דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד
ספר בראשית · פרשת מקץ
את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה וכו' ובשבע שני הרעב כתיב את אשר אלקים הראה לפרעה וצריך ביאור למה נקט כאן הגיד וכאן הראה ונראה דהנה באלשיך הקדוש כתיב דכל היוצא מפי הגבורה אינו חוזר והוא דוקא מה שכבר יצא אבל רק מה שעלתה בדעתו כמו שאם מראה דבר בחלום חוזר וזהו נמי מאמר ישעי' כ"ה כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישיב אלי ריקם ודוקא אשר מפי דייקא לא ישוב אבל אשר לא יצא עוד ישיב והנה ידוע כשבא יעקב למצרים פסק הרעב ואם היה הפתרון של רעב בבחינות דיבור א"כ לא היה יכול לפסוק הרעב והקב"ה היה רוצה שיפסוק הרעב משבא יעקב למצרים וזהו שאמר גבי שני השבע את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה בבחינות דיבור וא"כ אינו חוזר אבל שני הרעב רצה שיפסיקו ולהכי כתיב הראה את פרעה מפני שרצה הקב"ה לחזור בו כנ"ל
ועוד נראה ליישב הדקדוק הנ"ל דאיתא שאל יבשר לחבירו בשורה רעה ח"ו כי הוא בכלל מוצא דיבה ואם מוכרח להודיע לו אז ירמז לו רק באיזה סימן כדאיתא בריש פסחים כדי שחברו יבין לו לעצמו ומכ"ש אצל הקב"ה כן הוא כי מאתו לא תצא הרעות ע"כ אצל הפרות טובות דהיה בשורה טובה שהיה מרמז על שני שובע כתיב את אשר אלקי' עושה הגיד לפרעה הגיד הקב"ה לו במאמרו אבל אצל הפרות רעות דהיה בשורה רעה לא הגיד לו במאמרו שהי' בשורה רעה ע"כ כתיב רק הראה את פרעה שהוא יבין מעצמו.
בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה וקשה לי מדוע בחר יוסף דוקא במלת שלום ולא אמר אלקי' יענה הטוב לפרעה ונ"ל עפ"י מ"ש במדרש פותרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה כובש שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדת בך ואית' בגמ' הרואה נהר בחלום יצפה לשלום ופרעה ג"כ חולם והנה עומד על היאור ע"כ ג"כ ראה בחלום שבמדינו יהיה שלום ע"כ הפתרון של החרטומים לא נכנס באזניו כי אמרו שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדת בך שיהיה מלחמה בארצו ואיתא ג"כ בגמרא אין ריבה ומחלוקה מצוי בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה לפיכך היה מוכרח ליוסף ליתן עצה לפרעה שמה יעשה בשבע שני הרעב לימנע הריב ומחלוקה ואמר לו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים על כן כשאמר יוסף לפרעה אלקים יענה את שלום פרעה שיהיה שלום במדינתנו דרואה נהר בחלום יצפה לשלום על כן ראה פרעה שיודע יוסף הפתרון ע"כ אמר אין נבון וחכם כמוך.
ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ויש לדקדק על הלשון את כל זאת דמשמע דתו לא ועוד קשה מהיכן ידע שאין נבון וחכם כמוהו הא אפשר דיש במדינות אחרות ונראה דאיתא אם הקב"ה גוזר טובה לעולם אינו חוזר אבל על הרעה ח"ו חוזר כמו שמצינו גבי יונה דעיר ננוה תחרב ע"כ כתב גבי שני השבע הגיד לפרעה בבחינות דיבור שאינו חוזר ובשני הרעב רצה הקב"ה שיפסיקו כ' רק הראה את פרעה כדי לחזור בו, ואיתא בתענית כ"א שר' יוחנן ואילפא יצאו לישא וליתן וישבו בצד כותל א' ושמע ר' יוחנן מלאך אומר לחברו נשליך הכותל על אלו שמניחי' חיי עוה"ב לעסוק בחיי שעה ר' יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ר' יוחנן אנא דשמענא הוא דקיימא לי שעתא והדר ביה ע"כ אמר פרעה ליוסף אחרי הודיע אלקי' אותך את כל זאת את כל פתרון החלומות וגם זאת שאשית על כל ארצי איש נבון וחכם ומאחר שאותך הודיע אלקים ולא לאחר ש"מ שאתה הוא דקיימא לך שעתא, אבל ק' איך אמר יוסף שיהיה שני רעב הא מפי עליון לא תצא הרעות וי"ל שהיה לטובת יוסף שע"י כן נעשה מלך אבל כל זה אינו אלא אי ליכא חכם גדול כיוסף אבל אי איכא חכם כיוסף לא היה מלך משום שהיה עברי וגם אחר יכול לפתור את חלומו ואז לא היה טובה וז"ש פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת דהיינו גם שני הרעב הא מפי עליון לא תצא הרעות אלא ודאי מוכח משום דהיה טובה ליוסף א"כ אין נבון וחכם כמוך דאי לא זה אין כאן טובה ליוסף ודו"ק.
איתא במסורה נחנו ד' במקרא נחנו נעבור חלוצים לפני ד' נחנו מה נחנו פשענו ומרינו, כולנו בני איש א' נחנו נ"ל לפרש קשר פסוקים אלו דהנבי' עמוס ג' אמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכו' ונקדים לפרש פ' תקעו בחודש שופר בכסא ליום וכו' הנה כתיב וביום פקדי פקדתי ופי' הא"ע וביום וכו' תחילת כל השנה יום הפקידה ע"כ ותמוה מנ"ל הא ונ"ל דהרוקח כ' הל' ר"ה מניין שביום ר"ה באין לדין שנאמר למשפטיך עמדו היום וכו' בכל הרגלים כתיב יום לבד מר"ה כ' בחודש השביעי בא' לחודש וכן ביוה"כ ובעשור לחודש לא נאמר בר"ה ויו"כ יום. ומצינו שלשון עמידה הוא שתיקה שנאמר ויעמוד עזרא וכו' וז"ש למשפטיך עמדו נשתקו היום תיבת היום והטעם פשוט להיות כי הצרות נמשלו ללילה ומאימת הדין אימה חשיכה גדולה נופלת על האדם ומצינו פקידה לשון חסרון כמ"ש ולא נפקד ממנו איש וכן ויפקד מקום דוד א"כ ה"פ וביום פקדי דייקא בחג זה ר"ה אשר יחסר בו תיבת ביום והוא בר"ה אז ופקדתי עליהם וכו' הוא יום הדין והפקידה וזה נ"ל בטעם הכתוב יום תרועה יהיה לכם וקשה למה תלה ביום כיון שהתחיל ובחדש השביעי בא' לחדש כו' הל"ל אז תריעו או בו תריעו ונ"ל עפ"י שפי' בפ' יתרו וקול שופר הולך וחזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה קשה הל"ל ויחרדו אמנם כתיב כי קול שופר שמעה נפשי תרועה מלחמה וסיבת הנצוח בשעת מלחמה הו' האחדות בין כל אנשי המלחמה ולא זולת זה וכיון דשופר רומז לקבץ ולאסוף יחד להיות באגודה א' לז"א וקול שופר הולך כו' ויחרד כל העם כאיש א' ואז"ל גדול השלום שאפי' עע"ז כו' חבור עצבים הנח לו כו' ותרועת מלך בו הרי דתרועה הוא לשון ריעות ואחדות ולכן ע"י התרועה נתעלה הקב"ה ר"ל אם אנחנו באגודה א' כולנו וכמ"ש בתנחומא אמר על פסוק הבונה בשמים מעליותיו אימתי בזמן שאגודתו על ארץ יסדה והשלום הוא יסוד הכל ואם אין יסוד אין בנין לז"א הבונה בשמים כו' ע"י ואגודתו על ארץ יסדה וז"ש עלה אלקי' בתרועה דייקא שבונה בשמים מעליותיו ע"י הריעות ואחדות וא"כ כיון שהגביל הקב"ה הזמן לפקוד על חטא העגל ביום ר"ה וביום פקדי כנ"ל לכן כדי להצילנו הקדים לנו הקב"ה מרפא ארוכה במצות שופר שמיעת קול תרועת מלחמה נחרד מאימת הדין ומלחמה הסוערה עלינו ונעשה כולנו אגודה א' לבקש עזר כ"א מחבירו ואיש לרעהו יאמר חזק ונמצא כ"א יש נו חלק במצות חבירו חבור עצבים הנח לו ולא נפקד עון עגל וה"ט נמי שתקנו לומר בר"ה מלכיות להמליך עלינו הקב"ה לתקן חטא עגל בזה וה"ט בשופר כנ"ל וז"ש לא הביט עון ביעקב וכו' כי בלעם חתר לחפש עון ולהזכיר חטא העגל אבל כשראה את ישראל הן עם לבדד ישכון כולם באגודה א' אמר לא הביט עון ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכו' בע"ז כ' למען תפיס וכו' בלבם שגם על המחשבה יש עונש וההבדל בין עון ועמל הוא עון אם ראיתי בלבי היו' במחשבה ועמל היינו במעשה לז"א שאין נתפסים בחטא ע"ז כי ד"א עמו שעתה הם כופרים בע"ז וממליכים עליהם הקב"ה וגם על העבר בחטא עגל מתקנים אותו בזה שתרועת מלך בו ע"י הריעות ואחדות כולם כאיש א' עמו וכן בו וכתי' חבור וכו' הנח לו ובזה מובן מ"ש יום תרועה ודקדקתי דהל"ל יום תקיעה דהא כל תרועה בעי תקיעה לפניה ולאחריה אבל לפמ"ש טעם מצוה זו עיקרו הוא כדי לקבץ לב כל ישראל כאיש א' בריעות ובאחדות והיינו דוקא ע"י קול תרועת מלחמה גנוחי וילולי הוא סימן מלחמה משא"כ בקול תקיעה פשוט שהוא סימן שמחה וז"ש ובחודש השביעי וכו' ולא כתיב ביום לפי שהוא זמן הדין למשפטיך עמדו היום כמ"ש לז"א התקנה והרפואה הוא יום תרועה יהיה לכם ע"י קול התרועה שהוא גנוחי ויליל הרמז למלחמה איש לרעהו יאמר חזק נעשה ריעים וחבורה א' כולם אהובים ולא יזכר ולא יפקד חטא העגל ונזכה להפוך מדת הדין למדת הרחמים ויחזור להיות כי יוציא משפטינו לאורה לכן באה אחר התרועה תקיעה פשוטה לשמחה וז"ש דוד תקעו בחודש וטעם מצוה זו הוא בכסא ליום חגינו לפי שבחג ר"ה נכסה תיבת ביום הכתוב בשאר חגים נעלם ביום שרמז על הדין והתקנה הוא בשופר תרועה כנ"ל.
והנה בפ' בחקתי כ' יכשלו חיש באחיו פירש"י בעון אחיו דהנכשל בעונו של זה שכל ישראל ערבים זל"ז מלבד מה שדרשו רז"ל בפ' ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב שיש בידם לימחות בעוברי עבירה ואין מוחין הם נתפסים ביותר אבל גם כל ישראל ערבים זב"ז א"כ אפוא בבוא יום הדין זה ר"ה למשפטיך עמדו היום מלבד שכ"א וא' יודע נגעי לבבו במה שחטא במשך כל השנה שעבר וגם פחותי שלימותו מתורה ומצות אנחנו כולנו זוחלים ורועדים מיום הדין ובמה נזכה אנחנו דלים וריקים בעוה"ר וידל ישראל מאד אין עני אלא בדעת וגם בידינו אין מעש דהע"ה אמר במה יזכה נער את ארחו וכו' זה יצה"ר שנקרא אורח תחלה לשמור כדבריך בכל לבי דרשתיך אל תשגנו במצותיך בלבי וכו' למען לא אחטא לך ר"ל סור מרע ועשה טוב בקיום מ"ע ול"ת ואנחנו חסרים מהם ממש בהיפוך וכבר אמר החכם אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וקיים המ"ע וגם לא יחטא יקיים כל הל"ת ומכ"ש אנחנו כעת היום עוד זאת יותר מור' עולה על ראשינו ותסמר שערות בשרינו על הערבות כל או"א על חבירו שזה לענ"ד פי' הפ' הוכח, תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ר"ל אם תוכיחנו אז לא תשא אתה בשבילו החטא אבל זולת זה תשא אתה וז"כ המסורה נחנו נעבור חלוצים לפני ד' היינו ליום הדין צריך לשום לב ונחנו מה חסירי דעת תורה וחסירי מעשה המצוה ומע"ט וגם המעט מצות ומע"ט שיש לנו מה חסדינו מה צדקותינו אם צדקת מה תתן לו היינו ונחנו מה אין אתנו זכיות ולא זו בלבד אלא גם זה נחנו פשענו ומרינו דהיפוך ממש ממ"ש סור מרע ועשה טוב ועד גם בשביל חבירו נכשלו איש בעון אחיו אמנם התקנה לזה הא גופא כיון דכולנו בני איש א' נחנו דע"כ צריך ג"כ כאו"א להשתתף א"ע בצער חבירו כמ"ש בסליחות יו"כ קטן לא על עצמי בלבד אני מתפלל כ"א בעדי ובעד קהליך העומדים לפניך וזכות הרבים יעמוד לנו ג"כ ע"י הערבות יש לכאו"א חלק גם במע"ט של חבירו בכן איש לרעהו יאמר חזק ונתחזק בעד עמינו וצריכים אנו להשתתף בצער אחרים ולבקש רחמים עליהם ואז"ל בברכות וי"ב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא ואז"ל בב"ק צ"ב המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה ומי שהוא מתפלל על אחרים תחול עליו ג"כ תפילת אחרים ומי שאינו מצטער בצער אחרים לבקש רחמים עליהם במדה שמודד מודדין שאינו נענה בתפלה שאחרים מתפללין עליו עיין אהל יעקב פ' ואתחנן מזה ובזה מובן בברכות ל"ב כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרות ריקם מנ"ל ממרע"ה שנאמר ואתפלל לפני ד' וכתיב בתריה וישמע ד' אלי ומקודם כתיב שם ואעשה אותך לגוי גדול ותפלתו היה על אחרים לכן נענה הוא תחלה לכן כפל הלשון המאריך בתפלתו אין תפלתו דייקא חוזרת ריקם גם מה שהתפלל ע"ע שנאמר וישמע ד' אלי דייקא גם בפעם ההוא ואיתא בתנחומא אתם נצבים היום כלכם צריכים זב"ז אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו ומה"ט אמר מרע"ה כן משום שהוריקו עיניהם כיון ששמעו הקללות בלשון יחיד שנכנסו בערבות נחמם בזה דהערבות הוא לטובה שיזכו כולם בזכות הצדיק וכמ"ש ביבין שמועה פר' נצבים וכנ"ל [א"ה את זו דרש א"ז הג' זצוק"ל בראש השנה א'].
לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו פירש"י לפי שהי' יוסף אמר להם שימולו וכשבאו אל פרעה ואמרו וכו' נראה הטעם כוונת יוסף שצוה אותם למול א"ע ומפני מה צוה עליהם דוקא מצות מילה ונראה דהנה איתא בפ"א רעב בא לעולם בעון ביטול מעשר ואיתא במדרש וברך פרי בטנך ופרי אדמתך מקיש פרי בטנך לפרי אדמתך מה פרי אדמתך צריכה עישור אף פרי בטנך צריכה עישור ואיזהו זה מצות מילה לכך מפני שגבר הרעב במצרים רצה לתקן מעשר לכך גזר עליהם למול א"ע במקום מעשר וק"ל
במדרש רבה איתא השלום אביכם זה יעקב, הזקן אשר אמרתם זה יצחק, ותמוה דהא לא נזכר בכתובים שהודיעו מיצחק ולא נזכר זכרו כלל לפני יוסף וגם קשה בקרא מ"ש שכאן כתיב השלום אביכם הזקן אשר אמרתם לא אמר אשר אמרתם אלי, וגבי בנימין כשראה אותו אמר הזה אחיכם אשר אמרתם אלי ונראה דמלת אמירה נופל אף על כתיבה כדס"ל לרי"ה במדרש על ויאמר יתרו אני חותנך ר' יהושע אומר כתב לו באגרת, ואיתא בילקוט ויוסף הוא השליט ג' גזרות גזר יוסף א' שלא יכנס עבד ויקח בר, ב' ושלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו, ג' ושלא יכנס אדם בשני חמרים הרי בא זכרון יצחק בפתקין שנתן כל אחד בכניסתו למצרים ועל זה אמר יוסף כאן הזקן אשר אמרתם זה יצחק דזכרונו בכתיבה הוא אמירה ולפי דמן הזקן זה יצחק לא אמרו אליו רק זכרונו בא לפניו בפתקין לכך אמר אצלו רק אשר אמרתם אבל לא אל"י המורם מזה דגם בלשון תורה מצינו כתיבה בלשון אמירה כנ"ל אמנם בס' כה"ג ביו"ד סי' ר"מ הביא פלוגתא דרבוותא בנשבע ע"י כתב ורובם יותר מעשרה פוסקים ס"ל שא"צ לקיים שבועה זו וגם המחמירים רק לצי"ש קמחייבי ולא בדיני אדם והג' כס' ברכי יוסף באו"ח סי' תפ"ט אות י"ד חקר וז"ל מי שהיה כותב לחבירו כתב וכתב ריש מילין טו"ב לספירה וכיו"ב יש מי שנסתפק אם יצא י"ח בכתיבה זו וא"צ לברך ולספור עוד בליל יום טו"ב וכו' ומייתי עלה לדמותו להאי דיו"ד סי' רכ"א סעיף יו"ד כתיבה כהרהור ולא כדבור דמי ובאו"ח סי' מ"ז דכותב בדברי תורה צריך לברך עכ"ל דכותב מ"מ כדיבור דמי ודחה, שוב אתי עליה מהאי דכנה"ג בדין כתב שבועה כיון דלא ביטה בשפתיו אינו חייב, ה"נ כתב ולא הוציא מפיו לא יי"ח ויחזור וימנה בברכה ע"ש ולענ"ד נ"ל אפי' לרי"ה במדרש ילקוט הנ"ל דלשון אמירה משמש נמי כתיבה דוקא אמירה דבהדיא כתיב אמירה גם על הרהור לבד כמ"ש אמרו בלבבכם וכו' וכן כי תאמר בלבבך וכו' ויאמר עשו בלבו וכיו"ב ועי' משנה ב' פ"ב דנזיר אמרת פרה זו וכו' אמר הדלת וכיו"ב ובתוי"ט שם אבל לשון דבור כמו ודברת בם בד"ת ולשון ספירה וספרתם לכם ספירת דברים ממש בפועל משמע ומכ"ש בשבועה ונדר כתיב לשון פה לבטא בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה שפיר אימעוט כתיבה שאינו בפה וכמו בעדית מפיהם ולא מפי כתבם דרשי' וכמ"ש הטו"ז או"ח סי' מ"ז ועי' תשו' נוב"י קמא סי' ס"ו חיו"ד ובמה"ת חאו"ח ססי' ע"ו אי עדות בכתב מקרי מעשה תליא ליה בגירסא בסנהדרין ס"ה ע"ב בע"ז אי ישנו בראיה או באיה וכו' [א"ה עי' בשו"ת מהרי"א יו"ד שט"ז ושו"ת חתם סופר יו"ד סי' רכ"ז ושו"ת כתב סופר יו"ד סי' ק"ו בענין הנ"ל ומה שמביא קדושת א"ז הגאון זצ"ל או"ח סי' מ"ז ושם הקשו הטו"ז ומג"א סתירת המחבר שפסק דעל הרהור אין לברך ובכותב דברי תורה מברך ע"ש ונראה דכתיב ולמדתם את בניכם הרי ראינו דעיקר לימוד התורה כתיב בראשונה שהיא ללמד לאחרים על כן ממועט שפיר הרהור שעל ידי הרהור אינו מלמד לאחרים אבל ע"י כתיבה שגם אחרים יכולים ללמוד ע"י כתב שכתב לו ע"כ מברכינן בכותב ד"ת]
וטבח טבח והכן בגמרא חולין צ"א דרשו טבח טבח פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח והקשה בתוספות דלמא לא נאסר ואפי"ה היה מקיימין כמו שחיטה ונ"ל לתרץ דהנה דהא דאמר להם פרע להם בית השחיטה ואע"ג דשחיטת נכרי נחירה הוא והאיך סמכו השבטים שקיימו מצות שחיטה על שחיטת אנשי יוסף צ"ל טעמא מאי שחיטת נכרי נבילה משום דנכרי לאו בר זביחה הוא ר"ל אינו מצווה על שחיטה וכמ"ש רש"י ותוס' בגיטין דף מ"ה ע"ב על אינה בקשירה ובאותו זמן הרי גם בני יעקב לא היו בר זביחה אבל קשה פרע להם בית השחיטה אחר שחיטה משמע וכיון דאתחזק איסורא א"יך יהיה נאמן לומר ששחט כראוי' הא דלמא שהה ודרס וכו' ע"י רש"י ותוס' ריש גיטין ובד"מ רה"ל שחיטה ונ"ל להכי אמר והכן טול ג"ה בפניהם דייקא כדי שיראו כי שומר מצות הוא ויאמינוהו ג"כ על השחיטה ששחט כהוגן א"כ מוכח שפיר דנאסר ג"ה לב"נ דאל"כ זה שנוטל גיד הנשה ע"כ לא משום לתא דאיסורא נטלו אלא לפי שאין בו טעם בג"ה ואינו ראיה עליו דשומר מצוה הוא כדי להאמינו עי"ז על השחיטה כנ"ל וכו' ונ"ל לשיטת הרמב"ן בפ' תולדות שתירץ על יעקב שנשא שתי אחיות ועמרם נשא דודתו ה"ט דשמירת המצות וכל התו"כ ששמרו האבות אינה אלא בארץ ישראל בלבד כי המצות משפט אלקי הארץ הם אעפ"י שהוזהרנו בחובת הגוף בכ"מ הם שאינם מצוים ועושים היו שומרים רק בארץ בלבד ויעקב בחו"ל נשא ב' אחיות וכן עמרם וכו' ע"ש ובס' פרשת דרכים דרוש א' מזה בארוכה עש"ה א"כ אף אנו נאמר כן מה"ט אכלו השבטים משחיטת נכרי במצרים שהוא חו"ל כנ"ל.
ועוד נ"ל דז"ל רש"י בחולין צ"א פרע להם בה"ש שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאעפ"י שלא ניתנה תורה מקובלים היו מאבותיהם עכ"ל, וכוונתו ע"כ כדי שלא יסרבו מלאכול עמו בטענה זו שהוא אוכל בשר נחירה שהרי התירא הוא לגביה דידיה ומה בכך אם יאמרו עליו כן וא"כ משמע דבני יעקב שומרי מצות שחיטה לבד ולא נחירה אבל פרטי דיני שחיטה כגון זו דשחיטת נכרי לא מהני להתירה בזה לא היו נזהרים ולק"מ שוב אחרי כותבי זאת עיינתי במהרש"א בחד"א בחולין שם בספר עין יעקב ומצאתי שכתב וז"ל פרע להם בה"ש וכו' דקדק לומר גבי ג"ה בפניהם ולא קאמר גבי ביה"ש משום דאם היה שוחט אחד מבית יוסף אפילו לפניהם לא היה מועיל כיון דשחיטת עכו"ם פסולה אפילו בעומד ע"ג ופרע להם ביה"ש היינו שיניח אותן שיפרעו להן בעצמן אבל בג"ה ודאי דאף בעכו"ם ניטל לפניהם סגי וכו' עכ"ל מהרש"א אמנם דבריו צל"ע עפ"י דעת רמב"ן הנ"ל וגם עפ"י תירוצו הנ"ל דכיון שלא נצטוה על השחיטה גם בני יעקב שקיימוה מ"מ אינם בר זביחה מקרי ושחיטת נכרי כשירה אצלם כנ"ל, ועוד מלשון רש"י הנ"ל בהדיא משמע רק שלא יאמרו מבשר נחירה אוכל יוסף וכו' ולפי' מהרש"א הרי אם לא יניח אותם לשחוט ודאי כן יאכל נחירה דשחיטת נכרי נחירה הוא ומאי שלא יאמרו וכו' דנקט רש"י וצל"ע גם לא קשה הקושיא הרי המצרים שטופים ואדוקים בע"ז היו ומכ"ש למ"ד סתם מחשבת נכרי לע"ז והאיך אכלו אותו הא לק"מ דהא מצרים היו עובדים ע"ז לטלה ומה"ט אמר קרא כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים ותרגום אונקלוס ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין א"כ כיון דאשר על בית יוסף שחט להם הצאן ודאי לא חישב לע"ז בשחיטה דאדרבה כיון דשמטה לא פלח לה דהרי שברה ובטלה כדאיתא בע"ז ולדברי מהרש"א הנ"ל א"ש טפי בלא"ה אלא שצ"ע כנ"ל.
[א"ה עי' שו"ת מהרי"א יו"ד סי' ק"א, והקושי' מכבוד קדושת א"ז הג' זצוק"ל על מהרש"א משיטת הרמב"ן נ"ל לתרץ שהרמב"ן לא אמר שבחו"ל לא שמרו האבות התורה רק כשבאו לחו"ל באקראי והיה דעתם לחזור לארץ ישראל אבל יוסף ידע שלא ישוב עוד לא"י וממילא על אופן זה היה צריך לשמור התורה גם בחו"ל, ויוסף ידע ג"כ שאחיו יבאו כולם למצרים אחר שיתודע להם כדי להתחיל הזמן הגזירה בארץ לא להה על כן החיוב חל גם על אחי יוסף לשמור במצרים את התורה ושפיר כתב המרש"א שיניח אותן שיפרעו להן בעצמן וקושי' תוספות נ"ל לתרץ מדקדוק זה מדאמר בגמרא גבי שחיטה פרע להן וגבי ג"ה אמר טול בפניהם משם ראיה דג"ה נאסר לב"נ כי יוסף אמר פרע להן בה"ש שהוא מצוה דהנוגע לבני יעקב לבד ע"כ אמר פרע להן שהוא דבר הנוגע להן דוקא כי עוד לא נתודע יוסף להם ורצה יוסף לכבדם בזה ששחט כהוגן מה שהנוגע להן אבל ג"ה שאסור גם לב"נ אמר יוסף שפיר טול ג"ה בפניהם להראותם שגם הם נזהרין בזה שנוגע גם ליוסף ולביתו ומדאמר גבי שחיטה פרע להן וגבי ג"ה רק בפניהם משם מוכח דגיד נאסר לב"נ ומתורץ היטב קושי' התוס'].
לחנוכה
בזמר יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים נראה לפרש דיל"ד כפל הלשון והנה הב"י הקשה דלמה קבעו ח' ימי חנוכה הא הנס לא היה רק ז' ימים וכו' ותי' הטו"ז דגם בלילה הראשונה היה הנס דשם לא הי' אלא על לילה א' וא"כ מה שנשתייר גם למחר ולא נשרף הכל גם זה הי' נס שנשאר דבר מועט שיחול עליו הברכה וקשה א"כ דנעשה הנס ח' ימים הוי להו לקבוע ט' ימים כמו כל שאר ימים טובים של גליות דהוי ליה שני ימים מחמת ספיקא דיומא ותי' העולם עם הקושיא על הב"י מתורץ ג' קושי' הנ"ל דמצד הדין צריך להיות ז' ימי חנוכה משום דהנס ל"ה רק ז' ימים כקושי' הטו"ז רק מספק עושין ח' ימים אמנם המפורשים תי' קושי' הב"י אם הקב"ה בעצמו עושה נס יכול לעשות אפי' יש מאין אבל ע"י נביא רק יש מיש יבא ברכה כמו גבי אלישע דא"ל מה יש לך בבית דהיינו לפחות יש מיש צריך להיות ובזה פי' מורי הגאון מו"ה אהרן סודיטץ זצ"ל הכ' אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ד' עשה שמים וארץ דהא ע"י נביא אינו יכול לעשות נס יש מאין אלא יש מיש וצדיקים נקראים הרים וא"ש אשא עיני אל ההרים דהיינו אל הצדיקים אז אקרא מאין יבא עזרי ר"ל שהם אינם יכולים לקבוע נס יש מאין אבל עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ הוא ית"ש יכול לעשות נס אפי' יש מאין וראיה דהא הוא עושה שמים וארץ א"כ בודאי יכול לעשות יש מאין עתה נחזור לענין הראשון לפי התי' של המפורשים על הקושי' של הב"י דע"י נביא צריך להיות, יש מיש א"כ צריך להיות עכ"פ יש מיש א"כ אעפ"י שהיה בו שמן אפי"ה היה הנס גם על יום הראשון דהא אותו מעט שמן היה צריך להיות עכ"פ דאי לאו הכי לא היה חל הנס משו"ה קבעו ח' ימים ומתורץ קושי' הב"י על דרך הטו"ז אבל השתא קשה עוד הקושי' דלעיל דהא לפי הנ"ל מוכרח להיות ע"כ שמונה ימים לפי על ח' ימים היה הנס ולא משום ספק א"כ קשה אמאי אין עושין ט' ימים מספק כמו גבי שאר ימים טובים וא"ת משום קושי' של הב"י משו"ה הוי ח' ימים מספק כנ"ל זה אינו דהא ח' ימים ע"כ צריך משום דהנס הי' ג"כ ח' ימים, אבל המרדכי תירץ דהא דעושין ב' ימים טובים רק משום דמנהג אבותינו בידינו ולא משום ספק א"כ דוקא יו"ט דהוי דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא אבל חנוכה רק מדרבנן ואנן בקיאין בקביע דירחא משו"ה עושין רק ח' ימים והשתא א"ש הנוסח דהנה בכל מקום שנאמר בני בינה הוי פשוטו שבקיאין היו בקביע דירחא כמ"ש ובני יששכר יודעי בינה לעתים וגם איתא בגמרא הא דכ' כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זה שבקיאים בגלגל החמה ובקביע דירחא וז"כ יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים וכו' ומנותר קנקנים דהיינו מעט מה שנותר ביום הראשון משמן כטו"ז נעשה נס לשושנים דלהכי קבעו ח' ימים דגם בלילה ראשונה נעשה נס ע"י שנשתייר משום ע"י נביא אינו יכול לחול הנס רק יש מיש וא"כ לפ"ז ק' הו"ל לקבוע ט' ימים מספק כמו שאר יו"ט וע"ז אמר בני בינה דהיינו אנן דבקיאים בקביע דירחא כנ"ל משו"ה ימי שמונה קבעו שיר ורננים דהיינו רק ח' ימים כנ"ל.
[א"ה ונראה לתרץ קושי' הב"י הנ"ל דהנה הרא"ם הקשה היכי הדליקו במנורה שהיתה טמאה ותי' דעשו מנורה של עץ ותמה המהרש"א דהא נר של עץ ג"כ מקבל טומאה כיון דיש בית קיבול לשמן ונראה דהב"י כ' דהי' מחלקין השמן לשמונה חלקים והיה מדליקין בכל לילה חלק שמינית והיה דולק עד הבקר ונמצא שבכל הלילות נעשה נס והקשה הפר"ח דהא אמרי' מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת כל הלילה א"כ מה ראו לחלקו לח' חלקים ותי' הראב"ד דהיינו למצוה ולא לעכובא אבל קשה דנהי דזה אינה אלא למצוה היינו דלא בעינן שיתן לכתחלה קודם הדלקה כל השיעור דגם אם יתן אח"כ סגי אבל עיקר חיוב הוא שתהא דולק כל הלילה א"כ קשה למה חלקו לח' חלקים ולא לקיים כלל מצות הדלקה אף בלילה הראשונה וטוב היה יותר שיתן הכל בלילה הראשונה לקיים עכ"פ מצוה בלילה א' ונראה דהיה מוכרח ליתן לכתחלה פחות מרביעית שלא יקבל טומאה ובאמת הכהן גדול נתן במנורה רק פחות מרביעית על דעת ליתן אח"כ עוד פעם רביעית כשנשרף הרביעית הראשונה ומיד היה הנס שלא היה צריך ליתן עוד שמן במנורה דהשמן במנורה לא נחסר כלום שהיה דולק עפ"י נס ולא היה באפשרי ליתן יותר במנורה כדי שלא יהיה רביעית ויקבל טומאה ובכל יום נתן שמן חדש ג"כ פחות מרביעית והיה הנס בכל שמונה ימים כנ"ל וז"כ הזמר ומנותר קנקנים וכו' דהנה הרשב"א בת"ה כתב דלשון שייר ונותר לא שייך רק על פחות מכשיעור ומנותר קנקנים מה שדלק במנורה כל הלילה פחות מכשיעור נעשה נס לשושנים זה היה הנס ממילא גם בלילה הראשונה היה הנס ע"כ בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים].
הטו"ז סימן תר"ע תירץ לקושית הב"י למה תקנו ח' דגם ביום א' נעשה נס שנשתייר קצת וכו' ע"ש ולענ"ד נ"ל על כוונה זו יסדו בשיר מעוז צור ישועתי וכו' ומנותר קנקנים דייקא נעשה נס וכו' לכן בני בינה שהבינו למפרע שנעשה בלילה הראשון ג"כ נס ימי שמונה דייקא קבעו שיר ורננים גם י"ל לפמ"ש הטו"ז בסימן זה לתרץ מ"ש דבפורים תקנו משתה ושמחה ותירץ מ' דעיקר פרסום הנס בנרות היה וזה מורה הודאה לא על שמחת בעולם הזה לכן תקנו רק להלל ולהודות וכו' ע"ש וזה"ש אף דיונים נקבצו עלי אזי וכו' ופרצו וכו' מ"מ בפרסום היה רק כי מנותר קנקנים נעשה נס וכו' בפרסום לכן בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים דייקא להודות ולהלל ולא למשתה ושמחה וגם לתירוץ הלבוש שתירץ שהיוונים לא בקשו נפשות כלל רק להכניעם ולהעביר דת וזה"ש יוונים נקבצו עלי וכו' אבל לא בקשו נפשות רק פרצו חומות מגדלי ובקשו הכנעה וטמאו כל השמנים להעביר דת ועיקר הנס היה רק ומנותר וכו' לכן קבעו שיר ורננים דייקא ועוד יותר יובן לפמ"ש הרמב"ן בפ' בהעלתך בכוונת המדרש שא"ל ד' לאהרן לגדולה מזו אתה מוכן דקרבנות הם רק בזמן שבהמ"ק קיים והנרות לעולם ופי' רמב"ן על נרות חשמונאי קאמר והקשה הכ"י עליו הרי מתחלה שניהם בטלום היוונים הקרבנות והנרות וכאשר נחו שניהם חזרו ומה יתרון א"כ לנרות על הקרבנות ותי' כיון שבחזרתן נעשה נס בנרות ולא בקרבנות כלל מוכח דקדושת נרות גדולה יותר ע"ש וטעם רמ"א דמצוה יש במשתה לפי שהם חנוכת מזבח אבל כיון שזה גדולה יותר אין ראיה למשתה ועונ"ל אי משום חנוכת מזבח א"צ לשבח במשתה כמו גבי ימי ניסן בסימן ת"ט בב"י שם דה"ל מצוה, אבל בל"ז צריך דוקא שיר שיהיה סעודת מצוה וזה"ש יוונים נקבצו עלי וכו'. ופרצו חומות וכו' שנתצו מזבח ובטלו קרבנות וגם הנרות שטמאו כל השמנים ונעשה נס רק בנרות לבד לגודל קדושתן ול"ל מצוה משום חנוכת מזבח לכן קבעו שיר וכו' כנ"ל.
בספר זרע יעקב מוזכר קושיא נאה בשבת דף כ"א לתי' הב"י בהלכות חנוכה דה"ט ח' ימי חנוכה לפי שחלקו השמן שבפך שנמצא מיד לח' חלקים על ח' לילות וגם בלילה ראשונה היה נס ולמה הוצרך לחלק כן ולסמוך על הנס הלא היה להם שמנים טמאים והו"ל לערות דרך צרצור קטן השמנים טמאים לתוך אותו השמן הטהור שהיה בפך דהכי קיי"ל ביו"ד סימן קל"ד גבי יין נסך עירה י"נ מצרצור קטן לתוך הבור של היין אפילו כל היום כולו קמא קמא בטל וה"ה לענין טומאה ג"כ שנתבטל עי' במ"ל פ"א ממשכב ומושב ובס' הנ"ל כתב דעדיפא הו"ל להביא דתוס' וראשונים הרי הק' על ר' דימא מסוגיא דבכורות כ"ב לענין טומאה דציר נימא קק"ב ותי' המחבר הנ"ל ז"ל לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה אסור מדאורייתא לק"מ אלא לשיטת החולקים דאין אסור אלא מדרבנן קאי הקושיא וגם לדידהו י"ל דעדיפא להו שוא"ת ולסמוך על הנס מלעקור בידים איסור דרבנן לבטל לכתחלה וכו' ע"ש ובני הרב המאוה"ג החו"ב מו"ה א"ש נ"י כתב וז"ל תי' הב' הנ"ל ליתא דבמקום מצוה לא גזור רבנן ומבטלין איסור לכתחלה כמ"ש המג"א בהל' סוכה סימן תרכ"ו בשם המרדכי וגם א"צ לתי' הב' הנ"ל כלל דכיון דשמן קדש שנטמא מצותו בשריפה בקדש באש תשרף עיין פסחים כ"ד ע"א מודה דאסור מדאורייתא לבטל בתערובות שלא לבטל מצות שריפה וכמ"ש המקנה קדושין דף נ"ו כה"ג ואת"ל דגם בהדלקת השמן במנורה ע"י ביטל מתקיים מצות שריפה גם כן וליכא איסור דאורייתא לבטלו מ"מ י"ל כיון דשמן טמא לשריפה קאי כתותי מכתת שעוריה ותן לה כמדתה בעי' במנורה עי' מנחות פ"ט ולק"מ ואת"ל כיון דק"ק בטיל שוב אינו עומד לשריפה ואין מיכתת שיעוריה וכו' ע"כ לשון בני הצדיק הנ"ל נ"י ודבריו טובים ונכוחים וישרים הם.
ולענ"ד נ"ל כיון שבאו בה פריצים חללוה ופקעי קדושה כמו בע"ז דף נ"ז שוב כשטמאו השמנים של חולין היו ואין מצותן בשריפה ולרמב"ן במלחמות שם בע"ז נ"ב גם קדושת הגוף יצאו לחולין ע"י פריצי נכרים וליתא לתירוץ בני הרא"ש הנ"ל נ"י ונ"ל לשיטת רש"י דר' דימא רק בהנאה מתיר ע"י קמא קמא בטיל וה"נ לר' יצחק ע"י צרצור רק בהנאה א"כ הדלקת נרות במקדש הו"ל אכילת מזבח אכילת גבוה שמיה אכילה ולא הנאה ולא מהני ביה קמא קמא בטל ולק"מ ועוד נ"ל לשיטת רש"י בחולין צ"ח ע"ב לא נצרכה אלא לטעם כעיקר ס"ל בקדשים לכ"ע בכ"ש אוסר מדאורייתא מב"מ ע"ש בתוס' דפליגו, והרי מדברי מרא"ש הכא מוכח בהדיא דלר"י דמב"מ מדאו' לא בטיל ובמשהו ליתא לדר' דימא ארי"ו אלא רי"ו לטעמיה דס"ל מב"מ בנותן טעם חוץ מיין נסך משום חומרא דע"ז הם אמרו והם אמרו באיסור לגו התירא קמא קמא בטל א"כ בשמן קדש שנטמא לכ"ע מב"מ במשהו מה"ת לדעת רש"י לא היו יכולים לבטלו, ועוד נ"ל דכבר העליתי בתשובה דבאיסורי הנאה דאו' לכ"ע א"מ איסור לכתחלה מדאו' דא"כ הרי נהנה בביטולו והתורה אסרו בהנאה עי' בספר חות דעת סימן צ"ט כה"ג על שמן שנתותר מנר חנוכה וה"נ השמן הקדש שנטמא אסור בהנאה ועי' רש"י כריתות כ"ג ע"א ופסחים כ"ב סוף ע"א אלא דמצות לאו ליהנות נתנו ולהדלקה המנורה היה מנותר לבטלו מדאו' ועי' תוס' חולין ק"מ ומהרש"א שם ועי' במ"ל פ"ה מאיסורי מזבח [א"ה לפני הרבה שנים כתבתי על גליון שו"ת מהרי"א שלי תירוץ על קושית זרע יעקב שהו"ל לערות דרך צרצור קטן וכו' שעוד קודם הביטול נטמא השמן טהור מיד בנגיעה כי בנתינת מועטת לא נתערב מיד וקדמה הנגיעה לביטול ונטמא הטהור ממילא לא שייך ביטול לענין טומאה בשפיכה מועטת כנ"ל דוקא אם אשפוך הרבה דנתערב מיד אז קדם התערובות ונתבטל אח"כ מצאתי כעין תירוץ שלי, בספר שו"ת חתן סופר שיצא עתה לאור עולם ע"ש סי' ע' ועי' בשו"ת מהרי"א או"ח סימן ר' וסי' ר"א, ובשו"ת חתן סופר הנ"ל ראיתי שהקשה על מהרי"א שתי' דאיה"נ אסור לבטל מן התורה וקשה דהרי מבטל למצוה ומצות לאו להנות ניתנו ולא עדיף הביטול מהמצוה עצמה דמותר לעשות בא"ה משום דמלל"נ עכ"ל ובמחכ"ת לא ראה הגאון הנ"ל סוף תשובת של א"ז הג' זי"ע שכתב באר היטב בתשו' סימן ר"א או"ח הנ"ל בז"ל אלא דמצות לאו להנות נתנו ולהדלקת המנורה היה מותר לבטלו מדאו' ומה שחידש כבוד א"ז הגאון זי"ע הסברא דאיסור הנאה אין מבטלין איסורי לכתחלה כבר כ' כן גם בישועת יעקב הל' חנוכה סי' תרע"ז.
בתפלת על הנסים תקנו לומר מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וי"ל מדוע תקנו דוקא בחמשה לשונות ונראה דהנה כמה גאונים סמכו חנוכה אדאורייתא יש שהיה סומכין על מה דאמרי חכז"ל נ"ח צריך להיות "נחמד" דהנה המהדרין מן המהדרין מוסיפין כל ח' ימים והיינו מ"ד עם השמשים וזה שסמכהו נ"ר ח"נוכה מ"ד ר"ת שלו "נחמד" גם נר' עפ"י הלצה לסמכהו לפ' מקץ כ' שברו לנו מעט אוכל דהנה לנ"ו בגמטרי' פ"ו וחצי שלו מ"ג ומעט מתיבת אוכל ר"ל סכום הקטן מתיבת אוכל הוי א' והוויין מ"ד ז"ש שברו לנ"ו דהיינו שישברו תיבת לנו ויהיה בחשבון גם מעט אוכל דהיינו האלף סך הכל מ"ד, וי"ל הטעם שתקנו לומר כל יום מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ביומי דחנוכה דבפסוק זה מרומז מה שהיונים היו רוצים לבטלם דהנה היונים היו רוצים לעקור שלא נשמור מ"ילה ש"בת ח"ודש וזה ר"ת שלו מ"זמור ש"יר ח"נוכת ואם מצרף גם מלת הבית אז הוי ר"ת שלו תיבת חמשה דהיינו חמשה נצחום והיו מבטלין הגזירה, תיבת לדוד בגמטרי' מ"ד והיינו מפני שנצחו תקנו מ"ד שידלקו מ"ד נרות בח' ימי חנוכה וע"כ נמי תקנו לומר בה' לשונות כנ"ל תרי"ג אותיות הם בעשרת הדברות עד אש"ר לרע"ך ותיבות אשר לרעך הם ז' אותיות לרמז על ז' מצות דרבנן מזה ראינו שמצוה אחרונה דהיינו חנוכה מרומז באות כ' בתיבת לרע"ך ע"כ נר חנוכה למעלה מכ' אמה פסולה.
להשכיחם מתורתך וצ"ע האיך מצינו שהיו רוצים להשכיחם מתורתינו הקדושה ונראה ליישב כי האריז"ל בס' כוונת פי' שהמנורה רומזת במספר כל כליה וגם גובה כמנין כל הפסוקים מכל ספר התורה מתחילתו הפסוק ראשון מכוון לאחד מכלי המנורה א"כ כיון שבטלו מצות המנורה ביטלו שפיר עי"ז גם את התורה, ובעוללות אפרים הביא שזהו הסוד מהפך של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא שלטו בו יד האויבים רמז שישראל בוטחים לדורות שאין יכולין לבטל מהם התורה שנמשלה לשמן העולה על כל המשקים כך התורה כתיב בה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה שיש לה יתרון ביתר שאת ויתר עוז על כל החכמות וממנה תצא אורה לעולם כמו השמן המאיר לארץ ולדרים עליה ונעשה נס זה במנורה המאור שבה שבעה קנים כנגד ז' חכמות הנכללים בתורה וכנגד ז' ספרים שבתורה בסוד אמרו חצבה עמודיה שבעה, ופך שמן זה מונח תמיד בחותמו של כהן גדול דהיינו בחותמו של הקב"ה הכהן הגדול הגבור והנורא כי באמת סתומים וחתומים דבריה ואין כל בריה יכולה לבא עד תכליתם לפיכך נעשה להם נס זה בהפך של שמן כי זה הוראה על ביטול מחשבה של השונאים שבקשו לבטל חודש שבת ומילה ש"מ"ן ר"ת ש"בת מ"ילה נ"ר והם מונחים בחותם כי המילה נקראת חותם כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש, והשבת נקרא חותם כדאיתא במדרש משל למלך שעשה לו טבעת מה חסרה חותם כך מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וכו' הירח היא אחת משבעה כוכבי לכת וכתיב ובעד כוכבים יחתום שלש אלה המונחים בחותם של הקב"ה וכן חתם ר"ת ח"ודש ת"ענוג מ"לה ותענוג זה שבת שנאמר וקראת לשבת עונג, ונראה לי שיש להמציא ראיה דגם מצות מילה היו רוצים להעביר שמצינו שהמילה נקרא חוק כמו שנאמר וחק בשארו שם זה שאמר להשכיחם מתורתיך היינו המנורה הטהורה שרמז לנר מצוה ותורה אור שרצו לבטלה וגם להעבירם מחוקי רצונך דהיינו מילה שנקרא חוק ע"ש חוק שחקקת בבשרנו.
בהפטרה לשבת חנוכה:
רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ד' והנה יש להבין הלשון רני ושמחה וגם כפל לשון הנני בא ושכנתי בתוכך, ונ"ל דהנה קודם שחטאו אבותינו בחטא העגל היה הקב"ה שוכן בתוך טהרת לבבם של אבותינו ולא היה צריך למקדש לאמצעי' כי בגופם עצמם היה המקדש אבל לאחר שחטאו בחטא העגל נסתלקה השכינה מגופם והלכה לבית הבחירה ואח"כ הלכה מבית המקדש לבין הכרובים כמו שמצינו עשר מסעות נסעה השכינה עד שהלכה לגמרי מאת בני ישראל והנה לעתיד לבא יהיה כמו בימים הראשונים שלא יהיה צריך עוד לאמצעי אלא בטהרת לבבינו יהיה שכינת הקב"ה, וידוע הבחינה מבינה לעתים דיש שמחה בשתי דרכים כגון שהישועה בא לאדם בזכות אחרים אז אינו שמחה כ"כ כמו שאם הקב"ה שולח הישועה בזכות עצמו של אדם דאז יוכל לפרסם השמחה וז"ש ואני בחסדך בטחתי דהיינו אם רק חסד ממך שעשית בזכות אחרים יגל לבי בישועתיך רק שמחה שבלב אשירה לד' דהיינו שאוכל לפרסם שמחתי רק כי גמל עלי אם הישועה בזכות עצמי בא והנה אם יהיה השכינה בתוך לבינו אז נהיה במדריגה שנוכלו לפרסם שמחתינו כי בודאי מדרגתינו זה יהיה מחמת זכותינו וז"ש הכתוב רני ושמחה בת ציון דהיינו שני שמחות חדא מחמת כי הנני בא שאחזור לבא אליך ושמחה שניה מחמת ושכנתי בתוכך שאהיה בתוך טהרת לבכם, ורני היינו שמחה בלבי ושמחה היינו שמחה מפורסמת כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ד' היינו שכינה מדברת מתוככם וא"ש הכפל לשון.