דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
כללים וספיקות דפלוגתא
(א)
בע"ג (ז' א') תניא היו שנים כו' אם היה אחד גדול כו' ואם לאו הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. אר"י הלכתא כרבי יהושע בן קרחה. וכן פסקו הפוסקים. אלא שיש ספק אם רבי יהושע בן קרחה פליג גם ארישא דת"ק וסבירא ליה דאין חילוק כלל בין גדול לקטן. או דלא פליג אלא אסיפא (בשוין). אבל כשאחד גדול כו' מודה לת"ק דהולכין אחריו לעולם ובין לחומרא בין לקולא ובין בדאורייתא בין בדברי סופרים). דמדברי הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות ממרים וסמ"ג עשין קי"א משמע דפליג גם ארישא והלכתא כוותיה בכל. וכן משמע בהגמי"י שם. אבל הרשב"א בתשו' סימן רנ"ג (הובא בלח"מ שם) ובחידושיו בחולין מ"ג ב' ס"ל דברישא קיימא לן כתנא קמא דלא פליג רבי יהושע בן קרחה בהא. וכ"ה בחי' הר"ן לשם. וכ"פ רמ"א בח"מ סימן כ"ה. אך הש"ך בכללים שביורה דעה סוף סימן רמ"ב הכריע דבדאורייתא (שדינו ליזול לחומרא) וודאי יש לפסוק כהרמב"ם וסיעתו דאף אם המחמיר הוא הקטן הולכין אחריו. ובדרבנן (אע"פ שדינו להקל שאם כן היה ראוי לכאורה גם בזה נפסוק כהרמב"ם וסיעתו דבהא אינהו המקילים. מכל מקום) קשה להקל כיון שרמ"א וגם הב"ח פוסקים כהרשב"א דלפ"ז כשהמחמיר הוא הגדול הולכים אחריו גם בדרבנן. בפרט שמצא שגם רי"ו וריב"ש ור"מ אלשקר והג"א סוברים כן (וכבר נתבאר שגם הר"ן הכי סבירא ליה). וכתב עוד טעמים שמצינו כמה ספיקות דרבנן שהולכים לחומרא. וגם שיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים לדאורייתא ומי יפריש ביניהם. עכ"פ נשמע דספק דפלוגתא (בשוין עכ"פ) דינו ככל הספיקות דקיימא לן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וכן הוא במ"י בכללי ס"ס מחודש א'):
והנה בעירובין (ו' ז') ובר"ה (י"ד ב') וחולין (מ"ג ב') תניא הרוצה לעשות כבית שמאי עושה כבית הלל עושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע. מחומרי כו' כסיל. אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כו' (ומסיק בעירובין דלאו דוקא בית שמאי ובית הלל אלא הוא הדין כל ב' תנאים או אמוראים כו'). ולכאורה ברייתא זו תמוהה ומנגדת לגמרי לברייתא דע"ג הנ"ל. אך בעירובין פרכינן מברייתא זו לההיא דמבוי עקום דרמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל (ואצרכוה דלתות כו') ומסקינן כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת דפליגי בית שמאי ובית הלל לענין טומאה ולענין טריפות (דמטעם אחד נמשך למר חומרא בטומאה וקולא בטריפות ולמר להיפוך) אבל היכא דלא סתרי אהדדי עבדינן ולפי זה לכאורה זהו החילוק בין הברייתות הנ"ל. דכאן דמיירי היכא דפליגי בב' דברים דמר מחמיר בהא ומיקל באידך ומר להיפוך. והכל מטעם א' וסברא א'. ר"ל דלפי הסברא דמר נמשך להחמיר בהא ולהקל באידך. ומטעם וסברא דמר נמשך הקולא והחומרא בהיפוך. לכן כיון שא"א לא להחמיר ולא להקל בתרווייהו דסותרים זה לזה בטעמא. לכן ע"כ ליתן הברירה לכל אחד לעשות כרצונו אי כמר בקולו וחומרו אי כמר כו' (ממילא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן) כיון שאי אפשר בענין אחר. אבל אם הב' פלוגתות כאלו (ר"ל שמאן דמיקל בהא מחמיר בהא) אינם תלויים זה בזה בטעמן אלא שבכל פלוגתא פליגי בטעם וסברא בפני עצמה ואם כן אפשר להחמיר בתרווייהו. שוב הדר דינא כברייתא דע"ג דבדאורייתא לחומרא בשניהם ובדרבנן לקולא בשניהם. כיון דלא סתרי כו'. ות דאמרינן הכא דעבדינן כתרי חומרי היינו לפי דבהכי מיירי ועלה קאי (אך צ"ע הרי הכא במבוי דרבנן עסקינן כו' ועי' לקמן) אבל הוא הדין דכתרי קולי עבדינן לפעמים כו'. ובהכי אתי שפיר מ"ש בכללי כנה"ג אות ס"ה (הובא בכללי הוראות או"ה דפ"מ אות י"א) בשם הרא"ם ורד"ך דיכולים אנו לקבל קולי דמר וקולי דמר היכא דלא סתרי אהדדי. דלכאורה הרי בגמר אמרינן דכתרי חומרי עבדינן. ומסתמא ר"ל שכך הדין וכן צריך לעשות. ואיך יכולים לקבל קולי דמר ודמר. במי ובמה תלויה הברירה כו' ולפי הנ"ל יתכן לומר דהא בדאורייתא והא בדרבנן (וכמו בפלוגתא בדבר אחד וכו'). אך מה שכתב הכנה"ג זה בשם הרד"ך ראיתי שם שכת' להיפוך וז"ל (בבית א' חדר כ"ח) ודוק' כחומרי דמר וכחומרי דמר הוא דאמרינן בפ"ק דעירובין דהיכא דלא סתרי אהדדי עבדינן. אבל כקולי דמר וכקולי דמר אין לעשות בשום אופן עכ"ל (וע"כ ט"ס בכנה"ג). משמע לכאורה דס"ל דלעולם אין עושין כקולי דמר ודמר אפילו היכא דלא סתרי אהדדי ואפילו בדרבנן. והגם דלומר דס"ל דלעולם עבדינן (בהכרח) כחומרי דמר ודמר לא יתכן דאם כן מה הלשון אומרת ודוקא כחומרי כו' אבל כקולי דמר ודמר כו' הרי אם צריכים לעשות כחומרי שניהם ממילא אפילו כקולי דחד לא עבדינן ואצ"ל כקולי שניהם. אלא י"ל דס"ל דכלפי מאי דאמר בברייתא דהרשות נתונה לעשות אי כמר בקולו וחומרו או כמר כו' רק שכקולי או כחומרי דשניהם אין לעשות ומזה היה הקושיא אהא דרמו עליה כו'. ע"ז מסיק כי לא עבדינן כו' אבל היכא דלא סתרי עבדינן. ר"ל דגם. זה הרשות נתונה כו'. ולכן כתב דדוקא כחומרי כו' עבדינן ר"ל יכולים לעשות לפעמים אבל כקולי שניהם אין לעשות בשום אופן (ר"ל בשום פעם אלא או כחד כו' או כחומרי שניהם כו'). ולפי זה היה אפשר לומר שגם מה שכתב הכנה"ג בשם הרא"מ (עכ"פ ואולי צ"ל שם דלא כרד"כ כו') דיכולים אנו לקבל כו' דגם כן משמע לשון רשות (יכולים כו') וס"ל דהכל רשות כו'. ר"ל בין להחמיר בשניהם ובין להקל בשניהם או כקולו וחומרו דחד כו':
(ב)
אך א"כ מלבד שהדבר מצ"ע תמוה איך ובמה יהי' תלוי הברירה והרשות כו'. קשה טובא למה באמת ישתנה הדין היכא דפליגי בתרי מילי (בא' זה לקולא כו') דלא סתרי מהיכא דפליגי בדבר אחד בלבד דוקא דודאי קיימא לן כברייתא דע"ג להחמיר בדאורייתא ולהקל בדברי סופרים למה לא יהא גם כאן הדין כן. ונהי דבדרבנן י"ל כיון דלהרד"ך אי אפשר לעשות כקולי דתרווייהו שכך הי' הדין נותן לפי הברייתא דע"ג. לכן ניתן הברירה אם לעשות כחד כו' או להחמיר בשניהם אבל בדאורייתא וודאי למה לא ניזול לחומרא בשניהם. כיון שזה אפשר (אף לדעתו והרי כך הדין נותן כו'). וכ"ש להרא"מ כיון דס"ל דיכולים גם לקבל קולי דמר ודמר. למה לא יהיה הדין בזה כברייתא דע"ג להחמיר בדאורייתא ולהקל בדברי סופרים (ר"ל בשניהם). וגם גוף הסברא להרד"כ קשה למה אי אפשר לעשות כקולי דתרווייהו (בדברי סופרים) כיון דלא סתרי אהדדי כלל. ועוד דבהדיא פירש"י בר"ה שם דבעירובין מפרש כו' אבל בב' מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו (ואינם תלויים זו בזו בטעמן) אין כאן לא משום רשע (כשאוחז קולו דמר ודמר) ולא משום סכלות כו'. הרי בהדיא דלמסקנא דעירובין דהיכא דלא סתרי עבדינן כתרי חומרי ולא הוי כסיל. הוא הדין דעבדינן כתרי קולי ולא הוי רשע. והרי זה מפורש לכאורה דלא כמ"ש הרד"ך לחלק בין תרי חומרי לתרי קולי:
(ג)
אך הנה התוספות בעירובין על המקשן דפריך ומי עבדינן כתרי חומרי הקשו דמאי ס"ד השתא כיון דלא סתרי אהדדי וכי משום דהלכתא כוותיה בחד דוכתא יהא הלכה כמותו בכל מקום ובכמה מקומות קיימא לן כמר בהא וכמר בהא. ותירצו דלא דמי דהאי מבוי שרי בצורת הפתח לכולי עלמא כו'. ומעין זה כתב הריטב"א וביאר דקא ס"ד דברייתא בכה"ג מיירי דזה וודאי כסיל כו' ור"ל דס"ד דברייתא מיירי בדפליגי בב' דצם שהמיקל בהא מחמיר בהא ואין טעמיהן תלויין זה בזה כלל (אלא שמכל מקום) אם יזדמן דבר שב' הטעמים להקל שייכים בו ואם כן בין למר ובין למר שרי (וכמו באותו מבוי עקום דלכולי עלמא שרי בצורת הפתח עכ"פ למר משום דהוי כסתום ולמר משום דס"ל גם במפולש סגי בצורת הפתח) המחמיר בזה משום שמצרף חומרי דמר ודמר הוי כסיל כו' ולפי זה נראה דכמו כן הא דתני מקולי בית שמאי ובית הלל רשע. מיירי גם כן בכהאי גוונא לפי הס"ד דהיינו אם יזדמן דבר שב' הטעמים דלחומרא שייכים בו ואם כן בין למר ובין למר אסור. המצרף קולי דמר ודמר כדי להקל הוי רשע. ועד"ז אולי י"ל דהרד"ך גם כן בכה"ג מיירי (כגון בנדון שלו י"ל דמיירי כשיזדמן בס"ת א' דיבוק האותיות זה לזה וגם מ"ם פתוחה שנסתמה כו' ע"ש) וע"ז קאמר דגם למסקנא דכחומרי דמר ודמר. עבדינן ר"ל אפילו היכא דבין למר ובין למר שרי כו' אבל מכל מקום כקולי דתרווייהו לא עבדינן בכהאי גוונא בשום אופן ר"ל היכא דבין למר ובין למר אסור. אבל רש"י בר"ה הנ"ל לא מיירי בכהאי גוונא אלא בב' מציאות שבאחד למר חומרא ולמר קולא והב' להיפוך. שבכי האי גוונא אף העושה כקולי דמר בהא וכקולי דמר באידך לאו רשע הוא (היכא דלא סתרי אהדדי בטעמיהן. ואפילו לפי הס"ד כן הוא כמ"ש התוספות כנ"ל). וגם הרא"מ שבכנה"ג הנ"ל אפשר דבכי האי גוונא מיירי כו' (ויתבאר אי"ה דלשון רש"י וכן לשון רא"ם לא משמע כן):
ולפ"ז נשמע מכאן ג' דינים בענין ב' פלוגתות ולכל מר יש קולא וחומרא. א'. כשהב' פלוגתות תלויין זו בזו בטעמן. דאז אפילו בב' מציאות נפרדים (וכההיא דשדרה וגולגולת דפליגי בב' מציאות דטריפות וטומאה) לא עבדינן לא כקולי דתרוייהו ואף לא כחומריהם כיון דסתרי אהדדי בטעמיהן אלא או כמר בחומרו וקולו או כמר כו'. ב'. כשאין הטעמים תלויים זה בזה. אלא שמכל מקום נזדמן מציאות אחת דשייכי בו הטעמים להקל או להחמיר בזה כחומרי דתרוייהו עבדינן. ר"ל אעפ"י שב' הטעמים מורים כאן להקל ובין למר ובין למר שרי כאו"א מטעמו. מכל מקום מצרפי חומרי דתרוייהו להחמיר (דאולי בהא הלכתא כמר ובהא כאידך) אבל כקולי דתרוייהו לא עבדינן. ר"ל אם ב' הטעמים מורים כאן להחמיר אי אפשר לצרף קולי דתרוייהו ולהקל. ג'. כשאין הטעמים תלויים זה בזה וגם לא נקבצו ב' הטעמים במציאות אחת אלא הם ב' מציאות נפרדים עבדינן בין כחומרי ובין כקולי דתרוייהו (וכ"ש לפה"נ דעבדינן כחד בקולו וחומרו כו'):
מיהו אכתי יש לעיין בכל הג' דינים אלו. אם יש חילוק בכל זה בין דאורייתא לדרבנן גם בדין הב' דאמרינן דעבדינן כחומרי דתרוייהו אם הוא דרך חיוב ר"ל שכך הדין או רשות ר"ל שיכולים לעשות כן לפעמים. אבל יכולים גם כן לעשות כמר בקולו וחומרו או כמר כו'. ואי רשות צ"ע במי ובמה תלויה הברירה. וכן גם בדין הא' היכא דסתרי אהדדי בטעמיהן דאמרינן דלא עבדינן לא כקולי ולא כחומרי דתרווייהו אלא אי כמר אי כמר כו'. והוא הדין וכ"ש בדין הג' דעבדינן בין כקולי או כחומרי דתרווייהו (או כחד כו') והרי הכל רשות. ובמי ובמה תלויה הברירה והנה בדין זה הג' כיון דהב' פלוגתות הן בב' מציאות נפרדים. וגם טעמיהן נפרדים ולא שייכים זה לזה כלל נראה פשוט דכל פלוגתא מאלו נדונית בפני עצמה והרי זה כפלוגתא חדא דקיימא לן כההיא דע"ג דבדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא והיינו דאי ב' המציאות הן בדאורייתא שניהם לחומרא. ואי שניהם דרבנן שניהם לקולא ואי חדא דאורייתא וחדא דרבנן אזלינן בחדא לחומרא ובחדא לקולא. דהרי זה כאלו ב' תנאים או אמוראים אחרים הוי פליגי במציאות האחר ואין נ"מ כלל שב' תנאים או אמוראים אלו דפליגי בחדא הם הם דפליגי גם כן באידך דמה בכך כבר כתבו התוספות וכי משום דהלכתא כוותיה בחד דוכתא יהא הלכה כמותו בכל מקום כו' כנ"ל. דרק באיזה תנאים ואמוראים פרטיים ניתן כללים דלעולם הלכתא כמר כו' כמו ר"מ ור"י הלכתא כר"י וכהאי גוונא (עירובין מ"ו ב') אבל באותן דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעל כיוצא בזה ניתן כללא דע"ג הנ"ל מאי נ"מ אי פליגי בדבר א' או בכמה דברים נפרדים כו' לעולם בכולא ספיקא הוא וראוי להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן). (ולשון התוספות שכתבו וכי משום דהלכתא כוותיה כו' יתבא' אי"ה):
(ד)
אמנם בדין הב' הנ"ל צ"ע. דלכאורה נראה דלפ"מ דס"ד דבהכי מיירי הברייתא. הפי' הוא עד"ז דכלפי הא דקיימא לן בע"ג בכל ב' פלוגתות להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן על זה אמר דאלו בכהאי גוונא דפליגי בתרי מילי מר מחמיר בחדא ומיקל באידך ומר בהיפוך ולא סתרי אהדדי בטעמן אלא דמכל מקום אם נזדמן דבר אחד דשייכי ביה ב' הפלוגתות אין לתפוס צירוף ב' החומרות ולא צירוף ב' הקולות ר"ל דאף בדאורייתא שהדין נותן ליזול לחומרא מ"מ בכהאי גוונא דבין למר ובין למר שרי אין לצרף ב' החומרות כדי להחמיר וכן בדרבנן שהדין נותן ליזול לקולא. מכל מקום בכהאי גוונא אי בין למר ובין למר אסור אין לצרף ב' הקולות כדי להקל (אלא אי כמר כו' בין בדאורייתא ובין בדברי סופרים וצ"ע הברירה למי ויתבאר אי"ה):
ולפ"ז למסקנא דבכהאי גוונא עבדינן כתרי חומרי ולא כתרי קולי כו' (כדלעיל) ר"ל דבדאורייתא שדינא הוא ליזול לחומרא גם בכהאי גוונא (דבין למר ובין למר שרי) עבדינן כתרי חומרי (ר"ל עבדינן בהכרח שכך הדין ליזול לחומרא בדאורייתא) ולהיפוך בדרבנן אעפ"י שדינא הוא ליזול לקולא בכהאי גוונא (דבין למר ובין למר אסור) לא עבדינן כתרי קולי כו' ואלא אי כמר כו') ולפ"ז שמעינן מהכא דבכהאי גוונא אזלינן לחומרא בדאורייתא אפילו אי בין למר ובין למר שרי אבל בדרבנן בכהאי גוונא דבין למר ובין למר שרי לכאורה פשיטא דאין להחמיר דהרי גם בפלוגתא אחד אזלינן לקולא כ"ש בהא (אלא דאי בין למר ובין למר אסור לא עבדינן כתרי קולי כו') ובאמת הרי זה עולה יפה לדינא כדפסק הש"ך בכללי הוראה ע"ש בסופו ובקיצור שם אות ז' (וע"ש שיש ט"ס וצ"ל ובאיסור דרבנן סמכינן):
אך אם כן יהיה קשה מכאן על מהרי"ק ורמ"א בח"מ שהביא הש"ך שם במ"ש דאפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד כו' מקרי רבים ואזלינן בתרייהו (והיינו אפילו בדאורייתא דהלכה כרבים) ומשמע אפילו איכא מאן דפליג על ב' הטעמים כו' ע"ש. והרי הכא משמע דאפילו אי בין למר ובין למר שרי כל אחד ואחד מטעמו עבדינן כצירוף ב' החומרות (משום דלימא הלכה כמר בהא וכמר בהא) אפילו דליכא כלל מאן דפליג אב' הטעמים. וגם על הש"ך קשיא למה לא הביא כלל ש מכאן. ועוד באמת קשיא טובא לפי' דלעיל דהא עיקר יא זו אהך דמבוי עקום קאי דרמינן עלה חומרי דרב ודשמואל והרי מלתא דרבנן הוא. ואם כן הא דמסיק דבדלא סתרי עבדינן כתרי חומרי ע"כ אפילו בדרבנן הוא ולפ"ז יהי' קשיא טובא אף על הש"ך דגם הוא מודה דבדרבנן עכ"פ סמכינן להקל. גם הדבר מצ"ע תמוה כיון דבדרבנן גם בחד ס' דפלוגתא אזלינן לקולא איך אפילו היכא דבין למר ובין למר שרי עבדינן כתרי חומרי. ואף לפי הס"ד דברייתא מיירי בכהאי גוונא ואשמעינן דלא עבדינן בכהאי גוונא אף לא כצירוף חומרי דבי תרי אי מיירי בדרבנן (כדמשמע מדעלה קאי במבוי דרבנן) קשיא פשיטא כיון דגם בפלוגתא א' אזלינן לקולא בדברי סופרים כו' וכנ"ל אך איך שיהיה הפי' בהך דתרי חומרי וקולי (דברייתא) קשיא על המקשן למה הקשה רק מכח ומי עבדינן כתרי חומרי והא תניא כו'. הרי כיון דבמבוי דרבנן עסקינן בלאו הכי קשיא דאפילו בפלוגתא א' הוי ליה למיזל לקולא. אלא שבאמת פלוגתות אלו דרב ושמואל לא חשבינן ספק פלוגתא כלל דהלכתא כרב באיסורי. אלא משום דנהרדעא אתרא דשמואל הוי רמו עלה גם חומרא דשמואל כמ"ש הרי"ף ורא"ש (והכי קיימא לן). ולפי זה אין זה שייך כלל לההיא כללא דע"ג בספק דפלוגתא (בשוין כו') לכן לא אתי עלה אלא מכיון דבין למר ובין למר שרי (בצורת הפתח עכ"פ) מי עבדינן כתרי חומרי ר"ל דאף לחוש להחמיר משום דאתרא דשמואל הוא לא שייך בכה"ג (כיון דלשמואל תורתו כסתום כו') ומביא ראיה מברייתא דקס"ד דמיירי בכה"ג. ר"ל דאשמעינן דכל העושה כתרי חומרי היכא דבין למר ובין למר שרי) אפילו בדרך חומרא לחוש משום דאתריה דמר הוא (או מאיזה טעם שיהיה) לעולם הרי זה כסיל כו'. ועל זה מסיק דברייתא לא מיירי כלל בהכי אלא בב' פלוגתות דסתרי אהדדי בטעמן. אבל בדלא סתרי עבדינן ר"ל דלפעמים עבדינן לחוש לחומרא מאיזה טעם וכמו מצד דאתריה דמר כו' וכנ"ל. וא"כ לפ"ז אין כל זה שייך לדעת רמ"א וש"ך הנ"ל שהמה מיירי בספיקא שיש מצד גוף הפלוגתות בלי הכרעה ומהיות שזה דוחק לומר דלפי הס"ד מיירי הברייתא בכהאי גוונא דמבוי עקום ממש (בחששא לחומרא משום דאתרא דמר כו') גם אם כן הך דתרי קולי במאי מוקמינן לה לפי זה כו'. לכן יש לומר דפירוש הברייתא לפי הס"ד הוא כדלעיל ר"ל דכתרי חומרי לא עבדינן אפילו בדאורייתא כו' ולא כתרי קולי אפילו בדרבנן כו'. ומביא ראיה דכיון דגם בדאורייתא שדינא הוא ליזול לחומרא לא עבדינן כתרי חומרי היכא דבין למר כו' שרי. הוא הדין דגם כדי לחוש משום דאתרי' דמר הוא לא עבדינן וגם לפי זה אף דלפי הס"ד מבואר בברייתא הך דינא דהש"ך (ושלא כדבריו אלא כמהרי"ק) כיון דבמסקנא לא איירי הברייתא כלל בכהאי גוונא אלא בע"א. וגם הא דאמרינן דעבדינן כתרי חומרי אהך דמבוי עקום קאי דהלכתא כרב ורק משום דאתרי' דשמואל חשו לה. אם כן אין זה שייך לדינא דרמ"א וש"ך למסקנא עכ"פ. [אך עי' בהגהה בסמוך דזה אינון. אך לפי דעת הרד"ך הנ"ל שכתב דלמסקנא כתרי חומרי עבדינן וכתרי קולי לא עבדינן. אינו מובן כלל דאי מיירי בב' פלוגתות נפרדים במציאות (ובטעמיהן) כבר נתבאר דבזה וודאי הכל תלוי אם בדאורייתא אי בדרבנן וכדין פלוגתא א' (וכדפירש"י בר"ה כדלעיל) ואם מיירי בנתקבצו הב' פלוגתות במציאות אחד כנ"ל (והרי זה כנדון דרמ"א וש"ך הנ"ל) הרי לפי הנ"ל למסקנא עכ"פ לא מיירי כלל בכה"ג (בפלוגתות שוות) אלא בכעין ההוא דמבוי עקום כו'. (אך זה אינו דכמו דלפי הס"ד כבר נתבאר די"ל דס"ל דהא בהא תליא ר"ל גם בדאורייתא אין להחמיר כתרי חומרי בספק פלוגתות ה"ה בגוונא דמבוי עקום כו'. אם כן גם למסקנא נשאר סברא זו דהא בהא תליא וע"כ עבדינן כתרי חומרי בס' פלוגתות בדאורייתא כו'). גם בגוף הפירוש דברייתא לפי הס"ד (גם) לפי הנ"ל דתרי חומרי מיירי בדאורייתא ותרי קולי מיירי בדרבנן גם כן לא אתי שפיר כל כך (דלא נזכר כלל דאורייתא ודרבנן כו' ועוד) דאכתי הא דאמרינן אלא אי כמר כו' אי כמר במאי תלוי הברירה. גם כבר נתבאר דגם לפ"מ דאיירי הברייתא למסקנא דהיינו בדסתרי אהדדי בטעמיהן. שזהו הדין הא' דלעיל. גם כן צ"ע הא דאמרינן אלא אי כמר כו' במאי תלוי הברירה. ועוד והוא העיקר. דגוף דין זה דהיכא דסתרי אהדדי בטעמיהן לא עבדינן אף כתרי חומרי והיינו אפילו בב' מציאות נפרדים (כההיא דשדרה כו') צע"ג לכאורה דכפה"נ בכ"ד בגמרא ופוסקים אשכחן בכהאי גוונא דאזלינן הכא והכא לחומרא (בדאורייתא עכ"פ ויתבאר אי"ה):
(ה)
לכן יותר נראה דבגמרא בעירובין ור"ה פרכינן מברייתא זו אהא דר"ע נהג באתרוג ב' עישורין כבית שמאי ובית הלל אף דסתרי אהדדי. ומשני ר"ע גמרי' אסתפק לי' ולא ידע חי בית הלל באחד בשבט אמר או בט"ו כו'. וכתבו התוס' בר"ה דלא בעי' לשנויי דר"ע מספקא ליה הלכתא כמאן ועבד לחומרא דמסתמא יודע היה דהלכה כב"ה. משמע מדבריהם דלדינא לאו דוקא היכא דמספקא לי' גמרי' היכי אמרי בית הלל (שזהו כעין ספק במציאות) אלא הוא הדין אם הספק הוא משום דלא ידעינן הלכתא כמאן גם כן עבדינן כתרי חומרי אפילו סתרי אהדדי. ואם כן ע"כ ברייתא לא מיירי בספק הלכה כמאן. ולכאורה צ"ע אלא במאי מיירי. ונראה דלפי זה ע"כ ברייתא מיירי בכמו תנאים (ואמוראים) שיש להם כח להכריע מעצמם ולפסוק כמר או כמר. ועל זה קאמר דהרוצה לעשות כדברי בית שמאי כו' ר"ל שרוצה להכריע מדעתו הלכה כמר או כמר בקולו וחומרו עושה. אבל אינו יכול להכריע ולפסוק הלכה כקולי דתרווייהו ואף לא כחומרי שניהם כיון דסתרי הטעמים אהדדי. וגם לפי הקס"ד דעירובין דמיירי בדלא סתרי אהדדי בטעמן. אלא שנתקבצו ב' הפלוגתות במציאות א' כו' י"ל ג"כ דהפירוש הוא דבכהאי גוונא אינו יכול לפסוק להלכה ממש כחומרי דתרווייהו היכא דבין למר ובין למר שרי ולא כקולי שניהם היכא דבין למר ובין למר אסור אלא בידו לפסוק או כמר כו' (ונ"מ בכגון כעין הפלוגתות דרב ושמואל שם. דאי יפסוק כרב בקולו וחומרו בעינן צורת הפתח עכ"פ ואי כשמואל סגי בלחי כיון שתורתו כסתום כו') ובההיא דמבוי עקום אפשר (דס"ל לתוספות) דהא דרמו עליה בנהרדעא חומרי דרב ודשמואל היינו שכך פסקו להלכה ממש. או אפשר דאעפ"י דהיינו משום דס"ל הלכה כרב ורק חששו דשמואל משום דאתרי' הוי כמ"ש הרי"ף ורא"ש. מכל מקום פריך כיון שאי אפשר לפסוק הלכה כחומרי דבי תרי בכהאי גוונא (דלמר ולמר שרי) אין לנו לחוש גם כן בכהאי גוונא משום דאתריה דשמואל כו'. ולמסקנא לא איירי הברייתא אלא בדסתרי אהדדי. אבל בדלא סתרי אפילו בשנתקבצו ב' הפלוגתות במציאות א' דבין למר ובין למר שרי עבדינן כתרי חומרי. ר"ל שיכולים להכריע ולפסוק הלכה בהא כמר ובהא כמר שיוצא מזה חומרא במציאות זו להחמיר דלא כשניהם. וכמו כן נוכל להחמיר בכהאי גוונא מצד דאתרי' דמר הוא כו'. ולפי זה כל הסוגיא נא שייך כלל לענין ספק דפלוגתא דסוגיא דע"ג ולא לההיא דרמ"א וש"ך כו'. אלא בפוסקי הלכות מיירי כו' ואתי שפיר הברירה דאמרינן אי כמר כו'. (אלא שקצת לא אתי שפיר לפי זה מאי קס"ד למה לא יהא הכח לתנאים ואמוראים לפסוק כחומרי דבי תרי דהיינו בהא כמר ובהא כמר וכי לא מצינו בכהאי גוונא בב' פלוגתות דלא שייכי אהדדי בטעמן דמר מחמיר בחדא ומיקל באידך ומר להיפוך. והשלישי יחלוק על שתיהן ומחמיר בתרווייהו (או מיקל בתרווייהו) וכמעט נשאר קושיית התוס' שהקשו על הקס"ד וכי משום דהלכתא כוותיה בחד כו' ובכ"מ קיימא לן כמר בהא וכמר בהא. ומה תירצו דלא דמי דהאי מבוי שרי בצורת הפתח לכולי עלמא. אכתי וכי לא מצינו שהשלישי יחלוק על ב' הסברות כו'. ואולי יש לומר דדוקא בדפליגי מד"ע לגמרי מצינו שהשלישי יחלוק על שניהם כו' אבל כאן מיירי בפוסק הלכה מצד שכן אמר פלוני. אולי בכהאי גוונא אי אפשר לא להקל ולא להחמיר דלא כתרווייהו לפי הס"ד כו'. ומכל מקום מלשון התוס' שהקשו וכי משום דהלכתא כוותיה כו' ובכ"מ קיי"ל כמר בהא כו'. משמע כן דמיירי הכל בפוסקי הלכות ממש כנ"ל (דאם לא כן הול"ל וכי משום דחוששים או דמחמירים כו' וכן הוי להו לסיים ובכ"מ חיישינן או מחמירים כמר בהא כו') וכן ברש"י סד"ה דסתרי אהדדי שכתב ואי ההוא טעמא ס"ל כו' משמע גם כן דלא מיירי בספק אלא בפוסקי הלכות בהחלט. וכמו כן ברש"י דר"ה במ"ש אבל בב' מחלוקות כו' דס"ל בהא כב"ש ובהא כבית הלל משמע גם כן כנ"ל. אלא דמש"ש בדסתרי אהדדי דהאוחז בחומרי שניהם כסיל כו' שאינו יודע להבחין על מי לסמוך. לא אתי שפיר כל כך לפי זה ויתבאר אי"ה:
אך הך דרד"ך אף לפי זה לכאורה לא אתי שפיר דהא איהו (מסתמא) לא מיירי מדין פוסקי הלכות ממש. אלא מדין ספק דפלוגתות. גם מ"ש דלמסקנא כחומרי דבי תרי עבדי' ולא כתרי קולי לכאורה לפי הנ"ל דבגמרא מיירי בפוסקי הלכות לכאורה נראה דלמסקנא עכ"פ יש כח לפסוק גם כתרי קולי כו'. מיהו לפי מה שנתבאר [בהגהה בסמוך] דהיכא דבא לפסוק הלכה מצד שכ"ד פלוני (ולא תלו בד"ע ממש) י"ל דלהקס"ד אין כח לפסוק אפילו כחומרי דבי תרי במקום שבין למר ובין למר שרי. אם כן יש לומר דגם למסקנא אעפ"י דכחומרי דבי תרי ע"כ יש כח לפסוק (אף אי בההיא דמבוי עקום הוא רק משום דאתרי' דשמואל כו'. מ"מ הרי נשאר בזה סברת המקשן דהא בהא תליא כו') אבל כקולי דבי תרי יש לומר דאין כח לפסוק הלכה כקולי שניהם ולהקל על פי זה במקום דלשניהם אסור. ובהך דרד"ך יש לומר דמיירי גם כן היכא שהדין נותן (גם לנו) להכריע בפלוגתא א' כמר. ובאידך כמר (דהרי זה גם כן כפוסקי הלכות שבימי הגמרא) ועל זה קאמר דלמסקנא יש חילוק בזה בין לחומרא ובין לקולא. ר"ל היכא שנתקבצו ב' הפלוגתות במקום א'. אי בין למר ובין למר שרי עבדינן כחומרי דתרווייהו להחמיר אם בכל פלוגתא בפני עצמה הדין נותן לפסוק כהמחמיר. אבל אי בין למר ובין למר אסור אע"פ שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כדעת המיקל. מכל מקום כיון שבמקום זה שניהם להחמיר אין להקל (וכתב זה לרווחא דמלתא בנידון שלו בס"ת דאף אלו היה הדין נותן לפסוק במ"ם פתוחה שנסתמה כהרשב"א המיקל ובדיבוק אות לאות כהסמ"ג המיקל מכל מקום אם יזדמנו שניהם בס"ת א' דבין לרשב"א ובין לסמ"ג פסולה למר משום המ"ם. ולמר משום אות לאות אי אפשר להקל כו'):
ועפ"ז לכאורה יש לומר דגם הרא"מ שבכנה"ג מיירי גם כן בכהאי גוונא וחולק עם רד"ך. דבאמת לפי מה שנתבאר לעיל (אות ג') דמיירי בב' פלוגתות בב' מציאות נפרדים. אין הלשון שכתב נוכל לקבל קולי דמר ודמר מדוקדק כל כך דמאי רבותא ולמה יהיה הוי אמינא שלא נוכל כיון דלא שייכים כלל זה לזה (ומאי נ"מ אם בכל פלוגתא פליגי תנאים אחרים או אלו כו'. וכקושיית התוס' וכי משום דהלכתא כוותיה בחדא כו') לכן אולי מיירי גם כן היכא שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמיקל. וקאמר דאף אם נתקבצו במקום אחד (בענין שבזה למר ולמר אסור) עם כל זה נוכל לקבל קולי שניהם כו' דס"ל דלמסקנא כשם שעבדינן כתרי חומרי הוא הדין כב' קולות כו'. וחולק בזה על הרד"ך ועי' רא"ש פ' הדר סימן י"ט הסבר לזה (ומשמע דמיירי שיש לו עבדים וגם נשים וכלשון הגמרא וכן הוא בטוש"ע כו') אך ברמב"ם וש"ע רבינו ז"ל אולי שינה הלשון בכוונה וצ"ע. ואולי יש לומר לפי זה דגם דעת רש"י דר"ה מיירי בכהאי גוונא (ואתי שפיר טפי הלשון) שכתב דס"ל בהא כבית שמאי ובהא הלל. ר"ל אפילו אם נתקבצו במקום אחד דשייכי החומרות דבית שמאי ודבית הלל מכל מקום ס"ל בהא בצד הסברא דבית הלל לחומרא ס"ל) כבית שמאי ובהא (כו' כנ"ל) כבית הלל ולהרד"ך ע"כ יתפרש דעת רש"י בב' מציאות נפרדים כו' כנ"ל. וגם לפי מה שכתבתי לעיל (אות ד') בפירוש הברייתא לפי הס"ד דמיירי בספק פלוגתא וקאמר דלא עבדינן במקום אחד כצירוף ב' חומרות אפילו בספיקא דאורייתא כו' ולא כצירוף ב' קולות אפילו בספיקא דרבנן לכאורה יש לומר גם כן דפליגי הרא"ם ורד"ך בזה. ר"ל דלרד"ך אף למסקנא כתרי חומרי עבדינן (בדאורייתא) אבל לא כתרי קולי (בדרבנן). ולהרא"ם למסקנא גם כתרי קולי עבדינן בדרבנן כו'. וגם בפי' דעת רש"י הנ"ל יש לומר דלהרא"ם מיירי גם כשנזדמנו במקום אחד כו' וקאמר דלא הוי רשע אם אוחז בקולי שניהם בדרבנן ולא כסיל אם אוחז בב' החומרות בדאורייתא כו' ולהרד"ך מיירי בב' פלוגתות נפרדים כו'. ובאמת הב' פירושים הללו לכאורה כמעט אחד הם לדינא. דהא הא דספק פלוגתא בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא הלכה פסוקה היא. ואם כן גם לפירוש א' דמיירי בספיקא דפלוגתא. מכל מקום הא דתרי חומרי דאיירי לפ"ז בדאורייתא הרי הדין נותן לפסוק בכל פלוגתא לחומרא וקאמר לפי הס"ד דאם נתקבצו במקום אחד לא עבדינן כתרי חומרי (כיון דבין למר ובין למר שרי והרי זה כמו שלפי' הב' אין בכח פוסקי הלכות לפסוק בכהאי גוונא כתרי חומרי. וכמו כן לענין תרי קולי בדרבנן לפי' הא' הרי זה כמו לפי' הב' בפוסקי הלכות כתרי קולי כו' (וכמו כן למסקנא דיש לומר דפליגי הרא"מ ורד"ך בתרי קולי גם כן הכל אחד דמיירי בענין שהיה הדין נותן בכל פלוגתא לפסוק כהמיקל. אלא דלפי' הא' היינו מצד ספק פלוגתא בדרבנן. ולפי' הב' היינו מאיזה טעם אחר שהדין נותן לפעמים לפסוק כהמיקל אפי' בדאורייתא) אלא שבפירוש הברייתא אתי שפיר טפי לפי' הב' והעיקר בהא דקתני אלא אי כמר כו' דלפירוש הא' במאי תלוי הברירה ובמאי מיירי אי בדאורייתא אי בדרבנן. וגם אתי שפיר טפי מה שלא נזכר כלל דרבנן ודאורייתא ומשמע דהכל שוה כו' וכבר נתבאר שכן משמע גם כן מדעת התוס' (וגם קצת מלשון רש"י וצ"ע כו') גם בענין שייכות סוגיא זו לההיא דרמ"א וש"ך דלעיל לכאורה יש חילוק. דלפי' הא' אף לפי מה שנתבאר לעיל (אות ד') דהך דמבוי עקום ע"א הוא כמ"ש הרי"ף ורא"ש. מ"מ אם הברייתא מיירי בספיקא דפלוגתא (ובנתקבצו במקום אחד כו' כנ"ל) וקס"ד דמקשה דהא בהא תליא. אם כן גם למסקנא דעבדינן כתרי חומרי בהך דמבוי ע"כ ה"ה דעבדינן כתרי חומרי בהא דאיירי הברייתא לפי הס"ד כיון דהא בהא תליא (וכנ"ל שם בהגהה) אם כן היינו הך דינא דהש"ך (וצ"ע שלא דברו מזה כלל כו' כדלעיל שם) אבל לפי' הב' דמיירי בפוסקי הלכות אינו שייך לדינא דרמ"א וש"ך כלל. אלא שבאמת לפי מה שנתבאר (אות ה') דגם בפוסקי הלכות כיון שתולה הדבר בדעת פלוני לא בדעת עצמו גם כן להס"ד אין כח לפסוק כתרי חומרי (היכא דלמר ולמר שרי) ולמסקנא יכול כו' ונתבאר גם כן (שם) דשייך גם כן לדידן היכא שהיה הדין נותן בכל פלוגתא לפסוק כהמחמיר כו'. אשר ע"כ נתבאר שיש שייכות זה לדעת הרד"ך. אם כן לכאורה הוא הדין ששייך זה לדינא דרמ"א וש"ך לפי מה שנתבא' בסמוך דהא דבדאוריית' לחומרא הרי זה גם כן (כאלו) הדין נותן לפסוק כהמחמיר בכל פלוגתא בפני עצמה ובדרך כלל לכאורה הך דינא דהרד"ך לפי מה שנתבאר (אות ג') דע"כ מיירי בנתקבצו במקום אחד כו' (דאלו בנפרדים וודאי אף כתרי קולי עבדינן וכדפירש"י בר"ה) אם כן היינו הך דינא דרמ"א וש"ך ובמ"ש דעבדינן כתרי חומרי מכח המסקנא דגמרא הרי זה כהש"ך (ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה למה לא דברו מזה כו' כנ"ל):
(ו)
אמנם אחר עיון קצת נראה דוודאי לא דמי כלל הך דספיקא דאוריית' לחומרא לענין פוסקי הלכות דפוסקי הלכות שבגמרא (מי שיש לו הכח כו') כל שפוסק הלכה כמאן דאמר זה שוב הרי זה הלכה ברורה ודאית ולא ספק (וכאלו לא היה כאן פלוגתא) לכן שפיר שייך לומר דאף כשנתקבצו ב' פלוגתות במקום אחד בענין שבין למר ובין למר שרי יכול לפסוק כחומרי דתרווייהו ר"ל שבכל פלוגתא פוסק כהמחמיר ושוב הרי זה הלכה ודאית. ולכן גם כשנתקבצו במקום אחד עבדינן כתרי החומרות (למסקנא) אבל הא דספק דאורייתא לחומרא הרי זה אינו רק דלמעשה מחמירים מספק אבל לא שנעשית הלכה ברורה ודאית כהמחמיר ותדע שהרי כשנצרף לזה עוד איזה ספק הרי זה ספק ספיקא ולקולא כמ"ש המנ"י בכללי ס"ס במחודשים אות ב' וכמו כן אף כשמצטרף עוד ספיקא דפלוגתא אחרת הכריע המנ"י שם אות ו' כהאומרים דחשיבא ס"ס ולקולא ואם כן כ"ש בכהאי גוונא דנידון דידן דב' המ"ד אלו בעצמם פליגי עוד באיזה דבר (והמחמיר בהא מיקל בהא כו'). ונתקבצו במקום אחד שבין למר ובין למר שרי ושוב אין במקום זה שום ספיקא דפלוגתא דלכולי עלמא שרי י"ל דלא שייך כלל להחמיר מכח ספיקא דאורייתא כו' ונמצא לפי זה מה שלא דברו מסוגיא זו לנידון דרמ"א וש"ך ודאי אתי שפיר אלא שלהיפוך לפי זה לכאור' דע' הש"ך מצ"ע צ"ע היאך שייך להחמיר מכח ספק דאורייתא היכא דבין למר ובין למר שרי כו'. גם בדעת הרד"ך אף לפ"מ שנתבא' לעיל דמיירי היכא שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן להכריע כהמחמיר (או כהמיקל כו') גם כן צ"ע דלפה"נ לא דמי לפוסקי הלכות שבגמרא דהוי הלכה ברורה מה שאין כן לדידן כל ההכרעות (רובם או כולם) אינם הלכה ברורה ודאית כי אם כעין שיקול הדעת כו' ויש בזה כמה אופנים אבל כולם (או רובם) לפה"נ לא דמי לפוסקי הלכות שבגמרא ואם כן לכאורה לדידן אף שיש בכל פלוגתא בפני עצמה איזו הכרעה כהמחמיר. מכל מקום כשנתקבץ במקום אחד דלמר ולמר שרי י"ל דלא עבדינן כתרי חומרי כו'. וכמו כן להיפוך בפוסקי הלכות שבגמרא לכאורה ראוי שגם כתרי קולי יכולים לפסוק דהיינו שבכל פלוגתא בפני עצמה יפסוק כהמיקל כו' (דאפילו בגוונא שאינו יכול לפסוק דלא כמאן כמו באמוראים נגד התנאים דאין להם הכח לחלוק לגמרי כי אם דוקא כשיש עכ"פ יחיד מהתנאים סבירא ליה כן יכול לפסוק כוותיה וע' פי' הראב"ד פ"ק דעדיות מ"ה הובא בש"ך שם ותוס' יומא ג' ב' ד"ה דרביה. וע' כ"מ רפ"ב מה' ממרים) מכל מקום כיון שבכל פלוגתא מאלו הרי איכא מאן דאמר שמחמיר ביכולתו לפסוק כוותי' לגמרי ושוב אף כשנתקבצו במקום אחד עבדינן כב' החומרות (בשגם שבגמרא מתרצינן הברייתא דהכי קאמר כל היכא דמשכחת תרי תנאים ותרי אמוראי' כו' והרי בפלוגתא דאמוראי יש כח לאמוראי בתראי לחלוק ולפסוק דלא כתרווייהו כו' אלא שבזה י"ל דלפי מ"ש רש"י בב"ק דל"ג סע"ב (הובא בהגהה בכללי הגמרא דקכ"ט א' ד"ה רב) דגם באמוראים יש דחשיבי למפרך מינייהו כמו ממשנה וברייתא. אם כן משמע דאי אפשר לאחרונים לחלוק עליהם. אם לא שיש נגד דכוותיה מאן דפליג כו'. וצ"ע בזה. וע' בכללי הגמרא דקכ"ז ע"ב ד"ה אין מקשין מאמורא כו' דמשמע דהא דלפעמים מקשינן מאמורא כו' היינו משום דשם קיימא לן הלכה כוותיה ואם כן אין ראיה מזה שלא יהי' כח לאמוראי בתראי לחלוק ולפסוק דלא כמאן מאמוראי קדמאי (זולת רב כו') ואיך שיהי' עכ"פ בפלוגתות ודאי יש יכולת לפסוק לגמרי בהא כחד ובהא כאידך אפילו בתנאי כו' ושוב הוי הלכה ברורה ואפילו בשנתקבצו במקום א' כו' (ואם כן הוא הדין בב' קולות כו') ונהי דלפי הקס"ד ע"כ צ"ל לכאורה דהוי ס"ל דכיון דאין כח לחלוק לגמרי על התנאים (ולפ"מ שנזכר בגמרא גם כן תרי אמוראי צ"ל לכאורה כנ"ל ע"פ דעת רש"י דב"ק כו') לכן אי אפשר לפסוק כחומרי שניה' היכא שנתקבצו במקום אחד בענין דלמר ולמר שרי. דאם כן הרי זה דלא כמאן כו'. וזה יתכן יותר ממה שנתבאר לעיל. דה"ט לפי שאינו תולה בדעת עצמו כי אם מצד אותו המאן דאמר כו' שזה יותר דחוק דלמה יחליט דלא עבדינן כתרי חומרי כו' הרי יכול לחלוק כו'. אבל לפי המסקנא דיש יכולת בכהאי גוונא ומטעם שנתבאר דבכל פלוגתא בפני עצמה היכולת לפסוק לגמרי כאותו מאן דאמר כו'. ושוב אף כשנתקבצו כו' כנ"ל אם כן לכאורה הוא הדין לקולא כו'. וכללא דמלתא דדעות הרד"ך אינם נוחים לא במה שמחליט שבסוגיא זו למסקנא עבדינן כתרי חומרי ולא כתרי קולי כו' ולא במאי שמביא ראיה ודוגמא מסוגיא זו (לפי הנ"ל) דאיירי בפוסקי הלכות שבגמרא כו' לנידון דידיה דמיירי בפלוגתות הפוסקים והכרעות הנהוגים אצלנו שנדע שאין אצלנו הלכות והכרעות ברורות וחתוכות כל כך כו' דבזה י"ל דגם כתרי חומרי לא עבדינן. והוא הדין וכ"ש דעת הש"ך דלפה"נ מיירי מצד ספק פלוגתא בדאורייתא (בלי הכרעה) לא אתי שפיר להחמיר היכא דבין למר ובין למר שרי כו' ואף גם עיקר דין רמ"א וש"ך בהא דאין הרבים מסכימים מטעם אחד דעם היות דמשמע דאיירי ביש חילוק על שני הטעמים מכל מקום כיון דעכ"פ שאלו השנים הושוו להקל. צ"ע לכאורה למה לא יהיו חשיבי רבים (וכמו בסנהדרין כו'):
(ז)
ולכאורה עלה על דעתי לדחוק דגם רמ"א וש"ך מיירי בגווני הנ"ל לרד"ך שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמחמיר. דבאמת במקור הדין שהוא ממהרי"ק שמ"א וראייתו מגמרא דפרק ב' דחולין (ל"ו א') בהכי מיירי דהא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן הלכה כרבנן דרבים נינהו וכן בפלוגתא דרבי ור"ח הרי הלכה כרבי מחבירו בכל מקום וכ"ש נגד ר"ח שתלמידו הוא. וכדאיתא במהרי"ק סוף שנ"ב. לכן בכהאי גוונא סבירא ליה לש"ך דאף כשנתקבצו במקום אחד בענין שכאן הרבים הושוו להקל או אפילו לכולי עלמא שרי מכל מקום כיון שאינו מטעם אחד ובכל טעם בפני עצמו הדין נותן לפסוק כהמחמיר. ממילא נתבטלו ב' הטעמים. ויש להחמיר. ונהי דאין לדמות וללמוד זה מהך סוגיא דעירובין דיש לומר פוסקי הלכות שאני שהרי זה כהלכה ברורה ממש (ולכן אף בשה"ד אין סומכים על המיקל הגם שאפילו ביחיד נגד רבים סומכים על היחיד בשה"ד (בדרבנן עכ"פ ע' ש"ך שם) כדאיתא בעירובין מ"ו א' וכ"ד) ומה שאין כן בפוסקים והכרעות דידן כו' וכדלעיל. ולכן באמת לא הביא הש"ך ראיה מסוגיא זו מכל מקום הדבר מצ"ע ניתן להאמר עכ"פ. אבל באמת זה אינו דוודאי לא משמע כן סתימת דברי רמ"א וש"ך דבהכי דוקא מיירי. גם בהך דהאגור שהביא הש"ך לא הוזכר כי אם פלוגתא בין הא"ז ורא"ש בב' הדברים. ומשמע שאין הכרעה כמי לפסוק כו'. גם בש"ך דח"מ שם סקי"ט משמע בהדיא דמיירי בפלוגתות דשקולים הם בלי הכרעה ורק מצד ספיקא דאורייתא אתי עלה ע"ש נוסף על זה דקשה המציאות דמאיזה טעם היה הדין נותן לפסוק בכל פלוגתא כהמחמיר דאי מצד דרבים הם כגון יחיד נגד שנים אם כן גם בנתקבץ ב' הפלוגתות במקום אחד אף אם יצטרפו המקילים אכתי לאו רבים נינהו אלא שנים כנגד שנים. אם לא שהמחמירים היו שלשה והמקילים היו שנים מטעם זה ושנים מטעם זה אי נמי שהמחמיר היה גדול (או בתרא כו') בענין שהיה ראוי לפסוק כמותו נגד כל אחד מהמקילים. ומה שאין כן כשיצטרפו ב' המקילים היה ראוי לפסוק כרבים אף נגד אותו הגדול מהם (וע"ד הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו) וכל זה רחוק המציאות לאוקמי סתימת דעת רמ"א וש"ך בכהאי גוונא (וכ"ש לדידן כמעט אין לנו הכרעה כ"כ מי הוא הגדול והקטן כו') ועוד והוא העיקר דהא תינח בעיקר הדין דהאי דאין הרבים מסכימים מטעם אחד דמשמע דיש חולק על שניהם. אבל בהא דמחמיר הש"ך גם בדליכא חולק על שניהם. רק שאלו המקילים כל אחד יש לו טעם בפני עצמו וחולק על טעמו של חבירו. הרי בזה (כמעט) לא משכחת לה כלל שיהיה הדין נותן בכל פלוגתא בפני עצמה (ר"ל בכל טעם בפני עצמו) לפסוק כהמחמיר דמאיזה טעם שיהיה הדין נותן לפסוק כהמחמיר בחד טעמא (אי מצד שהוא הגדול או בתרא או שהוא רבים כו') כמו כן הדין נותן לפסוק כוותיה להקל מטעם הב'. ומהאי טעמא נמי גם דעת הרד"ך לא אתי שפיר (מלבד שמה שבא ע"ז מכח הסוגיא הנ"ל שצ"ע דלא דמי כדלעיל) דקשה המציאות לומר דמיירי בשבכל פלוגתא הדין נותן כהמחמיר כיון דגם הוא מיירי בענין דבין למר ובין למר שרי (או אסור כו') וליכא חולק על שניהם אם כן איך ובמה היה מוכרע לפסוק כמאן דאמר זה בחומרו ולא בקולו. וכן באידך כו'. בשלמא בפוסקי הלכות שבגמרא שיש להם הכח לפסוק מדעת עצמם ממש כאיזה מאן דאמר הגם שגם כן אינו יכול לחלוק על שניהם כגון נגד תנאים (או אמוראים ראשונים כו') אבל כל שיש עכ"פ פלוגתא יכול לפסוק מדעת עצמו כאחד מהם אפילו הוא היחיד או הקטן כו'. שייך שפיר לומר שפוסק בפלוגתא (או טעם) זה כאותו מאן דאמר המחמיר בהא ובאידך כאידך המחמיר כו'. אבל אין בדידן כל ההכרעות תלויות מצד אותו הפוסק אם שהוא גדול או רבים וכה"ג לא משכחת שיהיה הדין נותן לפסוק בהא כזה ובהא כאידך. היכא שבב' הדברים פליגי רק אלו כו'. (ודוחק גדול לומר דמיירי כגון בגדולים שגם בזה"ז ביכולתם הכריע מד"ע עפ"י ראיות מגמ' ונאמר שעכ"ז צריך עכ"פ שיהיה כן דעת א' מהפוסקים. וכדוגמא דאמוראים נגד התנאים כו' וכו'):
ואין להאריך דוודאי נראה דהש"ך לא מיירי בדאיכא איזה הכרעה דוקא בכל פלוגתא אלא גם בדליכא הכרעה כלל ושקולים הם כנ"ל דלא אזלינן בתר גוף הדין איך שפוסקים למעשה אלא בתר טעמא אזלינן דכל שלא השוו בטעמו של דבר וכל אחד חולק על טעמו של חבירו אעפ"י דליכא אחר החולק על ב' הטעמים והרי אלו שניהם מתירים בנידון זה. מכל מקום כיון שכל אחד חולק אטעמו וסברתו של חבירו אזלינן בתר טעמא וחשבינן זה גופא לפלוגתא ובדאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ולחומר ובאמת אין ראיה מסוגיא זו דעירובין (לפי הנ"ל דאיירי בפוסקי הלכות שבגמרא והך דמבוי עקום ע"א הוא לפי מ"ש הרי"ף ורא"ש כנ"ל ודעת הפ"מ בא"ח ססי' תצ"ג צ"ע) ולכן לא הביא הש"ך ראיה מכאן. אלא שעיקר ראייתו לזה (חלושה) מלשון האגור ע"ש. ובתשו' ש"א רסי' ס"ח דחה זה. גם דחה מה שכתב הש"ך דמהרי"ק שמ"א לא ברירא ליה כו' וכתב דאישתמיטתי' דעת מהרי"ק סוף שנ"ב שכן כתב בפשיטות. ובאמת כן כתב עוד מהרי"ק בכ"ד הביאם כנה"ג שם אות ל"ה. וכן כתב עו"ש בשם כמה פוסקים. ומה גם הרי מהרי"ק הביא ראיה על זה מגמרא פ"ב דחולין והוה ליה להש"ך לדחות הראיה עכ"פ. ולכאורה יש קצת ראיה גם כן מפרק המגרש (פ"ג א') מתשובת הזקנים שהשיבו כל אחד ואחד תשובה אחרת לדעת ר"א. גם איתא שם דלכולהו אית להו פירכא בר מדר"א בן עזריה וע"ש ע"ב דאמרינן ורבנן כו' הרי דכולם לית להו דראב"ע (וממילא משמע דכמו כן כל אחד ואחד לית ליה תשובת חבירו מחמת הפקרות כו') ועכ"ז הרי נקראו רבים וקיי"ל כוותייהו. ומהרי"ט חי"ד:
סימן ט' הביא ראיה למהרי"ק מהא דגבי סנהדרין משמע בגמרא דמשני טעמים מצטרפים. ואף הש"ך גופא בח"מ שם הוכיח כן לענין סנהדרין ודיינים מאותה הראיה דמהרי"ט והביא גם כן שכן פסק בהג"א פרק אחד דיני ממונות בשם א"ז בהדיא. אלא שלחלק יצא בין כשהרבים לפנינו דאזלינן בתרייהו אף שאין מסכימים מטעם אחד. לבין כשאינם לפנינו אלא שאנו מסופקים בדין זה מתוך החיבורים דחיישינן שמא בזה העיקר כאותו פוסק המחמיר ובאידך מלתא העיקר כהשני המחמיר אבל מלבד שלא הביא שום ראיה לחילוק זה גוף הסברא לחלק אינו מובן כלל ולכן כיון שמהרי"ק ומהרי"ט סבירא להו דמצטרפים מכח ראיות מגמרא. ועוד כמה פוסקים שהובאו בכנה"ג. וכוותייהו קבע רמ"א בשו"ע ח"מ. וסמ"ע וש"א שתיקתם כהודאה. היה נראה שלא לחוש כלל לדעת הש"ך שחולק ע"ז (כמעט) בלי ראיה בפרט שראה בעל ש"א דבריו ודחה להו (בפרט שמ"ש הש"ך על מהרי"ק דלא ברירא ליה שזה וודאי אינו) וגם מדעת האו"ת שם סק"כ משמע שלא הסכים עמו. וממילא הוא הדין אף כשיש חולק על שניהם ואף גם היכא שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמחמיר כו' דהא הראיה דמהרי"ק מגמרא בכהאי גוונא מיירי כו'. אלא שראיתי שבס' עט"ץ ובה"ט ובעל נ"מ נמשכו אחר הש"ך בפשיטות. ואף גם הכנה"ג אחר שראתה עינו כל הת' דמהרי"ק והביא כל ד' הגדולים סיים שאחר זמן רב בא לידו ס' הש"ך י"ד וראה שכתב שמהרי"ק לא ברירא ליה כו' והעתיק כל דברי הש"ך ושתק ליה כנראה שמסכים עמו נוסף על זה שגם מוח"ז רבינו ז"ל בקונטרס אחרון הלכות פסח סימן ת"מ סי"ג וסימן תמ"ב ססט"ז נראה שתופס בהחלט כהש"ך ע"ש. לכן ראוי לתת לב לתרץ עכ"פ הראיות דמהרי"ק ומהרי"ט:
(ח)
והנה הראיה דמהרי"ק לכאורה ע"כ לומר דלאו ראיה היא. דלפי ראיה זו לכאורה כל היכא דמצינו בגמרא פלוגתא דתנאי בין יחיד לרבים ושוב יש פלוגתא דאמוראי אליבא דרבנן. יש להכריע דהלכה כמותו מאן דאמר שאותו התנא היחיד מסייעו. והרי (לפה"נ) הש"ס מלא מפלוגתות כאלו. והפוסקים מכריעים ההלכה בפלוגתא דאמוראי דפליגי אליבא דרבנן על פי דרכי הכללים הנהוגים בכל פלוגתות ולא מצינו (כמדומה) שיכריעו על פי צירוף דעת אותו התנא החולק בעיקר הדין. דעכ"פ השוו בפר זה עם חד מהנך אמוראי כו'. ואנקיט תרי ותלת לדוגמא ריש עירובין במבוי גבוה מכ' אמה דאיכא פלוגתות בגמרא אליבא דרבנן כמו במקצת הקורה בתוך כ' כו' ובאיזה אמה מודדין (ד"ג ע"ב) ובהיה גבוה ובא למעטו (שם ד"ב). וכמו כן שייכי פלוגתות אלו לענין סוכה וכן בדפנות מגיעות לסכך וברחבה יותר מד' אמות דתליא גם כן בפלוגתא דאמוראים ריש סוכה ע"ש. והרי בכל זה היה מקום לצירוף דעת ר' יהודה המכשיר לגמרי למעלה מכ' להכריע לצד המיקל בזה באיזה פרטים הנ"ל. וע"ש ברא"ש וש"פ שלא נזכר מזה כלל כי אם הכריעו או פליגי על פי הכללים הנהוגים כו'. ועוד שם בסוכה (ד"י א') בפלוגתא כמה יהא בין סוכה לסוכה ע"ש ברא"ש. והרי היה אפשר להכריע על פי דעת ר"י במתניתין דלדידיה וודאי בפחות מעשר אינה ראויה לדירה וכשירה תחתונה. וכהאי גוונא טובא וכמו בריש גיטין בפלוגתא דרבה ורבא וכהאי גוונא כמה פלוגתות בגיטין דתליא בענין לשמה עי' ריש פרק כל הגט (בפלוגתא אי חיישינן באיזה בבא דמתניתין שם לפוסלה לכהונה עכ"פ כו') והרי לרבי מאיר לא בעינן כלל כתיבה לשמה (אפשר בזה יש לומר דשאני כיון דאפסק הלכתא בפרק המגרש (פ"ו ב') בהדיא כרבי אליעזר) ועוד שם פרק המגרש (פ"ד ב' פ"ה א') פלוגתא בענין תנאי דחוץ לפלוני וע"ש בפוסקים דקיימא לן כרבא. והרי היה אפשר לצרף דעת ר"א דמכשיר לגמרי (וכן בענין אי צריך לחזור וליטלה הימנו כו' שם פ"ד ב' עי' פוסקים) וכן בענין תנאי על מנת שלא תנשא לפלוני אליבא דרבנן יש פלוגתא (ע"ש ר"פ בפוסקים) ואין להאריך דנראה דכהאי גוונא מצוי טובא אלא שאולי יש לחלק בין תנאים לאמוראים בזה. דאמוראים כיון שיש להם כח לפסוק לגמרי הלכה כאיזה מאן דאמר מתנאים לכן כשפליגי אליבא דרבנן הרי זה כאלו קבעו (שניהם) הלכה כרבנן (וכנודע בכללים שמוכיחים בכהאי גוונא דהלכה כפלוני) ועוד י"ל דהוי אידך החילוק כמאן דליתא. מה שאין כן בההיא דפרק ב' דחולין שהביא מהרי"ק. דמיירי שכולם תנאים (שגם ר"ח שנזכר בברייתא חשיב תנא). וידוע שאפי' היכא שקבעו בפירוש הלכה כפלוני אין למדים מהם כדאיתא בנדה ד"ז סע"ב ע"ש בפירש"י וכ"ש במה דפליגי אליבא דרבנן לא נקבע בזה הלכה לגמרי כרבנן. כי אם מצד הכלל שהלכה כרבים ובזה הא חזינן שלא נתבטל לגמרי אותו היחיד החולק דהא בשה"ד סמכינן עליה (בדרבנן עכ"פ) כדאיתא בעירובין מ"ו ונדה שם. אם כן יש לומר דמשום הכי מצרפין דעת אותו היחיד להכריע בפלוגתא השניה דפליגי אליבא דרבנן כו' (וצ"ע דלפי מ"ש הש"ך דבדאורייתא לא סמכינן על היחיד בשה"ד י"ל דהיינו משום דמדאורייתא אחרי רבים להטות לגמרי יחשוב אידך כמאן דליתא ועי' הפלוגתא בפי' שבי"ד סימן ק"ט. גם הא דמוכיחים מדפליגי אליבא דחד מאן דאמר דהלכה כמותו יש לומר דזה לא עדיף עכ"פ מהא דהלכה כרבים כו'). אך מלבד שכמדומה שוודאי בכמה דברים מצינו פלוגתא דתנאי אליבא דרבנן כעין הך דפרק ב' דחולין ושעם כל זה אין מצרפין (הפוסקים) להכריע מצד צירוף אותו היחיד כו'. גם הנה יש ללמוד כן מהא דקיימא לן דאין הכרעה שלישית מכרעת. שהרי ענין זה דאמרינן בהך דפרק ב' דחולין בנתקנח מיהו הושוו אהדדי (ר"ש עם ר"ח) והוה ליה רבי חד כו' הרי זה כענין הא דקיי"ל הלכה כד' המכריע שגם כן מהאי טעמא הוא שבפרט זה הושוו עם מאן דאמר זה והוו רבים נגד אידך מאן דאמר ובפרט השני הושוו עם אידך כו' כדפירש"י בשבת (ד"מ רע"א) ואם כן לפי הכלל דאין הכרעה שלישית מכרעת היה הדין נותן בהך דפרק ב' דחולין דאפילו אי לא הוו פליגי רבנן עליה דר"ש כלל. רק היה פלוגתא דר"ש עם רבי שלא יהא הלכה כר"ח. שהרי זה כעין הכרעה שלישית לפה"נ לכל הפי' שנזכר בתוס' בשבת שם וב"ק (קט"ז א') ע"ש ועכ"פ הרי ר"ח תלמידו היה וקיימא לן בשבת שם דאין הכרעת תלמיד מכרעת והיה ראוי להיות הלכה כרבי לפ"מ דאיתא במבוא התלמוד (קכ"ט ב') דהלכה כר' נגד ר"י ואם כן כ"ש נגד ר"ש כדאיתא בעירובין שם גבי ר' יוסי ור"ש. ואם כן כ"ש השתא דאיכא רבנן דפליגי אר"ש (במה שמיקל לגמרי עכ"פ שלא גלו דעתם בנתקנח כו') אלא ע"כ נראה דצ"ל בדוחק דהתם שאני דר' אושעיא הוא דאמר בואו ונסמוך כו' היינו דהוא סבירא ליה התם כן. (ומשום הכי הוא דפסק הרמב"ם הכי) והא דאמרינן שם בנתקנח מיהו הושוו כו' וה"ל רבי חד כו' הוא רק פי' דעת ר' אושעיא. אבל אין ללמוד מזה לעשות כלל על מקום אחר. וע"ד דאיתמר איתמר כו'. ועי' מעין זה בכללים דג"פ כלל ו' אהא דבריי' כדאי ר"ש לסמוך עליו בשה"ד ע"ש (דכ"ה ב') דסבר הראב"ד דאמוראים יש להם כח. או אולי יש איזה טעם אחר בדבר דשייך רק התם דוקא. וכבר כתב מהרי"ט בתשובה הנ"ל גם כן שהוא כתב במקום אחר לדחות הראיה דמהרי"ק אבל ע"כ לפה"נ צ"ל דהתם שאני ולאו כללא הוא ללמוד משם למקום אחר דבכ"ד מוכח דלא אמרינן הכי. ובאמת מהא דהכרעה שלישית נשמע עיקר דינו דש"ך דהא דהלכה כמכריע הרי הוא מטעם דהלכה כרבים כו' כנ"ל. והא דבהכרעה שלישית (עיקרו) היינו דאין הסכמות הרבים הללו מט"א ולכן אין מצטרפים. והיינו הא דאמרינן בפסחים די"ג א'. ר"ג לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. מזה משמע דאלו מכריע היינו דוקא כשהכרעתו (שהוא ענין הסכמה עם כל אחד ואחד בחד צד) אינו מטעם בפני עצמו אלא מטעמים שלהם (והגם שהרי הם ע"כ חולקים בטעמיהם מכל מקום באותו צד שמסכים עם זה שניהם הוא מט"א וכמו כן בצד הב' עם אידך הוא מט"א עמו. ואז דוקא מצטרפים וחשיבי רבים בכל צד כו'. ומשא"כ בההיא דר"ג הא דבתרומה מסכים עם ר"מ אינו מט"א דטעמיה דר"מ דלא טעי כל כך ולא גזר אטו יום מעונן. ואלו ר"ג ס"ל דגזרינן (דמשום הכי בחולין כר"י ס"ל) אלא דבתרומה ס"ל טעם בפ"ע דאסור להפסיד כו' לכן לא מצטרף בזה עם ר"מ להיות רבים נגד ר"י. ובהא דחולין דמסכים עם ר"י דלכאורה הרי זה מטעם אחר יש לומר שאין נ"מ מזה דהא בלא"ה הלכה כר"י נגד ר"מ וכן פסק ר"ת באמת. אלא שהקשה רבא דנימא הלכה כר"ג שמכריע (ר"ל בתרומה כר"מ) על זה תירץ שפיר דזה אינו מט"א כו'):
(ט)
והנה כאן בפסחים (י"ג א') לא נזכר הכרעה שלישית בגמרא (רק ברש"י) ואפשר (דהיינו משום דגבי חולין שמסכים ר"י ה"ז מט"א כנ"ל. או יותר נראה) די"ל דהיינו משום דזה גרע מהכרעה שלישית. אלא דבכה"ג אמרינן דלאו מכריע הוא כלל. וזה תלוי בחילוק שבין רש"י לתוספות שם בספ"ק (כ"א א') גבי זילוף (דשם המקור בברייתא דאין הכרעה שלישית מכרעת דלפירש"י היינו משום דב"ש וב"ה לא סבירא להו כלל טעמא דתקלה והא דב"ש אוסרים טעמא אחרינא הוא (משום ריחא כו' ע' תוס' דשבת) ולפי זה הרי זה ענין אחד עם הא דלעיל די"ג. ולכן גם בדי"ג פירש"י דהרי זה הכרעה שלישית. אבל התוס' שם בספ"ק פירשו דאע"ג דטעמא דבית שמאי משום תקלה לא חשיב הכרעה מפני שהראשונים לא גילו דעתן שיש סברא לחלק בין בית לשדה ולא אמרו אחד בית ואחד שדה כו' וכן כתב עוד בכ"ד בשבת (מ') וב"ק (קי"ו) שם ובכ"ד. דהכרעה לא הוי אלא כשנזכר בד' הראשונים בין כך ובין כך כו' שבזה רמזו שיש סברא לחלק אלא דמ"מ לא סבירא להו החילוק ואז כשהשלישי מכריע לחלק חשיבא הכרעה. אבל כשהראשונים סתם אמרו שזה מתיר וזה אוסר ולא נזכר בדבריהם בין כך ובין כך כו' אז המכריע לחלק חשוב הכרעה שלישית. ובאמת גם רש"י פירש כן בכמה דוכתי ואף אהך ברייתא דזילוף גופא פירש כן בבבא קמא (ולכן הסכימו התוס' שם לפירש"י) אלא שיש לומר דרש"י סבירא ליה דהאי טעמא דבכל מקום שלא נזכר בין כך כו' הוי הכרעה שלישית הכל היינו משום דאז אמרינן דהא דזה אוסר (או מתיר) הכל אינו מטעם אחד עם המכריע בצד אחד כוותיה וזהו שגם בהך דפסחים די"ג אסברא לה רש"י דהוי הכרעה שלישית משום שלא נזכר בד' ר"מ ור"י אחד חולין ואחד תרומה כו'. והרי התם וודאי הוא דבתרומה מסכים ר"ג עם ר"מ לאו מטעם אחד הוא וכדלעיל. אלא דרש"י לשיטתו היינו הך דבכל מקום שלא נזכר בד' הראשונים בין כך ובין כך אמרינן דאינו מטעם אחד עם המכריע כו' וכדפירש גבי זילוף שם ספ"ק (וגם בבבא קמא ר"ל עד"ז עם שסתם) והתוס' נראה דסבירא להו דכהאי גוונא גרע מהכרעה שלישית אלא על כהאי גוונא אמר בפסחים י"ג לאו מכריע הוא כלל. וזהו שבבבא קמא שם כתבו התוס' על פירש"י דסוף פרק קמא דפסחים (שנזכר בתוספות שם בשם י"מ) דלא נראה דאם כן לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשי' קאמר כו' והקשה מהרש"א ואימא להאי פירושא דקושטא דהכי קאמר כו' והאי לישנא גופא קאמר התם (בפסחים י"ג) אהא דר"ג כו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר דסבירא להו לתוספות דבאמת משום הכי לא אמרינן בפסחים י"ג הכרעה שלישית היא אלא אמרינן לאו מכריע הוא כלל ומה שכתבו התוספות שם (קודם להנ"ל) אהא דפסחים י"ג דלפירוש רש"י (דבבבא קמא שהסכימו התוס' כו' כנ"ל) ניחא אלא לפירוש ר"ח אמאי כו'. ולכאורה הרי התם לא נזכר הכרעה שלישית אלא דזה גרע כו' כנ"ל אם כן מה זה שייך לחילוק פי' רש"י ור"ח בהכרעה שלישית וצ"ל (בדוחק) דמכל מקום לפירוש רש"י מענין אחד הם וקל וחומר הוא כו'. אבל לפירוש ר"ח דהכרעה שלישית ענין אחד הוא לגמרי דהיינו הכרעת תלמיד משמע להו דשוב אין לנו להמציא חילוק כלל בגוף אופן ההכרעה אפינו אינו מטעם אחד כו' (וצע"ק) וראוי לתת לב בגוף ענין ההכרעה שלישית לפירוש התוספות דאפילו אם הכל מטעם אחד כו' מכל מקום כל שלא נזכר בד' קמאי בין כך ובין כך כו' הרי זה הכרעה שלישית ולכאורה הרי זה כהלכתא בלא טעמא דמאי נ"מ אם גילו קמאי דעתם ששייך סברא לחלק או לאו סוף סוף הרי בין כך ובין כך הם לא סבירא להו החילוק. אלא דמכל מקום כיון שזה המכריע לחלק יצא. ובכל צד הסכמתו עם כל אחד הוא מטעם אחד עכ"פ חשוב מכריע ומאי נ"מ במה שהנך קמאי לא רמזו שהיה עולה על דעתם כלל לחלק כו' סוף סוף כיון שהסכמתו עם כל אחד בחד צד הוא הכל מטעם אחד ראוי שיחשב מכריע דעכ"פ בכל צד הרי יש כאן תרי המסכימים יחד לדינא ומטעם אחד למה לא יחשבו רבים כו'. ונראה דיש לומר דהאי טעמא דכיון שלא רמזו שיש סברא לחלק ואמרינן דנא סבירא להו כלל סברת החילוק. והרי הם חולקים על סברת המכריע. ואם כן נקטינן להלכה כוותייהו נגד היחיד המכריע. ושוב הרי זה כאלו באנו לחלוק את השוין לגמרי בלי שום טעם וסברא וזה אי אפשר. דוגמא לדבר מהא דאיתא בריש פסחים (ב' ב') וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר. ופירשו התוס' דהיינו היכא דליכא סברא כו' ע"ש. והכא נמי דכוותי' זהו החילוק. בין כשגם המה רמזו ששייך לחלק דאז כשהמכריע הכריע כן אף דהם לא סבירא להו לחלק מכל מקום כיון דעכ"פ לכולי עלמא יש סברא לחלק ולדינא הרי יש כאן בכל צד תרי מסכימים בדין ובטעם אחד. כן הלכה. אבל כשלא רמזו שיש סברא לחלק ואמרינן דבהא הלכה כמותם דהרי זה כאלו אין סברא כלל לחלק. שוב לא מהני מה שעל פי המכריע הרי יש כאן ב' בכל צד דאף בלי מחלוקת כלל הא אמרינן דאי אפשר לחלק את השוין בלי טעם וסברא כדאמר וכי היכן מצינו כו':
(י)
עוד כתבו שם התוס' דההיא דחולין (קל"ז) גבי ראשית הגז בכמה נוהג דבית שמאי אומרים בב' ובית הלל אומרים ה' ורבי ישמעאל ברבי יוסי אומר בד' וקרי להא דרבי ישמעאל הכרעה שלישית. אותה הכרעה אינה חשובה אפילו בהך דבבא קמא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא סבירא ליהלא כמר ולא כמר. ולכאורה צ"ע למה. הלא לבית שמאי מב' ולמעלה חייבים ולבית הלל בפחות מה' פטורים אם כן לר' ישמעאל דאמר ד' הרי זה פלגא כמר כו' דבב' וג' סבירא לי' כבית הלל דפטורים. ובד' סבירא ליה כבית שמאי דחייב (דבשלמא אלו היה לבית שמאי ב' דוקא ולבית הלל ה' היה רבי ישמעאל האומר ד' דוקא דלא כמאן כו') ודוגמא לדבר מהא דאיתא בבבא בתרא (ק"ז א') גבי שומא דקיימא לן כתנא קמא דאם אמר אחד פ' ואחד ק"כ ואחד ק' דנידון בק' משום דהוי מילתא מציעתא והכא נמי דכוותי' (וע"ש בפירשב"ם דגם אם אינו מכריע לאמצע לחצאין ממש במכוין נמי דינא הכי וכן פסק הסמ"ע (וש"א) סימן ק"ג סק"ה. ואף להרמב"ם ושו"ע יש לומר דהיינו משום דהא אמרינן בחולין דכהאי גוונא הוי הכרעה שלישית עכ"פ לכן לא סבירא להו דהתם בשומא הפי' מילתא מציעתא ר"ל שממציעין בין שני הקצוות היינו היותר המרבה והממעיט אלא שגם זה צ"ע לפי הנ"ל דהכל תלוי אם הוא מטעם אחד כו' והרי התם זה שאומר ק' הסכמתו עם כל אחד הכל מטעם אחד ר"ל ששוה כך עכ"פ ואינו שוה יותר כו'. אבל התוספות שכתבו שזה לא חשיב אפילו הכרעה שלישית כו' לכאורה צ"ע למה) ונראה דהיינו גם כן משום דאזלינן בתר טעמי' דוקא והתם כל אחד הוא מטעם בפני עצמו. דכל אחד יליף לה מקרא בפני עצמו והרי בית שמאי דאשכחו בקרא דגם ב' נקראים צאן וודאי שפיר קאמרי דאין סתירה לזה כלל ממה שמצינו בקרא גם על יותר שנקראים צאן דמה בכך עכ"פ גם ב' נקראים הכי אלא דב"ה מיעוטא דלישנא יתירה בקרא דידהו קדרשי כדאיתא בגמרא שם. אבל ר' ישמעאל ברבי יוסי לכאורה באמת קשיא מאי הכריע מהא דאשכח בקרא דכתיב וארבע צאן כו'. ממ"נ אי סבירא לי' מיעוטא דבית הלל ל"מ כלום. ואי לא סבירא ליה מיעוטא הרי אשכחן דגם ב' מיקרי צאן כבית שמאי. וצ"ל לכאורה דסבירא לי' דלא ילפינן מקראי דדברי קבלה כי אם דוקא מקרא שלו שהוא בתורה ע"ש בגמרא ואם כן הרי זה דלא כמר ודלא כמר (דשניהם סבירא להו דילפינן מדברי קבלה) ולכן כתבו התוספות דל"ח אפילו כהכרעה שלישית כו':
שוב ראיתי בת' מהריב"ל ח"ב סימן כ"ט שנתקשה בדברי התוס' כנ"ל. ולבסוף נראה שנוטה לומר דכוונתם לחלק בין כשהמכריע הוא ממוצע ממש ר"ל דוקא פלגא כמר כו' ומה שאין כן הך דחולין דלא הוי פלגא ממש כמר כו'. דרק בד' הכריע כבית שמאי. וכבית הלל הכריע יותר דהיינו בב' וג' (ומלבד דלמ"כ בתוספות במ"ש דהתם לא ס"ל לא כמר כו') באמת איני יודע שום טעם בדבר דמאי נ"מ בזה כיון דהא דהלכה כמכריע היינו משום דבכל צד ה"ל תרי כו' אם כן הכא נמי כן הוא (ומד' הרמב"ם ושו"ע הנ"ל אין ראיה כל כך כנ"ל. וכ"ש שהוא כתב שם תחילה דהרמב"ם דוקא לענין שומא כתב כן פו' ע"ש אלא שגם בזה לא כתב שום טעם וגם בכלל דבריו שם לכאורה צ"ע אלא שאכ"מ). לכן לפענ"ד נראה יותר כנ"ל
(יא)
אך מ"ש התוספות עוד שם על ההיא דברכות (מ"ג ב') בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בשמן והדס ואמר רבן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו':
דלא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות דלא סבירא ליה פלגא כמר כו' אלא דמפרש טעמו דחד מינייהו וסבירא ליה כוותי' לגמרי וכן בכמה מקומות שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע. תדע מדאיצטריך ר"י עלה למימר ה' כד' המכריע כו' עכ"ל התוספות דמזה משמע (דלאו אלישנא בלחוד קפדי אלא) דכל כהאי גוונא אינו בכלל הא דקיימא לן דלעולם הלכה כמכריע לפי שהכריע לגמרי כחד ולא פלגא כמר כו'. צ"ע למה כיון דהא דהלכה כמכריע היינו משום דבכל צד ה"ל רבים כו' כדפירש"י בכ"ד הרי אם תנא אחד יסבור לגמרי כתנא חד וודאי הוי ליה רבים. ובכמה דברים אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. ואדרבה הא דהוצרך ר"י לאשמעינן הכלל דהלכה כמכריע היה נראה דהיינו משום דלא נימא כיון שעכ"פ הרי לא הושוה לגמרי לא עם מר ולא עם מר אין כאן רבים קמ"ל כיון דבכל צד עכ"פ הושוה עם אחד מהנך קמאי (בדינו ובטעמו) חשוב רבים להכריע כו'. וכ"ש היכא דמסכים לגמרי כחד מינייהו ומטעם אחד דחשיבי רבים בפשיטות. ומה זה שכתבו התוספות שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע (ומשמע דר"ל דמשום הכי אין ראיה שהלכה כמותו מדכתבו על זה תדע כו') מה בכך אם לא יקרא מכריע הרי נקרא רבים כו' (מלבד שגם מכריע יתכן לקרותו לפ"מ שפירש"י בכ"ד שפי' מכריע היינו שמכביד הכף ועי' לקמן בסמוך שכן הוא בהדיא ברש"י דחולין כו'). וצל"ע ובתוספות דשבת (מ') כתבו אההיא דברכות בזה הלשון דר"ת התם דהוי כהכרעה שבכל הש"ס. ול"נ דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי עכ"ל. וז"ל הרא"ש בברכות שם דהכרעה דר"ג לאו הכרעה הוא אלא שנתן טעם לדעת בית שמאי עכ"ל. ופי' שם המעיו"ט דר"ג לאו להלכה בא להכריע אלא שנתן טעם כו'. ואם כן גם דעת התוספות דשבת יש לפרש כן. (ונראה דהרא"ש לקח זה מדעת התוס' הללו). ואף גם דברי התוספות דפסחים סוף פ"ק יש לפרש עד"ז (בדוחק קצת) ע"ש. אבל דעת התוספות דבבא קמא הנ"ל ודאי אי אפשר לפרש עד"ז כמובן. אלא שלפה"נ אין להעמיד יסוד כל כך על זה כיון שמדבריהם בשבת (ופסחים) ודעת הרא"ש דברכות למ"כ ועכ"פ בשם ר"ת כתבו דהוי כהכרעה שבכל הש"ס. וברש"י דנזיר (נ"ג) כתב דהכרעה אינה עד שתהא כולה כדברי אחד ולא מקצת כו'. והגם שזה תמוה צריך לדחוק דר"ל היכא דקמאי לא גלו דעתם שיש סברא לחלק כו' וכהתם. ורש"י בחולין (קל"ז ע"א) אחר שהאריך בהכרעה שלישית כתב וז"ל דהכרע לשון כף מאזנים הוי בשנים חולקים ובא שלישי ומכריע המשקל כאחד מהן או בכל הדבר או בחציו כזה כו'. ומעין זה דעת הר"ן שם. (ועל התוספות דבבא קמא אולי יש לומר דסבירא להו דהא דהלכה כדעת המכריע חזקה יותר מהא דהלכה כרבים כמו לענין לסמוך בשה"ד דסמכינן איחיד כדאיתא בעירובין ופ"ק דנדה כדלעיל. ונגד המכריע אולי ס"ל דלא סמכינן דהוי הלכה פסוקה לגמרי (ומשום דהוי מלתא מציעתא כעין פשרה נוסף על דהוי רבים בכל צד כו') ואהא קאמרי דהא דר"ג בברכות אינה כשאר הכרעות ושמשום הכי הוצרך ר"י לפסוק שם הלכה כר"ג כו' וגם זה דוחק וצ"ע מנלן):
וכל זה אינו שייך כל כך לנידון דידן דעכ"פ סוף דבר הכל נשמע לפע"ד דמהא דהכרעה שלישית והשייך לזה יש סעד ג' לדעת הש"ך דכשאין הרבים מסכימים מטעם אחד לא חשיב רבים. דהא דהלכה כמכריע הוא מטעם דהוי רבים בכל צד כו'. ובענין הכרעה שלישית יש בו מדריגות. ועכ"פ היכא דידעינן דטעמיה דמכריע אינו מטעם אחד עם אותו שמסכים עמו באותו צד הרי זה הכרעה שלישית עכ"פ (לפירש"י דספ"ק דפסחים) או גרועה מזה (לפי' התוספות דבבא קמא) וכדאיתא בפסחים (י"ג) ר"ג לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. וכמ"ש התוס' בבבא קמא על הי"מ דגבי זילוף כו' ואהא דראשית הגז דהרי זה דלא כמר ודלא כמר כו' (כנ"ל דהיינו משום דר"י ברבי יוסי מקרא בפני עצמו יליף וחולק על בית שמאי ובית הלל וס"ל דאין ללמוד מדברי קבלה והם חולקים וסבירא להו דלמידים מדברי קבלה וממילא שוב ליכא למילף מקרא דר"י כלום כו'):
(יב)
והן אמת דלפירוש ר"ח דפי' הכרעה שלישית דור שלישי ולפ"מ דמשמע מתוספות שם דלפ"ז אף בהך דפסחים דר"ג לאו מכריע הוא יתפרש גם כן עד"ז משום דלפניהם היה ולאו עלייהו קאי לכאורה אדרבה נשמע מזה דלא כש"ך. דהא התם גבי תרומה ר"ג עם ר"מ אינו מטעם אחד כדלעיל ועכ"ז משמע לפ"ד התוס' דאילולי דר"ג לפניהם הוי היה הלכה כמותו. אבל מכל מקום גם לפי זה אין להוכיח מכאן כ"א כגוונא דהתם דעם היות דר"ג ע"כ לית ליה טעמא דר"מ מדחמיר בחולין. אבל ר"מ אין ראיה עכ"פ דלא סבירא ליה טעמא דר"ג בתרומה (דאסור להפסיד כו') אלא דא"צ לדידיה כו'. אבל היכא דידעינן דכל אחד חולק ולא סבירא ליה טעמא דחבירו. יש לומר דאין מצטרפין. ובעיקר פי' התוס' שם אליבא דר"ח דבההיא דר"ג גם כן היינו משום שהי' לפניהם כו' נראה זה דוחק גדול. חדא דאם כן אינו מובן כלל מה זה שאמרו שם טעמא דנפשיה קאמר. ועוד איני יודע מה בכך שהיה מדור לפניהם. בשלמא מה שפי' ר"ח דור שלישי פשוט דהרי זה כהכרעת תלמיד דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. אבל מה שהי' לפניהם הרי זה מעליותא ולא גריעותא (דרק מאביי ורבא הלכה כבתרא כו') וז"ל הריטב"א בחולין קל"ז בשם ר"ח כשהשלישי הוא קטן בחכמה כו' שאינו כדאי להכריע כו' (ובת' הרמ"ע סימן ה' ראיתי שכתב בשם ר"ח דדמי להא דאמרינן רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו) ואף גם התוספות עצמם הרי אסברו להא דר"ח שזהו כדאמרינן על ר"ע נגד בית שמאי ובית הלל דהכרעת תלמיד אינה הכרעה. ואיך שייך זה על ר"ג נגד ר"מ ור"י. ובאמת התוספות בשבת ופסחים שהביאו גם כן פי' ר"ח לא הקשו כלום על זה מהא דר"ג. ונראה דהיינו משום דהתם ס"ל באמת דלא קשה מידי דהא באמת לא אמרו בגמרא שם על ר"ג דהכרעה שלישית היא אלא אמרינן לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. והיינו משום דאינו מטעם אחד עם ר"מ גבי תרומה כו' ולפ"ז אף לפירוש ר"ח יהיה הוכחה כדעת הש"ך (אף בכהאי גוונא דמדר"מ אין ראיה דלא ס"ל טעמיה דר"ג כו' כנ"ל) ולפירוש התוספות עצמם דכל שלא נזכר בד' קמאי בין כך ובין כך כו' הרי זה הכרעה שלישית. ולפי הנ"ל דהיינו משום דאז אמרינן דלא ס"ל סברא לחלק כו' והרי מ"מ עכ"פ דבריהם סתומים ואין ראיה כל כך דסבירא לי' הכי. אם כן יהיה מוכח דאפילו בשאין לנו ראיה כל כך שכל אחד אינו מודה בטעמו של חבירו (גם כן) כל שכל אחד ואחד אומר טעם בפני עצמו אין מצטרפין (דאמרינן דמסתמא חולקין כל אחד אטעמו של חבירו כו') ואף לפירש"י גבי זילוף דבית שמאי לאו מטעמא דתקלה קאמרי מכל מקום הרי אין זה מפורש בדבריהם וגם מדלא חילקו בין בית לשדה אין ראיה כל כך דלאו מטעמא דתקלה הוא ועם כל זה תולין לומר שאינו מטעם אחד כו' וצ"ע בזה. אך את זה אגיד דלפירוש ר"ח הרי בההיא דראשית הגז בפירוש אמרו הכרעה שלישית היא ולפי' ר"ח היינו דור שלישי ואם כן משמע דלולא זאת היה הלכה כמכריע והרי לפי מה שכתבתי לעיל בפי' דברי התוספות התם ודאי לאו מטעם אחד הוא וכל אחד ואחד חולק אטעמו של חבירו. אמנם לדינא נראה כיון דלפירוש רש"י ותוס' נשמע בפירוש כהש"ך ואליבא דר"ח (אף לפמש"ל) אין ראיה כי אם מהוכחה כעין מדאיצטריך כו'. (ואולי נקטי בגמרא הכרעה שלישית ע"ד חדא ועוד קאמר דכהאי גוונא צ"ל לפירוש רש"י ותוספות הא דלא אמרינן התם ובבבא קמא ובסוף פרק קמא דפסחים הכרעת תלמיד הוא כו'. וגם הרי בלאו הכי כתבו התוספות גם לפירושם דהתם בחולין גריעי מהכרעה שלישית וע"כ לומר שלא דקדקו בלשון כל כך כו') אינו כדאי להמציא פלוגתא חדשה בין ראשונים. וכל זה לענין גוף הדין להביא ראיה וסעד להש"ך. אבל לענין מ"ש לעיל דע"כ נשמע מזה דראיית מהרי"ק לאו ראיה היא זהו ודאי גם לפירוש ר"ח דהא התם בפרק ב' דחולין (ל"ו א') ר"ח תלמיד הוא כו' ובפרט דהתם הא פליגי רבנן על ר"ש ורבי ור"ח פליגי אליבא דרבנן שכבר נתבאר דבכהאי גוונא נראה ודאי דבשאר דוכתי אין מצטרפין דעת ר"ש כו'. וע"כ צ"ל דשאני התם דאמר רבי אושעי' כו' וע"ד היכא דאתמר אתמר כו' אבל לאו כללא הוא כו':
(יג)
ועתה אבוא לראיה השני' שנגד הש"ך הנזכר לעיל אות ז' בשם מהרי"ט מהא דגבי סנהדרין משמע דגם שלא מטעם אחד מצטרפין. וכבר נזכר לעיל שגם הש"ך עצמו כתב כן אלא שמחלק בין כשהרבים לפנינו כסנהדרין ודיינים לבין כשאינם לפנינו כו'. ולכאורה אין החילוק מובן אך הנה התומים בקיצור ת"כ סימן קכ"ג (דמ"ח ע"ג) כתב דבר חידוש וזה לשונו כי אמרינן לילך בתר רוב ומקרא מלא אחרי רבים להטות היינו כשדנין על המעשה הבא לפניהם כו' אבל אם דנו שלא על מעשה רק לקבוע הלכה לדורות בזו לא שייך אחרי רבים להטות ורשות ביד בית דין שאחריהם לחלוק ולקבוע הלכה כמיעוט נגד הרוב כפי שיקול דעתם כדתנן פרק קמא דעדיות למה נשנו דברי יחיד כו' ופירש הראב"ד והרמב"ם (ע"ש דמשמע דיכולים לחלוק לגמרי (ולא כיחיד דוקא) וע"ש בכ"מ) רפ"ב מהלכות ממרים דיש רשות ביד ב"ד לקבוע הלכה כיחיד כו'. ושוב ראיתי שמעין זה כתב גם כן הג"פ בכללים כלל ה' וזה לשונו ויראה לי דהא דאמרינן רובא דאורייתא הוא דכתיב כו' היינו כשנחלקו בשעת מעשה בדין מן הדינים הסנהדרין או הב"ד שנשאלה שאלה לפניהם אז פוסקים הדין והולכים אחר הרוב מן התורה כו' אמנם אותו פסק אינו נשאר הלכה קבוע' לדורות שלא יוכל ב"ד אחר לחלוק כו' שהרי אמרה תורה ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכן כתב הרמב"ם רפ"ב מהלכות ממרים כו'. והנה לכאורה היה נראה בהדיא מתחילת לשונם. ובפרט מלשון התומים. שבאו לומר דדוקא כשדנין על מעשה שבא לפניהם אז מדאורייתא אחרי רבים להטות אבל כשדנין שלא על מעשה רק לקבוע הלכה לדורות (והיינו ככל פלוגתות תנאים ואמוראים ופוסקים) בזו לא שייך אחרי רבים כלל. ר"ל דהגם דודאי אמרינן בכ"ד בכל הפלוגתות יחיד ורבים הלכה כרבים. אבל לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן. דהיינו מסברא דמסתמא סברות הרבים עדיפא ואמיתית יותר. ור"ל דמשום הכי רשות לב"ד שלאחריהם לחלוק כו' ומה שאין כן אלו היה דאורייתא וגזירת הכתוב לא היה רשות לב"ד שלאחריהם לחלוק כו' וכן אפילו לפסוק הלכה כיחיד כו' ועי' לשון הג"פ שם ריש כלל ה' שכתב דמשמע לכאורה דמדאורייתא הוא כו' מזה משמע דבמסקנא לא קאי הכי אלא לאו דאורייתא כו'. וכן היה עולה על דעתי מד"ע. דבאמת הגם שבכ"ד מנינו בגמרא דהלכה כרבים אבל קרא דאחרי רבים להטות כנראה שלא הוזכר ע"ז כי אם גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דפרק הזהב (נ"ט ב') ושם משמע שהיו חולקים למעשה מדאמרינן אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר כו' ע"ש בפירש"י (ובשט"מ שם בשם הרא"ש דשמא בעל התנור היה שמו חכינאי). ועל פי זה עלה על דעתי לומר דגם הש"ך בחילוקו הנ"ל נתכוין לזה. ור"ל דבסנהדרין ודיינים שדנין על מעשה שבא לפניהם כיון דבזה גזירת הכתוב הוא להטות אחרי רבים אין נ"מ אם הושוו מטעם אחד אם לאו אנו מצווים מדאורייתא לעשות המעשה כוותיי'. מה שאין כן בפלוגתות להלכה לדורות כיון דבזה לפי הנ"ל הא דצריכים ליזול בתר רבים לאו גזירות הכתוב הוא כי אם מדרבנן מסברא בעלמא ומצד הסברא יש לילך בתר הטעמים ולא בתר הפסק למעשה. דכשאין מסכימים מטעם אחד וכל א' וא' לא סבירא לי' סברת חבירו יותר יש לומר דבכל סברא האמת כהסכמת הרבים ושוב ממילא כך יש לפסוק למעשה. עם שזהו כדעת היחיד למעשה כו' (או אפילו דלא כחד היכא דליכא חולק על שניהם כו') ומה שאין כן בסנהדרין ודיינים אין נ"מ מה שמצד הסברות היה ראוי להיות עולה למעשה כהיחיד דמכל מקום גזירת הכתוב הוא לעשות כהרבים (בלי טעם כו'):
(יד)
אבל שבתי וראיתי דכל זה אינו. חדא דהש"ך (שעליו אנו דנין) ודאי לא סבירא ליה הכי דהא ביו"ד שם בתשובותיו על הב"ח בענין הא דסומכים על היחיד בשה"ד כתב וזה לשונו ועוד תימא על דבריו כיון דביחיד נגד רבים סומכים בהפסד מרובה אע"ג דהלכה כרבים דאורייתא הוא. ומעין זה כתב הג"פ ג"כ כלל ו' ע"ש (דכ"ה ע"ג) וכדאיתא בפרק הזהב כו' וכן הוא בדוכתי טובא וכל הש"ס ופוסקים מלאים מזה כו'. וכן כתב עו"ש. אהא דמ' מד' הב"ח דאפילו באיסור דאורייתא סומכין כו'. ותימא והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא כו'. והרי התם קאי הכל בפלוגתות דתנאי ואמוראי ופוסקים דפליגי (כבר) להלכה (שלא בשעת מעשה) כו' ועוד הגם שמ"ש הש"ך שכן הוא בכ"ד (וכן הוא בג"פ ריש כלל ה') ושכל הש"ס מלא מזה. איני יודע היכא. שעיינתי במקומות הנזכר הא דיחיד ורבים כו' (הנרשמים בהגהות רי"פ ברכות ט' א') ולא נזכר שם שזה דאורייתא ולא קרא דאחרי רבים (זולת בפרק הזהב) אך בפוסקים ודאי כן הוא שנזכר כמה פעמים. ומה גם ברש"י דבבא קמא גבי הכרעה שלישית דלעיל נזכר גם כן דאי הוה תני בית שמאי אומרים בין בבית כו' ובית הלל אומרים כו' ר"י אומר כו' והוי ליה גבי בית תרי כו' דאחרי רבים להטות כתיב כו'. והרי התם הפלוגתא לא אשעת מעשה הוי והכרעת ר"י אחר זה הי' (וגם כבר נזכר דמזה סעד לעיקר דינו דהש"ך) ועכ"ז הרי כתב דעל זה נאמר אחרי רבים כו'. ובסוף פרק ה' דעדיות גבי הא דאמר לי' עקביא לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר כו' מוטב להניח ד' היחיד כו' (אשר מפשטא דלשון זה היה נראה באמת לכאורה סעד לחילוק הנ"ל דמשום הכי אומר רק מוטב כו'. אך לפי מה שיתבאר דיש לומר דשם הרבים דפליגי על עקביא היו חיים וקיימים עדיין כו' לא שייך זה לכאן דודאי על זה נאמר אחרי רבים כו') כתב שם בפירוש הרמב"ם והרע"ב דמשום דגם הוא ברבים קיבל קאמר מוטב כו'. דאי לא תימא הכי מאי מוטב דאורייתא הוא דכתיב אחרי רבים כו' וכהאי גווני טובא איכא בפוסקים (בפרט בתשובות) ועוד דבאמת החילוק הנ"ל לפי הנראה הוא מעין החילוק שנזכר ביבמות (קי"א) וחולין (י"א) בין רובא דאיתא קמן כו'. אבל במסקנא דאין חילוק ופירש רש"י בחולין (י"ב רע"א) דאחרי רבים משמע בין איתא קמן בין ליתא קמן דמאי שנא האי מהאי והוא הדין וכל שכן שיש לומר על החילוק הנ"ל מ"ש האי מהאי דאינו מובן הסברא (שכתב התומים בזו לא שייך אחרי רבים כו' למה) וגם לפי מה שכתב רש"י דהלכה למשה מסיני הוא גם כן יש לומר דגם הך פלוגתא להלכה כו' נכלל בהלכה למשה מסיני דעל כל פנים לא גריע' מרוב בהמות ורוב קטנים כו' וכהאי גווני בדליתא קמן (מלבד שיש לומר שהחיבורים איתא קמן כו'). ותו מדחזינן בכל הפלוגתות בגמרא ופוסקים קיימא לן הלכה כרבים אפילו להקל בדאורייתא וכמו שכתב הרשב"א בת' רנ"ג ורמ"א בח"מ שם וכה"פ ואף הש"ך כשהרבים מסכימים להקל מטעם אחד עכ"פ ודאי מודה (וע"ש דאף שבגדול נגד קטן חושש לסברת הרמב"ם בדאוריית' אבל ברבים נגד יחיד הכל מודים כו') וכן הג"פ ותומים ודאי מודים בזה וכנזכר בדבריהם שם ובכ"ד (אלא שפקפקו קצת על זה בפלוגתות הפוסקים שלא פלפלו זה על זה פלפול אחר פלפול ומטעם דבעינן רובו מתוך כולו. וכדאיתא בב"י ח"מ סימן י"ג בשם תשו' הרשב"א וכ"פ ובכנה"ג שם. והתומים הוסיף שאין כל חכמי הפוסקים ידועים לנו ואוני רבו המחמירים כו' והג"פ שם בכלל ו' כתב שהאחרונים חוששים לפעמים למיעוט המחמירים לכתחילה כו'. אבל מעיקר הדין לכולי עלמא הלכה כרבים אפילו להקל בדאורייתא) ואלו היה הא דאזלינן בתר רובא בפלוגתות שלא שעת מעשה רק מדרבנן איך היה מועיל זה לאיסורא דאורייתא (ולא מיבעיא להרשב"ח וסייעתו דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אלא אפילו להרמב"ם דרק מדרבנן הוא הרי מכ"מ למעשה הוה ליה למיזל לחומרא) כיון דמדאורייתא לא אזלינן בתר רובא בכהאי גווני. הדר הוי לי' כספק שקול ולחומרא מדרבנן עכ"פ) וכמו בכל ספק פלוגתא בשוין דקיימא לן כהא דפרק קמא דע"ג דבדאורייתא לחומרא כו':
לכן נראה דהג"פ וגם התומים דלעיל ע"כ לא כיוונו כלל לומר דכל שלא בשעת מעשה א"צ כלל ליזול בתר רבים מדאורייתא (כי אם מדרבנן) כדמשמע מתחילת לשונם הנ"ל. אלא כל עצמם לא באו אלא למאי דסיימו דהפסק לא נשאר קבוע לדורות. לענין דב"ד שלאחריהם יכולים לחלוק כו' והיינו דוקא ב"ד שנראה להם טעם אחר לסתור הדין (כמ"ש הרמב"ם(או שנראה ומסתברא להם טעמים דאותו יחיד מהקודמים דהרשות בידם לדון ולהורות כדעתם. ומטעם שהתורה אמרה אל השופט אשר יהיה בימים ההם כדמסיים הג"פ וכ"ה ברמב"ם. אבל כשאין בידם להכריע מדעתם מחוייבים מדאורייתא ליזול בתר רבים מהקודמים. וכלל הדבר דלעולם אין חילוק בין הסכמת כל הב"ד (היינו הסנהדרין או הדיינים או כללות חכמי הדור) לבין הסכמת רובם (וכן אין חילוק בין כשחולקים על מעשה שבא לפניהם לבין חולקים לקבוע הלכה כשיזדמן כו') דלעולם מדאורייתא רובו ככולו אלא שהחילוק בין אותו הדור לבין דור אחר דבאותו דור מחוייבים הכל לדון ולהורות (למעשה) כאותו ב"ד שבימיו. כהסכמת כולם. או רובם. ואפילו אותן שהגיעו להוראה (או אפילו היחידים מאותו הב"ד עצמו) אין להם רשות לחלוק למעשה. וכל העושה או מורה לעשות נגד הסכמת הרוב בין להחמיר ובין להקל. הן מצד איזה טעם וסברא ושיקול דעתו שלא כדעתם והן אפילו מצד השמועה וקבלה שיש לו שלא כדעתם. הרי זה זקן ממרא (ונהרג בזמן הסנהדרין כו') כמ"ש הרמב"ם שם ריש פרק ד'. מה שאין כן בדור אחר. בין רבים בין יחידים וכשאין הרבים שבימיהם חולקים) כל שהגיע להוראה אם לפי דעתו נ"ל הדין שלא כהב"ד הקודם יכול להורות ולעשות כפי דעתו אפילו נגד הסכמת כל הב"ד הקודם. וממילא כ"ש שיכול לעשות ולהורות כדעת היחיד מהקודם אם מסתברא לו טעמו (וממילא גם כל אנשי הדור השני מחוייבים לעשות כן אם היחידים או רבים הללו הן בגדר ב"ד עתה בין שנתמנו לסנהדרין או לב"ד העיר או ידועים לגדולי הדור כו') אבל אם אין בדור זה הב' מי שהגיע להוראה או שבעלי ההוראה דעתם מסופקים ואין להם הכרעה מד"ע מחוייבים הכל לעשות כהסכמת ב"ד הקודם בין כולו ובין רובו (אלא שמכל מקום יש לומר שיש חילוק בין דור הקודם בין דור זה כמו שיתבאר אי"ה) ועם היות שלפי זה אין דעת הג"פ והתומים מדוקדקים כל כך אבל נראה דע"כ להעמיס כן בכוונתם אלא שד' התומים לכאורה יותר קשיא לפי זה דמ"ש אבל אם דנו שלא למעשה כו' לא שייך אחרי רבים ורשות ביד ב"ד שלאחריהם כו' דמשמע דתרתי קאמר דלבד שרשות כו'. גם בדור הראשון לא שייך כלל אחרי רבים כל שלא דנו למעשה כי אם לקבוע הלכה. וזה ודאי אינו אלא צ"ל דחדא קאמר דמה שכתב אבל אם דנו כו' לא שייך אחרי רבים להטות ורשות ביד ב"ד כו' ר"ל דלא שייך אחרי רבים לענין זה דרשות ביד ב"ד שלאחריהם לחלוק כו' אבל אכתי אינו מובן מה שכתב לא שייך אחרי רבים כו' וכן אחר זה כתב לקבוע הלכה כמיעוט כו' ואפילו כיחיד כו' דתלה הכל בענין יחיד ורבים ולפי הנ"ל אין נ"מ כלל בזה. דכל שיכול לקבוע הלכה כיחיד דהיינו בדור אחר יכול גם כן לחלוק על כל ב"ד הקודם. ובאמת נראה דהוא הוכרח לכך דעיקרו בא ליתן טעם לענין קים לי שהסכימו אחרונים שיכולים לטעון קי"ל גם במעוט כו' ומסיק דהיינו משום דעושה דין לעצמו וכמו שבית דין יכולים להורות כיחיד אף הוא כמוהם כו'. ולפי הנ"ל דבית דין יכולים לחלוק לגמרי אף על הסכמת כל הבית דין הקודם אם כן יהיה קשה דגם המוחזק יהי' כבית דין ויעשה דין לנפשיה אפילו דלא כחד כו'. ולכן כתב הכל דיכולים לפסוק כהיחיד בלבד (אבל לא דלא כחד כו') ונסתייע על זה מהראב"ד בפירושו לפרק קמא דעדיות שבאמת כתב כן באמוראים נגד התנאים: