובהא א"ש מה שסיים ע"ז ופוק חזי כו' דלפי"ז המסקנא כפי הה"א דבעור הבתים מיירי ומשום דהלמ"מ כו' משא"כ עור ע"ג בתים ליכא משום רואה האויר כו' וא"ש כשמ"ר כו' (ואולי הוצרכו לכ"ז משום דמ' דגם בעור טמאה רשאי לכרוך הפרשה להשמ"ר דלא כיש מקפידים שבסמוך כו'):
שוב שבתי וראיתי שברור לפענ"ד דא"צ למחוק כלום במרדכי רק שהמדפיסים קלקלו כו' שהיה כתוב כר"ת ושוב נ"ל כאאל"כ בש"ר דא"כ כו' והוא ר"ת כא"א לומר כן בשל ראם כו' וע"ש דא"ש. והכוונה פשוט כנ"ל בני שום דוחק ודברי הב"י וגירסתו נעלם גם מ"ש וכ"כ לקמן בשם רב שרירא דהא דבעי' כו' לא מצאתי כעת לשון זה במרדכי וגם לא אוכל לכוין המכוון בלשון זה (בשגם שהרי גם בגווייתא (ובש"י) פסול להחליף כו') הנראה שכיון עמש"ש בסמוך בשם ר"ש ור"ה ור"י ט"ע גבי תפילין דר"ת ורש"י ע"ש שמ"ש כדי שיהיה אח"כ שי"ן כו' ג"כ אין לזה הבנה לכאורה ואולי ט"ס מגירסת הב"י הי' באופן שטעם בית החיצון אינו רואה האויר פסול ן שבסנהדרין פ"ט) היינו משום שהשי"ן צריך להיות רואה האויר כו' אבל גם זה א"א לכאורה שהרי במנחות דל"ה ודאי קיי"ל כרבא דגם מברייתא לברייתא ומגווייתא לגווייתא נמי לא כו' כללו ש"ד כל דברי הב"י בכאן מחוסרים הבנה אצלי אמנם למעשה יודאי פשיטא דאין נ"מ כלל להקל ח"ו אף בשעת הדחק בציפן זהב או טמאה (או שנא לשמה ע' שו"ע רז"ל) ע"ג הבתים אף אם השי"ן נראה כו':
והטעם נראה דצ"ל (כנ"ל) משום דצ"ל רואה האויר כל הבית גם זולת השי"ן ואף דלאו פרשה או בית מפסיק נמי פסול ומ"מ עור הכשר לבית חשיבא כבית א' מב' עורות משא"כ כשמפסיק דבר שאינו ראוי לבית ליכא למימר הכי ומפסיק (ומש"ה נמי לפי"ז גם גבי מטלית שבשמ"ר זהו טעם היש מקפידין שבסמ"ק לכרוך בכשר דוקא ומ"מ במטלית י"ל דכיון דהיינו מצותה מהלמ"מ נמי אין הפסק דאין הפסק כ"א דבר זה שאינו ראוי כאן כו' ולפי"ז גם גבי מעברתא לי"מ שם והוא המנהג שבססי' זה וכן בהא דמי שאין לו ש"י כו' אולי באמת צריך ג"כ עור הכשר דוקא להאו' דגם בש"י בעי' רואה כו') אך זה נראה נ"מ מכל הנ"ל להחמיר ג"כ בש"ר אף בעור כשר ע"ג הבית א"ל שהשי"ן נראה עכ"פ כדמשמע ממסקנת דברי המרדכי לגי' הנ"ל והאחרונים ששתקו י"ל פשיטא להו כו' שוב ראיתי בב"ח הפליג נפסול עור טמאה ע"ג בתים וב"ט. אמנם מסבר' חיצוני' ופירושו במרדכי דוחק וכעין לשון זה אית' נמי בסה"ת ססי' ר"ח ושם אא"ל כפירושו ע"ש ואין להאריך יותר מדי:
(לסימן ל"ג)
ד"ה וכתב המרדכי כו' וכ"ש שיש לפסול מה שרגילים כו' לכאורה למה הרי לגירסת רש"י ורא"ש ל"א אלא בחדתא הטעם דוודאי העור מקולקל כו' בנידון זה שעושין כן בעצמם בכוון ל"ש זה ולגירסת הרי"ף ורמב"ם הרי נד"ז בחדתא (ואולי יש חשש לכשיתייכנו כו'). שוב ראיתו במ"ר לכתחילה כו' וכש"כ לפי' א' כבקונ' כו' ואין לחלק כו' ואעפ"י דבשמעתין מפליג בין חדתא כו' ופירש"י ודאי העור מקולקל כו' אין להכשיר כלל עכ"ל וצ"ע למה ואולי לכתחילה כו':
(לסימן ל"ו)
ס"ה ואם אינן נוגעים כו' צריך לתקן לכתחילה אבל בדיעבד כו' לשון זה קשה הבנה מאי לכתחילה ובדיעבד שהרי מיירי כשכבר אינן נוגעי' וצריך לתקן היינו דיעבד א"כ מאי אבל בדיעבד כו' ולכאורה צ"ל דבדיעבד היינו כשכבר הניחן כו' או כשא"א לו לתקן כעת ואין לו אחרים (עיין א"ר בשם תשובת מהר"י מינץ גם להרמב"ם) אך אם בכה"ג מיירי לא מובן מ"ש שיש לחוש להחמיר ולתקן כו' ע"ש ולכאורה הוצרך לדחוק דפסולין דהרמ"ע היינו לתקן לכתחילה בלבד דבמ"א משמע דהרמ"ע לא פליג על השו"ע (ודלא כמ"ש בס' מה"ש דהרמ"ע כהב"ח) אמנם כן ראיתי בתשובת רמ"ע דבאמת פוסל בהדיא גם להרמב"ם ושו"ע ומטעם דכשאין נוגעין נראה כאותיות בין השיטה וגרע מלא זיין כלל (היפוך ממשמעות לשון רבינו ז"ל (כשלא עשה כלל גרע) ע"כ נראה להגיה ולמחוק איזה תיבה וכצ"ל ואם אין נוגעין כו' פסולין (וצריך לתקן) אבל אם לא עשה כו' וא"ש הכל:
(לסימן ל"ז)
טור מצותן להיות עליו כה"י כו' לכאורה אין מ"ע דתפילין תלוי ביומין כלל שמצותן מה"ת בתמידית (אף לילה כו' רק שבת ויו"ט כו') רק מחמת שאין כ"א יכול להיות נקי כו' מחמת זה נפטור אז בעת שא"י ממ"ע ונהגו כו' דעכ"פ שעה קטנה יוכל כו' ומשום הקורא ק"ש בלא תפילין נהגו לקבוע שעה זו בעת ק"ש ותפלה וא"כ מי שא"י כל היום שוה מה"ת למי שא"י שעה מן השעות (וכמו"כ להיפוך אם יכול י"ל דחייב מה"ת תמיד כו'). שוב ראיתי בפ"מ אות ב' מסתפק אם כה"י מה"ת או דרבנן ומסיק מה"ת ורק למצוה מן המובחר ולענין ביטול המצוה הגביל יום א' שלא הניח כה"י וכן מסברא חיצוני' לכאורה והכל צ"ע אי"ה והעיקר צ"ע מנין גבול יום מה"ת. וע' בסי' שאח"ז בב"י משמע שיש חילוק בין שעת ק"ש ותפלה לכה"י (דאורייתא) גם כותבי סת"ם ועוסק בתורה וכה"ג:
שם ב"י ד"ה וכל כו' וכתבו התוס' כו'. ופי' הרא"ש כו' לכאורה לפ"מ שפי' הרא"ם דעת ר"ת דעכ"פ עבירה בידו א"כ מאי נ"מ לדינא מכ"ז בפרט מה שפלפל הב"י בד' הטור (בחנם). וביותר לפלא שהמ"א הביא דעת ר"ת ומשמע שיש מקום לזה למעשה ולא הזכיר עבירה כלל וצ"ע. והנכון כלשון רז"ל בשולחנו ע"ד פי' הרא"ש (ולחומרא למעשה כו') שוב ראיתי במה"ש דקדוק תיבת פושע שבמ"א ודוחק:
שם בא"ד וכתב עוד הרא"ש כו' ולכאורה נראה שביאר דבריו כו' הביא זה דנ"מ לדינא דלפי' רי"ו יש טעם שלא להניח כל היום מפני הרמאים א"כ אין להחמיר ע"ע אף אם הבטחתו שיוכל להעמיד א"ע כו' משא"כ לפירושו זה ע"א. וממילא אין טעם לשלא יניחם כה"י זולת בר טהרה כו' (והבטוח בעצמו יש להניח ומחוייב מה"ת כו') ועמ"א משמע לי' מלשון שו"ע כפי' להרי"ו כו'. ורבינו ז"ל השמיטו וכמסקנת הב"י. (ולהרי"ו ולהמ"א לכאורה למה נמנעו הכשרים ממ"ע בשביל הרמאים הלא ישרים דרכי ה' כמ"ש הרא"ש א"כ לפי"ז משמעו' כהפ"מ הנ"ל שיש חילוק מה"ת בחיוב המ"ע בין שעה א' לכה"י כו'). ועמ"א רסי' שאח"ז משמע דרק חולה מעים אין להחמיר כה"י משא"כ כל אדם כו' (וזה דלא כמ"ש כאן משמע קצת כו'). וע"ש בכל הסי' משמע דרוב אדם יש להניחם כה"י כו':
שם ד"ה כתב העיטור כו' מבואר מלשון העיטור כר דהברייתא מיירי בהכי. א"כ לכאורה יש חיוב מה"ת ולא חינוך וביודע תלוי וכמו"כ לשון רמ"א בשו"ע דהאי קטן כו' (אבל לשון הד"מ יש ליישב דהמנהג שלא לחנך במ"ע זו כו'). ושוב ראיתי שרז"ל תיקן זה במ"ש שלא הביא ב"ש:
(לסימן מ')
בענין כלי בתוך כלי (יש לעיין הטעם) ולכאורה משום דגם הכלי הא' טפל ובטל ונתקדשו (תשמישי קדוש' כו' דוגמא מצילין תיק הספר כו') לכן נצרך לכסות גם הכלי (הא') ולפי"ז הא שפ' המ"א וכ"פ רז"ל ע"ש דדי כיסוי על הזכוכית י"ל דוקא בכה"ג אבל להיפך זכוכית על כלי לא כו':
בשו"ע רז"ל ס"ג. אעפ"י שאין מניחים כו' משמע דכ"ש כשאין מניחי' הפנימי תוך החיצון אלא שלפעמים בפנימי זה ולפעמים בחיצון לבד כו' ומשמע דס"ל דזה פי' אפי' בעשרה מאני שבגמ' היינו שכ"א מיוחד לכלי להם בפ"ע ולפעמים זה או זה וצ"ע דלפה"נ כה"ג דלאו אורחייהו בהכי בזה בתוך זה שרי (טפי) והנראה לכאורה שרז"ל סובר כן במ"ש המ"א לרבותא בכיס התפילין בתוך כיס הטלית דהכל נק' כליין דהיינו כלומר אף שאין דרך להניח התפילין בתוך כיס הטלית לבדו כו' אבל אא"ל כן דכוונת המ"א פשוט דהרבותא מה שהכיס הנ"ל מיוחד גם להטלית כו' עא"ר סק"ב די"ח מטעם זה וצ"ע:
(לסימן מ"ג)
ב"י אסור כו' וכתב הרא"ש הנראה לכאורה דעת הרא"ש י"ל הראשון עם מה דאתמר עלה בגמ' אמר רב אחא כו' ל"ש אלא בהכ"ס קבוע כו' ע"כ היה הטעם משום איסור כניס' למקום מטונף כדמשמע מפירש"י לכן יש חולק בין קבוע לעראי פעם ראשון כו' אמנם מאחר דאיבעי' להו בקבוע להשתין שמזה מוכח דהכניסה מצד עצמה אין איסור אלא ע"כ הטעם שחולצין בריחוק ד"א משום להפסיק בין קדושת תפילין שעליו לעשיית צרכיו שגנאי לתוכפן (בין מלפני' בין לאחרי') וא"כ ממילא ע"כ נדחה מימרא דר"א הנ"ל דבזה אין חילוק בין קבוע לעראי וז"ש הרא"ש בה"ת ולהכי לא תניא בברייתא בה"כ קבוע כו' פי' כנ"ל דמאחר דהטעם ע"כ להפסיק בין עשיית צרכיו כו' ע"כ אין לחלק בין קבוע לעראי ודלא כרב אחא כו' (אלא שצ"ע שהגי' בגמ' בת"ר הב' שהביאו רי"ף ורא"ש בה"כ קבוע אך ברי"ף ורא"ש ל"ג קבוע) ודעת ר"ה דמחמת מימרא דר"א ע"כ לומר דל"ג בהאיבעי' קבוע כ"א צנוע כו' וחזר הדין כרב אחא לחלק בין עראי לקבוע ושע"כ הטעם רק משום איסור הכניסה מצד עצמה ומשום הפסק אין חיוב. נמצא יש קולא וחומרא לר' האי וכן להרא"ש. דבכניסה לבד חומרא לר' האי וקולא לרא"ש ולפנות בעראי חומרא להרא"ש וקולא לר' האי לענין ריחוק ד"א מלבד החומרא דלר"ה בגוף האיבעי' בלהשתין דגם בעראי רק מקום צנוע כו' צריך לחלק עכ"פ:
שם וכתב בסה"ת בבגדו ובידו פשיטא דשרי בין להשתין כו' לכאורה הרי בגמרא אמר מקום שהתרתי בקבוע אסרתי בעראי וההית' בקבוע היינו בבגדו ובידו א"כ ע"כ בכה"ג בעראי אסור וכמבואר ברא"ש וטור והיה נ"ל דסה"ת ס"ל כמ"ש הב"י בסמוך בשם הסמ"ג ומרדכי ומשמעות רש"י ז"ל דלמסקנא נא קי י"ל כר"ע וא"צ בבגדו בקבוע ורק ע"ז אמר שאסרתי בעראי היינו בידו לבד ורא"ש וטור (לשיטתם) כהרר"י ורמב"ם דה' כר"ע אלא שלמ"ש הב"י בסמוך ע"ד הרר"י ורמב"ם שכן נראה מבה"ת כו' צ"ע לכאורה:
(לסימן מ"ד)
ב"י אסור וכו' ולפי שיטה זו צ"ל כו' וכל שינת יום הוי עראי כו'. פי' שצ"ל דלא מפרשים כדמ' מפירש"י הביא לעיל דמשמע דגם ביום קבע אסור אלא דלא גזרינן דמימלך מעראי לקבע לפי שאין דרך לישן קבע ביום (וכמו לענין לישן עם אשתו) דא"כ היו צריכים לפרש שיעור עראי כמה וגם דהחילוק בין קבע לעראי היינו ביום אלא דמפרשי' דכל שינת יום הוי עראי (פי' אף שישן הרבה) וכל שינת לילה הוי קבע (אף שישן מעט דאל"כ ה"ל לפרש לכאורה) וזה בעצמו כוונתם שחילקו בין קבע לעראי היינו בין יום ללילה כו' (אך דוחק קצת טעם הדבר למה ביום אף הרבה אין חשש הפחה כו'):
שם והרמב"ם כתב כו' לכאורה משמע דלדידי' גם בשינת עראי יש חשש שמא יפיח א"כ צ"ע למה בפריס סודרא עראי ולא קבע ממ"נ אם יש איסור בהפחה אז גם עראי ליתסר וא"ל למה קבע אסור והנראה דמשו"ה כתב מוח"ז רבינו ז"ל בטעם איסור עראי במגולי' דגנאי כו' וכלומר דבאמת לשמא יפיח לא חיישינן בעראי ומשום הכי שרי בפריס סודרא אך מלשון הרמב"ם לפיכך כו' משמע שטעם הכל שמא יפיח כו' וצ"ע ולכאורה היה א"ל בהיפוך דשמא יפיח שייך גם בעראי. ובזיון וגנאי רק בקבע. אך לפי"ז צ"ל דבפריס סודרא אף על ראשו אין איסור הפחה ודוחק:
הלכות ברכות שחרית
(לסימן נ"א)
בס"י סד"ה ואם סיים. מיהו אפשר דהכא שאני כו' לכאורה פשוט דא"צ לסברא זו דאמן שבח הוא כ"א להחולקים בסי' נ"ט כו' וא"כ לכאורה מוח"ז רבינו ז"ל שכתב בסי' נ"ט. דמנהג פשוט כהרא"ש שם כו' (וכמ"ש רמ"א סי' ס"א). לא היה צריך כאן להביא סברא זו דאמן שבח כו' וצ"ל דהתם טעמא משום דברכות ק"ש ברכות בפ"ע הן כמש"ש וכאן גבי ב"ש לא אמרי' הכי אלא נתקנו רק על פסוד"ז וכן מבואר בב"י רסי' נ"ג בשם מהרי"ן חביב ע"ש:
(לסימן נ"ב)
ב"י וכתב מהרי"א כו' ורשב"א נסתפק כו' וכ"כ בסי' מ"ז. לכאורה מה מקום הספק לברך במקום שפטור כו' וגם מ"ש להצרפתים יש לעיין דמשמע הכוונה דאף דבלימוד דעכשיו היה נפטר באה"ר (שלומד מיד) מ"מ יכול לברך בשביל אח"כ אחר שיפסיק שאז אין ברכת אה"ר מועיל:
וברכת התורה תועיל כו' ולכאורה הרי לפמ"ש הב"י בסי' מ"ז להתו' גם ברכת אה"ר פוטרת כה"י היכא שלמד מעט מיד ע"ש ד"ה ומשמע מדברי הני רבוותא כו' דקאי גם על התורה. וצ"ל לפ"ז דבאמת ל"ס לי' למהרי"א כהב"י בפי' התוס' ובאמת משמע מדברי התוספות דלא כב"י ע"ש במ"ש וגם לא יעשה היסח הדעת כוונתם מבוארת לכאורה דגבי אה"ר בעי' שלא יפסיק גם באמצע הלימוד כו' אך מ"מ לכאורה סברא דחוקה לומר דיכול לברך עתה מיד אחר התפלה בה"ת אף שפטור בשביל שתועיל לאח"ז זו מנין:
שוב ראיתי בספר צל"ח נסתפק בכעין זה לר"ת אי יכול לברך קודם עלות השחר כדי לפטור הלימוד דאח"כ כו' ע"ש. מעתה י"ל שספק הרשב"א הי' ג"כ בסברא זו גם אפשר שנסתפק אם הדין כנ"ל בדעת התוס' (למהרי"א). או דגם אה"ר פוטרת כה"י (כהב"י להתוס' וש"פ או דגם בה"ת חינה פוטרת כה"י כשיפסיק כו' (ע"ל סי' מ"ז). גם יש לדחוק דנסתפק אם אף שפטור רשאי שלא לחלק בין הימים כו' דוגמא מ"ש בשם רש"י שכשהסכים ללמוד כו' היה חוזר ומברך פ"ב בבהכנ"ס (כדי שלא לחלק כו' ע' לשון רשב"א) וע' ססי' כ"ט בשם ר"ה רשות לברך כו'). גם אולי מצד שי"ל שבה"ת כבהש"ח כו' ועוד יש לפרש בע"א בדוחק ג"כ שכאן מיירי לענין שיברך אחר שיפסיק אחר התפילה. וספק הרשב"א בגוף הדין לפי חילופי גירסאות בירושלמי שהביא בשם הראב"ד כדלעיל סי' מ"ז דלגי' שקרא על אתר פטור כה"י ע"י ק"ש אחר אה"ר. וע"ז כתב דלרבותינו הצרפתים אינו כן דכשאינו לומד מיד וודאי חייב דלא ס"ל כגי' שקרא הנ"ל אלא ששנה (אלא שלפי"ז דוחק גדול ל"ל למימר שזו פוטרת כה"י כו') ע' רמ"א כאן סיים כמשנת"ל סי' מ"ו ומ"ז משמע קצת דגם ברכות התורה יברך ובשו"ע רז"ל השמיט מ"ז משמע דבה"ת לא יברך (והיינו כדפי' בסי' מ"ז דמספק יש לחוש גם לסברא אחרונה ראב"ד הנ"ל דאה"ר עם ק"ש פוטרת כה"י אף שהפסיק אחר התפלה כו'):
(לסימן נ"ג).
בטור ועומד ש"ץ ומתחיל ישתבח משמע דיותר קשה להפסיק בין ישתבח לקדיש בירידה לפני התיבה (ומישיבה לעמידה). ממה שיעשה כן קודם ישתבח. וכן מבואר ממ"ש רמ"א לענין טלית לחזן. ולענין המתנה על מנין. וא"כ לכאורה הי' נראה לפי"ז דהא דאמרינן דבין פסוד"ז ליוצר קיל ההפסק מבאמצע פסוד"ז לענין דבר מצוה כדלעיל סי' נ"א ולקמן סי' נ"ד ע"כ היינו אחר הקדיש לבין ברכו (או לבין ברכו ליוצר). כפי' הה"א של רמ"א בד"מ סי' נ"ד (וכ"מ בהדיא לכאורה מדברי הראב"ד שבש"ל שהובא מקצתו בב"י רסי' נ"ה ע"ש בש"ל דטעם הקדיש אחר פסוד"ז שמא יפסיקו לצדקה כו' ויצאו בלא קדיש עכ"ל משמע דעתה יהיה הקדיש קודם פסיקת הצדקה וצ"ע) ואף דלכאורה מ"מ דלענין טלית ימתין עד אחר הקדיש י"ל דצריך טלית לקדיש:
(ואולי כבוד ציבור) אמנם לפי המסקנא בד"מ סי' נ"ד דאחר הקדיש יותר חמור להפסיק. א"כ לכאורה צ"ע הא דאמרינן דבין ישתבח ליוצר קיל טפי מבאמצע פסוד"ז לענין דבר מצוה היכי משכחת לה ולכאורה עלה ע"ד לומר דלא אמרן זה אלא ביחיד אבל זה טעות כמבואר בד"מ סי' נ"ד גם לענין לעכב התפלה וכה"ג דאיירי בציבור ומבואר שם דהא דהקילו לדבר מצוה היינו בין ישתבח לקדיש וא"כ משמע דשם קיל ההפסק מבאמצע פסוד"ז. ולכאורה הרי כאן רסי' נ"ג מבואר ההיפוך. וראיתי באחרונים שכתבו דהא דבסי' נ"ג כתב רמ"א לענין טלית לש"ץ דיברך קודם ישתבח היינו משום דאיירי בהביאו לו קודם כו'. ובסי' נ"ד כתב דיברך בין ישתבח לקדיש היינו היכא דלא אפשר דהביאו לו אח"כ אבל הא גופא קשי' למה היכא דאפשר קודם יותר טוב ולמה לא ימתין עד אחר ישתבח כדאמרי' גבי יחיד מאחר דגם הש"ץ מפסיק שם לדבר. מצוה משא"כ קודם ישתבח כו' וראיתי בפ"מ בסי' נ"ג נראה שסבר לתקן זה עפ"י מ"ש הלבוש דגבי ש"ץ יש גנאי לציבור כשיפסיק בברכת הטלית בין ישתבח ליוצר משמע דבאמת שם קיל ההפסק טפי מבאמצע פסוד"ז. אלא דמשום גנאי יקדים כו' אבל קשה א"כ מה יענה בהא דבעי' שיעמוד קודם ישתבח. וכמו"כ בהא דמהרי"ל להמתין על מנין דוקא קודם כו'. (דהיינו נמי רק כדי שלא יפסיק אח"כ ולא שנצרך מנין לישתבח. כמ"ש הט"ז סי' נ"ה סק"ב). והנראה דב' מיני הפסק יש א' כל שאינו הפסק גמור (לעכב בדיעבד במקום שאין להפסיק) וכמו כל הני דרסי' נ"ג דהעמידה וירידה לפני התיבה וכן להמתין בשתיקה על מנין. ואף גם לברך על טלית (בדיבור כו') מ"מ הכל לצורך גוף התפילה (ודמי לגביל לתורא ואינך). והב' הפסק גמור המעכב דיעבד במקום שאסור להפסיק והיינו כמו לפסוק צדקה וכה"ג שעם היות שהן דבר מצוה אבל אינם מענינים הנצרכים לתפלה וכה"ג בעלמא מעכב בדיעבד. עב"י סי' כ"ה ומ"א שם סקי"ז. והנה פאן בענין ההפסק בין ישתבח ליוצר יש ב' חסרונות א' שמפסיק בין סידור שבחו ש"מ לתפלה וזה שייך גם ביחיד וע"ז אמרו שקיל טפי מהפסק באמצע פסוד"ז. והב' בש"ץ שמפסיק בין ישתבח לקדיש וזה חמיר יותר מבאמצע פסוד"ז. אמנם באיסור הפסקה זו עצמה יש ב' צדדים א' מה שע"י הפסק זה לא קאי הקדיש אלפניו ונשאר הפסוד"ז בלי קדיש והב' מה שעי"ז נשאר ממילא הקדיש לבטלה כו' (ע' ד"מ שז"ש למה מפסיקים כו' גם כשחוזרים כו' הוי לבעלה חשבם לב' דברים וכנ"ל) וזה שאנו אומרים שהפסקה בין ישתבח לקדיש חמיר יותר מבאמצע פסוד"ז היינו רק מצד הב' שהקדיש לבטלה אבל מצד הא' הנ"ל אינו חמור כ"כ שיותר חמור הפסקה גמורה באמצע פסוד"ז ממה שלא יאמר כלל קדיש זה (או שיאמר פסוקים קודם הקדיש כו') לכן בענין הפסק שאינו מעכב דיעבד ודאי יותר טוב להפסיק באמצע פסוד"ז מבין ישתבח לקדיש כו' כנ"ל ששם ההפסק חמור יותר מצד הב' הנ"ל עכ"פ אבל לענין הפסק גמור המעכב דיעבד יותר טוב להפסיק אחר ישתבח ושלא לומר כלל הקדיש (או שיאמר פסוקים אחרים קודם כו') וכנ"ל דזה קיל מהפסק גמור בתוך פסוד"ז. ואין לומר דגם בהפסק שאינו גמור יניחנו עד אחר ישתבח ולא לומר כלל קדיש דלגבי הפסק שאינו גמור ודאי גם זה חמור יותר כו' (ואף שיאמר פסוקים אחרים וקדיש יחשב ג"כ כאלו הקדיש רק על הפסוקים וישאר הפסוד"ז בלי קדיש). ובהא א"ש נמי מה שבסי' נ"ד כשלא הביא טלית להש"ץ עד אחר ישתבח שמברך אז למה לא כתב שיאמר פסוקים ע"ד שכתב כשמפסיק שם לברך חולה וכה"ג והיינו מטעם הנ"ל שע"כ זה לא חשיב הפסק גמור כו' (ואם יאמר פסוקים יהיה הקדש עליהם וישאר פסוד"ז בלי קדיש). (ולפי הנ"ל בעשי"ת שנוהגין עתה לומר שיר המעלות ממעמקים כו' קודם הקדיש ע"כ לומר שמקומו מיוחד כאן עפ"י סוד. וכגאולה אריכתא ( (שבברכות ד"ט ב'). משא"כ אם יחזור לומר פסוקים אפי' מפסוד"ז מ"מ אין כאן מקומן ולאו כחד חשיבי כו') ועכ"פ י"ל דאז גם הפסק העמידה והטלית וכה"ג יותר טוב להניח עד אחר ישתבח כו' ויש לעיין:
(לסימן נ"ה)
וקדיש אחר ברכות ק"ש כו' צ"ע שלא חשיב קדיש אחר תפלת מנחה ולבוש ורז"ל חשבו בהז' קדישים. וצ"ע שלא דברו בזה האחרונים. שוב ראיתי בפריש' נדחק בזה:
ב"י ד"ה ומ"ש ומיהו כו' ובתה"ד כתב כו' צ"ע שלא פורש אם יאמר ג"כ הח"ק שאחר תפלת י"ח ולכאורה לא יאמר דב' קדישים בשביל התפלה ל"ל אך לפי"ז באמת צ"ע מ"ש בכל יום דלא די לסמוך על הקדיש שלם דאמרי' דהתפלה מצוה בפ"ע כדלעיל בשם הראב"ד וכן בשיצאו מקצתן נאמר דסומכים על הקדיש שלם והכל כחד חשיבי ולכאורה היה נראה (לדחוק) דתה"ד לא ס"ל כלל כהראב"ד וגם בכ"י א"א ח"ק אחר י"ח כו' אבל בפוסקים מבואר זה אינו וצ"ל דגם כאן אומר גם הח"ק דמצוה בפ"ע כו' ועיקר קדיש שלם בשביל סדר קדושה אלא דמ"מ מדאומר קדיש שלם בסוף וח"ק אחר תפלה ולא להיפוך שמעי' דקצת מישך שייך הסדר קדושה עם התפלה וכדי לכלול הכל בתתקבל כו' לכן נגרר הכל להתפלה ואף שיצאו מקצתן גומרי' הכל כו' שוב ראיתי מפורש בלבוש דאו' גם הח"ק וכ"ה בפ"מ אות ג':
שם ד"ה ואלו היו"ד כו' וכתב הריב"ש בתשובה (סי' תנ"א) אפי' לדברי המתירים כו' ע"כ אלו מתירים לאו היינו ר"ת שהרי פ' כריב"ל דאפי' מוטל בעריסה כו'. אלא כוונתו דגם אליבא דר"נ הרי עכ"פ ביודע סגי:
וע"ז יש מחלוקת די"א רק בבהמ"ז אבל לתפלה בעי' גדול ממש כמבואר בריב"ש להרמב"ם כו' וע"ז כתב דאף להמתירים וס"ל דתפלה כמו בהמ"ז מ"מ בעי' יודע וכר"נ כו' (וכן בתשובת רשב"א כו') ולפי"ז לדידן להלכה נדחה לגמרי דעת ר"ת אף בשעת הדחק. רק דאז סומכים על מתירים שבריב"ש (כר"נ עכ"פ גם לתפילה):
שם בא"ד ואם נראו בו סימני סריס כו' בשו"ע רז"ל התנה בזה מבן עשרים ולמעלה וע"ש במ"מ הראה לסי' נ"ג ולכאורה אין ראיה דשם רק לענין ש"ץ ומשום כבוד צבור ולומר דאז חשוב כנתמלא זקנו ע"ש (ואדרבה מלשון שו"ע שם סריס כו' אם הוא בן כ'. לכאורה משמע דעכ"פ יכול להיות סריס קודם לכן כו' אמנם בע"א נראה מבואר כן. שוב ראיתי בפ"מ אות ו' וז'. מסתפק בזה כאן בדרבנן כו' ע"ש:
שם ד"ה כתב בהגמי"י בפ"ח כו' ואפי' למאן דפליג זהו כו' לכאורה הא תינח להמתירים גם לתפלה בקטן היודע כו' אבל לגדולי הפוסקים דלעיל הרי בעי' לתפלה גדול ממש ואמאי כו' לכאורה דלפי"ז יותר ראוי לומר דלכ"ע תלוי הצירוף בבר קדושה כו' אלא דלריב"ל גם המוטל בעריסה נפש הקדושה שורה עליו (אחר המילה עיין שו"ע רבינו ז"ל מהלכות השכמת הבוקר מה"ב ססי' ד' בהגהה). ולהמתירים שבריב"ש ביודע למי מברכים נכנס נפש הקדושה. ולהמחמירים עד י"ג שנה הוא שאז גמר כניסת נפש הקדושה ועיין שו"ע רבינו ז"ל שם):
שם ומכאן למד מורי כו' עיין שו"ע רז"ל למעשה לחוש להט"ז להמתין עד שיעוררהו כו'. אמנם לא משום דיש לחלק שהמתפלל שותק ושומע כו' שהרי גם בחרש המדבר ואינו שומע כן כו' לכן חילק רק משום דבישן אין קדושה שורה כו' אמנם רק משום דאפשר להקיצו אבל אם א"א משמע דהעיקר כשו"ע לצרפו והיינו משום דגם כשישן הקדושה מקיפו עכ"פ ואנן רק אכל בי עשרה בעי' פי' ג"כ שהשכינ' מקיפם מלמעלה:
עיין שו"ע רז"ל ס"ז וסי"א. כוונתו לתרץ בין הא דהכא פסקי' דהשמיעה אינה מעכבת כמהרי"ל ובססי' קכ"ד כהרא"ש דהוי ברכה לבטלה כו' לכן מחלק דכאן כשאינו הש"ץ חוזר התפלה כלל רק פ"א בקו"ר כו'. (ולפי"ז) עתה שגם בחזרת הש"ץ פ"ב משיחל כו' (יש חשש) ברכה לבטלה ויש לעיין ואין פנאי:
(לסימן ס"ח)
מ"ש רז"ל סי' ס"ח ס"ב. וכ"ז בברכות ק"ש אבל בתפילת י"ח אין הפיוטי' חשובים הפסק כו' וכ"כ עוד בסי' קי"ב שאף לדברי האוסרים בברכות ק"ש כו' צ"ע מאין מקור חילוק זה ומה שנרשם במראה מקום רא"ש וטור צ"ע שהרי הטור כתב זה לענין ברכות ק"ש לסברת הי"א שמותר להפסיק בהן ולקיום המנהג ולא הזכיר כלל דין התפילה והרא"ש בס"פ אין עומדין שכתב היתר זה על התפילה לא הזכיר האיסור לענין ברכות ק"ש והרי הב"י כתב על דברי הטור שכתב טעם סברת ההיתר מר"א הקליר כו' על ברכות ק"ש שכ"כ הרא"ש ס"פ א"ע א"כ הרי דעתו ששניהם הרא"ש שמיירי לענין תפילה והטור שמיירי לענין ברכות ק"ש לדבר א' נתכוונו ואין חילוק ביניהם כו' וצ"ע אך לפ"מ שסיים הטור שפי' ר"ת לקיום המנהג לא ישר בעיני הרא"ש מוכח קצת לחלק בין ברכות ק"ש לתפילה שהרי בתפילה כתב הרא"ש להיתר כנ"ל וכן הטור בסי' קי"ב לא הזכיר סברת האוסרים וכאן מאריך להביא דעות וסיים שטוב למנוע אם אפשר כו' וגם רמ"א כאן האריך וכתב שהמקיל כו' ובסי' קי"ב כתב סתם וכן נוהגין (אך זה אינו מספיק שהרי דעת מוח"ז רבינו נראה שאף לדברי האוסרים בברכות ק"ש מודים בתפילה וכמ"ש בסי' קי"ב והרמ"א דעתו כוותי' כנ"ל ולזה אין ראי' מרמ"א כ"א מרא"ש וטור כו' כנ"ל) אך כ"ז אינו שוה להחליט חילוק זה לדעת האוסרים כאלו הוא מוסכם לד"ה מה שאינו נמצא בשום מקום בהדיא רק איזה דיוק מרא"ש וטור כנ"ל שיש לדחות ג"כ שגם גבי תפילה ל"כ אלא שנהגו וכו' ולראי' שמותר לשאול צרכי ציבור וא"ז הפסק גמור מדינא אבל מ"ש הטור בס"ח טוב לבטל אם אפשר דהיינו מטעם שכתב שזה סיבה להפסיק בשיחה בטילה כו' הרי אפשר גם בתפילה כן וסמך א"ע בסי' קי"ב עמ"ש כאן והרי הב"י שם הביאו סברת האוסרים וסיים וכבר נתבאר ססי' ס"ח שהמנהג הנכון שלא לומר כו' וכן בשו"ע שם פ' בפשיטות לאיסור יותר מכאן ואיך עשה רבינו א"ע כאלו לא ידע את יוסף. גם הטעם שכתב רבינו מר"א הקליר כו' הרי הוא תיקן קרוב"ץ גם בברכות ק"ש כדמוכח בדברי הטור וצע"ג וע' פר"ח סי' קי"ב דר"א הקליר תיקן לבני דורו אבל עתה יש לחוש לקלקול כו' ע"ש:
(כ"ז כתב בימי ילדותו)
(לסימן ע"ח)
ד"מ אות א' כתב הרר"י כו' אין זה סותר למ"ש הב"י בשם הר"י דס"ל כהרא"ש די"ל לחלק בין בגדים לקרקע כו' והד"מ מיירי בקרקע וטעם החילוק י"ל בב' פנים א' דהפסק הילוך לא חשיב הפסק כ"כ כמו להחליף הבגד כו' והב' דבקרקע חשוב המ"ר בעין וחמיר מטופח ע"מ להטפיח שבבגדו כמשנ"ת ססי' הקודם בשו"ע רבינו ז"ל (וכ"מ בהר"י ע"ש):
שם בב"י ודבר פשוט הוא כו' לכאורה ה"ז שלא כדעת הטור כו' שהביא גם כאן לענין ק"ש דשרי גם כשיש טופח ע"מ להטפיח הרי שלמד ק"ש מתפלה כמ"ש הב"י עצמו ואיך כתב פשוט להיפוך כו' וצ"ל דלא כ"כ כ"א אדברי רשב"א דסמוך לי' (וכלשון קאמר) וי"ל דקאי רק אסוף דברי רשב"א שהוסיף לאסור ההפסק ע"ז כתב דזה לא שייך כ"א בתפילה אבל ק"ש אין איסור בזה אבל עכ"ז אין חיוב ג"כ והטעם דלא מטרחינן בדיעבד כו'. א"נ י"ל דאף דקאי גם אראש דברי הרשב"א ולומר דבק"ש מחויב להפסיק ממילא מאחר דאין איסור כו' מ"מ דוקא בדין הרשב"א דאיירי כשהן בארץ ולענין להרחיק שפיר יש לחלק בין תפילה לק"ש שמהלכין וקורין משא"כ בתפילה כו' אבל הרא"ש דאיירי לענין על בגדיו הרי לענין להחליף הבגד שהוא הפסק בעשיה שוה ק"ש לתפלה כו'. (בפרשה ראשונה עיין סי' ס"ג). ועוד דלשון הרא"ש ותוס' מורים דרק משום דבדיעבד לא מטרחינן כו' (לא משום כדי שלא להפסיק כו') וממילא אין חילוק בין ק"ש לתפילה ולא שחולקים הרא"ש והרשב"א אלא דיש לחלק בין בגדיו דאיירי הרא"ש לבין קרקע דאיירי רשב"א מטעם שבקרקע חשוב בעין וחמיר ועל בגדיו רק טופח ע"מ להטפיח קיל כו' כנ"ל ומר אמר חדא כו' וא"ש הטור אך לפ"ז צ"ע מ"ש בשו"ע דהיתר על בגדיו רק כשמכסה בבגד עליון כו' וע"כ שחזר בו הב"י ופליג על הטור וס"ל לחלק בין תפילה לק"ש גם בדין הרא"ש וס"ל דהטעם דאוקמוה אדאורייתא היינו רק משום איסור הפסק כנ"ל ומחלק בין ק"ש לתפילה גם לענין הפסק במעשה ואף דבסי' ס"ג קיי"ל כהרי"ף דפ"ר אין עוסקין במלאכתן. אין חילוף הבגד עסק כ"כ גם הרי עושה רק משום הכרח לא חשיב עראי כו'):
(לסימן ע"ט)
ב"י ד"ה ומ"ש צואת אדם מסרחת כו' לחנם טרח הב"י דהטור לא כיון רק להוציא דשאינה מסרחת אין צריך להרחיק רק ד"א לאחוריו מהצואה עצמה אבל כשמסרחת נעשה הריח עצמו דבר איסור וצריך להרחיק ד"א גם ממקום שכלה הריח כמבואר:
(לסימן קי"ט)
מ"ש בשו"ע רבינו ז"ל (סי' קי"ט סס"א) על דברי הרר"י ודברי המרדכי וטוב ליזהר בכ"ז אעפ"י שיש חולקין כו' ודבריהם נראין עיקר עכ"ל ע"ש במראה מקום שכל מה שציין ע"ז צ"ע דמ"ש על וטוב ליזהר שו"ע סי' תקס"ו ס"ד דע"כ היינו מ"ש שם דיש שאין נוהגין לומר סליחות עד אחר סיום י"ח כו' והוא המנהג הנכון צ"ע דאין זה ענין לכאן שהרי אף להרר"י והמרדכי אין למנהג זה טעם נכון וכמ"ש הרב עצמו כאן בהדיא דמה שנוהגין לומר סליחות באמצע ברכת סלח לנו ומאריכין היינו לפי שהוא צרכי צבור וצבור שאני וכמ"ש הב"י כאן. וכ"כ התוס' בפ"ק דעבודת כוכבים הביאו הב"י סי' תקס"ו (ובאמת מ"ש בשו"ע שם דהמנהג הנכון לומר אחר סיום הי"ח צ"ע למה וכן מ"ש ע"ז הבאר הגולה שם וכתב הב"י טעמא כו' ליתא ע' ב"י שם דלא כתב זה אלא על מה שהוצרכו התוספות לתרץ דצבור שאני כו' ע"ש אלא צ"ל דהב"י לשיטתי' בסי' קי"ב אזיל ע"ש ואפשר שהוא מטעם שיש לחוש לקלקול שיחה בטילה וכה"ג עיין פר"ח שם וע' סי' ס"ח בטור שכתב שם הטעם כנ"ל גבי ברכות ק"ש וה"ה גבי תפלה כדמשמע בב"י סי' קי"ב דחד טעמא הוא). גם מה שציין על מ"ש אעפ"י שיש חולקין כו' רא"ש טור סי' ס"ח. ועמ"ש ודבריהם נראין עיקר ציין ע' בסי' ס"ח שאף האר"י כו' כ"ז צ"ע גדול שלפי"ז היש חולקין ע"כ היינו מ"ש רבינו בסי' ס"ח ס"ב לחלק בין ברכות ק"ש לתפילה שבתפילה מותר להפסיק בפיוטים כו' ע"ש במראה מקום שציין ג"כ רא"ש טור (וגם שם צ"ע אם זהו דעתם כאשר כתבתי לעיל) וכ"ז אין ענין לכאן לומר שחולקין על הרר"י והמרדכי דבציבור מודה כו' כנ"ל: