דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
כללים וספיקות דפלוגתא · (יט)
ומעתה מאחר שהראיות המנגדות לדעת הש"ך לפה"נ יש לדחות. ומה גם לפי מה שנתבאר לעיל דמההיא דהכרעה שלישית נראה ראיה לדעת הש"ך. נראה שיש לתפוס העיקר כהש"ך. וכהאחרונים שנמשכו אחריו כדלעיל. ובפרט שמד' מוח"ז רבינו הג' הגאון ז"ל בהלכות פסח נראה גם כן שתופס כלל זה לעיקר כדלעיל שם. וכ"ז בדאורייתא אבל בדרבנן גם הש"ך מודה דאף בתרי טעמי חשיבי רבים וסמכינן עלייהו. ור"ל כשב' מקילים מתרי טעמי שכל אחד ואחד לא סבירא ליה טעמו של חבירו וגם יש מי שחולק על שניהם. לא אמרינן דהרי זה כב' מחמירין נגד כל טעם כו'. (וקצת צ"ע לפי הנ"ל למה באמת לא אזלינן בתר הטעמים גם בזה כו'. גם צ"ע איך הדין להיפוך כשב' מחמירים בדרבנן מתרי טעמים כו' ואחד חולק על שניהם ומיקל. אי אמרינן דכל בדרבנן לא אזלינן בתר הטעמים ומצטרפים המחמירים להיות רבים. או דוקא להקל בדרבנן כשב' מקילים מב' טעמים ואחד מחמיר אמרינן דלא אזלינן בתר הטעמים לומר דהרי זה כב' מחמירים כו'). אבל גם אלו המקילים א"צ לומר שמצטרפין ממש. אלא אף דהרי זה כספק שקול כו' סגי להקל בדרבנן. אבל להיפוך כשב' מחמירים מתרי טעמים כו' וא' מיקל אפשר דנהי דלא חשיבי כב' מקילים נגד כל טעם. אבל גם לא מצטרפי המחמירים למהוי רבים אלא הרי זה כספק שקול וממילא בדרבנן להקל כו'. ולפי הצד זה הב' אפשר דגם בדאורייתא לא אזלינן בתר הטעמים בענין כשיש ב' מקילים מתרי טעמי ואחד מחמיר. שיהיה זה חשוב כאלו ב' מחמירים היינו שיצטרף כל אחד מהמקילים עם המחמיר למהוי רבים לנגד הטעם דמיקל השני. (דמכל מקום הרי יש כאן ב' מקילים למעשה וממילא הרי הנך תרי חולקים אטעמא דאותו המחמיר או דמכל מקום הרי יש ב' סברות וטעמים להקל כו') אלא רק דחשוב ספק שקול (דגם המקילים אינן מצטרפין כו') ובדאורייתא ממילא ספיקא לחומרא. ולפי זה אתי שפיר טפי דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן בגוף הסברא בהא דאזלינן בתר הטעמים כו' ובענין ההצטרפות. אלא דלעולם כל כהאי גוונא חשיבא ספק שקול ושוב ממילא בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. וכן משמע גם כן מלשון הפוסקים דכל השקלא וטריא הוא רק אי מקרי רבים (מתרי טעמי) אם ם לאו. אבל להיפוך דליצטרף כל אחד מב' אלו עם החולק למהוי רבים נגד טעם הב' משמע דהא לא אמרינן לכולי עלמא. וגם בהא דהכרעה שלישית הרי לא אמרינן אלא דלאו הכרעה היא וכן בהא דר"נ טעמא דנפשיה קאמר לא אמרינן אלא דלאו מכריע הוא אבל לא להיפוך גם כן כו'. (ולכאורה הכל תלוי באופני הטעמים ובאיכות גילוי דעת שיגלה כל אחד דעתו בטעמו של חבירו כו'. ועדיין צ"ע בכל זה אי"ה) (שוב ראיתי בג"פ סימן קכ"ב סק"ט מדבר בדעת מהרי"ק וש"ך ובתשובת הרמ"פ ססי' ל"ח דברים שייכים להנ"ל (לענין הכרעה שלישית וצ"ע שם אי"ה. גם בת' נ"ב מה"ת חח"מ סי' ג' מדבר בעיקר דינים אלו: