דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא
קונטרס דרך ים · ש
שבועה הנה המל"מ בפ"ה מהל' שבועות נסתפק בנשבע לחבירו שיתן לו ביום פ' ר' זוז ואין לו כ"א ק' אם חייב מכח השבועה לתת המאה לפחות או דילמא כיון דאין בידו לקיים שבועתו א"כ גם המאה אינו חייב ליתן לו והביא דברי הרא"ש בפ' שבועות שתים דהאומר שבועה שאוכל ככר זה עקצתה נמי במשמע כו' אבל אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול השאר וכתב דלכאורה הנשבע לתת ר' זוז דמי לשאוכלנה ועדיין צ"ע ושוב הביא בשם הרא"ה דהנשבע לפרוע ואינו יכול לקיים בכולו כ"א במקצת חייב לפרוע עכ"פ זה המקצת דהא איכא הנאה גם במקצת זת"ד:
ואחרי המ"ר מגאון הגאונים כמוהו אני אומר שיש לתמוה עליו מדוע הלך למרחקים לחפש הלא מפורש יוצא מדברי התוס' בכורות דף מ"ח בדברי הרא"ה בפלוגתא דר"מ ור"י שם אם חמש דוקא או אפילו חצי חמש כתבו דלא דמי זה לתמשה בקר ואפי' חצאי בקר דהתם תשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב ואפי' חצאי משא"כ הכא מצות חמשת סלעים רחמנא רמי עליה ולא מקיימה בפחות מחמש והרי מזה דבתשלומין חייב אפילו במקצת וצ"ע וכן בדברי הט״ז יו"ד סי' רל"ח שכתב בפשיטות דמדין שבועה שאוכלנה נראה לו ללמוד דפטור מלפרוע המקצת ולא הזכיר לדברי התוס' הנז':
ודע דלכאורה נראה להביא ראיה ממ"ש התוס' דחמש ולא חצי חמש משום דמצוה לא מקיימה בפחות ממה שאמרה רחמנא דלפי"ז מבואר דבמצות עשה לא שייך דין חצי שיעור ואינו דומה לאיסורין (ועי' בש"ת סי' תע"ה לענין מי שאין לו מצה רק כחצי זית מש"ב) אמנם יש לדחות ראי' זו דאולי יש לחלק בין מצוה שיש בה חיוב ממון לשאר מ"ע משום דמצוה של חיוב ממון יש ללמוד שאין שייך בה חצי שיעור מדין ערכין דמדאצטריך קרא לאשמועינן בערכין שיתן כפי אשר תשיג ידו נשמע מזה דבשאר מצות דחיוב ממון אינו נידון בהשיג יד דאל"כ למה צריך קרא בערכין (ואין לומר כיון דגלי קרא בערכין כן הדין בכל מקים זה אינו דא"כ ל"ל קרא סברא הוא כמו דמקשה בכתובות דף כ"ב) משא"כ במצות עשה שאין בהם חיוב ממון שלא מצינו רמוז בקרא מה דינם אפשר דסברא הוא לדמות אותם לאיסורין ושייך בהם חצי שיעור וצ"ע:
ובדברי בדין שבועה זכור אזכור דברי המרדכי בשלהי יבמות שהוכיח מהא דאמר שם רב נחמן האלקים אכלו כוורי לחסא דאדם יכול לשבע על כל דבר שעפ"י הרוב הוא כן דאל"כ איך אשתבע ר"נ (ועי' בסוף ספר חן טוב להגאון ר' יואב ז"ל בטענותיו על דברי מגיד וחסיד בענין זה) והן עתה ראיתי בשו"ת שו"מ מהת"נ ח"ב סי' ט"ז שהוסיף לחדש דגם בדבר שעפ"י אומדנא הוא כן יכול לשבע וראייתו מזה שאמר רשב"ג סופ"ק דכריתות המעון הזה שלא אלין הלילה עד שיהו בדינרין והנה אף כדאי המה לסמוך על דבריהם לחוד ובפרט כשהביאו ראיה לדבריהם:
אמנם אפ"ה תורה היא וללמוד אני צריך דנ"ל דהרשב"א והרא"ש לא ס"ל כן דבתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קפ"ט וכן בתשו' סי' ח"י כתוב טעם על מה שאין מברכין על נתינת לדקה והלואה לדלים משום שמא יחזור המקבל וכן הרא"ש בפ"ק דכתובות (עי' ב"ש סי' ל"ד סק"ד) כתב טעם על שמברכין ברכת אירוסין אחר הקידושין ולא קודם משום דילמא הדרי בה האשה וזה ידוע דאיכא בכאן רובא ואומדנא דלא הדרי בהו לא האשה ולא המקבל ואפי"ה חשו חכמים למיעוטא ולא תקנו ברכה לזה וגם שלא לברך קודם האירוסין וא"כ כ"ש שיש לחוש לענין שבועה שלא לסמוך על הרוב ובפרט על האומדנא דהא רובא עדיף מאומדנא כמו שנראה משו"ת מהריט"ץ סי' טו"ב שנסתפק בעד אחד ואומדנא איזה מהן עדיף וש"מ דאומדנא גרע מרוב דהא הובא בודאי שעדיף מע"א דהא בד"נ אזלינן בתר רוב משא"כ ע"א שאינו מחייב לאדם שום עונש:
והן אמת דבשו"ת פנמ"א ק״ב סי' קנ"ה בדין הנחשד על הגניבה הוכיח מכמה עובדי דגמרא (ועי' בח"מ סי' י"ב לענין להכות אבעה"ש כדי שיודה) שיכולין עפ"י אומדנא ליסרו ולהכותו עד שיודה שגנבו אכן מלבד דבשו"ת חס"ל תאומים אח"מ סי' ב' (וע"ע בשו"ת חוקות החיים סי' פ"ב מש"ב) האריך להוכיח דאין לחייב שום עונש אלא במלתא דברירא ולית בה ספיקא כלל (וכן נראה דעת הרשד"ם בתשו' לח"מ סי' ש"ס יעש"ב מש"ב) רק שאין ע"ז עדות אבל ברור להדיינים שכן הוא האמת ושגם הפנ"מ מיירי בדבר שברור ומוחזק לודאי אבל אם יש איזה ספק להדיינים אף שדעתם עפ"י האומדנא נוטה טובא שכן הוא הדבר עכ"ז אין בידם לחייבו שום עונש כמבואר מכתובות דף פ"ה דהשיבו לרב פפא עד אחד לאו כלום הוא (אף שהוא הי' העד) ולא כפתי' לבעה"ש שיודה זאת ועוד לענין עונש מיתה בודאי דגם הפנ"מ יודה שאין מחייבין עפ"י האומדנא לאשר ע"כ למ"ש שאין לשבע בדבר שעפ"י הרוב א"כ כ"ש שאין יכול לשבע עפ"י האומדנא וראייתו מהמעון הזה שאמר רשב"ג אינה ראיה דהתי"נו בפ"ב דכתו' מ"ט כתב דמה שפירש הרעו"ב שהיא לשון שבועה ר"ל כדרך שבועה אבל לא שהיא שבועה ממש והביא ראיה עצומה לזה וכן יש לפר' כל לשון שבוע הנז' בש"ס ודוק: