דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
כללים וספיקות דפלוגתא · (יא)
אך מ"ש התוספות עוד שם על ההיא דברכות (מ"ג ב') בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בשמן והדס ואמר רבן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו':
דלא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות דלא סבירא ליה פלגא כמר כו' אלא דמפרש טעמו דחד מינייהו וסבירא ליה כוותי' לגמרי וכן בכמה מקומות שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע. תדע מדאיצטריך ר"י עלה למימר ה' כד' המכריע כו' עכ"ל התוספות דמזה משמע (דלאו אלישנא בלחוד קפדי אלא) דכל כהאי גוונא אינו בכלל הא דקיימא לן דלעולם הלכה כמכריע לפי שהכריע לגמרי כחד ולא פלגא כמר כו'. צ"ע למה כיון דהא דהלכה כמכריע היינו משום דבכל צד ה"ל רבים כו' כדפירש"י בכ"ד הרי אם תנא אחד יסבור לגמרי כתנא חד וודאי הוי ליה רבים. ובכמה דברים אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. ואדרבה הא דהוצרך ר"י לאשמעינן הכלל דהלכה כמכריע היה נראה דהיינו משום דלא נימא כיון שעכ"פ הרי לא הושוה לגמרי לא עם מר ולא עם מר אין כאן רבים קמ"ל כיון דבכל צד עכ"פ הושוה עם אחד מהנך קמאי (בדינו ובטעמו) חשוב רבים להכריע כו'. וכ"ש היכא דמסכים לגמרי כחד מינייהו ומטעם אחד דחשיבי רבים בפשיטות. ומה זה שכתבו התוספות שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע (ומשמע דר"ל דמשום הכי אין ראיה שהלכה כמותו מדכתבו על זה תדע כו') מה בכך אם לא יקרא מכריע הרי נקרא רבים כו' (מלבד שגם מכריע יתכן לקרותו לפ"מ שפירש"י בכ"ד שפי' מכריע היינו שמכביד הכף ועי' לקמן בסמוך שכן הוא בהדיא ברש"י דחולין כו'). וצל"ע ובתוספות דשבת (מ') כתבו אההיא דברכות בזה הלשון דר"ת התם דהוי כהכרעה שבכל הש"ס. ול"נ דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי עכ"ל. וז"ל הרא"ש בברכות שם דהכרעה דר"ג לאו הכרעה הוא אלא שנתן טעם לדעת בית שמאי עכ"ל. ופי' שם המעיו"ט דר"ג לאו להלכה בא להכריע אלא שנתן טעם כו'. ואם כן גם דעת התוספות דשבת יש לפרש כן. (ונראה דהרא"ש לקח זה מדעת התוס' הללו). ואף גם דברי התוספות דפסחים סוף פ"ק יש לפרש עד"ז (בדוחק קצת) ע"ש. אבל דעת התוספות דבבא קמא הנ"ל ודאי אי אפשר לפרש עד"ז כמובן. אלא שלפה"נ אין להעמיד יסוד כל כך על זה כיון שמדבריהם בשבת (ופסחים) ודעת הרא"ש דברכות למ"כ ועכ"פ בשם ר"ת כתבו דהוי כהכרעה שבכל הש"ס. וברש"י דנזיר (נ"ג) כתב דהכרעה אינה עד שתהא כולה כדברי אחד ולא מקצת כו'. והגם שזה תמוה צריך לדחוק דר"ל היכא דקמאי לא גלו דעתם שיש סברא לחלק כו' וכהתם. ורש"י בחולין (קל"ז ע"א) אחר שהאריך בהכרעה שלישית כתב וז"ל דהכרע לשון כף מאזנים הוי בשנים חולקים ובא שלישי ומכריע המשקל כאחד מהן או בכל הדבר או בחציו כזה כו'. ומעין זה דעת הר"ן שם. (ועל התוספות דבבא קמא אולי יש לומר דסבירא להו דהא דהלכה כדעת המכריע חזקה יותר מהא דהלכה כרבים כמו לענין לסמוך בשה"ד דסמכינן איחיד כדאיתא בעירובין ופ"ק דנדה כדלעיל. ונגד המכריע אולי ס"ל דלא סמכינן דהוי הלכה פסוקה לגמרי (ומשום דהוי מלתא מציעתא כעין פשרה נוסף על דהוי רבים בכל צד כו') ואהא קאמרי דהא דר"ג בברכות אינה כשאר הכרעות ושמשום הכי הוצרך ר"י לפסוק שם הלכה כר"ג כו' וגם זה דוחק וצ"ע מנלן):
וכל זה אינו שייך כל כך לנידון דידן דעכ"פ סוף דבר הכל נשמע לפע"ד דמהא דהכרעה שלישית והשייך לזה יש סעד ג' לדעת הש"ך דכשאין הרבים מסכימים מטעם אחד לא חשיב רבים. דהא דהלכה כמכריע הוא מטעם דהוי רבים בכל צד כו'. ובענין הכרעה שלישית יש בו מדריגות. ועכ"פ היכא דידעינן דטעמיה דמכריע אינו מטעם אחד עם אותו שמסכים עמו באותו צד הרי זה הכרעה שלישית עכ"פ (לפירש"י דספ"ק דפסחים) או גרועה מזה (לפי' התוספות דבבא קמא) וכדאיתא בפסחים (י"ג) ר"ג לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. וכמ"ש התוס' בבבא קמא על הי"מ דגבי זילוף כו' ואהא דראשית הגז דהרי זה דלא כמר ודלא כמר כו' (כנ"ל דהיינו משום דר"י ברבי יוסי מקרא בפני עצמו יליף וחולק על בית שמאי ובית הלל וס"ל דאין ללמוד מדברי קבלה והם חולקים וסבירא להו דלמידים מדברי קבלה וממילא שוב ליכא למילף מקרא דר"י כלום כו'):