דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
חלק שני חידושי מהר"ן · הלכות מקוואות
מ"ע מן התורה אשר כל טמא מכל הטמאים האמורים בתורה כשירצו שיטהרו מטומאתן יטבלו במים שבקרקע חינוך בשם הרמב"ם וע' סי' קצ"ז) וזהו ענין אומרו ית' גבי ש"ז ורחץ במים את כל בשרו וגבי מצורע ורחץ את בשרו במים. וכן גבי שאר הטמאים שנא' בהם רחיצה במים וכיבוס בגדים מן הטומא' הכל אינו אלא טבילת כל הגוף במים הנקוים בקרקע (רמב"ם) אבל אם רחצו במרחץ או אפי' העלו עליהם כל מימות שבעולם הרי הן בטומאתן כמו שהיו עד שיטבלו כל גופן במים הנקוים בקרקע (רמב"ם ה' א"ב פי"ד ופי"א) וזהו שדרשו חז"ל ורחץ במים במי מקוה במים נקודתו בפתח לרמז במים המיוחדים הנקוים במקוה ולא רחיצה בשאובין שבמרחץ [אפשר זהו כוונת רש"י חגיגה ד' י"א ובזה נסתלקו קושיות התו' שם וכעין זה נרא' מדברי הרמב"ם כאן ובה' א"ב פי"א וזה ודאי דאוריי' אף אם שאובין למקוה דרבנן]:
וכן הנדה והזבה אעפ"י שאין הטבילה מוזכר אצלם כל כ"א ספירת ימים בלבד אין האשה עולה מטומאתה והרי היא בכרת אפי' שהתה כמה שנים עד שתטבול כל גופה במקוה אחר הספירה כראוי שבימים ובטבילה תלאה הכתוב אעפ"י שכל הדברים האלו הן מפי השמוע' הרי נא' במים יובא וטמא עד הערב וטהר בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים ויטהרו וכן הוא אומר ורחצו במים (לשון רבים) בנין אב על כל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שי במים (רמב"ם כאן ובה' א"ב שם). עוד למדו רז"ל טבילת נדה מן התורה שנא' שבעת ימים תהי' בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים וכן למדו עוד טבילת נדה מ"ה ק"ו ממגעה שנא' והנוגע במשכבה ירחץ במים ק"ו בן ק"ו לנדה עצמה. עוד למדו מאומרו ית' גבי כלי מדין אך במי נדה יתחטא במים שהנדה טובלת בהם. מכאן לטבילת נדה מן התורה (תוס' החולץ רא"ש סוף נדה רשב"א תה"א):
דין הטבילה לטבול כל הגוף בבת אחת במקוה ואז יטהר אבל אם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה. או אפי' טבל כולו ממש אבל לחצאין שטבל תחלה כל הגוף חוץ ממשהו לבדו הרי הוא בטומאתו עד שיטבול כל הגוף בבת א' שנא' כ"א רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת (הפוסק' בשם ספרא):
בית הסתרים שהוא תורפה ואוזן וכה"ג ובית הקמטים דהיינו בית הערוה וכה"ג אינן בכלל הזה (רמב"ם) שאינן צד שיבואו המים בהן כל עיקר שנא' (בזב) וידיו לא שטף במים מת"ל הלא כבר נא' ורחץ את בשרו כו' הרי ידיו בכלל למה יצאו מן הכלל אלא לומר לך מה ידיו בנראה אף כל בנראה פרט לבית הסתרים והקמטים שאינם נראים (ת"כ). שערות הן כגוף לענין זה שנא' את בשרו את הטפל לבשרו דהיינו שערות (גמרא):
צריך שלא יהי' דבר חוצץ בין הטובל לבין המים כדי שיהא הבשר נוגע במים ואם הי' דבר חוצץ מהדברים החוצצים כאלו לא טבל שנא' ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים (גמרא) בד"א דברים החוצצים ומונעים המים מלבוא על בשר הטמאים אבל דברים שאינן מונעים המים מלבוא על בשר הטמאים אינן חוצצים לפיכך הנדה שטבלה בבגדים עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה שהרי המים באים בהם ונוגעים בבשר ורמב"ם רא"ש מגמ' ביצה י"ח) ודוקא אשה בימיהם שהי' דרכן לילך בבגדים רחבות אבל איש טמא שבגדים קרים ודבוקים בבשר או אפי' אשה נדה בזמה"ז שדרכן לילך ג"כ בבגדים קצרים ודבוקים בבשר הרי אלו חוצצין (שך בשם רמב"ם) בית הסתרים ובית הקמטים אעפ"י שאינן צריכי' שיבואו בהן המים כמו שנת' אעפ"כ צריכין שיהיו ראוים ומוכנים שיהיו המים יכולין לבוא בהן ולא יהי' דבר חוצץ ביניהם למים כמו בשאר הגוף (גמרא נדה קדושין) שהרי מאחר שנא' וידיו לא שטף לומר שא"צ ביאת מים רק באברים הנראי' כידיו. א"כ למה נא' ורחץ את בשרו במים דמשמע כל בשרו אלא לרבות בית הסתרי' והקמטים דאעפ"י שא"צ ביאת מים צריכי' שיהיו ראוים לביאת מים (תוס' סוכה וקדושין ד' כ"ה). ויש מי שאו' שזה מדרבנן הואיל ולענין טומא' דינו כגלוי כו' (מ"מ בשם ריטב"א). וכן שערות של אדם הרי הן כגופו גם לענין חציצה שהרי הכתוב ריבה אותם לכל דין טבילה להיות כגופו וכאשר נת'. [לענין מ' סאה עי' בתשו' הריב"ש סי' רצ"ד דהוא דאוריי' בין לגדול בין לקטן. דהיינו הלמ"מ בקבלה בפירוש הכתוב כל בשרו. וכדרך כל השיעורין הלמ"מ כזית למאכלות אסורות וכו' וא"כ צ"ע במ"ש הלבוש וע' תשו' תורת שלמים לר' ישעי' באסין סי' ח']:
כיצד דין חציצה דבר תורה דהיינו הלכה למשה מסיני אם הי' הדבר החוצץ חופה את רוב דבר הנטבל ובתנאי שהוא דבר שדרך האדם להקפיד עליו להסירו מאותו מקום אז הוא חוצץ והרי הוא בטומאתו כמו שהי' עד שיסיר אותו דבר ויחזור ויטבול כל גופו בבת א' שהרי אין תקנה להסיר הדבר החוצץ ולטבול אותו מקום בלבד שהרי אין טבילה לחצאין כמו שנת' לעיל אבל אם אינו חופה כ"א מיעוט דבר הנטבל אעפ"י שדרך האדם להקפיד להסיר משם. אינו חוצץ ועלתה לו טבילה שהרי מאחר שהוא חופה מיעוטו בלבד אינו חשוב ובטל וכאלו אינו וכן אעפ"י שחופה את רוב הנטבל. אם הוא דבר שאין דרך האדם להקפיד עליו להסירו מאותו מקום הואיל ואין סופו להסירו משם בטל לגבי' והוי לי' כגופו ולא חייץ ועלתה לו טבילה בד"א כשאינו חופה כל דבר הנטבל כ"א רובו אבל אם חופה כל הנטבל אעפ"י שאינו מקפיד עליו להסירו חוצץ ולא עלתה לו טבילה (יבמות ס"ו:):
כל הדברים הללו מדין תורה הללמ"מ אבל חכמים גזרו על החופה את רובו אעפ"י שאינו מקפיד עליו להסירו ועל החופה מיעוטו אם דרך להקפיד עליו להסירו בין כך ובין כך אם טבל בהן לא עלתה לו טבילה מפני שבשניהם איכא צד השוה לדבר החופה רובו וגם מקפידי' עליו שהוא חוצץ מן התורה וגזרו חכמי' הא אטו הא אבל אם אינו חופה רק מיעוטו וגם הוא דבר שאין מקפידין עליו להסירו לא גזרו חכמי' בזה משום חופה מיעוטו המקפיד שהרי אין גוזרין גזירה לגזירה (גמ' נדה עירובין סוכה). כ"ז מעיקר הדין שלא גזרו גזירה לגזירה בדיעבד ואם עבר וטבל עלתה לו טבילה אבל מ"מ לכתחיל' ראוי שלא וה' עליו דבר החוצץ אפי' כל שהוא וגם אינו מקפיד עליו כדי להרחיק א"ע מן העבירה שלא יבוא לטבול בדבר החופה רובו ומקפיד עליו שחוצץ מדין תורה וכן בשארי דברים שאינן חוצצין מעיקר הדין מחמת שאינן מונעין ביאת המים כמו שית' מ"מ לכתחיל' לא יטבול בהן גזירה משום דברים החוצצים (רמ"א בשם הגהות ש"ד):
מה שמבואר לעיל דדבר המקפיד חוצץ לאו דוקא שמקפיד עליו עתה בעת טבילה אלא כל שלשעה אחרת יקפיד עליו מחמת איזה סיבה שיהי' אעפ"י שרוב פעמים אינו מקפיד עליו וגם עתה בעת טבילה אינו מקפיד עליו מ"מ חוצץ (רא"ש) שהרי סופו להסירו משם לזאת אינו בטל לגבי' ואינו כגופו (מרש"י סוכה רשב"א בתה"א רא"ש ור"ן בשם הראב"ד). ולא עוד אלא אפי' אם הטובל הזה אינו מקפיד עליו לעולם בשום פעם מ"מ אם דרך שאר רוב האדם להקפיד לפעמים בכיוצא בזה בטלה דעתו של זה אצל כל אדם וחוצץ דאל"כ נתת דבריך לשיעורין (רשב"א בתה"א וטור וב"י בשם רי"ו ושו"ע דלא כהוכחת ב"י מרמב"ם). וכן להיפוך אם הטובל מקפיד עליו לפעמים אף אם דרך רוב האדם שלא להקפיד עליו לעולם מ"מ מאחר שהטובל הזה סופו להסירו משם אינו בטל לגבי' ולא הוי כגופו וחוצץ [כן הוכיח הב"י מרמב"ם וטור וכן המרדכי בשם רא"ם ורוקח וכן הסכימו רמ"א וב"ח וש"ך וכן מוכח מדברי רש"י סוכה ו' ע"ב הנ"ל דלא כרשב"א שכתב להדיא דאינו חוצץ לרבנן דקיי"ל כוותייהו].
נמצאת למד מכל מה שנת' שדין החציצה לפסול הטבילה בדיעבד בכל שהוא תלוי בב' תנאים א' שיהי' מפסיק ומונע המים מליגע בבשר הטובל והב' שיהי' דבר המקפיד אין להסירו לפעמים אם הטובל או שאר רוב בני האדם וכאשר נתבאר ואם הוא חופה את רובו א"צ לתנאי השני אלא כל שמונע המים פסול:
לפיכך אם היו איזו חוטין מאיזה מין שיהי' כמו מצמר או פשתן וכה"ג קשורין באיזה מקום מגוף האדם אפי' בשערות ראשו שהן קשין אם היו דבוקים שם היטב בשעת הטבילה לא עלתה לו טבילה שהרי הם מונעין המים מליגע בבשר באותו מקום וגם דרך האדם להקפיד עליהן להסירן בעת רחיצה וחפיפה וכה"ג חוץ ממקום הצואר שאם היו קשורין שם איזו חוטין מאיזה מין שיהי' אין חוצצין שהרי א"א שיהיו דבוקים שם היטב בחוזק כ"כ עד שיהיו מונעין המים מלבוא שם וממילא אין דרך ג"כ להקפיד עליהם כ"כ להסירן בעת רחיצה וכה"ג וחוץ מחוטי שער הכרוכין וקשורין על שערות הראש שאין חוצצין שם ג"כ לפי ששרע ע"ג שער ג"כ א"א להדקן היטב אבל בשאר מקומות בגוף. אפי' חוטי שער חוצצין כי קשה ע"ג רך מיהדק שפיר וחוצץ (רשב"א בחידושיו שבת). וכ"ז דוקא אם היו קשורין שם בחוזק ודבוקין היטב אבל אם היו רפויין אינן חוצצין ולא גזרינן רפויין אטו מהודקין (שבת פ"ו מ"א עד שתרפה. ע' רשב"א בתה"א גבי אוחז באדם) בד"א אם היו החוטין כרוכין על גבי הבשר או ע"ג השער אבל אם השער קלוע עם החוטין החוצצין אינו מועיל בהן רפיון עד שתתיר אותן לגמרי ותוציאן מתוך קליעת השער וב"י מלשון הרא"ש וכ"נ מלשון רי"ו. וע' סי' קצ"ט בדין חפיפה):
הא דחוטין חוצצין היינו דוקא כשהן עשויין מעשה גדיל בלבד שהן מהודקין שפיר ולא עייל בהם מים כלל אבל אם הן ארוגין אינן חוצצין דכל שהוא ארוג א"א להדקו שפיר ורפוי הוא ועייל בי' מים (ב"י בשם רמב"ם מגמ' שבת) וי"א דאף כשהן ארוגין אם אינן חלולין עשויין מעשה רשת הן מהודקין מאד ואפשר להדקן שפיר על הגוף עד שלא יהיו המים באים בהם כלל ואז חוצצין אבל אם הן עשויין חלולין מעשה רשת אז ודאי א"א להדקן שפיר ועייל בהן מים ואינן חוצצין (ראב"ד) וכן הסכימו בעלי שו"ע ואחרוני' לחומרא:
הא שנת' לעיל דחוטי שער ע"ג שערות הראש אינן חוצצין היינו דוקא כשלקח ב' שערות או יותר כרוכין יחד וכרכן על הראש שאז א"א להדקן שפיר. אבל אם כרכן על הראש אחת אחת מיהדק שפיר וחוצצין (טור וע' ט"ז). ויש מי שאוסר אף בכרכן שתים שתים ואינו מתיר כ"א בכרכן משולשין (רשב"א בחידושיו שבת ובת"ה הקצר) ויש מי שאו' עוד דהא דחוטי שער ע"ג שערות הראש אינן חוצצין היינו דוקא בשכרכן סביב שערות הראש בלבד אבל אם קלען בתוך קליעת שערות הראש אין המים באין בהם וחוצצין (משבצו' זהב א"ח רסי' ש"ג אליב' דהרא"ש וע"ש סי' קצ"ט בדין חפיפה). יש או' דאף חוטין חלולין וכן חוטי שער (רמ"א) שאין חוצצין היינו דוקא כשהן מנוקין מן הטיט ומכל לכלוך יפה יפה (ב"י בשם ראב"ד וכרבותיו של רש"י לדעת רש"י בפי' טונפין) אבל אם הן מלוכלכין בטיט וכה"ג צריך להסירן מפני הטיט שחוצץ (טור א"ח ר"ס ש"ג) שהרי הטיט מלכלך את הבשר ומיהדק שם שפיר וחוצץ בפני המים (ע' ט"ז א"ח שם אות ב' ג' דמטונפי' בלבד הטעם משום חציצה ומפני הטיט ולא במוזהבי' ודלא כפ"מ שם). וגם דרך להקפיד עליו להסירו משם ולא דמי לטיט לח דלקמן דכאן כיון שהטיט נאחז על החוטין ומשם מטנף והולך את הבשר תמיד אורחא להקפיד ע"ז יותר [לכאו' מההכרח לחלק כן לדעת רמ"א ז"ל ואחרוני' ובזה אין אנו צריכי' לדוחקו של הט"ז א"ח שם אות ב' מטעם לא פלוג ע"ש אלא בכל הנשים חוצץ] ויש מי שאו' עוד דאם החוטין החלולין או חוטי שער הנ"ל מטונפין בטיט וכה"ג או אפי' נקיים רק שהן מוזהבים שאז מקפיד עליהן שלא יטנפם במים הרי אלו חוצצין מצ"ע שכל דבר שמקפיד עליו להסירו חוצץ אעפ"י שאינו מיהדק כ"כ לבשר (טור ורמ"א ואחרוני' ומ"א שם סק"ה ומשבצות זהב שם) ואעפ"י שאין דעת זו נראה שאין לזה טעם נכון וגם הוא לכאו' נגד שיטות הש"ס ופוסקי' בכמה מקומו' [שוב ראיתי ביומא נ"ח א' בעיא הניח סיד כו' כיון שמחלחל לא חייץ א"ד לא שנא ואעפ"י דשם פשיט לקולא יש לחלק בין עבודה דפסול חציצה אינו אלא מדכתי' ולקח הכהן כדפרש"י זבחי' י"ט א' שאינו דרשא גמורה ולא נז' בגמ' בין כאן ע' ר"ן פ' לוה"ג (ל"ז) וריטב"א מחלק בין לולב לטבילה כו' ויש לומר דה"ה עבודה רק כלולב] ומה גם שי"א שאין לאסור לא מטונפי' ולא מוזהבים כלל (רש"י וב"י בשם רמב"ם וכ"מ מלשון הרא"ש וש"פ) מ"מ אין להקל נגד הסכמת האחרוני' ז"ל כלל וכלל אך ורק בשעת הדחק כמו לאחר לינת לילה אפשר יש לסמוך להקל במוזהבי' עכ"פ וכה"ג כל שלא מיהדק אעפ"י שמקפיד עליו אינו חוצץ. [שוב אחר זמן נדפס שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל א"ח וע"ש נראה בהדיא שמקיל גם ע' בס' ס"ט (שבא לידי אח"כ) מקיל בשיש עוד צד קולא הא שנת' לעיל דחוטין שבצואר אינן חוצצין דוקא חוטין שהן חונקות אבל קטלא (שקורין האלזבאנד. ש"ך) שהיא עשוי' מרצועה חלקה ורחבה שהנשים כורכין סביב הצואר היא חוצצת שהאשה חונקת עצמה בהן כדי שיהא בשרה בולט ותרא' בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה (גמ' שבת) ודוקא קטלא זו העשוי' מרצועה אבל יש מין קטלא העשוי' טס של כסף או זהב (או מה שקורין קאניק) כיון שהוא קשה אינה מהדקתו יפה על הצואר שהרי יכאב לה ואינו חוצץ (רשב"א בחידושיו):