אור ברסלב
דברי נחמיה אבן העזר הקדמת בן המחבר

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

הקדמת בן המחבר

זה ט"ו שנים מאת הלקח ארון אלהים ונגנזה מנורה הטהורה בקודש מחצבתו. גם שמן משחת תורתו לא העלה נרותיה. והיה כי"ק ממר אבא הגאון החסיד זצ"ל שפון וטמון. ולא שזפתן עין כי לא הרהבתי נפשי להפיצם בקרב ישראל. יען מה? יען ידעתי שנגד רצונו היה שיוחקו דבריו בדפוס. וכידוע למכיריו מתרומות מדותיו בענוה יתרה וכל ימיו היה מסתתר מבני אדם שכשאהיה יושב בין החכמים המפלפלים זה עם זה בהלכה. היה שומע ושותק והיה כובש רוח בינתו במסגר השתיקה. למען הסתר דבר שלא יתנאה מחכמתו. (ואולי זכר לדבר סמך ע"פ דרשות חז"ל ע"פ חמוקי ירכיך מה כו' אף ד"ת לא יהיו אלא בסתר סוטה (מ"ט:) מ"ק (י"ו) ושו"ע יו"ד סי' רמ"ו סקכ"ג). ומעולם לא השיב לשואלו דבר שהיה ממורא הוראה ולא רצה שיסמכו עליו כ"א לפרטי חכמים שבטח בהם שישמרו תנאו המפורש יצא שלא יסמכו עליו דבר זה הרך לבבי. ואסרו ידי בנחושתים:

ועצרתי רוחי לשמור רצונו כמוטל עלי לכבדו גם אחר מותו ברצונו זה כבודו אולם זה איזו שנים שחזקה עלי פקודת כ"ד כ"ק אדמו"ר הגאון מוהרמ"מ זצ"ל מליובאוויץ. עד מתי אתה מחביא תורת אביך הוציאם ויראו החוצה. ותמלא הארץ דעה. פעמים ושלש הייתי מעוברי רצונו והוא עודנו עומד ופקודתו עלי עד שפעם הייתי במחיצת קדשו שלח לקראתי את בנו ש"ב הרה"ג מוה' זלמן נ"י בדברים נמרצים שלא יניחני לבוא לפניו ולראות פניו עד שאתן אומן לקיים פקודתו זו. ובהבטחתי זו נכנסתי לפניו וגליתי לו טעמי ולא קיבל. באמרו הנני מתיר איסור המדומה לך. יען ידעתיו שאין חקר לתבונתו ולעומק חכמתו. ותועלת הרבים מתורתו מכרעת על משקל כף רצונו. ובזה יצאתי למרחב ממצר רוחי. וחפשי מפחד לבבי. לבלתי חלל רצונו הקדש זצ"ל:

כהיום הזה קמתי אני לפתוח שער לכל הרוצה לטייל בגנות רמונים ולהתענג על מימי מבוע. וזרם מים כבירים הוצאתי נגד כל יודעיו ומכיריו המתאוים ומשתוקקים לנועם תורתו המבקשים ודורשים ממני פעמים רבות הרטיבי נא את נפשנו היבשה והצמאה למי חכמתו. אשר כאילים על אפיקי מים כן רוחנו הומה ותערוג לשתות מים מבאר מעין גנים נוזלים מן האדיר בלבנון האדם הגדול הזה. ידעתי כי בפעם הזאת אתן רוח חיים בעצמות יבשות האלה. ישאבו מרוחו ישובו ויחיו. כהיותם חבוקים ודבוקים בו ומאד שער אשער חדות רוחם משמחה המפעמת בקרב לבם:

עמל ויגע הייתי בהעתקות וסידור כי"ק. יען היותם רושם לעצמו וממילא חסרים המה הגהה וסידור. יש מהם דבר אחד נשנה כמה פעמים בתוספת וגרעון ומקדם המאוחר. יש שמציין כמ"ש בספר וחסר שם הספר או הדף ולא מציין איזה דף. גם רוב הכתבים מלאים ר"ת חדשים אשר לא הורגל ולא נשתמש בהם בלתי המניח סימנים לעצמו. וכל דף ודף מנומר מהגהות רבות מהצדדים ובין השיטים עד למרבה. עד כי יבאו הדברים יגעים ומבולבלים לחבר שורה לחברתה. ולא רחוק מדרך המכשול לבגוד בהבנת דבריו. לקבוע הגהה במקום אשר לא יערה ולא חובר לה יחדו. הרבה דברים נשאר באמצע ולא נשלם יען שמכוון העלותו בכתב היה רק לעצמו. באשר גברו סברות גבוהות ועצומות ברומם גליו. ורוחו המרחפת על מעין נביעתו לא יכילו את שטף מחשבותיו מסוער לנהלם לאט לאט על הכתב למען הריק רעיוניו וכאשר נפוצו עשתונותיו והיתה הרוחה אז ידיו לא הדה עוד. ולא פלטה קולמוסו כל אשר העלה בזרוע עיונו ויתר הדברים נשאר מעל סגור בחדרי לבבו. וזולתו מי ידע להגיד מה שיחו:

לטורח רב כזה נאלץ הייתי לקחת עבודה רבה כזו שאינו לפי מדי. ורוח יוצק על כל סביבי לפתותי להתקדש למלאכה זו בעמדי על קן פלפולו ולאחוז בסנסני אריגות נושא הדברים על אמיתתן ובזה פניתי דרך מאבני נגף המונחים על הבנת הסדר. להפתח סגור הר"ת ולישר המכשולים מן בין השיטים. לקנות מקומן הראוי להן ולא יסבו בלכתן. דברים שנשנים כמה פעמים בררתי מה שראיתי לנכון שכתבם באחרונה ובטחתי שהכניס במהדורא בתרא רובי תורתו ממהדורא קמא ומה שנשמט במהד"ב. זה הוא שלא ישר בעיניו אחר עיונו היטב כידוע לכל דרכו בקודש לצרף ולברר כל דבריו בי"ג נפה בכור הבחינה התשובות שהניחם באמצע הפרק לא חדלתי מהביאם לדפוס. דאיכא למישמע מינה כמה הלכתא רברבתא. גם יש מהם הרבה ענינים קצרים שהם רק התחלה והקדמה לעיונו ופלפולו שהיה מסודר במחשבתו גם המה לא זריתי הלאה:

וחסתי גם עליהם. כי כל דבריו תורה שלמה ומכל דרך שיחו יש מהם לימוד. יש מהם שכתבם בימי חרפו ועלומיו:

בי שינוי הכתב מעיד עליהם כי ישן הוא מאורך הזמן רשמתי עליהם שכתבם בילדותו למען ידעו שינקותא דאבוה הוא בחרתי בחלק אה"ע בראשונה להיותו נקל עלי לסדרו מיתר החלקים ואקח חופש לנפשי אי"ה לסדר גם יתר החלקים בעז"ה. עתה הראיתי לדעת להמעיין בדברי קדשו שאם ימצא דבר מחסור שאינו לפי כבוד המחבר. יתלו החסרון בדל כח המסדר. ולא ירימו יד בקדוש ישראל חלילה. שלא זכינו לנוגה לו שימסרם לנו מורשה בעצמו. כי אז היו הדברים ברורים ומאירים כאור נוגה:

עתה הנה הקדשתי ספר מרן מר אבא הנאון האמיתי זצ"ל לכל קורא בשמו הגדול קרא נא דברי תשובותיו:

ויגולו לפניך תעלומות חכמה אשר ממקור האמת יהלכון. והוא המוליך והמביא מעלה ומוריד לעומקה של הלכה במים עמוקים אין סוף. מאין כמוהו והוא המוציא כל דבר הצפון בגמ' ופוסקים להיות נוגהים וגלוים לכל חפציהם. וחכמתו בכל משלה. להרגיש על כל קוץ וקוץ דקדוקים וחילוקים נפלאים בפרטיהם ודקדוקיהם אם כי לא אלמן ישראל מגאונים רבים. וחיבורים גדולים. כחריפות ובקיאות כי רב הוא ת"ל. אבל יבינו נא בחיבור הזה. ידעו ויכירו כי הוא אופן חדש כחוש הלימוד כמדומה שלא נמצא בזה האופן בשום חיבור שקדמהו לדייק בחילוקי הדעות וסברות הפוסקים מראשונים עד אחרונים במקום שדבריהם באים דוקא מפורשים ומבוארים על מקומן. ימצא בהם עומק נפלא לשקול במאזני צדק כל סברא וסברא בדבר והיפוכו:

ברצוא ושוב כמה פעמים. עד עמדו על קו נאמן לאשורו והוא הפלא ופלא מי יכילנו ובטוח אנכי בכל המתבונן בו שיתנו עדיהן ויצדקו ויאמרו לי אמת והיה יהיה הספר החדש הזה לנס ולסגולה לקנין הלמודית בנפש החפץ. לכל הוגה בו בנחת ובמתון וכעומק הדעת. בכל עורקי וגידי ערוגת מטעיו השתולים בשדמות דבריו. ולא בחפזון ומנוסה ירוץ על הרי סברות הרמים. כי אין נדר ואין מעצור לקל הרגלים לעוף באויר רוח. כאשר ידאה הנשר ולדלוג הגבה על חוקי שכלו שהורישו הטבע. עד כי יפול ויכשל ברכו בצורי נגף. אשר שת החכמה גדר לה. והוא מקור המשחית להיות נואש מחכמה. ולב השוחר תורה ומדע. ועינים המפיקות חמדה למטרת האמת ילך לאטו לרגל המלאכה דייק בה והפך בה באהבת דעת. וישרת לב יהיו לו דברי הספר הזה ככלי אומן למלאכתה של תורה ממנו ישכילו וממנו ילמדו דעת להצלחת למודם. לעלות על במתי נאותם:

והנה ראיתי לקרוא שם החיבור על שם מחברו דברי נחמיה דמצינו שנענש נחמיה ב"ח דלא איקרי ספרו על שמו (סנהדרין צ"ו). הרי דזכות הוא לחכם לקרות ספרו כשמו ממש. וטעם הדבר מובן דכשמזכירים דבר הלכה מספר פלוני ממילא מזכירין שם האומרה. ויהיו שפתותיו דובבות בקבר הן אמת דלכאורה קשה מאי טעמא יקפח ה' שכרו מפני שהמזכיר אינו אומר משמו הלא קמי שמיא גליא מי אמרה. וראיתי בפנמ"א בהקדמתו שמכח קושיא זו הוציא הדברים מפשוטן. וכתב דבאמת לא תלוי כלל בהזכרת שמו. אלא דדוד היה חושש (רק על פעם הראשון) דאם לא יאמרו משמו ולא ידעו התלמידים שהלכה זו אמרה נברא רבה ולא יקבלו ללמוד בבהמ"ד ותשתכח ההלכה ולא יזכירו לעולם וממילא לא יהיו שפתותיו דובבות. אבל כשיאמרו משמו דגביה כתיב וה' עמו שהלכה כמותו ויקבלו התלמידים כו' שוב אין נ"מ כלל בהזכרת שמו. ולכן סיים שם. במחברים שאחר שנדפס הספר ונתפשט החיבור בישראל לא בעינן כלל שיזכרו משמו (גם מגברא רבה) דקמי שמיא גליא עי"ש. ונפלאתי מאד על מאור עינים כמוהו דשפיר חזי איך לא שלטה עיונו על הא דנחמיה הנ"ל:

דמהא נסתר כל דבריו דהרי גבי נחמיה נתקבל דבריו (בשם עזרא עכ"פ) ונקבע בספר ונתפשט בישראל ולומדים בכל עת. וליכא כחששא דדוד. ולדבריו מה זה עונש לנחמיה שאינו על שמו. שאחר שנתקבל הספר. וקמי שמיא גליא. ומפורש מבואר בגמ' דהעונש הוא רק מה שלא נכתב דוקא על שמו. ועוד ומה יענה על עובדא דר"מ ור"נ בסוף הוריות דקנסוהו דלא יאמרו שמעתא משמייהו ואסקינהו בשם י"א ואחרים אומרים. הרי מבואר נמי שרצו שעצם ההלכה יוקבע בבהמ"ד דלהכי אפקינהו בשם י"א ואחרים אומרים. רק דעיקר הקנס היה שגם שיתפשט ההלכה שלא יהיה על שמם דוקא וכדאמרו שם עליהם תורה מבחוץ. וכתבו פיתקי. וגם אחר כמה דורות א' ר"ש לרבי מי המה שמימיהם אנו שותים (ובכ"ד מצינו דפסקינן כאחרים פסחים ל"ט). הרי להדיא דאף שנקבע הלכה הקנס הוא שלא יזכירו משמם. דאחר שהודה רבי לר"ש דרבנן לא אהנו מעשייהו הדר אתני ליה משם ר"מ עי"ש. ולדבריו לא היה זה מהצורך להדר וליתני כלל. כיון דתני ליה הלכה כדבריו ונקבע לדינא. שוב מאי איכפת ליה לר"מ שלא אמרה רבי משמו. דקמי שמיא גליא וכמו"כ בעובדא דר"י בפסחים (ק"ד:) רברבנותיה דמר כו' דלא תימא שמעתא מפומיה כו' ופי' רשב"ם שיאמרו משמו דאביי ולא משמו דר"י הרי דנתקבל הלכה רק שלא משמו ובב"ק (ס"א) בהמוסר עצמו כו' אין אומרים דבר הלכה משמו דמשמע נמי דהקנס הוא שגם שנתקבל דבריו ונקבע כמותו שלא יאמרו משמו דוקא ובפסיקתא פ"ג ובמשוח"ט מזמור א' בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך אמר ר"ע כך א' ר"ש שפתותיהם רוחשות כו' לפיכך א' דוד אגורה כו' שיאמרו משמי כו'. ולדבריו אין להא דהזקן ראיה מדוד. דלדידיה דבשעת מעשה שאומרים ההלכה עכ"פ לא בעינן הזכרת שמו. וא"כ לא היה להזקן לומר בשעת מעשה כך א' ר"ע. דהרי עכ"פ אומר עצם ההלכה ואם נם כוונת הזקן נמי הוא כדי שיקבלו התלמידים שידעו שהוא מגברא דבה. ודאי לא היה צריך לזה דאפי' שלא ידעו התלמידים ממי אמרה. עכ"פ יקבלו מפי הזקן שהוא רבם. א"ו מוכח פשטות הלשון שמדייק בשעה שהזקן כו' מוכח דתלה הדבר בשעה זו דוקא ובשעת מעשה גופא דוקא שהזקן דורש אם לא היה אומר משמו לא היו רוחשות וע"ז מביא ראיה מדוד. הרי מוכח גם מדוד דאפי' אם מ"מ מזכירים ההלכה בסתם. לא מהני ליה אם לא יזכירו משמו. ועוד דלדבריו צריך לילך בתר איפכא דאם אינו מגברא רבה יותר טוב שלא יזכירו משמו דאז משמו דוקא לא יוקבע בבהמ"ד. וההיפוך מצינו בסנהדרין (ק"ו:) גבי דואג דא' הקב"ה לימרו שמעתא בי מדרשא משמו (כדי שעי"ז יהיה לו זכות כפי' מהרש"א) ולטעמיה מאי אהני ליה אם יזכירו משמו. דהא דואג רשע הוה ולא שייך ביה כמו בדוד דגביה כתיב וה' עמו והיה לחוש כשיאמרו משמו לא יקבלו התלמידים. ולכאורה גם במקומו מוכרע. דלכאורה תמוה דאחר הא דדוד דמייתי מקרא דאגורה כו' א' ר"י כל ת"ח כו' מאי קרא דכתיב וחכך כיין כו' יקשה למה לא נלמד גם על כל ת"ח מקרא דאגורה. ולמה צריך לקרא אחרינא או דהו"ל להביא הקרא דוחכך כו' מקודם. ותרתי ל"ל ויש לומר דמאגורה דגבי דוד הוי אמינא כסברת הפנמ"א דרק דוד דגביה כתיב וה' עמו והוא רק על פעם ראשון כדי שיוקבע בבהמ"ד כמותו אבל אח"כ לא צריך ולכן קאמר כל ת"ח אפי' אינו מוסמך. ולאו כדי שיוקבע הוא אלא דבכל פעם בעינן דוקא הזכרת שמו. ולכן מייתי מקרא דוחכך כו' דהמשל הוא מכומר של ענבים דדוקא בעת שנותן אצבע ועל ענבים ממש. כך ה"נ דדוקא בעת שמזכיר שמו ממש וקאי על כל פעם אבל מאנגורה אין זה במשמע כ"כ שיהיה תלוי זב"ז. ופשוט טובא דפשטות הלשון בכ"ד דדייקו רבנן במילתא בהזכרת שמו. ולא מדכרי בשום דוכתא כדי שיוקבע הלכה מוכח דאפי' אחר שנתקבל דבריו בעינן דוקא משמו וכ"ש לפי הלשון שבסנהדרין (צ"ו) דלא נזכר כלל לשון ת"ח אלא בסתם כל מי שנאמרה הלכה משמו ואי משום קביעת וקבלת ההלכה. לא שייך זה על סתם אדם כשיאמרו משמו יקבלו. א"ו ברור דהכוונה דהזכרת שמו דוקא הוא. וגם מגברא רבה אפי' אחר שנקבע כמותו בעינן למדכר משמו דוקא. וכן מצאתי בס' מערכת ספרים להחיד"א (באות ז') אף שבתחלה רצה ליתן מקום לדברי הפנמ"א הנ"ל ואח"כ חזר ביה וכתב ג"כ דבעינן דוקא הזכרת שמו עי"ש:

אבל ודאי עכ"פ טעמא בעי. דקושיתו חזקה מאד. דהלא קמי שמיא גליא מי אמרה ולמה יקפח ה' שכרו בו' כנ"ל. אמנם באמת יותר יש לתמוה. דגם לטעמיה למה בעינן לשכר זה שיהיה דובב שיוקבע ההלכה בבהמ"ד דוקא. דמשמע דבלא זה לא יהיה דובב והוא תמוה דלמה לא די שיהיה חי בשני עולמים משום הא לחוד שלמד ויגע בתורה וחידש הלכה חדשה ודין אמת ומה בכך שנשתכח מבהמ"ד. הלא קמי שמיא גליא שהוא הממציא לחדש הלכה זו. ושכן הדין באמת ולומדים הלכה כדבריו למעלה בעוה"ב. ולמה יקפח ה' שכרו מה דצדיקים נקראים חיים בעצם מצד למודם בלבד בשביל שנשתכח הלכה למטה. וא"ל דכיון שנשתכח הדין למטה ממילא נתבטל הדין מהלכה. ז"א דזה שייך רק בגוונא שהדין מחולק בין ב"ד שלמטה לב"ד שלמעלה בזה אמרו לא בשמים היא (דוגמא דבהרת ותנור עכנאי ב"מ נ"ט ע"ב) אבל פשוט דזה לא שייך היכא דנשתכח הדין למטה ואינם יודעים ונעלם מהם ההלכה פשיטא דהלכה היא כפי שידוע הדין למעלה וכיון דקמי שמיא גליא דממנו יצאו הדברים לחדש דין אמת למה יגרע חלקו דצדיקים נקראים חיים בשביל שנשתכח מתלמידים אלא בזה י"ל דאף דבעלמא ובלא"ה צדיקי' נקראו חיים אבל עכ"פ כח הדיבור ממש בנוף אין להם כדאי' להדיא במשוח"ט מזמ"ל פ"ב אין בין צדיקים חיים לצדיקים מתים אלא הדיבור בלבד הרי דעכ"פ הדבור נמנע מהם. ולכן אשמעינן שיהיה עוד דבר נוסף שגם כח הדיבור ממש יהיה בגוף בקבר. דבר זה גורם ותלוי בסיבות התחתוני' בהזכרת הלכה. והואיל שדבר זה תלוי בכח בנ"א דלמטה שהם גורמים זה ע"י שאומרים ההלכה ממילא לא שייך ע"ז מה דקמי שמיא גליא וכל עיקר דבר זה תלוי רק בסבתם של התחתוני' א"כמ לא שייך לומר דקמי שמיא גליא. וממילא לפ"ז פשוט דבעי דווקא שיזכרו שמו וג"כ לא מהני מה דאמרינן דקמי שמיא גליא:

והנה לבאר יותר הטעם בזה. בדרך דקות יותר וגם להבין סבת פעולה זו ע"י בנ"א שדבר מבהיל הוא לכאורה והוא כשנבין תחילה הטעם למה בעינן כלל הזכרת הלכה לשיהיה דובב. ואח"כ נבאר אי"ה למה ע"י שמו דוקא וראיתי להקדים טעם הדבר למה הדיבור נמנע מצדיקים המתים כי אחר שלא נחסר דבר בהם כמו מן החיים (כמאמר המשוח"ט הנ"ל אין בין כו') והנפש מחוברת בגופם כמו בחייהם. וידוע דהנפש היא המדברת וכתרגומא על נפש חיה לרוח ממללא וכיון שיש בגופם נפש חיה המדברת למה לא ימללו ג"כ:

והענין בשנבין מאין בא כח הדיבור כמוצאות הפה. דהנה ידוע דמקול הפשוט היוצא מהכל הלב מזה נעשה הסבה שיוצא הדבור בה' מה"פ. שקול זה הפשוט מכה בהמוצאות להוציא הברת אותיות הדבור כמו אדם המכה בכנור. וא"כ לכאורה יפלא דהלא בכנור ע"י הכאה בנימא א' יוצא רק הכרה אחת לעולם וכשצריך להברה אחרת צריך להכאה אחרת בשינוי לפי תנועות הקולות משא"כ ע"י הכל א' וקול א' המכה בשוה בשפתים יוצאים ד' הברות בומ"ף משונים זמ"ז. וכן בשאר המוצאות. והוא תמוה דלמה ע"י הכאה אחת השוה יוצא הברות משונים פעם ב' ופעם פ' דכיון שבשפתים יש בהן מן ד' אותיות וא"כ למה ע"י הכאה בשוה יוצא דוקא ב' ולא פ' וכשרוצה יוצא פ' ולא ב'. דהרי ע"י קול א' המכה בשוה היה להוציא לעולם רק הברה אחת כמו בכנור. אמנם הענין הוא דידוע מפי ספרים וסופרים שהולדות אותיות הדבור היוצאים מה' מה"פ אינן מוטבעים בטבע המוצאות להוציא הדבור כמו קול היוצא מהכנור. שעצם הכנור הוא הסבה והקולות מסובבים והקול נולד ממש מן הכנור בטבע. משא"כ הכרות האותיות אינן יוצאים מעצם המוצאות שיהיו הם מסובבים והמוצאות הסבה להולידן. אלא שהאותיות הם קבועים בעצם הנפש. כידוע דהנפש מלאה אותיות והם כ"ב אותיות רוחני'. רק שבאים בהנשמה ובהרגשה ע"י כלי המוצאות וא"כ הוא להיפוך מכנור. דהאותיות הם הסבה לתנועות היוצאות שיהיה מסובב להעשות התנועה הראויה. ושינוי התנועות שבשפתים מסובב הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש ולכן אע"פ שמכה בשוה בשפתים בהכל וקול א' ופוגע בהכרה של ב' כמו בהכרה של פ' יוצא ב' ולא פ' משום שרצון הנפש לבטא אות ב' ע"כ מתגלה רק ב' הרוחני שבנפש ולא פ'. וע"כ בקול א' המכה בשוה יוצאים ד' הברות משונים זמ"ז לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש:

ולפי"ז אחר שהאותיות הם רוחני' מעצם הנפש איך יבואו לחומר וגוף אותיות גשמיים בקול ודבור גשמי. והענין הוא שזהו ע"י אמצעות מוצא החיך. דמוצא זה הוא המקור לשאר המוצאות כי סגולת מוצא החיך הוא ע"י חכמה כידוע. כי חיך אוכל יטעם וטעמים הוא בחכמה (דנודע דד' מדרגות דצח"מ הוא כנגד ד' מדרגות טנת"א וטעמים כנגד מדבר. דע"י טעמים שבחכמה מתהווה הדבור). דכח החכמה הוא המודד אור הנפש לצמצם ולהתלבש כפי מדה הראויה לכלי המוצא. ולכן ע"י מוצא זה הוא התהוות חומר וגוף האותיות בהגשמה ובהרגשה בקול ודבור ממש. אכל אם היו מתגלים האותיות מעצם הנפש מקדמת השכל שלמעלה ממדת החכמה לא יתראו רק צורות האותיות לפי ביטוי אותיות הרוחני' שבעצם הנפש ולא היו נשמעים במורגש בחומר וגוף אותיות גשמיים כלל. ומטעם זה הוא בנקודות. דקמץ עושה קמיצה וסגירה בשפתים ונקוד פתח עושה פתיחה דכמו שהאותיות קבועים בעצם הנפש כך הנקודות הם בעצם הנפש ומבואר בספרים שהנקודות נחלקים לה' מלכים וה' עבדים. הקמץ מלך ופתח עבד המלך (דקמץ בכתר. ופתח בחכמה) ולכן כשמתגלה נקוד קמץ מנפש הרוחני שמקורו מקדמת השכל. שהוא בלי מדה וצמצום לפי כלי המוצאות. ע"כ עושה קמיצה וסגירה בשפתים. ופתח עושה פתיחה דפתח בחכמה וחכמה הוא המודד אור הנפש כפי הראוי לכלי הקיבול (ולכן פתח עבד המלך שמביא אותיות הרוחני' מקדמת השכל לגילוי כעבד המשמש את המלך) ולכן התהוות חומר וגוף אותיות הדיבור בקול ובהרגשה הוא ע"י חכמה וכדכתיב פיה פתחה בחכמה דפתיחת הדבור הוא ע"י חכמה (וכן למעלה ה' בניקוד פתח הוא בחכמה כידוע) וזהו שנאמר במשה שהיה כבד פה. דמדרגת נפשו היה מאיר בו מקדמת השכל. שהוא צורת אותיות הרוחני'. וע"כ היה כבד פה בחומר אותיות מורגשים:

וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שפי' כן על מאמר המורגל בדחז"ל בענין שתק רב:

והנה כמו שאמרנו באותיות הנפש כן הענין באותיות התורה דידוע שבתורה יש סתום וגליא דסתום שבתורה זהו עצם התורה ואותיות הפנימיות מקדמת השכל ושכל הנעלם שכתורה. ולכן לא יבואו למטה במורגש. וע"כ הוא סתום (וכענין נקוד קמץ שהוא בכתר). ושער הפונה קדים יהיה סגור ואולי זהו כוונת המדרש בג' כתרים כו' וכתר תורה עולה ע"ג משל למלך שהיו לו ג' כתרים ונתן ב' כתרים בראש בניו וא' נטל לעצמו. והיינו כתר תורה שהוא מקדמת השכל אין לזה גילוי למטה וזהו שנטל לעצמו. אבל אותיות התורה שבאים בהנשמה בדברים המובנים ומורגשים. זהו ע"י חכמה שבתורה. שהוא מוצא החיך שבתורה. דחכמה שבחיך אוכל לחם התורה הוא המודד לצמצם אור התורה לפי כלי הראוי שיבא בהנשמה במורגש. ולכן כל התורה הוא בשיעורין וגבולין כפי מדידת החכמה (וכמש"ה פיה פתחה בחכמה דוקא ואז תורת חסד על לשונה ממש). והנה ידוע דס"ר נפשות נלקחים מס"ר אותיות התורה וא"כ אותיות הנפש עם אותיות התורה אחת הן ממש. כי משם נלקחו. וכמו שחומר וגוף האותיות מכל נפש נלקח מאותיות התורה שבחכמה. כן אותיות הנפש הרוחני' מקדמת השכל נלקחים ג"כ מאותיות עצם התורה מקדמת השכל שבתורה. ובמיתת צדיקים נסתלק מהם רק חיצונית החושים אבל פנימיות הנפש מאיר בהם ביתר שאת והיינו שבמותם שורה בהם עצם הנפש הרוחנית והצורה הרוחנית מקדמת השכל. וכשאחז"ל גדולים צדיקים במיתתם. וע"כ אין להם חומר וגוף אותיות במורגש. שאין למוצא החיך שבחכמה מבוא להביא אותיות הרוחני' לחומר וגוף גשמי. דשורה בהם עצם הנפש וקדמת השכל שלמעלה מחיך שבחכמה ולכן אין להם כח הדיבור במורגש. וכענין שתק רב כנ"ל. וידוע ג"כ שכל דבר הלכה שת"ח מחדש שהוא מחלק נפשו שיש לו בחכמה שבתורה וכמש"ה חלקי ה' אמרה נפשי ר"ל חלקי שיש לי בתורה זאת אומרת נפשי וכמ"ש באלשי"ך בדקדוק אשר לשלמה עי"ש. וכ"ה בשל"ה מס' שבועו' פ' תו"א ולכן זהו הטעם דכשמזכירי' הלכה שחידש שהוא מחלק נפשו שיש לו בחכמה שבתורה המודד להביא אותיות התורה במורגש למטה. עי"ז מתעורר אותיות הנפש המתייחס לחלק זה. שהוא מוצא החיך שבחכמה להביא אותיות הרוחני' לחומר וגוף אותיות מורגשים בקול ודבור ממש. ולכן דרשו זה מקרא וחכך כו' דשורש כח זה הוא ע"י מוצא חיך שבחכמה כנ"ל. ומתעורר חלק נפש זה למטה בקבר. ע"י כח המעוררו בהזכרת הלכה שהוא ג"כ שורש נפשו מחלק זה כנ"ל דטבע כל דבר מתעורר ע"י כח המעוררו וכמשי"ת יותר לקמן אי"ה:

ועפ"ז יתבאר היטב מאמר הרביא ע"ז בזוהר פ' שמיני (ל"ט:) תו שמענא וחכך כיין כו' האי קרא לכ"י אתמר כו' אי הכי מאן הוא דמשבח אי קכ"ה מהו הולך לדודי הולך אלי מבעי ליה א"ו קכ"ה משבח לכ"י כמה דהיא קא משכחת ליה דכתיב חכו ממתקים כך קב"ה משבח לכ"י וחכך כיין כו' הולך לדודי דא יצחק דאקרי ידיד מבטן. למישרים לאכללא שמאלא בימינא ודא הוא מישרים כו' דובב שפתי ישנים כו' לארקא ברכאן לתתא עי"ש ולכאורה תמוה דבמה איפה מתורין הקושיא דהולך לדודי ולא הולך אלי בהא דמפרש דהקב"ה משבח כמו דכ"י משבחת. אכתי כיון דעכ"פ הקב"ה משבח היה לומר הולך אלי ונראה דר"ל דכמו בשבח מה דכ"י משבחת דהשבה שלה הוא שבא ההשפעה העליונה למטה דממתקים הוא לשון מפעיל להמתיק לזולתו להמקבל. כך הקב"ה משבח נמי מה דההשפעה יורדת למטה דוקא וזהו כמו דמשבחת כ"י. דבזה דוקא נתאוה הקב"ה כאמרם ז"ל שיהיה לו דירה בתחתונים ולכן שפיר צ"ל הולך לדודי ולא אלי וזהו דמפרש דכ"י משבחת וחכו ממתקים דע"י מוצא חיך שבאותיות התורה הוא המודד את אור התורה ע"פ חכמה שבחיך להתלבש במורגש ובגילוי למטה כי כל חיך הטועם לחם התורה אומר לי לי. וה"נ משבח הקב"ה לכ"י וחכך כיין כו' דע"י שת"ח מחדשים חידושי דאורייתא ע"פ חכמה שבתורה שהוא מוצא החיך. שעי"ז פועלים להשפעת אור התורה במורגש ממש למטה. וזהו עיקר הנח"ר למעלה בהתגלות האור למטה דוקא כנ"ל וזהו וחכך כיין דביין כתיב המשמח אלהים ואנשים דר"ל דבמה שמשמח אנשים הוא שמחה לאלקים וע"כ משבח הולך לדודי דוקא וזהו מישרים דישר נקרא מה שהולך ישר מלמעלה עד מטה. כמו עמוד בבית העומד ישר לחבר הגג עם הקרקע. וה"נ ע"י שבא אור של מעלה במורגש למטה כמו שהוא למעלה ע"כ נקרא הולך מישרים וקאמר דא יצחק דהחילוק בלה"ק בין צדיק לישר. דלשון צדיק אינו נופל על מי שהוא מתוקן וישר מתחילתו. וכמאמר צדיק בדינו. מכלל דתחילה היה מרושע רק שיצא צדיק (כמ"ש אאזמו"ר בספרו) אבל ישר קאי על מי שגם מתחילתו ועד סופו הוא ישר ונקי. ויש לומר דזהו שדרשו בתענית (ט"ו) ישרים לאורה וצדיקים לשמחה. דשמחה נולד באדם ע"י היציאה מההיפוך דוקא. ולכן כינו שמחה לצדיקים דצדיקים נקראים ג"כ ע"י עבודתם בצאתם מההיפוך כנ"ל ואור קאי על עצם התולדה מתחילתה. ע"כ כינו ישרים לאורה. דישרים נקראים ג"כ על שהוא ישר מתחילתו (ולפי"ז מסתבר יותר כרש"י שם דישרים גדולים מצדיקים ולא כהרשב"א שהובא במהרש"א שם) ולכן קאמר דא יצחק דאקרי ידיד מבטן והיינו מי שמתחילתו הוא ישר מבטן. והנה ידוע דאור זה דישר גנזו בתורה. וע"כ למודי ה' שלומדים בתורה זוכים לאור הגנוז בה. להביא האור ישר מתחילת עולם העליון עד סוף עולם התחתון במורגש למטה ממש. וזהו סיום המאמר לאכללא שמאלא בימינא ודא הוא מישרים דשמאל נקרא ארץ וימין נקרא שמים שהוא רמז ללמעלה ולמטה. כדדרשו ידי יסדה ארץ יד שמאל וימיני טפחה שמים וזה ההיפוך ממישרים. שיש הבדל והפרש בין מעלה למטה דרק השמים לה' אבל הארץ לבנ"א. ור"ל דאין האור שלמעלה בא במורגש למטה. אבל במקדש כתיב כוננו ידיך התכללות ב' ידות. שהוא התחברות שמים וארץ שהוא ימין ושמאל:

מעלה ומטה כאחד דאור שלמעלה הולך ישר עד למטה וזהו ודא הוא מישרים וכנ"ל ולכן ה"נ דובב שפתי ישנים:

ור"ל שיבואו אותיות הנפש הרוחנית מקדמת השכל במורגש למטה בכלי הפה. זהו ג"כ נקרא ישר. שיהיה התחברות אור עצם הנפש הרוחנית במורגש גם למטה. והוא ע"י חכך כיין. דע"י מוצא החיך שבחכמה המודד האור שיבא במורגש בה' מה"פ כנ"ל וע"י הזכרת הלכה שחידש בחכמה שבתורה מתעורר הנפש מחלק זה והלכה זו שאומרת תורה למעלה. ע"כ אור תורה זו הולך ישר להיות דובב הנפש הלכה זו למטה במורגש במה"פ כנ"ל:

ועתה נשאר לנו לבאר למה ע"י הזכרת שמו דוקא וראיתי להקדים קצת ענין השמות ותחילה נבין קצת מענין שימוש בשמות הקדושים דמצינו דע"י כונה בשמות יותר קרוב להביא מבוקשו. דידוע מ"ש בס"ק בענין דור הפלגה שכוונתם היה להמשיך להם השפעה טובה ע"י שימוש בשמות הקדושים והעון שלהם היה שרצו להשיג אף שילכו בשרירות לבם. ולכן נא' ועתה לא יבצר מהם וראיתי שתמהו ע"ז איך שייך שלא יבצר נגד רצונו ית' ומי יעשה אם ה' לא צוה. והנה לכאורה בלא"ה יש לתמוה דמזה משמע דשימוש בשמות בלבד לא נאסר ולכאורה איך ראוי לכוין הבקשה לכינוי שמותיו ית' ולא לה' לבדו ואי' בספרי אליו ולא למדותיו וכמ"ש הרמב"ם בעיקר החמישי שאסור לנו לשום אמצעים בינינו לבין השי"ת והנה בקושיא זו נתקשה הריב"ש בסי' קנ"ז על המקובלים שמכוונים בתפלתם לשמות מיוחדים לכל ספי' בפ"ע עד שביאר לו חסיד גדול וממולא בתלמוד שבאמת התפלה היא לשם ית' עיה"ע. אבל הדבר כמו מי שיש לו ריב שצריך לבקש מהמלך שיצוה לשר היושב על המשפט שיעשה דינו ולא שיבקש שיצוה לשר הסוכן על האוצרות שיעשה דין וכו'. והודה לו הריב"ש שדבריו טוב מאד. וכ' אמנם מי מכניס אותנו בכ"ז הלא טוב להתפלל סתם לשם ית' בכוונה והוא יודע באיזו דרך יושלם המבוקש כמ"ש גול על ה' דרכך כו' ולכאורה קושיא אחרונה של הריב"ש חזקה מאד וגם על המשל של החסיד הנ"ל ראיתי שהקשה ב"ד אדמו"ר הגאון החסיד מוהרמ"מ זצוק"ל דאינו דומה לנמשל. כי הבורא בעצמו הוא הדיין והוא הנותן אלא שדן או נותן מתן ע"י שמתלבש באותה ספי' הראויה לאותה מדה. אבל עכ"פ הוא בעצמו הנותן ע"י ספי' זו א"כ קושית הריב"ש חזקה מאד שיותר טוב שיתפלל סתם להבורא ית' בעצמו המרומם לבדו נם מהתלבשות השמות בספי'. והוא יודע באיזו דרך יושלם המבוקש כו' וכד' הספרי הנ"ל דאליו דוקא אמנם אף שקושייתו טובה אבל לעומת דבריו הקשה דהרי להדיא מצינו שאחז"ל מפני מה ישראל צועקין ואינן נענין מפני שאינן יודעים לכוין בשם (מדרש תהלים צ"א ובפסיקתא פכ"ב) ומזה נסתר דברי הריב"ש דבעינן דוקא לכוין בשם והתירוץ אף דבאמת עליו ית' בעצמותו קודם הבריאה אין שום שם שיורה עליו ח"ו אבל אחר שנתלבש במדותיו אז מורים השמות עליו ית' על עצמותו ממש דאור וחיות המתפשט ממנו לספי' זו. אז אור זה קונה שם המורה על עצמותו ית' הראוי לאותה מדה. והראיה ממדרש שמות במה שהשיב הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים אני נקרא בשם אל כו'. ומובן מזה שהשמות מורים על עצמות הבורא ית' כמש"א אני נקרא אמנם ודאי שהוא אחר שמתלבש בכלי המדה כמש"א לפי מעשי כו'. דאז דוקא קונה שם המורה על עצמותו ית' וא"כ מש"א לכוין בשם הוא נמי הקריאה אליו ממש דר"ל להשם המורה על עצמותו ית' ממש המלובש באותה ספי' ומדה. וזהו נמי נקרא אליו ממש. וע' בפרדס שער ל"ב פ"ב. וא"כ מובן דאע"פ כשיקרא ויבקש מעצמותו ית' המרומם מצד עצמו מקודם שנברא כל יכול הוא להושיע להשלים המבוקש. אבל עכ"פ אין בזה הכרח ותלוי בזכות גדול. אבל אם המתפלל בטוהר ודבק מחשבתו וכיון בשם. שהוא אור עצמותו ית' הראוי לאותה מדה. יותר קרוב הוא שיושלם המבוקש:

והטעם בזה שיהיה זה בהכרח ע"י דיבורו של שוכני מטה שמכוונים בשם הנה באמת אין זה פלא שע"י דיבורו ע של אדם יתחייב להעשות הכל. דגדולה מזו מצינו מ"ש בירושלמי פ"ק דכתובות ופ"ו דנדרים אקרא דלאל גומר עלי בת ג' שנים כו' יעו"ש ובנדה (ל"ח:) אמרי' נמי דשיפורא גרים עי' פירש"י שם ואף שהרמב"ן (הובא ברא"ה בבד"ה ב"ז ש"ג) כתב ע"ז שזה דבר שא"א שיהיה הטבע נשתנה יעו"ש. אבל באמת הוא תמוה מאד על הרמב"ן שיחיה כחולק ח"ו על הירושלמי וגמ' המפורשים שדרשו מקרא הנ"ל וכמש"ש הרשב"א במשה"ב ע"ש וכן הסכמת רוב הפוסקים והענין בזה דידוע מזוה"ק וביאר באלשי"ך פ' בראשית ובכ"ד דהאדם כלול מכל העולמות ודיבר ה' עם כל העולמות ביני וביניכם נעשה אדם וכל א' יתן חלק בו כו' עי"ש וא"כ כיון שבאדם נכללין כל העולמות מצורה העליונה עד עולם השפל וכל היסודות והספי' כולם נכללים ונתלין בהאדם:

וע"כ האדם בהיותו מחובר נם מחלקו ית' שנתן ג"כ חלק בו כנ"ל לכן הוא הפנה והוא היסוד המקשר את כולם להקב"ה ע"י שרשו האחוזה בהקב"ה ממש והוא המוליך והוא המביא ההשפעה וחיות לכל העולמות וכולם נכנעים ומשועבדים תחת ידו. וכמ"ש בזה הרח"ו ז"ל בס' שה"ק. וכיון שכן אין הדבר פלא שהטבע יהיה משועבד להם. יען שחיות הטבע וקיומה הוא ע"י האדם וברוחו נתלין. לכן לכל אשר גוזר בדיבורו כן יקום. וה"נ והוא הטעם שתלוי השפעת החיות והשם למדה הראוי ע"י דבורו של אדם המכוין בשם. מטעם זה שיש בו חלק מהקב"ה והוא הקשר בין כולם ע"כ על ידו וע"י דבורו יובא החיות להתלבש כדבריו לכל מדה הראוי וזהו ועתה לא יבצר כו'. והנה אי' בפדר"א פכ"ד שבעת דור הפלגה ירד ה' עם שבעים מלאכי מעלה ויטול גורלות ויפול גורל המאמינים להקב"ה אמר הקב"ה חבלים נפלו לי בנעימים עי"ש והיינו דבעת הבריאה היה האדם כלול מכולם כנ"ל שא' הקב"ה על כלל מין האדם כל א' מאתנו יתן חלק בו ומזה הוא הסבה שלא יבצר כו' כנ"ל וע"כ הטיל גורלות להפריד חיבור הנ"ל שלא יהיה תלוי בידם בהכרח דבהנתק החבל ימנע ההכרח. ועמי כנען שהיו אז נשארו תחת השרים לבד. ונחלה לישראל בחר לו יה' שהחלק שניתן להאדם גם מהקב"ה נפל רק למאמינים וזה יוצדק כלפי מעלה חבלים נפלו לי בנעימים שכב"י הקב"ה מקלס ומשבח עצמו שחלקו כב"י נפל למאמינים ולא להפך. דקאי על החלק הניתן מהקב"ה בעת הבריאה לכלל מן האדם שחלק זה נפל למאמינים וכמש"ה מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כו'. ואם בא הכתוב לספר בשבחן של מאמינים היה לומר אשר אנחנו קרובים לה'. אלא דבא הכתוב להניד שבחן של מאמינים בטעם שהם בהכרח נענין בכל קראנו אליו והוא אומרו מטעם אשר לו אלהים קרובים. דבהנחל עליון גוים בהפרידו בנ"א בעת דור הפלגה. נפל גורל הקב"ה על החלק הניתן ממנו ית' רק למאמינים (וכיון שנפל חלק הקודש ביניהם מזה יש לך לדעת ולהכיר שכחם העצמי שהם מיסוד א'. דידוע דכל דכר מושך ליסודו ולא ליסוד אחר). ולזה הם נענין בכל קראנו אליו בהכרח דע"י חבל זו שגם חלק ה' יש בהם. ומחובר הוא מכל העולמות ע"כ בהכרח נשפע ע"י דבורו החיות לכל מדה הראוי כנ"ל וראיתי בהדיא ברבינו בחיי שם שפי' עד"ז עי"ש היטב וכ' שרמז משה שהם מתפללים ונענין מפני שהם המשפיעים שפע העליון למדות. וכ' דעל המדות הזכיר הנביא כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה ודרשו רז"ל אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל לרוכב. ור"ל דהמדות טפלים לישראל דע"י תפלתם המכוונים בשם כנ"ל בהכרה יושפע חיות השם לכל מדה ומדה הראוי וכדדרשו רז"ל ע"פ צדיק מושל כו' יעו"ש והוא מטעם הנ"ל ואולי זהו שאמרו חז"ל ע"פ כי היא חכמתכם זה היודע לחשב תקופות ומזלות ור"ל דכפי החשבון שע"פ שטרי מזלות אין בכחם לשנות היותם תחת שטרי וכסילי השרים ומזלות. אבל במאמינים נהפוך הוא דאין שטרי המזלות מעכבים. ואדרבה דהמזלות והתקופות משועבדין תחתם. ואין מזל מעכבם. שהמה למעלה מהם וכפי החשבון שע"פ חכמתם בהכרח להטבע לשמוע ולהשתנות שיהיה כן וכנ"ל ממה שדרשו מלאל גומר עלי ולכן אמר שהיא חכמה לעיני כו' ודקדק לעיני כו'. דרואים בחוש שהטבע מסכים לחשבונם. ולכן בהכרח יודו שחכמתם נפלאה למאד. דשטרי המזלות וגם כל העולם בכלל עומד על עמוד התורה ולכן החשבון שע"פ משפט התורה הוא משפט נכון וחכמת אמתי יען שהתורה היא היסוד והעמוד שהמזלות והעולם עומד עליו וממילא ע"י מאמינים שעמודי העולם משועבדים תחתיהם כנ"ל ע"כ כפי שגוזרים החשבון ע"פ יסוד של חכמת התורה בהכרח שכן יהיה. ולכן התורה היא חכמתכם לעיני העמים שהיא למעלה מכל החכמות שע"פ טבע הבריאה:

$ הגהה ועפ"ז נ"ל מה דאמרו חז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. וצ"ל מהו החשבון ד"א. ואי משום דשיעור קומה של אדם הוא ד"א א"כ למה מקודם שחרב היה יותר ומהו של הלכה. אמנם אי' בפסיקתא פ"ה שדרשו ע"פ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. דכל אלה שבעולם מתחלק לי"ב חלקים כו'. ע"כ תולדותיהן כיוצא בהן שנים עשר עי"ש. (וזהו לא כרבנן דחגיגה דס"ל שעומד על י"ב עמודים. אלא דס"ל דמתחלק לי"ב חלקי'). ונמצא כיון שהעול' עומד על ג' עמודים תורה ועבודה וגמ"ח. ולפי שמתחלק העולם לי"ב חלקים צ"ל שכל יסוד מחזיק ד' חלקים שליש מי"ב. וכשחרב בהמ"ק ונתבטל עבודה שהיא קרבנות וגם גמ"ח כדאמרו שחרבה בשביל ש"ח וממילא שלא היה ביניהם גמ"ח. ונחסר ב' עמודים שהם ח' חלקים. ונשאר עמוד התורה שהוא ד' חלקים שליש מי"ב. וזהו ד"א של הלכה. (ונקט לשון אמות ולא סתם חלקים. דג' יסודות אמ"ר נקרא בס"י ג' אמות. וה"נ ג' עמודים שהם היסודות מהעולם נקראו ג"כ ג' אמות) ויש לומר דזהו ג' מדרגות האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שהם נגד ג' עמודים תורה ועבודה וגמ"ח. דבכל לבבך דרשו בשני יצריך. וקאי על עבודה דתפלה. כדאיתא להדיא בפדר"א פ"ז דעבודה קאי על התפלה ולא על קרבנות עי"ש וזהו ביצה"ר דתפלה היא זביחת היצה"ר. ובכל נפשך קאי על התורה. דתורה נקרא נפש כל חי. וכמש"ה חלקי ה' אמרה נפשי ובכל מאודך דרשו בכל ממונך וקאי על גמ"ח שהוא בממונך. ולכן קבעו בכל נפשך באמצע מפני שעמוד התורה הוא קו האמצעי הכולל שניהם. ועליו לבד העולם $

והנה קרוב לענין הנ"ל כן הוא בענין שמות אנשים כי השם שקורין האדם הוא שם הנפש ואינו על גוף האדם. דהנפש למעלה נקרא בשם זה כמ"ש האו"ח בפ' פנחס ע"פ המוכה כו' עי"ש דשם האדם מורה על עצם נפשו. וקרוב לזה מ"ש השל"ה שער בית נאמן בשם הפרדס בטעם לשון הקודש' דשמות כל הדברים הם שם המושאל. שכפי שלמעלה בקודש שייך אותו כח הרוחני בכינוי שם זה בעצם. ע"כ בהנשמה למטה נקרא בשם זה המושאל משרשו עי"ש. וה"נ בשמות אנשים שכל הנפשות יש להן שמות בעצם המורה על מהות עצם אותו נפש וכפי שקורין אותו כן מתלבש בו נפש משם זה העצם בשרשו. וכפי שאמרנו למעלה דהשם המורה על עצמותו ית' אחר שמתלבש כפי הראוי לאותה מדה. וה"נ השם הוא עצם הנפש מתלבש באדם כפי תכונת וטבע מדותיו וכמ"ש הרמב"ן ע"פ ולאדם לא מצא עזר. דהשם הוא העוזר. דאדה"ר קרא שמות לפי טבעם של כל הנבראים שהכיר. קרא שם שהוא נפש העוזר הראוי לטבע של זו. וזהו הענין בעובדא דר"ג בעירובין (ס"ד:) שהיה רוכב ע"ג החמור ור"א מהלך אחריו כו' ומצא גלוסקין כו' א"ל מבגאי טול גלוסקין כו' נטפל לו ר"א א"ל מהיכן אתה ומה שמך א"ל מעיירות של בורגנין אני ומבגאי שמי א"ל כלום הכירך ר"ג מעולם א"ל לאו. באותה שעה למדנו שכיון ר"ג ברוה"ק. ולכאורה $ עומד. (ולכן ת"ת כולל חו"ג. דתורה נקרא תפארת כידוע). ומטעם זה גדולה מכל המצות כדדרשו ע"פ כל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים כו'. וגם נגד תפלה אמרו והזהירו על המאריכים בתפלה דמניחים חיי עולם. ותפלה חיי שעה. ואף שאמרו מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת (ובירוש' הלשון גם על תורה מתברכת) אין זה סתירה דמניחים ר"ל דמניחים לגמרי ואינם לומדים כלל ומתפללים כל היום. משא"כ אם לומדים ג"כ. ועכ"פ לא אמרו רק על חסידים ופשיטא דלא קאי כלל על כל אדם ועכ"פ רק לגבי תפלה. אבל לגבי שאר מצות אמרו דאין מבטלים בשבילם מת"ת (כ"א במה שפירשו חז"ל) כיון דוהגית בו יומם ולילה כתיב. וגם למ"ד לא המדרש עיקר אלא המעשה. אין לך מעשה גדול מלימוד. (ואולי הפלוגתא בלימוד לחוד בלא דיבור בפה). ומה שאמרו באבות פ"ב בעוסקים בצרכי ציבור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם. ופי' הרע"ב בשם הרמב"ם ועי' ביערת דבש ח"א. דר"ל אף דבשביל זה בטלתם מתורה מעלה אני עליכם שכר כאלו למדתם ג"כ. אבל זה ודאי מיירי כשבא לידו עסק צרכי ציבור והיה מוכרח ולבד זה הוא לומד ג"כ אבל ודאי לא שייך כלל לבטל תורה בידי' ויתעסק בצרכי ציבור (שלא לצורך גדול) כדי ליפטר מת"ת. דהרי אף על מי שהוא צדיק בכל דרכיו אמרו בברכות פשפש ולא מצא יתלה בעון ביטול תורה. כ"ש אם אינו לומד כלל ורצונו לפטור לכתחילה עי"ז פשיטא שהוא עון וראיתי בס' נפש החיים (שער ד' ד' י"ב) שבאמת הקשה דכיון שיש בידו עון ביטול תורה אין לך מצא יותר מזה ואיך א' פשפש ולא מצא ע"ש ונראה דיש לומר דלכאורה קשה איך שייך ולא מצא דהלא אין צדיק כו' וכדאמר ר"ע לר"א שהיה משחק כו' בסנהדרין (ק"א:). ונראה דיתלה לא על היסורים קאי לתלותם מצד עון ביטול תורה. אלא דיתלה קאי על הא דלא מצא. דר"ל דמפני מה לא מצא. דודאי יש עון ולמה לא מצא יתלה זה משום ביטול תורה. דכיון דלא למד ואינו יודע מה האסור והמותר וממילא עבר על כמה עבירו' מצד העדר הידיע' אמנם עוי"ל דר"ל אף דמצד דעסיק במצות ובצרכי ציבור נתבטל מתורה וזהו לא מצא דסבר דנפטר עי"ז מתורה וכדפירשו על הא דאבות הנ"ל ע"כ א' דעכ"ז יתלה בביטול תורה דודאי ממילא גרים ליה ביטול תורה שלא במקום מצוה. דמאריכים בדברים זרים וביטולים וכהנה שלא לטובת הציבור. או דחיוב לימוד התורה בעצם גדול מזה:

וזה ראינו שבחו של מר אבא הגאון זצ"ל שהי' בורח ומרחיק א"ע מצרכי ציבור באמתלא זו שרובם קשה כלענה בפניות וכוונה זרה. ולקנות כבוד עצמו. ומי גבר יצדק מפעלו שיהיה רצוי כדהזהירו שהעמלים עם הציבור יהיה לש"ש. לכן אינני שומע לבטל ממני עסק התור' בשביל זה אפי' על שעה א'. ותמיד היה סגור בחדרו יום ולילה ושם לילות כימים כידוע לכל. ועד למרבה היה ישן ד' או ה' שעות במעל"ע וג"ז לא בשעות רצופים. ולמד תורה הרבה מתוך הלחץ זה הדחק עד עת קצו ממש וכל הלילה ההוא נדדה שנתו לגמרי ולמד תורה עד נכון היום וכרגע נפקד האילן הגדול הזה בגרמא דיומא דנתמלא לו ימיו מיום ליום ביום שנולד חמשה עשר בשבט בר"ה לאילנות ואם אמרו בקה"ר עשה מצוה אחת סמוך למיתתו דומה שלא היתה צדקתו חסירה כלום. כ"ש העוסק בתורה סמוך למיתה. ששקולה כנגד כולם. עאכו"כ שלא חסרה צדקתו כלום. ומזומן תיכף לעוה"ב ואולי לפמ"ש בירושלמי יבמות פט"ו ה"ב ע"פ סכותה לראשי ביום נשק ביום ששני עולמות נושקין זה עם זה. עוה"ז יוצא ועוה"ב נכנס עי"ש. י"ל דע"ז קאי נמי לשון מיתת נשיקה. שנושקין זע"ז עוה"ז יוצא ועוה"ב נכנס. וזאת נחמתי בעוד אבי כי עודנו חי:

$ היה יותר נכון הלשון ראה ברוה"ק. אלא שברוה"ק הכיר נפש השורה עליו' וידע שנפש זה מורה למעלה בעצם על מבגאי. ומזה הכין שמסתמא קראו שמו מבגאי וע"כ נתלבש בו נפש זה. וזהו הלשון שכיון היינו שכיון לכוין שם המושאל משם העצם וזהו נמי בר"מ שהי' דורש שמו' (יומא פ"ב וירוש' דר"ה פ"ג ה"ט) ובברכות (ז.) דשמא גרים שיהיה מתלבש בו נפש מזה השם וגורם שיהיו מדותיו וטבעו מתנהגים ע"פ הראוי לאותו השם מהנפש. וכמ"ש הרמב"ן דהשם הוא העוזר לפי טבע המדות כנ"ל:

וכפי שהוא למעלה דהשם המורה על עצמותו ית' מתלבש אותו שם הראוי לאותה מדה (רק שלמעל' קודם התלבשותו אין לו שום שם ח"ו. רק אחר שמתלבש קונה שם כנ"ל) וה"נ למטה באדם השם שהוא עצם הנפש מתלבש לפי המדות הראוי לאותו שם והנה כיון שכל נפש יש לה חלק בתורה מתייחס אל נפשו כנ"ל ולפי הנ"ל דהשם מורה על עצם הנפש צ"ל דשם של אדם מורה נ"כ על מהות עצם תורתו' ולפי חלק תורתו בשם הנפש למעלה כן מתלבש בו חלק התורה משם זה הנפש לפי מדותיו כנ"ל ולכן כל חכם אומר הדין כפי שמו בתורה הראוי לתכונת מדותיו וזהו דב"ש אוסרים וב"ה מתירים דאומרים הדין כפי שמו שבתורה הראוי למדותיו ויש לומר דזהו אשר לשלמה. ר"ל מחלק תורתו מאשר שמו שלמה. דשמא גרים כנ"ל ולפי הנ"ל דבהכרח נעשה ותלוי הכל בדבורו של ב"ד ולכן זהו הטעם דכשמזכירים הלכה של חכם משמו דוקא שזהו נפשו מחלק תורתו המביא אותיות הרוחני' במורגש למטה ע"פ חכמה שבחיך במה"פ כנ"ל. ע"כ המזכירים תורתו משמו. מעוררים נפשו מחלק תורתו זה למדה של אותו הדין למטה שיבואו האותיות במורגש במה"פ. וכענין לכוין בשם המבואר לעיל. דבהתעורר כח נפש זה למעלה מתעורר כח נפש זה למטה ע"י כח המעוררו וזהו הענין נמי בקרבן דבעינן לשם בעליו דוקא כדאי' בזבחים (ד'.) ובמשנה שם (מ"ז:). וקשה ג"כ הלא קמי שמיא גליא מי המקריב אלא כיון דשמא נרים להוליד תכונ' רעה במדותיו וחוזר אותו עון לקלקל הנפש למעל' בשרשו בענף הקדושה והודו נהפך עליו למשחית ר"ל. וע"כ במקום קלקלתו שם תקנתו. דהכהן ע"י הזכרת שמו על הקרבן שאז ודאי חזר בתשובה. בהכרח שע"י דבורו של כהן יתעורר שורש נפשו המורה בשורש הקדוש' בשם זה לחזור לקדושתו הראשונ' והנה ידוע נ"כ דהנפש המתייחס לחלק תורתו חלק נפש זה הוא השארה על הגוף בקבר. כדדרשו ע"פ בשכבך תשמור עליך בקבר וכיון שבהכרח ע"י הזכרת בנ"א שמו מתעורר למעל' חלק הנפש המתייחס להלכ' זו. ע"כ ממילא שמתעורר גם חלק הנפש מהמתייחס לתורתו השוכנת בגופו בקבר להיות דובב בכלי הגוף באותה הלכה. וכענין שידוע בטבע היסודות בחלק הנפרד מיסוד שכאשר יעוררו חלק הנפרד בכל מקום שהוא אז באותה שעה מאליו ומעצמו יתעורר גם חלק הכ' ממנו אף במקום אחר וכמ"ש מזה בסידור רי"ע בענין דם הברית עי"ש ובס' הברית עי"ש וה"נ בהתעורר חלק הנפש מתורתו למעלה ע"י המזכירים שמו זה ממילא ומאליו יתעורר גם חלק הנפש משורש זה הנשארת בגוף בקבר להיות דובב ע"י כח המעוררו ולפי"ז מה עמקו מחשבותיהם ומה מתוק מליצתם לכומר של ענבים דכ' המהרש"א שהדמיון הוא מיין המונח בכור שהוא רוחש ע"י האצבע המעוררו בדריכה בגת. השפתים רוחשות ע"י כח המעוררו וראיתי במפרש על משוח"ט מ' ל"ב (ס' יבקש רצון) שביאר זה יותר. דידוע בעת שמניחים ענבים לכומר להתחמם שיזוב יין אז בעת שמניח אדם אצבע עליו לסחוט הענבים מיד דובב היין המונח מאותן ענבים במרתף. וזהו גמי פלא דמאין יודע היין במרתף שדורכים הענבים בנת ומה חיבור יש ביניהם ועכ"פ רואים בעינינו שכן הוא אלא שבאמת זהו שחקק ה' בטבע הבריאה דכשמעוררים חלק הנפרד מהיסוד שבשעה זו יתעורר גם חלק השני ממנו וה"נ דובב שפתי ישנים ע"י כח המעורר בהזכרת שמו חלק הנפש למעלה הראוי להלכה כזו כענין לכוין בשם כנ"ל. ממילא יתעורר גם חלק הנפש בשעה זו גם בקבר ע"י כח המעוררו ולזה מדוקדק לשון הפסיקתא הנ"ל בשעה דוקא שהזקן דורש ואומר כו'. וע"ז כיונו כמה גדולים שחששו שיקראו חיבוריהם על שמם דוקא החיד"א במערכת ספרים כנ"ל וה"ר מהר"ש אבוהב אף שבעצמו העלים חיבורו בחייו ובניו הדפיסו על שמו וקראוהו דבר שמואל וכח אמרתי גם אנכי אף שמרן מר אבא הגאון זצ"ל מרוב הענוה רצה להעלים חיבור. אבל עתה אקראהו בשמו. ויהיו שפתותיו דובבות ונזכה ליעוד הנאמן בהשבת לב אבות על בנים. ויגורו אתנו כולנו חיים. מרוחו לנו פי שנים. לכולנו חיים' ושכם אחד לאבינו שבשמים ונזכה לנחמת ציון וירושלים' ויקוים בנו ברכת ה' שלא ימוש ס"ת ה' מפינו ומפי זרענו מעו"ע אמן דורש שלום לעבדי ה' משתחוה ויוצא. ומיחל לחסד אל כל היום:

דובער יהודא ליב בלאאמו"ר הרב הגאון החסיד מוה' נחמיה זצ"ל גינזבורג.

בעזה"י דברי נחמיה

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה