דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
חלק שני חידושי מהר"ן · הלכות בשר בחלב
(סימן פ"ז)
בשר אסור לבשל בחלב מן התורה שנא' לא תבשל גדי בחלב אמו ומנין שאסור אף באכילה ובהנאה מן התור' שנא' ג' פעמים לא תבשל א' לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה איזה בשר אסרה תורה יש בכלל גדי גם פרה ורחל עד שיפרוט גדי עזים א"כ הני ג' גדי הם אך למותר ומיעוטי נינהו א' להוציא עוף וא להוציא חי וא' להוציא טמאה שאינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בלבד ומדרבנן אסור אף בשר חיה ועוף באכילה אבל בבישול והנאה לא גזרו. דגים וחגבים לא מיקרי בשר כלל ומותר לגמרי אפי' מדרבנן גם באכילה אינו אסור מן התורה אלא הבשר ממש אבל לא העור והגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים וכן דם ושליא לאו בשר נינהו ואין בהם איסור בשב"ח מה"ת אלא שליל בשר הוא ומדרבנן אסירי כל אלה באכילה ביצים הנמצאים בעופות כ"ז שלא נגמרו הרי הם כבשר העוף עצמה. נגמרו אעפ"י שהן מעורין עדיין בגידין אינם נקראים בשר כלל ומותרים לגמרי. איזהו גמורה לדעת רש"י והרא"ש כל שנגמר אפי' החלמון לבד כל צרכו ומשמע מפי' דאפי' מעורה ממש אם נגמר החלמון מותרת אבל משמעות הטור דלרש"י כל שהיא מעורה ממש בודאי לא נגמרה אפי' החלמון אלא דכעין מעורות דאית בהו שורייקי סומקי אז נגמר אין לא נגמר לא ולדעת הרשב"א אינו נקרא גמורות עד שיגמר החלמון והחלבון. ולדעת המרדכי אינו נקרא גמורות עד שיתקשה הקליפה הדקה. ודעת הר"ר יונתן כהרשב"א בפי' גמורות אלא שחולק בעיקר הדין וסובר שאפי' גמורות אם הם מעורות אסורים ופסק הב"י כהרשב"א [וגם לענין מליחה הדין כן חלמון לבד הוי בשר ומולחין אפי' עם בשר נגמר חלמון וחלבון א"צ מליחה כלל] איזה חלב אסרה תורה חלב אמו לאו דוקא אלא ה"ה חלב אחרת א"כ הני ג' חלב אמו למה לי א' לומר לך שאינו אסור החלב אלא במין שאסור הבשר היינו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה וא' להוציא חלב זכר וא' להוציא חלב מתה שאינה ראויה להיות אם אינו אסור מן התורה אלא החלב בעצמו אבל לא מי חלב ואיזהו מי חלב דעת התוס' שהוא נסיובי דחלבא ודעת הרא"ש דנסיובי דחלבא חלב גמור הוא אלא לאחר שמבשלים הנסיובי החלב צף למעלה והמים נשאר למטה זהו מי חלב ומדרבנן אסור בכולם [חוץ מחלב זכר] ועש"ך בסי' פ"ז סקט"ז דחלב זכר דבהמה אסור מדרבנן. חלב שבתוך קיבת קטנה שינקה דעת רש"י שהוא חלב גמור בין צלול ובין קרוש ודעת הרי"ף דפרשא בעלמא הוא ומותר לבשל בו בשר אפי' מדרבנן ודעת ר"ת דצלול חלב הוא וקרוש פרש הוא לפיכך אם מלחו עם עור הקיבה עצמה או כבוש בתוכו מעל"ע לדעת רש"י בין קרוש בין צלול ולדעת ר"ה בצלול נאסרו ולדעת הרי"ף אפי' בצלול ולדעת ר"ת בקרוש מותרת ואם העמיד בה גבינות אחר המליחה לדעת רש"י אפי' בקרוש ולר"ת בצלול נאסרו הגבינות בנותן טעם [ולא אמרינן נ"ט בר נ"ט הוא דאף טעם החלב שבו איסור הוא דחנ"נ] ולדעת הרי"ף אפי' בצלול ולר"ת בקרוש י"א שהגבינות מותרות לגמרי ולא נאסרו מחמת טעם הבשר שקבל החלב מהעור ונתן בהגבינות. חדא דהוי נ"ט בר נ"ט ועוד שכשבא הטעם להחלב נעשה פרש כמוהו וי"א שאף לדעתם נאסרו הגבינות מחמת טעם הבשר שבתוך החלב ולאו נ"ט בנ"ט דהטעם שבחלב הוי טעם ראשון והרי הוא כבשר ממש [ול"ד לדגים שעלו בקערה דלקמן סי' צ"ה שהטעם שבדגים הוא טעם שני שהם קבלו מקערה והקערה מבשר וכמשי"ת שם] וגם זה לא אמרינן כשבא הטעם בתוך החלב נעשה פרש כמוהו דלמה יגרע ממים שאף שאין בהם טעם כלל אפ"ה לא אמרינן שהטעם שבא להם יהיה כמוהם ופסק הב"י כהרי"ף דמותר לבשל ולאכול בשר בחלב שבקיבה אפי' בצלול וכן אם נמלח בעור הקיבה מותר לאכלו אבל מ"מ אסור להעמיד בו לכתחילה דיש לחוש להאוסרים אפי' לדעת הרי"ף כנ"ל אבל אם העמיד יש לסמוך אדברי המתיר לדעת הרי"ף כנ"ל [והד"מ פסק כר"ת לכן בצלול אפי' בדיעבד נאסרו הגבינות] וצלול ואח"כ נקרש י"א שהוא כקרוש וי"א כצלול וכן פסק הב"י וד"מ. העמיד בעור הקיבה אם הוא בנו"ט אסורי' הגבינות אבל אם אינו בנו"ט מותר ולא אמרינן דדבר המעמיד ל"ב אלא היכא דהמעמיד הוא דבר איסור דאז אפי' אינו נו"ט בכולו נאסר משום שהועמד בדבר האסור אבל כאן הרי העור בפ"ע דבר מותר הוא לכן לא נאסרו הגבינות דמאיזה טעם יאסרו הרי הם מצד עצמן מותרים הם כיון שאין בהם טעם בשר וגם המעמיד שלהם דבר מותר הוא כן משמע מהרמב"ם ומהר"ן בשם מהר"י ולפ"ז אם העמיד בהחלב שנמלח עם העור לדעת האוסרים נאסרו הגבינות אפי' אין בהם בנ"ט כיון שהמעמיד הוא דבר האסור אבל למשמעות הרשב"א הטעם הוא משום דבב"ח בטעמא לי רחמנא (דהוציא אכילה בלשון בישול) לכן אין הולכין בו אחר המעמיד כלל אלא אחר הטעם ולפ"ז גם אם העמיד בהחלב שנמלח עם העור אם אין בו בנ"ט מותר לכ"ע. דמשום מאי אתה רוצה לאסרו משום בב"ח והרי אין כאן טעם בשר כלל ובב"ח בטעמא תלי רחמנא וכן נ' מד"מ ע"ש ובד"מ כ' עוד סברא להתיר גבינות שהעמיד בחלב שנמלח עם העור אם אין בהם בנ"ט משום דמסתמא לא העמיד בצלול לבדו אלא גם קרוש היה שם והוי זוז"ג ומותר (ויתכן זה לפי דעתו שפסק כר"ת אבל מ"ש לתרץ בזה ד' הטור צ"ע איך יתורץ בזה לדעת רש"י) [ולכתחילה אין להניח כלל החלב בתוך הקיבה עד שיצטנן מפני שהחלב חמוץ וחריף שהרי מעמידין בו ובדיעבד אין לאסור אלא ע"י מליחה כנ"ל. העור לאחר שהוציאו החלב ממנו הרי הוא כשאר בשר ומולחין ומבשלין אותו עם שאר בשר] העור לאחר שמולחין ומיבשין אותו ה"ה כעץ ומותר למלא חלב קיבה שהעמיד בה גבינות הרבה ואח"כ נמצא בתוך השק מעט מן הדקין מותרי' הגבינות:
(סימן פ"ח)
כל בשר וחלב שאסור לאוכלם יחד אפי' אינו אסור אלא מדרבנן אסור להעלותם יחד על שולחן שאוכל שם אחד מהם משום הרחקה מעבירה שלא יבוא לאוכלם שניהם יחד אבל בשולחן שסודר עליו נותן זה בצד זה ואינו חושש דכיון שאינו אוכל שם לא יבוא לאוכלם וכן אפי' בשולחן שאוכלים עליו מותר שיאכלו ב' בני אדם שאין מכירין זא"ז זה בשר וזה גבינה דלא יבואו לאכול זה ממאכל של זה אבל אם מכירים זא"ז אסור (ואפי' מקפידים זה ע"ז משום דלא פלוג) ואם עשו היכר מותר כיצד כגון שאוכלים כ"א במפה אחרת או שנתנו ביניהם דבר שאין דרכו לעמוד שם להיכרא כגון מנורה ביום או אפי' בלילה ועומדת באמצע השולחן מה שאין דרכו לעמוד שם בכך אלא בסוף השולחן או שנתנו ביניהם קנקן אפי' שותים ממנו בכלים קטנים כיון שאין דרכו לעמוד על השולחן או אפי' נתנו ביניהם לחם אם אין אוכלים ממנו הוי היכר דכיון שאין אוכלים ממנו אין דרכו להיות על השולחן אבל אם אוכלים ממנו לא הוי היכר דדרכו להיות תמיד על השולחן [גם יש ליזהר שלא לשתות מכוס א' משום הרחקה ויש אוסרים זה מטעם שנדבק ממאכל שבפיו בכוס ולפי"ז אפי' שני בני אדם שאין מכירין זה א"ז דלא צריכי הרחקה אעפי"כ יש ליזהר בזה]:
(סימן פ"ט)
אסור לאכול גבינה מיד אחר בשר כיצד לדעת הרמב"ם אסור עד סעודה אחרת אבל קודם לכן אסור אפי' ע"י קינוח והדחה לפיו ונטילה לידיו באופן שית' וכן אסור לדעתו אחר בשר עוף כמו אחר בשר בהמה ולדעת ר"ת ע"י קינוח והדחה לפיו ונטילה לידיו מותר מיד אפי' אחר בשר בהמה ואחר בשר עוף א"צ כלום ולדעת התוס' והרמב"ן אחר בשר בהמה אסור עד סעודה אחרת כהרמב"ם ואחר בשר עוף מותר מיד אפי' בלא קינוח והדחה כר"ת וכ' הרא"ש שנהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר בשר אפי' בשר עוף עד סעודה אחרת (שהוא כדעת הרמב"ם) ואין לשנות המנהג וטעם השהי' כ' הרמב"ם שהוא משום הבשר הנשאר בין השנים לפי שא"א לנקרו היטב נמצא כשאוכל הגבינה אחריו אוכלם יחד לכך שוהה עד כדי שיתעכל הבשר שבין השנים נמצא לפי טעם זה קודם השיעור אסור אפי' לעס לתינוק ולא אכלו כיון שא"א להסיר הבשר שבין השנים ואחר השיעור מותר אפילו אם הבשר עודנו בין השנים כיון שכבר נתעכל וי"א שמשום בשבה"ש לא הי' צריך לשהות כלל דאפשר להסירו וגם אין נ"מ בין קודם השהיה ובין לאחר השהיה דגם אחר ששהה כשיעור צריך להסירו אלא הטעם הוא משום שהבשר מוציא שומן ומאריך בטעם אם אוכלו ולפ"ז הלועס לתינוק א"צ לשהות כלל דכיון שאינו אוכלו אינו מאריך בטעם אלא מנקר הבשר שבין השנים ואוכל גבינה וגם אחר ששהה כשיעור צריך לנקר הבשבה"ש. ונקטינן כחומר ב' הטעמים דאפי' אחר ששהה צריך לנקרו אם עודנו בין השנים לחוש להי"א דס"ל דלא נתעכל כלל וקודם השיעור יש לחוש לסברת הרמב"ם דא"א להסירו היטב לכן אפי' לועס לתינוק צריך להמתין כשיעור (כשמנקר הבשר מן השנים אחר השיעור א"צ להמתין עוד כלל אלא מקנח פיו ואוכל גבינה) ושיעור מסעודה לסעודה הוא דוקא מזמן סעודת בוקר עד זמן סעודת הערב שהוא ו' שעות. ודעת התוס' וראבי' דאפי' לאלתר אם בירך מותר משום לא פלוג אבל מ"מ אין לברך כדי לאכול גבינה והעולם עושים פשרה מדעתם להמתין שעה אחת ואין למחות ומ"מ צריך לברך בהמ"ז ולא בסעודה אחת והצנועים מושכים את ידיהם עד ששה שעות אבל גבינה מותר לאכול אחרי' בשר מיד אפי' באותה סעודה דטעם הגבינה אינו מאריך וגם מה שנדבק בחניכיו ובשיניו אפשר להסירו לכן מותר לכ"ע אלא שאם בא לאכול בשר בהמה שהוא דאורייתא צריך לעיין ידיו שמא נדבק בהם מעט מן הגבינה ובלילה שא"א לעיין צריך לנטלם (וי"א שגם ביום צריך נט"י) ולדעת הרי"ף ורמב"ם ותוס' והרמב"ן צריך לקנח פיו ג"כ בפת או בכ"ד חוץ מתמרי קמחי וירקי ולהדיחו ג"כ במים או ביין ואם שרה פתו ביין או במים ומקנח בו פיו ה"ז עולה לקינוח והדחה וטוב לעשות כל אחד בפ"ע) ולדעת ר"ת ורז"ה א"צ כלל להדיח ולקנח פיו רק נטילה לידיו ואם בא לאכול בשר עוף א"צ כלום לכ"ע לא נטילה לידיו ולא קינוח והדחה לפיו דבשר עוף מדרבנן כמו שנת' (בסי' פ"ז) ובמידי דרבנן לא גזרינן וחי' י"א שהיא כעוף שהרי גם היא מדרבנן כמו שנת' שם וי"א שהיא כבהמה דמפני שבשרה דומה לבשר הבהמה אתי לאחלופי וכן נקטינן שלא לאכול בשר אחר גבינה אפי' בשר עוף כמו גבינה אחר בשר וכן הוא בזוהר שאסור לאכול בשר וחלב בסעודה חדא בשעתא חדא כו' (וי"א דאחר גבינה רכה או חלב מותר לאכול בשר מיד ואחר גבינה קשה צריך להמתין כמו בגבינה אחר בשר משום שגבינה קשה מאריך בטעם ולא נדבק בחניכיו) וי"א דכ"ז דווקא בבשר וגבינה עצמם אבל בתבשיל של בשר ותבשיל של גבינה אפי' אכל התבשיל של בשר קודם אינו צריך אפי' נטילה לידיו ואם בא הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר או הבשר בעצמו אחר תבשיל של גבינה נוטל ידיו ואוכל ומרק של בשר י"א שהוא כבשר עצמו וי"א כתבשיל של בשר ודוקא צלול אבל עב כגון עם ירק הוא כבשר עצמו ושומן בהמה כבשר ושומן אווז רבים מקילין וי"א שתבשיל של בשר הוי' כמו בשר עצמו וכן תבשיל של גבינה הוי כמו הגבינה עצמה וכן נוהגין ואדרבה אחר תבשיל של גבינה צריך נטילה לידיו אפי' ביום משא"כ אחר גבינה יש להקל ומ"מ אם אין בשר וגבינה כלל בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר או של חלב נוהגין להקל:
(סימן צ')
כבר נתבאר דחלב שחוטה אסור לאכול עם בשר מדרבנן לפיכך אם רוצה לאכול את הכחל קורעו ומוציא החלב ממנו כיצד בא לבשלו עם בשר אחר קורעו שתי וערב וטחו בכותל (ואם חתכו על פני כולו א"צ טיחה בכותל כדי להוציא כל לחלוחית חלב שבו בא לבשלו לבדו לדעת הרי"ף ורש"י צריך ג"כ לקורעו באופן הנ"ל וכן משמע דעת הר"מ ולדעת ר"ת קורעו קצת ודיו ולדעת רז"ה א"צ קריעה כלל בא לצלותו לדעת הרי"ף ורז"ה א"צ קריעה כלל ולדעת הרמב"ם ור"ת ורש"י קורעו קצת. עבר ובשלו עם בשר בלא קריעה כלל משערינן בס' כנגדו וכחל עצמו מן המנין שהרי בשר היתר הוא ואפי' איכא ס' הוא עצמו אסור דאע"פ שהחלב שבו יצא ונתבטל והוא עצמו דבר מותר הוא מ"מ קודם שיצא ממנו כל החלב נכנס בהחלב טעם הבשר שהוא מרובה ונאסר אז כל הכחל מחמת אותו החלב שלא הי' אפשר להפרישו ממנו לכן אף שיצא ממנו כל החלב ונתבטל מ"מ הוא עצמו באיסורו עומד או משום מראית העין דכיון שמצרכינן ס' נגדו נראה כמו שהוא חתיכה נבילה ולכל הדעות אין חילוק בזה בין שלא קרעו כלל ובין שקרעו שתי וערב ולא טחו בכותל חוץ מדעת ר"ת שסובר דדוקא שלא קרעו כלל אבל קרעו קצת מותר בדיעבד בשלו לבדו בלא קריעה לדעת רש"י משערינן בס' כמו עם בשר דלאחר שנפלט והרי הוא חלב גמור מדרבנן חוזר ונבלע אלא שאם יש ס' גם הכחל עצמו מותר (דסובר כטעם ראשון הנ"ל) וזה לא שייך כאן שהרי אין כאן בשר שיתן טעם בהחלב ומחמת הכחל עצמו לא נאסר קודם שיצא כל החלב דכ"ז שלא פירש לא גזרו רבנן שיאסר את בשר הכחל כיון שהיא עמו מיום היותו לא אתי לשרויי בשב"ח דעלמא ולדעתו אין חילוק בין לא קרעו כלל לקרעו ולא טחו ולדעת הרי"ף והרמב"ם ור"ת וח"ה מותר אפי' לא קרעו כלל שאף החלב שנפלט וחוזר ונבלע בו לא גזרו לאסרו דכיון שהוא בטעמו כמו שהי' לא אתא לאחלופי בב"ח דעלמא צלאו בלא קריעה מותר לכ"ע י"א דלדעת רש"י אינו מועיל קריעה שתי וערב וטיחה לבשלו עם בשר שמא לא יקרענה יפה וכן הוא מנהג העולם שלא לבשלו עם בשר כלל (ומ"מ בדיעבד יש לסמוך אמקילים אם עשה כנ"ל) ולבשלו לבדו בלא בשר נוהגין לקרעו שתי וערב ולטוחו כדעת רי"ף ורש"י ונצלי קורעו ש"ו והס"ד בשם תשו' הגאונים כ' דנהיגי בישראל שלא לבשל כחל כלל והטעם דסופו לבשל בקדירה זו בשר וזה אסיר או משום דהוי כמו עם בשר או דאם יבשל בשר אח"כ יבא לבשל כחל עם בשר יחד ואפי' לבשל כחל בכלי מיוחדת אסור שמא ישכח ויבשל בה אח"כ בשר וזה אסור מטעמים הנ"ל ומיהו בפשטידא בלא מחבת אין נוהגין איסור רק ת"ח המדקדקין לפי שאין בזה גזירה הנ"ל ולצלי קורעו ש"ו וטחו בכותל ואף אם קרעו כראוי אם צלאו עם בשר לכתחילה מניחו למטה ובשפודין שלנו שמונחים לארכו אין צולין כלל עם בשר ובדיעבד אפי' כחל למעלה הכל שרי ואם צלאו בלא קריעה עם בשר התחתון אסור והעליון מותר אלו בשפודין שלנו ומליחה דינו כצלי ומ"מ בדיעבד אם מלחו עם בשר בלא קריעה הכל שרי ולאחר שצלאו כדינו הוא כשאר בשר:
(סימן צ"א)
כל שהוא רותח אפי' אינו אצל האש מבליע ומפליט לפיכך בשר וגבינה רותחין שנגעו זה בזה הרי הן כמו שנתבשלו זה עם זה ונאסרו וכן אפי' אחד מהם צונן אם הרותח למטה הרי הוא כשניהם רותחין דתתאה גבר ומחמם העליון אבל אם הצונן למטה הצונן גובר ומצנן העליון ומ"מ קודם שמצנן אותו בולעים זה מזה קצת לפיכך צריך לקולפם ובדיעבד שבשלו בלא קליפה או שהוא דבר לח וצלול דלא שייך בי' קליפה כגון חלב דעת ריב"א אסור עד שיהי' בו ס' נגד הקליפה ודעת התוס' להתיר לגמרי וכן משמע מהרמב"ם (ופסק מהרא"י שיש לנהוג כריב"א אבל או"ה כתב דנוהגין כהתוס' להתיר בדיעבד או בדבר לח וצלול) ואם שניהם צוננים מותרים לגמרי דצונן אינו מבליע כלל ומ"מ אם יש בהם לחלוחית קצת צריך להדיח מקום נגיעתן מפני שנדבק קצת זה בזה ובדבר לח וצלול לגמרי כגון חלב דלא שייך בו הדחה מותר בלא הדחה כיון שגם בצונן בעי הדחה ע"כ אסור ליגע אותם לכתחילה זה בזה על סמך שידיחם אח"כ שמא ישכח ולא ידיחם וכן כל דבר הצריך הדחה כגון להניח היתר לח קצת צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחילה אם לא בדבר שדרכו להדיח בלאו הכי כגון בשר חי וכוצא בו. נגע בשר לח בלחם אסור לאוכלו עם גבינה וכן נגע בו גבינה לחה אסור לאוכלו עם בשר והדחה לא שייך בלחם שהרי המים נבלעים בו ול"ד לחלב שנתב' דכיון שלא שייך בו הדחה מותר בלא הדחה דהתם לא מחמרינן לאוסרם לגמרי אבל הכא הרי לא נאסר אלא מלאוכלו בחלב ולפיכך אכל גבינה ורוצה לאכול בשר מעביר הפת שאכל עם הגבינה שמא נגע בו הגבינה וכן מסלק את המפה שאכל עלי' הגבינה שמא נדבק בה מעט מן הגבינה ואח"כ ידבק בבשר וכן אסור לחתוך הלחם שאוכל עם הבשר בסכין שחותכין בו גבינה דרוב סכינים שומן קרוש עליהם כיון שנתיר שאם יגע הבשר בלחם אסור לאוכלו עם גבינה לפיכך צריך ליזהר שלא יגע בשר לח בלחם אפי' על סמך שיאכלנו בבשר שמא ישכח ויאכלנו עם גבינה וכן להיפך ישיעו החום להיות חשוב רותח (ית' בסי' ק"ה) עירוי מכלי ראשון אם לא נפסק הקילוח הוי רותח ואפי' נמשך על דופני הקדירה ועל הכירה כגון שהי' קדירה מלאה חלב רותח אצל האש ונשפך ממנה על דופנו והלך על הכירה עד קדירה של בשר צונן ולא נפסק בנתיים אם היד סולדת בחלב במקום שנוגע בקדירה של בשר איסור כ"ק כדין חם לתוך צונן וכ"ז ברותח מחמת בישול ורותח דצלי (ית' בסי' ק"ה) ומליח הרי הוא כרותח לענין שמפליט מעצמו ומבליע בחבירו בין שחבירו טפל ובין מליח אבל אינו רותח כ"כ להפליט מחבירו הטפל ולבלוע (ואם הטפל הוא דבר לח הרי הוא כמו שנמלח ג"כ מפני שהמלח נדבק בו ויש חולקין) וי"א שכל שנוגעין זה בזה ממש גם המליח בולע מהטפל שהרי הוא כמו ששניהם מלוחים אלא שאם אינם נוגעים ממש אלא שעומדים בסמוך עד שפליטת זה נוגע בזה אז המלח מבליע ואינו בולע אבל הטור לא מחלק בזה עד כמה מבליע ואוסר דעת הרמב"ן שמבליע בכולו כרותח ממש וכן משמע מהרמב"ם ודעת הרא"ה שמבליע עד כ"נ שהוא כעובי אצבע ודעת הרא"ש והרשב"א והר"ן שאינו מבליע רק כ"ק וכ"ה הסכמת הטור. וה"מ בכחוש אבל שמן מבליע בכולו לכ"ע שהשומן מפעפע בכולו וכן הוא בולע מחבירו בכולו כשחבירו מלוח ואנן משערינן בס' בין בכחוש בין בשמן הא דמליח כרותח דוקא שאינו נאכל מחמת מלחו ודוקא שיהי' לח מחמת המליחה אבל יבש או אפי' לח אבל לא מחמת המליחה סגי בהדחה אינו נאכל מחמת מלחו כיצד דעת הר"ר יעקב ישראל שהוא כעין שמולחין בשר לצורך הדרך שהוא הרבה מאוד ודעת רש"י שכעין שמולחין להצניע בביתו נמי אינו נאכל מחמת מלחו כמו שהוא ודעת ר"ת דכעין מליחה שמולחין לקדירה מיקרי ג"כ אינו נאכל מחמת מלחו וכ"מ הסכמת התוס' והרא"ש וכן הסכימו הרשב"א והר"ן וכ' הר"ן דלפ"ז מליח שנמלח כעין מליחת בשר לצורך הדרך אף לאחר שהודח המלח מעליו הוי אינו נאכל מחמת מלחו ודוקא כעין מליחת בשר לקדירה אבל לצלי נאכל במלחו הוא ומ"מ הציר הנוטף ממנו הוי אינו נאכל מחמת מלחו (ואנן מחמרינן אפי' בכעין מליחה לצלי דאין אנו בקיאין להבחין בין מליחה למליחה) כ' הר"ן דלא מיקרי רותח עד שישהה במלחו כשיעור שהייה מליחה לקדירה ובת"ה כ' איפכא דלאחר שיעור מליחה לקדירה יש להקל במקום הפ"מ וקודם לכן אסור אפי' בהפ"מ י"א דמליח אינו חשוב כרותח עד שנמלח מב' צדדיו וי"א דאפי' נמלח מצד א' חשוב כרותח מב' צדדיו הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל היינו דוקא להבליע באלו מפני שהוא רך ונוח לבלוע ואם יש בבשר זה שנצלה בקעים או שהוא מתובל בתבלין מבליע בו בכולו דבר שנמלח ואפי' נאכל מחמת מלחו וי"א שבשר שיש בו בקעים או מתובל בתבלין אפי' הוא חי בולע בכולו ואפי' ממליא שנאכל מ"מ ויש חולקים ואומרים שכל שנאכל מ"מ הוי כאלו לא נמלח כלל ואינו מבליע אפי' כ"ק אפי' בבשר צלי ומתובל בתבלין אלא שבשר שיש בו בקעים או מתובל בתבלין והוא רותח ממש אז בולע בכולו אפי' חם לתוך צונן שבעלמא אינו אוסר רק כ"ק כמו שנת' בתחילת הסימן (ונוהגין כדעה ראשונה), בשר שנכבש בחלב יותר מיום א' הוי כנתבשל בתוכו וי"א שאפי' יום א' בצמצום הוי כבוש איסור מליחה וכבוש אינו אלא מדרבנן לפיכך מותר בהנאה:
(סימן צ"ב)
השיעור שאוסר החלב את הבשר או איפכא הוא בכדי שיתן בו טעם כדין איסור בהיתר מבשא"מ כיצד יודעין סומכין אטעימת קפילא ארמאה וי"א שאין סומכין עליו אלא משערין בס' וכן נוהגין וכמו שיתבאר בסי' צ"ח גבי איסור בהיתר כיצד כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח טועמין את החלב אם יש בו טעם בשר הכל אסור ואם אין בו טעם בשר החלב מותר ולדידן צריך ס' בחלב נגד כל הבשר בד"א בשקדם וסילק את הבשר קודם שיתחיל לפלוט מה שבלוע מן החלב דכיון שאינו פולט אלא של עצמו הוי מין בשא"מ אבל לא קדם וסילקו הרי החלב שנבלע בהבשר נעשה חלב נבילה מצד עצמה וכמו שית' וכשחוזר לפלוט לשאר החלב הוי מין במינו וליכא למיקם אטעמא ולרש"י אפי' באלף ל"ב ולר"ת צריך ס' ומאימתי מתחיל לפלוט את הבלוע י"א משפוסק לבלוע מתחיל לפלוט מה שבלע ותלוי באומד הדעת וי"א שכ"ש התחתון אינו פולט מה שבלע וכן חלב שנפל על הבשר רותח טועמים את הבשר אם יש בו טעם חלב אסור ואם לאו מותר ולדידן משערינן בס' בכולה ואם נפל חלב לתוך קדירה רותחת שיש בה הרבה חתיכות בשר ורוטב אם נפל על הרוטב או אפי' על חתי' מן החתי' אלא שניער מיד את הקדירה או כסה אותה הרוטב שולט בכולה ומערב הכל ונעשה כחתיכה אחת ואם יש בקדירה כולה טעם חלב אסורה ואם לאו מותר ולדידן משערינן בס' בכולה אבל אם נפל על חתיכה מן החתיכות ולא ניער ולא כסה את הקדירה אם היא מונחת כולה חוץ לרוטב כגון שחתיכה אחרת קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליו אין החלב מתפשט אלא באותה חתיכה בלבד לכ"ע וטועמים אותה לבדה ולדידן צריך ס' בחתיכה זו לבדה ואם קצתה בתוך הרוטב דעת רש"י דהוי כמו כולה חוץ לרוטב ודעת ר"י דהוי כמו ניער וי"א דאפי' כולה ברוטב רק שהיא מגולה למעלה ונפל שם החלב אינו מתפשט אלא בה לדעת רש"י ויש חולקין והמנהג כדעת ר"י שאפי' קצתה לבד בתוך הרוטב בכולה משערינן. והיכא שנאסר בשר בחלב או איפכא נעשו איסור מצד עצמן כחתיכת בשר נבילה או חלב נבילה שהרי קודם חיבורן היו שניהם מותרים אלא שחיבורן אסרם לכן גם שניהם בשוה לפיכך חתי' בשר שנאסר בחלב ובשלו אח"כ עם שאר בשר לרש"י אפי' באלף לא בטיל ולר"ת צריך ס' נגד כולה להתיר אחרות והחתיכה הראשונה לעולם אסורה וכשמכירה משליכה ואם אינו מכירה הכל אסור אם היא ראויה להתכבד וכדין שאר איסור בהיתר מב"מ שית' בסי' צ"ח וכן קדירה שיש בה הרבה חתיכות בשר ונפלה טיפת חלב על אחת והם באופן שנת' שאינו מתפשט בכל הקדירה אם יש בהחתי' טעם חלב ונאסרה נעשית כולה כנבילה ואם ניער או כסה לבסוף חוזרת חתיכה זו ואוסרת השאר כדין מב"מ מיהו לדעת הרשב"א הא דאמרינן שהבשר נעשה איסור מצד עצמה היינו דוקא בעוד שהחלב בתוכו שאז הוא בב"ח ונאסר עצם הבשר מצ"ע אבל לאחר שנודע בבירור שיצא החלב ממנו ולא נשאר בו כלום הרי הוא כבתחילה קודם שנבלע בו החלב וחוזר להיתרו ולכן אם נפל חלב על חתיכה א' שכולה חוץ לרוטב ונאסרה אם לא ניער ול"כ את הקדירה לא בתחילה ולא בסוף אינה אוסרת את השאר שבקדירה כלל ואפי' ס' נגד החלב לא בעינן כי החלב שבלעה אינה פולטת לשאר החתי' כלל דדבר הבלוע אינו יוצא מחל"ח וכיון שידענו בבירור שאין שם חלב כלל אף שפולטת טעם בשר שבה דטעם של עצמה פולטת גם בלא רוטב מ"מ הרי בשר שבה כשאין בו טעם חלב אינו אסור כלל לדעת הרשב"א ואף לפי דעת זה יש להסתפק לדעת רש"י היכא שמקצתה בתוך הרוטב דשמא מאי דס"ל שאינו מתפשט אלא בה היינו לומר שבה מתפשט תחילה אשר ע"כ נאסרה אבל אחר ששהתה שם זמן מה פולטת גם החלב שבלעה עם טעם הבשר שבה ונ"נ ואוסרת הכל כן צ"ל הד"מ אלא דלפ"ז אין מקום להביא כאן הר"ן והמ"מ ובאמת לפי מ"ש הב"י הלימוד ברש"י בענין מקצת בתוך הרוטב משמע כנ"ל אבל לפי מ"ש המהר"ם שיף הלימוד ברש"י א"א לומר כן וע"ש ולדעת הר"ן כשנאסר בשר מחלב נעשית כנבילה ממש ואסורה אפי' אם יפרוש ממנו החלב לגמרי דגזרת הכתוב הוא דבשר שנתבשל בחלב אסור לאוכלו לעולם אפי' בלא החלב שבו ולפ"ז בשר שנאסר אפילו כולו חוץ לרוטב אוסר את השאר מחמת טעם הבשר עצמו שפולטו דין חנ"נ בשאר איסורין ית' בהלכות תערובות. טיפת חלב שנפלה על קדירה רותחת מבחוץ י"א שמתפשטת בכל הקדירה ומתבטל בה בס' וי"א שאע"פ שמתפשטת בכל הקדירה מ"מ אינה מתבטלת אלא אדרבה אוסרת את הקדירה ואח"כ אוסרת הקדירה את התבשיל וי"א שאם היה פשוט לנו שמתפשטת בכל הקדירה היתה בטילה בס' אלא שיש לחוש שמא בקדירה אינה מתפשטת אלא מעט באופן שאין בהבלוע שם ס' כנגדה ואוסרת את הבלוע במקום הזה ואח"כ אוסר המקום הזה את התבשיל לפיכך כ' מהר"ם שאם יש בתבשיל ס' פעמים ס' נגד החלב מותר התבשיל ממ"נ אבל מ"מ הקדירה אסורה ואם בשל בה פעם אחרת דינה כמו בפעם ראשון דבעינן ס' פעמים ס' ובד"מ צריך לומר דהאו"ה לטעמיה אזיל וי"א דאם נפלה נגד התבשיל מפעפעת לפנים והרי הוא כמו שנפלה לפנים וטועמין את התבשיל (ולדידן צריך ס' נגד החלב) אלא שאם נפלה נגד הריקן יש לחוש כנ"ל ויש תקנה לזה דהיינו שיניחנה עד שיצטנן ואח"כ יערה התבשיל ממנה אלא שנהנו לאוסרו (ויש להקל כסברא זו אלא שהמחמיר תע"ב וכ"ז כשנפל שלא כנגד האש או אפי' כנגד האש אלא שנפל הרבה חלב אבל אם נפל מעט חלב כנגד האש שורפו ומייבשו ואין חילוק בין שנפל כנגד הרוטב ושלא כנגד הרוטב הכל מותר ואפי' הקדירה עצמה מותרת ובשעת הדחק כגון בע"ש וכיוצא בו יש להתיר אפי' שלא לצד האש ולא כנגד הרוטב ובלבד שיהי' ס' בתבשיל נגד החלב:
(חסר קצת)
(סימן צ"ג)
נותן טעם ראשון הרי הוא כהבשר עצמו ממש לפיכך בישל חלב בקדירה של בשר טועמים את החלב אם יש בו טעם בשר אסור שהטעם שבתוך הקדירה הוא טעם ראשון והרי הוא כממשות הבשר וחוזר ונ"ט בהחלב. (ולדידן צריך ס' נגד כל הקדירה דלא ידעינן כמה בלוע בה וכמה נפיק מינה) וכן הדין אם בשל בשר בקדירה חולבת בד"א אם בשל השני בתוך מעל"ע לבישול הראשון אבל בשלו אחר מעל"ע כבר נתקלקל הטעם בתוך הקדירה וכשחזר ונ"ט בשני הוי נ"ט לפגם ומותר ומ"מ לכתחילה אסור לבשל אפי' לאחר מעל"ע גזירה שלא יבשל תוך מעל"ע וכן בכיסוי של בשר אפי' נקובה למעלה שנתנה על גבי קדירה חולבת רותחת או איפכא דינו כמו בקדירה עצמה ובתוך מעל"ע צריך ס' נגד כל' הכיסוי אם הכיסוי לחה עדיין מחמת זיעה או אפי' יבשה אלא ששהתה מעט בכדי שתוכל להזיע מעט ולהתייבש והכיסוי אסורה ולאחר מעל"ע הכיסוי אסורה והקדירה והתבשיל מותרים ויש מי שאוסר גם הקדירה והתבשיל והמתע"ב והמקיל לא הפסיד אלא שבמקום שנהגו בו איסור אין לשנות ואם נתן כיסוי רותחת על קדירה צוננת אם יודע בבירור שלא נפל כלום מהכיסוי לתוך הקדירה התבשיל מותר לכ"ע והכיסוי והקדירה י"א שנאסרו כ"ק כדין חם לתוך צונן וי"א שמה שנפרש מהלחלוחית שבכיסוי על הקדירה הוי כלי שני ול"ד לשאר עירוי דכיון שהוא דבר מועט פוסק כח חמימות מהרה ואם יש ספק שלא נפל מעט מהלחלוחית בתוך:
הקדירה יש אוסרין התבשיל (כ"ק ביבש) ויש מתירין משום דמסתמא איכא ס' בקדירה נגד מה שנפל בה וכ' הד"מ דבזה מסתברא כסברא הראשונה דמה מועיל ששים בחם לתוך צונן אלא שיש להחמיר מטעם אחר שאין מחזיקין איסור לומר שנפל שם ואפשר דהאו"ה מיירי בדבר לח דלא שייך קליפה ולטעמי' שפוסק כר"י בסי' נ"א שהתיר בענין זה ומה שהצריך ס' משום שנתערב ממשות הלחלוחית בהחלב בלא"ה צריך לומר כן דהא ס"ל דלא מיקרי חם כלל בדבר מועט כנ"ל ואם בישל בתוך מעל"ע ואין בו כדי נ"ט י"א שהמין הראשון יצא ונתבטל לכן מותר לבשל בקדירה ממין האחרון אבל ממין הראשון אסור דהרי בלעה מהשני ויש מתירין גם ממין הראשון אם עירה השני קודם שתנוח מהרתיחה דכיון שהיתה טרודה לפלוט מין הראשון לא בלעה ממין השני וי"א דאף אם נתיר ממין הראשון מטעם איידי דטריד למיפלט לא בלע מ"מ יש לאסור ממין השני משום דטעם ראשון לא בטלה לגמרי דכלי חרס פולטת תמיד מעט מעט ויש אוסרין במין הראשון ובמין השני משום דהמין הראשון אינה פולטת לגמרי וגם מהמין השני בולעת וי"א דאפי' בישל בה השני אחר מעל"ע של הראשון מ"מ אסור לבשל בה אח"כ לכתחילה אפי' ממין האחרון וירקות ומיני קטניות מותר לכתחילה והרשב"א כ' דאם בשל בכלי בשר ירקות וכיוצא בו כבר נקלש ונתמעט הבשר שהי' בלע בתוכו עד שאינו ראוי שיחול עליו שם איסור מעתה לכן מותר לבשל בו אח"כ חלב ודווקא בכה"ג שהבלוע הוא דבר בפ"ע אבל בישל ירקות בכלי איסור ואפי' איכא ס' לא מהני להתיר הכלי דכיון ששם איסור הי' עליו מקודם אינו יוצא מאיסורו מחמת קילושו ומיעוטו. וכ' ב"י דהרשב"א לא פליג אהאוסרים לעיל בבישל חלב בקדירה של בשר אלא שהוא מיירי בכלי שטף שבליעתו מועטת לכן כשבישל בהם פא נתמעט ונקלש הבלוע עד למאוד אבל קדירה של חרס שבליעתה מרובה לכן אפי' בישל פ"א לא נתמעט כ"כ עד שאמר שלא יחול שם איסור עליו או שאפשר שאפי' בכ"ח מתיר ומ"מ לא פליג אדלעיל דגבי בישל חלב בקדירת בשר לא שייך שיתיר החלב את הכלי דדיו שאינו אוסרו ואפשר עוד דטעם היתר הרשב"א אינו משום מיעוטו אלא שגם טעם מעט הבשר שנשאר נקלש ונפסד בהתערב עמו טעם הירק וזהו ענין השני תיבות שכ' נתמעט כו' ונקלש כו' וזה לא שייך כלל בחלב דלעיל דאדרבה בהתערב עמו טעם החלב עם טעם הבשר נאסרו וכ' הב"י דמשמע הרבה פוסקים דלא כהרשב"א אלא אפי' ירקות ובכלי שטף אינו מועיל להתיר הכלי ואם נאמר טעם החילוק כנ"ל אפשר לחלק אפי' להרשב"א בין ירקות למים שאין להם טעם כלל לכן אינם מבטלים טעם הבשר וא"כ אין ראיה מהבה"ת דמיירי במים וא"ש ג"כ מה שהביא הטור הרשב"א מ וגם הבה"ת:
(סימן צ"ד)
התוחב כף חולבת בתבשיל של בשר רותח או איפכא טועמין את התבשיל אם יש בו טעם חלב הכל אסור וא"ל הקדירה והתבשיל מותרים (ולדידן משערי' בס') והכף אסורה בין עם בשר ובין עם חלב ואפי' בדיעבד אוסרת ואפי' בכף של עץ או של מתכות דמהני בי' הגעלה מ"מ לא מהני בישול זה להתירה מבליעה ראשונה משום דכיון דבכמה דברים אינו דומה בישול זה שמצרכינן על ידו טעימה לבישול דהגעלה בענין שתהי' רותחת כ"כ עד שתעלה רתיחה וגם בענין שיתחב כולה דווקא וטעימה מצרכינן אפי' אינה רותחת כ"כ אלא כל שהיד ס"ב וגם לא בעינן תחבה כולה לכן לא מהני בישול זה להתירה במין האחרון אפי' היכא שרותחת כ"כ שיעלה רתיחה וגם תחבה כולה דאתי למיטעי ולמישתרי אפי' באינה רותחת כ"כ או בלא תחבה כולה כיון שלענין טעימה שוים הם וזה שלא כדעת הרשב"א לפי פי' ראשון שפי' לעיל במד"א שתחב כף ב"י אבל אם אין הכף ב"י הוי נ"ט לפגם ומותרים הקדירה והתבשיל ומ"מ הכף אסורה לכתחילה בין עם בשר ובין עם חלב כמו בקדירה שנתיר בסי' הקודם ובדיעבד אם תחבה במין האחרון מותר דמין הראשון שבה נ"ט לפגם הוא ואם במין הראשון תוך מעל"ע האחרון אסור כל היכא שצריך טעימת קפילא אי ליכא קפילא ארמאה משערי' בס' אי איכא ס' נגד הבשר או החלב או הקדירה כגון קדירה רחבה מאוד או הכף בידוע שנתבטל הטעם ומותר ובכולה משערי' דלא ידעינן כמה נפיק מינה ובכלי חדשה דידעינן כמה בלוע בה משערינן נגד הבלוע דהרי לא פלטה טפי ובכף משערינן נגד מה שתחב ממנה בהתבשיל ובכף של מתכות דעת הר"פ שמשערים בכולה אף מה שנא נכנס ממנה בקדירה משום דכמ"ת חם מקצתו חם כולו ופולט מכולו ויש חולקים ואומרים דאף שחם כולו מ"מ אינו מוליך הבלוע מחוץ לרוטב לתוך הרוטב לכן אין צריך אלא נגד מה שנכנס בתוך הרוטב תחב הכף בתוך התבשיל ב' פעמים אם נודע בנתיים סגי בפ"א ס' דפעם הא' כבר נתבטל בשעה שנודע ועתה חוזר ונתבטל פעם הב' אבל לא נודע בנתיים י"א שצריך ב"פ ס' דהוי כמו שתחב ב' כפות בב"א שכל שלא נודע הוי כב"א וכיון שנת' שהכף אסורה אפי' איכא ס' לכן הוי כשני כפות דפעם הב' הוי כמו כף שני של איסור ואי איכא קפילא נ' דסגי בטעימה ופ"א ס' להב"י ויש מקילין בפ"א ס' אפי' היכא שלא נודע בנתיים:
חסר
(סימן צ"ה)
נ"ט בר נ"ט אינו כבשר ממש לאסור החלב שהטעם שבחלב הוא טעם ג' ואינו חשוב בשר להיות נאסר ואוסרת לפיכך קערה של בשר שהדיחו אותה היטב דאל"כ צריך ס' נגד הממשות ואח"כ נתנו לתוכה דגים רותחים או אפי' שהקערה רותחת והדגים צוננים מותר לאכול הדגים עם חלב ואפי' קליפה א"צ שהבשר הבלוע בקערה הוא נ"ט ראשון וכשחוזרת הקערה ונותנת טעם בהדגים הוי נ"ט בנ"ט ואינו חשוב כבשר שיתן טעם בהחלב ומ"מ לכתחילה יש מחמירין שלא להעלות דגים בקערה של בשר אם רוצה לאוכלם בחלב ויש מתירים לכתחילה אפשר שדעת הב"י שבעה"ת מיירי שרוצה לאוכלם בחלב. ומיהו דעת רמב"ן דדווקא שנתנם וא' מהם או הקערה או הדגים הי' צונן אבל אם בישלם בתוכו או אפי' לא בישלם בו אלא שהיו שניהם חמין אסור לאוכלם בחלב דכיון שהיו רותחין כ"כ פולטת הקערה כל טעם שבה בהדגים והרי הוא כמו נ"ט ראשון בהדגים. ודעת הרא"ש ג"כ כרמב"ן אלא שלדידי' דווקא שלא היה שם רוטב כגון שנצלה בו אבל נתבשל בתוכו עם רוטב מותר לאוכלם בחלב דאעפ"י שהקערה פולטת כל טעם שבה הרי היא פולטת לתוך המים ומהמים לדגים נמצא שהטעם שבדגים הוא דבר מועט מאוד ודעת הרמב"ם והתוס' והרשב"א והר"ן דאפי' נצלו בתוכו הוי נ"ט בנ"ט בתוך הדגים ומותרים לאוכלם בחלב וכ' הב"י דהכי נקטינן והמנהג להחמיר לכתחילה אפי' בנתבשלו שלא לאוכלם בחלב ובדיעבד שנתנם בתוך החלב יש להקל אפי' נצלו וליתן בכלי של חלב נוהגין להקל אפי' לכתחילה ואם הכני שבשלו או שצלאו בה אינה ב"י נוהגין כ"כ להקל אפי' לאוכלם לכתחילה בחלב עצמו ביצה שנתבשלה בקדירה חולבת אפילו בלא הקליפה הוי כמו דגים ומותר לתת אותה בתוך התרנגולת ולדידן אסור לכתחילה ואם נתבשלה עם חלב אפילו בקליפתה פשיטא שאסור לתת אותה בתוך התרנגולת דהקליפה מנוקבת היא ובולעת. היתר נ"ט בר נ"ט הוא בבו"ח אבל בשאר איסורין ית' בה' תע' שאוסר לעולם דבדבר איסור לא פקע איסורי' מיני' מחמת מיעוטו. קערות של בשר שרחצו אותם בתוך יורה חולבת במים רותחים ושניהם ב"י דעת התוס' ובעה"ת לאסור הכל אפילו היו מקונחות יפה דל"ד לדגים דלעיל דבעלו מותר לכ"ע חדא משום דכאן חיישינן שמא נגעו הקערות בהיורה וקבלו ממנה הטעם והוי טעם שני בתוך הקערות ונאסרו מחמת טעם הבשר שבהן משא"כ בדגים שאין בהם טעם חלב אלא שהם יתנו טעם בהחלב שיאכל עמהם ואז יהיה טעם שלישי (מיהו למאן שחילק לעיל בין בישול לצלי ליתא האי טעמא דגם כאן הוי טעם שלישי לכן לא הביא בעה"ת טעם זה) ועוד דאפי' אם לא נגעו הקערות בהיורה עצמה מ"מ כיון שיש בהם בשר בשעה שהן בתוך היורה הרי גם הם פולטים טעם הבשר לתוך המים בשעה שהיורה פולטת טעם החלב לתוך המים נמצא שמתערבים שני הטעמים יחד עצמן בשעה שהן בתוך המים ואז הם טעם שני ונאסרו ואוסרים המים ואח"כ אוסרים המים את הכלים ולפ"ז דיו בס' בכל הכלים נגד המים ודעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דזה שוה לדגים שנתנם בקערה ומותרים אם היו מקונחות יפה שהרי גם גבי דגים איכא למימר שהחלב נתן טעם בהדגים ומתערב שם עם טעם הבשר הבלוע בהם ויאסרו אלו שאעפ"כ אנו מתירים אותם מפני שבב"ח אינם נאסרים בהתערבם אלא בנ"ט זה בזה דוקא וטעם של הבשר ושל החלב הבלועים בהדגים כשנותנים טעם זה בזה הוי טעם שלישי ומותרים וצ"ל דס"ל שגם כאן חשוב טעם שלישי בתוך הקערות ע"י המים כנ"ל וצ"ע דמ"מ גבי דגים הרי טעם החלב שנ"ט בטעם הבשר הוי טעם שני לכל הפחות אם לא שנאמר שדווקא בכותח מותר שאינו חלב ממש אלא שיש בו טעם חלב ואין כן דעת הפוסקים ויתר מזה כ' הרא"ש דאפי' למאן שאוסר גבי דגים נתבשלו מ"מ כאן מותר אפי' היה היורה על האש דהוי כשניהם חמין משום דדווקא התם אסור שהדגים נ"ט בממשות החלב אבל כאן הרי אין כאן לא ממשות הבשר ולא ממשות החלב אלא שהטעמים מתערבים לכן קיל טפי והר"ן הסכים לדעת בעה"ת משום דל"ד לדגים דודאי עיקר היתר נ"ט בנ"ט אינו משום שבשלישי אין בו טעם כלל דהא גבי איסור בהיתר אוסרים נ"ט בנ"ט כמו שנת' אלא עיקר הטעם הוא משום שבשעה שהיה טעם כבר נתבטל כיון שהיה היתר עדיין הלכך גבי דגים קודם שנתנם בחלב כבר נתבטל בתוכם טעם הבשר ולכן אינם נאסרים כשמקבלים טעם מהחלב אחר זמן מה אבל כאן הרי היורה והקערות פולטים שניהם בב"א ומיד שבאו לעולם נתערבו ונבלעים זה בזה ולא היה להם זמן להתבטל לכן בדין הוא לאוסרם ולא הוי טעם ג' משום דאפשר שטעם הבשר עצמו קבל טעם מהיורה בלי אמצעות המים כן צריך להרכיב שני התירוצים שבר"ן כא' וכ' הב"י דנקטינן כהרמב"ן ורשב"א ומהרא"י ואו"ה פסקו כבעה"ת ואף לפי דעת הרמב"ן והרשב"א דווקא שידוע בבירור שלא הי' שומן דבוק בהם אבל מן הסתם יש לחוש כשמדיחין קערות נשאר שומן ממה שאכלו בהם דבוק בהם ונוגע השומן בהיורה ונאסרה אם לא היה ס' נגד הממשות ואם היורה והקערות אינם ב"י הכל מותר לכ"ע ואפי' א' מהם ב"י וא' מהם אינו ב"י מ"מ הכל מותר דאותו שהוא ב"י ודאי מותר שהרי קבל טעם מאינו ב"י והוי לפגם ואותו שאינו ב"י נמי מותר במין שהיה משתמש בו בתחילה דל"ל שנאסרו המים תחילה ואח"כ אוסרתן דכיון שטעם א' הוא לפגם לא נאסרו המים ודווקא שהיו מקונחות יפה אבל אם היה אותו שאינו ב"י מלוכלכת הכל אסור לכ"ע ואם היה הב"י מלוכלכת אותו הב"י מותרת:
(סימן צ"ו)
כל דבר שהוא חריף בולע אפי' צנון לפיכך צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בחלב דאגב חורפי' בלע והטעם שאסור זה יותר מדגים רותחים שנתנם בקערה של בשר שנת' לעיל שמותר לאוכלם בחלב משום דהוי נ"ט בנ"ט פירש"י שיש בזה שני טעמים הא' דהתם קערה והכא סכין וסתם קערה מקונחת וסתם שומן קרוש עליו ובולע הצנון מן הממש והב' דדבר חריף בולע יותר מרותח והוי כמו ראשון בתוך הצנון ואגב דוחקי' דסכינא פלט סכינא ובלע צנון וטעם זה הוא כסברת רמב"ן דלעיל ולפ"ז אפי' ידוע שהיה מקונח אסור והרשב"א והר"ן כתבו טעם ראשון בלבד אך עד כמה בולע דעת הרא"ש שאינו בולע אלא כ"ק ודעת הראב"ד והרא"ה שבולע בכדי נטילה ודעת רשב"א שבולע בכולו ופסק הב"י כהראב"ד ורא"ה להתיר בנט"מ והאו"ה כ' כהרשב"א לאסור כולו ואם הסכין מקונח ואינו ב"י דעת הר"מ מרוטענבורג להתיר לאכלו בחלב דלא אמרינן אגב חורפי' מחלי' לשבח אלא גבי קורט של חלתית שחריף הוא מאוד אבל שאר דברים החריפים לא ודעת בעה"ת לאסור בחריפים דמחלי' לי' ומשווי לי' לשבח וסובר כטעם השני שברש"י. באיזה דבר חריף אמרו דעת ר' יחיאל שאין לך אלא מה ששנו חכמים דהיינו חלתית וצנון וסילקא וכן כל דבר שידוע בבירור שהוא חריף כצנון או מותר כגון תבלין או קריין כן צ"ל מדהביא הב"י ראי' מהרשב"א והוא אוסר בפירוש תבלין אבל שאר דברים החריפים אינם בולעים ודעת תוס' ובעה"ת שכל שהוא חריף כגון שומים ובצלים וכיוצא דינם שוה לדין הצנון: