אור ברסלב
דברי מרדכי (לוריא) קונטרס דרך ים

דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא

קונטרס דרך ים

קונטרס קשי ההבנה

כ"ב כללים בסדר א"ב בצירוף ענינים שונים וחידושים יקרים המסתעפים מהם וטעם זה השם מובן לכל (כי בחילוף האותיות תמצא שמי) מאתי המחבר שו"ת דברי מרדכי;

א

אין מבטלין איסור לכתחילה אם הוא מן התורה או לא עי' בש"ך יו"ד סי' צ"ט דלדעת הראב"ד הוא מה"ת והפר"ח שם הביא ראיה להסוברים דזה אינו אלא מדרבנן ממשנה פר' י"א דתרומות מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין ואי איסור אין מבטלין הוי מה"ת לא היו מקילין להיות מכבד כדרכו יע"ש והנה אלו דברים הם סתירה למ"ש הנוב"י מה"ת חיו"ד סי' מ"ה דאפילו להסוברים עה"ת מותר לבטל הוא דוקא לבטל הטעם של איסור אבל ממשות האיסור לכו"ע אין מבטלין מה"ת והלא המשנה הנז' מיירי יבש ביבש ועכ"ז ס"ל להפר"ח דהטעם דמקילין בזה משום שהוא מדרבנן ויע"ש בתוי"ט מ"ש בזה ועי"ע בפלתי סי' צ"ט שהקשה לדעת הראב"ד איך מותר לבשל בקדירה של חטאת שלמים דהטעם שכתב התוס' דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא דמין במינו בטל ברוב לא שייך דהא לדידי' אסור מה"ת (מלבד שעל תירוץ זה של התוס' הקשה מהר"מ מלובלין בחולין קי"ב ד"ה והלכתא דלפי"ז לא משכחת נותר מדאוריי' בכלי הנבלע מבשר קדשים ולמה כתבה התורה וכל כלי נחושת אשר יבושל בו ומורק ושוטף במים והניח בצ"ע והן אמת דקושיא זו כבר תירץ אותו עבוה"ג בסי' קט"ז בתשו' להש"ך דהתוס' לא כתבו טעם זה אלא לענין על מה שאין אנו חוששין לזה שנתערב טעם בשר חטאת בבשר שלמים ונתמעט אכילתו מזרים ונשים אבל לא לענין איסור נותר להתיר כלי שנאסר בנותר מטעם שבטל ברוב ומדאורייתא מין במינו בטל ברוב וכתב בהכרח לומר כן דאל"כ יקשה ל"ל להגמרא לתרץ בפב"ת דע"ז כדרב נחמן דאמר כל יום נעשה גיעול יתרץ בפשיטות שאני התם בקדשים שאוקמוהו אדאורייתא אלא ע"כ כי מעולם לא עלה על דעת התוס' להתיר כלי שכבר נאסר בנותר מטעם ביטול ברוב כי גזירת המלך הוא להצריך מריקה ושטיפה זת"ד ואכן עכ"פ הא ודאי דלדעת הראב"ד לא שייך תירוץ התוס') ותירץ שם בפלתי דבלוע בכלי לא חשיב ביטול איסור:

ומזה נ"ל להוכיח דאפילו לדעת הנוב"י דלא פליגי אלא בטעם מ"מ באיסור שנבלע בקדירה מבטלין אליבא דכו"ע דאל"כ יקשה קושית הפלתי ואין לתרץ זה ממ"ש הט"ז והש"ך בסי' פ"ד גבי דבש שנפלו בו נמלים דהיכא דאין כוונתו לבטל אין בו משום מבטל איסור דזה אינו דהא הנוב"י גופיה כתב שם סי' נ"ו דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב אלא שעדיין לא נתבטל כמו בדין הדבש אבל לערב לכתחילה כגון לבשל בקדירה שנבלע בה איסור אף דאין כוונתו לבטל רק לבשל עכ"ז אסור ובהכרח לומר כמ"ש הפלתי (ועי"ע בספר מנחת אהרן שסביב הארוך מש"ך מ"ש בזה) ואיברא כי דין זה שחידש הנוב"י אינו מוסכם כמ"ש בזה הנ"צ בסי' פ"ד וסי' צ"ז שדעת הרבה פוסקים דגם לערב לכתחילה שרי כל שאין כוונתו לבטל אמנם בראיית הנוב"י דלערב לכתחילה אסור מסי' קכ"ב שכתב דאין מבטלין איסור מועט ואיסור בלוע והלא אין כוונתו לבטל רק לבשל בהקדירה שכתב עלה הנ"צ בסי' פ"ד לבאות זה ממ"ש הפמ"ג בסי' צ"ט דהטעם בזה משום שמא אחר כן יתן טעם וא"כ דוקא בכלי שדרכו בדבר מועט שייך גזירה דנא משא"כ בדבר דלא שייך גזירה דכא אפי' לכתחילה לערב שרי עכ"ל והנה לע"ד נראה דזה אינו כדאי לדחות דברי הנוב"י ואשתמיט מני' דברי הר"ן בפרק ג' דעכו"ם ברי' הסוגיא דזו"ז גורם שכתב שם דטעמט דר' יוסי שאוסר לכתחילה לנטוע אגוז של ערלה אא דזוז"ג מותר משום זוז"ג מדין ביטול הוא ואין מבטלין איסור והרי מכאן מבואר דגם היכא שאין כוונתו לבטל עכ"ז אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה אף בדבר דליכא טעם ואשר לא שייך בו לגזור שמא פעם אחר יתן טעם וכדעת הנוב"י דלעולם אסור לערב לכתחילה:

ומה שהקשה שם להנוב"י מדין הרשב"א דמתיר להשתמש בכלי גדולה שנבלע בו איסור מועט והא עכ"פ הוא מבטל איסור לכתחילה י"ל דהתם שאני שהוא איסור משהו וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א והראב"ד בפ' אין מעמידין בדין קנקנים דגוים שנותן לתוכן מים ומותרין בשתיה דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו הבלוע לכתחילה ואפי' בשאר איסורין כגון טיפת חלב או דם שנפל לתוך הקדירה ברם בזה שכתב דמדברי הר"ן דשם מבואר דלא ס״ל כסבר' הנוב"י הנכון עמו דהר"ן גופיה לא ס"ל אכן גם הנוב"י לא קאמר שזה מוסכם וכמ"ש בנוב"י מה"ת סי' מ"ו שלא זכר לדברי הר"ן דשם ואני לא באתי אלא לומר דמה שדחה ראייתו אינה דחוי' כי סברת הנוב"י בטוב טעם ודעת בנוי' לדעת הראב"ד והרשב"א וכן היא דעת מהר"ם שהובאה בתשו' הרשב"א הביאו הפר"ח בא"ח סי' תנ"ג דס"ל דאף היכא שאינו מכוון לבטל אעפי"כ מיקרי מבטל איסור ודלא כהטור יע"ש בד"ה והנה מהר"ם בטעם היתר הדבש שנפלו בו נמלים ובטעם שמותר להגעיל כלים משום דאין זה אלא מפריד האיסור מן ההיתר כדי לאכול ההיתר ודוק:

ב

ביטל האיסורין כל האיסורין הנוהגין בזה"ז חוץ מחמץ מתבטלין בששים (ואפילו חצי שיעור מאיסור דרבנן צריך ס' וכמ"ש הרמ"א בסי' צ"ח) לבד מביצה שאסורה בודאי (ולאפוקי מביצה שנמצא בה דם וספק אם הוא במקום האוסרו וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ו דבזה אפילו תערובת חד בחד שרי) דצריכה ס"א לבטלה כמ"ש בסי' פ"ו אכן מטעם דבר שבמנין או מטעם ברי' כגון ביש בה אפרוח אינה בטילה אפילו באלף) ולבד בישולי עכו"ם שמתבטל ברוב כמ"ש בסי' קי"ב סעי' י"ד ואיסור בשר שנונה"ע דבטל ברוב כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות י"ז וכן חלת חול מותר אף לכתחילה לבטלה ברוב שיאכלה הכהן בימי טומאתו כמ"ש בסי' שכ"ג ולענין לאכלה לזר ע"ש בש"ך ואנן קי"ל דאפי' בדיעבד אוסרת תערובתה עד קא חם הוא במינה ושלא במינה עד ס' ואמנם דע כי דעת המחבר ברי' סי' צ"ח דלא מהני ששים בכל האיסורין אלא כשאין שם קפילא לטועמו אבל כשיש קפילא לא מהני:

וראיתי בשו"ת טטו"ד מה"ת שהקשה הגאון ולהכי בעל שם ארי' להרש"ק דלמה בדבר שיל"מ באינו מינו בטל בששים להסוברים דבס' נמי בעינן קפילא אם אפשר ובע"כ דבס' נמי אפשר דיש בו טעם רק דמן הסתם אזלינן בתר רוב דאין בו טעם וא"כ בדשיל"מ דלא אזלינן בתר רוב למה בטל בס' והשיב לו שטעה בזה דמה"ט דדבר שיל"מ בטל באינו מינו מחמת דאין ההיתר נקרא על שם האיסור כן מה"ט גופי' בטל נמי ברוב דהיכי לא אזלינן בתר רוב בדשיל"מ רק אם ההיתר נקרא על שם האיסור אבל בנתערב באינו מינו דגוף הדבר שיל"מ אינו בעין ואין ההיתר נקרא עליו רק על אינו מינו בזה אף בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא וחזר השואל הנז' להקשות דלפי טעם הר"ן בדשיל"מ משום מין במינו הקושיא בתקפה והשיב דיש לומר דהר"ן ס"ל דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ והנה לא ציין היכן הר"ן סובר כן ובודאי דכוונתו לדברי הר"ן פ"ק דביצה דשם יש מקום בראש להבין כן בדעתו ולאפוקי ממ"ש הפלתי בשמו בסי' א' סק"ו וז"ל דלא אזלינן בתר רוב כמ"ש ר"ן בבצים אף דרוב הם מקודם יו"ט:)

אמנם אישתמיט מניה דברי הר"ן בפרק אין צדין בסופו שכתב שהוא חוכך אם הולכין בדשלי"מ בתר רוב או לא ואפילו בדלא אתחזק יע"ש וא"כ ממילא גם תירוצו נסתר והדרא הקושיא לדוכתא:

ברם לענ"ד אין כאן קושיא אף אף נחליט דהר"ן ס"ל דלא אזלינן בדשיל"מ בתר רוב משום דזה דוקא במין במינו אבל במין ואינו מינו בודאי דאזלינן בתר רוב כמבואר מלשון הר"ן שם שכתב שהוא חוכך אי אזלינן בתר רוב בדשיל"מ כיון דקי"ל דאפילו באלף לא בטל וא"כ באינו מינו דבטל בששים כמו דשאל"מ מאיזה טעם נאמר שלא לילך בתר הרוב וזה פשוט ותל"מ:

ג

גדול לענין הא שאמרו חז"ל במס' מ"ק המכה לבנו גדול, מנדין אותו מאימתי נקרא גדול לזה כתב הרמ"א ביו"ד סי' ר"מ אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה והוציא זה מקידושין דף למד דא"ל אדידך על צוארי דבריך משיחסר ועד כ"ב ואמרי לה מתמני סרי עד כ"ד יע"ש בפרש"י (ואם הוא נשוי אפילו מקודם זה נקרא גדול) והנה זה פשוט דעם כשהגיע לי"ג שנה ויום אחד בא לחיוב מצות ולחיוב עונשין בדיני אדם (ולענין בידי שמים עין בשו"ת ח"צ סי' מ"ט) כדאיתא בפ"ה דאבות ורע"ב פירש שלמדו זה מקרא אכן דעת הרא"ש בתשו' רי' כלל ט"ז והכנה"ג א"ח סי' נ"ה בשם מהרי"ל דזה הוי הלל"מ:

אמנם אפ"ה לא נקרא עדיין גדול לכל מילי דגרסי' בבתרא דף קנ"ה קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר בן י"ח ורב הונה אמר בן עשרים והרי דלענין זה נקרא קטן גם לאחר י"ג והטעם בזה מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו וחיישינן שמא ימכור בזול כמ"ש בש"ע סי' רל"ה והרמב"ם בפ' כ"ט מהל' מכירה ואף שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן עכ"ז בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר קודם עשרים שנה מטעם הנז' אכן דעת הרא"ש והרשב"ם שם בעובדא דגידל בר מנשיא דאם הוא פיקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר אפילו בנכסים שירש מאביו כשהוא בן י"ג שנה והביא ש"ש (ועי' בספר שבט בנימין סי' ז"ך וסי' קס"ח מ"ש בענין התיקונים לקיים מכירתו אליבא דכו"ע:)

ולדידי חזי לי בשו"ת פרי צדיק סי' חית שכתב דעד כאן לא פליגי אלא כשהקטן לבדו מוכר דאז חיישינן לשמא ימכר בזול אבל כשהקטן מוכר חלקו עם שאר יורשים גדולים בזה לכו"ע מכירתו מכירה דכיון דעיקר המכירה והשערת שווי הקרקע לדעת גדול נעשה שוב ליכא למיחש לשמא ימכר בזול יע"ש ולכאורה נראה דאשתמיט מני' מ"ש שם הנמ"י בשם הריטב"א וז"ל כיון דעל הרוב מוזיל ומזבין לא פלוג רבנן ואפילו כי מזבין ביוקר זביני' לאו זביני' ויכול לוקח למהדר בי' עכ"ל ומדכתב שהלוקח יכול לחזור בו נראה דס"ל שתקנת חכמים היא שמכירתו לא יהי' נחשב למכירה כלל ובטילה לגמרי ואפי' היכא שמכר ביוקר מטעם דלא פלוג רבנן בתקנתם וא"כ לפי"ז אף כשמכר חלקו עם יורש גדול נימא ג"כ דלא מהני מכירתו:

ואיברא שאפשר לתרץ זה לומר דתקנת חכמים לא היה אלא על מה שימכור הוא לבדו אמנם עכ"ז יש לדחות סברתו מהא שכתב שם הרמ"א דב"ד מוכרין קרקעותיו כדי לפרוע חובת אביהן (וה"ה חוב עצמן) ומבואר מזה דבלאו טעם דחוב אין מוכרין אפילו על ידי ב"ד אע"ג דליכא בזה הטעם שדעתו נוטה אחר המעות וימכר בזול דהא ברשות ב"ד הוא מוכר ואפי"ה לא אמרינן דהתקנה לא היה אלא שלא ימכור בעצמו אלא אמרינן לא פלוג רבנן וא"כ הה"נ בענין למכור עם שאר יורשים ג"כ אמרינן דלא פלוג רבנן ברם צריך לעיין בדין זה דרשות ב"ד לא מהני אם הוא מוסכם וק"ל:

ד

דינא דמלכותא דינא עיקרא דהאי דינא בפ"ק דגיטין ובפ' הגוזל ב בתרא דף קי"ג ובחו"מ סי' ס"ח ושס"ט ובש"ך שם סי' ע"ג סקט"ל ואם הוא מה"ת או לא הנה מדברי הב"ש סי' כ"ח סק"ג בדין קדושי אשה בגנב שאינו מפורסם שכתב שם ובזה"ז דדמ"ד צריכה להחזיר החפץ מ"מ מדאורייתא קנתה החפץ ודמי אחפץ צריך הנגזל ליתן לה ומקודשת מדאורייתא ומבואר מזה דד"ד אינו מה"ת ואמנם בס' אבני מלואים אות ב' תמה עליו וס"ל דהיכא דאמרינן דד"ד מה"ת הוי יע"ש ואני תמה על תמיהתו היכן מצא שדין זה הוי מה"ת:

ואולם טרם שאכתוב בזה ענ"ד. ראיתי לעמוד בדברי הב"ש לסברתו דהואיל שמדאורייתא קנתה החפץ הגם שמצד ד"ד צריכה להחזיר אפי"ה מקודשת ובהכרח לומר דד"ד אינו מועיל להוציא הממון מרשותו היכא שהוא נגד דין תוה"ק אף שהוא מהדברים דאמרינן בהן דד"ד (וטעם לזה משום דד"ד אינו מה"ת אלא מדרבנן) וא"כ קשה מהא דפסק הרמ"א ביו"ד סס"י קס"ה (ובחו"מ סס"י ע"ד אבל שם הביא יש חולקין משום דלא אמרי' בכגו"ז דד"ד) דאם גזר המלך לפרוע ממטבע החדשה דד"ד ואין בזה משום רבית וגזל אלמא דכל היכא דאמרינן דד"ד מועיל זה הדין להוציא הממון מרשות זה ולהעמידו ברשות אחר כמ"ש מהרש"ל ביבמות דף פ"ט ע"ב אפילו שהוא נגד ד"ת דהא עפ"י ד"ת היכא שלא נפסלה המטבע לגמרי אלא שהוזלה אינו צריך לשלם אלא המטבע שהלוהו ובע"כ לומר הטעם בז משום דס"ל לו יהיה דד"ד אינו אלא מדרבנן מ"מ בעניני ממון יש להם כח לתקן להוציא מזה ולהעמידו ברשות אחר מכח הפקר ב"ד הפקר כדמשני רבא בגיטין דף ל"ו על קושית הגמרא ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' ע"ש ברש"י ד"ה רבא אמר וכן מה״ט קנין דרבנן מהני לדאוריי' לדעת הרשב"א והרן בסוכה דף מ"ו בדין דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא שכתבו דמיירי בינוקא שלא הגיע לעונת הפעוטות ואכ"מ להאריך ועיי' בח"ס חיו"ד סי' שי"ד אמנם עכ"פ הא חזינן דד"ד מועיל להוציא מזה ולהקנותו לזה להפקיע ממנו איסור כבית וגזל וא"כ קשה מאיזה טעם ס"ל דמקודשת מדאורייתא הא אמרינן בזה דד"ד כמ"ש הרמ"א בח"מ סי' שנ"ו וע"ש בש"ך ס"ק יוד וצ"ע:

ומעתה נהדר אנפין לדעיל אם זה הוי מה"ת או לא והנה מתשו' הח"ס חו"מ סי' ס"ב bראה דס"ל כדעת האבני מלואים דכתב שם הח"ס דמן התורה אינו יוצא ידי השבה מעליא עד שיחזיר כמו שתיקן המלכות לפרוע יע"ש ברם לענ"ד יש לעיין בזה טובא ואני לא אבוא אלא בקצרה להודיע מ"ש הב"י ביו"ד סס"י רכ"ח בשם תשו' הרשב"א (והיא בח"ה סי' רמ"ד) בדין שהמלך צוה שלא יחרימו שום חרם אלא ברשות ראובן ואם יחרימו בלי רשותו יהיה החרם בטל ואח"כ החרימו שלא ברשותו והשיב הרשב"א שאין אותו החרם בטל וא"ת מפני שאין השבועות והחרמות חלים ע"ד מצוה ומצוה לקיים דבר המלך דברים בגו עכ"ל וידוע שהרשב"א הוא מהפוסקים שפסקו כלישנא קמא בגיטין (דכמ"ש בב"י סי' ס"ח בשמו) דלא שנא שטרי מכר ולא שנא שטרי מתנה הנעשים בערכאות כשרים משום דד"ד בכל מידי דאית בי' הנאה ותועלת למלך ועכ"ז השיב על הקושיא דברים בגו ומוכח דכוונתו כדעת הב"ש וכמו דקי"ל ביו"ד סי' רל"ט סעי' ואו דשבועה חלה על מצוה דרבנן ולא נעלם שיש לדחוק לומר דאין זה כוונתו אבל כל ישר בדעת יודה דכוונתו כמ"ש שזה אינו אלא מדרבנן (וע"ל דט"ו מ"ש מהירושלמי תדע לך שד"ס כו') וכן נראה דעת הר"ן ממ"ש בנדרים דף כ"ח ע"א מיהו אין ממונה זה רשאי להכריח ישראל חבירו כו' יע"ש וע"ע במרדכי פרק הגוזל בתרא אות ק"נ בזה שכתב וה"ה בכל הדיוטות כו' ושמואל הא קמ"ל דכל הארץ למלך היא ודו"ק היטב:

ה

הקדש אם יכול להקדיש על מנת להחזיר א"ל דין זה בפי"נ דף קל"ו דאם אמר ע״מ שתחזירהו הקדישו קדוש ואם אמר ע"מ שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש ועי' שם בנמ"י ובר"ן נדרים דף מ"ח במתני' דמעשה בית חורון דס"ל דאעיג דאינו יכול להקדישה עכ"ז שמה מתנה ומה שאמרו התם כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה משום שלא נתכוון להקנות לו כלל (ומשום הכי קתני כל מתנה שאינה כו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינו מתנה) וצ"ע על מ"ש הט"ז בא"ח סי' רמ"ו סק"ה ללמוד מכאן דכל מכירה שאין הלוקח יכול להקדישה אינה מכירה יע"ש:

ואמנם לענין אי הוי שלו קנין גמור או לא ראיתי להח"ס בתשו' לאה"ע ח"א סי' ק"ז ד"ה ונבוא שכתב בפשיטות דאם הנותן מוחל להמקבל תנאו אינו צריך משיכה וקנין חדש לקנותו משום דהמתנה ראשונה הוי קנין גמור:

והנה מלבד דהקצוה"ח בסי' רמ"א האריך להוכיח דלא כדעת הרא"ש וסייעתו בפ' לולב הגזול וכתב דלולא דבריהם נ"ל שא"צ קנין כשמחזירו ולקנותו צריך קנין חדש דלא הוי אלא קנין לשעה זאת ועוד מצאתי בשו"ת הרדב"ז חדשות ח"ח סי' מ"ג בלשונות הרמב"ם שכתב דמתנה עמ"ל לא חשיבא לענין שהוא שלו לגמרי אלא לענין לצאת בו שלא יהיה שאול וזה דלא כהח"ס והנה שם בהרדב"ז תירץ בזה דמשו"ה אינו מועיל בחמץ במתנה על מנת להחזיר יען דזה אינו קנין גמור ועי' במג"א סי' תמ"ח סק"ז מ"ש בזה וע"ע בתשו' הרדב"ז הנז' סי' ר"מ והוא סתירה למ"ש בלשונות הנז' (ודע דמה שציין שם המג"א בסק"ה רדב"ז סי' ק"ע הוא ט"ס וצ"ל סי' ג"מ:)

ואגב אזכור כי מדי עיוני שם בהרדב"ז סי' מם כתוב ששאלו ממנו בענין עקרי הדת על איזה חשבון הוא סומך על הרמב"ם שמנה י"ג או על ס' עקרים שלא מנה אלא ג' והשיב שאין לשום לתוה"ק שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה נאמרה וכל פרטי' ודקדוקי' כל אחד מהם עיקר ויסוד כו' והנה הח"ס ביו"ד בסופו נשאל בזה ממש והשיב להשואל כעין זה וחידוש על גאון ישראל כמוהו שלא הזכיר שום דבר מדברי הרדב"ז:

ו

ויו של שם הוי' שנראית כזיין זה היה מעשה וכתב עלה בשו"ת זר"א ח"ב סי' קכ"ב להתיר התיקון בשני אופנים או למלאות חסרון הזיין בדיו ולעבותה שתחזור בצורת ויו או לגרוע הזיין ולחזור ולכתוב הויו ואין בזה משום מוחק את השם דכיון דאין השם כתוב כתקונו אין בו קדושת השם וכמ"ש ביו"ד סי' רע"ו בההין של השם הכתובים כמו חית ושוב כתב דלדעת הרב גו"ר שהעלה דצריך לכתוב אותיות השם כסדרן אי אפשר בהתיקון הזיין לחוד משום דכותב השם שלא כסדרן ואין לומר דאפשר להעביר הקולמוס על ההא אחרונה לשם קדושת השם אחר שתיקן הויו הנראית כזיין דהא קי"ל דדיו ע"ג דיו לכו"ע לאו כלום הוא ואין העליון מבטל התחתון כמ"ש בפ"ב דגיטין די"ט ואף שכתבו שם התוס' ד"ה דיו דע"כ לא אמרינן דכתב עליון לא מבטל התחתון אלא כשאינו עושה שום פעולה חדשה בכתב עליון אבל כשכתב התחתון שלא לשמו והעביר הקולמוס עליו לשמו אה"נ דלכו"ע כתב העליון מבטל התחתון מ"מ אפי' לדברי התוס' הכא בני"ד לא דמי לכתב השם שלא לשמו והעביר עליו הקולמוס לשמו דהתם עושה פעולה חדשה לפי שהיה כתוב שלא לשמו אבל זה שהיה כבר כתוב לשמו הו"ל כדיו ע"ג דיו ואם כן לפי"ז אי אפשר בהתיקון הזיין בשום אופן אכן דברי הגו"ר לאו דסמכא נינהו באשר הוא פיסול חדש שממציא הוא ז"ל לא שערוהו הראשונים זה"ד:

והנה בזה שכתב דדברי הגו"ר לאו דסמכא נינהו זה אינו פשוט דהא חזינן דהנוב"י הסכים לזה והו"ד שם בפ"ת סק"כ וכן ראיתי להגאון הרש"ק בשו"ת סת"ם סי' י"ו וסי' ג"ל שכתב בדין השמות אם צריך כסדרן או לא יש הרבה ראיות לכאן ולכאן ולדינא אין בידי להכריע והכי דזה אינו פשוט שא"צ ובודאי דמספק צריך לחוש ולהחמיר לפסול גם בדיעבד:

אמנם בזה שהעלה שם דבני"ד שהשם כתוב מכבר לשמו לכו"ע הכתב השני לא הוי כתב בזה הנכון עמו ולאפוקי קאתינא מהרב פמ"ג או"ח סי' ל"ב במ"ז סקט"ו שלא הרגיש בחילוק דנא שכתב שם בדין תפילין שנפל על האות דיו או שהעביר על האות הקולמוס שלא לשמו דלדעת היש אומרים שהובא בא"ה סי' קל"א סעי' ה' בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דחוששין לו שהוא כשר משום דכתב עליון הוי כתב לדידהו התפילין פסולים מטעם דכתב עליון שכתב שלא לשמו הוי כתב יע"ש ולפי מ"ש בשם התוס' דהיכא שהכתב השני לא בא לתקן דהיינו שכתב התחתון כתוב מכבר לשמו בזה לכו"ע הכתב העליון לא הוי כתב א"כ בנידון הפמ"ג הנז' גם היש אומרים מודים דכתב עליון אינו נחשב לכתב והתפילין כשרים:

והן עתה מצאתי בשו"ת חס"ל תאומים חיו"ד סי' פ"ו שגם הוא ז"ל עמד בדברי הפמ"ג הנז' ודתאם מהלכה מכח דברי התוס' הנז' ברם אחר העיון נלע"ד ליישב דעת הפמ"ג ולומר דהתוס' ס"ל דלא דוקא כשהכתב השני בא לתקן הוי כתב אלא כל שעושה פעולה חדשה אפילו לקלקל דהיינו שהראשון היה כתוב לשמו והשני שלא לשמו ג"כ הוי כתב ורק היכא שאיני עושה פעולה חדשה ששניהם שוים הן לשמו והן של"ל בכגו"ז הכתב הב' לא הוי כתב וע"ז איתמר דיו עג"ד פטור ועפי"ז דברי פמ"ג ישרים כנ"ל:

ז

זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה יבמות דכ"ט וע"ש בתוס' דף י"ח ד"ה אומרים לו שפירשו שיעשו כן ע"י שילוח בבת אחת דליכא ביטול מצית יבמין יעוש ודברי התוס' האלה הי' בהעלם מהרב שו"ת ברית אברהם הביאי הפ"ת סי' קס"ו שעל מה שכתב שם הרמ"א דהיבם יכול לעשות מאמר ע"י שילוח כתב עלה בשמו דזה דוקא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא עפ"י סברת הנוב"י שכתב דראוי לומר שלא לקדש אשה על ידי שילוח משום דהוי חב לבעל חוב במקום שחב לאחרים אך באשה לא שייך זה דכיון שאינה מתקדשת אלא מדעתה והיא מתרצית לזה וא"כ ממילא אין רצונה באחר ולא הוי חב לאחרים ולפי״ז ביבמה דלא תליא ברצונם לא מהני שילוח דהוי חב לאחרים ליבם השני זת"ד והרי הכא בדין התוס' כשהשליח עושה מאמר שפלונית תהיה מקודשת לאח פלוני הרי הוא חב לאחיו השני שאפשר שאחיו היה חולץ לאידך וזו היתה מותרת לו ליבמה דהא מדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך ליבומי ורק משום גזירה דילמא אתי ליבומי ברישא אסרו גם בתר חליצה וכמו שפירש"י שם בדף י"ח משא"כ במאמר שהשליח עושה בשביל אחד מהם נאסרת על האידך מדינא ואפי"ה שרי לעשות המאמר ע"י שילוח:

ובעיקר חקירת הנוב"י הנז' י"ל עפ"י המחנ"א בהל' שילוחין סי' ז"ך בקושיתו הלא בכל התורה קי"ל שלוחי של אדם כמותו ומאי שנא הך דתופס ע"י שלוח בשל"א דלא קנה שכתב לחלק בין ממון למטלטלין דדוקא בתפיסת מטלטלין אמרינן דלא קנה משום דגם כי תפס אותם המלוה בעצמו לא זכה בהם זכיה גמורה אלא רק לבטחון על מעותיו והם בעצמם מוכנים להחזיר בזה אמרינן דלא קנה ע"י תפיסת השליח יע"ש וא"כ בקידושין דהמקדש זכה בה זכיה גמורה בודאי דיכול לקדש גם ע"י שילוח כמו דקי"ל בכל התורה ששא"כ:

ח

חק תוכות לא מיקרי כתיבה הן לענין סת"ם והן בגט כדאיתא בפ"ב דגיטין ד"ב ועפי"ז פסק בש"ע א"ח סי' ל"ב ובא"ה סי' קכ"ה דאם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אין תקנה לגרור הדיו שע"י כך יהיה ניכר האות או אם טעה וכתב דלת במקום ריש אין תקנה למחוק התג לתקן האות משום דהוי חק תוכות (ועי' בר"ן סו"פ הבונה שכתב בשם חידושי הרשב"א דזה לא מקרי חק תוכות ואף שהר"ן גופי' סתר דבריו מ"מ נ"ל דלענין טופס הגט דס"ל לכמה פוסקים שאין פוסל בי חק תוכות יש לסמוך על הרשב"א דאין זה חק תוכות) אלא צריך לגרור כל מה שנעשה בפיסול ויחזור ויכתבנו אמנם בגט אין מועיל תיקון זה אלא עפ"י תנאים הנזכרים בב"ש שם סק"ח ובתפילין אין מועיל התיקון אלא רק כשמתקן קודם שיכתוב אות שאחריו אבל לא אח"כ דאז הוי שלא כסדרן ופסול בתפילין וכמ"ש הט"ז בסי' ל"ב סקט"ז:

וע"ש עוד בט"ז סקי"ח על הא שכתב המחבר נדבקה אות לאות דאם גרר הדיבוק והפריד כשר ולא מקרי חק תוכות וע"ז כתב הט״ז דכתב הב"י בשם הרשב"א דאפילו אינו גוררה כשר וכדר״ז דאמר (מנחות דק"ג) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת (והב"ח כתב דה"ה אם נמצא כן בשבת וי"ט שאי אפשר לגררו אפ"ה כשר כיון שיש תקנה לגררו ורק דאיסור שבת רביע עלי') וזה תימא שהוא סותר א"ע למ"ש בט"ז סי' נ"ה בדין הישן אם מצטרף לעשרה דלא אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אלא בדבר שכבר נעשה אבל לא דנעשה כן לכתחילה וא"כ לפי"ז אין מועיל הטעם דכל הראוי לבילה אלא לענין אם קראו שיצאו ידי קריאה אבל לכתחילה צריך להוציא אחרת ודלא כמ"ש שאין להוציא אחרת מטעם דכל הראוי לבילה משום כו' ואולי משום טלטול הספר וטרחא דציבורא חשיב ליה שעת הדחק שהוא כדיעבד דמי וכמ"ש בת"ח שהביאו בט"ז יו"ד סי' צ"א בענין הולכי דרכים שאוכלים הערינג"ש מלוחים על כלי עו"ג דשעת הדחק כדיעבד דמי אבל זה דחוק וצ"ע:

ודע דמצאתי בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ה בנטף שעוה על האות והאות אינה ניכרת שכתב דמותר לקרות בו ורק במקום השעוה אסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומר' ע"פ כיון דלדעת הב"ח אסור לסלקו בשבת כו' יע"ש ומבואר שם דבגרירת השעוה אין חשש משום חק תוכות וכמ"ש במג"א סקכ"ו ולאפוקי ממ"ש בפ"ת אה"ע סי' קכ"ה דאפשר שזה דמיא לחק תוכות והנה ידוע כי הרב מעיל צדקה גדול בדורו היה ויש לסמוך עליו והן עתה ראיתי בשו"ת ישמח לב חא"ח סי' יוד שעמד בדבר מה שנהגו לפסול הס"ת ע״י דיבוק שעוה באיזה אותיות כשמוליכין אותם ממקום למקום כדי להביאם פסולים והאריך שם בזה ברם נעלם ממנו (וכן מבה"ט א"ח סי' קמ"ג סק"ט) דעת שו"ת מעיל צדקה דדיבוק השעוה אינו פוסל את הס"ת כלל וכלל וכמ"ש שס עוד וז"ל ורוב ס"ת שלנו מלאים נטיפות שעוה והנלע"ד כתבתי:

ט

טובת הנאה אי הוי ממון או לא פלוגתא בס"פ האיש מקדש ובנדרים ד' פ"ה והרמ"א בח"מ סי' ר"ג סעי' א' פסק כמ"ד דאינו ממון וכן בסס"י רע"ו כתב דאין היורשין יורשין טובת הנאה והש"ך בסי' ש"נ האריך הרבה בזה ועי' בתוס' דב"מ ד' ואו שהקשו אמאי תקפו כהן אין מוציאין הא הבעלים יכולים לומר שרצונם ליתן לכהן אחר ותירצו בתירוץ ב' שאינו יכול לתבעו רק טובת הנאה שיש בו למ"ד טובת הנאה שוה ממון ונשמע מזה דלמ"ד אינו ממון אינו יכול לתבעו כלל וא"כ יש לתמוה על מ"ש הפ"ת יו"ד סי' ס"א בשם תפל"מ לתרץ הא דפסק הרמ"א בסי' שט"ו בספק בכור ותקפו כהן שמוציאין ממנו (וזה דלא כמ"ש בסי' ס"א שאין מוציאין מהכהן מת"כ שחטף מהלוי) משום דהתם בסי' שט"ו טובה הנאה לבעלים ליתן למי שירצה והך דסי' ס"א מיירי שנטל לדעת הלוי והלוי לא ידע שהוא פטור יע"ש ואמנם לא שם לדעתו דזה אינו טעם כמ"ש לעיל בשם התוס' דמכח טענה זו אינו יכול לתבעו רק טובת הנאה שיש בו ולדעת הרמ"א שטוה"נ אינו ממון אינו יכול לתבעו כלל:

י

ירושה וטומאה ואבילות בשומרת יבם עי' בשו"ת פרי צדיק סי' ג' שהאריך בזה ולענין טומאה ואבילות העלה כפסק מרן בש"ע סי' שע"ג שהיבם מיטמא לה ומינה יליף דה"ה שמתאבל עליה ואף היכא שהיבמים רבים צריכים כלם ליטמא ולהתאבל עליה והגם שמצוה בגדול היינו דוקא למצוה אבל מדאורייתא כלם שוים משום דאין ברירה יע"ש ולאפוקי ממ"ש הפ"ת בסי' שע"ד בשם נחפה בכסף שהעלה כדעת הרמ"א שאינו חייב להתאבל עליה וגם ראיתי בס' שבט יהודה מהר"י עייאש שכתב שעשו מעשה בחיוב טומא' ואבילות כסברת הפרי צדיק:

והנה עיינתי בשו"ת פרמ"א וראיתי דטעמו שפסק שלא להתאבל משום שכמה פוסקים פליגי על הרשב"א שממנו ומכחו פסק מרן המחבר שמיטמא לה וסיים וקי"ל הלכה כדברי המיקל באבילות ומשום זה נקטינן שאין להתאבל זת"ד והנה כי כן יש לומר דטעם זה לא יספיק לפטור מלהתאבל רק במקומות שלא קבלו עליהם הוראת מרן דהא בספר עין זוכר מער' ה' אות ס"ב כתב דלא אמרינן הלכה כהמיקל באבילות אם מרן פסק בהיפך ובפרט בכאן שרבים עומדים בעזרתו וס"ל כוותי' להלכה ולמעשה בודאי דכן קי"ל ואפשר דגם לדידן שקבלנו עלינו הוראת הרמ"א עכ"ז כיון שלא הגיה עליו נשמע דמודה לי' למרן בזה שפסק כהרשב"א ושוב לא נחשב עוד לספק וכמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ה במ"ז סקט"ו דהיכא שהרמ"א הכריע לא נחשב עוד לספק ועי' מ"ש בפנים בסס"י י״ט בשם התומים בדיני קי"ל מ"ש בזה ועדיין צ"ע ובפרט לפמ"ש התוס' במ"ק דכ"ד דלא אמרי' הלכה כדברי המיקל באבל אלא במחלוקת התנאים אבל באמוראים לא וכן כתבו בכתובות ד"ד ד"ה אבל דה"ג פסק באבילות כר' יוחנן לחומרא מטעם הנז' וא"כ כ"ש דלא קי"ל כהמיקל באבילות במחלוקת הפוסקים וכמ"ש מהרשד"ם בחיו"ד סי' ר״א ואף אם תאמר דהב"י לא ס"ל כן מ"מ הא איהו ס"ל דמיטמא לה וא"כ הוא הדין דמתאבל עליה דהא אבילות תלוי בטומאה כמ"ש בש"ע סי' שע"ד סעי' ד' וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל דכל היכא שאין מתאבל אסור לטמאות כנ"ל להלכה ולמעשה צ"ע:

כ

כוונה בש"ע סי ס' הביא פלוגתא אם מצות צריכה כוונה או לא וכתב שם המג"א ודוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה ולכאורה יש להקשות עליו מסוגיא דע"פ דקא שקיל וטרי בענין מרור אי בעי כונה ומסיק תנאי הוא והרי דגם מרור שהוא מדרבנן בזה"ז ועכ"ז פלוגתא היא ברם יש לחלק בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא (וכמ"ש באד"ר אות שנ"ט ליישב הא שכתב הפר"ח בסי' תע"ה דבמרור גזול לא נפק משום מצוה הבאה בעבירה ודעת התוס' רפ"ג דסוכה דבמצוה דרבנן לא אמרי' מה"ב וניחא לי' משום דמרור עיקרו מדאורייתא) דדוקא מרור שעיקרו מה"ת ס"ל דבעי כוונה והמג"א לא מיירי אלא בדרבנן שאין עיקרו מה"ת ועי' בחק"י סי' תע"ה וצ"ע ודע דהרב אד"ר באות שאחר אות הנז' כתב שנסתפקו חכמי הישיבה אי אמרי' מה"ב אפילו בעבירה דרבנן והנה נעלם מהם מ"ש בסי' כו"פ פ"ו דף י"ד ע"ב והביאו הרדב"ז בח"ב סי' תרל"ג שאם היה היום בירושלים דקל שלולבו פסול משום מצוה ה"ב כענין שאמרו הכי שגזל סאה אין זה מברך אלא מנאץ והא ודאי דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ואפי"ה לולבו פסול וגם הרדב"ז לא פליג עליו אלא מטעם דבזה"ז אין זה איסור כלל שכתב שם וז"ל ונהי דירושלים קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל לדברים הנוהגים בה מה"ת אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכא דשייך בה טעמא דבשבילה החמירו ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזירה כו' ואין נוטעין בה גנות ופרדסים ואינה נזרעת ואינה נחרשת הטעם הוא שמא תסרח ויקוצו בה עולי רגלים והשתא דכולה ביד גוים ליכא האי טעמא וא"ת כל גזירות חכמים אעפ"י שבטלה הסיבה מ"מ הגזירה קיימת לא קשיא דגזירה לחוד וקדושה לחוד כו' יע"ש (ולע"ד בלא"ה לא קשה לפי מ"ש הב"י והמג"א בסי' תיט בשם תשו' הרא"ש בטעם היתר טלית של פשתן משום דהאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור דלא דמי לביצה שנולדה ביום א' דר"ה דאסורה בשני אף לאחר תקנת ריב"א דהתם אין הטעם ידוע זת"ד) דתרווייהו ס"ל דגם בעבירה דרבנן אמרי' מה"ב:

ובדרך אגב הרוחנו עוד מדברי הכו"פ דכ"ש שיש לפסול אתרוג המורכב משו מצוה הבא בעבירה וכסברת הלבוש שהובא במג"א וט"ז סי' תרמ"ח ותרמ"ט וחידוש על כל הפוסקים שדחו לטעמו ולא העירו מדברי הכו"פ שעומד בשיטתו ועי' בפר"ח סס"י תנ"ד בדין נוצה שהוציא מרה"י לכ"ה ומ"ש בזה בשם הירושלמי ובס' שמחת יו"ט סי' מ"ב האריך בזה ולדידי חזי לי בסי' מחב"ר סי' תרס"ד ובס' כסא שם שסוברים בדעת הפר"ח שהבין בהירושלמי דאינו יוצא בה ולפי"ז יש ראיה גמורה לדין הכו"פ אמנם מפרשי הירושלמי פנ"מ וקה"ע וכן מרן הב"י ביו"ד סי' ש"מ לא הבינו כן אלא מפרשים דברי הירוש' כך אני אומר בלשון תמיהא וס"ל דיוצא בה וזה סתירה לדעת הכו"פ דלדעת הירושלמי לפי הבנתם דיוצא בה כן ה"נ דיוצא בלולב של ירושלים יה"ר שת"ו:

ואחרי כתבי נזכרתי דמ"ש בשם הב"י והמג"א בשם הרא"ש יש להעיר בזה משו"ת עבוה"ג סי' ס"ז שהעלה דאין עד אחד נאמן ביבמה להתירה לשוק אפילו במקום שלא נהגו לייבם כ"א לחלוץ דליכא לטעם שאמרו (יבמות דף צ"ד) דסניא לי' ליבם אפ"ה אינו נאמן וראייתו מהרא"ש פ"ק דביצה גבי הא דאמר ר"י כל דבר שבמנין כו' יע"ש ואכמ"ל בזה וק"ל:

ל

לשון בני אדם לענין שבועות ונדרים קי"ל ברי' פ' הנודר מן המבושל דהולכין אחר לשון בני אדם וכן אחר כוונתו כגון היה טעון משא של צמר והזיע מחמת המשוי ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו משום שכך היה כוונתו ואמנם כל זה אינו אלא דוקא בנודר לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רי"ח וצופה הייתי בשו"ת משיב כהלכה חיו"ד סי' ד' שהקש' מכאן למ"ש הש"ע בח"מ וז"ל בח"מ סי' ס"א כתב דאין הולכין (בתנאי שאדם מתנה עם חבירו) אחר לשון וביו"ד סי' רי"ח מבואר דדבר שנוגע לחבירו הולכין רק אחר הלשון אם לא באומדנא דמוכח וצ"ע רב עכ"ל:

ולע"ד אפשר ליישב דבחו"מ מיירי כשהלשון סובל שני פירושים ורק שפירש אחד נוטה ומקובל אל הדעת יותר מן השני אבל גם פירוש השני אינו סותר את הכוונה (ומ"ש אין הולכין אחר הלשון ר"ל אחר פי' הלשון הנוטה אל הדעת יותר מהשני) אכן ביו"ד מיירי כשאין הלשון סובל שני פירו' אלא שסותר הכוונה לגמרי בכגו״ז אין הולכין אחר הכונה ומטעם שכתב שם בט"ז שזכה חבירו מצד לשונו ועי' בשו"ת עבוה"ג סי' ג' מ"ש בדברי הריב"ש סי' קצ"ה מקור דין זה ותבין שכן הוא הנכון:

מ

מתנה כמכר דמי או לא פלוגתא היא בס"פ יש בכור לענין חזרה ביובל ובפ' בני העיר בדין ביהכ"נ אם יכולים ליתן במתנה דחד אסר וחד שרי וטעם המתיר דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהבי וכל הפוסקים וכן הש"ע בסי' קנ"ג פסקו כמאן דשרי ומטעם דמתנה כמכר ועוד בח"מ סי' קי"א דמלוה ע"פ אינו גובה לא מלקוחות ולא ממתנות שנתן וכתב שם בסמ"ע דאעפ"י דשעבוד מלוה הוא דאורייתא מ"מ תקנו חז"ל כן משום פסידא דלקוחות ואפילו ממקבלי מתנות דאי לאו שעשה לו נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה ולכך הו"ל כמכרו וע"ש בב"י סי' סמ"ך והו"ד בש"ך שם סק"ח לענין ב"ח מאוחר שגבה מטלטלין ששיעבד לו אג"ק שפסק הב"י שמוצי אין ממנו דלא שייך בי' תקנת השוק וכתב שם ודלא כדיין א' שטעה בזה (ה"נ המבי"ט) וכל דיין דלא דאין הכי ראוי לסלקו מהדיינות (דבר נורא הוא לכתוב כן על המבי"ט) והמבי"ט השיג עליו וטען דב"ח מאוחר לא גרע ממתנה דמאי תקנת השוק איכא במתנה וע"ז השיב מרן הב"י דשאני מתנה דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה מתנה והו"ל כמכר יע"ש (ועי' בשו"ת פ״מ ח"א סי' צ"ה מ"ש לחדש בדעת המבי"ט):

ונ"ל ליישב דעת המבי"ט עפ"י מ"ש התוספות בכתובות דמ"ט בדין הכותב נכסיו לבניו ד"ה הוא ואשתו שיש מקומות שצריך לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו דדוקא מכרו אבל נתנו בע"ח גובה ממנו וכן בהנזקין ד"נ גבי אין נפרעין מנכסים משועבדים מבעיא במתנה האיך כו' והרי מבואר מזה דטענת הכ"י מתנה כמכר אינה טענה דהא חזינן דלאו כללא הוא (ועי' בשו"ת בית יעקב סי' מ"ב מה שהקשה על הב"י מהא דמס' ע"ז דס"ב בדיהיב ליה במתנת חנם דמבואר דמתנה לאו כמכר דמי) ואדרבה צ"ע לדעת הב"י דעשו תקנת השוק במתנה משום דמתנה כמכר ואפילו היכא שלא מצא בע"ח לגבות חובו משום דאין לחלק כלל בין מתנה למכר דכח שניהם שוים ואם כן מאי מבעיא במתנה האיך השתא במקום שלא נשאר כלל לגבות החוב אמרינן מתנה כמכר ואינו גובה מהם וא"כ כ"ש דלענין התקנה דאין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש ב"ח דאמרינן ביה מתנה כמכר אלא ודאי דלאו כללא הוא לומר מתנה כמכר בכל דבר וכמ"ש התוס' שם בכתובות ועפי"ז טענת המבי"ט נכונה ודו"ק:

נ

נר של שעוה וחלב אם מותר ללמוד לאורה בליל שבת פלוגתא היא בסי' רע"ה דהש"ע פסק דאסור והט"ז שם ובסי' רע"ח כתב להתיר מטעם דלית ביה גזירה דשמא יטה ועוד דכיבוי פתילה הוי מלאכה שאצ"ל ופטור כר"ש יע"ש ואף כי הרמב"ם בפ"א מהל' שבת פסק כר"י דמחייב במלאכ' שאצ"ל וגם בדעת הרי"ף פליגי הפוסקים כמאן ס"ל מ"מ הטור פסק כר"ש וכך היא דעת הש"ע כמ"ש בסי' שט"ז סעי' ח' דהצד שאר שרצים שלא לצורך פטור אבל אסור וכן נראה עוד מסס"י של"ד בדין גחלת של עץ ועי' במג"א סס"י רע"ח שהקשה על הטור שפסק בכאן כר' יוסי דס"ל כר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל ובח"מ סי' תכ"ד פסק דהחובל בחבירו בשבת פטור מן התשלומין משום שחייב מיתה והרי דס"ל כר"י דחייב במלאכה שאצ"ל יע"ש בזה ולע"ד י"ל עפ"י מאי דאמרינן בכתובו' דף ל"ד ע"ב דליכא למילף שבת מחתרת משום דאיסורה דשבת היא איסור עולם דכל זמן שיעידו עליו שחילל שבת ימיתוהו ב"ד הלכך אפילו להב"ד דס"ל כר"ש אי אפשר להו לחייב להחובל ממון דשמא אח"ז יעידו עליו בב"ד דס"ל כר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל ולכן הוא פטור משום דשייך עליו לומר קים לי' בדרבה מיני' כנ"ל ודוק:

ס

ספק דאורייתא אם הוא מה"ת לחומרא או מדרבנן יעוי' בפנים סי' כ"ו מ"ש בענין הגירסא הישנה שהביא הכ"מ פ"ט מהט"מ דבספק איסור כרת גם הרמב"ם מודה דמה"ת לחומרא והרב הגאון בעל מנחת משה נ"י דחה זה מכח טענת המהרי"ט מיבמות דף קי"ט ויע"ש שכתבתי ליישב זה והנה עתה נ"ל להביא ראיה לקיים זאת הגירסא מהא דפריך ביבמות דף י"ד מאי שנא מן הודאי דאיסורא הוא ספק נמ' איסורא הוא ופירש"י שם ספק כגון מגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין ע"כ ואם נימא דגם בספק כרת ס"ל להרמב"ם דמותר מה"ת דכל איסורי תורה שוים לענין זה א"כ מאי פריך מאי שנא מן הודאי ספק נמי איסורא הוא הא בכאן לא אתחזק איסורא ולא איקבע איסורא ואינו דומה לודאי איסור דספק כזה מותר מן התורה ומאי פריך ובע"כ לומר דבספק כרת מודה הרמב"ם דאסור מה"ת אף דלא איתחזק ולא איקבע ודלא כהוכחת בעל ס' בציר"א דלהרמב"ם אין ספק אסור אלא באיסור כרת וגם איקבע איסורא:

ואמנם צריך אני לבאר שלא יעלה על הדעת להשיב לו יהיה דבספק כרת לבד מודה הרמב"ם דאסור מה"ת מ"מ עדיין קשה מדוע לא תירץ הגמרא על הקושיא ספק נמי איסורא דכאן לא מיירי בספק איסור כרת אלא בספק איסור לאו זה אינו דהא עכ"פ אסור מדרבנן וא"כ אף דלהקשות מאי שנא ודאי מספק לא שייך להקשות דהא ודאי אסור מד"ת וספק אינו אלא מדרבנן מ"מ לתרץ דמשום הכי לא נמנעו מספק משום דספק לאו אינו אסור אלא מדרבנן ג"כ לא ניחא ליה ובפרט כשמצא תירוץ מרווח מזה:

ע

עדות מסל"ת קי"ל דאין עכו"ם מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה בלבד (ולענין אבילות כמ"ש בש"ע סי' שצ"ז) ועיין בט"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ח שהקשו מזה על המחבר שפסק דמין באינו מינו אסור מדאורייתא ופסק דסומכין על טעימת עמנסל"ת אף שאינו קפילא ועי' בש"ך יו"ד סס"י קל"ז על הא שפסק שם הש"ע דאין עכו"ם מסל"ת נאמן בהכשר כלים האסורים כתב ואע"ג דקי"ל דעכו"ם מסל"ת נאמן באיסורי דרבנן כמ"ש בסי' צ"ח (ובא"ח סי' תקי"ג בהגה' בהא דהמביא בצים ביו"ט שני דנאמן בזה עמסל"ת) י"ל דהתם מיירי בדבר דלא איתחזק איסורא משא"כ הכא דודאי נשתמשו באלו הכלים יין של איסור יע"ש:

ועפ"י חילוק דבא ניחא הא דפסק המחבר בסי' ט"ו שאין סומכין על עמסל"ת שהם בני חית ימים אף דזה אינו אלא דרבנן דמה"ת אזלינן בתר רוב (ומ"ש הפלתי בסי' ט"ו בד"ה ולכאורה דזה הוי דשיל"מ ולא אזלינן בתר רוב קשה דהא הכא אין המתיר עתיד לבא בודאי ולא הוי דשיל"מ כמ"ש בש"ע סי' ק"ב) הנולדים לתשעה חדשים וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' קנ"ו כשילדה ולא ידוע אם כלו חדשיו פטורה מן התורה מן החליצה ויבום ויעוי' בתוס' בכורות דף כ' ד"ה חלב פוטר ותוס' יבמות דף ל"ו ד"ה הא לא שהא עכ"ז ניחא הא דאינו נאמן בזה עמל"ת משום דזה מקרי איתחזק איסורא וכמ"ש הפמ"ג בסי' ט"ו שפ"ד אות ד' דהכה איתחזק מקרי משום דעד עתה היתה מעוברת:

והעולה מזה דדעת הש"ך והפמ"ג בדעת המחבר והרמ"א דגם באיסורי דרבנן אינו נאמן אלא בדלא איתחזק וא"כ תמוה מאי מקשה הפלתי על הש"ע שפסק בדין דחית ימים כהרשב"א דאין עמסל"ת נאמן מהא דקי"ל בכמה דוכתי בש"ע ורמ"א (לא ציין המקומות אלא סתם דבדרבנן עמסל"ת נאמן ונשאר בצ"ע ואיך לא שלטו עיניו הטהורים שכבר הרגיש בזה הש"ך וחילוק בחילוק נכון כמ"ש וצ"ע:

ובדברי בתוס' דבכורות הנ"ל ראיתי לעמוד בדברי המהרש"א דשם שכתב דנקובת הושט אינו אלא טריפה ואם נשחטה שחיטת מטהרתה מידי נבילה והפמ"ג ביו"ד סי' ג"ל בד"ה ראיתי למהרש"א תמה עליו מאד בזה ולע"ד אין זה תימא דהא דעת רש"י ותוס' בקידושין דף נ"ז בד"ה שחטה ונמצאת טריפה דנקובת הושט לא הוי אלא טריפה וליכא למימר דטריפה לאו דוקא דא"כ אמאי אצטריך לאשמועינן דמותרת בהנאה פשיטא כיע"ש אמנם בב"ק דע"ח ע"ב ברש"י ד"ה המעכב כתב שם דבניטל הושט נעשית נבילה ולכאורה אין לחלק בין ניקב לניטל דכל אבר שנקיבתו אין עושה אלא טריפה כן הדין בניטל וכמו שנראה ממ"ש המחבר בסי' נון סעי' ב' דדוחק לומר דהמחבר לא חש לחלק בין טריפה לנבילה דהא בסי' י"ח כתב הרי הכל ספק נבילות ובסי' ג"ל כתב ניקב הושט נבילה אבל יש מקום בראש לומר שיש לחלק בין ניקב לניטל וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"י מה"ש ה"ט ובשו"ת ק"ל סי' ע"ז דאף דניטל הלב טריפה מ"מ ניטל הלב נבילה וזה דלא כמ"ש בפלתי סי' מם דניטל הלב אינו אלא טריפה והמחבר בש"ע שם נקט טריפה בדוקא וכן מצאתי לרש"י במס' תמורה דף י"א ע"ב שכתב כן יע"ש בהגה' הב"ח והן אמת דנוח לומר בדעת רש"י דס"ל כשיטת הכ"מ והח"צ לחלק בין ניקב לניטל אכן עדיין צ"ע בדבריו שכתב עוד שם בב"ק דניטל הכבד הוי נבילה ובהא ודאי לא מצינו מי שיאמר כן ועי' בשו"ת ח"צ סי' הנז' בד"ה ולא עוד שיהיה עכ"פ מרש"י ותוס' בקידושין הנז' ראיה נכונה לדברי המהרש"א:

ואיברא דבעיקר הקושיא של המהרש"א שם בבכורות מדוע לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אשר זה דחקו לבא לתירוץ דנקובת הושט אינו אלא טריפה לענ"ד אפשר לתרץ זה עפ"י מיש הוא עצמו בשם הרא"ש בחולין ד' י"א בתוס' ד"ה מנא לן דבמיעוט דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ הא ודאי דהחשש שמא במקום נקב שחט לא שכיח ועשויה לא אמרינן סמוך זה המיעוט לחזקת איסור שעומדת הבהמה בחייה וכבר העיר בזה הפמ"ג כיע"ש.

ומעתה נחזור לדלעיל בהקושיא שהקשו על המחבר דפסק דסומכין על טעימת עמסל"ת כי יש מקום עיון בזה שתירץ הש"ך שם משום דאפשר למיקם עלה דמלתא דנראה אדבריו שכוונתי כמ"ש הרמב"ם בסו' הל' גירושין בטעם למה פסול עדות עכו"ם מסל"ת נאמן לעדות אשה משום דהתורה לא הקפידה להצריך עדות אלא רק בדבר שאי אפשר לעמוד על בוריו ולפי"ז עדיין קשה לשיטת התוס' יבמות דף פ"ח ד"ה מתוך דרק מתקנת חכמים הוא דנאמן וכמ"ש הב"ש בסי' י"ז ס"ק ק"ט וגם בדעת הרמב"ם אין הכרח לומר דסובר שהוא מה״ת וכמ"ש שם הלח"מ וכן הריב"ש בסי' קנ"ה וז"ל אלא שהדבר ברור שאין זה מה"ת אלא שחכמים המנוהו (לעד אחד) בעדות אשה מתרי טעמי מפני שעשוי להגלות ומפני דיוק האשה ע"כ וע"ע שם בסי' קפ"א וקפ"ב וסע"ז עד סי' ש"פ וא"כ לענין לסמוך על טעימתו אין לנו טעם נכון בזה אם לא מטעם שכתב הפלתי בסי' צ"ח משום דטעימה בעלמא אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כשישמע מפי מסל"ת שאין בו טעם יטעימו הישראל לידע האמת ואז יאכל אותו ועי' בריב"ש סי' רפ"ח שהביא ראיה לזה מהא דתניא מטעמת אינה צריכה בכפה ועי' ח"ח סי' ר"י וצ"ע:

פ

פולטת ש"ז לכמה ימים היא טהורה פלוגתא דתנאי בשבת דף פ"ו והרמב"ם בפיה מהל' אה"ט פסק דאשה שפלטה ש"ז בתוך ג' עונות טמאה וע"ש בכ"מ בגירסת הרמב"ם שהי' לו בגמרא דשבת אמנם הרא"ש בפ' בנות כותים והטור וש"ע בסי' קצ"ו ס"ל דפולטת בתוך ששה עונות סותר אותו יום ומתחלת לספור מיום שלאחריו (ועפי"ז תיקנו שאינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה) ועיין במג"א רי' סי' תצ"ד שכתב דמנהגינו שאומרים בשבועות זמן מתן תורתינו הוא עפ"י הרמב"ם דס"ל דלא בעינן שש עונות אם כן לפי"ז נתנה תורה בששה בסיון כחכמים ודלא כר' יוסי ומה שפסק בש"ע סי' קצ"ו כר' יוסי היינו לחומרא ועוד הקשה שם המג"ש דהתורה נתנה ביום נ"א לספירה דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה נתנה בשבת והאיך אנו אומרים חמישים לספירה זמן מהן תורתינו יע"ש תירוצו בזה שבא לרמוז על יו"ט שני של גליות:

והנה המעיין בתשו' הריב"ש סי' צ"ו יראה שאין כאן התחלת קושיא שכתב שם בדבר הקושיא למה צריך להמתין העדים לקדש חדש סיון שהני צריך לקדשו ביום שלושים כדי שישלמו חמשים לעומר בששה בסיון שבו נתנה תורה והשיב שאין קפידא בזה שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום ממתן תורה אלא ביום חמשים לעומר אלא שבזה"ז דידעינן בקבועא דירחא ולעולם ניסן מלא ואייר חסר כלים חמשים לעומר בששה בסיון שנתנה בו תורה לדעת רבנן ולזה אנו מזכירים בתפלה זמן מתן תורתינו כו' ובפ"ק דר"ה ד' ו' גרסינן עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה הא כיצד שניהם מלאים ר"ל ניסן ואייר חמשה אחד מלא ואחד חסר ששה שניהם חסרים שבעה והרי זה מבואר שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנה בו תורה עכ"ל:

והואיל דאתא לידן ענין יו"ט שני נזכרתי שיש להביא ראיה לשיטת הרז"ה ור"א תלמידו של הרי"ף שהובא בב"י סי' תר"א דבארץ ישראל אין עושין ר"ה שני ימים וזה הוא הראיה ממ"ש הר"ן בר"ה במתני' דהתקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש ב"ד וז"ל ומשו"ה אתקין בשופר ולא בלולב משום דאפילו כי ליתא בשבת איתא בשאר יומי עכ"ל ואם עושין שני ימים הא גם שופר איתא ביום השני:

ושוב עלה בדעתי שיש לדחות זה משום דיש לתרץ לקושית הר"ן הנז' עפ"י מ"ש המג"א בסי' תמ"ו להקשות על הא דתנן אין מפקחין עליו את הגל מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת והקשה מה צ"ל דיו"ט עשה ול"ת הא אפילו ל"ת לחודא נמי לא דחי כיון דבעידנא דמעיקר לאו לא מקיים העשה ותירץ בשם ר"ת דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא ושופר מיקרי עשה דרבים שהיחיד מוציא את הרבים עכ"ל וא"כ כמו שמצינו בעשה דשופר דאלים טובא לענין דלא בעינן בעידנא כמ"כ י"ל דמשו"ה אתקין בשופר יען שהוא עשה דרבים משא"כ לולב (וכמ"ש בשו"ת שו"מ מהת"ל ח"ב סי' קט"ז ודלא כהט"ז בסי' תרנ"ה) שצריך לקיחה לכל או"א ואין היחיד מוציא את הרבים כנ"ל:

וכעת נהדר אנפין למה שכתב הריב"ש שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנה בו תורה שלא יקשה מה יש עצה לזה בזמן שמקדשין עפ"י ראיה דיש ליישב זה עפ"י הא דאיתא בר"ה דף כ' מאיימין על העדים שיאמרו ראוהו אע"פ שלא ראוהו ועי' בזה בתשב"ץ ת"א סי' קל"ה מ"ש בזה ודוק:

צ

ציבור טומאה בציבור אם הותרה או דחוי' פלוגתא דתנאי בפר' כיצד צולין והכ"מ בר' פ"ב דהל' שבת והב"י בסי' שכ"ח הביא תשו' הרשב"א שכתב דכמו שיש פלוגתא לענין טומאה בציבור כן ה"נ פלוגתא היא בשבת לענין חולה שיש בו סכנה וכמו דלענין טומאה איפסקא הלכתא כמ"ד דחו' כן ה"נ בשבת לענין חולה ולכך מאכילין אותו נבילה יע"ש וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ב מהל' שבת שהיא דחו' אצל חולה כו' ומיהו הטור והש"ע ס"ל כמ"ד הותרה דהא פסקו דשוחטין עבורו ואין מאכילין אותו נבילה וכמ"ש המג"א שם סק"ט ויע"ש במ"ש בשם הר"ן:

ואמנם מ"ש המנ"א בס"ק שאחריו וז"ל מ"ש בע"ש שמשמע בהגמ"ר דשבת דחוי' לא ראיתי שום משמעות עכ"ל ולע"ד משמע כן מהא שכתב שם ביולדת דמותר לשחוט עבורה משום שמא תמנע מלאכול ומדאצטריך לטעם שמא תמנע נשמע שהיא דחו' דלמ"ד הותרה אפי' שידעינן שלא ימנע אפ"ה שוחטין דהא פירוש הותרה ר"ל מה שהיו צריכין לעשות עבורו אם היה חול כן עושין בשבת וכיון דבחול שוחטין עבורו כן ה"ל בשבת וצ"ע:

ק

קריאת התורה בציבור אם היא דאורייתא או דרבנן עי' מ"ש בפנים בסי' ט"ל ואם נחליט דאינה אלא מדרבנן יש להביא ראיה מזה למאי שנסתפק בס' אד"ר אות ד״ש אם רק בדאורייתא אמרינן כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת או אפילו בדרבנן דהנה הב"י בסי' ל״ב כתב בשם הרשב"א והו"ד שם בט"ז סקי"ח בנדבק אות לאות דאם גרר הדיבוק כשר ואפילו אינו גורר ג"כ כשר וכדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ומבואר מזה דבאין ראוי לבילה מעכב אפילו בדרבנן דהא קריאת התורה בציבור אינה אלא דרבנן ושוב מצאתי בקונט' קנאת סופרים סי' קל"א שהביא ראיה זו ואמנם אפ"ה התבוננתי וראיתי שיש לדחות זה דנהי דקריאת התורה אינה אלא מדרבנן מ"מ פסול הס"ת כשאינו ניכר האות הוא מן התורה דהו"ל כחסר אות ובחסר אות פסול מה"ת כדמוכח מפ"ק דעירובין בני הוי זהיר במלאכתך כו' ומפיק דבתרא אפשר ס"ת חסראות אחת וכמ"ש בכ"מ פ"א מהל' תפילין ואפשר דאף דפסול הס"ת בחסר אות הוא מה"ת היינו דוקא לענין מצות ס"ת אבל לענין לצאת בקריאתו יוצאין בו אף בקריאה שהיא מה"ת ולא דמי בזה לתפילין וכמו שנראה מדברי הרן דר"פ שני דמגילה בד"ה וכתב הרמב"ן וא"כ חזרה הראיה הנז' למקומה:

אמנם ראיתי להעיר מ"ט לא פשטו ספק זה מקידושין דף כ״ה בהא דבית הסתרים דבעינן שיהי' ראוי לביאת מים ולפי הנראה זה אינו מה"ת אלא דרבנן היא דגזרו משום דזמנין דנתגלה כמו שכתב בשיטה על קידושין (לקדמון לא נודע למי) דבעינן ראוי לבוא במים משום דזמנין דמתגלה ועפי"ז מיושב מ"ש בשו"ת הרמ"ע סי' ק"י דכל מקום שאין דרכו להגלות לעולם לא בעינן ראוי לביאת מים וזה דלא כנוב"י שהובא בפ"ת סי' קצ"ח סק"ט) וכן נראה ממ"ש בש"ע סי' קל"ח דאם לא בדקה בית הסתרים ואח"כ נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה דכתב הש"ך עלה דכיון דלא צריכי אלא ראוי לביאת מים לכן תלינן לקולא ומשמע מזה דס"ל דאינו אלא מדרבנן וכן ראיתי בשו"ת זר"א ח"ב סי' פ"ו שצידד להקל בדין ראוי לביאת מים מטעמא דזה אינו אלא מדרבנן וכן כתב להדיא הרב משל"מ בפ"א מהל' מקואות בשם הריטב"א והו"ד בס' ח"א כלל קי"ט ואפי"ה אם אינו ראוי לביאת מים לא עלתה לה טבילה דביאת מים מעכבת וש"מ דגם בדרבנן אמרי' כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת ואולי לא פשטו מזה משום דמתוס' שם בקידושין וכן בנדה דף ס"ו בראה דס"ל דזה הוי מה"ת ועדיין צ"ע ושוב עלה בדעתי דבענין זה אם גם בדרבנן בעינן ראוי לבילה פליגי בזה הרמ"א והש"ך בחו"מ סי' מ"ו סק״כ שהקשה שם על מ"ש הרמ"א אליבא דהריב"ש דבקיום שטרות דרבנן יכולים עדים להעיד מפי כתבם מהא דסתם לקמן כדעת הש"ע בנשתתק דאינו יכול להעיד בכתב ודוחק לחלק דנשתתק אינו יכול להגיד דהא בסי' כ"ח גבי עדות בכתב דאינו עדות קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם כו' וא"כ ה"ה דגם בדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא יע"ש והנכון בזה דהרמ"א ס"ל דדוקא בעדות מה"ת אין לחלק בין אלם או לא דהא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אבל בקיום שטרות דרבנן יש לומר דאינו צריך להעיד בפיו אבל ראוי להעיד ולהגיד בפיו בעינן ולאפוקי אלם שאינו ראוי להעיד בפיו גם כתבו לא מהני וכדר"ז דכל הראוי לבילה בילה מעכבת וכל כו' וס"ל להרמ"א דגם בדרבנן בעינן ראוי לבילה ולהש"ך ס"ל דבדרבנן לא בעינן ראוי לבילה וכיון דבדרבנן לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם א"כ שוב אין טעם לחלק בעדות דרבנן בין אלם או לא ולפי"ז הקשה עליו מהא דסעי' זיין על הא דסעי' ל"ו זהו מה שנ"ל ליישב דעת הרמ"א מקושית הש"ך ודוק:

ר

ריאה זה פשוט דמה"ת א"צ לבדוק הריאה כמ"ש בזה הש"ך בס' הארוך שלו באריכות והרמב"ם בפי"א מה"ש ס"ל דגם מדינא דגמרא א"צ אלא שנהגו כך וכמ"ש מרן הכ"מ שם ועי' בפמ"ג פתיחתו לסי' ט"ל ד"ה והנה הר"מ אמנם הר"ן בפ"ק דחולין בדין מנא לן דאזלינן בתר רוב הביא מהירוש' והמדרש דמדרבנן צריך לבדוק בסרכות שלה לפי שהן מצויות וכן קי"ל וכן כתב הריב"ש בסי' קס"ג ז"ל כמו שאנו בודקין לכתחילה מדרבנן לפי שיש לחוש למיעוט המצוי כך היו בודקין לכתחילה בקרבנות מפני חשש הסרכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מחולין ואעפ"י שאין זה אלא לכתחילה מדרבנן ואמרו ז"ל שאין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו חכמים משום גזירה כגון שבות משום דכהנים זריזין הן וכההיא דתנן בפ"ק דשבת משלשלים את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור כו' אבל במה שאין איסור משום גזירה אלא משום חשש איסור אם לחולין צריך להחמיר כ"ש במוקדשין עכ"ל:

וכתבתי זה יען כי ראיתי בטוטו"ד מה"ת תשו' פ"ג שכתב דבמקדש לא היו בודקין את הריאה משום דמה"ת ודאי א"צ בדיקה דאזלינן בתר רובא ורק משום דהוי מיעוט המצוי חששו מדרבנן להצריך בדיקה וזה דוקא בחולין אבל בקדשים לא גזרו רבנן ואזלינן בתר רובא ואין בודקין את הריאה זת"ד ואמנם בשתים לא עלתה לו דנעלם ממנו דברי הריב"ש הנז' דמה שאמרו אין שבות במקדש אינו קאי על דברים שיש בהם חשש איסור (והמהרש"א בפרק כירה דף מ"ב כתב דזה אינו אלא באיסור שבת) וגם הא שכתב שהיו בודקין את הריאה במקדש:

ועל מה שהקשה שם בטטו"ד בפיה"מ להרמב"ם במס' תמיד על והשקו את התמיד שפירש שם הרמב"ם דהטעם הוא כדי שתהא נוחה להפשיט ולא פירש הטעם משום סירכה להוכיח דבקרבנות לא היו בודקין הריאה הנה ע"ז יש לתרץ דקושטא נקט וזה הטעם עדיף מטעם ניתוק הסירכות דלמ"ד אין סירכא בלא נקב מה מועיל השקהה וכבר עמד בזה בכרו"פ סי' ט"ל בכרתי אות י"ג ומה שלא פי' כן בביצה משום דבחולין אין לחוש לנוח להפשיט ולכן פירש מטעם ניתוק הסרכות ואיך שיהיה הא ודאי שנעלם מהגאון טטו"ד דברי הריב"ש בזה ותל"מ:

ש

שבועה הנה המל"מ בפ"ה מהל' שבועות נסתפק בנשבע לחבירו שיתן לו ביום פ' ר' זוז ואין לו כ"א ק' אם חייב מכח השבועה לתת המאה לפחות או דילמא כיון דאין בידו לקיים שבועתו א"כ גם המאה אינו חייב ליתן לו והביא דברי הרא"ש בפ' שבועות שתים דהאומר שבועה שאוכל ככר זה עקצתה נמי במשמע כו' אבל אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול השאר וכתב דלכאורה הנשבע לתת ר' זוז דמי לשאוכלנה ועדיין צ"ע ושוב הביא בשם הרא"ה דהנשבע לפרוע ואינו יכול לקיים בכולו כ"א במקצת חייב לפרוע עכ"פ זה המקצת דהא איכא הנאה גם במקצת זת"ד:

ואחרי המ"ר מגאון הגאונים כמוהו אני אומר שיש לתמוה עליו מדוע הלך למרחקים לחפש הלא מפורש יוצא מדברי התוס' בכורות דף מ"ח בדברי הרא"ה בפלוגתא דר"מ ור"י שם אם חמש דוקא או אפילו חצי חמש כתבו דלא דמי זה לתמשה בקר ואפי' חצאי בקר דהתם תשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב ואפי' חצאי משא"כ הכא מצות חמשת סלעים רחמנא רמי עליה ולא מקיימה בפחות מחמש והרי מזה דבתשלומין חייב אפילו במקצת וצ"ע וכן בדברי הט״ז יו"ד סי' רל"ח שכתב בפשיטות דמדין שבועה שאוכלנה נראה לו ללמוד דפטור מלפרוע המקצת ולא הזכיר לדברי התוס' הנז':

ודע דלכאורה נראה להביא ראיה ממ"ש התוס' דחמש ולא חצי חמש משום דמצוה לא מקיימה בפחות ממה שאמרה רחמנא דלפי"ז מבואר דבמצות עשה לא שייך דין חצי שיעור ואינו דומה לאיסורין (ועי' בש"ת סי' תע"ה לענין מי שאין לו מצה רק כחצי זית מש"ב) אמנם יש לדחות ראי' זו דאולי יש לחלק בין מצוה שיש בה חיוב ממון לשאר מ"ע משום דמצוה של חיוב ממון יש ללמוד שאין שייך בה חצי שיעור מדין ערכין דמדאצטריך קרא לאשמועינן בערכין שיתן כפי אשר תשיג ידו נשמע מזה דבשאר מצות דחיוב ממון אינו נידון בהשיג יד דאל"כ למה צריך קרא בערכין (ואין לומר כיון דגלי קרא בערכין כן הדין בכל מקים זה אינו דא"כ ל"ל קרא סברא הוא כמו דמקשה בכתובות דף כ"ב) משא"כ במצות עשה שאין בהם חיוב ממון שלא מצינו רמוז בקרא מה דינם אפשר דסברא הוא לדמות אותם לאיסורין ושייך בהם חצי שיעור וצ"ע:

ובדברי בדין שבועה זכור אזכור דברי המרדכי בשלהי יבמות שהוכיח מהא דאמר שם רב נחמן האלקים אכלו כוורי לחסא דאדם יכול לשבע על כל דבר שעפ"י הרוב הוא כן דאל"כ איך אשתבע ר"נ (ועי' בסוף ספר חן טוב להגאון ר' יואב ז"ל בטענותיו על דברי מגיד וחסיד בענין זה) והן עתה ראיתי בשו"ת שו"מ מהת"נ ח"ב סי' ט"ז שהוסיף לחדש דגם בדבר שעפ"י אומדנא הוא כן יכול לשבע וראייתו מזה שאמר רשב"ג סופ"ק דכריתות המעון הזה שלא אלין הלילה עד שיהו בדינרין והנה אף כדאי המה לסמוך על דבריהם לחוד ובפרט כשהביאו ראיה לדבריהם:

אמנם אפ"ה תורה היא וללמוד אני צריך דנ"ל דהרשב"א והרא"ש לא ס"ל כן דבתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קפ"ט וכן בתשו' סי' ח"י כתוב טעם על מה שאין מברכין על נתינת לדקה והלואה לדלים משום שמא יחזור המקבל וכן הרא"ש בפ"ק דכתובות (עי' ב"ש סי' ל"ד סק"ד) כתב טעם על שמברכין ברכת אירוסין אחר הקידושין ולא קודם משום דילמא הדרי בה האשה וזה ידוע דאיכא בכאן רובא ואומדנא דלא הדרי בהו לא האשה ולא המקבל ואפי"ה חשו חכמים למיעוטא ולא תקנו ברכה לזה וגם שלא לברך קודם האירוסין וא"כ כ"ש שיש לחוש לענין שבועה שלא לסמוך על הרוב ובפרט על האומדנא דהא רובא עדיף מאומדנא כמו שנראה משו"ת מהריט"ץ סי' טו"ב שנסתפק בעד אחד ואומדנא איזה מהן עדיף וש"מ דאומדנא גרע מרוב דהא הובא בודאי שעדיף מע"א דהא בד"נ אזלינן בתר רוב משא"כ ע"א שאינו מחייב לאדם שום עונש:

והן אמת דבשו"ת פנמ"א ק״ב סי' קנ"ה בדין הנחשד על הגניבה הוכיח מכמה עובדי דגמרא (ועי' בח"מ סי' י"ב לענין להכות אבעה"ש כדי שיודה) שיכולין עפ"י אומדנא ליסרו ולהכותו עד שיודה שגנבו אכן מלבד דבשו"ת חס"ל תאומים אח"מ סי' ב' (וע"ע בשו"ת חוקות החיים סי' פ"ב מש"ב) האריך להוכיח דאין לחייב שום עונש אלא במלתא דברירא ולית בה ספיקא כלל (וכן נראה דעת הרשד"ם בתשו' לח"מ סי' ש"ס יעש"ב מש"ב) רק שאין ע"ז עדות אבל ברור להדיינים שכן הוא האמת ושגם הפנ"מ מיירי בדבר שברור ומוחזק לודאי אבל אם יש איזה ספק להדיינים אף שדעתם עפ"י האומדנא נוטה טובא שכן הוא הדבר עכ"ז אין בידם לחייבו שום עונש כמבואר מכתובות דף פ"ה דהשיבו לרב פפא עד אחד לאו כלום הוא (אף שהוא הי' העד) ולא כפתי' לבעה"ש שיודה זאת ועוד לענין עונש מיתה בודאי דגם הפנ"מ יודה שאין מחייבין עפ"י האומדנא לאשר ע"כ למ"ש שאין לשבע בדבר שעפ"י הרוב א"כ כ"ש שאין יכול לשבע עפ"י האומדנא וראייתו מהמעון הזה שאמר רשב"ג אינה ראיה דהתי"נו בפ"ב דכתו' מ"ט כתב דמה שפירש הרעו"ב שהיא לשון שבועה ר"ל כדרך שבועה אבל לא שהיא שבועה ממש והביא ראיה עצומה לזה וכן יש לפר' כל לשון שבוע הנז' בש"ס ודוק:

ת

תמוהין שלא לצאת חוץ לתחום אם הוא דאוריי' או דרבנן פלוגתא דתנאי בסופ"ק דעירובין ואנן קי"ל דתחומין דרבנן (לבר משנים עשר מיל דלדעת הרי"ף והרמב"ם הם מדאורייתא כמ"ש מרן המחבר בח"מ סי' ל"ה וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ד שכתב דכל עיקרו אינו אלא דרבנן ונראה דס"ל להסמ"ע דגם י"ב מיל אינו מדאורייתא) והנה הגם דקי"ל שהוא דרבנן עכ"ז קטן אינו נאמן להעיד ע"כ תחום שבת ועי' במג"א סי' שצ"ט סק"ז מ"ש בזה ובסי' ת"ט כתב כיון דתחומין אסמכוהו רבנן אקרא לא המנוהו רבנן כו' ואמנם זה פשוט דתחומין אינו אלא דרבנן:

וצופה הייתי בס' קהלת יעקב להגאון מקארלין בחידושיו לשבת דף ל"ד שכתב לתרץ קושית התוס' על רש"י שם שפירש הא דאמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' דמיירי בעירובי תחומין והקשו בתוס' וכן הרשב"א על הרמב"ם הביאו הה"מ בפ"י מהל' עירובין דע"כ הטעם שפירש בתחומין משום דהלכה כר' יוסי שמקיל ואומר ספק עירוב כשר והלא ר' יוסי אינו מכשיר בכל הספיקות אלא רק במקום שיש חזקה ותירוץ הגאון הנז' דהא דר' יוסי לא מכשיר בספק עירוב אלא במקום שיש חזקה משום דר' יוסי לשיטתו דגם בדרבנן מחמיר בספק אם הוחזק איסורו כמו שאמרו שם דאפי' בטומאה קלה מטמא ר' יוסי בספק טבל אבל לדידן דקי"ל כר' מאיר דבטומאה קלה ספיקו טהור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"י מהל' מקואות ואע"ג דיש חזקה העמד טמא על חזקתו וחזקת מקוה לא ים דאוקים שם במקוה שלא נמדד ואפי"ה מטהר ר"מ וה"ה בכל ספק דרבנן ס"ל לקולא וא"כ שפיר פירשו רש"י והרמב"ם ההיא דרבא לענין תחומין כיון דקי"ל תחומין דרבנן וכר' מאיר קי"ל בספק דרבנן לקולא אפי' נגד החזקה והביא ראיה לזה שכתב דבאיסור דרבנן אפילו הוחזק איסור ספיקו להקל מהא דמס' נדה דף ס"א האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתק או לא נתק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא בעינן שוע טוי ונוז ורבנן הוא דגזרו בי' וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי והא הכא איתחזק איסורא כו' יע"ש:

ואמנם לע"ד זה אינו ראי' וחידוש על שלא עיין שם בהרא"ש רי' הלכות כלאי בגדים שגורס וכיון דנתקי' נתקי' וכן היא גירסת הר"ן שם בחידושיו ולפי זה הגירסא אין שום ראי' לדבריו דכתב שם הר״ן וז"ל דכיון דנתקי' נתקי' כלומר דכיון דמדרבנן הוא תלינן לקולא ואמרי' דכולי' אינתיק (שהוא מפרש תיבת ונתקי' שנתק להחוט, של פשתן רק שאינו יודע אי נתק אותו לגמרי או רק מקצתו) ומשמע דה"ה לכל איסורין דרבנן שאעפ"י שהוחזק כאן איסור כל שסילקו אעפ"י שלא נתברר אם סלקו כלו אם לא מותר ומיהו מסתברא דדוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד עכ"ל והרי דמלבד שאין שום ראיה לדבריו זאת ועוד מדברי הר"ן האלו מבואר בהיפוך מזה דאיסור דרבנן שהוחזק ספיקו לחומרא:

ולבר מן דין אף לדעת הטור בסי' ש"ב שסובר שמנתק חוט אחר אף שאינו יודע איזה הוא ושרי אפ"ה אין מכאן ראיה לשאר איסורים וכמ"ש מרן הכ"מ הביאו הט"ז שם דבכלאים לא גזרו רבנן להחמיר בספק משום שהוא מלתא דלא שכיחא והגם שהט"ז דחה דבריו מ"מ (ולא בא נדחות אלא לפי הבנת הכ"מ דהרמב"ם מתיר בספק איסור תורה) אנו רואים שיש סברא לחלק בין זה לשאר איסורין וא"כ שוב אין ראיה מכאן להקל בספק איסור דרבנן שהוחזק והעליון יחזק ויאמץ כחנו לשקוד על דלתי התורה ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם ועיה"ק ירושלם תובב"א:

סוף הספר

תוכן העניינים

דברי מרדכי (לוריא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה