דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא
קונטרס קשי ההבנה
בס"ד הקונטרס דנא קראתיו קשי ההבנה ע"ש הענינים הכתובים בו קושיות וצ"ע:
בפנים סי' א' בגודל השבח שכתב מרן כו' השאלה היא בדיני ממונות בדין שותפות והאר"י הק' מצדד צדדים בלי זכרון שום ספר ומרן ב"י השיב לו שלענין הדין יפה כיון אך מה שנראת שרוצה לדמות דינו למ"ש הרמב"ם בהל' שלוחין אחד מן השותפין כו' אין הדבר כן כו' יע"ש ובדרך אגב אודיע עד כמה הגיע מרן לירד לעומק כוונת הרמב"ם כי חזית בס' אורים גדולים ס"ט בח' דרשות דף ל"ז וז"ל המגיד אמר למרן הרב תקד כמהרי"ק כי באותו הדור הקדוש הוקשה לכל הרבנים שבדור הלכה שפסק הרמב"ם וכל אחד מהרבנים בחר לו דרך לעצמו ומרן ז"ל העמיק הדבר בעיון רב באותה ההלכה ואמר לו המגיד דע כי מיום שנתפשט חיבור הרמב"ם ז"ל הוקשו דבריו אלה לכל חכמי הדורות והרבה דברים נאמרו בו ולא אחד בהם מאז ועד עתה כיון לכוונתו בעת שכתבו אלא אתה עתה ומן היום ואילך כל חכם שיעמוד בדברי הרמב"ם אחר העיון יעמוד על האמת לפי שאתה הוצאת כוונתו לאויר העולם עכ"ל:
ועין שנואה כל זה יתמה טובא על מ"ש המהריט"ץ בתשו' סי' רל"ו בד"ה ותו דלא די ושם בסי' רל"ח בדין אם מחותנים כשרים לדון זה את זה על מרן הב"י שהבין בדעת הרמב"ם דאוהב גמור שדן בדיעבד דינו דין שזה שקר ומה שהביא בב"י סי' זיין בשם מהרי"ק דמחותנים כשרים לדון זא"ז ליתא דהם פסולים לדון זא"ז ואפילו בדיעבד אין דינהם דין יע"ש באורך והנה מדברי המגיד אנו שומעים שאורו אור צח מאיר ומזריח לכל בית ישראל להבין דברי הרמב"ם ודבריו כנים ואמיתים ולא שקר ח"ו אלא נכונים באמת לאמיתו:
ועוד עינא דשפיר חזי יביט בשו"ת מהרלב"ח סי' ק"ה במחלוקת שנפל בינו עם מהר"י ב"ר בדעת הרמב"ם בפירוש תיבת בי דואר דהר"י ב"ר סובר דזה הוא מקום ששולחים ממנו האגרת והרלב"ח סובר דזה הוא מקום ששולחים לשם האגרת והאריך הרלב"ח לבאר זה ונדר ברבים לתת חמשים פרחים לצדקה אם ימצא בשום פוסק בר סמכא כהבנת מהר"י ב"ר וצופה הייתי בשו"ת הרדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' כ"ב ששאלו ממנו אודות זה המחלוקת והשיב שדעתו כדעת מהר"י ב״ר ודחה כל הטענות שטען בזה הרלב"ח והרי מרן ב"י זכה לקבל ממי שכיון אל האמת:
וכעת נהדר אנפין לדברי מהריט"ץ שכתב עוד שם וז"ל דבאיסור תורה ליכא למימר לכתחילה כאשר פשוט בכולי תלמודא וא"כ כיון דמן התורה פסל את האוהב ואת השונא ליכא למימר לכתחילה וזה פשוט עכ"ל וזה בודאי קשה דמה יענה ביום שידבר בנו התוס' בפסחים די"א ד"ה קוצרין דגם בדאורייתא יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד ואיברא דהתוס' בגיטין דף ג' ד"ה וכי לא כתבו דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה ודיעבד אבל עכ"פ אין זה דבר פשוט ועיין פמ"ג שפ"ד סי' צ"ג סק"ב שכתב דמצינו כמה פעמים דיש חילוק מדאורייתא בין תחילה לדיעבד וכן בש"ך סי' צ"ט הביא דיש אומרים דאין מבטלין איסור לכתחילה הדא מה"ת ושוב ראיתי בס' אבני מלואים סי' כ"ז אות י"ח שהביא לחידושי מהרי"ט שכתב לחלק מדאורייתא בין תחילה ודיעבד וכתב הוא עלה ודבריו תמוהין דמעולם לא נשמע חילוק מה"ת בין לכתחילה לדיעבד כו' יע"ש:
ומכל מה שכתבנו מבואר כי על תמיהתו יש לתמוה וכן נראה מתוספות כתובות דף למד שכתבו דהא דאמר בהבא על יבמתו אנוסת עצמו לא ישא (כ"ג) ואם נשא נשוי דהאי לא ישא הוי מה"ת אע"ג דאם נשא נשוי הנראה לע"ד כתבתי וצ"ע טרם אכלה לדבר הנני להגיד עוד כי בשו"ת עבוה"ג סיג"ל העלה בדעת הרמב"ם דאוהב ושונא אינם פסולים לדון אלא מדבריהם ולכן אינו אסור אלא לכתחילה וכמו שדקדק הרב הב"י בדקדוק נכון בדברי הרמב"ם שלא כתב אלא אסור לו לדון ולא כתב אם דנו אין דיניהם דין כו' יע"ש והנה זכינו כי הבנת מרן בהרמב"ם הוא אמת וישר וכמ"ש המגיד הנז' ודברי מהריט"ץ בזה צ"ע והן עתה ראיתי בשו"ת הרדב"ז החדשות סי' תקל"ט שהאריך בזה וס"ל דכשרים לדון זא"ז ויע"ש מ"ש בשם ספר חוקות הדיינין לחלק בין דיין קבוע לאינו קבוע והנה זה הספר מעולם לא ראיתיו ואולי הוא מ"ש בשה"ג שבא לידו כתוב על קלף יע"ש:
סי' ב' ותדונו לכף זכות כו' אפילו אם יאמר לך שקבל מפי אליהו ז"ל כו' לא אדע מה רבותא בכגון זה אפילו לאליהו בעצמו אין שומעין אם לא בהוראת שעה וגם הנמצא כזה שיאמין לרבו כשיאמר דבר נגד דברי הגמרא בתלמוד אם לא שהוא מסביר בטוב טעם שעשייתו עפ"י הדין שכן מצא בזוה"ק (ועין בשו"ת ח"צ סי' ל"ו מ"ש בזה) ובשאר ספרי מקובלים ואותו פירוש שהוא מפרש הוא נראה לו לאמיתי ושהזוה"ק מסכים לפעמים לדעת יחיד ואליו ראוי לשמוע כידוע בכמה דברים ועי' בפנים ס"א מ"ש בשם שו"ת משאת בנימין סיס"ב בזה סוף דבר צריך לי לעשות רב להבין כוונתו הקדושה באלו הדברים:
ואמנם ביני וביני עד שאדע כוונתו אני אומר ללבי ולכל מאן דבעי למידע כי אשרי האיש שזכה לרב מובהק שכל מעשיו עפ"י דעת התורה שש ושמח בעשייתן ומקיים מאמר רשב"ל פ"ק דברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר כי זה יסוד חזק לשמור משמרת התורה ולילך בדרכי החכמה והיראה ולרב כזה טוב להאדם שיקשר א"ע אליו בקשר של קיימא בגופו ונפשו ונשמתו ע"ד שראיתי בס' דעת קדושים ס"ט בסו' חיו"ד שכתב בשם תשו' הרדב"ז כת"י וז"ל אמרו בספרי החכמה כי בהיות אדם מתכוין אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחייו של אדם וזה שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך וזהו והתיצבו שם עמך ואצלתי מן הרוח וכן התהלל רבינו הקדוש (עירובין דף י"ג אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי כו' וע"ש בפירש"י) שאם היה רואה את פני רבו היה מגיע למדרגה עליונה וכ"ש אם היה הרב ג"כ מתכוין וקרא זה אל זה זה להשפיע וזה מקבל ומכאן אמרו לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה עכ"ל. (ומדי דברי בענין הרב ותלמידי' הנה שפתי לא אכלא ולצלי צילותא ולאחזוקי טיבותא לתלמידי היקרים החריפים והמופלאים בתורה ובמדע מגזע היחוס והמעלה טובים השנים מזהב פרוים הראשון מאד נעלה שמו הטוב מוה' שלמה זלמן נ"י גם השני כמוהו מרגניתא טבא מוה' יעקב אשר אנשיל נ"י בני חרה"ג שר וגדול ליהודים תורה וגדולה מלא חסדים עושה חסד ומרבה להיטיב בגופו ובממונו טעמו ונמוקו עמו וזה גילוי מלתא בעלמא כי הלא מראש יצא טבעו לכבוד ולתפארת על ישראל ברכתו והדרתו זרע רב בנש"ק. אראלים ותרשישים כקש"ת מו"ה ישראל אולמאן הי"ו וכבוד והדר יעטרהו ובניו בני הנהורים וחתניו מן המנין יזהירו כזוהר הרקיע עד כי יבא שילה ובלצ"ג מי יתן מציון ישועת ישראל כיר"א). ובמה שכתב שתדונו לכף זכות לע"ד לא די בזה לבד אלא להתנהג כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ב סעיף כ"ב יע"ש וכמ"ש בשו"ת טטו"ד מה"ס בקו"א תשו' ע"ח כי אנן נחזיק בשלנו לדון רק עפ"י הש"ס והש"ע ובאמונת חכמים הפוסקים עפ"י התורה ודלא כמו בזמנינו שכל אחד פונה רק לרבו זה פוסל כו' וזה פוסל כו' זה אומר כו' וזה אומר כו' והצד השוה שבהם שכולם למראה עיניהם ישפטו ולא עפ"י הגמרא וש"ע כו' יע"ש בדברי קדשו הנאמרים באמת וצדק ודו"ק:
סי' ה' דאפילו באיסור ערוה החמירה כו' ולדברי ר"ש בר"א דכתב דעדותו ספק אין לחוש דיחידאה הוא כו' ע"כ ולפי"ז דגם באיסור ערוה אין לחוש לדעת יחיד א"כ נראה דפשיטא שאין לחוש להא שחידש הגאון הנוב"י בקמא חא"ה סי' ס"ו דבנקלט הזרע של הבעל אחר מיתתו דאותו הולד אינו פוטר מן החליצה ומן היבום והוא דבר חדש שלא נזכר בש"ס ופוסקים רק מכח קושיא על התוס' יבמות דף ל"ז ד"ה רוב היולדת שהקשו מה מועיל ג"ח לענין הבחנה הא אם תנשא מיד אחר ככלות הג' חדשים ותלד לששה חדשים ויום אחד אכתי יש להסתפק שמא הוא בנו של הראשון והזרע לא נקלט עד יום ג' ותירצו עלה דכל כך לא היה משתהא הכרת העיבור של הראשון עד שליש ימים מן השני יע"ש בתוס' וע"ז הקשה חכם ורב להנוב"י דתירוץ דנא אינו מועיל אלא לענין שמותרת לינשא לזר אבל לענין חליצה ויבום תיכף אחר נ"ק עדיין הקושיא בתקנה דדלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' וא"כ עדיין לא שלמו ג' חדשים שלמים ולא הוכר עוברה והוא פוגע בספק איסור אשת אח וע"ז השיב הנוב"י שנראה לומר דאם לא נקלט הזרע בחייו רק אח"כ וא"כ בשעת מותו לא היתה מעוברת וא"כ ולד כזה באמת אינו פוטר מן החליצה ויבום ולכן לא חשו לתקן יותר מג' חדשים ושוב הקשה שם ואף דלפי"ז יש לומר דגם בילדה לתשעה חדשים שלמים אחר מיתת בעלה שאינה פטורה מן החליצה והיבום דשמא נקלט הזרע אחר מותו ותירץ ע"ז דרוב אנשים אינן משמשין ביום מותן:
ולפי"ז היכא שידוע ששימש רק ביום מותו או ביום שלפניו ולא קודם לכן דאז אותו הולד אינו פוטר ואם נשאת לזר מוציאה בגט והולד הנולד ממנו הוא ממזר מדרבנן לדעת התוס' יבמות דף צ"ב ד"ה אבל חכמים ולדעת הרא"ש שם ועיין בא"ה סי' קנינו אכן הנוב"י בעצמו סיים שם שאין לחוש להמציא חומרא חדשה ולא כתבתי כל זה אלא לפי שראיתי להגאון בעל שו"ת השיב משה חא"ה סי' ס"א שתמה על הנוב"י סיון דסוף סוף צריך לבוא לתירוץ דרוב אנשים אמוב"מ וא"כ קושיתו מעיקרא ליתא דלכן לא חשו לתקן להמתין צ"ג יום משום דרוב אמב"מ יע"ש:
ולע״ד יש להליץ בעד הנוב"י עפ"י סברת התוס' ב"מ דף כ' ד"ה איסורא דבטבע במים שאל"ס מותרת מדאורייתא רק שחכמים החמירו משום חומרא דאשת איש ולכן י"ל דכמ"כ מחמירו באיסור כרת וא"כ בענין ג' חדשים דהבחנה ביבמה דהחשש הוא שמא פוגע באיסור אשת אח לא סמכינן ארובא דרוב אמב"מ אלא מהטעם שכתב הנוב"י דבנקלט הזרע אחר מותו אינו פוטר משא"כ לענין יבמה לשוק דאין בזה אלא לאו סמכינן ארובא דאמב"מ ועיין תוס' יבמות דל"ו ד"ה הא לא שהא בזה שכתבו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו כו' יע"ש וכמו שמצינו בענין ס"ס שלדעת המל"מ הביאו הפמ"ג בהקדמתו להל' טריפות בד"ה וראיתיו להמ"ל שאין הולכין באיסור כרת להקל על ידי ס"ס ואף דת"ס הוי כי רובא ואפשר עדיף מרובא לדעת הרשב"א עי' בפר"ח כללי ס"ס ובפנ"י בקו"א לכתובות אות עו וה"ה שאין הולכין באיסור כרת להתיר מטעם רוב וכסברת התוס' במים שאל"ס ולכן שפיר קאמר הנוב"י אמנם מאחר שהוא בעצמו סיים שאין לחוש לחדש וגף בפנים כתבנו דאפילו באיסור אשת איש אין לחוש לדעת יחיד וא"כ ודאי דאין לחוש עוד לזה ועי' בס' יהושע סי' צ"ו שהביא זה הקושיא דהנוב"י וכתב לחדש דצריך שבעה רקיים אחר התשעים יום משום דכי חיחיד שזנתוגוצר אז מגת שחסוסקים לא דיברו בזה יע"ש ובפ"ת יו"ד וי' קצ"ב סק"א וע"ע בפ"ת א"ה קי' י"ז חז"ק צ"ב לענין מא שתתבנו לחלק בין איסור לאו לכרת מ"ש בזה בשם הטות"י ורדב"ז יע"ש ואל תשיבנו במימרא דרבא יבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איעול כרת מאקר עיני הקורא יחזו משרים בחרוב"י בעאננו ומוד הא התוס' כתבו דמשום ערוה החמירו וישצה לשוק לא מקרי דבר שבערוה כדעת הנוצ"י בה"ט שחולק על המרדכי דפ' מצות חליצה ובשו"ת שו"מ מהת"ר ח"ע קי' ל"ח הביא זה המחלוקת והאריך בראיות דצדקו דברי הכוב"י וא"כ בהא דלעיל צדקו דבריו וכפי שביארנו והנראה לע"ד כתבתי:
סי' דוק' שהורה לברך על הלבנה בשעת הדחק בליל שיתסר הו' ע"כ ולולי הא דאארינן גברא אגברא קא רמית הוי קשה ומהא דכתב בספר והושע חא"ח קי' י"ד דאחר מחצית כ"ט י"ב תשל"ג אין לברך אף בלא שם ומלכות דאין זה מברך אלא מנאץ והאומרים בשם ומלכות עתידים ליתן את הדין מכ"ל ויען דלפעמים פדמיטו גם מגברא אגברא כהא דפ"ק דמציעא ותא מיר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש דיש סו' ובפרט שנדפס דום תשו' הגאון חוו"ד שהקכים עמו לכן העירותי בזה שאלו תרי גאוני עולם ח"ל שלא לברך כלל ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג תס"י ל"א דס"ל שיש לקדשה בלי שם ומלכות אם לא הים יכול לקדשה מקודם והנה במ"ש בשו"ת ה"א ראיה לדבריו מהא דאמרו בגמרא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו יש להעיר ממ"ש בשו"ת שו"מ מה"מ ח"ג סי' קל"ב לתמוה על מ"ש הפנ"י בקו"א לכתובות דבשעת הדחק יש לסמוך על מר עוקבא ור"ח ועולא דהתירו לאמר ט"ו קודש מדברי הרד"ך בית ג' שכתב דדוקא באמוראים היה כח בידם לפסוק בשה"ד כיחיד כו' אבל אנן אין בידינו לומר כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו אף במילי דרבנן אלא א"כ גמיר וסביר ויודע להכריע יע"ש ועכ"פ הגם דהגאון ה"ט רב גוברי' וידע להכריע מ"מ מי שאין בידו זה הכח אין לו לסמוך על טעם זה כצ"ל:
סי' וא"ו ומהר"ם שהחמיר שבא תקלה על ידו כו' ע"כ מכאן נ"ל להוכיח דמה שהעלו התוס' בחולין דף ה' בהך דאין הקב"ה מביא תקלה דבמידי דאכילה אינו מביא דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור מצד עצמו ולאפוקי אכילת היתר בשעה האסורה כגון ביום תענית) דזה מיירי רק באיסור שלא היה לו שעת הכושר מעולם משא"כ גבינה עם בשר כגון הך דמהר"כ שמצא גבינה בין שיניו או מעל' במשח אע"פ שזה נקרא אכילת איסור מצד עצמו מ"מ כיון שהיה לו שעת הכושר שוב אינו גנאי דאל"כ כיצד בא תקלה ע"י דמהר"ם ז״ל והב"י בנז' ק"ט כתב בשם הגהת ש״ד לענין ביטול ברוב דהא דמהר"ם השליך חדא לכלבים לאו מדינא עביד אלא משום שהיה צדיק ות"ח וגנאי שיזדמן אכילת איחור לתוך פיו דומיא להא דאמרו בהמתן של צדיקים אין כו' ואיך בא לידו תקלה הנז' אלא ודאי שיש לחלק כמו שכתבנו:
ומיושב בזה קושית העולם בשם הגאון ר"י מפוזנא חתנו של הנוב"י בהא דאיתא בכתבי האריז"ל הובא בבה"ט סי' תמ"ז דהנזהר ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה מהא שהקשו התוס' בהך דאין הקב"ה מביא תקלה מכמה דוכתי שמצינו שצדיקים שבא להם שגגה ותירצו דבמדי דאכילה אינו משיא וא"כ השיטא שלא בא להם איסור משהו שפסח דבמזיד בודאי לא שייך ובשוגג ג"כ לא בא להם דהא מידי דאכילה היא וא"כ איך בא לידם שגגה אחרת אמנם לפי מה שכתבנו לחלק בין שהיה לו שעת הכושר או לא ניחא וחילוק דנא אנו לומדין ממ"ש המל"מ שפ"א מהל' חו"מ בשם הרלב"ח בהטעם דלא ילפינן גבי חמץ דמצי שיעור אתור מכל חלב (אלא מקרא דלא יאכל) כמו דיליף ר"י ברי' פ' יוה"כ בכל איסורין שבתורה דחצי שיעור אסור מקרא דכל חלב משום דשאני דהיה לו שעת הכושר והנראה בעד"כ:
סי' וא״ו ולעמוד באמירת הקרנות מג"א סי' מ"ח ע"כ. בשו"ת חס"ל תאומים סי' א' נתעורר בהא דאיתא דאמירת הקרבנות במקום הקרבה מהא דאמר ר"ל בזבחים כ"ב דטמא מת אינו משלח קרבנותיו וכתב שם בשם הרב יעב"ץ שהוכיח מזה דבדיעבד כשר ולהן בזה"ז דא"א בענין אחר כדיעבד דמי והשיג עזה על מרן הכ"מ פ"ב מהל' ביאת מקדש שכתב בדעת הרמב"ם דאף דיעבד לא מהני יעו"ש:
ולע"ד אין זה הוכחה כ"כ לסתור מזה דעת מרן דיש לומר כי היכי דמהני אמירת הקרבנות במקום שאינו ראוי להקריב דהיינו בחוץ לבה״מ ה"נ דמהני על אי שאינו ראוי להקרב ומה שהזהירו הפוס' שלא לומר פ' הקרבנות אלא ביום משום דאפשר וע"ד מהיות טוב כו' והראיה לזה דהא קי"ל דאין זבח בלא נסכים ועולה ושלמים בעי נסכים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב דמעה"ק ואם כן למה לא כתבו הטוהש"ע שיאמר ע' נסכים ועי' מג"א בסי' א' אלא ודאי דמאי דאיתא בנז' מגילה ותענית שאמר הקב״ה לאברהם תקנתי להם סדר הקרבנות ומעלה אני אליהם כאילו הקרי בים לפני אינו ר"ל שיהיו בכל הפרטים המעכבים את הקרבן אלא ר"ל הקריאה והלימוד בהם יהיו כהקרבה ועי' ברש"י סוף מנחות בהא דכל העוסק בתורת חטאת שפירש כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה וכוונתו דעיקר הוא שיהיה הלימוד בהל' עבודה ולא בפרטים הצריכים לזה הקרבן ועפי"ז ניחא הא שכמה פוסקים לא הצריכו לעמוד באמירת הקרבנות ודלא כמג"א הנז' ועי' בש"ת סי' מ"א וכן ראיתי בס' כס"א שם שהעיד שראה לרבים בתורה שאומרים אותם מיושב אמנם הא ודאי דקריאה מיהת בעינן ולא כמ"ש בס' חק"ל סי' א' דאף הת"ח רובם ככולם אין קוראין אותם כלל
ואיברא שגם דעהו דעת תורה שאין להם מקום לסמוך להפטר מקריאתם ואולם מצא להם תיקון קל קל שיועיל להם כאילו קראו היינו כשיאמר יהי רצון שיהי' מרוצה לפניך כאילו הקרבנו כל קרבנות כפרתינו ככתוב בתורתך כל הקרבנות וכתוב זאת התורה לעולה למלחה ולחטאת ולאשם שהרי קי"ל בסי' ר"ה כיון שאמר ובתורתך כתיב לאמור שוב אינו צריך לומר מקראות הנוספין כמו שפירש"י וכן פסק הש"ע בסי' תקל"א וכן הוא מנהגם שאין מזכירין פסוקי קרבן כ"א בשבת ור"ח דרגילי בהו אינשי ועל יו״ט ור"ה ויוה"כ סומכין על ככתוב בתורתך וא"כ גם ת"ק שאינו רוצה לבטל מלימוד יכול לעשות כן בתיקון הנז' כו' יע"ש:
ולע"ד לא דמי דהתם אינו מועיל אמירת ככתוב אלא לענין חובת תפילה שכך תקנו החכמים שכשיאמר ככתוב בתורתך יצא ידי חובתו אבל לא לענין מה שאמר הקב ב"ה לאברהם תקנתי להם סדר קרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לעני וראיה לדברי ממה שתקנו הגאונים להוציא בי"ט ב' ס"ת לקרות בפני' קרבני דיומא וסמיכתם אהא שאמר הקב"ה לאברהם תקנתי להם סדר קרבנות כמ"ש בב"י סי' תפ"ח וכן נראה עוד ממה שכתב בסי' מ"ח דבשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף דשבת אבל לא בר"ה ויו"ט מפני שקורין אותם בתורה והנה אנן בדידן דנוהגין להזכיר בתפלה פסוקי קרבן מוסף וס"ל כר"ת דפליג על רש"י דהאו שוב א"ל קאי על פסוקי מלכיות זו"ש ולא אפסוקי קרבנות פשיטא שאין מועיל זה התקון כן נ"ל לפום ריהטא ואסיים בתפלה ותקננו בעצה טובה ת"ו העיר על תילה והביאנו לציון ערך ברנה ועבודת בית המ"ק נעשה כדת וכהלכה כיר"א:
סי' יו"ד גם לעדות הוא פסול מדרבנן לדעת מרן המחבר כו' ואפילו לפי מה שהביא שם הפ"ת בשם הפמ"ג דדוקא אם הוא חייב מ"מ אז הוא פסול לעדות אפ"ה הא ודאי דבזה חייב מ"מ ולא מבעיא אם נאמר כהנראה בדעת הה"מ פ"ג מהמ"א הט"ו דבכל איסורין של דבריהם יש מ"מ ואין לחלק בין עיקרו מה״ת או לא אלא אפי' לשיטת הר"ן בפ' מקום שנהגו והו"ד בכ"מ פ״ו מהת"ת ובש"ך יו"ד סי' של"ד סק"ע דבדבר שאין עיקרו מה"ת אין מלקין מ"מ י"ל דאיסור ס"י הוא עיקרו מה"ת דומיא דבשר עוף בחלב שהוא עיקרו מה"ת לדעת התוס' כמ"ש בפט"ו מהמ"א והש"ך בספרו הארוך כתב דהא ודאי דבשר עוף בחלב משיב עיקרו מה"ת וכן מצאתי להר"י מינץ בתשובה שנדפס בתשו' הרא"מ ח"ב (ד"ב) סי' ט"ל שכתב דסתם יינם יש לו שורש מדאורייתא:
ואיברא בדברי הה"מ דלעיל יש לעמוד מהא שכתב בפ"א מהל' שבת על מ"ש הרמב"ם והעושה בזדון מכין אותו מ"ע כתב עלה מפני שעובר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מה"ת הרי מפאן דס"ל שאין מכין אלא על דבר שעיקרו מה"ת וכדעת הר"ן ודלא כמ"ש בפ"ג מהמ"א וצ"ע:
אמנם מהרמב"ם בפ"ו מהל' חו"מ שכתב דמי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מ"מ (ודע דצ״ל שאוכל בחולם וכן נראה ממ"ש בפירושו למס' נזיר פ"ד מ"ג) נראה כדעת הח"מ דלעיל שאין לחלק בין עיקרו מה"ת או לא וכן נראה דעת מרן בפרק שני מה"ש שרצה להוכיח מהא דכתב הרמב"ם באיסור שחיטת חולין בעזרה שמכין בזה מ"מ דשמע מינה דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן והא ודאי דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אין לו עיקר מה"ת כמ"ש הרא"ש בפרק ב' קידושין והו"ד בחל"מ וב"ש סי' כ"ח וא"ב שמע מינה מזה דס"ל למרן שאין לחלק בזה בין עיקרו מה"ת או לא וכדעת הה"מ דלעיל ודוק (ובדברי בענין עדות אזכור לעיין בהג"א פז"ב דכ"ה מ"ש בהא דהמוכסין בשם ר"ח ובמ"ש לפיכך צריכים ליזהר כו' לעדות ולשבועה ע"כ כי בפה מגודל הדוחק קשה להם ליזהר בזה כשמעריכין האו"ק ויש הרבה לדבר מזה לכן ראיתי להעיר להירא וחרד לדבר ה' לע"ש מש"ב והו"ד בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קנ"ב):
סי' יו"ד עשרה מה"ת וכמ"ש שם הרא"ש ע"כ ודברי הרא"ש האלו דקריאת פ' זכור צריך עשרה מה"ת הם סתירה למ"ש הראנ"ח בח"ב סי' ח"ל לענין צירוף לבן י"ג שנה בלא בדיקה ולסמוך על חזקה דרבא בפרק יוצא דופן דכתב שם הראנ"ח שאם באנו לחוש לדעת המצריכים לצירוף הקטן שני וסימנים צריך לבדקו אף דצירוף אינו אלא מדרבנן דדרשת ונקה שתי כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אינו אלא אסמכתא (וכן כתב הר"ן בסיף מגילה בפיסקא אינו נ"ב בפחות מעשרה דבל הני דמשיב שם דבעו עשרה מדרשת ונקדשתי אינו אלא אסמכתא) אמנם מנהגן של ישראל שלא לחוש לזה משום דס"ל דבחד מנייהו סגי או בהבאת שערות אף שלא הגיע לכלל או שנים אף שלא הביא סימנים יע"ש באורך:
ועי' במג"א סי' נ"ה סק"ז שדעתו כהרא"ש דדרשת ונקדשתי הוא מה"ת ועי' בהרמב"ם הל' נדרים פי"א ה"ג דבהגיע לי״ג אע"פ שלא הביא ש"ש ואילו יודע להפלות עכ"ז נדריו קיימין וע"ש במשל"ם שנשאר בצ"ע בזה ובס' יריעות שלמה לגאון ז"ל מאונגרין בדף קי"ח האריך לתרץ זה אמנם הא ודאי דצ"ע על הראנ"ח שתפס בפשיטות דכל שבקדושה לא יהא פחות מעשרה אינו אלא מדרבנן ולא העיר מהרא"ש הנז' ודוק:
סי' י"א ואפ"ל בדוחק דס"ל לנתקני ההסכמה כו' ע"כ ועוד אפשר לומר שעשו ע"ד לבחור הרע במיעוטו וכמו שמצינו לכמה פוסקים דסברי הכי אפילו במי שחשוד בעבירות דכל כמה דמצי למיעבד בהיתרא עביד וחייש לאיסור קל אע"ג דלא חייש לאיסור חמור וכמ"ש המל"מ הו"ד בע"ת לא"ה סי' קמ"ט סק"א בדבר מ"ש הרדב"ז בחדשות סי' שנ"א במתייחד עם גרושתו והיא נדה דלא אמרינן בזה חזקה אין אדם עושה בעילתו בי"ז ולכן אינה צריכה גט והמל"מ דחה דבריו דמה דיכול לעשות בהיתר עושה וגם הרדב"ז גופי' בראשונות כתב כדעת המל"מ היפוך מהכתוב בחדשות וכבר המה בזה בס' כסא אליהו בסי' קמ"ט ולא תירץ כלום:
וצופה הייתי בספר עמודי אש סי' כ' אות כ' שכתב לחלק בדעת הרדב״ז בין איסור כרת לאיסור לאו דאותה תשובה דחדשות מיירי שעושה איסור כרת וכיון שהפקיר עצמו לאיסור כרת בודאי שיעשה בעילתו ב"ז והתשובה דהראשונות מיירי שלא עבר רק איסור לאו לכן עומד עדיין בחזקה דאין אדם עבב"ז זת"ד ובחילוק דנא מצא ידו להשיג על כמה גדולי מחברים אכן באמת נעלם ממנו התשובה דחדשות סי' ת"ט דמבואר שם דס"ל להרדב"ז דאפילו בעבר איסור לאו ואפילו איסור דרבנן ג"כ לא אמרינן ביה חזקה אין אדם עושה בב"ז:
ועוד נעלם ממנו תשו' דרכי נועם א"ה סי' מ״ו שהאריך בדין זה וסיים לדינא דמאן דחשיד אשבועתא כגון שמושבע לאשתו שלא יבעול אשה אחרת ועובר שוב לא חייש אבעילת זנות ולא אמרינן ביה חזקה אאעבב"ז (וצ"ע אם דוקא כשהביאה גורם לו האיסור אז לא אמרינן ביה החזקה או דילמא אפילו בחשוד לאיסור מכבר שלא מחמת הביאה ומסתברא יכפן הא' דהא קי"ל דלא שביק אינשי היתרא ואכיל אסורא ועי' בזה בקה"י בחלק מדות חכמי' אות ה' ואות ק"ו וגם הא ודאי דכל היכא דאיכא למימר שמא היא לא נתרצית להיות לו לאשה או הוא אינו חפץ לישאנה דאז בודאי לא חיישינן להך חזקה דאין אדם עבביז) דלא אמרו חזקה זו אלא בבני אדם המוחזקים בכשרות וכהא דאיתא פ' כל הנשבעים דף מ"ו אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דכתב שם הרי"ף דדוקא אם אינו מוחזק בגניבה אבל אם מוחזק אמרינן גנובים הם וה"ה לענין בעילת זנות ומבואר שם עוד דגם בדעת הריב"ש ס"ל שאין לחלק בזה בין איסור כרת ללאו דהא איהו הרב ד"ן מייתי סייעתא לנפשי' מהריב"ש והרב עמודי אש כתב כתב שהריב"ש לא אמר דלא אמרינן אין אעבב"ז אלא באיסור כרת ומה שהביא בעל עמ"א ראיה לחילוק שלו מכנה"ג המעיין שם בכנה"ג יראה שכתב שם עוד טעם משום דאיסור נדה הכל יודעין משא"ך באיסור גרושתו אחר שנשאת אפשר שטועה בדין ולכן יש לחוש שמא בעיל לשם קידושין ואיך שיהיה בדעת הכנה"ג מ"מ מהרב עמ"א נעלם תשו' הרדב"ז בסי' ת"ט ותשו' הרב ד"ן דאל"כ הי"ל להביא דעתם ולפלפל בדבריהם:
ועוד כתב שם עמ"א וז"ל ומהריט"ץ בסי' רמ"ז כתב בפשיטות דאפילו היכא שעבר על איסור דרבנן אמרינן ג"כ א"א עושה בב"ז ועינא לא שפיר חזי דהרואה שם בד"ה גם יראה שדעתו לא כן שכתב שם וז"ל ואעפ"י שבעל לאו כלום הוא דלא אמרינן שאינו בועל ב"ז באדם רשע שבועל ביום הכפורים ועובר על דברי חכמים (דלכמה רבוותא לאו כל החמשה ענויים דאורייתא כדאיתא בב"י סי' תרט"ו) והרי שכתב בפירוש דבעובר על דברי חכמים לא אמרינן בי' א"א עושה בב"ז ואשר ע"כ נראה לדינא דלא כהרב עמ"א אלא דגם בעבר איסור לאו או איסור דרבנן לא אמרינן בי' חזקה זו ורק במי שמוחזק בכשרות והולך בדרך טובים אמרו חזקה זו וכמ"ש הרדב"ז בסי' ת"ט והד״ן בסי' מ"ו ונחזור לדברינו דלעיל דהגם דלא אמרינן בחשוד כל כמה דמצי למיעבד בהתירא עביד מ״מ בנידון דמשפע"י באנשים חשובים מתקני הסכמות בפני עושי רשעה בודאי דאמרינן דכל כמה דמצי למעט באיסורא ממעט ואף שאינו עולה בידם לגדור כ"א איסורא זוטא ואיסורא רבא במקומו עומד עד כי יאשר חילם ויתקנו הכל על נכון ודוק:
סי' י"ד ולחלק יצא בין מצות חליצה לשאר מצות ע"כ ובהכרח לומר שיש חילוק דהא אפי' לאותם הפוסקים דס"ל מצות אצ"כ עכ"ז בחליצה ס"ל דצריך שיתכוונו שניהם וכמ"ש בס' אור זרוע הל' חלילה אות תרע"ג ואיהו גופי' בהל' ר״ה אות רס"א בדיני שופר פסק דלא בעי כונה לא שומע ולא משמיע דהלכתו כרבא ולא כר' זירא:
ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ל"ד שכתב לרב בפ"ב דחולין דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה מותרת לבעלה ושכן פסק הרמב"ם והש"ע בסי' קצ"ח כוותי' לדידהו ס"ל דאפילו אם נאמר דמצות צריכות כוונה מ"מ מכשירי מצוה כגון טבילה ושחיטה קילי ממצות ולא בעי כוונה וא"כ לפי מאי דנראה בדעת הב"ש סי' קס"ה סק"ט דחליצה אינה אלא הכשר מצוה וכן העלה בשו"ת ח"צ סי' א' ובשו"ת ח"ס ח"ב סי' פ"ה דבאם היא רוצה להתעגן אנן לא איכפת לן וכן נראה מפירש"י בפ"ב דסנהדרין בהא דמלך אין חולצין לאשתו שפירש משום דאסורה להנשא מבואר דטעם החליצה אינה אלא כדי להתירה להנשא ולאפוקי היכא שרצונה לישאר עגונה וכן נראה מדברי הנמ"י יבמות דף ט"ל גבי שהוי מצוה לא משהינן שכתב שם ולא לעגן אותה וכוונתו דמצוה זו אינה אלא כדי שלא לעגן אותה וכן הבין דבריו הרב חק"ל חא"ח סי' קכ"ו:
והרי מכאן דחליצה אינה אלא הכשר מצוה וא"כ לדעת הרדב"ז דלעיל דהכשר מצוה לא בעי כוונה אפילו לדעת הרמב"ם שפסק כרבי זירא יוקשה מהא שפסק הרמב"ם דצריך שיתכוונו שניהם לחליצה והיא ברייתא מפורשת בפ' מצות חליצה ובע"כ לומר דלא דמי מצות חליצה לשאר מצות הן מטעם שכתב שם בשמש צדקה משום דחזינן דאצטריך יבמה יבא עלי' ללמד בין בשוגג בין במזיד מזה ילפינן דבחליצה מיהא כוונה בעיא והן משאר טעמים שכתב שם יע"ש או כמ"ש שם בשם מהרי"ט דלא אמרו דצריך שיתכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת שאינו יודע שבחליצה זו נפטרת ממנו אבל כל שיודע שחליצה זו מתרת אעפ"י שלא כיון לבי לזה אלא הרהור בענינים אחרים שפיר דמי דהך כוונה דבעינן בחליצה לא מטעם דמצות צריכות כוונה זת"ד (ועו' בשו"ת ח"צ סי' א' מ"ש על דברי מהרי"ט) ולפי"ז שוב לא קשה גם לחילוק שכתבנו בשם הה"מ ויעי' בפנים:
והנה למודעי אני צריך דהאור זרוע לא ס"ל הא שכתב הרדב"ז דטבילה ושחיטה קיני ממצות ולא בעי כוונה דהא איהו שם בהל' ר"ה מביא ראיה לפסקו דמצות אצ"כ מהא דאשה שנאנסה וטבלה ואמר רב טהורה לביתה ומאי ראיה דילמא שאני מכשירי מצות ממצות גופייהו אלא ודאי דס"ל להאו"ז דלא שנא וא"כ י"ל שאם הרדב"ז היה רואה דברי האו"ז הוה הדר בי' דלע"ד מצוה צריכות כוונה ה״ה מכשירי מצות כנ"ל:
סי' ט"ז אינו חייב להשיבו מה"ת כו' שפסקו הרמ"א שם ע"כ ואם נחליט כן דמקודשת מטעם שאינו צריך להשיב שיב יהיה מיושב בזה מה שהקשה הגאון הרש"ק בשו"ת שכו"ת תשובה ק"ס לשיטת היראים שהובא במג"א סי' תרל"ז סק"ג דאפילו למ"ד גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם ועלה הוקשה מהא דמציעא פ"ז בכרם רעיך ולא של נכרי הניחא למ"ד גזילו אסור אלא למ"ד גזילו מותר השתא אחר שרי' פועל מבעיא ועוד שם בגמרא מבעיא אם פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל ופירש"י דאם משלו הוא אוכל יכול ליתן שכרו לכל מי שירצה וכיון שכן בודאי דיכול לקדש בו אשה ולצאת בו ידי לולב וא"כ לשיטת היראים הנז' דהגם דגזילו מותר מ"מ לא הוי לכם וא"כ ממילא אינו יכול לקדש בו אשה ולא לצאת בו ידי לולב וקשה מאי פריך הגמרא השתא אחר שרי פועל מבעיא והא יש נ"מ רבתי לענין קידושי אשה וחובת לולב זת"ד:
ולפי דברינו דכל שאינו צריך להשיב מקודשת שוב אין עוד נ"מ לענין קידושין וגם לענין לולב אין נ"מ דיוצאין בו אף דאינו נקרא לשם והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' לולב דיוצאין במעשר שני אע"ג דאיהו פוסק כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא כמ"ש בפ"ג דמע"ש והטעם משום דס"ל כמ"ד בפרק לולב הגזול דרק היתר אכילה בעינן ולא דין וממון (עי' בכ"מ פ"ו מהל' בכורות ה"ד מ"ש בשם הר״י קורקוס ובלחם משנה פ"ו מהל' חו"מ ה"ח מש״ב) וא"כ אם גזילו מותר הרי יש בו היתר אכילה מוצאין בו דומיא דלולב דמע"ש ועדיף ממע"ש דאילו במע"ש אם קידש אינה מקודשת ובגזל עכו"ם מקודשת כמ"ש לעיל וא"כ פשיטא דיוצאין בו ידי לולב ושפיר קא פריך השתא אחר שרי פועל מבעיא כנ"ל לתרץ דעת היראים הנז' ולהכריח מזה שהוא סובר כמ״ד דגם דין ממון בעינן וקושית הגמרא השתא אחר שרי כו' אליבא דמ"ד דהיתר אכילה לחוד בעינן וכדעת הרמב"ם שכתבנו ודוק:
סי כ"ב שמחויב להוליך עפ"י פקודת המלך יש שליחות לעכו"ם כו' ע"כ וזה פשוט דכמו באין שליחות לעכו״ם לא שנא אינהו לדידן ולא שנא אנן לדידהו כמו כן ביש שליחות ל"ש אינהו לדידן ולא שנא אנן לדידהו וא"כ לפי"ז יש מקום ליישב קושית המפרשים בהא דבעיא בנדרים דף ל"ה בכהנים אי שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא דאמאי לא פשטי מפ"ק דחולין איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כ ישראל דשמע מינה מזה דשלוחי דרחמנא נינהו דאי דידן הא אין שלע״כ אטבם לסברתו דבע"כ נעשה שילוח ניחא דכיון דכהנים מחויבים עפ"י פקודת המלך מלך העולם להקריב הקרבנות וכמ"ש רש״י בביצה דכ"א כהרים כי זכו ושלחן גבוה בחזה ושוק כעבד הנוטל פרס מרבו והרי זה דומה לבע"כ דנעשה שילוח ועוד רגע אדבר דסברת הרב מנחצ"א שכתבתי בפנים דאף דאין שלע"כ מ"מ בפועל אמרינן ידו כיד בעה"ב דאני זה צ"ע מפסק ר"ת שפסקו הרמ"א בסי' קס"ח סעי' ט' דמותר ליתן משכנות ביר עבדו למשכנם אצל ישראל אחר מטעם דאין שלע"ב ואמאי לא אמרינן יד פועל כיד בעל הבית דמי דעבד לא גרע מפועל וידו כיד רבו דמהאי טעמא אינו יכול לקבל בחבירו גט מיד רבו שלו כדאיתא בגיטין דכ"ג אמנם מצאתי סמוכין לסברת המחנ"א מהא שהקשה השיטמ"ק בפ"ק דב"מ בפלוגתת דר"ם ורבינא בהנ״מ שביניהם דאמאי לא אמר נ"מ בישראל שאמר לנכרי צא וגנוב ולכאורה זה תמוה דהא קי"ל אין שלע״כ אכן לפי האמור דבפועל יש שלע"כ ניחא ועי״ע בזה בספר דרך המלך הל' שילוחין דצ"ו:
סי' כ"ב בדין הטיל ציצית והנה בהדי ארחאי ראיתי שם בהב״י סי' י"א שכתב ליישב קושית התוס' כתובות דף עה ד״ה כגון דלמה בציצית דוחה עשה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם ותירוצו בזה דאם לא בא הכתוב להתיר כלאים בציצית א"כ למה לי סמוכין זת"ד:
ועפי"ז יש ליישב קושית המפרשים על סברת הרב המאירי שהובא בשעה"מ פ"א מהל' שופר ופ"ח מלולב בענין מצות לאו ליהנות ניתנו דאף בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה עכ"ז מצות לאו ליהנות ניתנו והא דמודר הנאה מהמעיין אסור לטבול בו טבילה של מצוה התם שאני משום שנהנה מהמעיין גם אחר עשיית המצוה (ולאפוקי היכא שאינו נהנה אלא בשעת המצוה כגון סוכה שסכך שלה מאיסורי הנאה ואינו נהנה והצל אלא בשעת הישיבה דמותר) והקשו על זה דא"כ איך ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דלמא התם הטעם משום דאינו נהנה בלבישה דמצות לאו ליהנות ניתנו וכל שאין הנאה בלבישה ליכא איסור כלאים כמ"ש ביו"ד סי' ש"א סעי' ואו אמנם עפ"י סברת הב"י דא"כ ל"ל סמוכין יש לומר כן הכי נמי אם נאמר דהטעם בציצית הוא משום מצלל"נ א"כ למה לי סמוכין:
ובדברי בזה ראיתי להעיר על מ"ש הקצוה"ח סי' ש"ו בדין טבח מומחה שקלקל דאם אינו שוחט בשכר הוא פטור וכתב שם עלה דהברכה שמברך על השחיטה אינו נחשב לשכר משום דמלל"נ (וע"ש בש"ך סק"ז) וקשה דלפי זה למה השוחט בסכין של עכו"ם קי"ל דלכל הפחות צריך להשליך לים המלך כדי שכר סכין לשחוט בו ומדוע לא אמרינן דאין זה הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן הט"ז ביו"ד סי' רכ"א פסק דמודר הנאה מחבירו אסור לשחוט לו ולמה לא אמרינן בזה דמלל"נ ואיברא דבפלתי בסי' יוד צידד לומר כן בזה דמלל"נ אבל עכ"ז לא החליט כן ועוד הא עכ"פ לא אמר זה אלא מדעתא דנפשיה אבל בדעת מרן המחבר אי אפשר לומר כן ואיך הקצה"ח העמיס זה הטעם בדברי מרן המחבר:
ולבר מן כל דין אף אם נאמר כשיטת הפליתי דגם במצות עשה של וזבחת שייך לומר מצות לאו ליהנות ניתנו (ואפשר דטעמו משום דאין שמחה אלא בבשר גם בזה"ז ואין יוצאין שמחת סעודת מצוה אלא בבשר עי' במג"א ובמה"ש סי' מט"ר סק"ו) מ"מ עדיין יקשה על הקצה"ח דהא הברכה אינה אלא דרבנן ושיטת הרז"ה בפ' ראוהו ב"ד דבמצוה דרבנן לא אמרינן מלל"נ וס"ל במודר הנאה משופר דאסור לתקוע בו תקיעה דתעניות דזה אינו אלא בתוי"ט שם בפ' אלו עוברין שתירץ בזה החילוק דרבנן וא"כ לדידיה למה מטור השוחט בחנם מדוע לא יחשב לו הברכה לשכר ואשר ע"כ נלע"ד לומר הטעם דהברכה לא נחשב לשכר בזה עפ"י מ"ש הסמ"ע בסי' שפ"ב סק"ה דדוקא במצות כיסוי חייב החוטף ליתן עשרה זהובים משום דזה המצוה רמיא על השוחט והוא מצוה שנצטוינו לעשותו דלאחר ששחט א"א להפטר בלא כיסוי משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול אינו מחויב לשחוט לכן אם בא אחר וחטף מידו פטור מקנס וכיון שכן שזה המצוה חלוק משאר מצות והחוטף פטור מקנס לכן לא נחשב בזה הברכה לשכר ודוק:
סי' כ"ה הא קי"ל בד"ה דנשאלין על הקדש כו' ודוקא קודם שמסרה ליד הגזבר אבל כשמסרה לידו שוב אינו יכול לישאל עלה כמ"ש הטוה"ש בסי' רנ"ח וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ו בד"ה ולפי וכתב שראיה ברורה לזה מנדרים דנ"ט דקאמר התם והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה ובטלי ברובא ומשני אמרי בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלה וכתב עוד דלא מסתבר לומר דשאני תרומה דאדרבה הקדש חמיר מתרומה דהא אמרינן בפ' שום היתומים דכ"ג דר' אליעזר ס"ל כב"ש דאין שאלה להקדש ובפסחים דף מ"ו אמרינן דר' אליעזר סבר גבי חלה ותרומה הואיל ואי בעי מיתשל עלה אלמה דהקדש חמיר מתרומה לענין שאלה וא"כ כיון דבתרומה ביד כהן לא מצי מיתשל עלה כ"ש בהקדש ביד גיזבר ועי' דהקדש חמיר מתרומה קושית התוס' שם בד' מ"ו ד"ה הואיל אמאי אמרינן דאתה רואה של גבוה הא אי בעי מיתשל עליה והוי שלו אכן כפי האמור דהקדש חמיר מתרומה ניחא:
ואנא זעירא אמינא דקושית התוס' יש לתרץ אף בלא חילק הנז' עפ"י מ"ש התוס' בעצמם בעירובין דף למד בטעם דאין יוצאין ידי עירוב בהקדש שלא נפדה ולא אמרינן הואיל משום דלא אמרינן הואיל אלא בדבר שמותר השתא לשום אדם כגון תרומה וחלה דחזיא לכהן אבל בהקדש דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל:
ועל ראיה שהביא הש"ך מתרומה ביד כהן צל"ע דהא הרא"ש כתב שם בשם הר"א ממיץ דגם בתרומה ביד כהן יכול הישראל לישאל עליה ורק הכהן לא מצי למיתשל עליה משום דהוא לא קרא עליה שם ועכ"ז מקרי תרומה דבר שאין לו מתירין משום דלא שכיח שישאל עליה כיון שכבה נתנה ביד כהך ומרן בכ"מ הל' תרומות פ"ד הי"ז הביא זה הפירוש ושוב מצאתי בשו"ת מוצל מאש סי' י"ט שהביא תשו' הרשב"א דסי' תרנ"ו דבמסר ליד הגזבר אינו יכול לישאל עלי' וכתב עלה וז"ל והתוס' פ' ג"פ דף קע"ד ד"ה שכיב מרע כתבו וקשה לר"י כו' והא היה יכול לחזור בו בו' וקשה דלימא דלכך צריך לטעם דאין אדם עושה קנוניא בהקדש להיכא שכבר מסר ליד הגיזבר דאינו יכול לחזור בו בו' יעו"ש ולע"ד זה הערה גדולה על הש"ך שלא זכר ולא העלה על דל שפתיו מדברים אלו כלל וכלל וגם על הרב מוצל מאש יש לתמוה על שלא הביא את דברי הש"ך והוא כבר ראה להש"ך ח"ו כמבואר שם בתשו' סי' מ"ה:
ובדבר מ"ש שם עוד לתמוה על מרן ב"י א"ח סי' קצ"ו בדין ג' מודרי הנאה זמ"ז דלא מזמני אהדדי דאע"ג באי בעי מיתשל עליה נדרי' מ"מ השתא מיהת לא איתשל דכתב שם וורץ דאי אמרינן דהו"ל כאילו איתשל ומותרים א"כ אמאי אצטריך הגמרא ברי' ערכין (וע״ש בתוס' דף ד' ד"ה והך כו' ומכאן כו') לטעמא דכהנים מיהא אכלי חולין ת"ל דתרומה עצמה אי בעי מיתשל עלה וזר נמי מצי אכיל תרומה ועלה הוקשה במו"מ מפ' הנודר דף נ"ט דאמרינן תרומה כיון שאין מצוה לאתשולי עליי' לא מקרי דשיל"מ משא"כ נדרים שמצוה לישאל עליה נאמר כיון דאי בעי מיתשל עלה ויצטרפו לזימון זת"ד ויעו' בס' לשון למודים סי' ק״ז דף נ"ד מש"ב ובמו״מ כתב לתרץ זה עפ"י מ"ש בשו"ת מהרי"ט והובא בפ"ת יו"ד סי' ק"ב סק"י דנדרים לא מקרי דבר שיל"מ אלא לנודר בעצמו דבידו לשאל על נדרו אבל באוסר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ דהא אין ביד הנאסר לשאל עליו והרי דטעם דמצוה לאתשולי אנדרים אינו מועיל לגבי הנאסר לעשותו דשיל"ט וכיון שכן דטעם מצוה לא שייך היכא שצריך דעת חבירו להכי שפיר קאמר מרן ב"י דכמו גבי תרומה לא אמרינן דהו"ל כאילו איתשל כמו כן גבי מודרי הנאה לא אמרינן דהו"ל כאילו איתשל דהא צריך דעת חבירו אכן זה דחוק ברם לענ"ד נ"ל דלא אמרו דנדרים מצוה לישאל עליהם אלא רק בנדרים שאוסר על עצמו ומטעם שכתב הר"ן שם בדכ"ב בשם הירושלמי לא דייך במה שאסרה תורה כו' וכן בנזיר די"ט ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא וכו' אבל בנדרים שמדיר לחבירו ליכא מצוה לישאל עלי' וע"ד שאמרו שם בנדרים דכ"ב דא"ל באו מלכא אנא דמהנינא לך כו' כנ"ל ליישב ודוק:
סי' למ"ד בד"ה אך יען כו' דזה אינו כו' ומה שהמחבר פסק כן דאסור י"ל משום דס"ל בפירוש הבריא כתוס' ולענין קו"ד כרש"י וכמ"ש הכ"מ בה"ש פ"ג הכ"א שהרמב"ם סובר כן ולכן פסק שאסור אפילו באין עליו קורט דם משא"כ לדידן הנמשכים אחר חכמי אשכנז וצרפת יען שאנו מבני בניהם כמ"ש הרמ"א בסי' ע"ל בודאי שיש לסמוך על רש"י ותוס' ולהכשיר על ידי בדיקה מבפנים וכסברת הש"ך בסי' ג"ל דאם הקוץ תחוב לפנינו מקרי מקום ידוע ובמקום ידוע מהני בדיקה לושט מבפנים אפי' לדידן איברא כי המעיין בשו"ת מהרשד"ם בהל' שו"ב אות ג"ל יראה שמחמיר בזה דכתב שם דזה הוי ספק נבילה ומשמע מדבריו דל"ל סברת הח"ס בתשו' סי' כ"ה דלא אמרינן ספק בשחוטה להחמיר אלא כשהספק במעשה השחוטה כגון ס' שהא או דרס אבל בספק ניקב הושט סמכינן ארובא כמו בשאר טרפיות ואמרינן נשחטה הותרה יע"ש אמנם מ״מ הא הח"ס האריך להביא להביא ראיות נכונות לדבריו דאמרינן בזה נשחטה הותרה וחידוש על שלא העיר מדברי הרשד"ם האלו וצ"ע:
סי' מ"ב בדיקת חמץ תחילתה על הספק כו' ואל יעלה על הדעת להקשות על הסוברים דגם באיתחזק אמרינן ספק דרבנן לקולא א"כ מ"ט תקנו בדיקת חמץ דלהסוברים דבאיתחזק הולכין להחמיר ניחא דחמץ מקרי איתחזק איסורא וכדעת הריב"ש שהובא במג"א סי' תל״ז) דיש לתרץ זה עפ"י מ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות י"ט דספק תורה שעל ידי גלגול נעשה דרבנן לא אמרינן סד"ל ולאפוקי משו"ת זר״א ח"ב סי' י"ז וכ"ה דמצדד לדעת מוהרשד"ם יו"ד סי' ל"ח הפליג בזה יע"ש) וא"כ הא גם בחמץ קודם הביטול הוא מד"ת רק אחר שביטלו לעשה דרבנן דהיינו מה שמוטל עליו לבדוק הוא מדרבנן ולכן תקנו לבדוק:
וראיה לסברת הש"ך הנז' אמרתי מצוה להביא מן החדש מהא דיומא דף נ"ה דלא הוי שופרות לקיני חיבה משום חטאת שמתו בעלי' וקשה מאי חשש יש בזה הא נתבטל ברוב דהא דמטבע לא בטל הוא מדרבנן (עי' במרן כ"מ ובמל"מ הל' מעילה פ"ז ה"ו) וא"כ אין בזה המעות אלא ספק דרבנן ובע"כ לומר כיון דהעיקר האיסור הוא מה"ת אף שאח"כ עי' גלגול שנתבטל ברוב נעשה דרבנן לא אמרינן בזה סד"ל וכדעת הש"ך שם:
ושוב מצאתי בכרו"פ רי' סי' ק' מה שפלפל בדברי התוספות דב"ע דף ו' בקפץ אחד לתוך המנויין ובדברי התוס' דמעילה ועפ"י דבריו יש לדחות הראיה שכתבנו משופרות וצ"ע אמנם בעיקר הקושיא מבדיקת חמץ יש לתרץ כע"ש התוס' ריש פסחים דמאחר דהתורה עשתה סייג לדבר זה לעבור בבל וראה בכדי שלא יאכל לכן החמירו חכמים לבדוק יע"ש:
סי' מ"ד לפי מ"ש כנה"ג כו' דבפלוגתא דרבוותא כו' ע"כ וע"ע בענין ס"ס בפלוגתא דרבוותא ובענין עגונא דאיתתא אי אזלינן לקולא או לא משום דיש לומר דכולה חדא ספיקא היא ספק מת ספק לא עת בכנה"ג סי' ס"ח בהגה"ט אות כ"ב וכ"ג ושם באות כ"א לענין ס"ס מתהפך כתב וז"ל רוב הפוסקים שכתבתי פוסחים על שתי הסעיפים בזה פעם מתירים בס"ס אפילו שאינו מתהפך ופעם אוסרים ולענין ס"ס בעגונה דאתתא יע"ש עוד בסי' י״ז בהגב"י אות צ"ו והובא קצת בפ"ת שם סקע"א והנה לענין ס"ס באיסור ערוה נראה ג"כ דלא אזלינן לקולא כדמשמע עזה שכתב הכנה"ג בסי' ס"ח אות ג"ן וז"ל תלתא ספיקי בספק קידושין יש לסמוך עליהם להקל בשעת הדחק וכן כתב בשו"ת גבעות עולם קובו' סי' י"ב שאין להקל באיסור ערוה בקידושין מטעם ס"ס יע"ש באורך:
ומיושב בזה קושית הפלתי בסי' ק"י אות למד. לשיטת כ"ת דספק א' בגוף וס' בתערובות הוי ס"ס קשה הא דגיטין ונזיר די"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ולא נודע אסור בכל הנשים דלמא קידש קרובתה וקשה הא איכא ס"ס דילמא לא קידש השליח שום אשה (ע"ש בתוס' גיטין דזה לא הוי חזקה גמורה דאינה בידו לקדש) ואת"ל קידש דילמא לאו קרובת אשה שרוצה לישא ונשאר בצ"ע או דמוכח מזה דר"ת ס"ל ג"כ דבעינן מתהפך והכא ליכא למימר איפכא ספק לא קידש קרובת זה ואת"ל קידש דלמא לא קידש כלל זה א"א דהא אמרת אפילו קרובתה קידש עכ"ל ולפי מה שכתבנו דבקידושין לא אזלינן לקולא מטעם ס"ס אין קושיא ולא הוכחה:
ועוד נראה דהנה בגיטין דף ס"ד כתבו התוס' דקנסא בעלמא הוה דקנסינן על מה שצוה לקדש סתם ולא חשש שיבא לידי תקלה אבל מדינא מותר ומ"מ מוכח שפיר הגמרא דחזקה שליח עושה שליחותו דאל״כ לא היה ראוי לקנוס וא"כ אף לא מטעם שכתבנו דבאיסור ערוה אין להקל בס"ס ג"כ ניחא דשפיר יש לקנוס דלא חש להביא את עצמו לידי הותר ס"ס דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה כמ"ש הרא"ם בת"א סי' כ"ה ובפירושו לסמ"ג הל' מגילה והביאו הפר"ח בכללי ס"ס ובא"ה סי' פ"ג ושכן דעת הב"י בספק דרבנן לקולא דזה אינו אלא דוקא ובדיעבד (ומיושב בזה קושית המפרשים ובראשם הרב שעה"מ על הסוברים דמה"ת מותר לכתחילה לבטל איסור שהקשו מקידו' דף ז"ן לא אמרה תורה שלח לתקלה דלמה לא אמרינן דבטלה ברובא דעלמא וליכא למימר דחיישינן שמא יתפוס אותה קודם שתתבטל דאכתי קשה הא איבא ס"ס ספק שמא לא יתפוס אותה כלל וס' שמא נתבטלה ברובא קודם התפיסה ומכח זה הכריחו לומר דמה"ת אסור לכתחילה לבטל איסור וכדעת הראב"ד. וזה אינו דאף א"ת דמה"ת מותר לבטל עכ"ז שייך לומר לא אמרה תורה שלח לתקלה מטעם שאין להתיר לכתחילה ע"י ס"ס וכ"ש שלא לעשות ס"ס בידים) אבל לא לכתחילה אכן הפר"ח תמה עליו בזה והעלה דלא כדבריו יע"ש ועי' מג"א בסי' תס"ז סק"ב בשם מהרשד"ם ומהרי"ט דס"ס הנעשה בידים אסור וע"ע בשו"ת מוצל מאש סי' י"ג בביאור דברי הרא"ם הנז' ואמנם דברי הפלתי צ"ע:
תם ונשלם קונטרס קשי ההבנה:
וצור דגול מרבבה ימתח לנו מערי דיעה ובינה להאיר עינינן בתורה ויקוים בנו עלותא דר"י חבירו דרבה בן ישי ייתי ונחמיניה כיר"א:
בס״ד