דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
כללים וספיקות דפלוגתא · (יד)
אבל שבתי וראיתי דכל זה אינו. חדא דהש"ך (שעליו אנו דנין) ודאי לא סבירא ליה הכי דהא ביו"ד שם בתשובותיו על הב"ח בענין הא דסומכים על היחיד בשה"ד כתב וזה לשונו ועוד תימא על דבריו כיון דביחיד נגד רבים סומכים בהפסד מרובה אע"ג דהלכה כרבים דאורייתא הוא. ומעין זה כתב הג"פ ג"כ כלל ו' ע"ש (דכ"ה ע"ג) וכדאיתא בפרק הזהב כו' וכן הוא בדוכתי טובא וכל הש"ס ופוסקים מלאים מזה כו'. וכן כתב עו"ש. אהא דמ' מד' הב"ח דאפילו באיסור דאורייתא סומכין כו'. ותימא והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא כו'. והרי התם קאי הכל בפלוגתות דתנאי ואמוראי ופוסקים דפליגי (כבר) להלכה (שלא בשעת מעשה) כו' ועוד הגם שמ"ש הש"ך שכן הוא בכ"ד (וכן הוא בג"פ ריש כלל ה') ושכל הש"ס מלא מזה. איני יודע היכא. שעיינתי במקומות הנזכר הא דיחיד ורבים כו' (הנרשמים בהגהות רי"פ ברכות ט' א') ולא נזכר שם שזה דאורייתא ולא קרא דאחרי רבים (זולת בפרק הזהב) אך בפוסקים ודאי כן הוא שנזכר כמה פעמים. ומה גם ברש"י דבבא קמא גבי הכרעה שלישית דלעיל נזכר גם כן דאי הוה תני בית שמאי אומרים בין בבית כו' ובית הלל אומרים כו' ר"י אומר כו' והוי ליה גבי בית תרי כו' דאחרי רבים להטות כתיב כו'. והרי התם הפלוגתא לא אשעת מעשה הוי והכרעת ר"י אחר זה הי' (וגם כבר נזכר דמזה סעד לעיקר דינו דהש"ך) ועכ"ז הרי כתב דעל זה נאמר אחרי רבים כו'. ובסוף פרק ה' דעדיות גבי הא דאמר לי' עקביא לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר כו' מוטב להניח ד' היחיד כו' (אשר מפשטא דלשון זה היה נראה באמת לכאורה סעד לחילוק הנ"ל דמשום הכי אומר רק מוטב כו'. אך לפי מה שיתבאר דיש לומר דשם הרבים דפליגי על עקביא היו חיים וקיימים עדיין כו' לא שייך זה לכאן דודאי על זה נאמר אחרי רבים כו') כתב שם בפירוש הרמב"ם והרע"ב דמשום דגם הוא ברבים קיבל קאמר מוטב כו'. דאי לא תימא הכי מאי מוטב דאורייתא הוא דכתיב אחרי רבים כו' וכהאי גווני טובא איכא בפוסקים (בפרט בתשובות) ועוד דבאמת החילוק הנ"ל לפי הנראה הוא מעין החילוק שנזכר ביבמות (קי"א) וחולין (י"א) בין רובא דאיתא קמן כו'. אבל במסקנא דאין חילוק ופירש רש"י בחולין (י"ב רע"א) דאחרי רבים משמע בין איתא קמן בין ליתא קמן דמאי שנא האי מהאי והוא הדין וכל שכן שיש לומר על החילוק הנ"ל מ"ש האי מהאי דאינו מובן הסברא (שכתב התומים בזו לא שייך אחרי רבים כו' למה) וגם לפי מה שכתב רש"י דהלכה למשה מסיני הוא גם כן יש לומר דגם הך פלוגתא להלכה כו' נכלל בהלכה למשה מסיני דעל כל פנים לא גריע' מרוב בהמות ורוב קטנים כו' וכהאי גווני בדליתא קמן (מלבד שיש לומר שהחיבורים איתא קמן כו'). ותו מדחזינן בכל הפלוגתות בגמרא ופוסקים קיימא לן הלכה כרבים אפילו להקל בדאורייתא וכמו שכתב הרשב"א בת' רנ"ג ורמ"א בח"מ שם וכה"פ ואף הש"ך כשהרבים מסכימים להקל מטעם אחד עכ"פ ודאי מודה (וע"ש דאף שבגדול נגד קטן חושש לסברת הרמב"ם בדאוריית' אבל ברבים נגד יחיד הכל מודים כו') וכן הג"פ ותומים ודאי מודים בזה וכנזכר בדבריהם שם ובכ"ד (אלא שפקפקו קצת על זה בפלוגתות הפוסקים שלא פלפלו זה על זה פלפול אחר פלפול ומטעם דבעינן רובו מתוך כולו. וכדאיתא בב"י ח"מ סימן י"ג בשם תשו' הרשב"א וכ"פ ובכנה"ג שם. והתומים הוסיף שאין כל חכמי הפוסקים ידועים לנו ואוני רבו המחמירים כו' והג"פ שם בכלל ו' כתב שהאחרונים חוששים לפעמים למיעוט המחמירים לכתחילה כו'. אבל מעיקר הדין לכולי עלמא הלכה כרבים אפילו להקל בדאורייתא) ואלו היה הא דאזלינן בתר רובא בפלוגתות שלא שעת מעשה רק מדרבנן איך היה מועיל זה לאיסורא דאורייתא (ולא מיבעיא להרשב"ח וסייעתו דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אלא אפילו להרמב"ם דרק מדרבנן הוא הרי מכ"מ למעשה הוה ליה למיזל לחומרא) כיון דמדאורייתא לא אזלינן בתר רובא בכהאי גווני. הדר הוי לי' כספק שקול ולחומרא מדרבנן עכ"פ) וכמו בכל ספק פלוגתא בשוין דקיימא לן כהא דפרק קמא דע"ג דבדאורייתא לחומרא כו':
לכן נראה דהג"פ וגם התומים דלעיל ע"כ לא כיוונו כלל לומר דכל שלא בשעת מעשה א"צ כלל ליזול בתר רבים מדאורייתא (כי אם מדרבנן) כדמשמע מתחילת לשונם הנ"ל. אלא כל עצמם לא באו אלא למאי דסיימו דהפסק לא נשאר קבוע לדורות. לענין דב"ד שלאחריהם יכולים לחלוק כו' והיינו דוקא ב"ד שנראה להם טעם אחר לסתור הדין (כמ"ש הרמב"ם(או שנראה ומסתברא להם טעמים דאותו יחיד מהקודמים דהרשות בידם לדון ולהורות כדעתם. ומטעם שהתורה אמרה אל השופט אשר יהיה בימים ההם כדמסיים הג"פ וכ"ה ברמב"ם. אבל כשאין בידם להכריע מדעתם מחוייבים מדאורייתא ליזול בתר רבים מהקודמים. וכלל הדבר דלעולם אין חילוק בין הסכמת כל הב"ד (היינו הסנהדרין או הדיינים או כללות חכמי הדור) לבין הסכמת רובם (וכן אין חילוק בין כשחולקים על מעשה שבא לפניהם לבין חולקים לקבוע הלכה כשיזדמן כו') דלעולם מדאורייתא רובו ככולו אלא שהחילוק בין אותו הדור לבין דור אחר דבאותו דור מחוייבים הכל לדון ולהורות (למעשה) כאותו ב"ד שבימיו. כהסכמת כולם. או רובם. ואפילו אותן שהגיעו להוראה (או אפילו היחידים מאותו הב"ד עצמו) אין להם רשות לחלוק למעשה. וכל העושה או מורה לעשות נגד הסכמת הרוב בין להחמיר ובין להקל. הן מצד איזה טעם וסברא ושיקול דעתו שלא כדעתם והן אפילו מצד השמועה וקבלה שיש לו שלא כדעתם. הרי זה זקן ממרא (ונהרג בזמן הסנהדרין כו') כמ"ש הרמב"ם שם ריש פרק ד'. מה שאין כן בדור אחר. בין רבים בין יחידים וכשאין הרבים שבימיהם חולקים) כל שהגיע להוראה אם לפי דעתו נ"ל הדין שלא כהב"ד הקודם יכול להורות ולעשות כפי דעתו אפילו נגד הסכמת כל הב"ד הקודם. וממילא כ"ש שיכול לעשות ולהורות כדעת היחיד מהקודם אם מסתברא לו טעמו (וממילא גם כל אנשי הדור השני מחוייבים לעשות כן אם היחידים או רבים הללו הן בגדר ב"ד עתה בין שנתמנו לסנהדרין או לב"ד העיר או ידועים לגדולי הדור כו') אבל אם אין בדור זה הב' מי שהגיע להוראה או שבעלי ההוראה דעתם מסופקים ואין להם הכרעה מד"ע מחוייבים הכל לעשות כהסכמת ב"ד הקודם בין כולו ובין רובו (אלא שמכל מקום יש לומר שיש חילוק בין דור הקודם בין דור זה כמו שיתבאר אי"ה) ועם היות שלפי זה אין דעת הג"פ והתומים מדוקדקים כל כך אבל נראה דע"כ להעמיס כן בכוונתם אלא שד' התומים לכאורה יותר קשיא לפי זה דמ"ש אבל אם דנו שלא למעשה כו' לא שייך אחרי רבים ורשות ביד ב"ד שלאחריהם כו' דמשמע דתרתי קאמר דלבד שרשות כו'. גם בדור הראשון לא שייך כלל אחרי רבים כל שלא דנו למעשה כי אם לקבוע הלכה. וזה ודאי אינו אלא צ"ל דחדא קאמר דמה שכתב אבל אם דנו כו' לא שייך אחרי רבים להטות ורשות ביד ב"ד כו' ר"ל דלא שייך אחרי רבים לענין זה דרשות ביד ב"ד שלאחריהם לחלוק כו' אבל אכתי אינו מובן מה שכתב לא שייך אחרי רבים כו' וכן אחר זה כתב לקבוע הלכה כמיעוט כו' ואפילו כיחיד כו' דתלה הכל בענין יחיד ורבים ולפי הנ"ל אין נ"מ כלל בזה. דכל שיכול לקבוע הלכה כיחיד דהיינו בדור אחר יכול גם כן לחלוק על כל ב"ד הקודם. ובאמת נראה דהוא הוכרח לכך דעיקרו בא ליתן טעם לענין קים לי שהסכימו אחרונים שיכולים לטעון קי"ל גם במעוט כו' ומסיק דהיינו משום דעושה דין לעצמו וכמו שבית דין יכולים להורות כיחיד אף הוא כמוהם כו'. ולפי הנ"ל דבית דין יכולים לחלוק לגמרי אף על הסכמת כל הבית דין הקודם אם כן יהיה קשה דגם המוחזק יהי' כבית דין ויעשה דין לנפשיה אפילו דלא כחד כו'. ולכן כתב הכל דיכולים לפסוק כהיחיד בלבד (אבל לא דלא כחד כו') ונסתייע על זה מהראב"ד בפירושו לפרק קמא דעדיות שבאמת כתב כן באמוראים נגד התנאים: