דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
חלק שני חידושי מהר"ן · דרושים מהגאון המחבר ז"ל
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים הנה שושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי שבפסוק אל רחום כו' ופסוק מי אל כמוך כו' שמשם הוא מקור התעוררות לתשוב' ולהיות נושא עון כו' והן נפתחי' ומתגלים בר"ח אלול שאז הוא עת רצון למעלה כי מר"ח אלול עד יוהכ"פ הם ארבעים יום שהיה משה בה"ס לקבל לוחות אחרונות שעלה בר"ח אלול וירד ביוהכ"פ ונתרצה להם הקב"ה שעליהם נא' כימים הראשונים כו' וארז"ל מה אלו ברצון אף אלו ברצון פי' ברצון שבימים אלו היה התגלות והמשכות בחי' רצון העליון ב"ה. ולכן נקראי' ימי רצון עת רצון כו' וזהו הרועה בשושנים שהוא ית' רועה ומפרנס לכנס"י בשושנים דהיינו בבחי' המשכות א מדה"ר דרצון העליון הנקרא י"ג עלין דסחרין לשושנה. והעת לזה הוא בחודש אלול שהוא הנרמז בר"ת אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול כנודע והענין דלעיל מיני' כתיב נופת תטופנה שפתותיך כלה שזה נא' על מ"ת שהקדימו נעשה לנשמע (ע' ילקוט) שאז היו בחי' צדיקים גמורים ופסוק לדודי כו' הרועה בשושנים קאי על היותם בחי' ומדרגת בעלי תשובה דהיינו בר"ח אלול שעלה משה בהר כו' ונתרצה להם כו' וכללות ההפרש ביניהם דעל בחי' צדיקים ע"ז נקרא כנס"י לפעמים רעיתי שהפי' הוא שישראל הם בחי' רועים ומפרנסין לאביהם שבשמים כב"י ועל בחי' בעלי תשובה הוא שנא' כאן הרועה בשושנים שהוא ית' רועה ומפרנס לכנס"י בבחי' שושנים כנ"ל:
וביאור הדברים תחילה יש להבין ראי' שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים הנה פרנסה כולל ב' דברים מזונות ולבושים כדאי' במשנה שמין לפרנסה וחשב שם מזונות ולבושים (וע' רש"י פ' הזהב דמ"ו א' ד"ה ואפרנסם ובכתובות ס"ח א' לפרנסה שמין כו' ומסיק ל"ק הא באכילה ושתיה והא בלבושים). וכך בחי' הפרנסה שישראל מפרנסין כו' יש בזה ג"כ ב' בחי' הללו והיינו ג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח שג' דברים אלו נכללי' בב' בחי' דמזון ולבוש כי עבודה היינו קרבנות שהן בחי' מזון כמ"ש לחמי לאשי וגמ"ח הוא בחי' צדקה שנק' לבוש כמ"ש לבושו צדקה וכתיב וילבש צדקה כשרין ותורה כוללת ב' הבחי' שנק' מזון כמ"ש לכו לחמו בלחמי זו תורה ונק' ג"כ לבוש כמ"ש עוטה אור כשלמה ולהבין זה הנה כת' אתה הוא ה' לבדך אתה עשית כו' (אתה עשית משמע לשון עבר שכבר עשה ועכ"ז אתה הוא לבדך לשון הוה דהיינו שגם עתה אחר שעשה את השמים וכו' הרי הוא לבדו כמו שהיה) וכמ"ש אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנה"ע פי' בלי שינוי וכמ"ש אני ה' לא שניתי ולכאורה איך ולמה לא פעלו בריאות העולמות שינוי ככל פעולה בחומר שביד היוצר שפועל השתנות ביוצרו בין קודם שעשאו כו' ואיך הוא ית' לבדו גם עתה שכבר עשה את השמים והארץ כו' וידוע ג"כ חקירת הפלסופים החוקרים על ה' בשכל אנושי שלא הונח להם איך הוא ית' אחד יחיד ומיוחד והלא ממנו מתהוים ריבוי נבראים שונים ומשונים זמ"ז אך הענין הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. שהשמים ושמי השמים וכל צבאם נתהוו רק מאותיו' דיבורו ית' וכמארז"ל בעשרה מאמרות נה"ע. וכללותם הוא דיבור ואות א' כמארז"ל בה' נברא העוה"ז כו' וכמשל ביטול אות א' לגבי כללות נפש המדברת וכו' וכמ"ש בלק"א. והיה שרש התהוות צירופי אותיות הדיבור הוא רק מבחי' חכמה וכמ"ש מצרף לחכמה וכתיב מה רבו מעשיך כולם בחכמה עשית (שהריבוי נתהווה מצד החכמה) וע"ז נא' ה' בחכמה יסד ארץ אלו צירופי אותיות העליונים שנבראו בהם שמים וארץ שכמו עד"מ בגשמיות כח התחלקות האותיות בה' מוצאות אהח"ע מהגרון כו' וצירופן בכל דיבור ודיבור בתיבה זו כך ובתיבה זו כך הוא ע"י החכמה שבנפש כנודע ממופת שהתינוק הגם שיש לו כלי הפה וקול ומחשבה ומדות עכ"ז אינו יכול לדבר מפני שחסר, לו כח החכמה (שלא נתגלית עדיין). והטעם שחכמה דוקא הוא המקור לזה הוא מפני מעלת החכמה שהיא בחי' ראשית לכל כחות הנפש ע"כ יכולה לירד ולהתמשך מטה מטה בבחי' אותיות (דוממים) שבדיבור לחלקן ולצרפן כפי הנאות עפ"י החכמה וכידוע הכלל שכל הגבוה יותר יוכל להשפיל למטה יותר וכמשל האבוקה ומדורה גדולה שתאחוז גם בריחוק מקום כך גם למעלה הנה התחלקות ריבוי הנבראים לאין קץ ותכלית וכל אחד נבדל ומשונה ממציאות זולתו היינו ע"י שינוי הצירופים אותיות הדיבור העליון שמהם הם חיים וקיימים (כמאמר מכל דיבור שיצא כו' נברא ממנו מלאך) ושרש התחלקות וצירופים הללו ומקורם הוא רק מבחי' חכמה העליונה שהיא בחי' ראשית הגילוי למעלה וע"כ יש בכחה לירד מטה מטה בבחי' דבר ה' ורוח פיו לעשות התחלקות וצירופי' (כפי שגזרה חכמתו ית') להיות עי"ז ריבוי נבראי' שונים ומשונים. וע"ז נא' בחכמה יסד ארץ מה רבו כו' כולם בחכמה כו' כנ"ל אמנם החכמה עצמה עם היות שהיא בחי' ראשית ההשתלשלות ושרש ומקור לצירופי אותיות שמהם נבראו העולמות כו' מ"מ לגבי עצמו' א"ס ב"ה הרי כתיב והחכמה מאין תמצא שעיקר מציאותם תמצא בבחי' יש מאין דרך דילוג באין ערוך כלל וכנודש מלק"א בפי' כולם בחכמה עשית שגם ח"ע נק' בחי' עשיי' לגבי א"ס ב"ה שלגבי' ית' שוה ממש בחי' החכמה עם בחי' עשיי' גשמיות ששניהם אינם שייכי' אצלו ית' בשוה שכמו שהוא מרומם ומתנשא מימות עולם בבחי' עשיי' גשמיות כך ממש הוא מרומם ומתנשא מגדר בחי' חכמה (ונמצא שמצד עצמותו ית' באמת לא שייך כלל בחי' ריבוי והתחלקות אלא הוא יחיד ומיוחד רק אחר שנאצל ממנו ית' בחי' החכמה אז כאן נמצא מקור לבחי' התחלקות צירופי אותיות שמהם ועל ידם הוא הריבוי והתחלקות הנבראי' למיניהם. והנה באמת בטלים ומבוטלים לגבי' ית' וכמאמר כולא קמי' ממש כלא חשיב' וכמשל ביטול אות א' בנפש כו' כנ"ל ועיקר המכוון דאילו היה התהוות הנבראי' ע"ד בחי' עילה ועלול לבד היה באמת קשה איך מאחדות פשוט יתהווה הריבוי כי הרי בדרך עו"ע בהכרח שהיה שרשי העלול כלול בהעילה בבחי' הרכבה והתכללות עכ"פ וכמו עד"מ התכללות פרטי האברים בהטיפה שעם היות הטיפה אחת היא מ"מ איננה פשוטה לגמרי אלא מורכבת מכל האברים בדקות ורוחניות עכ"פ כידוע וכן הגרעין הנזרע מורכב מכל האילן היוצא וגדל ממנה וכה"ג בכל עו"ע. וע"כ הפלסופים שלא ידעו בענין בריאות העולמות ממנו ית' כ"א שהוא ע"ד עו"ע קשה להם כיון שלפ"ז שע"כ כולם היו כלולים בו ית' בבחי' כח ושרש בדקות ורוחניות עכ"פ א"כ איננו ח"ו אחדות פשוט לגמרי אבל עפ"י האמת ענין הבריאה הוא בחי' יש מאין וזהו פי' בריאה כמ"ש רמב"ן בתחילת התורה). דהיינו בלתי קדם להיש הזה שום שרש אף לא בדקות ורוחניות (ע"ד האברים או האילן בטיפה וגרעין). כ"א הוא ית' המציאו מלא דבר ממש ובאמת הוא ענין פלא ואין כח זה לברוא יש מאין כ"א בכח א"ס ב"ה. ע"כ שוב לא קשה כלל על היותו אחדות פשוט לגמרי אעפ"י שהמציא נבראי' שונים זמ"ז כיון שכולם נמצאו בבחי' יש מאין מוחלט אלא כדי להסביר ולקרב מעט אל השכל שלכאורה כיון שאנו רואים שריבוי הנבראים נסדרו בסדר נכון וחכמה גדולה יש בכל נברא בפרט ובכולם בכלל וא"כ נרגש ונראה שע"כ נמצאו כך עפ"י כוונת הממציאם ב"ה וכמאמר אשר יצר את האדם בחכמה וכן ת"י בראשית ברא בחוכמת' כו' וא"כ הרי ע"כ בכוונה זו היה נכלל כל הפרטים הללו וחזר הדבר להיות ע"ד עו"ע כו' ע"ז אנו אומרים שמקור הסדר בריבוי והתחלקות הללו הוא רק מבחי' כח החכמה שמכחה הוא שנמצא באמת חכמה גדולה בפרטי הנמצאים בסדר נכון אבל החכמה עצמה מאין תמצא פי' שהיא היא נמצאת בדרך יש מאין ממש והוא ית' למעלה מעלה מגדר חכמה ונמצא שמחכמה ולמטה באמת הוא בחי' השתלשלות בדרך עו"ע. אבל מציאות החכמה ממנו ית' היה בדרך (בריאה) יש מאין (ולכן היא נק' ראשית כדת"י בראשית בחוכמת' שהיא ראשית הגילוי מח"ס ב"ה וממנה ואילך שכולם בחכמה עשית הכל בבחי' עו"ע. (ובמ"א מבואר יותר איך שגם בכל הנבראים יש ב' בחי' היינו חומר וצורה. הצורה היא בחי' הרוחניות והמכוון שבזה נכלל החכמה והסדר נכון שבכאו"א. וע"י צורה זו הוא בחי' ההתחלקות זמ"ז כו' ומקור זה הוא מבחי' ח"ע שע"ז נא' מה רבו כו' כולם בחכמה עשית אבל בחי' חומר הוא בחי' הישות שמצד הישות אין בחי' התחלקות כלל כנודע שרק הצורה מחלקת ובחי' החומר והישות הזה של כל הנבראי' באמת נתהווה בדרך בריאה יש מאין מכחו ית' בעצמו הסוכ"ע כו' וגם ע"ז יתפרש הפסוק כולם בחכמה עשית (באופן אחר מהנ"ל) פי' כולם בחכמה שכולם כלולים בכח החכמה ע' זהר ח"ג דמ"ג רע"א כלהו בחכמה כלילן כו' ע"ש (וכנ"ל שבדרך עו"ע בהכרח נכללו הפרטי' תוך השרש). וכולם ביחד עשית בעצמך בדרך בריאה יש מאין. שכשעשה והמציא את החכמה הרי אז נמצאו גם כל הפרטים בבחי' שרשם ורוחניות היולס העצמי עכ"פ (כיון שבכח החכמה נכלל כל הפרטי' בדקות בבחי' היולי כהאברים בהטיפה כנ"ל) ומ"מ גם זה אמת שאח"כ כאשר נמשכו כל הפרטי' מכח החכמה מכח אל הפועל ממש נמצא בהם הב' בחי' הנ"ל חומר וצורה ואז הצורה נמשך מבחי' כחה של עצמי' החכמה והחומר (אפשר) נמשך מבחי' הכח היולי של אותו נברא שהיה כלול בבחי' החכמה כנ"ל אשר שרש כח היולי זה נברא בדרך בריאה יש מאין אז כאשר יצא עצם כח החכמה מאין בכח א"ס ב"ה בעצמו כנ"ל ובמ"א מבואר לכאורה להיפוך. היינו שזה שנמשך הפרטי' מכח אה"פ משרשם ההיולי שבחכמה הרי זה בחי' עו"ע כיציאת האברים מכחם ההיולי שבטיפה. וא"כ הרי זה בחי' צורה ובחי' החומר היינו גשם הנבראים שזה בלתי אפשר שיתהווה עפ"י השתלשלות כו' אלא שזה נתהווה ממש מכח הא"ס ב"ה הסוכ"ע כו'. ונראה די"ל דשניהם אמת כי כללות ענין צורה וחומר היינו בחי' נפש וגוף שיש בכל נברא וע"ז נתבאר במ"א שהנפש של הבהמה עד"מ נתהווה מבחי' עו"ע מבחי' פני שור (וכן בחי' פני שור מלמעלה כו' כי גבוה מעל גבוה) ושרשן הראשון מחכמה וחומר גוף הבהמה מבחי' סוכ"ע. שחומר גוף זה לא היה אפשר להתהוות אפי' אחר ריבוי השתלשלות מבחי' הרוחניו' דפני שור וכה"ג רק מכח הא"ס הסוכ"ע כו'. אמנם יש ב' בחי' חומר פנימי וחיצון (ע"ד פנימי' הכלים וחיצוני' הכלים). דהיינו שהגוף הגשמי המתרא' הוא חומר החיצון אבל גם בחי' הנפש עצמה יש בה בחי' חומר וצורה:
היינו שהחומר הוא עצם היש שלה. וצורה היינו ציורה ואופנה אשר עי"ז היא מחולקת מבחי' אחרת (כמשל חומר הכסף עם צורת הכלי כו') וע"ז הוא שנת' לעיל דעם היות שניהם נתהוו מכח החכמה דשניהם יחד הם דבר א' וא"א להמצא כלל חומר בלי צורה ולא להיפוך משא"כ נפש בלי גוף אפשר להמצא וכ"ש להיפוך) ובזה (יש לומר) כח הצורה המחלקת כו' שרשה מעצמי' כח החכמה בעצמה שהרי ע"י בחי' חכמה הוא ההתחלקות והסדר נכון כו' שעי"ז נבדל ונשתנה דבר מדבר כפי הראוי עפ"י חכמה וחומר הישות של אותו נפש (שמצד ישותו בלבד לא היה נבדל מישות זולתו כו') שורשו מבחי' כח היולי של אותו דבר שהיה כלול בכח החכמה אשר הכל נתהווה ונמצא מאי בכח הא"ס בעת שיצא' ונאצלה בחי' עצמי' החכמה וה שלכאורה נהפוך הוא שהרי בהיות הפרטי' כלולים בחכמה הרי עצמי' החכמה היא כח א' והפרטי' הכלולים בה המה הרבים. וא"כ איך ולמה כשיצאו ונתגלו הפרטי' נא' להיפך שכח התחלקותם שזוהי הצורה נמשך מכח עצמי' החכמה ובחי' ישותם שזהו חומר היולי שלהם נמשך מבחי' הפרטי' שהיו כלולים בכח עצמ' החכמה כו' אך באמת הרי כשהפרטי' היו כלולים בהחכמה לא היו מחולקים ממש כלל אלא הכל היה כח א' וכמשל האברים בהטיפה כו' ואדרב' הרי אין בכלל אלא מה שבפרט דהיינו בהטיפה לא היה דבר נוסף זולת האברים שיוצאי' אח"כ מחולקים ועתה המה דבר א' וזוהי הטיפה וכח הטיפה עצמה הוא הדבר הנושא הפרטי' אלו וכוללם יחד וגם מכחה הוא שיוצאי' אח"כ בגילוי מחולקים זמ"ז (וגם ע"י כחה העצמי הוא התכללות פרטי האברים גם אחר שיצאו בגילוי בבחי' התחלקות להיות עכ"ז קשורים ומיוחדים זע"ז עד שהמה ביחד אדם א') ונמצא לפ"ז שעצמות ישות האברים כשיצאו נמשך מאותו היולי הפרטי' שהיו כלולים ביחד בהטיפה (שזה היה כל עצמי' גשם הטיפה כו') ומה שיצאו מחולקים זמ"ז זהו מעצמי' כח רוחניו' הטיפה (וגם ההתכללות שנמצא בהאברים אחר שיצאו מחולקים הוא ג"כ מכח רוחניות הטיפה). ויובן זה ג"כ (יותר) בבחי' חכמה ושכל הנה כשיוצא הדבר שכל לגילוי יש בו פרטי' רבים ובתחי' בכח החכמה היו כל הפרטי' כלולים ביחד בהעלם. והנה אין בכלל אלא מה שבפרט שבהיותם כלולים בחכמה לא היה דבר נוסף כ"א הפרטי' הללו בהתכללות בכח א' והיינו שלא היה בבחי' החכמה כ"א אותו הדבר שכל שבו מתחכם (כמו המו"מ או הפשט בגמ') ואותו הדבר שכל יש בו פרטי' רבים. אלא שלא יתראו בהתחלקות כ"א אח"כ כשיצאו לגילוי מכאה"פ ועתה הם בהתכללות בבחי' היוליים (כמהות א' ממש) וכח החכמה שבאדם הוא הנושא דבר חכמה ההיא והנה כשנדקדק מהו מהות עצמי' כח החכמה הנה היא בחי' כח התחלקות וגם התכללות (בתחילה התחלקות ואח"כ התכללות ול"ש כלל התכללות כ"א כשיש התחלקות כו') ועד"מ כשילמוד גמ' וכה"ג מי שאינו בר שכל לא ימצא בה פרטי' כ"א הדבר הלכה כמו שהיא ואם הוא בר שכל ימצא בה פרטי' רבים קושי' ותירוצים וחידושי דינים וכה"ג ועכ"ז כל הפרטי' המה מחוברים וקשורים יחד בענין ההוא משא"כ כשאינו בר שכל כ"כ אף שימצא פרטי' לא יהיה להם חיבור וקישור דברים כ"כ. וזהו הסדר נכון הנמצא בהפרטי' כו' כמו כאשר בחכמה יבנה בית ימצא לתקן חדרים וחלונות וכה"ג פרטי' רבים ושיהיו מחוברים ומיוחדים יחד בסדר נכון דוקא עד שאז דוקא הכל ביחד נק' בית א' ונמצא כח החכמה לעשות התחלקות ע"ד התכללות זוהי עצמית כח החכמה והדבר שמתחכם בו כמו הפשט גמ'. הנה היא דבר שכל א' כלולה בהעלם מריבוי פרטי'. ומי הוא המוציא הפרטי' לגילוי הוא כח החכמה שבאדם והנה כשהיה הדבר חכמה ההיא כלולה בכח החכמה שבאדם בדרך כלל הרי היה בכאן ב' דברים בכח א' שאותו הדבר חכמה הנה הוא גוף הדבר וכלולים בה ריבוי הפרטי' בהעלם ביחד. וכח החכמה שבאדם הוא הנושא זה. וכשרוצה לעיין ולהתחכם ולהביא לגילוי הנה הוא מעיין בכח (רוחניות) חכמתו למצוא ולעשת התחלקות הפרטי' להוציאם מהעלם לגילוי ושיהיו עכ"ז מיוחדים ושייכי' זל"ז כו' ונמצא לפ"ז כשיצאו לגילוי הנה ודאי יש בפרטי' אלו ב' דברים הנק' חומר וצורה היינו עצם ישות דפרטי' אלו מה שישנם במציאות (ענין חכמה ההיא) שזהו חומר (היולי) שלהם ובחי' המחלקת כין כל פרט ופרט שזהו בחי' הצורה והרי בחי' עצם הישות של כל הפרטי' נמשך מגוף הדבר חכמה שהית' כלולה בכח החכמה ששם היו כל הפרטי' כלולים ביחד בבחי' היולי ועצמית דבר חכמה ההיא ובחי' הצורה וההתחלקות שבין אלא שאופן התחלקות נעשה על אופן שיסבול ההתכלנות דאח"כ) שיהיו הפרטי' שייכי' זל"ז דוקא ושיהיה הכל שכל א' והוא הוא אותה הדבר חכמה עצמה שהיתה כלולה בכח החכמה בבחי' התכללות למהות א' ממש בבחי' היולי ועתה ע"י כח החכמה יצא מכאה"פ בגילוי בריבוי פרטי' ושעכ"ז הכל דבר א' (דאל"כ שלא יהיו נסדרים וכלולים אח"כ כ"א מפורדים כאו"א בפ"ע אינם אותו הדבר שכל כלל). וככה יובן עד"ז למשכיל למעלה ושזהו ענין מצרף לחכמה בחכמה הפרטי' הללו הלא נמשך זה מכח עצמי' החכמה שבאדם יסד ארץ. סוף מעשה במח"ת נסב"ת כו הבן בחכמה וחכם בבינה אלא לפי שאין זה שייך כ"כ לעניננו נניח מזה ועכ"פ מובן שבחי' התחלקות הנמצא בעולמות בסדר נכון וחכמה גדולה הכל נשתלשל ונמשך מבחי' ח"ע בדרך השתלשלות עו"ע אבל הח"ע עצמה (עם בחי' המקור מכל התחלקות העולמות הכלולים בה) מאין תמצא בדרך בריאה יש מאין המוחלט בכח הא"ס ב"ה ולא שהיה שרש לבחי' ח"ע בו ית' בדרך התכללות דעו"ע אלא הוא למעלה מעלה מהיות נמצא בו בעצמותו ית' מקור ושרש לבחי' ח"ע ולכן לא קשה מידי על היות הוא ית' אחדות פשוט עם שממנו נתהווה ריבוי הנבראי' בחכמה וכוונה גדולה (כיון שגם החכמה וכוונה זו נתהווה בדרך בריאה יש מאין המוחלט בכחו ית' כו'). ויובן זה ג"כ (קצת) עד"מ מבשרי כו' (כמו שנת' לעיל) שגם באדם אנו רואים שריבוי צירופי אותיות התחלקותן וצירופן הכל נמשך רק מבחי' החכמה (בדרך השתלשלות עו"ע). אבל המשכת החכמה מהנפש עצמה היא בדרך דילוג הערך שהיא משוללת מבחי' חכמה והתחכמות גשמי' ואף לא שייך לומר שהיה נכלל בה שרש ההתחכמות ע"ד שצירופי אותיות הדיבור כלולים במחשבת שכל מאחר שאין בה כלי חכמה כלל אלא שבבוא הארת הנפש בכלי הגוף להחיותו אז נמצא כח התחכמות בכלי המוח כו' אך מ"מ ודאי אין המשל דומה לנמשל לגמרי שהרי הנפש עכ"פ היא מורכבת במה שהיא נפש אדם עכ"פ אשר ע"כ יש חיוב שבבוא הארתה בכלי הגוף יתהווה בחי' ההתחכמות ולא כח אחר וא"כ ע"כ יש בה ג"כ ענין מורה על שרש החכמה דאל"כ לא היה נתהווה החכמה גם בבוא הארתה בגוף. אלא שלגבי ענין גוף התחכמות הנמצא בכלי הגוף אנו אומרים שלא היה שרש מזה בנפש עצמה כיון שלא היה בה בחי' הכלים כלל. אבל מ"מ כלול בה אור חיוני רוחני אשר בבוא אור חיות זה בכלי המוח שמוכן לענין התחכמות יתהווה כאן ענין התחכמו' (בהכרח) ואילולא היה כלול בה אור וחיות כזה לא היה אפשר לכלי המוח להתחכם וא"כ איננה פשוטה בתכלית משא"כ למעלה שהתהוות (אור) החכמה הוא בדרך בריאה יש מאין והיה יכול לברוא סוגי' אחרים שאינם מענין החכמה וכללות הא"ס כלל (והיינו ענין הצמצום ומק"פ כו') ע"כ רק הוא ית' נק' פשוט בתכלית הפשוטות משא"כ הנפש עם שנק' ג"כ פשוט על שאינה מורכבת מחכמה עד"מ יותר מכח המעשה וכח המדות והדיבור שכולם אצלה בשוה שהי' חיות פשוט להחיות כח השכל שבמוח כמו כח המעשה שבידים ושניהם שוים אצלה אשר ע"כ ממנה נקח משל עכ"פ למעלה אבל מ"מ היא מורכבת במה שא"א להמצא ממנה חיות אחר זול הכחות הללו שנמצאים בכלי הגוף ממילא ע"כ יש בה ענין הרכבה המגביל ומורה על כחות אלו דוקא לכן אף שהיא פשוטה אינה בתכלית הפשיטות (וכמ"כ גבוה מעל גבוה שיש מקור כללי יותר שכולל כל הנפשות ומלאכים ונשמות ודצח"ם וכה"ג ועכ"ז אינו בתכלית הפשיטות כיון שהוא כולל רק נבראים אלו כו' עד אפי' א"ק כו') רק הוא ית' נק' פשוט בתכלית הפשיטות שאין בו שום הרכבה ח"ו המורה על שום דבר בעולם (וכל מה שנתהווה הוא הכל ע"י צמצום ומק"פ שלכן נק' הכל בריאה יש מאין ממש. וכנודע שאפי' א"ק נק' אדם דבריאה כו'):
ומעתה יובן ג"כ ענין לא שניתי ואתה הוא קודם שנה"ע ואחר שנה"ע בלי שינוי והוא דאילו הי' התהוות העולמות ממנו ית' בדרך עו"ע. הרי כל עילה כשמוציא בחי' העלול שהי' כלול בו מכח אל הפועל ע"כ יש בו בחי' שינוי והתפעלות בין קודם לאח"כ אבל כיון שהתהוות העולמות הי' בדרך בריאה יש מאין המוחלט והיינו כאילו לא הי' כלל מקור מוצא להם והרי זה כאילו ממילא נבראו עם שודאי הוא בראם בכחו ית' אבל כיון שדרך הבריא' הי' בבחי' יש מאין בלתי קדם להם שום שרש הרי זה כאילו ממילא נבראו לענין השינוי והתפעלות בו ית' ועיקר המכוון דאין לומר כיון שהוא ית' בראם הרי לכאור' קודם שבראם ע"כ הי' הכוונה ורצון לברוא והרי לכאור' בכוונה ורצון זה היו כלולים בכח ואח"כ יצאו מכח אל הפועל והרי זה שינוי אך ז"א דא"כ און זה בריאה יש מאין ממש כו' אע"כ הרי זה כאילו לא קדם בו ית' בחי' כוונה ורצון לברוא וע"כ הרי זה יש מאין עם שודאי הי' כוונה ורצון והרי זה ב' הפכים. אלא שלענין השינוי הרי זה כאילו ממילא היינו יש מאין ובאמת אין בכח השגתנו להבין ענין בריא' יש מאין איך הוא. וזהו לשון קודם שנברא העולם נברא לשון ממילא הוא ולפעמי' נא' בראשית ברא כו' וכה"ג (וכן הנוסח' ישנה קודם שבראת). דשניהם אמת דודאי הוא ית' בראם (וא"א להבראו' ממילא כמאמר החכם אין הדבר עושה את עצמו דכיון שקודם שנברא לא הי' מי ברא כו'). אבל כיון שאופן הבריאה היא יש מאין מלא דבר כלל (לא רוחני ולא היולי כו'] נתהווה דבר יש הרי זה כאילו ממילא כו' ושייך (ג"כ) לשון נברא העולם ממילא לכן לא נפעל עי"ז שום שינוי והתפעלו' בבוראם ית'. (ולכן בנוסח אתה הוא קודם שנה"ע כו' שהכוונה בזה איך שקודם שנה"ע ואח"כ אתה הוא בשוה בלי שינוי לכן תיקנו האריז"ל הנוסח' כאן נברא ולא בראת שזהו עיקר הטעם שאין שינוי לפי שהבריא' הי' עד"ז כאילו ממילא נה"ע כו') ועוי"ל לשון נברא ממילא מעין הנ"ל בע"א קצת והוא דודאי כיון שיש נברא יש בורא (כנ"ל שאין הדבר עושה א"ע) וענין נברא היינו מחודש. והרי בשעה שנברא הרי יש כאן התחדשות ושינוי גדול שקודם שעה זו נא הי' ולא נברא ועתה נמצא ונתהווה. וא"כ לכאור' הרי גם בבורא יש שינוי זה בשעה זו שקודם לכן לא פעל, ולא ברא ועתה ממציא ובורא ואיך לא שניתי אך באמת ענין זה שייך בפועל ונפעל (גשמי) שיש לנו הכרה והשגה גם בפועל. ונראה ששניהם הפועל והנפעל מחוברים ותלוים זב"ז בשעת הפעולה שבשעה שזה נפעל זה פועל וע"כ כמו שיש שינוי והתחדשו' בהנפעל כן יש שינוי והתפעלות בשעה זו בהפועל. אבל למעלה אשר במהותו ועצמותו ית' אין לנו שום תפיס' והשגה כלל לא נוכל ליקח ראי' מהנברא אל הבורא דהיינו לומר שבשעה שזה נברא זה בורא. (דא"כ כבר הי' לנו איזה תפיס' והשגה בו ית' לומר שעתה בורא כו'). ולא נוכל לומר זה כ"א מצד הנברא ר"ל שמצד הנברא שיש לנו בו השגה וידענו שעתה נברא. נוכל לומר מצידו שכיון שידענו שיש שעה ועת שבו נתחדש ונברא ע"כ חידושו ובריאתו זה הוא מכח בורא אבל מ"מ מצידו ית' כיון שאין לנו בו שום השגה לא נוכל לומר גם זה שידענו שבעת הבריאה הוא פעל וברא ומקרא מלא בראשית ברא אבל אנו עפ"י השגתנו וידיעתנו לא מכל נוכל לומר זה מצידו (רק אלהים הבין דרכי הבריא' כו' ע"כ כ' בראשית ברא כו') כ"א מצד הנברא נוכל לומר ולהבין שכשיש נברא ע"כ יצא מכח בורא כו' וזה עצמו ההפרש בין ענין בריא' לבין פעולה מפועל לנפעל. שבפועל ונפעל (היינו עו"ע) ידענו שהנפעל נפעל מפועל זה (והוא יש מיש) משא"כ בריא' היינו יש מאין ולכאור' למה מאין הרי הוא מבורא וכמ"ש כי ממך הכל ומבואר במ"א התירוץ (מרבינו ז"ל) דמאין פירושו מדבר שאינו מושג. ור"ל כיון שמצידו ית' אינו מושג לנו כלל אפי' לומר שהוא ברא. ולא נודע לנו כלל מצידו איך ובאיזה אופן ממך הכל ע"כ נק' יש מאין וכאילו ממילא כו' אמנם מצד הנברא ידענו שע"כ נתהווה מבורא (ומ"מ גם זה אמת שאופן וענין בריא' הוא מאין ממש ר"ל לא שנמשך ממנו ית' בדרך עו"ע מכח אל הפועל אלא שמכחו ית' יצא נברא מאין ממש וגם זה לא ידענו אלא מצד הנברא כו' כנ"ל) וזהו שינוי הנוסח' שתיקנו האריז"ל קודם שנה"ע ולא שבראת. (וכן לשון רז"ל עפ"י רוב כמו קודם שנה"ע הי' הוא ושמו כו' בעשרה מאמרו' נה"ע וכן בעשרה דברים נה"ע שמים נבראו תחי' כו' חגיגה י"ב) והיינו שבראת משמע שמדברים מצידו ית' וזה א"א כנ"ל משא"כ לשון נברא העולם הרי מדברים מצד הנברא כו' (וגם לשון נברא ממילא כו' א"ש מטעם הנ"ל). וממילא מובן ג"כ ענין לא שניתי כיון שמצידו ית' לא נוכל לומר שעתה ברא ופעל כו' ויובן זה עוד (בלשון אחר) מענין הזמן שידוע שהזמן נברא (וכמ"ש ג"כ במ"נ בפ"ג מח"ב ובכ"ד שהזמן מקרה דבוק לתנועה וכיון שהתנועה נברא גם הזמן נברא כו') וא"כ אחר שנתהווה הזמן שייך לומר שעתה נברא ולא קודם והרי זה שינוי אבל קודם שנה"ע והזמן לא יתכן לומר כיון שעתה ברא ולא קודם הרי זה שינוי מאחר שלא הי' כלל עבר והוה ועתיד כו' והוא כמעט ענין א' עם הנ"ל שמצידו (שלא הי' זמן) לא יתכן שינוי אף שמצד הנברא (שיש זמן) יש שינוי כו' ואינם תלוים זב"ז כו':
ובכל הנ"ל יובן ג"כ (מעט) ענין איך אתה ה' לבדך גם עתה אחר שאתה עשית כו' והיינו כיון שמצידו ית' אין שינוי בין קודם שנה"ע לאח"כ והרי קודם שנה"ע ודאי הי' הוא ושמו בלבד ממילא ע"כ גם אח"כ כן הוא לבדו הוא מצידו ית' ויובן יותר מענין שהזמן נברא כנ"ל וכיון שקודם שנה"ע ודאי הי' הוא לבדו לא שייך לומר שאח"כ אינו כן. כיון שאז קודם שנה"ע לא הי' כלל ענין מוקדם ומאוחר שזהו גדרי הזמן ומעין זה יובן ג"כ מענין בחי' מקום שזה ודאי נברא ומחודש ר"ל שמה שיש בבחי' מקום גדרי קצוות מזרח מערב כו' זהו נתחדש בבריאת העולם משא"כ קודם לכן לא הי' התחלקות גדרי קצוות אלו כלל וממילא מובן שגם עתה רק בתוך מקום זה יש חילוקי גדרים אלו אבל חוץ ממקום זה אין שם כלל חילוקי גדרי קצוות אלו א"כ לא שייך לומר שרק לחוץ ממקום זה שם הוא חביון עוזו ומשכן כבודו והוא לבדו הוא משא"כ תוך מקום זה אינו כן כיון שחוץ ממקום זה אין שם בחי' גדרי מקום. א"כ איך שייך לחלק שם בין מקום למקום דהיינו בין אותו מקום (שחוץ ממקום העולמות) למקום זה שבו העולמות א"ו כיון שמצידו ית' אין בחי' מקום כלל הוא לבדו הוא בכל מקום (ר"ל בדרך שלילה שאין מקום שנוכל לומר שכאן אינו לבדו כיון דליכא כלל בחי' מקום מצידו ית') אלא שמצד אחר שנברא המקום נוכל לומר שכאן נמצא מציאת עולמות מצידם אבל לא מצידו ית' וזהו כולא קמי' כלא חשיב' ר"ל קמי' היינו מצידו הרי כל העולמות כאילו אינם כלל גם עתה כמו שהי' קודם שנה"ע ממש בלי שינוי (וזהו שפרש"י בחגיגה ד' י"ב רע"א דמה שהי' קודם לברייתו של עולם הוא עכשיו חוץ למחיצתו ר"ל כמו קודם שנה"ע לא הי' מקום שאינו מלא ממנו ית' כמ"כ עתה מצד חוץ למחיצות אין שום מקום פנוי ממנו (ר"ל גם מקום העולם אלא רק כאן תוך המחיצות יש עולמות מצידם כו'). ומ"ש אלהי' בשמים כו' השמים שמים לה' כו' היינו רק לענין העלם וגילוי שעל השמים שם גילוי כבודו ית' ומשא"כ למטה שאינו בגילוי איך שהוא לבדו הוא אבל האמת כן הוא גם עתה בכל מקום אלא שע"י הצמצום וההעלם יש קיום לעולמות והוא עצמו ענין המקום (וכידוע צמצום המק"פ. וכן בפרש"י הנ"ל ענין המחיצות) להעלים ולהסתיר על גילוי אורו ית' כמו שהוא כדי שיהי' מקום לעולמות כו' אבל מצד גילוי אורו ית' כמו שהוא אין שום מקום לעולמות כו' והנה ודאי ענין זה שאנו אומרי' שמצידו ית' אין שום שינוי והוא לבדו הוא אח"פ גם עתה אחר שנה"ע אעפ"י שגם זה אמת שממנו ומכחו ית' בעצמו ובכבודו נבראו הוא ענין קשה ואין כח בשכל האדם (וכל הנבראי') להבינו אלא שמ"מ נדע ונודה שכן הוא האמת ולא יוכחש כלל מצד שאינו מתקבל בשכל כיון שהשכל (ומקורו בחי' ח"ע) בעצמו נברא ומחודש מאין ליש. ומשא"כ הוא ית' באמת למעלה מעלה מחכמה ושכל ואיך נקח ראי' מהשכל (שדן הכל לפ"מ שרואה בנמצאי' שנבראו מאין) על ענין שלמעלה וקודם למציאת סוג שכל. ולא שמצד עומק המושג לא נוכל להשכיל אלא שאין בגדר וסוג שכל ועומק השכלה כלל וכמ"ש בלק"א שהאו' עליו ית' שאינו יכול להשיגו הוא כאו' על חכמה נשגבה שאינו יכול למששה בידים מצד עומק המושג כו' ומכאן גילוי טעות הפלסופי' שחוקרים בשכל אנושי עליו ית' ואינם יודעים שמציאת שכל וחכמה נברא ומחודש. והוא ית' הוא למעלה מסוג שכל (גם עתה אחר שנברא בחי' חכמה כמו קודם כו' כנ"ל). ואיך שייך לחקור עליו בשכל כו' (ומעין זה במ"נ ח"ב פי"ז ע"ש) אבל אנחנו עמב"י מאמיני' בני מאמיני' כו' ולא לבד בחי' אמונה פשוטה ר"ל למטה מן השכל אלא גם אחר חקיר' והתבוננו' בשכל (שבנה"א) במה שיש רשות להתבונן דהיינו מח"ע ולמטה שכולם בחכמה עשית ובכולם יש בחי' חכמה ושכל בהגיענו להשכיל ולהתבונן בהנוגע במהותו ועצמותו ית' נדע ונודה שאין שום שייכות להשיגו בשום שכל וסבר'. כ"א יושכל ע"ד אמונה למעלה מן השכל איך שהוא לבדו הוא באחדו' פשוט ובלי שינוי מקודם שנה"ע. וזהו ג"כ ענין בחי' גילוי אלהות שבישראל שהגם שלא שייך בזה גילוי וידיעה איך ומה (ע"ד שכל) אבל מ"מ (מצד שרש נש"י חלק אלוה) שייך בזה גילוי ע"ד אמונה (ר"ל לא אמונה שלמטה משכל לבד אלא אדרב' גילוי והכרה בדרך למעלה מן השכל (והוא בדרך שלילה ר"ל בשנכיר ונדע שאינו כמו במה שמתנהג עפ"י שכל בשינוי וכה"ג בכל הנ"ל זה עצמו כעין גילוי והכרה בו ית' עם שא"א ולית מחשב' תפיס' בי' כלל כו' וזהו שנודע שבחי' מל' נק' אמונה איהו אמת ואיהי אמונה וגם נק' בלשון הגאוני' עטרה. והיינו שבחי' מל' היינו גילוי אורו ית' וענין גילוי ממנו ית' זה עצמו א"א כ"א בבחי' ע"ד אמונה שהיא למעלה מן השכל ולכן נק' זה ג"כ עטרה כעטרה המקפת על הראש. ר"ל ע"ד למעלה משכל וראש ומוחין וזהו ג"כ ענין כתר מל' איהו כתר עליון כו' כתר יתנו לך מלאכים וישראל כו':
ועתה יובן ענין הפרנס' למעלה ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים דהנה ההמשכה והיריד' מבחי' אתה ה' לבדך כמו שהוא מצידו ית' כנ"ל להיות והחכמה מאין תמצא בדילוג הערך בבחי' יש מאין וכדי שממנה ועל ידה יומשך השתלשלות העולמות אשר כולם בחכמה עשית ע"י בחי' צירופי אותיו' כו' כנ"ל הנה ה' זה עפ"י רצון פשוט כי חפץ חסד נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתוני'. שעלה ברצונו הפשוט לקבל נח"ר ותענוג ממה שיהיו עולמות נפרדי' (ע"י העלם בחי' אתה ה' לבדך והוא ענין הצמצום ומק"פ כו') ויהיו בטלים עד שיתגלה גם בהם איך שהוא לבדו כו' ע"י עבודה בתורה ומצות וזהו ענין תענוג ורצון הנק' כתר ממוצע בין המאציל ב"ה לנאצלי' ולכל העולמות וכמו עד"מ באדם כח הרצון ותענוג אין לו כלי מיוחד בכלי הגוף (כמו חכמה במוח ומדות בלב כו') אלא הוא מיוחד בעצמות הנפש ופועל הארת אור הנפש בכלי הגוף. וכידוע שבאיזה דבר שכל שרוצה ומתענג בו יומשך בו חיות רב מהנפש להבין ולהשכיל בו בתוס' אור כו' משא"כ כשאינו רוצה ומתענג בו כו' וכמ"כ בכל כחו' כלי הגוף הרצון והתענוג מוסיפי' חיות רב כו'. וכן בדרך כלל כשמתענג ע"י מילוי רצונו יהי' תוספת חיות מהנפש בכלי הגוף להבריאו וכמו שמנת עבית כו' ומשא"כ להיפוך יוחלש ויתמעט חייו נמצא שהרצון ותענוג ממוצע להביא אור התפשטות הנפש בכלי הגוף. וככה למעלה בחי' הרצון והתענוג דנתאווה הקב"ה כו' בחי' ממוצע להביא הארת אור ח"ס ב"ה לבחי' כלים דעולמות אבי"ע ונק' כתר בחי' מקיף שרצון ותענוג זה הוא למעלה מהיות נגבל בבחי' הכלים כ"א בבחי' מקיף וסובב כ"ע. ומתאחד באור א"ס ב"ה. רק הארה מצומצמת ממנו מתלבש בבחי' ח"ע ועי"ז אח"כ כולם בחכמה עשית כו'. וזהו ענין בחי' התורה דמחכמה נפקית וארז"ל הקב"ה יושב ועוסק בתורה פי' שבחי' ישיבה היינו בחי' ירידה והשפלה כנודע כי הקב"ה הוא בחי' סוכ"ע (ונק' קדוש ומובדל בחי' כתר הנ"ל) ובחי' ירידה גדולה היא בדרך דילוג מה שנתלבש בבחי' ח"ע והיינו עוסק בתורה דמחכמה נפקית. וזהו ענין הד' מדריגות שיש באותיו' התורה טנת"א. שבדרך כלל אותיו' הוא בחי' הארה בעלמ' והתגלות מלשון אתא בוקר ויש בזה ד' מדריגות גוף האותיו' הוא מדריגה התחתונה (יוצאי' מהבל הלב בחי' גילוי ממה שכבר נתצמצם במוחין ומדות כו') ותגין ונקודו' למעלה במדריגה מהם (גילוי מבחי' החכמה כו') ובחי' טעמי' למעלה מכולם שהם אותיו' דבחי' תענוג דהיינו בחי' גילוי הארה בעלמ' מבחי' התענוג בחכמה. ולכן אי' בכאריז"ל לפעמי' שטעמי' בכתר ולפעמי' א' שטעמי' בחכמה והיינו לפי שמקורם הוא בכתר ובאים להאיר הארה מצומצמת בחכמה וזהו פי' טעמי' שיש בו ב' פירושים א' מלשון טעם ותענוג כמו טעמו וראו עשה לי מטעמי' והיינו הטעמי' דטנת"א שהן הנגינו' זרקא כו' שיש בו מתיקו' ותענוג כמו הניגון. והיינו לפי שמקורם בכתר בחי' תענוג כנ"ל. (וציורם בכתב היינו כמו אותיו' אלא שהן אותיו' דתענוג אבל הארה בעלמ'). ופי' הב' מלשון טעם ושכל כמו מאי טעמ' דר' כו' וכן מטעם המלך כו' והיינו לפי שבאים להאיר בחכמה (ומ"מ הן בחי' הרגשת הטעם ותענוג שיש בחכמה אשר ע"כ נק' החכמה טעם וכמ"כ להיפוך י"ל דמה שבכתר נק' ג"כ טעמי' משום דגם שם שייך בחי' טעם ושכל היינו בחי' טעם כמוס כו' ח"ס שבכתר). וזהו ביו"ד נברא העוה"ב. עוה"ב היינו תענוג מהשגה בזיו השכינה ונברא ביו"ד אות א' נקודה הארה מצומצמת מתענוג עליון. ומ"מ מטעם זה נק' החכמה עדן (ובינה עוה"ב) מפני הארת התענוג שמתלבש בו עכ"פ כנ"ל. וזהו ענין טעמי תורה רננה דאוריי' שהוא בחי' ההארה מבחי' ואהי' אצלו שעשועים ומרומז בנגינו' הטעמי' שבתורה (וע"ז נא' ובלילה שירה עמי שירו קרי כו' וע"ז נא' ישקני מנשיקות פיהו כו' כמ"ש בד"ה שיר השירים והוא ג"כ ענין שיר הלוים). ולכן כל התורה שבע"פ אינה נדרשת אלא מאותיו' דתושב"כ. אבל הטעמי' הן למעלה מחכמה שבתושבע"פ אלא הן הארה מבחי' התענוג ושעשועי' של הקב"ה שמאיר ומתלבש בחכמת התורה (בבחי' הטעם ותענוג שבחכמה הנק' עדן ועוה"ב והן פנימי' טעמי תורה או סודו' ורננה דאוריי'):
והנה מתחילה בעת הבריאה הי' בחי' ירידה והשפלה הנ"ל מעצמו ומאליו כי חפץ חסד הוא כו' ואח"כ תלוי במעשה התחתוני' כנודע והיינו ע"י התורה וע"ז ארז"ל כל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו שע"י אתערות' דלתת' שאדם יושב ושונה גורם שגם הקב"ה בחי' אור א"ס דסוכ"ע כנ"ל נמשך ומתלבש בתורה של מעלה בחי' ח"ע כנ"ל בפי' הקב"ה יושב ועוסק בתורה (וזהו ג"כ מ"ש את ה' האמרת פעל יוצא כו' כמ"ש במ"א) והכח שיש לישראל ע"ז הנה הוא דוקא ע"י הקדמת התפלה דהנה ארז"ל על מלאך סנדל' שקושר כתרי' לקונו מתפלותיהן של ישראל ופי' כתרי' אלו היינו בחי' אותיו' דתענוג העליון הנ"ל שנק' כתרי אותיו' (בהקדמת הזוהר) והיינו בחי' טעמי' דטנת"א הנ"ל וקושר כתרי' לקונו היינו המשכ' והארה מבחי' תענוג העליון דכתר ע"י בחי' אותיו' הנ"ל להיות מאיר ומתלבש בח"ע שהיא בחי' התורה וזה דוקא ע"י תפלותיהן של ישראל שדיבורי וצירופי אותיו' התפלה הן עולין בבחי' העלאו' מ"ן ברום המעלות לעורר עי"ז בחי' המשכת מ"ד מלמעלה למטה המשכת בחי' אותיו' העליוני' דתענוג עליון בחי' הטעמי' הנ"ל להיות מתלבש בח"ע דתורה. והטעם הוא לפי שניצוץ אלהי שיש בכל נפש מישראל שרשה למעלה מעלה מבחי' החכמה אלא עלו במחשבה הקדומה ונק' חלק ה' עצמו ולכן יש בכח בכ"א מישראל למסור נפשו על קדה"ש שזהו למעלה מגזירת השכל כי מצד השכל א"א להגיע כ"א לבחי' לאהבה את ה' כי היא חייך. שזה מובן בטעם ושכל אבל מס"נ א"א עפ"י שום טעם ושכל כ"א מצד עצם ניצוץ אלהי שיש בטבעה ותולדתה החפץ והתשוקה לעלות ולהכלל במקורה חיי החיים ב"ה עד שלא ישאר ממנה מאומה וזהו כנר בפני אבוקה אשר ע"כ נק' נשמת ישראל בשם נר ה' כו' כידוע (והיינו בחי' אהבה בתענוגי' שזהו כל התענוג של עצם הנפש להיות כלתה נפשה כו') אך מהיות הנה"א מלובשת וקשורה במאסר הגוף המכסה ומסתיר עלי' לזה נתקנה התפלה שע"י התבוננו' פסד"ז וברכו' ק"ש הוא פועל ישועו' להבה ולגלות אור אלהי שבכח הנה"א בבחי' רשפי אש התשוקה הנ"ל עד שיגיע בק"ש לבחי' מס"נ באחד שהוא למעלה מן החכמה כנ"ל ולכן ע"י אותיו' אלו יש בכחן לעורר ולהמשיך מבחי' אותיו' העליוני' וכתרין עלאין הנק' בשם טעמי' כנ"ל להיות מאירי' ומתלבשים בח"ע ע"י עסק התורה דאח"כ כנ"ל וז"ש בק"ש אחר אחד ואהבת כו' שהוא בחי' המס"נ הנ"ל. והיו הדברים האלה אשר אנכי פי' מי שאנכי מהו"ע ית' מצוך לשון צוות' והתחברות כו' ודברת בם ודברת מלשון ידבר עמי' בחי' הנהגה והמשכה בם בד"ת כתי' היינו בחי' המשכת אותיו' עליוני' הארת התענוג עליון בח"ע הנק' תורה של מעלה (וזהו שלימוד התורה הוא אחר התפלה דוקא) והנה זהו ענין רעיתי פרנסתי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. דהיינו ע"י התורה שנק' לחם ומזון למעלה דכמו עד"מ לחם ומזון שלמטה גורמי' המשכת והארת הנפש בגוף ואם לא אכל כמה ימים ימות ויסתלק הנפש מהגוף והיינו מפני שאין ערוך ביניהם ונצרך לדבר הגורם שיתחברו ויושפל הנפש אל כלי הגוף שאינו מערכו כו' כך גם למעלה לשיומשך ויושפל אפי' הארה בעלמ' מאור א"ס להאיר ולהחיות העולמות דאפי' ח"ע אין ערוך ובחי' עשיי' נחשבת כו' ככל הנ"ל צריך לדבר הגורם לזה והוא המזון דלחמ' של תורה אחר הקדמת התפלה ע"ד הנ"ל ובחי' השני' שבפרנס' דהיינו בחי' לבושי' יובן ג"כ למעלה דהיינו מ"ש עוטה אור כשלמה. והוא דבחי' המשכת הארת אותיו' דתענוג הנ"ל עם היות שזוהי הארה מצומצמת מאד דוגמת אותיו' דלמטה כו' כנ"ל מ"מ להיותם הארה מבחי' עליונה מאד בחי' ואהי' אצלו שעשועים הוא בחי' א"ס וא"א להנבראי' להכיל ולקבל מהארה זו אם לא ע"י התלבשות' תחילה בבחי' ח"ע וכנ"ל בפי' כולם בחכמ' עשית וכידוע בע"ח דאפי' בחי' עולם האצי' אין בכחם לקבל הארת אוא"ס שבכתר (שיש בו בחי' אחרונה דא"ס בחי' עתיק כו') אם לא ע"י התלבשו' תחי' בבחי' חכמה כו' וזהו ג"כ ע"י עסק התורה דאוריי' מח"ע נפקית שע"ז נא' עוטה אור כשלמה אור זו תורה שמלבד שגורמת גוף המשכת תענוג עליון ע"י אותיו' עליוני' דשם כנ"ל להתלבש ולהאיר בחכמה (שזהו בחי' מזונ' דאוריי' וע"כ במזון יש בחי טעם ותענוג כו') עוד זאת שהיא גורמת ע"י התלבשות אוא"ס בח"ע שבה להיות ממוצע שעי"ז אח"כ יוכלו כל העולמות והנבראי' ליהנות ולהכיל הארת חיות מאוא"ס הנמשך דרך מעטה לבושו דח"ע שבתורה וזהו שמבואר בזה"ק דבאוריי' אתקיים עלמ' שקיום וחיות כל העולמות הוא ע"י התורה (והיינו מה שבכל דצח"ם יש עניני תורה שמדברת בהם שזהו בחי' הח"ע הנותנת חיים וקיום להם. וכמ"כ בחי' הח"ע דתורה שיש בכל עולם מדברת בכל חלקי דצח"ם דאותו עולם וזהו חיותם וקיומם כי הו"י בחכמה אין התלבשו' אוא"ס כ"א בחכמה כח מ"ה בחי' ביטול והיינו בחי' תורה ועי"ז יוכלו העולמות לקבל ג"כ כי היא מסתרת ומכילה בתוכה בחי' ההארה דאוא"ס ב"ה). וזהו שהתורה נק' ג"כ תורת חסד על לשונה כי עולם חסד יבנה. שבנין כל העולמו' הוא מבחי' חסד עליון וקיום וחיות בחי' החסד הוא ע"י בחי' תורת חסד (ח"ע שבמדות. וחסד עננא דאהרן כו') ונמצא שע"י עסק התורה ישראל מפרנסין לאביה' שבשמים בב' הבחי' בבחי' מזון וגם בבחי' לבושי' שע"י מזונ' דאוריי' גורמי' חיבור המשכת אור א"ס ב"ה שבכתר ותענוג עליון להאיר בח"ע ע"י כתרי אותיו' עליוני' שנק' בחי' טעמי' שנמשכי' אחר ההעלא' דאותיו' התפלה במס"נ שעי"ז המלאך קושר כתרים הנ"ל לקונו כו' ואח"כ גורמי' ג"כ ע"י לבוש' דאוריי' להעלים ולהסתיר על בחי' הארה הנ"ל בבחי' עוטה אור כו' שעי"ז יהי' ביכולת הנבראי' והעולמות כולם לקבל ג"כ חיות מהארה הנ"ל מחיי החיים ב"ה:
והנה מה שנת' לעיל שבמצות יש ג"כ בחי' מזון ולבושי' הענין הוא דמזון דמצות היינו בחי' הקרבנו' שנק' קרבני לחמי כו' והיינו מבחי' הבירורי' שמקריבין בהמה גשמי' ע"ג המזבח שהוא בחי' עליו' הרפ"ח ניצוצי' שנפלו מעולם התהו כנודע ומעין זה יש בכל המצות מעשיו' שנעשי' בדברים גשמי' כקלף וצמר ולולב וכה"ג שהכל הוא בחי' העלא' ובירור ניצוצי אורו' דתהו). שזהו ג"כ בחי' מזון למעלה בענין אחר ממזון דתורה ולא ראי זה כו' שיש מעלה בזה מה שאין בזה כו' וכמו עד"מ במזון גשמי יש ב' אופני' מזון דלחם פשוט ומזון דמאכלי' מעדני מלכי' וכה"ג. דלא ראי זה כו' דלחם הוא עיקר הגורם קישור וחיבור חיות הנפש בגוף יותר משאר מאכלי' (בחיזוק וקיום יותר שלא יסתלק וימות) (והיינו לפי ששרשו ממקום עליון יותר) אבל מ"מ אין בו מתיקות ותענוג כ"כ ולא יבוא על ידו לבד בחי' תוס' וריבוי החיות בהגדלה והתפשטות עד שישמן כו' שזה בא דוקא ע"י שאר מאכלי' מוטעמי' כמעדני מלכים שהמה מגיעי' ומעוררי' יותר בחי' גילוי אור התענוג הכלול בנפש ומתאחד בה כו' ויש לומר שכן יובן למעלה ההפרש בין מזון דתורה למזון דמצות דמזון דמצות שרשם יותר נעלה בבחי' אורו' דתהו שקדם לתורה דתיקון (ואולי גורמי' יותר בחי' תוקף וחוזק קיום הארת אוא"ס ב"ה בעולמות וממקום עליון יותר) אבל בחי' תוס' התפשטו' וגילוי אוא"ס ב"ה בהרחבה (וקירוב) יהי' יותר ע"י התורה שלכן נק' ג"כ בשרא שמינ' וגם שנק' לחם יש לחם פנימי וכנ"ל שגורמת המשכת הארת התענוג דאוא"ס דכתר עליון ע"י אותיו' עליוני' דתענוג הנק' טעמי' מלשון טעם ותענוג כנ"ל וגם מקום ההמשכה הוא בבחי' ח"ע שנק' אור כמ"ש ותורה אור דהיינו אור וגילוי (ואעפ"י שנק' ג"כ לבוש היינו לגבי' ית' ועכ"ז הרי נק' עוטה אור שגם הלבוש הוא בבחי' כתנות אור בא' ונק' אספקלריא המאירה כו'). ומשא"כ המצות עם שממשיכי' ממקום עליון ביותר אבל רק בבחי' גרם וסיבה בדרך דילוג לבד וזהו ענין החילוק בין לחם מן השמים ללחם מן הארץ שתורה נק' לחם מן השמים (שהתור' מן השמים ניתנה) שהוא בחי' שפע המזון היורד מן השמים מלמעלה למטה כמן בבחי' הרוחניו' וגילוי שע"כ הי' נבלע באברים ומצות לחם מן הארץ בבחי' בירורי' מלמטה למעלה גורמי' המשכה בדרך דילוג ובחי' לבוש דמצות היינו מצות הצדקה דכתי' וילבש צדקה כשרין לבושו צדקה ובחי' לבוש זה הוא ג"כ בע"א מלבוש דתורה והוא שיש ב' מינים בלבושים לבוש פנימי ולבוש חיצוני בחי' לבוש פנימי היינו מה שלובשי' גם כשהוא בפ"ע בביתו ובהיכלו. לפי שיש להלבוש שייכו' והתאחדו' עמו ולובשו כדי שיתראה בו (כמו שהוא) כי אין רואי' את המלך כשהוא ערום רק כשלבוש דוקא אז מתרא' בו לפני שריו ועבדיו וב"ב (וזהו עיקר גילויו כמו שהוא). ולבוש חיצוני היינו מה שלובשי' כשמצטרך לילך לחוץ או לנסוע לדרך להגין עליו מפני הקור או זרם מטר או כשיוצא למלחמה שלובש שריון קשקשי' להגין עליו מפני החצים וכה"ג וכ"ז אינו נצרך כשהוא בביתו ובהיכלו עם ב"ב וכה"ג וכך יובן למעלה ההפרש בין לבוש דתורה ללבוש דמצות שלבוש דתורה הוא בחי' לבוש פנימי אשר לבש בו המלך ב"ה כדי להתראו' בו בבחי' גילוי למלאכי ונשמות וכל העולמות כנ"ל שלבוש זה מתאחד עמו ית' (כמאמ' אוריי' וקוב"ה כולא חד) רק לפי שאין רואין את המלך כשהוא ערום בלי לבוש פנימי עכ"פ שזה א"א לעולמו' לקבל ולהכיל כדלעיל אבל מ"מ גם הלבוש זה נק' כתנו' אור ואספקלרי' המאירה כנ"ל ועל ידו דוקא מקבלים כל סט' דקדושה פנימי' העולמות גילוי זיו ואור מאוא"ס ב"ה ממש ולבושי המצות הם באים רק להגין מפני יניקת החיצוני' וסט"א. והוא לפי שבאמת לגבי בחי' סוכ"ע קמי' כחשיכ' כאורה הכל שוין ולכן בבוא הארת אוא"ס בעולמו' וכלים יש חשש שגם החיצוני' יקבלו תוס' יניקה (יתר מכפי המדה הקצובה להם) ע"י נקבי האור (דכלים) ששם יוצא בבחי' מותרו' (שנופל בבחי' פסולת ומותרו' מכח פנימי' האור העליון ביותר דוגמת הזיעה באדם כו') ע"ז הוא בחי' הלבוש דצדקה דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת כו' דוגמת השריון מקשקשי' כו' להגין ע"ז ומה שזה ע"י צדקה דוקא היינו לפי שעיקר סיבת חשש תוס' יניקת החיצוני' הוא מצד חטאי בנ"א שפוגמי' למעלה (בבחי' הרמ"ח אברים וכלים לאורו' של מעלה ובבחי' השס"ה גידי' דלעילא ע"י מל"ת. שהפגם הוא מלשון פגימת הסכין שנעשה ח"ו כמו פגמי' ונקבי' בכלים דז"א כו' כנודע במ"ש בק"ש שעל המטה אם פגמתי באות י' כו'). ע"כ ח"ו יוצא האור בתוס' יניקה לחצוני' (כי מצד האוא"ס כחשיכ' כו' כנ"ל) לכן ע"י צדקה נתקן לבוש להגין ע"ז דבצדקה כתי' וחטאך בצדקה פרוק וצדקה תציל ממות כו' (ועיקר הטעם דשרש הלבוש הזה הוא ממקור עליון ביותר מבחי' י"ג מדה"ר שמגיע לפנימי' ועצמי' א"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' הארת אור דסוכ"ע כו' אשר שם לא יגורך רע כתי' וכמ"ש במ"א בענין יבחר לנו את נחלתנו וחותם דנעילה ולכן מתעורר ע"י מצות צדקה דוקא שמעורר תומ"י על מאן דלית לי' מגרמי' כלום (והוא דוגמת לבוש החשמ"ל דאימ' שמלביש לזו"נ להגין כו') ונמצא מובן שההפרש בין לבוש דתורה ללבוש דמצות הוא כעין ההפרש בין מזון דתורה מזון דמצות הנ"ל דלא ראי זה כו' שבין בבחי' המזון ובין בבחי' הלבוש המצות שרשן יותר נעלה. אבל מ"מ בתורה הם באים בבחי' גילוי וקירוב בבחי' פנימי' יותר ויובן ג"כ מה שבדרך כלל התורה נק' מזון ומצות לבושי' כמ"ש במ"א). ונמצא מובן מה שנק' כנס"י רעיתי פרנסתי ישראל מפרנסין בבחי' מזון ולבושי' שעושי' וגורמי' למעלה על ידי תו"מ שב' הבחי' הללו נק' בשם פרנס' כדלעיל:
ועתה יובן שע"ז נאמר הפסוק נפת תטופנה שפתותיך לו כלה כו' וריח שלמותיך כריח לבנון שזהו הב' בחי' דמזון ולבושים שישראל מפרנסין לאבשב"ש (והיינו בחי' מזון דתורה ולבושים דמצות כנ"ל שזהו עיקר בחינותיהם בד"כ וכן פרש"י ע"ש) דנפת היינו בחי' אותיות שיש בהם מתיקות ותענוג גדול כמו נפת צופים והוא בחי' טעמים דתורה הנ"ל שהן המשכות מבחי' אוא"ס שלמעלה מהחכמה והשגה אלא מבחי' תענוג עליון דנתאווה הקב"ה כו' ושעשועי' עצמיי' דעיקר התורה הנק' אותיות דשמו הגדול ש"מ נמשך ע"י שפתותיך דהיינו ע"י עסק התורה בדיבור דוקא כמאמר רז"ל חיים הם למוצאיהם בפה והרהור לאו כד"ד שעי"ז נמשך להיות הקב"ה יושב ושונה כנגדו דהיינו שיומשך בבחי' ח"ע דתורה (וכמ"ש בת"א ג"כ ע"פ תבנה ותכונן עיר סיחון שיח' נאה דתורה שנא' בה כל היום היא שיחתי והוא ענין המשכות בחי' ושער רישי' כעמר נקי שזהו בחי' אותיו' הנמשכי' מגלגלת' ומו"ס כו'). וכח זה לישראל הוא דוקא ע"י הקדמת התפלה לעורר בחי' המס"נ דק"ש שלמעלה משכל וטעם שעי"ז המלאך קושר כתרי אותיו' התורה לקונו כו' כנ"ל וזהו שפתותיך כלה דוקא. שהוא בחי' האה"ר דכלות הנפש דכח הניצוץ דנה"א במס"נ כו' שנק' כלה ויתפרש ג"כ דקאי על שעת מתן תורה שהקדימו נעשה לנשמע שע"ז א' נפת כו' בהקדימך נעשה לנשמע שהקדמת נעשה לנשמע הוא ג"כ בחי' שלמעלה מהשכל ומעין מס"נ ועי"ז זכו להיות להם הכח להמשיך ע"י עסק התורה בחי' נפת הנ"ל בכל עת שעוסקי'. וע"ז נא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (וכן וידבר משה כו' לאמר זה הדבר פי' לאמר לעולם יהיו יכולים להמשיך ע"י התורה כמו שנמשך בשעת מת"ת וירד ה' כו' וידבר כו' המשכת גילוי אוא"ס בח"ע דתורה. וכ"ז זכו ע"י הקדמת נעשה לנשמע שעי"ז נפת תטופנה בכל עת שיעסקו בה (לשמה). וזהו שפתים ישק משיב דברים נכוחי' ר"ל שע"י תשובת דברי' נכוחי' הקדמת נעשה לנשמע עי"ז שפתים ישק שממשיך בחי' נשיקין ישקני מנשיקות פיהו דהיינו בחי' טעמי' דתורה הנ"ל (כמ"ש ע"פ ש"ה). ולשון תטופנה היינו לשון טיפין טיפין שא"א להיות בחי' המשכה ממקום גבוה כ"כ שיהי' הגילוי בח"ע בבחי' פנימי' כ"א רק כמשל טיפ' כו' וכנ"ל בפי' ביו"ד נברא העוה"ב בחי' נקודה ואות בעלמ' וזהו ע"ד מ"ש ונוזלים מן לבנון וכמאמר הכל תלוי במזל אפי' ס"ת כו' והיינו כי אוריי' מח"ע נפקי' מקבלת ג"כ רק מבחי' מזלא וזהו ונוזלי' לשון טיפין טיפין מבחי' לובן העליון וכנ"ל שא"א בע"א. דבש וחלב תחת לשונך דבש וחלב הן בחי' תרין דרועין חו"ג ימינ' ושמאלא ובינייהו כלה והם בחי' תחת לשונך כמ"ש בס"י במספר עשר אצבעו' חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע במלת הלשון כו'. והענין כי חלב ודבש הן חו"ג דגדלות דבש דין דגדלות וחלב ג"כ מוחין דגדלות דחסדי' כמשל חלב האם שמגדל את הולד כך גידול המדות ע"י השפעת השכל בהם להיות שמח ומשתעשע בגדלות ה' כמו ששעשוע הולד הוא מחלב אמו והוא מבחי' מוחין דאימ' כמארז"ל עשה לה דדים במקום בינה ודבש הוא מוחין דגדלות דגבורו' (והיינו בעבודה בחי' רשפי אש התשוקה להתכלל ולאשתאבא בגופ' דמלכא. והוא כמו הדבש שבטבעו להפוך כל דבר זולתו לדבש וכמ"ש במ"א ובחי' חלב מגדל להיפוך בחי' השעשוע בקבלה לתוכו מלמעלה למטה) וזהו שנשתבחה א"י שהיא בחי' זבת חלב ודבש היינו בחי' לגדל גידול כללות נש"י בב' הקוין. וכ"ז הוא תחת לשונך פי' אחר בחי' נפת תטופנה שפתותיך כלה הנ"ל שעי"ז הוא בחי' המשכת הטעמי תורה ממקור בחי' שעשועי' דתענוג וכתר להאיר ולהתלבש בח"ע שבתורה אז עי"ז נמשך אח"כ (תחת לשונך זה) להיות בחי' גידול המדות (למעלה בז"א ולמטה בנפש) שיהי' בהם ג"כ בחי' תוס' גילוי אוא"ס בבחי' גדלות אשר עתה יוכלו לקבל ולהכיל ע"י אמצעי'. בחי' הח"ע דתורה והיינו בחי' הלבוש דתורה שנת' לעיל בבחי' עוטה אור שע"י הח"ע דוקא יוכלו לקבל גם בחי' המדות דחו"ג (למעלה ואהוי"ר למטה) ואז נק' הם בבחי' דבש וחלב שהוא בחי' ההתפשטות וגידול שבמדות ע"י המשכת תוס' גידול המוחין בהם (בבחי' תענוג ושעשוע בב' אופני' בחי' הקבלה בתוכו ובחי' הכליון והתכללו' כנ"ל) וכ"ז תחת לשונך אחר המשכת בחי' הארת תענוג העליון ע"י הדיבור בפיו ולשונו שעי"ז הקב"ה קורא ושונה כנגדו להתלבש ולהתעלם תוך מעטה לבושו דתורה אור שאז עי"ז יש יכולת בבחי' כלי המדות ג"כ להכיל ולקבל תוס' גילוי אור הנמשך דרך לבוש זה דתורה (ומעין זה יש לומר משארז"ל אכלתי יערי עם דבשי זהו ק"ש וייני עם חלבי ברכו' דשמו"ע. דהיינו ע"י המס"נ דק"ש הנק' דבשי בבחי' כלתה נפשי ע"י הקדמת התבוננו' דפסד"ז הנק' יערי שעי"ז ניתן כח להמשיך בחי' מתיקו' האותיו' העליון דטעמי' לתוך ח"ע דתורה ואז אח"כ בחי' תוס' המשכ' אורו' בכלים בברכות דשמו"ע שזה נק' ייני עם חלבי כו') ונמצא מובן שבפסוק זה מדבר בבחי' המזון ולבוש שיש בבחי' התורה כדלעיל דהיינו נפת וכו' הוא בחי' מזון דתורה ודבש וחלב תחת לשון ע"י בחי' הלבוש דתורה כנ"ל ובדרך כלל שניהם מעין בחי' א' היינו המשכת האור דתענוג העליון לח"ע וגם למדות שכ"ז ע"י העסק בתורה בשפתיך ולשונך של בחי' הכלה דמס"נ שבכח הנשמה דכנס"י (אחר שהוציא' האדם מהעלם והסתר הגוף ע"י התפלה כו' כנ"ל) ולכן בדרך כלל נק' התורה רק בחי' מזון בין למעלה. ככל הנ"ל ובין למטה נק' מזון לנפש שגורם המשכת אור אלהי דניצוץ אלהי שבנה"א להאיר ולהתלבש בכלי החכמה ומוחין שלו בתחי' ואח"כ גם בכלי המדות (וכל האברים) דרך לבוש החכמה ומוחין שעל ידם יוכל להתקבל אור האלהי בכולם בבחי' תוס' וריבוי שזה בחי' גדלו'. שנק' חלב ודבש כנ"ל ומ"ש ימינא ושמאלא ובינייהו כלה יתפרש עפ"ז דימינ' ושמאלא דחו"ג דמדות מקבלים תוס' בבחי' גדלות ע"י בחי' כליון דכלה שביניהם וכן עד"ז מ"ש בס"י עשר אצבעו' חמש כנגד חמש כו' חו"ג מקבלי' תוס' והגדלה ע"י מלת הלשון המכוון באמצע (וכידוע דקו אמצעי עולה עד הכתר ועי"ז ממשיך תוס' במוחין ומדות כו' כנ"ל) וריח שלמותיך כריח לבנון היינו בחי' הלבושי' שע"י מצות שנק' ריח כמ"ש ריח בגדיו ריח' דלבושייכו. וכמ"ש במ"א ע"פ וישלח יהושע כו' ואת יריחו כו' (והיינו כנ"ל שבחי' ההמשכה ללבושים דמצות הוא מאד נעלה בשרשן והיינו מבחי' הלובן העליון דעצמו' אוא"ס ב"ה שנק' לבנון. אך רק בדרך דילוג וריחוק והיינו בחי' ריח שאינו בבחי' פנימי' במזון. ויש לומר שבזה נכלל ב' הבחי' שבמצות שבדרך כלל נקראי' לבושי' והיינו לפי שגם המזון דמצות הוא מבחי' הבירורי' דרפ"ח ניצוצין דתהו שג"כ אינם נכנסי' בבחי' גילוי בפנימי' כ"א בבחי' ריח. שלכן גם במזון דקרבנו' כתי' ריח ניחוח בבחי' ריח דוקא וכידוע ג"כ בבחי' הריח די"א סממני הקטורת מבחי' הבירורי' דוקא שכ"ז נק' ריח שאינו בא בגילוי ופנימי' אבל שרשו ממקום נעלה ביותר אשר ע"כ א"א שיבוא בבחי' גילוי וקירוב. ולכן גם הקרבנו' באים לכפרה וכמשנ"ת בלבוש הצדקה לכפר ולהגין מפני יניקת החיצוני'. שע"י פגמי העונו'. וב' הבחי' שבמצות יש לומר דהיינו א' בחי' קבלת השפע העליונה כזו בסט' דקדוש' בבחי' ריח עכ"פ וע"ז נא' במזון דקרבנו' ריח ניחוח לה' כו' והב' מה שע"י בחי' ריח העליון כזה מבריחי' יניקת החיצוני' וז"ש צדקה תציל ממות כו' ועכ"פ הכל בא מבחי' לובן העליון דאוא"ס ב"ה שנק' לבנון אלא שבא בהכרח רק בבחי' ריח בעלמ') וזהו כריח לבנון כי בחי' נפת תטופנה היינו כמ"ש ונוזלי' מן לבנון בבחי' טיפין טיפין לבד הארה מצומצמת מבחי' לובן העליון דלבנון. והיינו כדי שיהי' ביכולתו להתמשך ולהתקבל בבחי' פנימי' דח"ע ממש ולכן נק' מזון בכלל כנ"ל. אבל הריח דלבושי' דמצות שהוא בבחי' מקיף הוא כריח כל לבנון ממש ששרשן הוא מבחי' עצמי' הלבנון ממש אלא שהיא הנותנת שא"א שיבא כ"א בבחי' ריח בלבד והנה כ"ז הוא בחי' ישראל מפרנסין לאביה' שבשמים בבחי' מזון ולבוש נפת תטופנה וריח שלמותיך. יזכו לזה ע"י מת"ת לפמשנ"ת שע"ז נא' פסוק זה כנ"ל אך אח"כ כשחטאו כו' ואז בר"ח אלול עלה משה בהר לקבל לוחו' שניו' ע"ז נא' הפסוק אני לדודי ודודי לי הרוע' בשושני'. פי' שאז לא הי' אפשר לכנס"י להיות בחי' רעיתי פרנסתי לפרנס לאביה' שבשמים כיון שפגמו כו' אלא הוא ית' הוא הרוע' את כנס"י בשושני' י"ג מדה"ר נושא עון כו' כדי שיוכלו לעשות תשוב' עילא' ואז אח"כ יקבלו לוחו' שניו' ביוה"כ להיות בחי' רעיתי פרנסתי (וזהו כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כו' שהן כחו' נה"ב וע"י י"ג מדה"ר סלקא ריחין כו'). וזהו אני לדודי ודודי לי דלפעמי' אני כנס"י מפרנס לדודי בבחי' מזון ולבוש דהיינו כשהיו במעלה עליונה ועתה כשפגמו ועלה מרע"ה בהר בר"ח אלול עד יוה"כ הוא בבחי' דודי לי שהוא רועה ומפרנס לכנס"י בבחי' י"ג מדה"ר שנק' תליסר עלין דסחרין לשושנה (ולכן נרמז בר"ת דאני לדודי ודודי לי ר"ת אלול) ונשאר בחי' זו לעולם דהיינו שבכל ר"ח אלול בכל שנה הוא עת רצון והתגלות י"ג מדה"ר כדי שיוכלו לשוב בתשובה וכמאמר והחזירנו בתשובה שלמה לפניך וענין התשוב' הוא מילוי החסרון והפגם שע"י תורה ומצות לא ראי זה כו' שההמשכה שע"י התורה שהוא בחי' נפת תטופנה הוא רק בבחי' ונוזלים מן לבנון כמו טיפה כו' ונק' שער רישי'. והמצות עם ששרשן מבחי' עצמו' אוא"ס דלבנון אין ההמשכה כ"א בבחי' ריח והארה בעלמ' משם. אבל מילוי הפגמי' דאלול (שהוא הכח על התשוב') צ"ל ע"י המשכת עצמות אור א"ס ב"ה ממש. וכמאמר לבעל החוטם אני מתחנן שהוא עצמית המקור דבחי' הריח שהוא רק הארה בעלמ' משם. וזהו הבקשה והחזירנו בתשוב' שלמה לפניך ממש. והנה אתערות' דלתת' דבחי' תשוב' הוא ג"כ באופן אחר מבחי' אתעדל"ת דבחי' צדיקי' דאעפ"י שנת' לעיל דהכל צ"ל מקודם בחי' מס"נ דכלות הנפש שנק' כלה. מ"מ יוכל להיות זה גם בבחי' אהבה בתענוגי' דצדיקי' שהרי זהו כמו טבע בנה"א מצד שרשן וכמארז"ל למה צדיקי' דומי' בפני השכינה כנר בפני אבוקה והיינו התשוקה והתענוג להתכלל לגמרי במקורו בא"ס ב"ה. ושרשו מגיע לבחי' הארת התענוג העליון דנתאווה הקב"ה כו' אבל יש עוד למעלה מזה בחי' עצמו' אוא"ס ב"ה (שקודם שנתצמצם לבחי' רצון ותענוג) ונק' מקור חיים מקור התענוגי' ועוד למעלה שע"ז נא' כי עמך מקור חיים בבחי' עמך טפל ובטל. שמשם דוקא הוא מקור הסליח' ומחילת עונות כמ"ש כי עמך הסליחה כו' כמ"ש במ"א ולעורר שם אינו ע"י מס"נ דצדיקי' בבחי' כלות הנפש דאהבה בתענוגי' מצד שרש הנה"א עצמה כ"א דוקא ע"י עומק לעומק שיש בלב מצד ההיפוך והמנגד דוקא שעי"ז ויצעקו בצר להם שזהו בעומק יותר מתוך תוך נקודת הלב יותר ממה שיש בנה"א עומק מצ"ע לכלול בשרשה וכנודע במ"ש כן בקדש כו' הלוואי כן בקדש חזיתיך שזהו בחי' בכל מאודך למעלה ממס"נ דובכל נפשך אפי' נוטל כו' שזה יכול להיות מצד טבע נה"א כו' ומשא"כ ע"י ההיפוך שכאשר נוגע לו ביותר אזי יצעק בקול פשוט בצר לו מאד (שזה עמוק יותר מהמס"נ מצד החפץ והתענוג שיוכלל בשרשו ומקורו) וע"ז נא' ממעמקי' קראתיך עומק לעומק כו' שבבחי' זו אין בה מבחי' תענוג וחפץ כלל ולכן עי"ז ממשיך ג"כ מלמעלה מבחי' עמך מקור חיים מקור התענוגי' אשר משם נמשך בחי' הארת התענוג דנפת הנ"ל שנק' טעמי' דכתר להתלבש בח"ע וגם במדו' בבחי' דבש וחלב כנ"ל אבל בחי' עמך מקור חיים הוא למעלה מעלה מכ"ז שלכן מתמלא עי"ז כל הפגמי' כידוע ממשל הנהר שנחרב ויבש שצריך לחפור בעומק מקור המעין כו'. וזהו ענין השופר דר"ה (ומתחילין מר"ח אלול) שידוע כי כלי השופר מובדל משאר כלי זמר שכולם יש בהם תענוג משא"כ קול שופר אין בו תענוג ואדרב' מטיל חרדה כמ"ש אם יתקע כו' ועם לא יחרדו והיינו שמגיע למעלה מבחי' תענוג העליון כ"א לבחי' עמך מקור חיים מקור התענוגי' עמך טפל ובטל כנ"ל וכן מלמטה למעלה הוא בחי' הצעקה בצר להם בקול פשוט מתוך תוך נקודת הלב בבחי' עומק לעומק וע"כ מעורר ומגיע למעלה מעלה כ"כ כנ"ל (ולכן תמונתו קצר בפיו והולך ומתרחב והיינו מן המצר קראתי ענני במרחב כו' בין מלמט' למעלה ובין מלמעלה למטה). והוא כעין משנ"ת במ"א בענין קול שופר דמת"ת ולא בשאר כל"ז לפי שהי' צריך להמשיך מבחי' עמך מקור חיים שיהי' מקור לבחי' התורה וכמ"ש בתרא ולכן ע"י המשכה ממקום עליון כזה מתמלאי' כל הפגמי' וחסרונו' שהיו ע"י ביטול תו"מ כו' וז"ש אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך בלשון כפול ב"פ אנכי. ומשא"כ בצדיקי' ראה אנכי נותן כו' פ"א אנכי (וכן במ"ת אנכי ה' אלהיך). והיינו משארז"ל שבמקום שבע"ת עומדי' צ"ג א"י לעמוד פי' כמארז"ל עתיד הקב"ה. להנחיל לכל צדיק ש"י עולמו' והטעם למספר ש"י מבואר במ"א (בד"ה ראה אנכי) שהוא מפני שתרי"ג מצות דאוריי' וז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור שהוא בחי' רצון (ותענוג) העליון הנק' כ"ע. ומעלת הצדיקי' ע"י קיום תו"מ ממשיכי' בחי' נפת שהוא בחי' הארת הרצון ותענוג עליון להתלבש בח"ע דתורה כדלעיל. וכבר נתבאר שלפי שהרצון ותענוג הוא למעלה מעלה מבחי' ח"ע אינו יכול להיות נמשך ומתלבש בח"ע כ"א דרך טיפין. וזה נק' בחי' ש"י שהוא החצי מן תר"ך ולא כולו וזהו קנה חכמה קנה בינה ב"פ קנה גימ' ש"י אבל בע"ת ע"י רעו"ד והצעקה מן ההיפוך בעומק לעומק כנ"ל שהרי זה למעלה מבחי' תענוג ומגיע ומעורר בבחי' עמך מקור חיים מקור התענוגי' הרי זה כאלו מעורר וממשיך כל בחי' התר"ך עמודי אור ולכן הוא בכפל מבחי' צ"ג וז"ש אנכי אנכי כו' (וכמו ממטה למעלה ממעמקים ב' עומקים כו' כנ"ל) ולכן מתמלאי' כל החסרונו' שע"י ביטול תו"מ ולכן במקום שבע"ת כו'. אך כדי שיהי' באפשר להגיע לבחי' ממעמקי' עומק לעומק הנ"ל לזה נמשך י"ג מדה"ר בחדש אלול. וזהו הרועה בשושני' שבאלול (הנרמז בר"ת אני לדודי ודודי לי) שאז נפתחי' שערי רחמי' רבים די"ג מדה"ר לעורר הלבבות לתשובה מעומק' דליבא הנ"ל וע"ז הוא הבקשה והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. שזוהי נק' תשוב' שלמה שמעוררת למעלה ג"כ בחי' אנת הוא שלימת' דכולא כמ"ש במ"א. וזהו לפניך שתהי' בבחי' לפניך ממש לבא בבחי' הפנימי' ועצמי' דא"ס ב"ה ששם נבחר ישראל דוקא בבחי' פנימי' ולמעלה מבחי' הארה דסוכ"ע בחי' כחשיכ' כו'). ומה שארז"ל אל תקרא שושני' אלא ששוני'. היינו לפי שעי"ז נתמלאו הפגמי' שע"י תורה ומצות ובכלל מאתים כו' ועוי"ל א"ת שושני' אלא ששוני' ר"ל שאחר התעוררו' התשוב' דבחי' י"ג מדה"ר שעי"ז מתמלאים כל הפגמי'. מ"מ זהו רק לפי שעה ואח"כ צריכי' להמשיך ע"י תו"מ דבחי' צ"ג וכאשר אז כשעלה משה רבע"ה בה"ס שע"ז נא' הרועה בשושני' שאז נמשכו בחי' ר"ר די"ג מדה"ר לכפר עליהם הי' זה רק הכנה לבחי' לוחו' שניו' שהוריד לישראל ביוכ"פ וכן לדורו' אחר שנתמלאו הפגמי' ע"י ר"ר ותשו' דאלול ושופר דר"ה נצרך התו"מ כו' וזהו א"ת שושני' אלא ששוני' כו':
כלל ההפרש בין צדיקי' לבע"ת בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה הוא כי בחי' עומק בכ"מ הוא שרש ומקור בחי' היולי של אותו דבר עכ"פ וזהו בחי' אנכי בחי' הארת עצמו' א"ס ב"ה הנק' סוכ"ע עכ"פ אבל בחי' אנכי סתם עם שהוא ג"כ בחי' העצמו' דאנכי אבל לא מצידו ית' כ"א אחר שנמשך ממנו ית' מקור לעולמות אז בחי' המקור נק' אנכי לגבי העולמות לכן לעורר המקור די בבחי' התעוררות המס"נ שמצד כח הנשמ' בהגלות נקודת' העצמית שנק' מקור הנשמ' לגבי כחותי'. ועולה לשרשה ומקורה בעצמו' אוא"ס הנק' אנכי סתם כו' אבל בחי' בע"ת ע"י ההיפוך והמנגד בצר לה יש כח להעלות הנשמה בבחי' זריק' למעלה משרשה ומקורה כ"א בבחי' אנכי אנכי הנ"ל (ובזה יובן ענין הרויח דיריד' צורך עלי' למעלה משרש הנשמ' כו' וזהו בחי' לצרור בצרור החיי' את ה' ממש. כידוע המשל מזורק אבן הצרור במרגמה. וכמ"ש במ"א בפי' ואני כברוש רענן כו'). וכשנתעורר ונמשך מבחי' הנ"ל מתמלאים כל הפגמי' כו' כנ"ל (ואולי לפי שכח התעוררו' הבע"ת אינו מכח עצמה של הנשמ' לכן נצרך להיות ע"י התעוררו' ר"ר מלמעלה דוקא וזהו שבאלול דוקא הוא ית' רועה ומפרנס לכנס"י בבחי' י"ג מדה"ר דשושני'):
ויהי בימי אחשורש הוא אחשורש המולך מהודו ועד כוש. להבין הכפל דאחשורש. ולמה תלה בימי אחשורש ולא בימי מרדכי ואסתר ומהו מהודו ועד כוש דווקא. ובגמרא דמגילה (י"א) פליגי רב ושמואל ח"א הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם וח"א הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי כשם שמלך על הודו וכוש כך מלך מסוה"ע ועד סופו להבין זה (ולמה הוזכר הני תרי דוקא) הנה כבר נודע שהמלך סתם שנז' במגילה קאי על ממ"ה הקב"ה וכדרשת רז"ל ע"פ נדדה שנת המלך מלכו ש"ע כו' (וגם נודע שאסתר הוא בחי' מל' דאצי' שיש לה כמה שמות אלא שמשתנית בשמה לפי הענין והזמן כו' ולפי שמגילה זו קאי על זמן הגלות (כדאי' בפע"ח) לכן נק' אסתר כמארז"ל אסתר מ"ה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר כו'). ולפ"ז ממילא מה שנק' הקב"ה (שהוא בחי' ז"א) בשם אחשורש הוא ג"כ לפי העת וזמן הגלות ומעין דרשת רז"ל במגילה שם אחשורש מלשון שחרות שהושחרו פניהם ישראל בימיו וזהו ויהי בימי אחשורש בזמן שנק' כן וידוע שזמן הגלות נק' חושך ולילה ולפ"ז א"צ לומר דקאי עליו ות' אלא שחרות העוה"ז וע' בסוף הקונטר' והכל א' כו') ועפ"ז יובן ענין הודו וכוש שפי' הודו הוא מלשון הודו על או"ש כסה שמים הודו שהוא מלשון הוד והדר וכוש מלשון שחרות והיינו כענין כחשיכה כאורה וזהו ענין הסיפור ויהי בימי אחשורש דהיינו באותו זמן הגלות שנק' אז אחשורש כו' וכמ"ש אלביש שמים קדרות כו' ועכ"ז הוא אחשורש המולך כו' ששורש חושך ושחרות זה הוא מאד נעלה למעלה מן ההשתלשלו'. ששם כחשיכה כאורה כו' ומעין זה גם בנש"י כתיב הלא כבני כושיי' אתם לי בנ"י. וארז"ל (במד"ר) כבני כושיי' אתם בעיניכם ומ"מ לי בנ"י כו' והיינו כמ"ש שחורה אני ונאוה כו' ויש להקדים ביאור פסוק זה שחורה אני (מרבינו ז"ל) הנה ארז"ל שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה וכללות הענין שלפי שהתורה היא בחי' הממוצע בינו ית' לעולמות כמ"ש תלת קשרין כו' וכן בחיצוני' העולמות היא כלי אומנתו של הקב"ה כמ"ש ואהיה אצלו אמון אומנא כו' בראשית ברא בשביל התו' באורייתא ברא כו' וכל ממוצע צ"ל כלול מב' הבחי' ע"כ יש בהתו' בחי' אש שחורה ולבנה שמצד קישורם בהקב"ה היינו בחי' אש לבנה שבה ומצד שישראל מתקשרין בה (וכמו"כ מצד באורייתא ברא כו') זהו בחי' אש שחורה שבה. וכמו שהוא בכללו' התו' בדרך כלל כן הוא ענין בפרט שזהו מארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב כו' היינו גם מבחי' היו"ד (דשם הויה) שבתורה בבחי' אש שחורה ע"ג אש לבנה עי"ז נברא העוה"ב ולכאו' פלא הלא ענין העוה"ב הוא תענוג אלהי שנהנין מזיו השכינה בבחי' תענוג נפלא לאין קץ. שהרי אמרו מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם כו' ולכאורה פלא אם התענוג גדול מאד מ"מ היה ראוי להיות משקל בזה כמה יסורי' כדאי לסבול לפ"ע התענוג אלא שלפי שהוא תענוג אין קץ ממש (מהשגת זיו השכינה שהוא גילוי אור בבחי' א"ס) ע"כ לא שייך בזה משקל וערך כלל ולכן הוחלט שכדאי כל יסורי גיהנם כו' וא"כ איך נברא רק בבחי' אות קטנה דיו"ד כו' אך הנה מבשרי אחזה עד"מ בחי' אותיות מחשבה ודיבור שהן בחי' גילוי השכל כנודע שלכן נק' אותיות מלשון אתא בוקר כו' שמביאי' לידי גילוי ובאמת אנו רואים להיפך ג"כ שהרי הן בחי' לבושי' להסתיר על אור השכל שהשכל בעצמו ומהותו משולל מבחי' אותיות אלא שא"א להיות גילוי ממנו בבחי' תפיס' והשגה ממש אפי' לעצמו וכ"ש להביאו לגילוי לזולתו כ"א ע"י אותיות שהמה בחי' כלים ולבושים המסתירי' על עצם מהות השכל ועי"ז דווקא יש תפיסה והשגה בהשכל מה שא"א כלל בלתי האותיות ויש ב' בחי' אותיות היינו אותיות המחשבה שהן כלים ולבושים לאור מהות השכל ושיהיה עי"ז גילוי והשגה לעצמו בלבד ועדיין א"א להתגלות לזולתו כ"א שיתלבש עוד בבחי' העלם והסתר אותיות הדיבור שהמה לבוש נפרד יותר ועי"ז מתגלה (אותו השכל עצמו) גם לזולתו ונמצא שיש באותיות כב' הפכים שהרי עצם האותיות הן בחי' דוממי' ואינם מערך וסוג שכל רוחני אשר ע"כ הן בחי' לבושי' להעלים ולהסתיר על אור מהות שכל רוחני. ועכ"ז היא הנותנת להיות עי"ז גילוי אותו השכל (בשינוי המהות אור של תולדה ומ"מ הוא דמות אותו מהות רוחני שלהשכל) שלפי רוחני' מהותו כמו שהוא א"א לו להתגלות ולהתפס בבחי' השגה וגילוי (אפי' לעצמו) כ"א ע"י התלבשותם בבחי' האותיות אבל הגילוי דווקא ע"י ההעלם עצם המהות כו' (וזהו כמ"ש במ"א שבחי' ים ויבשה ישנם בכל בחי' אותיות בין במחשבה בין בדיבור אלא שמ"מ דר"כ המחשבה נק' ים ודיבור יבשה. ע' שער האמונה פ' י"ג):
והנה בחי' אותיות המחשבה הן בחי' בריאה חדשה יש מאין (כנודע שמדו"מ הן הן בחי' בי"ע למעלה) והיינו מלבד שגוף האותיות הן יש מאין כיון שעצם השכל משולל מבחי' אותיות (רק שמ"מ יש להן שרש ומקור כמשי"ת) אלא שגם השכל הנגלה ע"י התלבשות באותיות אלו נק' בריאה חדשה נגד עצם השכל הרוחני כיון שהוא בשינוי המהות באין ערוך כלל ומשא"כ השכל הבא בגילוי זולתו ע"י אותיות הדיבור אינו בבחי' התחדשו' גמור שהרי כבר היה אותו השכל ממש בלבוש אותיות המח' לעצמו שא"א לדבר אם לא שמחשב מקודם באותיות מחשבתו ואין כאן שינוי כ"א מהעלם לגילוי שתחילה במח' לא נגלה לזולתו ואח"כ נגלה להשומע אבל בגוף השכל אין שינוי המהות. ולכן הדיבור נגד המח' נק' בחי' יצירה שהוא רק בצורה וגילוי להעלם חומר המח' ולפ"ז משנ"ת שיש בבחי' האותיות כב' הפכים היינו להעלים ולהסתיר ושעי"ז דווקא יהיה הגילוי כו' (שזהו ים ויבשה הנ"ל) אין אותיות הדיבור ואותיות המח' שוין בזה לגמרי שהרי אותיות המח' מסתירים לגמרי ע"י רוחני' השכל עד שהשכל הנגלה בהלבשה באותיות המח' הוא כבריאה חדשה בשינוי המהות שההשכלה בלי אותיות הוא מהות אחר לגמרי אבל אותיות הדיבור אעפ"י (שנא') שהן ג"כ מכסים ומסתירים שהרי גוף האותיות דה' מוצאו' הפה הן דוממי' לגמרי ואינם מסוג שכל כלל (הרבה יותר) מאותיות המחשבה (אלא דמ"מ י"ל דבחי' צורה רוחני' דאותיות הכל א') מ"מ אינו כ"א כמו לבוש דלבוש הסתר אחר הסתר וכמו"כ בחי' הגילוי הנעשה ע"י הסתר זה ה"ז כגילוי אחר גילוי אבל אין בזה שינוי גמור ובריאה חדשה כו' והנה עד"ז יובן למעלה מארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב דענין עוה"ב היינו תענוג הנשמות שנהנין מהשגתן מזיו השכינה שהוא הארה וזיו מאור אסב"ה מקור החיים מקור התענוגים:
ואיך אפשר זה הלא הוא ית' למעלה מגדר וסוג חכ' והשגה כידוע דלמחתב"כ. עז"א ביו"ד נברא ע"י אות היו"ד מאותיות מחשבתו ית' הגם דכתיב כי לא מחשבותי כו' מ"מ בדוגמא דדוגמא יובן קצת ע"ד שאותיות המח' שבאדם מלבישים ומסתירים על רוחני' השכל שאינו בגדר תפיס' והשגה ממש כמו שהוא שאין אופן להשיגו בלי בחי' אותיות. וע"י לבוש והעלם האותיות דוקא בא לכלל תפיסה והשגה והוא באמת בשינוי המהות כך למעלה ע"י הלבשת אות היו"ד שבמחשבתו כבי' המעלים ומסתיר על בחי' אורו ית' הבלתי מושג בשום שכל בא לכלל איזה השגה וגילוי באור וזיו המאיר אחר הלבשה זו עד ששייך להיות הנשמות נהנין ומתענגי' מזיו זה והוא באמת בחי' בריאה חדשה בשינוי המהות אלא שמ"מ כיון שעכ"פ אור וזיו זה הוא מהארת אואסב"ה אעפ"י שבא בהתלבשות ושינוי המהות מ"מ מתענגים בו בבחי' תענוג לאין קץ עד שמוטב דלידייני' בלי משקל כלל כו' כנ"ל (כמו במשל המח' שעכ"פ הוא מעין ענין שכל עם שהוא בשינוי המהות הרוחני כו') והנה ידוע דבחי' עוה"ב וג"ע יש בכל עולם ועולם לפי ערכו כמ"ש ילכו מחיל אל חיל ובד"כ ג"ע העליון הוא בעולם הבריאה וג"ע התחתון הוא בעולם היצי' (ועשי') והיינו כדוגמת אותיות המח' ודיבור הנ"ל דג"ע העליון הוא בחי' עלמין סתימין כידוע דמח' הוא בחי' אתכסיי' וזהו עולם הבריאה כנ"ל דבחי' השכל הנגלה ע"י לבוש והעלם האותיות המח' הוא בחי' בריאה חדשה בשינוי המהות מכמו שהיה רוחני' השכל. וכ"ה בענין ההשגה ותענוג הנשמות בגעה"ע וזיו השכינה המאיר דרך הלבוש דאותיות מחשבתו ית' בשינוי המהות מעצמו' אורו ית' דלמחתב"כ ובחי' געה"ת הוא מבחי' עלמין דאתגלי' ע"י בחי' אותיות דיבורו ית' בחי' עלמא דאתגלי' שבא בבחי' גילוי ההעלם דגעה"ע בלי שינוי המהות ג"כ כ"א שהאותיות הם בבחי' העלם אחר העלם והגילוי עי"ז הוא בחי' גילוי אחר גילוי (מעולם ועד עולם וכנ"ל:
והנה ידוע המאמר יוצר אור ובורא חושך והקושיא מובן שהלא בחי' בריאה למעל' מיצירה ולמה מכנה הבריאה לחושך והיצי' לאור הרי האור מעולה מן החשך כמ"ש וירא את האור כי טוב. ובד"כ ידוע התירוץ שיש בחי' חושך למעלה מבחי' אור וכמאמר ברישא חשוכא כו' והיינו שחושך לשון מניעת האור שהוא עצם הדבר כמו שהוא ואור הוא גילויו והתפשטותו והיינו ענין חומר וצורה (שבכ"ד) חומר הוא חומר היולי הפשוט שזהו החושך שקדם לאור ואור הוא הציור וההתגלו' שמתראה בו ולכן מחשבה ודיבור נק' ג"כ חושך ואור חומר וצורה שהמח' היא בהעלם עצם השכל המושג לעצמו וקדם לבחי' אור וגילוי השכל לזולתו ע"י הדיבור ועד"ז גם למעלה בחי' השגת הנשמות דגעה"ע דבריאה הוא בחי' ההעלם והעצם לנגד הזיו המאיר לנשמות שבגעה"ת. ולכן נק' הבריאה חושך שקדם לאור דיצי'. אמנם לפמשנ"ת הנה גם במח' דבריאה עצמה יש בחי' חושך ואור דהיינו מה שהאותיות הן כיסוי והסתר לרוחני' השכל נק' חושך. ומה שעי"ז נגלה ונתפס מהות שכל בשינוי בלבוש המח' נק' אור וכמו"כ למעל' מה שביו"ד נברא כו' שהוא הסתר עצם אורו ית' בבחי' למת"ב זהו בחי' חושך. ומה שעי"ז נגלה אור וזיו השכל להיות נהנין כו' נק' אור וכן עד"ז גם באותיה"ד (וכמו"כ בבחי' געה"ת דיצי') יש בחי' חושך ואור לפי הנ"ל דאותיות הדבור ג"כ הן בחי' לבוש והסתר לעצם השכל המושג במח' שזהו בחי' חושך ומה שעי"ז בא בגילוי לזולתו נק' אור ולכאו' א"כ הדק"ל למה יחס בריאה לחושך ויצי' לאור כיון ששני הבחי' נמצאים בשניהם אלא (שי"ל) שידוע שכל העולמות כלולים זע"ז ומה שאותיות המח' מעלימים זהו בחי' מח' דמח' ומה שנגלה עי"ז זהו דיבור שבמח'. ולמעלה זהו בריאה ויצי' שבבריאה. וכמו"כ עד"ז ב' הבחי' שבדיבור זה שמצד לבושי האותיות דמח' ודיבור ה"ז חסרון ולמה יקרא בבריאה נגד האור וגילוי שעל ידם מ"מ הרי עכ"פ ודאי חושך והעלם זה קדם לבחי' האור וגילוי שע"י גם כיון שעל ידם נעשה הגילוי הרי הם קדם במעלה ג"כ והיינו שבחי' הכיסוי וההעלם הוא ע"י פנימי האותיות וכח הגילוי הוא בחי' חיצוני' האותיות (כעין מ"ש במ"א בענין פנימית וחיצונית הכלים כו') ועד"ז נוכל לומר ג"כ שגם מה שד"כ מח' ודיבור נק' חושך ואור העלם וגילוי היינו ג"כ שבד"כ אותיות המח' והדיבור הכל א'. אלא שהמח' הוא כח הלבוש המכסה. והדיבור הוא מה שעי"ז נגלה. וזהו בחי' בריאה ויצי' שיש בכ"ד. והיינו חומר וצורה שבכ"ד. והיינו שהחומר הוא כח בריאה להעלים הרוחני (המחיה והמהוה) שעי"ז נראה ונגלה ישותו כו' כידוע שאין חומר בלא צורה וכן להיפוך ולפ"ז מה שאותיות מח' נק' בריאה היינו רק מצד עצם האותיות שהן הכח המעלים אבל מה שהכל נגלה ע"י לבוש זה לא נק' בריאה חדשה אלא צורה ויצי' דלא כדלעיל כו' אך כבר נתבאר שזהו בריאה ויצי' שבבריאה כו' ועוי"ל (והכל א') דמש"ה מח' דבריאה נק' חושך דווקא משום שגם האור המתגלה ע"י לבוש זה הוא בחי' בריאה חדשה בשינוי המהות וכדלעיל והרי עדיין הוא עצם ההשגה (שבמשפיע) והוא בהעלם מהמקבלים. ומ"מ י"ל דהיינו יצי' שבבריאה כנ"ל ומשא"כ הדיבור הרי הנגלה ממנו הוא גילוי ממש לזולתו ואינו דבר חדש כלל כי גם כח המעלים שבו אינו מעלים כ"א למה שכבר מושג במחשבה עכ"פ והם בערך א' כנ"ל. ואין כאן כ"א העלם וגילוי או גילוי אחר גילוי כנ"ל אלא שמ"מ בערך הגילוי שבו לזולתו נק' כח המעלים שבו העלם וחושך (והיינו בריאה שביצי' כו' כנ"ל) ונמצא מובן מהנ"ל שיש בבחי' החושך דמח' דבריאה ב' ענינים. הא' בחי' הצמצום והכיסוי שמעלים ומסתיר על בחי' רוחני' השכל (והיינו בחי' ביו"ד נברא דלעיל) והב' בחי' השכל המושג בהתלבשות מח' זו שנק' ג"כ חושך מצד שהוא עצם וההעלם כו'. והנה בכ"ז החושך קדם לאור (בזמן עכ"פ וגם במעלה לפי הנ"ל שגם בחי' הא' זהו בפנימית הכלי' וצ"ע ויח' אי"ה). והיינו כמארז"ל כברייתו ש"ע בריש' חשוכא כו' וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר וגם כתיב וחושך ע"פ תהו ואח"כ יהי אור כו' וגם מיושב מה שיחס הבריא' לחושך ויצי' לאור כו' אך עדיין אינו מיושב לפ"ז מה שהקדים יוצר אור לבורא חושך כו' וגם המאמר דאש שחורה ע"ג אש לבנה דמ' דאש לבנה שהוא בחי' אור קודם לאש שחורה שע"ג (או דשניהם כא'). וכמובן מאותיות הכתובים על קלף שלובן הקלף קדם לשחרות האותיות אמנם הנה מובן דכל הנ"ל הוא כשאנו מדברים בענין השכל המושג באותיות אם לעצמו ע"י אותיהמ"ח או לזולתו ע"י אותיה"ד שבכ"ז ההתחלה הוא בחי' החושך המחשיך ומעלים כו' וגם השכל המושג ומלובש במח' הוא העצם וההעלם נגד גילוי לזולתו וזה נק' מלמטה למעלה (היינו כלפי מטה) אבל מלמעלה למטה הרי וודאי רוחני' השכל כמו שהוא בלי אותיות הוא העיקר והעצם וקדם בזמן ובמעלה נגד בחי' אותיות דמח' וה"ז האור שקדם לחושך דעצם השכל הרוחני' נק' אור וגילוי כמו שהוא ואותיות דמח' נק' חושך כפשוטו לגריעותא דהיינו צמצום והסתר וכלא חשיבין כו' וגם הוא הדין (וכ"ש) השכל המושג בלבוש דמח' עם שנק' אור וגילוי (ולא עוד אלא שנק' (אור מקיף) חושך למעליותא נגד המקבלים) אינו אלא צמצום וחושך לגריעותא נגד עצם השכל הרוחני' כמו שהוא והוא ע"ד שרגא בטיהרא כו' דכל"ח כו' וככה יובן למעלה דמה שביו"ד נברא העוה"ב. יו"ד זה הוא באש שחורה ע"ג אש לבנה. ר"ל דשחרות שהוא המעלים ומסתיר הוא בחי' חושך פשוט לגריעותא נגד עצמות אורו ית' העצמי שהוא בחי' אוא"ס ממש דלמחתב"כ. וגם האור וזיו המאיר בגעה"ע עם שהוא תענוג אין קץ כנ"ל כל"ח ממש נגדו וכשרגא בטיהרא כו' וזהו ענין מארז"ל צמצם שכינתו בין בדי ארון דלכאורה הרי אדרבה זהו עיקר השראת וגילוי שכינה בהיכל ק"ק. ולמה א' צמצם כו' אלא דלנגד עצמות אואסב"ה נק' זה צמצום וחושך דכל"ח. וה"ז כאותיות הכתובים בדיו שחור על קלף לבן דלובן הקלף הוא עיקר והעצם ושחרות הדיו בא אח"כ להעלים ולהסתיר וכל"ח (ויכולים למחוק ולכתוב אחרים שזהו כלבוש זר שפושט ולובש כו') וזהו אש שחורה בחי' צמצום וחושך פשוט דיו"ד שבמחשבתו ית' ע"ג אש לבנה עצמו' האואסב"ה להעלים ולהסתיר כו' שעי"ז נברא העוה"ב כו' ונמצא מובן דשחרות דאש שחורה בחי' חושך יש בזה ב' פנים א' מלמעלה למטה היינו נגד עצמו' האור העליון שמצד זה נק' חושך לגריעותא כפשוטו והב' מלמטה למעלה נק' חושך והעלם למעליותא ומובן מהנ"ל שיש הרבה בחי' חושך ואור וזה קדם לזה וזל"ז. וכל חושך נק' הן לגריעותא כלפי האור שלמעלה ולמעליותא כלפי האור שלמטה הימנו (ובאמת נחלק בחי' החושך הזה לב' בחי' כמו עד"מ באותיות המח' הנ"ל מה שבכחם להעלים ולהסתיר על רוחני' השכל זהו בחי' חושך לגריעותא כלפי מעלה ובחי' השכל המושג בלבוש אותיות אלו מה שמ"מ הוא בחי' העצם וההעלם נגד המקבלים שזה בחי' חושך למעליותא כלפי מטה וכמו"כ יובן עד"ז מה שביו"ד נברא העוה"ב מה שאש שחורה דיו"ד זה מעלים ומצמצם האור העליון זהו חושך לגריעותא נגד האש לבנה שקדם. ומה שמושג עי"ז בגעה"ע דבריאה (עם שזהו אור וגילוי גדול) נק' חושך למעליותא נגד ג"ע התחתון וכן יובן מה שיתבאר אי"ה בענין שרפים ואופנים וכמו"כ בענין צמצם שכינתו בין בדי הארון י"ל שיש בזה ב' הבחי' וא הנ"ל) ונמצא שיש ב' בחי' (מלמעלה למטה) אור וחושך פי' אור העצמי שקדם לחושך שאח"כ ואח"כ חושך ואור ולפ"ז ההתחלה הוא מבחי' אור ולכן לפעמים משמע שהאור קדם להחושך כנ"ל והיינו באור וחושך הראשונים מלמעלה למטה הנ"ל ולפעמים משמע שהחושך קדם לאור זהו בחי' חושך ואור אחרונים הנ"ל מלמטה למעלה וזהו כברייתו ש"ע ברישא חשוכא כו' דלענין ברייתו ש"ע דמיירי כלפי מטה בזה החושך קדם לאור (אלא שמ"ש יוצר אור ואח"כ ובורא חושך עדיין לא א"ש לפ"ז דה"ז כתרתי דסתרי דאי קאי על מלמטה למעלה למה הקדים האור ואי קאי על מלמעלה למטה הרי בזה בחי' החושך הוא לגריעותא כנ"ל ולמה יחס לו הבריאה שלמעלה מיצי' כנ"ל וית' אי"ה והנה הוא בחי' דאצי') דמה שלפי הנ"ל האור שקדם לחושך הוא ההתחלה היינו נגד בחי' עולם הבריאה והיינו שהאור שקודם הוא בחי' אצי' שהוא בחי' אלהות ממש איהו וחיוהי וגרמוהי חד (והחושך שאחריו היינו בחי' הכתר דבריאה או בחי' הפרט הנעשה. מלבוש החשמל בחי' אותיות המח' דמל' דתבונה שמזה נעשה מנעל תחת רגלי זו"נ כו' אבל יש ג"כ בחי' חושך שקדם לאור האלהי דאצי'. ומבשרי אחזה דמה שנתבאר דאותיות המח' הן יש מאין דבאור הרוחני דשכל עצמו אין בחי' אותיות הנה מ"מ הן ענין שכך נתהוו (מקדמות השכל כו' ועוד למעלה) והיינו שיש אותיות רוחני' הקבועי' בנפש עצמה כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא וכידוע ומבואר במ"א דאף גם אותיות הדיבור לא שנתהוו עיקר מציאותם מה' מוצאות הפה כדרך הכנור כו' דא"כ למה האלם אינו יכול לדבר הרי יש לו כלי הפה בשלימות ועוד ראי' ממה שא"צ לכוין כו' כמ"ש במ"א אלא שעיקר מציאות האותיות ושרשן הן המה אותיות רוחני' הקבועים בעצם הנפש (שהנפש מלאה אותיות וזה אפשר למעל' משורש גוף העשר כחות הנטועים בנפש כו' וצ"ע) ופעולתן לחבר חיות רוחני דנפש שהוא למעלה מעיקר מציאות מהות השכל והתחכמות שבגוף גשמי. וה"ז ע"ד פעולת אותיות הגלוי' דמח' להלביש רוחני' השכל (שכבר שורה ונמצא בכלי המוח. ועכ"ז ידוע שא"א שיהיה מושג ממש כמו שהוא כ"א ע"י הלבשה והגשמה דאותיות מח' כך א"א שיאיר ויתחבר אור רוחני' הנפש עצמה בתוך כלי המוחין שבגוף להיות אפי' מציאות חכ' ושכל רוחני כ"א ע"י פעולת אותיות הרוחני' הנ"ל (ומעין זה ענין אותיות ושמו' הממוצעים בין אורות לכלים) וזה נק' ג"כ בחי' חושך בב' אופנים הנ"ל שהוא צמצום להלביש ולהעלים אור רוחני' הנפש שאיננה בערך כח חכ' וכה"ג (ולפ"ז הוא ג"כ נק' חושך לגריעותא והאור שקדם לזה הוא אור וחיות (התפשטות) דעצמות הנפש ממש) והב' שמכאן שרש ומקור לשכל הגלוי הרוחני שבמוח שנק' חושך למעליותא כו' (ואפשר ג"כ לחלקם לב' בחי' שהחושך הב' היינו בחי' הכתר דחכ' כו') ועוד זאת פעולת האותיות רוחני' הנ"ל שמהם יש שרש ומקור (רחוק בדרך דילוג) לכ"ב אותיות המח' הנ"ל (ועכ"ז נק' בריאה מאין ליש לפי שאינם נמשכים מאותיות הנ"ל בדרך עו"ע כ"א בדרך דילוג ג' משם ניתן כח ועוז כו') וכך יובן עד"מ למעלה שלמעלה מאצי' לשיהיה מציאות אורות וכלים אפי' בבחי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד מאחדות הפשוט לגמרי ההכרח להיות ע"י אמצעות בחי' חושך והעלם והיינו מ"ש ישת חשך סתרו. ובד"כ היינו בחי' הכתר עליון שנק' חושך מצד ב' אופנים הנ"ל דמלמעלה למטה נק' חושך ממש כמ"ש בזוהר אפי' אור צח ומצוחצח אוכם הוא קדם עה"ע דהיינו דכלפי מעלה הרי אואסב"ה (שהיה ממלא כל החלל) נק' בשם אור והכתר אעפ"י שהוא בחי' אור צח ומצוחצח (כלפי מטה) ונק' ג"כ או"מ בחי' אור עכ"פ מ"מ קדם עה"ע כלפי מעלה אוכם הוא חושך וצמצום הוא באין ערוך כלל וכלפי מטה הוא בחי' חושך למעליותא בחי' העלם ולמעלה מגדר או"כ דאצי'. ולכן נק' או"מ למעלה מאו"פ כו' ופעולת חושך סתרו זה כדי שיהיה באפשרי להמצא מציאות או"כ דאצי' מאוא"ס ב"ה אחדות הפשוט (ובדרך פרט י"ל בזה ג"כ ב' בחי' וז"ש ויהי הענן והחושך שהענן הוא המכסה ומסתיר כו' והחושך הוא ההעלם העצמי דכתר. ולמעלה יותר צמצום המק"פ (או צמצום א"ק) החושך הראשון ואח"כ מזה נמשך (ע"י קו וחוט) בחי' הכתר שהוא חושך סתרו למעליותא כלפי מטה ועכ"ז כלפי מעלה אוכם הוא ע"ד שרגא בטיהרא כנ"ל וז"ש מגלה עמוקות מני חושך עמוקות היינו עומק דכתר נמשך ומתגלה ע"י החושך שקדם בחי' המקיפים וז"ש יושב בסתר עליון היינו הצמצום כו' אח"כ עי"ז בצל שדי יתלונן כו' היינו בחי' צל ומקיף דכתר. ושרשו הראשון י"ל בחי' אותיות (דרל"א שערים דגליף גליפו בטהירו כו' אותיות החקיקה כו' מיני' ובי' וכן למטה אותיות הקבועים בנפש כמו חקיקה ומשא"כ אותיות מח' כמו כתיב' כו') שיעור בעצמו בכח כו' ובזה יובן מארז"ל אור הראשון כו' ראה שאין העולם מתקיי' עמד וגנזו והיינו שמצד בחי' האור הראשון שקדם לחושך שהוא גילוי העצמי' כמו שהוא א"א כלל שיתקבל ויתגלה בעולמות (כלום אפי' באצי') וגנזו בחושך וצמצום להעלים כו' כדי שעי"ז יהיה באפשרי לבוא לידי גילוי אח"כ ע"ד ביו"ד נברא העוה"ב כנ"ל וזהו וירא את האור כי טוב וארז"ל טוב לגנוז והיינו בחושך (שכן גניזת דבר יקר היינו בחושך כו') ועד"ז מתפרש מ"ש ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. פי' בטובו בחי' טוב לגנוז הנ"ל שעי"ז מחדש מאין ליש (וכדלעיל דמח' נק' בריאה חדשה מצד זה) וזהו ג"כ שהתורה שהיא בד"כ בחי' ממוצע בין ישראל להקב"ה תלת קשרין כו' וכמו"כ בחי' אומנא כו' כנ"ל היא כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה דאש לבנה היינו מצד בחי' הארת אוא"ס שבאורייתא בקוב"ה והיינו בחי' הקלף הלבן דס"ת. והאש שחורה הוא בחי' האותיות להעלים כו' כדי שעי"ז ישראל מתקשרין באורייתא כו' (והיינו שבכל ממוצע צ"ל כלול מב' הבחי' וזהו הלבן והשחור שמשניהם יחד הוא האות וצ"ל מוקף גויל כו' וגם תחת השחור הוא הלבן העיקר הנושא וסובל כו' וזהו אורייתא וקוב"ה כ"ח כו') והנה ע"פ הנ"ל יובן ג"כ עד"ז בנבראי' שיש בחי' שרפים ואופנים שהשרפים או' קדוש והאופנים ברוך שרפים בעולם הבריאה ואופנים ביצי' (ועשי') והן בחי' חושך ואור כנ"ל ולכן השרפים הן בבחי' ביטול גדול תמיד מהשגתם איך שהוא ית' קדוש ומובדל שזהו בחי' החושך וההעלם (מקיף) והאופנים אין להם השגה בזה (כ"כ) רק בבחי' האור והגילוי הנמשך אחר החושך כו' בשמעם מרחוק בחי' הקדוש דשרפים. ולכן אצלם דוקא נעשה רעש גדול מגילוי ואור במקום זר ונבדל (מחושך גמור כי אור היינו להאיר את החושך הפשוט) משא"כ אצל השרפים שיש להם השגה וקירוב בעצם בחי' הקדוש וההעלם העצמי אין בהם רעש כ"כ כ"א בחי' ביטול עצמי (והוא בחי' אש וזהו לשון שרפים שכבר נשרפו וכמשל העצים בהצית בהם האש מרעיש משא"כ אח"כ כו') וזהו שמצינו לפעמים במלאכי' שהן רק בחי' מקבלים כמ"ש ומקבלין דין מן דין אלף אלפין קדמוהי יקומון פי' שעומדים באימה ובביטול גדול לבחי' ההעלם העצמי דקדושתו ית' (וכענין עינינו נשואות כו' כעיני עבדים כו') והיינו בחי' השרפים. ולפעמים מצינו במלאכי' שהן בחי' משפיעים למטה. כמא' אין לך עשב שאין לו מזל כו' והמזלות מקבלים משמרי אופנים כו' והיינו בחי' ברוך והמשכה דאופנים שממשיכין האור והגילוי למטה כו':
והנה מעין כ"ז נמצא ג"כ בנפש האדם (הנעשה בצלם אלהי' וכלול מכל העולמו') שיש בו ג"כ בחי' שרפים ואופנים וכמ"ש אחר הרעש אש כו'. והיינו שיש ב' מיני אהבו' פנימי' וחיצוני' בחי' אהבה מסותרת שישנה בכ"א מישראל בהעלם שהוא אה' עצמי' מצד בחי' בנים אתם כו' שיש בה תמיד בחי' רשפי אש התשוקה לכלול במקורה באלהי' חיים (כאור הנר המתנענע לפרוד מהפתילה לכלול במקורה באש היסודי שהוא עצם חשוך כו' וכמ"ש נר אלהי' נ"א). ומזה בא כח המס"נ שלמעל' מטעם ושכל גלוי כו' והוא בבחי' האש דשרפים המסתלקי' ובטלים בבחי' ההעלם (והחושך העצמי) דקדוש ומובדל כו' ואהבה חיצוני' הוא אחר שנמשך הארה מאה' מסותרת זו להאיר ולהתגלות בלב בבחי' לבי ובשרי ירננו כו' ע"י ההתבוננו' בפסוד"ז וברכות ק"ש שפועל להוציא מכאה"פ בק"ש ולהאיר מהעלם אל הגילוי בלב בחי' אה' עצמי' הנ"ל ובחי' גילוי אור זה להאיר חושך הגוף ולב גשמי הוא בבחי' רעש גדול מעין בחי' הרעש דאופנים הנ"ל וז"ש אחר הרעש אש כו' כי דרך העבודה היא מלמטה למעל' שתחילה צריך ההתבוננו' בתפלה ולעורר את האהבה עד שתחפץ ותאיר בלב בשרי כו' כנ"ל שזהו בחי' רעש גדול מצד התהפכות החושך דגוף גשמי ואח"כ בא לבחי' הביטול והתכללו' דהתלהבו' רשפי אש האהבה עצמי' הנ"ל (בבחי' עצמו' אלהי' הקדוש ומובדל שלמעלה מהשגת נגלי' והתבוננו' והוא בחי' מס"נ שלמעל' מטו"ד כו') והוא בחי' האש דשרפים הנ"ל (ולמצוא כל הבחי' דלעיל בנפש האדם אפשר כי משכן הנשמה במוח שראשיתן (ועיקרן) בבחי' כח מ"ה דחכמה. זהו בחי' האור שקדם לחושך דוגמת בחי' אצי' למעלה שבדרך כללו' יו"ד דחכ' הוא בחי' אצי' ואח"כ בחי' התבוננו' באותיו' מח' שמקורם מבינה שבנה"א (מל' דתבונה) בחי' החושך ויש בזה ב' בחי' הצמצום והלבוש להעלים על אור העצמי דכח מ"ה. ועי"ז גילוי בהשגה ומ"מ עדיין בהעלם בהמוחין ונק' ג"כ חושך למעליותא נגד האור והגילוי בלב והוא דוגמת עולם הבריאה למעל' אימא מקננא בכורסיי' (שנק' עולם המחשבה) ואח"כ האור והגילוי בלב (בשרי) זהו דוגמת עולם היצי' שז"א מקננא ביצי'. ומשנ"ת בענין שרפים ואופנים שבנפש אפשר שבחי' המדות הכלולי' במח' שבמוח (תבונה ב"ן וב"ת) זהו בחי' האה' מסותרת והוא דוגמת השרפים הנבראי' דבריאה שיש להם השגה בבחי' הקדוש ועי"ז הם נשרפים ובטלי' בהשגה זו וכמו"כ האה' המסותרת ונעלמת וכלולה בהשגה דמח' (דנה"א שמשכנה ד"כ במוחי') שבהשגה זו מתגלה ומאיר בחי' כח מ"ה דחכ' (והוא העלם וחושך עדיין בערך הלב כו וע"ד השגה ותענוג אין קץ דגעה"ע גם אחר צמצום אות היו"ד שבו נברא כו') ואפשר דמש"ה שייך מבחי' מס"נ שלמעל' מטו"ד דהיינו למעלה משכל אנושי ממש דנה"ב (וקצת סמך דמס"נ בד' רבתי דאחד שהוא בחי' מל' (דתבונה) או לאה קשר של תפילין (אותיו') ע' פע"ח) וכשמתגלה במדות שבלב (דנה"ב שבחלל השמאלי) זהו הרעש גדול דבחי' אופני' דיצי'. ולמעל' מבחי' האור דכח מ"ה דחכ' (שנק' בחי' חי' כמו אצי' בכלל) הוא בחי' יחידה שבנפש (מקיף למד דצלם) שלמעל' מכל המוחין דוגמת בחי' חושך סתרו דכתר שלמעל' מכל האצי' (ואולי יש בזה ג"כ ב' בחי' חושך דלעיל כמובן) ובחי' האור שלמעל' מחושך זה הוא בחי' הניצוץ אלהי ממש השורה בבחי' יחידה דוגמת אוא"ס שבפנימי' הכתר שלמעל' ע' ע"ח. ולכן באתעדל"ת בנפש האדם שכלול מהכל בצלם אלהי' אתעדנ"ע ג"כ בכל הבחי'. ועתה נבוא לביאור הפסוק שחורה אני ונאוה פי' שחורה מצד בחי' האהב' מסותרת שנק' חושך כנ"ל (אש שחורה) ועכ"ז ונאוה ששחרות זה גופא נאוה כנ"ל שזוהי אהבה עצמי' בבחי' בנים אתם כו' (וגם לפי הנ"ל שזהו בחי' המדות הכלולי' במח' שבמוח. הרי בזה עיקר הגילוי בחי' כח מ"ה ודוגמת האותיו' הכתובי' על קלף לבן שהעיקר הוא לובן הקלף שחרות השחור ובתוכו וסובובו כו' ולפ"ז ונאוה הוא הלבן כו' אש שחורה ע"ג אש לבנה ולמעלה יותר שחורה אני בחי' יחידה שנק' חושך כו' ונאוה (שזהו גופא ודאי נאוה או ונאוה בחי' הניצוץ אלהי שבתוכ' בחי' האור הראשון והוא הלבן כו' וכמו"כ למעלה בחי' חושך סתרו דכתר עם בחי' אור א"ס שבתוכו כו' אש שחורה ע"ג אש לבנה דתורה שעם שחושך סתרו מעלים כו' (חושך הראשון לגריעותא) עכ"ז עי"ז הגילוי העצמי (חושך למעליות' ההעלם והעצם כו' או ונאוה מצד האור הראשון הגנוז בחושך סתרו זה) וזהו כאהלי קדר כיריעות שלמה פי' שחור מבחוץ כאהלי קדר שמשחירין תוקף השמש ועכ"ז לבן מבפנים כיריעות שלמה (ויובן יותר למעלה כדאיתא כתרא עילאה מלבר ואוא"ס מלגאו והיינו שהכתר חיצוני' בחי' חושך סתרו אוכם הוא קדם עה"ע. ופנימי' הכתר עתיק אוא"ס שאינו נמנה בע"ס כו' ואפשר ג"כ דקאי על החיצוני' ופנימי' שבכתר גופא (א"א) ע' תו"א בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות בהגהה ומ"מ החיצוני חושך והפנימי' אור וגילוי כו' ולפמשנ"ת למעלה שיש בבחי' חושך סתרו ב' בחי' א' חושך וצמצום לגריעותא כנפי מעלה זהו כאהלי קדר והחושך הב' הוא בפנימי' המתגלה עי"ז בחושך סתרו זה שעכ"ז נק' חושך למעליותא כלפי מטה שהוא ההעלם והעצם בחי' או"מ וזהו כיריעות שלמה. יריעה אין בה גג ודפנות אלא פרוס' בעיגול מקיף כו'. ונודע שמבחי' הקו וחוט שנמשך אחר הצמצום דמק"פ מתעגלים ממנו בחי' העגולים ומקיפים כו' ועד"ז י"ל למטה בנה"א אחר הצמצום להעלים מהות העצמי ממש בבואה להאיר בגוף מתחלה יש מקיפים הנפש (בחי' צלמי' מזל' חזי' כו') ועז"נ כיריעות שלמה ומ"ש שלמה שפי' מלך שהשלום שלו. היינו כמ"ש שלום בפמליא של מעלה ושלום בפש"מ ששלום לשון התחברו'. והיינו שע"י הארת המקיפים דנה"א נעשה התחברות והתקשרות אור הנה"א בכחות הגוף. וכן למעלה ע"י המקיפי' דכתר נעשו היחודי' באצי' (ולמטה כנודע במ"ש עושה שלום במרומיו כו' וכן ביחוד תו"כ משפיע ומקבל ע"י החופה ומקיף וז"ש ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום שע"י שישא פניו למעלה בבחי' המקיפי' כו' עי"ז וישם לך שלום התחברות אלהו' בעולם ובנפש כו' כנ"ל אל תראוני שאני שחרחורת לשון כפל ב' מיני שחרות היינו א' מצד האה' מסותרת כו' שנק' חושך כנ"ל והב' חושך פשוט שמצד הגוף ונה"ב. ולתרץ שחרות הא' אמר ששזפתני השמש. ר"ל שאין זה חסרון בעצם אלא ע"י תוקף זריחת השמש שהוא בחי' אור ה' הפשוט (ע"ד כי שמש ומגן כו') (שבניצוץ האלהי כו' כנ"ל) ההכרח לגנוז ולהעלים בבחי' חושך והסתר וכמו"כ למעלה (וע"ד כל הנ"ל בפי' שחורה אני ונאוה) ולתרץ שחרות הב' בגוף כו' א' בני אמי נחרו בי פי' בני אמי נק' כחות הגוף ונה"ב שנמשכו מעשי' דנוגה ששרשם ג"כ מבחי' מל' דלעילא כמ"ש מלך אלהי' על גוי' ולכן כתיב בני אמי נחרו בי פי' שאינם פועלי' בעצמיו נה"א כלום כמארז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא:
אלא אדרבה הם נשרפים וכלים ונכללים בי בנה"א בבחי' אתכפיי' ואתהפכא וז"ש נחרו בי ולא נחרו אותי וזהו ג"כ מארז"ל גיהנם כלה והם אינם כלים דגיהנם ע"י יניקת כחות הטומאה ממעשי בנ"א וע"י יסורי גיהנם שפועלי' עי"ז הם כלים (וע"ד עלוקה כו' אשר שלט האדם באדם לרע לו כו' אבל הנפשות ישראל עצמן שנמסרו בגיהנם אינם כלים שעצמות הנפש לא נפגמו כמ"ש כולך יפה ומום אין בך וא"כ אין זה חסרון אלא אדרבה מעלה יתירה. שהרי לזה היה ירידת הנה"א בגוף שהיא עצמה א"צ תיקון אלא ירידה צורך עלי' ע"י שתפעול בגוף ונה"ב אתכפיי' ואתהפכא שיהיו הם כלים ונכללים בקדושת נה"א ג"כ (שעי"ז יהיה עלי' גם לנה"א למעלה משרשה כידוע ומבואר בכ"ד):
ועתה אבוא למ"ש ויהי בימי אחשורש כו' ולביאור הפלוגת' בהודו וכוש ותחילה יש לבאר יותר במ"ש בסמוך במ"ש בני אמי נחרו בי שזהו ירידה צורך עלי' מהו ענין העלי' דנה"א ששרשה מאד נעלה ע"י שבני אמי נחרו בי שתעלה עי"ז יותר משרשה ולמה כן (גם יבואר ענין יוצר אור ובורא חושך שנת' הקושי' שה"ז כתרתי דסתרי כו') הנה נת' שיש ד' בחי' אור וחושך ואח"כ חושך ואור וישנם בכל המדרגו' וההשתלשלו' מעולם וע"ע מריש כ"ד עד סוכ"ד. שתחילה הוא האור דעולם העליון כמו שהוא ואח"כ הצמצום להעלים האור הזה (שזהו החושך הראשון) כדי שיהיה באפשרי להאיר למטה ואז יש בזה ב' בחי' עיקר עצם האור הנגלה מתוך חושך כזה שזהו נק' חושך למעליותא כלפי מטה בחי' או"מ (וכמ"ש מגלה עמוקות מני חושך ויהי הענן והחושך כו') ואח"כ מה שנתגלה למטה לפ"ע אותו עולם דלמטה נק' אור (השני) ולפ"ז ההתחלה והסוף שניהם הוא בבחי' אור ובאמצע הוא הב' בחי' חושך הנ"ל אמנם באמת ז"א כ"א באמצעות השתלשלות המדרגו' מרכ"ד עד סוכ"ד שהתחלת ההשתל' הוא מבחי' אור דהיינו מבחי' אוא"ס כו' אבל אמיתת ההתחלה שאין למעלה ממנו והסוף שאין למטה ממנו שניהם יש לך לקרותם חושך אמיתי (אלא שהם מהיפוך להיפוך דהנה ב' בחי' חושך שבין ב' אור דלעיל שניהם אינם חושך אמיתי דהחושך הא' עם שהוא מצמצם ממש מ"מ אינו צמצום גמור שהרי אין המכוון אלא שעי"ז יהיה באפשרי להאיר למטה ואינו צמצום אלא כנגד האור הראשון וחושך הב' אינו חושך אלא כלפי מעלה (אוכם הוא קדם עה"ע) אבל כלפי מטה הרי הוא אור גדול אלא שלפי שאינו לפ"ע הכני דלמטה ונשאר בבחי' מקיף נק' חושך למעליותא גם כלפי מטה אבל במקומו אדרבה הרי הוא אור גדול:
אבל הסוף האמיתי שהוא חומריות העוה"ז הנה הוא חושך וצמצום גמור אמיתי לגריעותא שאיננו כדי להאיר למטה (שאין כלל למטה הימנו) וגם לא נתלבש בו בתוכו שום אור וגילוי כי ענין אור בכ"מ שהוא היינו גילוי אין עוד (בכל עולם לפי ערכו) וחומר העוה"ז הוא יש נפרד גמור וזהו בי"ע שבכל דבר (ושניהם אור) אלא שהחומר עצם כו' שרפים ואופנים כו' אף עשיתיו הפסיק כו' נפרד כו'. והנה מהו"ע ית' ממש שהוא המאור (שלמעלה מאורו ית' הנק' א"ס) נוכל לכנות בשם חושך אמיתי ר"ל העצם פשוט שלמעלה מהתפשטות וגילוי אורו ית' הנק' אור א"ס (וכ"ש שלא קדם לו ח"ו שום אור כו' וקצרה היריעה) ובכ"ד יש בפי' חושך ב' ענינים ענין צמצום וענין עצם ההעדר גילוי כדלעיל וי"ל שמהו"ע ית' נק' חושך העליון עצם כו' ועוה"ז חושך גמור צמצום ושניהם אמיתי' ור"ל דבהשתל' עם שחושך הראשון דלעיל ג"כ פי' צמצום אינו אמיתי נגד העוה"ז וחושך הב' עם שנק' עצם אינו אמיתי נגד עצמותו ית' ונמצא שכל ההשתל' יוכל לקרותו בכ"ד אור שבכולם יש אור וגילוי מאוא"ס (אלא שמשתלשלים מאור לאור ע"י אמצעות חושך שאינו אמיתי) וזה ממכ"ע אבל העוה"ז חושך ויש נפרד גמור ומהו"ע ית' עצם ויש אמיתי גמור ולפ"ז י"ל יוצר אור כל ההשתל' ובורא חושך עוה"ז יש מאין אבל יתכן יותר דיוצר אור הראשון ובורא חושך סתרו הנ"ל ולכאו' גם בכל עולם לפ"ע י"ל יוצר אור דעולם העליון ובורא חושך המקור דעולם התחתון ונק' בריאה שלמעלה מיצי' דלמטה כו' אלא דא"כ למה התחיל מבחי' בריאה דאותו עולם העליון אלא לפי דקאי על אור הראשון ממש שהרי הוא ראשית המשכה ממנו ית' א"א להתחיל ואפשרות התהוות יש נפרד גמור אינו כ"א מיש האמיתי ית' הכל וכנ"ל משא"כ כל ההשתל' הוא אור מאור (וזהו חיות כלי א' כו' שראשיתם מאורו ית' (הנק' אוא"ס וצ"ע) שזהו ממכ"ע כנ"ל אבל העוה"ז שאין מתלבש בו האור וגילוי כלל כנ"ל מהיכן יהיה חיותו והתהוותו אלא הוא מרצונו הפשוט שבמהו"ע בדרך דילוג וסובב כו' וכמ"ש במ"א והכוונה בבריאותן הוא רק לאהפכא (שזהו אנא אמלוך דירה בתחתונים) משא"כ כל העולמות הוא כדי להביא האור ממדריגה למדריגה (עד נה"א שבאדם שעי"ז יפעול אתכפיי' ואתהפכא בגוף וגם אז אפשר שאין הענין שנתלבש בו ממש האור אלא שיתהפך לאור כו') ועי"ז יעלה לשרשו במהו"ע ית' ויושלם המכוון מהכל ויהיה עלי' לנה"א ולכל העולמות זהו ירידה צורך עלי' שע"י בני אמי נחרו בי כנ"ל:
וזהו ויהי בימי אחשורש ר"ל בזמן הגלות שהושחרו פניהם ש"י כו' שגובר שחרות וחושך עוה"ז. הוא אחשורש שמקורו בחי' כל יכול דמהו"ע ית' כנ"ל שנק' אש שחורה וחושך עצמי כנ"ל (ונק' אש כמ"ש ה' אלהיך אש כו'). המולך כו' ח"א הודו בסוה"ע ר"ל האור הראשון וכוש בסוה"ע ר"ל חושך העוה"ז ולגבי מהו"ע ית' הכל שוה ושניהם נמשכו ממנו ית' כחשיכה כאורה (זה בדרך ממכ"ע מאורו ית' וזהו בדרך סוכ"ע ממהו"ע ית' וכו') וח"א הודו וכוש גבי הדדי ר"ל חושך סתרו כנ"ל או גליף גליפו הנ"ל דשם האור והחושך ששניהם דבר א' ממש וכמו"כ בכל אור וחושך שבהשתל' ששניהם ד"א וכמו אותיות שההעלם והגילוי שבהם אינם סותרים וכמו מהקלף והדיו ביחד נעשה האות וכ"ש בבחי' גליף גליפו בטה"ע שזהו כאותיות החקיקה שהאות מיני' ובי' ממש וכשם שמלך על הודו וכוש אלו שהכל א' ואינם סותרים כלל (והכל אור וגילוי אין עוד כנ"ל) כך מלך מסוה"ע ועד סופו ר"ל על אור הראשון וסוף העוה"ז עם שזה ודאי ב' הפכי' שחושך עוה"ז יש נפרד גמור בלי אור כלל מ"מ לגבי מהו"ע ית' ממש המאור בעצמו הכל שוה כנ"ל דגם חושך העוה"ז לא יחשיך ממנו דעצמותו ית' אינו מערך גילוי אור כמו שאינו מערך חושך נפרד בשוה אלא שנקראו ממנו ית' גם היש נפרד הזה (ואדרבה גם דווקא ממה"ע ית' הכל יכול כו') וכתב זה כאן בריש מגילת אסתר (ע"י המס"נ שהיה לב"י באותו זמן למעלה מעלה מכל ההשתל' דהיינו בהמאור דמהו"ע ית' ממש שזה היה עיקר הנס דפורים אשר ע"כ זכרם לא יסוף מזרעם לעולם ולא תבטל נגד האור דלעתיד כמ"ש בתו"א בד"ה ובפרט בד"ה ומרדכי יצא ע"כ הקדים (הטעם לזה בקצרה) דשרש ימי שחרות הגלות דווקא הוא אחשורש אש שחור דמהו"ע ית' ממש המולך מהודו ועד כוש ככל הנ"ל לכן יש כח ועוד אז דווקא לעורר ע"י המס"נ למעלה מעלה כ"כ: