אור ברסלב
דברי מהריא חלק א ספר בראשית

דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד

ספר בראשית

סמיכות התורה נעוץ סופה בתחלתה

פרשת בראשית

לעיני כל ישראל דסופו הוא למ"ד הוא בגימ' ע"ד ועולה כמנין ע"ד ועולה כמנין חכמה עם הכולל בחכמה יבנה בי"ת בי"ת בראשית ותרגום ירושלמי בחוכמא ד' בחכמה יס"ד אר"ץ ל"ב נתיבותיה בי"ת למ"ד עולה תו"ף אבא יסד ברתא עוה"ז ביה בה"א עוה"ז זה השער לד' בי"ת בראשית למ"ד חכמה עלאה מגדל פורח וחכמה תתאה, גם נ"ל דאי' דמאמר פלוני אלמוני בליקוטי מרב האי גאון ד' כ"ח ע"ב דכ"ב אותיות מאל"ף עד תי"ו ט' מכאן ט' מכאן ובאמצע יכל"ם יש כל"ם כלומר שהוא מל"ך ויו"ד קודם למלך להורות שהוא תחלת הכבוד שלא יוכל אדם להשיג לכבוד מלכות שמים אם לא בהרהור המחשבה וסי' לדבר כל כבודה בת מלך פנימה, ונ"ל כלי"ם באמצע סופי תיבות "משה שלעיני "כל ישראל מלכי עולה ק' זה שמו של הקב"ה רא"ש דברך אמת וחותמיו אמת, ט' ט' סובל עליונים ותחתונים כ' פעמים ט' ח"י, וע"ד תרגום ירושלמי בראשית בחוכמ' וכו' נ"ל דאיתא ספ"ק דסוטה במיתת משה אמר ד' והחכמה מאין תמצא ופי' המג"ע ושל"ה דהנעלם ממשה הוא ימ"א"י"ן כזה מ"ם שי"ן ה"א וכתיב במשה ותחסרהו מעט מאלוקים שנגלו לו מעיינות החכמה ואית' במד' בראשית בשביל משה שנאמר וירא ראשית לו וז"כ התרגום בחוכמא וא"ש הסמיכות ודוק.

עוד נר' סמיכות התורה כי סופה נעוץ בתחילתה, ותחילתה בסופה, לעיני כ"י בראשית ברא וכו' כתיב ס"פ ואתחנן והי' כי יביאך וכו' ערים גדולות וכו' אשר לא בנית ובתים וכו' כרמים וכו' אשר לא נטעת השמר לך פן תשכח את ד' אשר הוציאך מא"מ וכו' ותמוה ההמשך ועי' פי' רמב"ן ובחיי וספורנו מ"ש ולענ"ד יובן עפמ"ש המפורשים מ"ט דאמר אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והו"ל אשר בראתיך או איזה טובה אחרת ונ"ל לתרץ דבשמות רבה פ' מ"ג ז"ל אמר משה במעשה העגל רבון העולם כך אמרת אנכי ד"א אנכי אלוקיכם לא נאמר לא לי אמרת ואני בטלתי הדיבור אתמהא עכ"ל וכה ברבה פ' עקב וז"ל לא שברן עד שראה בעיניו שנאמר וירא את העגל וכו' וישלך וכו' א"ל הקב"ה משה לא הייתי מאמין לי שעשו להן עגל שנא' סרו מהר מן הדרך אשר צויתים רבנן אמרו מן הדבר הזה שקד משה האיך לזכות את ישראל שא"ל הקב"ה אשר צויתים אמר לפניו רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי הם לא נצטוו וכו' אלוקיכם לא נאמר אלא אנכי ד' אלוקיך וכו' ע"ש.

ותמה מהר"ש יפה א"כ מה אשר הוצאתיך מא"מ הרי משה מעולם לא נשתעבד במצרים ולא הוצרך ד' להוציאו ע"ש וא"כ בפשוט נ"ל מה"ט אמר אשר הוצאתיך וכו' להוציא מטעות זה לי צוית ולא להם, וכיון שהעושר לפעמים סיבה ח"ו להרע כמ"ש ואכל ושבע ודשן ופנה וכו' וכן וישמן ישורון ויבעטו וכן וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת וכו' זה"ש כי יביאך וכו' ערים גדולות וטיבות אשר לא בנית וכו' ואכלת ושבעת דייק' ועי"ז שמא ח"ו יבעט ופנה אל אלהים אחרים בטענה דלא נאמר אלקיכם ע"כ רק למשה ציוה

ולזה אמר השמר לך פן תשכח את ד' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים ר"ל לכך אמרתי אנכי ד"א אשר הוצאתיך מא"מ וכו' דתו אי אפשר לומר דקאי רק על משה, ויובן עוד דהנה אנחנו ישראל מקודשים להקב"ה בחופה וקדושין כמ"ש וארשתיך לי לעולם וכו' ופליגי המפורשים מהו הקדושין:

יש אומרים ההוצאה מכור הברזל ברכוש גדול ויש אומרים הקדושין היו בלוחות כמ"ש חכז"ל שע"י שבירת לוחות עשאן כפנויה שזינתה וכ' ההפלא' בפתיח' למס' קידושין דשניהם אמת עפ"י שהק' ממ"נ אי הי' משה בלוחות שליח לקבלה א"כ כבר נתקדשו ומה הועיל השבירה לעשותן כפנויה, ואם הי' שליח הולכה א"כ לא הי' צריך לשוברם דבלא"ה זינתה קודם שקיבלו הקידושין וע"כ ביזת מצרים הי' הקדושין אבל על תנאי אם יקבלו התורה כמ"ש בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' על ההר הזה, א"כ בשבירת הלוחות שלא נתקיים התנאי בטלו הקדושין למפרע והי' הזנות קודם הקדושין, ועפי"ז פי' מאמר אהרן בפ' כי תשא ואומר להם למי זהב התפרקו, והל"ל תנו זהב אבל ה"פ דאמר להם כיון שאתם עוברים על התנאי ממילא בטלו הקדושין וצריכין להחזיר הקדושין וא"כ למי זהב אינו שלכם והתפרקו עש"ה ודפח"ח וזה נ"ל כוונת הפ' בקהלת כי בצל החכמה בצל הכסף ע"י התורה זכינו למפרע ברכוש מצרים וזה"ש נמי לישראל בפ' יתרו קודם מתן תורה כה תאמר וכו' ותגד לבנ"י אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ר"ל שכתב וינצלו את מצרים ונשאוהו כמצולה שא"ב דגן ונתתי לכם ואע"ג דמזוני במזלא תלי' והמזל הורה להרע לכם כמ"ש כי רעה נגד פניכם מ"מ נתתי לכם רכושם ואשא אתכם על כנפי נשרים הגבהתי אתכם למעלה מן המזלות ואביא אתכם אלי וע"כ כדי שעי"ז הכסף התקדשו לי והיינו על תנאי שתקבלו התורה וזה"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' וזה"ש נמי בתהלים ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו היינו רכוש מצרים רק בעכור ישמרו חקיו וכו', וא"כ זהו נמי הכונה בשה"ש תורי זהב נעשה לך עם נקה"כ ביזת מצרים כמ"ש רש"י והן קדושין הי' על תנאי לקבל תורה ואל"כ למי זהב, ולכן עד שהמלך במסבו תחת החופה נרדי נתן ריחו ובטלו הקדושין למפרע ונדונו כפנויה ונתרצה הקב"ה סלחתי כדבריך ויישר כחך ששברת שליושו כפנויה והשרה אח"כ שכינתו בתוכינו צרור המור דודי לי בין שדי ילין בין שני ברי ארון כנ"ל.

אמנם קיל כיון שטען משה לי צוית וכו' למה שיבר הנוחות לעשותן כפנויה, ונ"ל דתרווייהו צריכי דהנה איכא למ"ד הרכוש הי' בשכר עבודה, וא"כ משה שלא נשתעבד אין צריך ליטול רכוש, אבל אם הרכוש הי' כסף קדושין ע"כ גם משה בכלל וכמ"ש וד' נתן את חן העם וכו' וגם האיש משה וכו' ואם רכוש הי' שכר עבודה עכ"ל הקדושין הי' הלוחות ואם משה הי' שליח קבלה לא מהני כלל שבירת לוחות לעשותן פנויה כנ"ל, וא"כ מתורץ קו' מהר"ש יפה הנ"ל דאם הרכוש הי' קדושין ע"כ גם משה בכלל הרכוש אמנם כן עכ"ל הקדושין הי' על תנאי כמ"ש הפלאה וע"י שבירת הלוחות שהן כפנויה ממילא קדושין הדרי ולמי זהב כנ"ל וה"פ א"כ אנכי ד"א שכבר קדשתיך לקבל התורה ע"י כס קדושין אשר הוצאתיך מא"מ וכתיב ויוציאם בכסף ובזהב וכו', ואם לא תקבלו התורה א"כ למי זהב וא"כ השבירה לחוד לא מהני דדלמא הלוחות הן הקדושין ושליח קבלה היה וה"ל מ"מ אשת איש שזינתה וכן טענת לי צוית וכו' לחוד לא מהני משום קושי' מהר"ש יפה הנ"ל דהרי אשר הוצאתיך מא"מ כתיב אבל תרווייהו להדדי הכי אמר משה ודאי אם רכוש הי' שכר עבודה ע"כ הלוחות הן הקדושין ואני שליח קבלה ולא מהני השבירה אבל הרי גם לי צוית שלא נאמר אלוקיכם ואיך אפשר לומר עלי אשר הוצאתיך מא"מ וע"כ ר"ל נתינת טעם הוא משום כסף קדושין של רכוש מצרים וגם אני בכלל יהיו קדושין על תנאי ואם אין מקבלים התורה למי זהב וא"כ ע"י השבירה לא נתקיים התנאי והם פנוים למפרע ולי צוית דייקא שאני לא עברתי ונתקיים התנאי וגם אני קבלתי עלי הדבור וחלו הקדושין למפרע ולא להם וא"כ למפרע גזל הוא הרכוש בידם ע"י שלא נתקיים התנאי אמנם לפמ"ש רש"י ריש בראשית דלכן כתב משום שלא יאמרו או"ה לסטים אתם וכ"ה במ"ר וכו' א"כ ה"נ רכוש מצרים זו נתנה להם וציוה להם וישאלו ממצרים ומ"מ אינה גזל בידינו דלי הכסף ולי הזהב אמר ד' וזה"ש לעיני כל ישראל פירש"י זו שבירת הלוחות וה"ט לפי שעי"ז הי' משה עיני כל ישראל שעי"ז ניצולו ונעשו כפנוי' כנ"ל אמנם כן הקדושין חוזרים גזל הי' בידם הרכוש לזה אמר בראשית ברא וכו' כח מעשיו הגיד וכו' לומר לי הכסף ולי הזהב וכו' אין כאן גזל.

וזה"ש כי יביאך וכו' ערים וכו' אשר לא בנית וכו' לא נטעת ומ"מ אינו גזל בידך משום לד' הארץ ומלואה עי"ז תבין נמי ולא תשכח את ד' אשר הוציאך מא"מ ברכוש גדול וא"כ שמא תאמר רכוש מצרים נמי אינו גזל ואין צריך לקיים התנאי לזה אמר השמר לך וכו' ובזה מובן נמי ספרי פ' הברכה וז"ל הופיע מהר פארן ארבע הופעות הם ראשונה במצרים שנא' רועי ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובי' הופיעה, שלי' בשעת מתן תורה שנא' הופיע מהר פארן וכו' ולפמ"ש א"ש דמצינו לשון הופעה בכסף כמ"ש באיוב שדי וכו' וכסף תועפת לך ואף במצרים לפי הוראת המזל רעה הוא נגד פניכם הגביהם ד' למעלה ממזלות ושידד הטבע, וזה"ש והי' שדי בצריך דייקא שמשדד המזלות וכסף תועפת לך וזה"ש רועה ישראל נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה ד' עצמו שידד המזל ונתן להם כסף תועפת הרכוש מצרים וכ"ז הוא רק על תנאי לחבל התורה הופיע מהר פארן כנ"ל,

עוד נראה בענין סמיכות התורה דאית' במדרש קהלת בפסוק לכל זמן ועת לכל חפץ וכו' זמן הי' לאותו דבר שהי' נתון למעלה מה"ש ועכשיו יהי' נתון למטה מה"ש ואיזו זו התורה שנאמ' וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ותמוה, ונ"ל דאית' בתיקונים ובמג"ע רי"ב ס' בראשית ז' תיבות וכ"ח אותיות כ"ח מעשיו הגיד לעמו וכן במתן תורה בפסוק וידבר וכו' הנ"ל ז' תיבות וכ"ח אותיות, ונ"ל הכל חד ע"ד מארז"ל בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו וה"ט נמי אמר שלמה במשלי ח' ד' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז ז' תיבות בפסוק וכתב בתקונים שם דה"ט כשביטלו תורה וילכו בלא כ"ח, והן נגד כ"ח עתים שאמר קהלת, ובהן עת להשליך אבנים, ואית' ברבה שם זה שבירת הלוחות, וזה"ש לעיני כל ישראל פירש"י שבירת הלוחות עת להשליך כ"ח עתים דקהלת וצריך תקון לעיוות דמשו"ה וילכו בלא כ"ח וכמ"ש בהדי' שם לא קול ענות גבורה אבל קול ענות חלושה אנכי שומע, לזה אמר בראשית וכו' וידבר אלקים חזר קול ד' בכח קול ענות גבורה ע"י לוחות שניות, ולכן פתח התורה בבי"ת רומז ללוחות שניות, והזכיר אלקים בב' המקראות רמז לגבורה בכ"ח וקוי ד' יחליפו כח והנה בפ' עת לכל חפץ וי"ו תיבות בני ג' אותיות ע"ש אוריית' וששה סדרים, וז' תיבות בפסוק וכ"ג אותיות ובצירוף אותיות התורה נגד ה' חומשי תורה הן כ"ח אותיות, וכן בפסוק יהי אור כ"ז ובצירוף התור"ה כ"ח שרומז על אור תורה וז"כ מיר שפי' קרא על מ"ת שנא' וידבר אלקים וכו' וכמובן ובזה נ"ל ע"ד מ"ש בזוהר חדש פ' ראה ברכה וקללה וכו' ברכאין ולווטין דנחתין מלעיל למסבל בהאי עלמין אית בהו ממש ואתחזין להנהו זכיכי נפשאי ומרע"ה אחזי להון ברכאין ולווטין ממש נחתין מלעילא במשמשא ומשו"ה א"ל חזו בעינא ומשום דלא הוי אפשר למחזי האי לולתא אלא יחידי סגולה דנשמתהון זכאי ביותר ומשו"ה א"ל ראה בלשון יחיד וכו' כי היכי דישראל קבלו אוריית' בטור' דסיני, וכל העם רואים את הקולות מה שאין יכולין לראות ה"נ בעי קב"ה בעבר הירדן יקבלון נמי אורייתא כה"ג גופא והיינו דקאמר ראה וכו' יר' תחזו ממש וכו' ונ"ל התורה רמזה עוד דבר זה בפ' רא"ה אנכ"י נות"ן לפניכ"ם היו"ם ברכ"ה וקללה ז' תיבות וכ"ח אותיות חוץ מוי"ו של וקללה שהוא רק שימוש וי"ו המחבר ולפי שהוא דוגמ' ממש דמתן תורה שנא' וידב"ר אלקי"ם א"ת כ"ל הדברי"ם האל"ה לאמ"ר והעם רואים הקולות קול ד' בכח וז' תיבות נ"ל נגד ז' ספרי תורה ובא מספר זה הכ' והכ'

עוד נראה כי נעוץ סופה בתחילתה דאיתא בילקוט ואותיית דר"ע א"ב נכנס דרך תשר"ק, והב' טענה לברוא בה העולם ע"ש שמברכין בו ד' ברוך ד', לכן פתח התורה בב' ברוך הבא בשם ד', וכתב במקהלות ברכו אלוקים, וכן כתיב ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר ברוך וכו' וזהו לעיני כל כל ישראל בראשית ע"ש ברוך הבא בשם ד', וזהו מארז"נ בראשית בשביל ישראל וכו' דייקא לכן התחילה בב' ודו"ק עוד נראה לי דאית' במד' בראשית הה"ד וענותך תרבינו מלך בו"ד מזכיר שמו תחילה ואח"כ מעשיו, אבל הקב"ה איפכ' והק' בכ"י מה עניוות בזה ומה זה שאמר תרבינו איך הרבה והגדיל אותנו בזה, ונ"ל דק' מ"ט לא התחיל בשם אלוקים כמו ששינו באמת לתלמי מלך כידוע, ונ"ל דרמז בזה דקיי"ל כל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, ולכן ט' אותיות מקודם ואח"כ י' עשירי קדש לד' ואית' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ואית' במדרש רבה בשביל מעשר שנקרא ראשית דגנך וכו' ולענ"ד הכל חד ישראל נקראו ממש בשם מעשר קדש ישראל לד' ראשית תבואתו, וכן העשירי קדש לד' ראשית דגנך, ואית' נמי במ"ר י"ד שבטים עם מנשה ואפרים, ד' בכורות, ואין קדש מוציא קדש, נשארו יו"ד שבטים שבט לוי מעשר העשירי קדש נד' ואית' כל בי' עשרה שכינה קדמה ואתי', וא"ש שאין מזכיר שמו תחילה משום העשירי קדש כנ"נ ואף דשכינה קדמה ואתי', והא גופ' ענוה הוא דקדמה ואתי', ומ"מ כתיב לבסוף וזהו וענותך תרבינו וכו' בשביל ישראל שנקראו ראשית בשם מעשר העשירי קדש לד' וזה"ש לעיני כל ישראל בשבילם בראשית ברא אלקים, ולא איפכא משום וענותך תרבינו, ורש"י הביא דרז"ל בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית ולענ"ד נר' דברים אחדים המה, עפ"י מאז"ל תנאי התנה קב"ה אם מקבלים ישראל התורה וכו' וא"ל מחזיר לתהו ובהו, וא"כ נברא העולם בשביל ישראל שיקבלו התורה.

ולא"ז לבן המחבר הגאון הצדיק מו"ה אהרן שמואל זצ"ל נר' לפרש סמיכות התורה עפ"י שפי' פסוק זאת נחמתי כי אמרתך חייתני עפ"י דאית' נעשה אדם וכו' להורות ענוה והאלשיך פי' פסוק ונתתי משכני בתוככם ול"ת נפשי אתכם, ירא' דהנשמה רוצה לצאת מגוף האדם לשוב אל מקורה, באמרה כי טוב לי אז מעתה, אבל נושאת ק"ו בעצמה משכינת כבודו ית' ששוכן אתנו, אבל אית' דהגאוה מרחיק השכינה מן האדם, והשכינה נקרא' זאת, והיינו זא"ת יר' השכינה הוא נחמתי בעניי, כי אמרתך דייקא שאמרת נעשה אדם חייתני, ע"ד שאז"ל בסנהדרין הוי קבל וקיים, הוי עניו, והי' ע"י השראת השכינה, והנה בס' תפה"ק מקש' בטענת הנשמה כי טוב לי אז מעתה הלא עולם התחתון גדול במעשה מצות ועולם העליון הוא רק תלמוד כמ"ש בגמ' בשבת, ולמ"ד תלמיד גדול וכו' ניחא ואיתא במנחות לפעמים ביטולה של תורה הי' קיומה, והיינו כמ"ש במק"א כבר כי ע"י שבירת הלוחות נברא השכחה והוא גורם ללמוד ולחזור תמיד דלולי זאת ל"ה לומדים כמ"ש במדרש קהלת, ולזה א"ל ד' יישר כחך ששברת וכו' וא"כ מוכח מזה דתלמוד גדול וכו' ואית' במדרש בראשית ברא אלקים, ולא איפכא הוא להורות ענוה, א"כ ז"כ לעיני כל ישראל פירש"י זו שבירת הלוחות וא"כ מוכח דתלמוד עדיף כנ"ל וא"כ יש מקום תפיסה לטענת נשמה לומר טוב לי אז מעתה לז"א בראשית וכו' להורית ענוה כנ"ל והיינו קביל וקיים ונושאת ק"ו משכינה ודוק ועוד נר' לא"ז להגאון הנ"ל ז"ל דאית' במדרש פליאה ששאל ואמר ר' מאי וחשך א"ל ושכח וכו' א"ל מאי עפ"י תהום א"ל המות וכו' ותמיה, ומפורשים הק' ל"ל לתורה לכתב וחשך עפ"ת, דמאי דהוי הוי וגם לפי דרז"ל אסור לשאול מה לפנים וכו' יתרבה התמי' למה כתבה כלל, ונר' דאית' במד"ר פ' עקב עת להשליך אבנים עת הי' שישליך משה הלוחות דכתיב וכו' ועת כנוס אבנים עת הי' שיחזירן לישראל כו' ותמוה מה בעי' בזה, וגם חסר למ"ד הפעולה דהל"ל לכנוס ונר' דדוד הע"ה אמר טוב לי כי עוניתי למען א"ח וכן פ' אודך כי עניתני וכו' ויובן דאית' במד"ר קהלת בפ' הוא ענין רע נתן אלקים. לב"א לענות בו ר"א אמר זה שיפוטה של תורה שאדם לומד תורה ושכחה וכו' רבנן אמרי לטובתו אדם לומד תורה ושוכח שאילו הי' למד תורה ולא שכחה הי' מתעסק בתורה ב' או ג' שנים ואוזר ומתעסק במלאכתו ול"ה משגיח בה לעולם כל ימיו אלא מתוך שאדם לומד תורה ושוכחה אינו מזיז ומזיע א"ע מדברי תורה וכו' ע"ש ובמנחות ד' צ"ט אית' בשבירת הלוחות נתהווה השכחה, ובס' צאן. קדשים שם כ' ממש כנ"ל, ונעלם ממנו לפי שע' מדרש הנ"ל, ואית' בראשית בשביל התורה ד' קנני ראשית דרכו אם לא בריתי יומם ולילה דייקא והגית בו וכו' א"כ א"ש לעיני כל ישראל פירש"י זו שבירת הלוחות ונתהוו השכחה, ויקוים שפיר והגית יומם ולילה לכן בראשית ברא משא"כ לולא לעיני כל ישראל סו' לולא שבירת הלוחות לא מצי אמר בראשית דל"ה נברא העולם וכמ"ש אם לא בריתי חקת שמיה וארץ לא שמתי, העולה מזה דלפעמים ע"י ביטולה של תורה היא קיומה, וז"כ עת לעשות לד' יומם ולילה, לכן הפרו תורתיך, או ה"פ עת לעשות ילד' שרצה לבראו העולם, הי' בהכרח לשבירת הלוחות הפרו תורתיך, א"כ טוב לי כי עונתי למען אלמד וכו' וכן אודך כי עניתני וכו' ממש כדברי מ"ד הנ"ל ואית' בתנחומא ס"פ עקב א"ל ד' אל משה מחר הם עומדים להיות שונים מם שהם לומדין ממך נשתברה חביות ושברה הסרסור הוא משלם, אתה היית סרסור ביני ובין בני ישראל לפיכך אתה צריך לשלם, אמר הקב"ה בעוה"ז ע"י יצה"ר הי' למדין ומשתכחין אבל לעוה"ב אני עוקר יצה"ר מכם ואינכם משתכחים ולא עוד וכו' וק"ל א"כ לא ילמוד אמנם זה אינו כיון דלא יהי' יצה"ר ומסית לבטל מד"ת ולעסוק במלאכתו, ועוד דכתיב ועמדו זרים ורעו וכו' והי' מלכים אומניך וע"כ ילמדו, ואית' בחולין ד' קל"ח בפני הבית היינו בעודו קיים בזמן הבית, וז"כ משום לעיני כל ישראל, לכן בראשית וכו' כמ"ש למעלה ע"י שבירת הלוחות נבר' העולם והקשה הא וחשך על פני תהום פי' שאותיות וחשך הם ושכח, ואותיות תהום המות, ושכחה יש רק כל זמן שמות בעולם אבל לעוה"ב וכו' וק' תורה מה תהא עלי' דהרי טוב לי כי עוניתי וכו' לז"א לעתיד הרי ורוח אלקים מרחפת וכו' ע"ד מלאה הארץ דעה כמים וכו' ולא יהי' מסית כי יבוער רוח זנונים ע"כ דברי בן המחבר הגאון זצוק"ל

בפ"ק דסוטה אז"ל תלמיד חכם צריך שיהי' בו שמיני שבשמינית מגאוה וצריך ביאור כוונת חז"ל בס' קב וישר ראיתי שפי' ע"ד שמנה פעמים שמנה בגימט' ס"ד, נמצא חלק השמיני שבשמינית הוא אחד וצריך להשליך שאר החלקים שהן גס רוח ונכון. עוד ראיתי שמה פי' עפ"י רתיכא קדישא בזוהר בשלח דשם המפורש בן ע"ב נחלק לתשעה שורות, שמנה בכל שורה ושם השמיני בשורה השמינית הוא ע"ג היינו שמיני שבשמינית וכו' ודפח"ח אני בעניי חנני ד' לפרש דהנה בר"פ וישלח פסוק ח' הוא קטונתי מכל החסדים וכו' כי במקלי עברתי וכו' ועתה הייתי לב' מחנות והוא פרשה שמינית בתורה מג"ן סדרים מבראשית, ופסוק שמיני בה גאוה זו מותר לומר קטונתי מכל וכו' הרי שמיני שבשמינית ועונ"ר כוונתם הי' על ספר שמואל א' פסוק ח' ויאמר לה אלקנה אישה וכו' הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים ושמואל הוא ספר שמיני מכ"ד ספרי קדש ה' חומשי תורה, יהושע שופטים שמואל וכתיב התם סי' ב' עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים, הרי שמיני שבשמינית הוא ענוה וכו' ועוד בה שלישיה דאות חי"ת במלואו כזה, חלק שמיני שלו עולה בגימט' ב"ן, ור"ל א"כ שמיני שבשמינית חלק שמיני של אות חי"ת מותר לת"ח שיתגאה דהיינו ע"ד ויגבה לבו בדרכי ד' לומר שהוא בן למקום כמ"ש ורב שלום בניך א"ת בניך וכו' ובן החוטא גדול עונו יותר דשגגתו עולה זדון כמאז"ל במד"ר ר"פ ויקרא על פסוק ונפש כי תחטא וכו' ועוד נר' עפ"י דברי מאז"ל במסכת חגיגה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו ק"א פעמים שנאמ' וכו' בין עובד אלקים וכו' ופי' השל"ה הק' בין עובד "אלוקים לאשר בר"ת בגימטר' ק"א, "לא "עבדו בר"ת בגימט' ק"ו ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, "ל"כ"א"ן בגימט' ק"א ושונה פרקו ק"א פעמים אזי הוא ת"ח ואשרי מי שבא "ל"כ"א"ן שנקרא עובד אלקים אז יוכל להתגאה בשם זה שהוא ת"ח ולא זולת והנה תיבת שמיני"ת בגימט' תח"י, וחלק שמיני מזה הוא ק"א והיינו ת"ח צריך שיהי' בו שמיני שבשמינית דייק' יר' שונה פרקו ק"א פעמים באופן זה הוא ת"ח לא זולת כנ"ל – והנה ארז"ל לא בל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא הנוטל את השם, והנה חלק ח' ממספר הש"ס הוא ג"ם כי הת"ח הוא בעל השם צריך שיהי' בו שמיני שבשמינית מהשם, וג"ם הוא מורה ריבוי וגאוה ומש"ה הוא הש"ס עניו מאד וכו' כתיב בי' ואחז"ל ויתן אל משה ככלותו ככלתו כתיב כיון שנתנה לו הקב"ה התורה למשה במתנה לא הי' שוכח, א"כ הי' יכול להתגאה עכ"פ שמיני שבשמינית כמי ששונה פרקו ק"א פעמים שאינו שוכח שהוא ת"ח, לכן העידה התורה עליו והאיש משה ענו מאד מכל האדם עפי"ז נר' לבן המחבר א"ז ה"ה הגאון מו"ה אהרן שמואל זצ"ל לפרש סמיכות התורה דהנה ע"י שבירת הלוחות נתהווה שכחה כמ"ש במנחות דף צ"ט ורש"י פי' לעיני כל ישראל ששיבר הלוחות, וממילא צריך ללמד ענוה, בראשית ברא אלקים ולא איפכ' אלקים ברא וכו' כמ"ש בתנחומא ובמ"ר הה"ד וענותך תרבינו מלך בשר ודם מזכיר שמו תחילה ואח"כ מעשיו אבל הקב"ה איפכא ודוק.

עוד באופן אחר דהנה איתא במדרש פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם וריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומע"ט. כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה יש בה טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מע"ט, וענף עץ אבות מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מע"ט ואין בהם תורה, וערבי נחל מה ערבה זו אין בו טעם ואין בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מט"ט אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה ה"ד הבונה בשמים מעליותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשוין אגודה אחת שנא' ואגדתו על ארץ יסדה והנה כלל ישראל הם כהנים לוים וישראלים כדאית' בגמ' דשבת פ"ח עמא תליתאי ופירש"י כהנים לוים וישראלים וזהו ג"כ ר"ת "לעיני "כל "ישראל וידוע שרק ע"י השלום נתן הקב"ה התורה לעמו ישראל כמו שפירש"י ויחן שם ישראל וכו' בלב אחד כאיש אחד וז"ש הכתוב ד' עוז לעמו יתן אבל בתנאי ד' יברך את עמו בשלום וז"כ לעיני "כל "ישראל דהיינו "כהנים "לוים "ישראלים כשהם באגודה אחת עי"כ בראשית ברא אלקים בשביל התורה שנקראת ראשית וזה ג"כ הכוונה בסיום הש"ס שמסיים לא מצא הקב"ה "כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום כי אותיות כל"י הוא ג"כ "כהנים "לוים "ישראלים ובזמן שהכלי מחזיק שלום אז ד' עוז לעמו יתן אין עוז אלא תורה ודוק.

עוד בענין סמיכות התורה שנעוץ סופה בתחילתה נ"ל דדחז"ל במ"ר בראשית וכו' בשביל ישראל שנקרא' ראשית תבואתה, ועוד דרשו בשביל משה שנקרא ראשית לו ולכאורה פליגי אהדדי, ונ"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים דפי' רש"י אשר עשה משה לעיני כל ישראל ששיבר הלוחות, ונ"ל עפמ"ש חז"ל שאותיות פרחו למעלה, וס' רבוא אותיות לתורה כר"ת "י"ש"ר"א"ל "יש "ששים "רבוא "אותיות' "לתורה לז"א לעיני כל ישראל שהיו ס' רבוא.

עוד נ"ל לפרש בהקדים דברי המקונן על זה הי' דוה לבינו על אלה חשכו עינינו, יובן לפע"ד עפ"י מאחז"ל בשבת פ"ט בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ק"כ רבוא מה"ש וקשרו שני כתרים לכל א' מישראל וחזרו בחורב ונטלום מהם ארי"ו וכולם זכה משה ונטלם דסמוך לי' ומשה יקח את האהל אר"ל ועתיד הקב"ה להחזירן לישראל שנא' ופדוי ד' ישובין וכו' ושמחת עולם על ראשם ועי' תוס' שם והן קרני הוד דמשה וזכה לזה בזכות כי ירא מהביט ויסתר פניו, זה נ"ל כוונת הפסוק על זה הי' דוה לבינו על יסו"ד הוא ז"ה הי' דו"ה וכו' הוד"ו נהפך למשחי"ת כי מלאכי חבלה נטלום מהם ומבאר יותר על אלה דייקא ר"ל על אלה אלקיך ישראל שחטאו בעגל חשכו עינינו דייקא ק"כ רבוא עייני"ן לעינ"י כל ישראל שהם ב' פעמים ס' רבוא עינים אשר עשה משה יזכה לכולן, וזה"ש בראשית בשביל משה שהוא זכה לעינ"י כל ישראל שנא' ויר"א ראשי"ת ל"ו שברא הקב"ה ראשית בשבילו על שם שראה מקודם כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא הוא ראשי עם דייקא ר"ל שמחת עולם שהי' על ראש"ם יזכה הוא לכולם, וא"כ כל דברי חכמים קיימים בשביל ישראל אם לא יחטאו ובשביל משה אם יחטאו ישראל ומ"מ עתיד להחזירן לנו וזה"ש סוף מעשה במחשבה תחילה ע"ש סוף שעתיד להחזירן לנו לעינ"י כל ישראל בראשית ברא וכו' בשביל ישראל ומכ"ש אם לא יחטאו והנה בתיבת ישרא"ל תמן רא"ש וכן בתיבות בראשית תמן רא"ש נמצא שני פעמים רא"ש נגד שני כתרים לכל א' מישראל לעינ"י כ"ל ישרא"ל בראשי"ת ב' ראשית שני כתרים שמחת עולם על ראשם, והנה ידוע אות א' הוא רומז על כתר בראש האותיות פלא העליון, "ו"ר"א"ש בר"ת "שישים "רבוא "אותיות הן אלפין כתרים כנ"ל.

ויובן עוד עפ"י מאז"ל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו וכן ישראל שחטאו בעגל ומ"מ בראשית בשביל ישראל בראשית תמן יר"א שב"ת והנה חסד ישרא"ל בגימט' תרי"ג זה"ש וד' בראשם השם המפורש בגימ' ע"ב חסד, ויעקב הקב"ה קראו. אל רומז על חסד כי עולם חסד יבנה וכתיב ויקם עדו"ת ביעק"ב ותורה שם בישראל כי חס"ד א"ל שקרא אלקי ישראל ליעקב א"ל שהוא קיומו של עולם חס"ד יבנה בצירוף ישרא"ל אלה תרי"ג הה"ד ויקם עדו"ת ביעק"ב ותורה שם בישרא"ל וד' בראשם כנ"ל.

גם מובן עפ"י פי' השל"ה פסוק האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב כי עשה ד' את האדם ישר גופו כלבו וכו' והנה סוף התורה למ"ד וראש התורה בי"ת בצירוף ל"ב, והנה כוונת הבריאה הי' שגם האדם יהי' ישר בעיניו כלבבו כרצון ד' ולא כמו שהוא עתה האדם יראה לעיני"ם וזה"ש לעינ"י כ"ל יש"ר א"ל לב' בראשית ברא וכו' כוונת ותכלית הבריאה הוא שיהי' לעינ"י כל יש"ר א"ל לב' בראשית יש"ר גופו ועיני"ו כלבו וכרצון האל ית'.

באופן אחר נ"ל סמיכות התורה דהנה איתא במפורשים הטעם למה נתעלם קברו של משה שלפי שעשה הרבה מופתים לישראל ואולי יטעו אחריו ויעשו אותו אלקות ע"כ נתעלם קברו מעיני כל חי ומעתה א"ש כל סמיכות התורה ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה וקשה למה ע"ז אמר לכל האותות והמופתים אשר שלחו ד' שעשאם רק בשליחות ד' ולכל יד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל ויש לחוש אולי יטעו אחריו לעשותו אלקות לכן לא ידע איש את קבורתו כי האמת הוא בראשית ברא אלקים והוא יחיד ומיוחד הי' הוה ויהי'.

לפרשת בראשית

בראשית ברא וכו' ברש"י אין המקרא אומר אלא דרשוני כמ"ש חז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואם באת לפרשו כפשוטו כך דרשוהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחושך ויאמר אלהים יהי אור עכ"ל ולכאורה דברי רש"י הללו סתראי נינהי שקודם כתב רש"י שאין המקרא אומר אלא דרשוני משמע שאין לו פירוש פשוט זולת דרשחז"ל ושוב כתב רש"י פירוש פשוט ומה הי' קשה לרש"י על פירוש הפשוט עד שמוכרחין אנו לדרש חז"ל נ"ל דהנה איתא במס' חגיגה מכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך ע"ש ואיתא במדרש רבה פ' זו דלכך לא נבראו המלאכים עד יום שני כדי שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו וגבריאל בצפונו והיו שותפים להקב"ה במעשה בראשית ומעתה אי אפשר לפרש כפשוטו שקודם בריאת שמים וארץ אמר אלהים יהי אור דא"כ מיד הי' נברא מלאך ע"י דיבורו של הקב"ה והיו אומרים ח"ו ששותף הי' להקב"ה במעשה בראשית ע"כ מוכרח רש"י ז"ל לדרש חז"ל וק"ל.

ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה במדרש לאור זה מעשיהן של צדיקים ולחושך זו מעשיהן של רשעים ועדיין איננו יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ יותר והנה מלבד שהמדרש עצמו קושי הבנה קשה מאוד לשון חפץ יותר שמשמע שגם במעשיהן של רשעים חפץ ורק במעשיהן של צדיקים חפץ יותר וזה לא ניתן להאמר ונ"ל דאיתא במס' ברכות ר' נחוני' בן הקנה בכניסתו לביהמ"ד וביציאתו הי מתפלל תפלה קצרה ביציאתו הי' אומר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' וצריך להבין למה מכנה ליצה"ר בשם שאור שבעיסה ונ"ל דהבחינה הוא כך דהנה השאיר בעצמו הוא חימוצו קשה ורע וגם העיסה בעצמו בלי שאור אינו טוב כל כך כמו כשנותן בתוכו קצח שחור אבל הלש צריך להשגיח שלא יתן לתוכו שאור יותר מדאי שאז יתקלקל גם העיסה כן הענין ביצה"ר האף אומנם שיצר לב האדם רע מנעוריו ובעצם הוא רע אעפי"כ יש צורך אליו לקיום העולם כי לולי יצה"ר לא הי' האדם עוסק בישובו של עולם ולא הי' מוליד תולדות כמו שמצינו בגמ' שבת כשיצא רשב"י מן המערה ראה בני אדם שעוסקים בישובו של עולם אמר אלו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וכל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף יצאה בת קול להחריב עולמי יצאתם חזרו למערה הרי שצריך ליצה"ר לישובו של עולם אולם צריך האדם להשגיח שלא ילך אחר תאוות והבלי העולם יותר מדאי כי אז יתקלקל גם העיסה דהיינו העיקר שהוא שלימות האדם בחיי עולם הבא ע"כ שפיר כינה ליצה"ר לשאור שבעיסה, שממש דומה אליו שאף שהוא בעצמו רע מ"מ יש צורך גדול אליו לתיקון העולם ורק צריך להשגיח שלא יתגבר על האדם יותר מדאי ובזה נבין היטב דברי החכם מכל האדם שאמר כקהלת וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך דהנה הקב"ה ברא אור וחושך וצריך להבין לאיזה תכלית ברא אלהים החושך אולם כי לולי החושך לא הי' אדם מוצא מרגוע לנפשו בהאור כי הי' תמיד עובד עבודת הפרך ולא הי' יודע מתי יניח ומתי ינוע אבל עתה יודע שביום צריך לעבוד עבודתו ובלילה צריך לנוח כדי שיוכל למחר לעבוד עבודתו בכח חדש ומקרא מלא הוא והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב א"כ תכלית החושך הוא להשלמת תכלית האור וכן הוא הענין שצורך הכסיל הוא לקיום העולם ועי"כ יכול החכם לעסוק בתורה ובעבודה תמה כמו שאמרו במס' חולין איבעי' רחמי על עליא כי לולי עליא לא מתקימין אתכליא ושפיר אמר החכם מכל אדם שיתרון החכם מן הכסיל כיתרון האור מן החשך כמו שצורך החושך הוא לתכלית האור כן צורך מעשה הכסיל לתכלית החכם וא"כ מעשה החכם הוא בבחינת אור ו..עשה הכסיל הוא בבחינת חושך וזה כוונת המדרש לאור זה מעשיהן של צדיקים וחושך זה מעשיהן של רשעים וא"כ כיון שגם למעשיהן של רשעים יש צורך לקיום העולם איני יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב והוא העיקר התכלית והחשך הוא רק להשלמת תכלית האור וכן מעשיהן של רשעים הוא רק לשלימות תכלית מעשיהן של צדיקים הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ יותר כי חפץ מעשיהן של רשעים הוא רק לתכלית הצדיקים ודו"ק.

ובבחינה זו נבין היטב מקראי קודש בפרשה זו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל וצריך להבין מה תי' זה שהאשה נתנה לו וכי בשביל שהיא נתנה לו הי' מוכרח לאכול וגם לשון האשה אשר נתת עמדי הוא קשה וכי הי' אדם הראשון ח"ו בוטה במקדרות חרב ולהיות כפוי טובתו של הקב"ה היתכן לומר כן על יציר כפיו של הקב"ה ולהנ"ל א"ש דהנה הרמב"ם אחרי שחקר על ענין עץ הדעת כתב וז"ל מקודם לא הי' התאוה או העשיות המצוה רצון האדם רק הכל הי' בהכרח ומהעת שאכל מעץ הדעת גדלה תאוותו של אבר המשגל וגם עי"כ הי' לו לחרפה הילוכו ערום מה שלא הי' מקודם לכן ומעתה יש התנצלות גדול לאדם הראשון על שאכל מעץ הדעת כי הי' בו צורך לקיום העולם רק קודם בריאת חוה לא הי' יודע שיש צורך לקיום העולם אבל מכיון שניתן לו האשה ונצטווה להעמיד תולדות אז ראה והבין שיש צורך לקיום העולם ולכך אכל מעץ הדעת וזה הכוונה האשה אשר נתת עמדי מזה ראיתי שאתה חפץ בקיום העולם היא נתנה לי מן העץ ואוכל עי"כ דמיתי שצריך אני לאכול ממנו כדי שאוכל לעשות לקיום העולם וא"ש.

ובאופן אחר י"ל דברי החכם מכל האדם הנ"ל שאמר שיש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החושך דהנה איתא בהגדה של פסח חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכתבו המפורשים שיש חילוק בין שאלת החכם לשאלת הרשע שהחכם מזכיר השם אשר צוה ה' אלהינו ורשע אינו מזכיר השם רק מה העבודה הזאת לכם והנה כתוב בפרשה ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה וא"כ אצל האור כתיב השם ולא כן אצל החושך וזה הכוונה שיתרון החכם מן הכסיל הוא כיתרון האור מן החושך כמו שגבי אור כתיב אלקים לא כן גבי חושך זה ג"כ יתרון שאלת החכם מן הכסיל שהחכם מזכיר השם לא כן הכסיל וק"ל.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור והנה איתא במס' מגילה [דף י' ע"ב] אמר ר' לוי ואיתמי' ר' יונתן דבר זה מסורת בידינו כל מקום שנאמר ויהי אינו אנא לשון צער ומקשה הגמ' והא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד והאיכא שני והאיכא שלישי ומתרץ הגמ' אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי אינו אלא לשון צער עכ"ד וקשה לי מאוד למה מקשה הגמ' מויהי ערב ויהי בוקר ולא מקשה ממקרא זו הקודם ויהי אור ונ"ל דמכאן לא הי' קשה דהנה איתא במדרש אור בראשית הי' שבעתים כאור של עכשיו רק ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו גנזו לצדיקים לע"ל ואמינא הלא ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא והיכן מרומז זה בתורה ונ"ל דהנה ידוע שאות ו' מהפך העבר לעתיד והעתיד לעבר כמו הי' הוא לשון עבר והי' הוא לשון עתיד יהי הוא עתיד ויהי הוא עבר והנה כאן כתיב ויהי אור משמע שרק לשעבר הי' אור ולא לעתיד א"כ שפיר מרומז שנגנז האור ולא ינתן יותר להשתמש בו והנה הקב"ה בודאי הי' חפץ טובותינו כי יותר ממה שעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק ויש כביכול צער לשכינה אם אינו יכול להשפיע הטובה לעולם שאינם יכולים לקבלו ע"כ שפיר מיושב לשון ויהי לשון צער שהי' צער על שהי' מוכרח לגנזו בשביל שלא הי' העולם כדאי ע"כ לא הי' קושי' מויהי אור לכן מוכרח הגמ' להקשות מויהי ערב ויהי בוקר וא"ש.

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות והדקדוקים במקראי קודש הללו רבו כפילות הלשון כמה פעמים מלאכתו וגם שינוי הלשון פעם מלאכתו ופעם כל מלחכתו ופירש אדמו"ר הגאון מוה"ר מרדכי בענעט זצוק"ל דהטעם שאנו צריכין לשבות ביום השביעי מכל מלאכה מבואר כמה פעמים בתורה לפי שבו שבת מלכו של עולם בשעת הבריאה וצריכין אנו להבין הלא מאז ועד עתה ג"כ שבת תמיד מכל מלאכה וא"כ מהאי טעמא הי' לנו ג"כ לשבות תמיד, ולא לעשות שום מלאכה וביאר הגאון הנ"ל כך דהנה שלמה המלך ע"ה אמר בקהלת אין כל חדש תחת השמש ויל"ד הלא כמה פעמים שידד הקב"ה הטבע כקריעת ים סוף ופתיחת פי הארץ בקרח שאמר מרע"ה בפירוש אם בריאה יברא ה' וכדומה ניסים ונפלאות אשר עשה הקב"ה עמנו מבריאת העולם ועד עתה ואיך אמר החכם מכל אדם אין כל חדש תחת השמש אבל התי' על זה מובן לפי מה דאיתא במס' אבות [פ"ה משנה ו'] בחשבם עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות פי הארץ פי הבאר פי האתון הקשת והמן וכו' והענין הוא כך שכן התנה הקב"ה בשעת מעשה בראשית שבעת הצורך ישודד הטבע וכן בכל הנסים שעשה עמנו מאז ועד עתה כבר נבראו בששת ימי הבראשית ורק בעת הצורך יצא מכח אל הפועל ושפיר אמר החכם אין כל חדש תחת השמש אולם כל הדברים והניסים הללו כשיצאו מכח אל הפועל לא יצאו ביום ש"ק כי אם באחד מששת ימי המעשה א"כ נמצא שמעת הבריאה ועד עתה ג"כ לא שבת בימי החול כי אם ביום השביעי ומעתה מובן שפיר למה אנו שובתים ביום השביעי דוקא כי אז שבת מלכו של עולם אף מדברים הנעשים אחרי הבריאה ומה מאוד יומתקו עתה הכתובים הנ"ל איש על דגלו בלי יתור כלל ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה בשעת הבריאה ושוב אמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו היי' אפי' מן הדברים הנעשים אחרי הבריאה על כן ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו דייקא כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות אחרי הבריאה מזה ג"כ שבת ע"כ קידש אותו דייקא ודו"ק ודפח"ח.

במדרש כסברא הקב"ה את האדם אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו אמר להם חכמתו מרובה משלכם מיד שאל לו הקב"ה מה שמך ואמר אדם והוא פלא וצ"ל דהנה האדם מורכב משני דברים גוף ונפש הגוף הוא עפר ומן האדמה והנפש הוא חלק אלקי ממעל והקשו המפורשים א"כ למה קראו הקב"ה אדם על שם חלק הפחות במעלה ולא בשם נפש ע"ש חלק החשוב וחי' שאדרבה זה השם אדם שהוא על חלק הגוף הוא לו למעלה יתירה ממנ"פ אם הולך בדרך טוב א"כ הוא מעלה גדולה שאף שהוא חומר עכור אעפי"כ הוא משלים עצמו בדרך טובים ואם ח"ו אינו טוב אז ג"כ הוא טוב לו שעי"כ יש לו התנצלות גדולה כמו שאנו אומרין הגוף העכור הי' בעוכרינו ומעתה מזה שנקרא אדם מוכח להיפוך מדעת המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו והמה חשבו שזה שהוא עפר מן האדמה הוא לגריעותא ולא כן הוא אדרבה הוא לו למעלה יתירה וזה כוונת המדרש כשאמרו מה אנוש כי תזכרנו וטעו בחשבם כי זה שהוא עפר מן האדמה הוא גריעותא אמר להם הקב"ה בואו ואראיכם שחכמתו מרובה משלכם ושאל אותו מה שמך והי' בידו לבחור בשם הנפש ע"ש חלק הנשמה שהוא חלק אלקי ממעל ואעפ"כ אמר אדם כי הבין בחכמתו שאדרבה זה לו למעלה יתירה במה שהוא עפר מן האדמה א"כ הרי תראו שחכמתו מרובה משלכם שאתם דמיתם שזה הוא חסרון וק"ל.

במדרש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד מכאן לשני ימים ר"ה והוא פליאה ונ"ל דהנה אמרי' במס' ר"ה צדיקים נדונים תחילה ואח"כ הרשעים דאמרינן מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון אף ועוד אמרינן צדיקים נידונים ביום משום דצדיקים עושים מצות ומעשים טובים גם ביום והרשעים בלילה לפי שעוסקים ביום בהבלי העוה"ז ובלילה הם ישינים לכך נידונים בלילה לטובתם ומעתה ע"כ צריך להיות לפי תרי מאמרים הנ"ל שני ימים ר"ה כיון דצדיקים נידונים תחילה והם נידונים ביום והרשעים אחריהם בלילה אבל פל זה אי אמרינן דהיום הולך אחר הלילה אבל אי הלילה הולך אחר היום אז אין הכרח מהנ"ל לשני ימים ר"ה דילמא לעולם הוי יום אחד וצדיקים נידונים ביום ורשעים בלילה שלאחריו והנה דהיום הולך אחר הלילה ילפינן במס' חולין [דף פ"ג ע"א] ממעשה בראשית דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ומעתה דברי המדרש הנ"ל נכונים מאוד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד א"כ מוכח מכאן דיום הולך אחר הלילה, וא"כ קשה כיון דצדיקים נידונים תחילה וצדיקים נידונים ביום והרשעים בלילה (א"כ קשה) האיך נידונים בר"ה, אע"כ מכאן לשני ימים ר"ה והצדיקים נידונים ביום א' והרשעים בליל ב' ודו"ק וא"ש.

ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וכו' עץ פרי עושה פרי פירש"י עץ פרי שיהי' טעם העץ ופרי שווים והיא לא עשתה כן אלא ותוציא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי לפיכך כשנענש אדם נפקדה גם האדמה על עונה ונר' לפרש דאית' בב"ק דף צ"א אר"ח לא שכיב ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה והנה חזינן דמאן קץ אילנא חייב מיתה והטעם פשוט משום שיכול להשתמש בעץ סרק כמו שהקפיד הכתוב גבי עיר מצור לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אבל אם לא היה שום אילן סרק בעולם בודאי לא היה חייב מיתה כי במה יוכל להשתמש וזה גרם הארץ כי אם הארץ עשתה כפי שציוה הבורא ית' להוציא עץ עושה פרי לא הי' שום אילן סרק בעולם ולא היה עונש על מי שקץ באילנא אבל השתא דשינתה הארץ והוציאה רק עץ עושה פרי אבל לא העץ הפרי עי"ז גם אילנא סרק יש בעולם וזה גרם המיתה למי שקץ באילנא כי יוכל להשתמש באילנא סרק וכבר אמרו חז"ל אדם הראשון קץ בנטיעות היה וא"כ חייב מיתה מחמת דקץ אילנא בלא זימנא וזאת גרמה לו מחמת ששינתה הארץ לכן פירש"י שפיר לפיכך כשנתקלקל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה משום גרמא בנזקין תדלי' זה בזה.

במדרש אית' כשעלה משה למרום וראה שהקב"ה עוסק במעשה בראשית וכותב תדשא הארץ דשא התחיל לבכות מדרש זה אין לו הבנה מה לו לבכות ונר' דהנה בפ"א אית' על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ובאותו פרק אית' רשב"ג אומר על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום ופי' רבינו יונה ז"ל בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח אבל לאחר החרבן ביהמ"ק התורה הקדושה מתמעטת והולכת בעוה"ר העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום ובזה מיושב המדרש הנ"ל כשעלה משה למרום וראה שהקב"ה עוסק במעשה בראשית וכותב תדשא הארץ "ד"ש"א ראשי תיבות "ד"ש"א "דין "שלום "אמת רמז שביהמ"ק נחרב והעולם קיים על ג' אלו משו"ה בכה משה על חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו א"ס.

בפ"א איתא כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות נ"ל לפרש דאית' אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו נתפרש' אחר תורת בהמה חיה ועוף הנה באמת צריך להבין למה נברא האדם אחר בהמה וחיה ע"ז יש טעם לשבח וטעם לפגם, טעם לשבח שיהי' לו הכל מתוקן לסעודה מוכן ומזומן, וטעם לגנאי שאם יתגאה האדם אומרים לו יתוש קדמך וז"כ כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות ר"ל שהוא לכבודו של אדם שנבר' באחרונה שיהי' לו הכל מוכן ומזומן אבל המחלל את התורה גופו מחולל על שאר הבריות שלכך נבר' באחרונה שיאמרים לו יתוש קדמך.

בפרק שירה דשאים אומרים יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו נ"ל כוונתם דאית' כמו שהשי"ת מתקדש בצדיקים כך מתקדש ברשעים נודע ד' משפט עשה כשהקב"ה עושה דין ברשעים מתקדש שמו ית' אמנם אף שזה כבוד להקב"ה אבל אינו שמח על אבדן מעשה ידיו כאחז"ל ע"פ ולא קרב זא"ז וכו' בקשו מה"ש לומר שירה א"ל הקב"ה מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה, והא דכ' כאשר שש וכו' כן ישיש לאחרים משיש אבל הוא אינו שש כי רצונו ית' הי' לקיים כל מעשי ידיו ושלא ידח ממנו נדח ולכן בדור מבול וירא ד' כי רבה רעת וכו' ויתעצב אל לבו וזה"ש חז"ל פסוק זה שר העולם אמר יר' הן אמת יהי' כבוד ד' לעולם פי' הקב"ה מתקלס ומתכבד מ"מ גם במעשה הרשעים כמו ע"י הצדיקים ע"ד נודע ד' משפט עשה אבל בקשתינו הו' ישמח ד' במעשיו יר' יהי רנון שיהי' כבוד ד' לעולם שלא יגרמו לו עצבון באבדן והריסת הטבע ומעשה ידיו ולכן שר העולם מבקש ומתפלל כן ולהיות הנמצאים כולם ד' מדריגות הן דומם צומח חי מדבר, ובמבול נמחו ג' מהם כל האדם מדבר וכל הבע"ח בלתי מדברים והצמחים אשר ע"פ האדמה ע"י חטא האדם עי' רש"י סוף בראשית אבל הדומם ר"ל הארץ לעולם עומדת לא נמחה ולכן הדשאים הם הצמחים היותר נמוכים על הארץ וכמ"ש תדשא הארץ דשא וכו' אומרים גם המה שירה ותפילה זו לד' שיתקיימו בעולם ויהי' על ידם ג"כ כבוד ד' ית"ש באופן שישמח ד' במעשיו ר"ל בקיומם כי כ"מ שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו ובחולין דף ס' דרש ר' חיננא ב"פ פסוק זה שר העולם אמרו בשע' שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן שאין הקב"ה רוצה בערבובי' מיד כל א' וא' יצאו למינו וכו' פתח שר העולם ואמר ישמח ד' במעשיו פירש"י שכולין זהירין במצותיו ע"ש לפי"ז ה"פ בפרק שירה דשאים אומרים ר"ל ממעשה צמיחת הדשאים שלא נאמר בצוואתם למינו ומעצמן עושין רצון קונם מזה נשמע יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו שכולן זהירין במצותיו ומכ"ש וק"ו שילמוד מזה האדם ליזהר במצות הקב"ה שמצוה ועומד הו' להזדווג במינו ולא להתערב בעריות והדשאים הם מלמדים אותנו בשירה זו לעשות כמוהם וישמח ד' במעשיו ונ"ל כמו ששר העולם אמר פ' זה בתחילת ימי העולם. כן אמר דהע"ה בתהלים קיד על סוף ימי העולם ר"ל אחר תחה"מ וז"ש תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון שיחיו המתים ותחדש פני אדמה ר"ל כמ"ש ויציצו מעיר כעשב הארץ יהיו יוצאים כולם למיניהם כמו הדשאים שיעשו כולם רצון קונם יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד במעשיו ונ"ל מה"ט באו בפ' זה ז' תיבות כמו בפ' בראשית רומז על ז' ספירות הבנין כמ"ש עולם חסד יבנה וכ"ח אתוון ע"ש כ"ח מעשיו הגיד לעמו ובפסוק זה יהי כבוד ד' וכו' למ"ד אתוון מספר שם הוי' עם ד' אותיותיו ובעת עולם התיקון עיקר שכינה בתחתונים הודו על ארץ ושמים כתיב כי הארץ האירה מכבודו זה"ש יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו כי לעתיד יהי ד' אחד במספר שלשים כמ"ש בס' ברית מנוחה אור הלבנה כאור החמה ובזה מובן מה שמצאתי בילקוט ראובני פ' פנחס בפ' ע"פ הגורל תחלק וכו' אמר הקב"ה לדוד אזור חלציך ובנה יסוד ביהמ"ק הביט דוד בצרור שעל התהום וכתב עליו מ"ב אותיות שם המפורש וסביביו כ' יהי כבוד ד' לעולם וכו' חכם חרזים סי' ה' עכ"ל וה"ט דקר' זה פירושו והוראתו ישמח ד' במעשיו ר"ל קיום העולם יהי כבוד ד' לעולם עי"ז דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו וימלא כבודו את הל הארץ אמן ואמן.

ויבדל אלקים בין האור ובין החשך כאן גדלה מריבת הרועים מאד באמרם שאין ענין להבדיל בין הקנין וההעדר ונדחקו מאד ולענ"ד נרא' פי' עפ"י מ"ש תוס' מסכת תענית דף ה' אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה שנא' ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ולא כתיב קרא אלקים לילה ע"ש א"כ מצינו בזה הבדל גדול בין קנין האור להעדר החשך לא שצריך הבדלה ביניהם אלא הקב"ה עשה הבדל זה ביניהם שעל האור ייחד שמו ולא על החשך כנ"ל והן הן דברי תוה"ק ויבדל אלקים דייקא ר"ל השם הוא הבדיל בין האור ובין החשך ומבאר הפסוק השני כיצד והאיך הבדיל בין הקנין והעדר בזה ויקרא אלקים לאור וכו' ולחשך קרא וכו' ולא כתיב אלקים.

אעשה לו עזר כנגדו ודרשו חכז"ל זכה נעשה לו עזר לא זכה כנגדו, ויל"ד איך יתהפך בנושא א' מהיפוך להיפוך, ונ"ל דהאדם נברא מד' יסודות והן "א"ר"מ"ע אש רוח מים עפר והם מתנגדים זה לזה האש מתנגד למים ורוח מתנגד לעפר, והנה טבע האש שמביא האדם לזריזות גדול למהר במלאכתו ולעשותו בכוונה, וטבע המים להיפוך גורם עצלות אצל האדם, אבל האיש המשכיל יודע להשתמש בב' היסודות הללו לפי צרכן צורך גבוה, כמו השחר עלה יתגבר כארי ויקום בזריזות גדול ממיטתו בהתעוררת יסוד אש וימהר מעשיו ויטל את ידיו טרם ילך ד' אמות ויזכיר שההולך ד' אמות בלא נט"י חייב מיתה, ואח"כ. הוא זריז להיות מעשרה ראשונים בביהכ"נ וזריז בלימוד התורה בלי שום שהיות ובהכנסת האורחים מהר ימהרנה לרוץ לקראתם כאמור באברהם אע"ה ומהר בכל מיני התאמצות בזריזות גדול להכין כל צרכיהם וכדומה בכל עשיי' המצות אשר יעשה האדם וחי בהם ראוי' להגביר יסוד האש ולעשותה בזריזות נמרצה, לא כן בנטותו מדרך הטובה אם יצה"ר משיאך לדבר עבירה ראוי' להשתמש ביסוד השני שהוא יסוד המים כמו לעשות רע לחבירו או לדבר דברים בטלים. לה"ר ניבול פה רכילות ח"ו או לילך אחר דבר עריה ח"ו וכדומה שאר תענוגי עוה"ז אשר הם ידי עבירה לדברים אלה יראה האדם להיות עצל בדבר כמאמרם חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד ר"ל תהא מדחה אותו שצריך ישוב דעת בדבר עם אנשי בריתו שהם בעלי תריסין ת"ח והן יורוך איך להתרחק מן העבירה, כן ראוי' לכל משכיל, אמנם לא כן הרשעים שמתהפכין ביסודותיהן לדבר עבירה משתמשין ביסוד האש מהר ימהרנה לו כדכתיב פחז כמים כן דרכו של יצה"ר ימהר על האדם לעשות עבירה כי כן דרך הסוחרים מי שיש לו סחורה פחותה ושפילה ימהר מאד למכרן, אבל מי שיש לו סחורה טובה אינו ממהר כי חושב בדעתו ששכיחי זביני תמיד, כן מעשה היצה"ר שהוא יודע שאעפ"י ששמח עכשיו, יצער אחר זמן לכן הוא ממהר על האדם מאד לילך לדבר עבירה או לגמול רע לחבירו איך הולך הוא בזריזות אין מעצור לרוחו, וכבואו לפני המלך מ"מ הקב"ה לילך לביהכ"נ או לשארי מצות ומע"ט נותן שינה בעיניו שוכב על מיטתו ומתעצל בו עפ"י תגבורת המים יסוד המים שבו, וז"פ הפסוק פ' האזינו ויאמר ד' אסתיר' פני מהם וכו' כי דור תהפוכות המה ר"ל שהם מהפכים ב' יסודות אלו אשר ניתן להם לטובתם ולתועלתם יסוד אש למצוה ויסוד מים לעבירה הם מהפכים, מעתה נחזי אנן לגבי ירא ד' וחפץ במצותיו הוא טובה שנתן לו ד' ב' יסודות המתנגדות הללו כי תרווייהו מצריך צריכ' יסוד אש לעשיית המצוה ויסוד מים למניעת העבירה אבל גבי הרשעים יותר הי' להם לטובה אלו לא הי' להם יותר רק יסוד אחד או של אש או של מים לבד דהי' מהני לחד צד למשל אלו נא הי' להם רק יסוד אש שהזיקו מצוי' לגבי' עבירה מ"מ הי' נשכר לגבי עשיית מצוה שהי' ג"כ מהיר וזריז לכך בלימוד התורה, ואם הי' לו יסוד מים לבד אם הזיקו מצוי' להתעצל במצוה אבל בעבירה הי' ג"כ מתעצל, ולא כן עתה שיש לו שני יסודות המתהפכות, הוא רץ לעבירה ובורח מן המצוה, וזה אמר הפסוק אעשה לו עזר, ב' הפכים בנושא א' אש ומים, עזר או כנגדו דהיינו זכה להשתמש בהן על סדר נכון האמור עזר הוא לו לעזר שנתנו לו ב' היסודות להזהר מעבירה וזריזים למצוה. לא זכה ומשתמש ביסודות הללו, להיפוך, הוא כנגדו שטובה יתירה היה לו אלו לא נתן לו כ"א יסוד א' כנ"ל וז"א גם קהלת טוב שנים במה שיש לנו ב' יסודות הסותרות ומתנגדות זה לזה מן האחד אם לא הי' לנו רק יסוד א' והיינו שיש שכר טוב בעמלם אם משתמשין בהו לצורך גבוה למצוה יסוד אש ולהבלי עוה"ז יסוד מים אז מקבלי' שכר טוב לא כן הרשעים המהפכים הסדר הי' יותר טוב לפניהם אם לא הי' להם רק יסוד א' מן השנים כאמור, הצדיקים ויודעי התורה יודעים לסדר המערכה להשתמש בב' היסודות ולעשות שלום ביניהם להשתמש פעמים בזה ביסוד האש לתורה ולמצוה ולפעמים ביסוד מים לעבירה ולהבלי הבלים, וז"כ הפסוק ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום שע"י התורה הנקראת עוז הוא יודע לעשות שלום בין ב' היסודות המתנגדות אש ומים אשר האדם מורכב בה' ודו"ק כנ"ל.

אחז"ל במסכת סוטה איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם לא זכו אש אוכלתן ופירש"י כי בהסתלק יו"ד מאיש וה"א מאשה אותיות הש"ס נשאר אש ואש, וצריך להבין במאי תלי' האי זכו וגם מ"ש שכר זה דוקא שכינה שרוי ביניהם, ונר' במסכת שבת פ' הבונה אז"ל א"ב ג"ד ה"ו בר"ת אלף בינה גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה וכו' וצריך טעם על שקרא לתורה בשם בינה ונר' דכתיב לא טוב היות אדם לבדו וכו' ומ"ש דנקט קרא לא טוב היל"ל רע להיות אדם וכו' ונר' משום שלא להוציא דבר מגונה מפיו עיקם הכתוב שנא' ותבאר לשון ערומים בלשון נקיה אבל עול"ר להיות תכלית האדם לקנות שני שלימיות אלו להיות טוב לשמים וטוב לבריות דהיינו ללמוד תורה הוא טוב לשמים שנחת רוח לד' בקול תורה ולעשות גמילות חסדים הוא טוב לבריות וזוכה בשני אלו לעוה"ז ולעוה"ב כאחז"ל בילקוט ריש יהושע כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין וכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים וצדקה וכבוד ולשני שלימות אלו צריך בהכרח לאשה, ובזה יובן מה דאמרו חז"ל אין טוב אלא תורה שנא' וכו' וקרא כתיב מצא אשה מצא טוב וביבמות אמרו חז"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה שנא' אם אין עזרתה בי ותושיה נדחה ממנו וכן הוא בטבע מאחר שצריך לטרוח בעצמו בצרכי הפרנסה בצרכי הגוף ע"כ מטרידו מלימודו וא"כ א"ש מצא אשה מצא טוב ר"ל נמי תורה דאי לא הא לא קיימא הא וא"ש מאמרם אין טוב אלא תורה וגם לגמילות חסדים צריך לאשה כמו שמצינו באשתו של אבא חלקי' במס' תענית שנענה בתפלתה קודם בעלה לפי דאתתא היא מקרבא הנייתה טפי לעניים שזה במעות וזו במאכל ובמשתה וא"כ ה"פ לא טוב היות האדם לבדו אותן השלימות שהאדם נקרא על ידם טוב דהיינו עסק התורה וג"ח טוב לשמים וטוב לבריות ואז"ל ריש ברכות כל העוסק בתורה וג"ח מוחלין לו ע"כ עונותיו שנא' בחסד ובאמת יכופר עון אי אפשר לקיימם בשלימות בלא עזר זו אשתו לכן אעשה לו עזר וכו' ויהי' טוב נקרא ע"ש התורה לשמים, וע"ש הג"ח לבריות, והנה אז"ל ויבן הצלע מלמד שנתן הקב"ה לאשה בינה יתירה, וא"כ יפה דחז"ל אל"ף בינ"ה פי' למוד תורה בחברת האשה, בינ"ה יתירה יש לה ותהי' עזר לך לתורה כמ"ש, ואם אין עזרתה בי וכו' וכן כתב לי עצה ותושיה, אני בינה לי גבורה, וגם גמול דלים בחברת האשה בג"ח ותזכה לה"ו שמו של הקב"ה והיינו כוונת חז"ל איש ואשה זכו בשני אלו בתורה וג"ח שע"י נקראים טוב לשמים ולבריות ע"י העזר שכינה שרוי' ביניהם כאז"ל אלף בינה גמול דלים ה"ו, וזה נראה כמ"ד ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה כדי שילמיד תורה בטהרה ולפמ"ש משום דבלא אשה אין קיום להתורה מצא אשה מצא טוב וכן רמזה תורה תחילתה בי"ת רומז ביתו זו אשתו וסופה למ"ד רומז ללמוד ר"ל ישא אשה תחילה ואח"כ ילמוד תורה. *') *)[ואמר המסדר איזה סמוכין עם מה שראיתי בספר כ"ס על מס' גיטין בפתיחה וז"ל שם ובברכת התורה אנו מברכי' לעסוק בד"ת וכ' הט"ז דבחרו בלשון לעסוק ולא ללמוד כי לימוד הוא שלומד בלי עיון ולעסוק היינו שעוסק בה טובא מעמיק ומעין, וי"ל משו"ה אמרו כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה במסכת כתובות דף ח' אית' נוסח הברכות אירוסין ברוך וכו' שהכל ברא לכבודו, ברוך וכו' יוצר האדם והרגיש רש"י מה ענין ברכה זו יוצר האדם אצל נשואין הא אינו מסדר ברכות הזיווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקיבה לא הוי וחי' בדוחק ולענ"ד נראה עפמ"ש הב"ח בסי' מ"ו או"ח בטעם נוסח הברכה שלא עשני גוי בלשון שלילה ולמה לא תקנו לברך שעשני ישראל, ותי' לפי שנמנו וגמרו טוב ונוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ע"ש וק"ל טובא איך ולמה תקנו ברכת יוצר האדם בלשון זה הא טוב הי' שלא נברא, ונר' כמ"ש תוס' שבת ל"ו על פסוק אין אדם צדיק בארץ וכו' והא ד' מתו מעטיו של נחש ושמא ברוב ב"א קאמר קרא ע"ש ה"נ זה שנמנו וגמרו טוב שלא נברא וכו' היינו נמי עפ"י הרוב והנה כתבו תוס' כן בעירובין דף י"ג ע"ב נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא הכא אמרי' בסתם בני אדם שאין אדם צדיק בארץ וכו' ונוח לו שלא נברא וכו' ע"כ לא מצי מברך שעשני וכו' אבל בברכת נשואין שמברך כן על אחרים על הכלל מין אנושי יוצר האדם יכול ומצוה להחזיק אותן אחרים לצדיקים כעין שכ' המג"א בהל' ר"ה תקפ"ב ס"ק ח' ע"כ שפיר מברך בלשון הזה יוצר האדם ומכ"ש אי על יצירה ראשונה של אדם הראשון קאמר וכפירש"י יציר כפיו של הקב"ה הי' ועוד עדיפא נר' אפי' על עצמו נמי שפיר מברך נוסח זה יוצר האדם בברכת נשואין כיון דהנושא אשה מוחלין לו ע"כ עונותיו דילפי' מקרא מחלת בת ישמעאל עיין פירש"י שם ובירושלמי מסכת פיאה א"כ אם צדיק הוא אז טוב לו שנברא וא"כ שפיר תקנו ברכה זו לענין נשואין לרמוז הכי שנשואין אלו סובבו לברך בנוסח זה יוצר האדם ולא בלשון שלילה כמו בברכת השחר שבכל יום ויום, ומובן גם המשך ב' ברכות הנ"ל דאח"ז עס"י מאז"ל בס"ק דברכות דף מ"א כי זה כל האדם כל העולם כולו נברא בשביל זה וכו' וכן אז"ל וצדיק יסוד עולם כל העולם כולו נברא בשביל צדיק אחד לכן ביום הנשואין שמוחלין לו ע"כ עונותיו הנה צדיק הוא לשעתו באשר הוא שם ולא אמרו כל הלומד תורה לשמה, אלא כל העוסק היינו שעוסק מעיין ומעמיק אם זה לש"ש זוכה לדברים הרבה דנהירין לי' שערי תורה וחכמה.

ואחרי הדברים האלו נבוא לפרש הא דאמר שמואל במס' קדושין ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר"י אומר רחיים בצווארו ועוסק בתורה, ויש לדקדק דשמואל אמר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ורי"ו השיב רחיים וכו' ועוסק בתורה משנה מלישנ' דשמואל דאמר ילמוד והוא אמר ועוסק בתורה ונר' כי לא סגי כשלומד אדם כל הכתוב לפניו אלא צריך לעיי' ולהתבונן למצוא דעת קדושים ולחדש חדושים כי יש לכל א' חלק בתורה הצפון לו ומקום הניחו לו מן השמים ע"כ אמר שמואל ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה, כשאינו מעמיק ומעיי' זה אפשר גם כשרחיי' בצווארו שאין צריך זמן כ"כ ולא בעי דיעה צלולה כ"כ ולכן אמר ר"י תינח ללמוד תורה אבל אפשר רחיים בצווארו ויעסוק בעיון היטיב הדין בתורה זה א"א וא"ש:

ואפשר לפרש בזה הא דאמרו שם ולא פליגי הא לדידן הא לדידהו עיי' פירש"י ותוס' שם וגם י"ל מס פי' הלעיל דלבני א"י דאוירא דא"י מחכים ולא צריך טורח וזמן כ"כ להעמיק ולעיי' כי אוירא דא"י מחכים ואפשר שישא אשה ואח"כ יעסוק בתורה אבל בחו"ל דבעי טירחא ויגיע' יתירה להבין דבר על בורי' לזה א"א אם רחיים בצווארו] וראוי' לברך עליו שהכל ברא ד' לכבודו וסמוך לו יוצר האדם ר"ל בשביל האדם זה הצדיק ברא הכל.

עוד. נ"ל לתרץ דקרא כתב ויאמר ד' לא טוב היות אדם לבדו וכו' ואז"ל ביבמות כל מי שאין לו אשה אינו קרוי אדם שנאמר זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם ואז"ל מ"ט לא נאמר בשני טוב לפי שלא נגמרה בו המלאכה מלאכת המים עד יום השלישי, וביום ג' נגמרה מלאכת המים נאמר ב' פעמים כי טוב הרי מה שאינו נגמר בשלימות לא נאמר בו טוב א"כ הזכר בלא נקבה פלג גופא נקרא ושניהם יחדיו ויקרא שמם אדם וזה"ש לא טוב היות אדם לבדו לא נוכל לקר' על האדם את השם טוב כל זמן שהוא לבדו כי הוא בעצמו לבדו אינו שלם רק חצי גוף ואינו בשלימות אעשה לו עזר וכו' ועי"ז מצא טוב כתיב דייקא דע"י נשיא' האשה נקרא האדם גוף שלם וכתב עליו מצא אשה מצא טוב וא"כ שפיר מברך יוצר האדם על שניהם יחד זכר ונקבה קרוים אדם ומישך שייך ברכה זו לענין נשואין דוקא, אבל בברכת השחר כל א' מברך לעצמו נשים מברכות לעצמן שעשני כרצונו ואנשים לבדם והיות האדם לבדו לא טוב, ונוח לו שלא נברא כיון שאינו שלם ולא טוב ע"כ לא מברך שעשני ישראל אלא בלשון שלילה והבן.

בפסוק עולם חסד יבנה, ונ"ל שרומז הפסוק בזה שהקב"ה ברא את עולמו ביום ולא בלילה והוא ברא בוי"ו ימים את העולם, וי"ב שעות יש בכל יום ויום סך הכל ע"ב שעות, וזה רמז הפסוק עולם "ח"ס"ד יבנה ש"ח"ס"ד הוא כמנין ע"ב שעות ר"ל שעולם נבר' בע"ב שעות ודו"ק.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' ואית' בגמרא מלמד שסחטה ענבים ונתנה לו ונ"ל לפרש דאית' במפורשים דחוה למדה ששתיה היא מותרת דבקרא לא כתיב אלא אכילה ואית' בגמ' כתיב קרא כפלות הלשון ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ועוד כתיב ביום אכלך ממנו מות תמות, חד לאכילה וחד לשתיה ועוד אית' דחד קראי קאי על העץ גופא וחד קרא על פריו וא"כ ליכא למשמ' מינה שתיה, אבל זה תינח אם העץ גופא ראוי' למאכל אבל אם העץ אינו ראוי למאכל א"כ ל"ל תרי קראי וא"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל פי' העץ גופא ראוי' לאכילה ע"כ צריך קרא א' על העץ וקרא א' על הפרי וא"כ ליכ' למשמע מיניה איסור שתיה כנ"ל ושפיר קאמר בגמ' ותקח מפריו וכו' מכאן שסחטה ענבים כיון דשתיה מותרת דתרי קראי צריך חד להעץ גופא וחד לפריו אבל שתיה מותרת.

במדרש אית' שבתורתו של ר' מאיר כתיב כתנות עור באל"ף ונר' טעמ' דאית' בגמ' דהוריות י"ג האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות וכו' ואית' במד' שהיו רוצים המזיקין להזיק את אדם כשחטא ואכל מעץ הדעת נתן לו הקב"ה אור משמו כדי שלא יזיקו אותו ועפי"ז מיושב דקשה לר' מאיר על פסוק דכתיב ויעש וכו' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם והלא גבי כסות האשה קודמת לאיש כדאית' במתני' דהוריות הנ"ל אלא כתנות עור באל"ף ואז משום הגנה שלא יזיקו אותם המזיקין והוא להחיות ואז האיש קודם להאשה.

ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת וק' למה אמר זאת הפעם דמשמע ולא פעם אחר וגם מאי נתינת טעם שאמר כי מאיש לקחה זאת, ונר' דאיתא במ"ר תזריע טובה גדולה עשה הקב"ה עם האשה שלא התחיל בצורת הולד בגידים ועצמות שאלו התחיל בעצמות תחלה הי' העצמות מנקבין את בני מעי' וזה ניח' בולד שמונח בבטן אמו אבל בבריאת חוה הי' יכול להיות בריאת עצמות מתחלה, וז"ש אדם זאת הפעם דייק' שנבראת אשתי מאחת מצלעותי לכך הי' מתחלה עצם מעצמי ואח"כ בשר מבשרי משום כי מאיש לקחה זאת לקחה דייק' לפי שנלקחה מצלעותי ולא היחה מונחת בבטן אם אבל בפעם אחר לא יהי' כן רק מתחלה הבשר ואח"כ העצמות.

המן הנין וכו' אית' בגמ' חולין דף קל"ט המן מה"ת מניין שנא' המן העץ וכו' ותמוה ונ"ל לפמ"ש יוסף בן גוריון לרומיים בספרו כי שם המן הוא שם ע"ז, ולכך נקרא המן על שם ע"ז אחד מצורת הכוכבים וזהו הנורה חקק בבגדיו ולכך מרדכי לא יכרע ואמרו דשם המן הוא שם ע"ז ולכך אין במגילה השם כלל הואיל שנזכר בה המן ואין ראוי להזכיר בו שם הקדוש ואית' דאסור להזכיר שם ע"ז חוץ שם ע"ז הכתוב בתורה יש להזכירו והטעם מבואר בזוה"ק כי יש להם צד קדושה, והם מסטרא דטוב ורע ועץ הדעת אשר מתהפך לטוב ורע והוא להט החרב המתהפכת משא"כ שאר שמות ע"ז הם כולם רע אבות הטומאה וזהו השאלה המן מן התרה מניין היינו אנה נזכר שם זה של המן בתורה שמותר להזכירו ע"ז תירץ המן העץ כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע וזהו "המן "העץ ולכך היותו טוב ורע מותר לקרותו ודוק ובאמת בכל עמלקים טוב ורע כמ"ש ע"ם ק"ל אותיות עמל"ק עם בקדושה ר"ת יע"מ"ל"ק "עמרם "משה "לוי "קהת והוא ראשית גוים אבל ק"ל בטומאה והק"ל נשמע בבית פרעה סמאל הקנא' סמ"ל גימט' ק"ל, ולכך אחריתו עדי אובד, וס"ת עמר"ם מש"ה לו"י קה"ת "מ"י"ת"ה, וכן המן אותיות מ"ה בקדושה אבל נו"ן הוא נחש כרוך בעקבו נח"ש בריח ולכן נתלה על עץ נו"ן אמה, ולכך מבני בניו של המן למדו תורה ברבים כי הי' כלול רע וטוב כנ"ל ודו"ק. *)

אי הבל אחיך ויאמר קין לא ידעתי השומר אחי אנכי ויאמר ד' קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה פירש"י דמו ודמי זרעו וקשה למה לו לקין להאריך בלשונו ולומר השומר אחי אנכי הלא הי' די לו לומר לא ידעתי ועו"ק למה הזכיר לו הקב"ה שגם דמי זרעו צועקים מן האדמה הלא גם בלא זה הוא חייב מיתה על הריגת הבל ונר' לפרש דהנה אית' במדרש שאין הרוצח חייב מיתה אלא אם הנרצח האמין בהקב"ה באנכי ד' אלקיך אבל אם כפר בעיקר ח"ו אין הרוצח חייב עליו מיתה וגם עוד תנאי שיהי' רוצח יודע שחייב מיתה על הריגתו ובלא זה הוא פטור וע"ז אמר לפטור א"ע לא ידעתי מאיסור הריגת אדם ואפילו אם ידעתי השומר אחי מצות אנכי ד"א להאמין בד' אפשר שהוא לא האמין בד' ואין *) וא"ה לעשות סמוכי' לדברי א"ז זצוק"ל דכ' בסדר' ו"הנחש דקשה למה כ' תוה"ק חצי השם של שם הוי' אצל ו"הנחש אלא דכ' כי יד על כס יה וכו' שאין שמו שלם עד שימח' זרע של עמלק ובזמן הגאולה ב"ב ישאר נחש בלי ו"ה ויתחבר ו"ה עם י"ה ית'] אני חייב על הריגתו אמנם אם יודע שיצאו ממנו בנים הגונים אסור להרוג אפילו אם אינו שומר מצות אנכי ד"א וע"ז השיב לו הקב"ה דמו ודמי זרעו ואפילו אם אינך חייב עליו משום עצמו אבל משום זרע מעליא דנפקין מני' אתה חייב ודו"ק.

עפר אתה ואל עפר תשוב אית' במדרש א"ל הקב"ה עפר גזולה בידך ונר' דאחז"ל בגמ' גזלן קונה רשינוי מעשה גזל עפר ונעשה לבינה לא קנה כיון דהדר' בעיני' דיכיל לעשותה עפר כמקדם וז"כ אמר הקב"ה עפר גזולה בידך ולא תקשה הלא שינוי אית כאן דנעשה מן העפר אדם לז"א כי אל עפר חשוב כיון דהדר' בעינ' ע"כ גזל בידך.

אמרו חז"ל סחטה ענבים ונתנה לו, ונ"ל דאית' בגמ' לעתיד יחזיק דוד הע"ה כוס של רכ"א לוגין כמנין כוס רויה, ותמיה ומ"ט ולמה דוקא יחזיק הכוס רכ"א לוגין, ונ"ל דאיתא בדרז"ל דוד בכה, כ"ב שנים בכל יום כוס דמעות וסתם כוס הוא רביעית הלוג כידוע ובשבתות וביו"ט לא בכה דוד, ונחשוב שס"ה ימים לכל השנה ולצרף גם חדשי עיבור שבין כ"ב שנים הנ"ל ותגרע מכל שס"ה, ס"ג ימים שהם השבתות ויו"ט שלא בכה, ישאר ש"ב ימים, והיינו ש"ב רביעית לוגין שהם ע"ה לוגין וחצי לכל שנה, וכ"ב פעמים ע"ה לוגין וחצי, עולה במנין ט"ז מאות וס"א לוגין, כי ד' פעמים ע"ה הוא ש' נמצא כ' פעמים ע"ה הם ט"ו מאות ועוד ב' שנים יתירים הרי ק"ן לוגין, נמצא ט"ז מאות ונו"ן לוגין ועוד כ"ב חצי לוגין, הרי י"א לוגין הרי ט"ז מאות וס"א לוגין בכה דוד בכ"ב שנים ואיתא בסוף כתובות לעתיד ענב א' תעשה כור יין, וכור הוא למ"ד סאה, וסאה הוא וא"ו קבין, וי"ו פעמים למ"ד הרי ק"פ קבין, וקב הוא ד' לוגין וד' פעמים ק"פ הרי זי"ן מאות וכ' לוגין, ואיתא ברז"ל דחוה סחטה תרי ענבים ונתנה לאדם, וכ' פעמים ז' מאות וכ', הרי י"ד מאות ומ"ם לוגין:

ואיתא דקודם חטא אדם היו הפירות כמו שיהי' לעתיד, ודוד הי' גלגול אדם, והוא הוצרך לתקן חטא אדם, לכן הוצרך לבכות י"ד מאות ומ"ם לוגין, נגד ב' ענבים שאכל שהוא במנין י"ד מאות ומ"ם לוגין, אבל הוא בכה ט"ז מאות וס"א לוגין לפי"ז בכה יותר מחיובו סך רכ"א לוגין. ולכן לעתיד יחזיק כוס של דוד הע"ה רכ"א לוגין כמנין רוי"ה.

אם תטיב שאת וכו' בגמ' דקידושין דף ס"א אמר בשלמא לר"מ דבעי תנאי כפל היינו דכתב אם תטיב שאת ואם לא תטיב וכו' אם בחקותי תלכו והקשה תוס' רי"ד הכא תוס' שבועות ד' ל"ו ולר"מ מי ניחא הא באיסור גרידא מודה ר"מ דלא בעי ת"כ וכאן באם תטיב וכו' נמי לענין עבירה ואסורה מדבר ולמה בעי' ת"כ, ולענ"ד לק"מ דרש"י פי' שאת משאת שכר הוא ודאי עושר וכבוד ואורך ימים כמו ונתתם להם דב"ג ובני ראובן הו"ל ממון דשאת הוא המעשה כמו ונתתם, ומעשה צ"ל ממון וכן אם בחקתי תלכו וכו' המעשה הוא השכר ברכה ושובע ונתנה הארץ יבולה ונתתי שלום וכו' הו"ל ממון כמו ונתתם דב"ג וב"ר וכן טוב הארץ תאכלו אם תאבו וכו' וצל"ע על התוס' בזה. *) *)[א"ה כבוד בן המחבר מו"ר אבי זקיני הגאון מו"ה אהרן שמואל זצ"ל הקשה על שיטות הרמב"ם דס"ל במעשה בפועל דוקא בעי' שלא יהי' מעשה ויעש ה' וכו' כתנות עור וכו' הטעם שעשה הקב"ה לאדם ולאשתו מלבוש עור קודם לתנאי אבל מעשה בדיבור לית לן בה א"כ הו"ל להקב"ה להקדים הלא שאת שה המעשה ואח"כ אם תטיב וכו' לרבות' לאשמעינן דשם הי' רק דיבור מהקב"ה שלא בעי' תנאי' קודם למעשה, ותירוץ אבי זקיני הג' זצ"ל וז"ל ונ"ל דיבור ד' הוא מעשה כמ"ש במד"ר פ' לך לך והובא בפירש"י ע"פ רעך נתתי וכו' וטעמא נראה לפי שבכל דיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך, א"כ בדיבור ד' הלא שאת מיד נעשה ברוח פיו מלאך מליץ לשלם שכרו אם ייטיב והו"ל מעשה בפועל קודם לתנאי ע"כ צ"ל אם תטיב ואח"כ שאתו ועי' בחגיגה דף י"ד ע"א פליגי רב ושמואל ס"ל מנהר דינור נבראים המלאכים, ור' יונתן ס"ל מדיבור ד' נבראים עש"ה, א"כ לשמואל ורב אין נברא מלאך מדיבור ד' הדק"ל ה"ל להקב"ה להקדים דיבור המעשה הלא שאת וכו' וע"כ מוכח דגם בדיבור בעי' תנאי קודם למעשה ודלא כרמב"ם, ולפי"ז מתורץ הסוגי' דגיטין דף ע"ה ע"ב דאתקין שמואל בגיטא וכו' ולימא לא יהי' גט אם לא מתי, בעיי תנאי קודם למעשה ותמהו מזה על הרמב"ם הא בדיבור לבד לית לן בה, ולהנ"ל לק"מ דאליביה דשמואל לטעמיה התם מודה הרמב"ם כנ"ל וע"ד הש"ס חגיגה, קשה לי מליל לש"ס דפליגי רב ושמואל עם ר' יונתן הא י"ל אותן שבדבר ד' שמים נעשו וכו' אינם בטלים והם נצחיים, וזה י"ל פי' הפסוק לעולם ד' דברך נצב בשמים ר"ל מעשה ידיו ודבר אלקינו יקום לעולם אבל אותן שמנהר דינור נבראים תיכף אחר שאמרו שירה בטלו א"כ י"ל לא פליגי וצ"ע עכ"ל של אבי זקני הג' מו"ה אהרן שמואל זי"ע] [אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א א"ע סי' קס"ו ומה שהקשה אבי זקיני זצ"ל על הש"ס חגיגה מנ"ל לגמ' דפליגי וכו' עיין בטורי אבן חגיגה דף י"ד דבודאי בהא כ"ע מודו דיש הרבה כיתות מלאכים שנבראו בשעת בריאת העולם והן קיימין לעולם אלא דקרא דחדשים לבקרים דמשמע דבכל יום נבראו מלאכים חדשים משמע לי' לרב דמנהר דינור נבראים והיינו פליגי אדרשב"ג דאמר מכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך ומייתי לה מקרא דברוח פיו כל צבאיו אם כן אין לנו ראי' מקרא דחדשים לבקרים שמנהר דינור נבראים בכל יום וקרא מיירי מאותן שנבראים בכל יום מדיבורו של הקב"ה שאומרים שירה והיינו רבה אמונתך דקרא ואע"ג דקרא א קאמר חדשים לבקרים אפ"ה ת"ל דקרא איירי מאותן הנבראים מכל דיבור של הקב"ה דהאי לבקרים ל"ד בקר כבקר דגבי תמיד שאינו אלא עד חצות לרבנן ועד ד' שעות לר"י כדאמרי' רפ"ד דברכות דף כ"ו אלא כל היום הוא במשמע דלבקרים כמו ותפקדנו לבקרים דמני' נ"ל לר"י דאדם נידון בכל יום בפ"ק דר"ה דף י"ז ועל קושי' שהביא אבי זקיני הג' זצ"ל על הש"ס דגיטין אתקין שמואל בגיטא וכו' ולימא לא יהי' גט וכו' בעי' תנאי קודם למעשה וק' הא בדיבור מוד' הרמב"ם דלא בעי' ת"ק למעשה, ונ"ל לתרץ דלפמ"ש דאתי דיבור ומבטל דיבור והנה נ"ל דהוא רק בדיבור דלא אתעביד מעשה בדיבור אבל אם ע"י דיבור אתעביד ג"כ מעשה, אזי גם הדיבור חשיב מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה והא דס"ל לרמב"ם דבדיבור קודמת לא איכפת לן היינו היכ' דהוי רק דיבור ולא אתעביד מעשה ע"י דיבורי אבל באמת דבדבורי דע"י אתעביד מעשה, גם הדיבור נחשב כמעשה וצ"ל תנאי קודם אף לאמירה, וא"ש בגט וקידושין דיש כאן הפקעה מרשות לרשות ונתעביד מעשה ע"י דיבור זה שפיר צ"ל תנאי קודם אף לאמירה כיון דהי' מעשה ולק"מ כנ"ל. נר' למפורשי התורה דה"ט משום דפסקינן דחייב לברך על המלבוש חדש וקיימ"ל דכל הברכות צריכי' להיות עובר לעשייתן ואח"כ ילבוש ופסקינן דערום אסור לברך גם פסקינן דאין מברכין על בגד של עור מטעם צעב"ח וא"כ לפ"ז לא הי' יכול הקב"ה להלביש את האדם מלבוש הראשון כי אם דוקא של עור, ממ"נ דאם ילבישו באיזה מלבוש אחר האיך יכול אדם לברך עליו עובר לעשייתן והלא מקודם לכן הי' ערום וערום אסור לברך ואם ילבוש ואח"כ יברך אין כאן עובר לעשייתן לכן הלביש הקב"ה מלבוש ראשון בגד של עור דוקא דבזה מלבוש לא צריך לברך ודו"ק. *)

דרוש לשבת בראשית

בקהלת יו"ד לב חכם לימינו וכו' ונ"ל לפרש עפמ"ש במשלי אל תיגע להעשיר מבינתך חדל וכתבתי פירושו עפמ"ש הר"מ בהקדמה לס' זרעים לפרש מאמר החכם לולי המשתגעים הי' העולם חרב לפי שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם שהוא חלוש הנפש ההתרבה והוא עובר ימים בחורב וכו' ומסתכן בנפשו לחיות השדה וכו' כדי להרויח דינרים וכשיקבץ כלום וכו' יתחיל לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים כדי להקים עליה קיר שיעמוד שנים רבות והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבנות בנין עשוי מן הגמא היש שטות ושגעון כזה אבל הם סיבה לישוב העולם שאלו יהיו כל ב"א מבקשים החכמה נשחת תיקון העולם וכו' עש"ה וזה"ש אל תיגע להעשיר דייקא ר"ל להעשיר אחרים כי עי"ז מבינתך חדל יקראו לך משוגע וזה"ש נמי במשלי נבהל להון חסר יבואנו חסר דיעה ואחז"ל הרוצה להחכים ידרים הרוצה להעשיר יצפין וסמך מנורה בדרום ושלחן בצפון שנא' ומצפון זהב יאתה ובזה יובן בקהלת פסוק א' כי בצל החכמה בצל הכסף דייק' ולא אמר זהב כי הזהב אינו מקבל החכמה שזה בדרום וזה בצפון אבל הכסף שאינו חשוב כ"כ ולא צריך טרדות הזמן כ"כ לבטל מלימודו יוכל לקנות לי בצל החכמה ולקנות החכמה צריך ג"כ כדי סיפוק לקיום הגוף וצריך להוצאה כדי סיפוק כמ"ש בב"מ בפ' הזהב, ואמר ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' ר"ל שרודף החכמה ולא הזהב ריבוי העושר נ"ל יתרון דעת היפוך נבהל להון חסר יבואנו שנקרא משוגע כנ"ל ויתרון עוד שהחכמה תחי' בעליה היפוך הרודף אחר הזהב עובר ימים ומסתכן בנפשו כנ"ל וזה"ש הכ' וכסף הרבתי להם דייק' כסף והוא הצורך לקנין שלימות הנפש אבל הם לא הספיקו א"ע בזה אלא וזהב עשו רדפו לקבוץ מותרות וזה הביאם לבעל ריבוי עשרם וקיי"ל בש"ע או"ח סי' צ"ד מי שאין יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים אמנם הרוצה להעשיר ולהצפין ואין חושש לחכמה שואל ומבקש מאחרים איה הוא צד הצפון וזה"ש לב חכם לימינו הרוצה להחכים ידרים ולב כסיל לשמאלו הרוצה להעשיר שעי"ז כסיל נקרא מבינתך חדל יצפין ואם בביתו הוא נבהל להון אין יודע בתכליתו רק אנשי מקומו אבל עוברי דרך מעבר לים מפרסמים סכלותם גם *) [אמר המסדר עיין בס' צ"פ, דטעמא מאי הוא דערום אסור לברך משום דלבו רואה את ערוה ואסור משום פסוק לא ראה בך ערות דבר משא"כ גבי אדם כתיב ויעשו להם חגורות וא"כ לבו דאדה"ר לא ראה ערוה ממילא קשה למה לא הלביש הקב"ה מלבוש אחר). לאחרים לצאת על דרך שהסכל הולך לבו חסר שנחדל מבינה ואומר לכל סכל הוא ומשוגע א"י כי בביתו ניכר הסכל ע"י שיצפין לז"א גם בדרך שהסכל הולך ואינו יודע לכוון הרוחות להתכוין לבו לאביו שבשמים ואין מקפיד אבל הסכל לבו חסר כי לכן לשמאלו הוא תמיד ואומר לכל סכל הוא והנה אם בממון של היתר הפליגו כך החכם הגדול לשטות ולסכלות ולשגעון ק"ו על ממון שאינו של יושר כגון השגת גבול שאל יכנס בחזקת חבירו ע"ז ודאי נאמר נבהל להון חסר יבואנו כי לא יחרוך רמיה צידו לכן רבותי הזהרו בזה ואני מבטיח להעושים כן כי לא יעלה בידם להוציא מחשבות לפועל ולריק יגיעו והי' לא תהי' והסיבה לזה שעולה מחשבה זו וכיוצא בלב איש ישראל לדעתי הוא ביטול תורה אשר יש לפרש עוד קרא שהתחלנו באופן אחר והוא דחז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ והקשו תוס' ישנים שלהי יומא דלשון עם משמע שדרך ארץ הוא עיקר כמ"ש בגמ' יבמות ע"ז ובאמת נהפוך הוא שתלמוד תורה הוא עיקר ונ"ל לתרץ דקדוק עוד לשון יפה דנקט תנא דהנה קהלת אמר טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך וכו' וקשה לפרש דקאי אדסמוך ליה שהקדים שם אל תרשע הרבה חלילה לומר על זה גם אל תנח ידך כמו שהקשה ברבה שם הרבה הוא דלא לרשע עש"ה אבל י"ל דהנה כבר אמרו חכז"ל אוי להם לבריות מעלבונה של תורה אנן דור יתום מה נענה בתרייהו שהרבה בעלי בתים פנוים ובטלים ממלאכתם צוחקים בצחוק קארטען וטוב היה להם לישב בטל לגמרי כאחז"ל פסול לעדות הי' והיינו בימיהם שאינו במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ נ"ל הכוונה שהי' משחקים בקובי' שפסולים לעדות לפי שאינו עוסקים בישובו של עולם והיינו לא בדרך ארץ שאז"ל ואם כן העושים כן שתים רעות המה עושים דיפה תלמוד תורה עם ד"א והמשחקים הנ"ל אין עוסקים בתורה ולא בד"א [ובטוח אני באלה כי איש כזה אשר הי' ניסה בשחוק זה בימי נערותו אם הי' שואלים אותו בימי זקנותו האם אינו מתחרט ע"ז בודאי הי' צועק ובוכה לשעבר כי תחת אשר היה יוכל בעת כזאת לעסוק בד"ת הי' מבלה עתיו בשטותים כאלו אשר מטמא נפש האדם והוא בעצמו הי' יצא בחרב חדה להוכיח את האנשים אשר ילכו בדרך תועה לבלות זמנם בשחוק הלזו] וז"כ שהע"ה בקהלת טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים עפמ"ש במד' קהלת בפ' את הכל יפה עשה באתו אלו אמר אחר הבל הבלים הייתי אומר זה שלא קנה מימיו ב' פרוטות אלא שלמה אמר שנאמר בו ויתן את הכסף כאבנים וכו' לזה נאה לומר הבל הבלים וכו' אלו אחר אמר זה הפסוק מן חכמי האומות עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלקים הייתי אומר וכו' אבל יתרו שלא הניח ע"ז שבעולם שלא עבדה וכו' וכה"ג תוכחה מאיש מוכיח שאין לו ידיעה והשגה מאותן הדברים שמוכיח עליהם אין דבריו נשמעין כ"כ לז"א טוב לשמוע גערת חכם מאיש ר"ל אם המוכיח הוא איש שומע שיר כסילים שיש לו השגה גם בזה וא"כ גם אני שומע שחוק כסילים הנ"ל וידעתי כי הוא הבל וא"כ זה"ש טוב אשר תאחז בזה וגם, מזה אל תנח ידך שתדע ותבין גם מעשה הכסילים כדי שתוכל לברר סכלותם אמנם אם לא ידע מעשה הכסילים על בורי' עדיין לא יקבלו ממנו התוכחה לז"א רק יפה דייקא ת"ת עם ד"א היינו בתחילת למודו יעשה עיקר לז"א ואחר שידע וניסה כל אלה יעשה תורה עיקר וד"א טפל ויוכיח ללמד דעת את העם והנה בפ' הנ"ל טוב אשר תאחז בזה וכו' סתם ולא פירש מה זה ואיזהו מה יעשה עיקר ואיזה יעשה טפל אבל מדאמר טוב אשר תאחז בזה ודאי משמע דתלמוד תורה עיקר שאין טוב אלא תורה דאלו על ההיפוך ז"א עיקר, לא נאמר בו טוב רק יפה ת"ת וכו' כנ"ל וזה"ש לב חכם לימינו אותו לעיקר רישא דקרא הנ"ל שהוא לימינו טוב אשר תאחז בזה היינו התורה ולב כסיל לשמאלו סיפא הנ"ל אותו לעיקר ובאמת הדרך ארץ הוא הטפל שהתורה נקנית במיעוט דרך ארץ וכנ"ל ובאמת החיוב על כל איש ישראל לקבוע עתים לתורה בכל יום ובכל לילה כמ"ש והגית בו יומם ולילה ועכ"פ כל א' יוכל לעסוק בתוה"ק וספרי מוסר לכל הפחות שעה א' ביום ובפרט ביום השבת קודש אשר נ"ל בזה לפרש המדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות ויו"ט ואפי' בשבת של חול וכבר תמהו בו רבים ולדרכינו יאמר דאי' במ' חזית בפ' כרם הי' וכו' כ"מ שהשרה הקב"ה תורתו השרה שכינתו שנא' הודו על ארץ ושמים קודם על הארץ ואח"כ השמים ובגמ' ברכות דף וי"ו אמרו ומניין שאפי' א' יושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' בכ"מ אשר אזכיר את שמי וכו' ועיין בזוהר דת"ח נקרא שבת לפי שגם בחול יש לו נשמה יתירה ע"י קדושת התורה וזה"ש ואפי' בשבת של חול לא זזה שכינה ע"י עסק התורה מכ"ש ע"י עסק תורה בשבת וע"ז אמר בשה"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כי השכינה קדושה נקר' אהבה ובגלות ג"כ לא זזה שכינה מישראל עכ"פ בשבתות וביו"ט לז"א על כנסת ישראל מה יפית וכו' שאפי' בגלות אהב' שכינה שרוי בתוכינו בתענוגים בזמן וקראת לשבת עונג ובמ' חזית בפ' כי טובים דודיך מיין אז"ל נמשלו דברי תורה למים מה מים מכסים ערותה של ים כך דברי תורה מכסה ערותן של ישראל שנא' על כל פשעים תכסה אהבה ע"ש הרי שתורה נקראת אהבה לז"א מה יפית וכו' אם אהבה בתענוגים ר"ל אם בזמן התענוגים והוא בשבתות ויו"ט עוסקים בתורה שנקרא אהבה ועיין מ"ש במ"א פי' הרבה בזה והיינו על היפוך או"ה שמתוך שמחה אכילה ושתיה עוסקים בדברי תפלות ועגבות ולא כן אנחנו אלא עוסקים בד"ת שירות ותשבחות ביום השבת כמ"ש במגילה י"ב ובמ' חזית בסופו עש"ה ולפי שיש מקום מורא ע"י אכילה ושתיה כמ"ש ואכל ושבע ודשן וכו' וכן ואכלת ושבעת השמרו לכם לז"א מה יפית וכו' שאהבה זו תורה ואהבת ד' בתענוגים כנ"ל, ונ"ל דה"ט שקבעו פסוק זה בזמירות של שבת ואילו היינו משמרים שבת כהלכתו ולא לסחור כלל למכור משקה לעכו"ם ולגרום איסור הוצאה מרשות לרשות ג"כ לא הי' עולה במחשבה לשום אדם להשיג גבול ולכנוס לרשותם ומכ"ש ע"י עסק התורה שגורם שלום ודאי לא ישיגו גבול א' לחבירו אשר לדעתי יש לפרש בזה הפסוק וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וכו' ד' עז לעמו יתן וכו' ונקדים לפרש בתהלים ח' ד' וכו' תנה הודך על השמים וכו' מה אנוש וכו' וידוע מאחז"ל במס' שבת כי תנה הודך וכו' זה היה טענת מה"ש במתן תורה ומאמר מה אנוש וכו' אחז"ל שזה היה טענת ועצת מה"ש בשעת הבריאה כשהמליך הקב"ה במ"ש ואמר נעשה אדם וכו' וא"כ תמוה המשך הפסוקים ויובן דאיתא בגמ' והוא ברש"י בראשית ברא וכו' בשביל התורה שנק' ראשית וכבר הקשתי לשאול במ"א וכעת נ"ל דה"פ דאיתא במ"ר קהלת בעצלתים ימך המקרה ע"י שנתעצלו ישראל מלחנות במחלוקת בהר סיני ימך המקרה כתיב ויט שמים וכו' ובשפלות ידם ידלף הבית ע"י שנשתפלו ישראל מלחנות במחלוקת ה"ט ידלף הבית גם עבים נטפו מים עכ"ל והיפ"ת מביא הפסיקתא דאית' כשבאו לסיני הושוו כולם באגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כא' אלא ויחן וכו' אמר הקב"ה התורה כולה שלום ואני נותנה לאומה שאוהבת שלום והק' היפ"ת למה נקטו קרא ירידת השכינה לא הל"ל בעצלתים וכו' אלא נתינת התורה שהי' שלום עש"ה ועוד ק"ל דבמ"ר פ' יתרו דרשו מן ההר בזכות אבות ובגמ' ביצה אמרו מפני שהן עזין וא"כ הדברים סותרים זא"ז ונ"ל לתרץ באופן שכל דברי חכמים קיימים דאית' בסנהדרין ל"ח ארי"ו א"ר בשעה שביקש הקב"ה לברוא את האדם ברא כת א' של מה"ש א"ל לרצונכם נעשה אדם בצלמינו אמרו לפניו רבש"ע מה אנוש וכו' הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם ואגדה זו תמוה להבין ונ"ל פירושו עפמ"ש בבראשית רבה פרשה רס"ג א"ר סימן בשעה שבאה הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מה"ש כיתין כיתין מהם אמרו אל יברא וכו' הה"ד חסד ואמת נפגשו וכו' שלום אמר אל יברא דכולא קטטה וכו' עש"ה ובמ"ר פרשת כי תשא וז"ל דכת מלאכי השלום נקראו כך ע"ש שהם נבראו מאש ומים כמו שאמר שמים אש ומים שהם מתנגדים וב' הפכים והקב"ה עושה שלום במרומיו כמ"ש במס' סופרים ע"ז מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש וכו', הכי נמי בלי ספק איתן מלאכי השלום הן מאש ומים לכן נקראו בשם זה שלום ואם כן בל"ס אותו כת שאמרו בגמ' הנ"ל מה אנוש וכו' הוא אותו הכת דאית' במד' שלום אמרו אל יברא דכולי' קטטא והיינו ע"י ששאלו תחילה להקב"ה מה מעשיו א"ל הקב"ה כך וכך וכו' וכמ"ש בגמ' ומזה ידעו דכולי' קטטה והם מלאכי השלום ובטענתם מה אנוש וכו' משמע כאלו הם מעצמם עושים שלום ביניהם ובאמת זה אינו אלא דהקב"ה שהוא בראם עושה שלום במרומיו כנ"ל וא"כ הוא יכול גם כן לעשות שלום בעולם גבי בני אדם ולא השיבו כהוגן ולכן הושיט אצבע קטנה ביניהם דייקא והפריד חבורם מאש ומים ושרפם כי גם האש אוכלה אש ושורפם להורות כי גם אצלם שהם שלום הכל ברצונו יתברך הוא עושה שלום וברצונו אין שלום דנשרפו ויכול גם כן לברוא האדם ולשום שלום ביניהם ואם כן בל"ס המלאכים שקטרגו גבי מתן תורה נמי מלאכי השלום היו וטענו אותו טענה ממש כיון דתורה כולה שלום וכל נתיבותיה שלום תנה הודך על השמים דייקא אש ומים ושלום ביניהם משא"כ העולם כולו קטטה כמו שאמר כת שלום בשעת הבריאה ואם כן זהו המשך הפסוק ז' תנה הודך על השמים וכו' מה אנוש כי תזכרנו וכו' דכולו קטטה כקטרג בשעת הבריאה ואמרו כן לכבוד ד' הודך ואשריך כמ"ש במדרש חזית בפ' כרם היה וכו' אמנם כן הרי באמת הי' שלום בישראל באותו זמן כמ"ש במדרש הנ"ל וזכו שפיר לקבלת התורה דה"ט הודו ואשורו של הקב"ה גם ע"י שנתן התורה שהיה שלום לישראל שהם ג"כ שלום כמו השמים וזה"ש הודו על ארץ ושמים דייקא וכדסיים במדרש חזית הנ"ל וזה"ש בראשית ברא וכו' אף דכולו קטטה מ"מ בשביל התורה דייקא מאותו טעם שניתנה תורה על הארץ דאיכא נמי טענה זו בעצמה התורה שלום והעולם קטטה ועכ"ל לפי שהיה שלום בישראל וא"כ בשביל ה"ט בשביל ישראל שהם שלום נברא העולם וא"כ עיקר נתינת תורה לישראל בל"ס גם מטעם אחד היה כמ"ש במדרש ובגמ' הנ"ל אבל אמר בעצלתים ע"ש השלום כתי' ויט שמים וירד שמים דייקא אש ומים שעי"ז טענו מה"ש תנה הודך על השמים כנ"ל שע"י השלום הוא הודך ואשורך וכיון שהיה שלום בארץ ויט שמים וירד השרה שכינתו בארץ אצל התורה דנתן הודו על ארץ ושמים קודם על ארץ וכמ"ש במ' חזית בפ' כרם היה וכו' כנ"ל ודו"ק.

תוכן העניינים

דברי מהריא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה