דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
כללים וספיקות דפלוגתא · (יח)
והן אמת שכבר כתב הג"פ שם כלל ה' דצ"ע תשובת הרשב"א שהביא הרד"ך בית כ' (מש"ש כ"ד ט"ס) חדר ד' דאין לסמוך על דברי יחיד. אעפ"י שיש לנו ראיה לדבריו ממה שצוה עקביא לבנו סוף פרק ה' דעדיות כו'. ומזה משמע לכאורה דחולק על הרמב"ם וגם על הראב"ד דפרק קמא דעדיות. וסבירא ליה דאין יכולים לחלוק אפי' בראיה (וטעם כו') ואפילו להכריע כיחידאי כו'. ומשמע דהיינו מעיקר הדין מדהביא ראיה ממתניתין הנ"ל. אבל תמוה דהא מלא בש"ס דאמוראים פוסקים וקובעים הלכה כיחיד מתנאים. (וכן דברי הרמב"ם מוכרחים מהא דב"ד יכולים לבטל ד' ב"ד חוץ מי"ח דבר כו' ומהא דסוף פרק ב' דר"ה גבי ר"ג דאין לך אלא השופט שבימיך כו') ותשובה זו דהרשב"א לא מצאתיה לע"ע. והראיה מעקביא לכאורה יש לדחות דבשעה זו שנפטר הוא יש לומר שחביריו החולקים היו חיים וקיימים עדיין. ואם כן למעשה ודאי דלא הי' בנו רשאי לחלוק וגם עקביא לא הי' חולק למעשה וע"כ לא הי' חייב מיתה וכדאיתא בסנהדרין (פ"ח א') וגם מה שהי' חולק להלכה לכאורה לא הי' נכון לפי מה שכתב הרמב"ם שם פרק ג' הלכה ז' דאף שפטורים ממיתה יש לב"ד הגדול לנדותם כו'. ולכאורה היינו ממה שנדוהו לעקביא לת"ק שם וצ"ע דזהו רק מפני שאמר דוגמא השקוה. כדפירש הרמב"ם עצמו במשנה שם וכדמוכח בגמרא ברכות (י"ט א'). והכ"מ שם בפרק ג' לא הראה מקומו וצ"ע. אלא שעקביא לפי ששמע גם כן מרבים לא רצה לחזור ממשמעותו לגמרי ולבנו אמר מוטב כו' (כיון דעכ"פ למעשה ע"כ צריך להורות כהרבים) (ובשגם שיש לומר שלא מצד שהיה נראה דרכו לבנו עצמו היה מחזיק בו אלא מפני שסמך על אביו כו'). אבל אלו היה בנו (מתמנה כו') אחר הסתלקות אותן הרבים שחלקו על אביו. והיה נראה לו מדעת עצמו כסברת אביו ודאי הי' רשאי לחלוק כו'. ואולי גם הרשב"א לא אמר אלא מדרך חומרא ומדרך חסידות וענוה בזמנו. והראיה אינה כי אם דרך קצת סעד ואסמכתא כו' וצ"ע (אולי אי"ה אמצאנה לתשובה זו כו') ומכל מקום גם בתשובה דסימן רנ"ג שלפנינו ראיתי בסופה דברים שנוטה (קצת) לדעת תשובה הנ"ל שכתב ואם יש ת"ח ראוי להוראה ורואה דברי המיקל אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים עם המיקל והם רבים כנגד היחיד משמע דוקא כשהפלוגתא אחד כנגד אחד ועל ידי הסכמת תלמיד חכם זה עם המיקל הוי ליה רבים כו'. (וזהו קצת מנגד לתשו' שברד"ך שכתב לראשונים אנו שומעין כו'. וכאן משמע דעכ"פ הכל שוים. אלא שגם כן כתב רק אפשר כו') אבל בפלוגתא שרבו המחמירין וכ"ש שמוסכם בראשונים להחמיר אי אפשר לתלמיד חכם זה לחלוק או אפילו להורות כיחיד על פי הסכמת דעת עצמו (מעיקר הדין כו'). ולפ"ז נראה כחולק על הרמב"ם וראב"ד הנ"ל. ואולי סבירא ליה דהרמב"ם רק בב"ד הגדול כעין סנהדרין מיירי וגם הא דאין לך אלא שופט שבימיך אולי י"ל דגם כן בכהאי גוונא כו'. והא דאמוראי קובעים הלכה כיחידאי אולי י"ל דדוקא דרך קביעות הלכה שאני שלזה יש כח לאמוראים דוקא מאיזה טעם רוחני (כנודע מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל כו') ולכן לפעמים כשעושין כיחיד (בסתם) פרכינן שבקית רבנן כו' וכן כמה רב גובריה כו' כדמייתי ליה הג"פ שם. וצ"ע בדעת הרשב"א. מיהו לפ"מ דמשמע בג"פ ותומים בדעת רמב"ם וראב"ד וכדעת הרא"ש ורמ"א וש"ך הנ"ל שיכולים לחלוק כו' (ועי' הקדמת הרמב"ם אין שומעין לראשון אלא כו') נראה נכון כמש"ל דאף כשאין בדינו להכריע אזלינן בתר הטעמים כו'. וע"ד הראיה לנגד הש"ך שנזכר לעיל אות ז' מריש פרק המגרש דאע"פ שהזקנים שהשיבו כל אחד ואחד לדעת ר"א שם (פ"ג א') משמע שם שכל אחד ואחד לא סבירא ליה תשובת חבירו מחמת הפירכות ועם כל זה חשיבי רבים וקיימא לן כוותם. יש לומר דהתם אין התשובות עיקר הטעם דרבנן אלא דעיקר טעמם כדאיתא התם (פ"ב ב'). והתשובות אינן אלא כמ"ש התוס' (פ"ג רע"ב) סד"ה אמר רבא דמשום דיש להשיב על דברי ר"א מסתברא לאוקמי קרא טפי כדדרשי רבנן. מלבד שיש לומר דאף אי לא חשיבי רבים לא קיימא לן כר"א דשמותי הוא וכמעט כל אחד מהחולקים שם קיימא לן כוותיה נגד ר"א וכמו ר' יהושע (שנזכר גם כן שם ב' שהשיב לדעת ר"א) וכן ר"ע כו' וגם רבי יוסי קאמר שם רואה את ראב"ע כו' וקיימא לן בעירובין מ"ו ב' דהלכה כר"י מחביריו כו':