דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד
ספר בראשית · פרשת וירא
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום פירש"י ז"ל לראות אם יש עובר שב ויכנסם בביתו כתב באלשיך ז"ל והוא יושב וכו' משא"כ בתחלה קודם שנימול היה נופל ולא יושב ועוד והוא פתח האהל כי דרך הנביא להתבודד במקום שאין אנשים להשיג הנבואה אך עתה ע"י זכות המצוה נראה אליו ה' פתח האהל מקום שנכנסים ויוצאים ואי אפשר להתבודד שם, ובעל הטורים כ' שאברהם יושב פתח האהל יושב על פתח גהינם ששם כחם היום דכתיב הנה היום בא בוער כתנור ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תנוקות שמתו עד שלא מלו ונתנה עליהן ומורידן לגיהנם עוד כ' ז"ל כחם היום גם בזה הראה מעלת אברהם כי אף שהיה כחם היום והחמה יפה למכה כמחז"ל ב"ר פ' מ"ח ועכ"פ היה לו לכוין ישיבתו נגד החמה גם בשביל לרפאות מכתו אבל הוא לא כן עשה רק והוא יושב פתח האהל שלא ישב שם רק בשביל שהיה אהלו פתוח לרוחה להכניס תמיד אורחים לביתו בשביל זה ישב לראות אם יש עובר ושב לא למענו כלל וכלל וז"פ הכתוב והוא ישב פתח האהל כחם היום כפירש"י אם יש עובר ושב לא למענו לרפואתו, עוד כ' במ"ח כחם היום כי חז"ל אמרו שהיה בששה שעות על היום ובודאי אברהם קיים מאמר הכתוב [איוב ל"א] ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה וכו' ובודאי היו תמיד עניים על שולחנו וע"כ בהגיע עת האוכל זמן סעודת תלמיד חכם שהוא ששה שהות על היום ישב לו בפתחו לראות אל עובר ושב להכניס אורחים על שולחני, ולענ"ד נראה והוא ישב פתח האהל כחם היום דמאי נ"מ אם חם היום או לא ונ"ל דאית' בגמ' 'ד"א"ב של מעלה פתח במה דסיים "א"ב שלמטה דהיינו "ת"ש"ר"ק יעיד אית' בגמ' דשבת דשמות של "א"ב יש להם פירוש כגון "א"ב "אלף "בינה "ג"ד "גמול ידלים וכו' והנה לפי "א"ב שלמעלה הוא להיפוך דהיינו "דלים "גמול ובזה יש נ"מ דדלים גמול משמע שאם יבא אליך דל אז גמול אבל גמול דלים משמע שצריך לחזיר אחר דלים לגמול להם והנ"מ הוא אי אמרינן "כ"א"ב שלמעלה דהייני שאם בא אליך עני רק אז גמול לו אז מתבייש העני לראות פני של בעה"ב אבל אם הוא מחזיר אחר העני והולך אל ביתו אז אינו מתבייש העני ובזה מובן הכ' כי צדיק ה' צדקות אוהב ר"ל הקב"ה אוהב כל מיני צדקות "כ"א"ב דלמעלה ו"כ"א"ב דלמטה אבל ישר פי' הטוב יותר הוא יחזה פנימו אם יוכל העני לראות פני בעה"ב וזהו "כ"א"ב דלמטה שהוא ילך אל ביתו של עני וגם י"ל על אברהם שהלך אחר העניים ואמאי לא עשה "כ"א"ב שלמעלה דהיינו דוקא אם העני יבא אצלו רק אז צריך לגמול אותו, וי"ל דהנה המחקרים אמרו דברקיע הוא קר מאד אעפ"י שהוא כנגד הסברא דמה בארץ שהוא רחוק מן השמש ומ"מ מחמם מכ"ש ברקיע שהוא קרוב להחמה אבל הטעם הוא דהקב"ה ברא השמש שיחמם דוקא את הארץ ולא הרקיע א"כ י"ל דגם התורה ניתנה לארץ וא"כ צריך לעשות "כ"א"ב דלמטה ושפיר הלך אברהם אחר העניים וא"ש והוא יושב פתח האהל כפירש"י לראות אם יש עובר ושב ויכנסם בביתו שהלך אחר האורחים ע"ז קשה הלא לפי א"ב דלמעלה אינו מחויב לחזור אחר העניים אלא דוקא אם הם באים אצלו אז מחויב לגמול להם ע"ז אמר כחם היום ר"ל מזה יש ללמד כמו השמש אינו מחמם רק על הארץ כך גם התורה נתונה לארץ ולא לשמים וא"כ צריכים אנו לעשות כ"א"ב שלמטה דהיינו לחזור אחר אורחים, ויפה אמר הכתוב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי האלשי"ך ז"ל כתב ע"פ ויקחו לי תרומה שהול"ל ויתנו לי תרומה כי באמת אם איש קטן הערך יתן מתנה לשר גדול ויקבל מידי, הלא הנותן למקבל יחשב במה שהחשוב ממנו החשיבו לקחת מידו כאשר חכמים יגידו כי על כן המקדש את האשה ונתנה היא ואמר הוא אם אדם חשוב הוא מקודשת במה שהחשיבה לקבל ממנה חשוב כאלו היה קבלה ממנו ונחשב כאמר הוא ונתן הוא ועוד שנית במה שהודיענו רז"ל על מעשה הצדקה כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עמו וכן הקב"ה יצוה עלינו ויקחו לי תרומה לעשות לי מקדש כי מה אנו ומה חיינו שיחשיבנו השי"ת לקבל מאתנו ומידינו ואם כן איפה אין לנו לנותן נחשב אלא ללוקח ומקבל כי ממנו ית' הכל ומידו נתני לו באופן כי הנני אנחנו המקבלים ולוקחים ממנו ית' כי אין ספק כי יותר הוא ית' עושה עמנו טובה בקחתו מידינו במה שאנו עושים עמו וז"ש כי ללוקחים הם יתייחסו במה שהוא לי תרומה והחשבתים לקבל מהם וגם כאן אמר אברהם אע"ה ואקחה פת לחם שאני נחשב רק ללוקח ולא לנותן שאל יצטערו שאכלו משל אחרים שאכלתם נהמא דכסופא אדרבא אתם עשיתם לי טובה גדולה שאני הלוקח ולא אתם ע"כ וסעדו לבכם לא יחלש לבבכם כי השי"ת הביא אתכם לביתי לזכות אותי ועשיתם עמדי יותר טובה ממה שעשיתי עמכם.
והוא יושב פתח האוהל כחום היום פירש"י ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים והם יושבין לכאורה מה המשך זל"ז ונר' דצריך להבין אמאי יושבים הדיינים בשעת הדין ולא עומדים כמו בתפלה שמחויב לעמוד ונראה החילוק כי בתפלה השכינה קודמת לבא לכן אינו רשאי לישב בשעה שהשכינה שם אבל בדיינים דבתחילה הם יושבים לדון ואח"כ השכינה ע"כ אינן מחויבין לעמוד וכאן אברהם הי' יושב ובקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד מאחר שכבר ישבת וזהו ואתה סימן לבניך שהם יושבין ואני אעמוד מאחר שהם יושבים בתחלה ואינם צריכין אח"כ לעמוד.
ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות, אימא בגמרא מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים ופי' מפני דאברהם אמר ליתן להמלאכים קמח ושרה אמרה סולת ומקשין דאיך מוכח מכאן דאשה עיניה צרה באורחים הלא אדרב' סולת יפה מקמח ועו"ק לשנא דגמרא דנקט עיניה צרה הול"ל לבה צרה כמו דכתב ירע לבבך בתתו לו ונ' לענ"ד דאית' בגמ' דברכות מה דכתיב ארץ חטה ושעורה הפסוק הזה לא נאמר אלא לשעורין דהאוכל בבית המנוגע כשעור ב' זיתים הוא טמא ואמרינן ה"מ כשעור זיתים מפת חטין ולא מפת שעורין דפת חטין נאכלת מהר מפת שעורין, והנה מי שאין נותן לחם לעניים בלב שלם זה גם כן אינו יוכל לראותם בביתו והנה אברהם אע"ה אמר שתקח קמח שהוא פת שעורין שנאכל לזמן מרובה למען שיהי' האורחים זמן מרובה בביתו אבל שרה לקחה סולת שיאכלו מהר ושיכולין לילך מביתה מקודם וזה שאמרינן בגמ' מכאן שאשה עיניה צרה באורחים עיניה דייקא שאינה יכולה לראות האורחים בביתה מפני שהיא לקחה סולת שיכולין לאכול מהר משמח וממילא מוכח שאשה אינה נותנת בטוב לב ודוק, ובס' מרגניתא דרב פי' עפמ"ש התוס' שבת קי"ז כשאפו ביו"ט של פסח מצות מסולת נקי' שיש לו די לצורך יו"ט אין אופין אח"כ מצות מפת הדראה אלא מתחלה יעשה של הדראה ואח"כ הנקי", וידוע שהמלאכים היו אצל אברהם ביו"ט של פסח ע"כ אמר אברהם לאפות קמח שבאם יצטרך עוד יהיה מותר לאפות גם סולת ושרה אמרה לאפות תיכף סולת שלא תוכל לאפות אח"כ קמח וממילא נשמע דאשה עיניה צרה באורחים *) *) [אמר המסדר כ' בס' שמחת החג שהדברים עדיין צריכין תבלין דהלא התוס' שם בשבת קי"ז כתב דוקא כשאפו די מצות לצורך יו"ט אז אין אופין אח"כ מצות של הדראה אבל פשיטא דאפי' אפו מתחלה מצות מסולת נקי' כשצריך אח"כ עוד לצורך יו"ט מותר לאפות גם הדראה וא"כ הקל"ד למה אמר אברהם קמח הו"ל לאפות מתחלה סולת דאם לא יספיק להם יהי' מותר לאפות לצורך יו"ט גם הקמח, אמנם י"ל עפמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תכ"ט דהמנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח וכ' המג"א דמי שאין דר בעיר ל' יום אפי"ה נותנים לו מצה ויש להבין מה עדיפותא איכא בזה הלא גם בשאר ימות השנה מחויבים ליתן לו מזון ג' סעודות אך י"ל דבשאר ימות השנה אין נותנים לו רק כדי מזונו לאותו יום אבל בפסח נותנים בפ"א לצורך כל החג ומעתה מובן דשרה אמרה סולת שלא רצתה לתת להאורחים רק מזון ליום א' אבל אברהם אמר קמח שיהי' מותר לאפות אח"כ גם סולת שיהי' נשאר בידם לחוה"מ וז"ש אברהם וסעדו לבכם אחר תעבורו דהמפורשים תמהו דהול"ל ואחר בוי"ו וע"פ האמור א"ש ויקח חמאה וחלב אשר עשה ויחן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ויש לדייק דכך הו"ל לכתוב ויתן לפניהם ויאכלו והוא עומד עליהם, ולבאר זה נקדים דברי מהריב"ע פ' וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם למעט הסעודה בדבריו וכו' כי ע"כ עברתם על עבדכם ורצה הסעודה תהי' קטנה וקלה ולא תתעכבו בה כי ידעתי כי זה חפציכם כי ע"כ עברתם על עבדכם היושב פה במדבר ולא אביתם לבוא בעיר או לבית מושב כי זה הדרך ההולכים בחפזון וכבר אמרו ז"ל שהי' לאאע"ה בית אכסני' בפרשת דרכים במדבר דהוי אמר להון פתא במדברא מאן יהיב להון וכו' וע"פ דבריו השיבו לו כן תעשה כאשר דברת שיהי' דבר מועט לסבה שזכר אמנם ראש הנדיבים דיבר מעט ועשה הרבה ונזדרז למעט עכבה במהירות וכו' עיי"ש מה שמפרש מנדבת לבו הגדול שנראה שם מענין הסעודה שעשה וכתב עוד שם וז"ל בענין אכילת המלאכים דחקו המפרשים ומה שנ"ל שכיוונו אל הסעודה הרוחנית דוגמת הנעשית אל הנפש השלימה אשר בה תתקיים אצל הגוף עם היותה בלתי נקשרת עמו וזה כי כמו שהגוף ניזון מהמזון המורגש כן הנפש נהנה מהענינים המחשביים שבסעודה וכמו ההזהר על איסור מאכלות והכשירן מכל צדיהן וברכותיהם לפניהם ואחריהם וטוב הכוונה בלקיחתם כי חכם לב יקח מצות למזון נפשו ובו היא תתקיים אצלו וזו היא סעודת המזבח אשר תתקיים בה השכינה עם ישראל שנא' בה את קרבני לחמי לאישי ואז"ל אשה ריח נחוח לד' נ"ר לפני שצויתי ונעשה רצונו וכן בכאן אמר שאכלו המלאכים אצלו ונהנו בשבע רצון הזרוז והעבודה הנכונה אשר הי' לרצון להם כי כוונתו הטובה ורוב זריזותו וחריצותו לעשות בכבודו ובעצמו והיותו עומד עליהם לשמש הי' לברות למו כי הוא באמת מאכלם הטבעי להם והנה עם זה הי' דומה ממש אכילה של משה לאכילתם וז"ש ר"מ עלית בקרתא הלוך בנמוסא למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונתדמה להם שנ' ויהי שם עם ד' לחם לא אכל ומים לא שתה אבל למטה שיש אכילה ושתיה נאמר ויאכלו כי משה נראה שלא אכל שם בהר אבל באמת כיון שהוא ניזן מכח האכילה שאכל מתחלה שהיתה מתברכת במעיו כענין שנ' באליהו ז"ל הרי הוא ניזן ואוכל ולזה אמר עלה משה ונדמה להם שאינו אוכל אבל אכל הוא עד"ה וכן המלאכים אם שנראה שאין דרכם לאכול כאן אמר הכתוב ויאכלו שאכלו מה שדרכן לאכול למעלה וי"ל בזה הכתוב הנ"ל ובא להשמיענו מה שהי' אכילת המלאכים לא שהמזון והאכילה שלהם הי' החמאה והחלב שנתן לפניהם כאכילת ב"ו רק העמידה בעצמה שהי' עומד עליהם תחת העץ לשמשם בעצמו ובכבודו וראו רוב זריזותו למצות הי' להם למאכל ולמזון כי הוא המאכל הטבעי שלהם וז"כ רש"י והוא עומד עליהם לשמשם ויאכלו זה הי' להם למאכל והנה בזה יש להבין ההבחן בין אברהם אע"ה שאכלו המלאכים אצלו ואצל מנוח לא רצה המלאך לאכול כדכתי' בשופטים י"ג ויאמר מלאך ד' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לד' תעלנה כי יש לדייק בלשון הכ' אם תעצרני דמשמע שהוא לשון תנאי שאם לא יעצרהו יאכל אצלו ועוד יש לדייק שהי' לו לומר מלחמך ולא בלחמך וגם מיותר לגמריה האי בלחמך והו"ל לכתב סתם לא אוכל אמנם לפי דברי הנ"ל בא הכל בדיוק נכון כי זה הוא דרך נדיבי לב בהכניסו אורחים לביתו ורואה שהוא ירט לדרך ואינו דכוונתו היתה ליתן להם פת שיסעדו לבם ג"כ אחר שיעבורו דהיינו בשאר ימי פסח]. רוצה להתעכב מבקש את פניו להנות אצלו עכ"פ דבר מועט ובתוך כך הוא מביא לפניו סעודת לחם רב אשר מכינים בשבילו וגם דרכו לומר תמיד לאורחי' שאינו עושה שום הוצאה יתירה בשבילם ובהיפוך הוא בצרי עין שמכניסים אורחים לביתם לפנים לבד ולבם בל עמם ואם הוא רואה שהמתאכסן אצלו אינו יכול להתעכב גונב את דעתו ומבקשו שיעכב ויעשה לפניו זבח רב ובאמת לבו בל עמו רק דעתו ורצונו להשיבו שאל יאחר אותו כי הדרך ירט לנגדו ואין הזמן מסכים לאחר זמן רב כזה וזה הי' ההבחן בין אאע"ה שאכלו המלאכים אצלו ובין מנוח שלא רצה המלאך לאכול אצלו שאאע"ה שהראה להם נדבת לבו וזריזותו הגדול בהכנסת אורחים ואמר מעט ועש' הרבה שלא אמר רק ואקחה פת לחם למעט הסעודה ואחר תעבורו ואין ברצוני לעכב אותם זמן רב כי על כן עברתם על עבדכם וראיתי מזה כי אתם נחפזים לדרככם מאחר שלא אביתם לבא בעיר או לבית מושב כדרך ההולכים בחפזון ונזדרו למעט העכבה במהירו' ועשה לפניהם סעודה גדולה וע"כ אכלו אצלו והיינו מה שהוא באמת מאכל הטבעי של המלאכים שנהנו מהזירוז ומהעבודה הנכונה אשר הי' להם למאכלם הטבעי מעין של מעלה אבל מנוח הי' נוהג עם המלאך כצר עין ואמר לו נעצרה נא אותך שבזה רמז לו שצריך להתעכב כאן עד הכינו לפניו וגם באמרו ונעשה לפניך גדי עזים כדי להראות שעוש' כל ההוצאה רק בשבילו לבד והשיב לו המלאך לפי דרכו אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לד' תעלנה כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא ר"ל לפי שלא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא לכך השיבו בלשון זה כאדם המשיב לחברו אם תעצרני שאני צריך לעכב אותו עד שתכין הסעודה אין לי שהות כ"כ עד שתכין לפני הגדי עיזים למאכל ואם תעשה עולה לד' תעלנה שהוא נעשה מהר בהעלא' בעלמא ואמתין בכאן זמן מועט וזה המשמעות שטחות לשונו אבל באמת רמז לו בדיבורו שאינו מוצאי אצלו שום דבר להיות מאכל הטבעי שלו ולכך אמר לו אם תעצרני ואתה נוהג עמי כצר עין ולכך אמרת נעצרה נא אותך ואין אני רואה זהירות ועבודה נכונה בסעודה זו וא"כ אין לי כאן שום מזון ומאכל וע"כ אמר לו לא אוכל בלחמך ורמז לו במה שאמר לו בלחמך ולא אמר סתם לא אוכל או מלחמך שאין מאכלו ומזונו בלחם שהוא נתן ממנו שהיא אכילת מזון הגשמיים של בשר ודם רק כל מאכלו ומזונו הוא הזירוז במצות ובעבודה נכונה בנפש חפצה דוגמת אכילת המזבח שאוא הקרבת הקרבן וע"כ אמר לו ואם תעש' עולה שאם כוונתך ליתן לי מאכל ומזון שהוא עשיית עולה להנות משבע רצון והיא האכילה שלי לד' תעלנה בכוונה רצויה ובנפש חפצה וזאת יהי' לי למזון הטבעי שלי, *)
איתא במסורה ג' פעמים לבכם וכו' וסעדו לבכם, שיתו לבכם לחילה, וראיתם ושש לבכם ונ"ל ב"ה לפרש בהקדים פסוק במשלי מאור עינים שמח לבו ושמועה טובה תדשן עצם ע"ש ויובן לענ"ד דאז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דחטא' נינהו עין רואה והלב חומד וגם קשורים הם זה בזה כאז"ל עין סכנות כל הגוף אף דאבר אחד הוא מחללין עליו את השבת לפי דשורייקא דעינא בלב' תליה *) [א"ה מחידוש' א"ז הג' ר' עזרא צורף זצוק"ל עיין בס' לב אריה חולין ר"פ כל הבשר שפי' הפ' והוא עומד עליהם ומיושב בזה דקדוק של א"ז הג' זצ"ל וע' בס' שערי שמחה ממו"ר הגאון דפרעסבורג זצ"ל לפ' וירא על פ' הנ"ל). ע"כ דינו כסכנת כל הגוף ולא כסכנת אבר א' בלבד נ"ל הפי' מפ' פקודי ד' ישרים משמחי לב כי מצינו הבדל בין דורות הראשונים לדורות האחרונים כאחז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' והיינו לענין השגות התורה ולכן בלשון הזוהר שזכה להשגה גדולה בחוש הראי' בעינו ובשכלו איתא בכל מקום תא חזי דייקא אבל בדורות האמוראים כלשון הש"ס בכל מקום תא שמע שלא השיגו לראות בחוש הראי' לחקור מעצמם כל כך כי אם מפי השמועה מה שקבלו איש מפי איש ופי' בזה בהקדמת ספר המקנה מאחז"ל בפרק אבות דע מה למעלה ממך ר"ל כמה מדרגות כעת מדורות ראשונים שהיו למעלה ממך, מתחילה השיגו בעצמם אור התורה שהי' עין רואה ואח"כ נתמעט ההשגה ולא ראו אור כי אם אוזן שומעת קבלו מפי השמועה תורה שבע"פ ועתה אחר שראו שע"י הצרות משתכחת התורה שבע"פ התירו לכתבה וכל מעשיך בספר נכתבים ולא סגי מפי השמועה בלבד יעיי"ש וזש"ה פקודי ד' ישרים משמחי לב לפי שמצות ה' ברה דייקא מאירת עינים ר"ל כראי' עינים בתורה שבכתב ראו אור והשיגו במצות ה' כל התורה שבע"פ דליכא מידי דלא רמיז' באורייתא לכן פקודי ד' ישרים אצלם או משמחי לב כי שורייקא דעינא בלבא תלי' ופועל ראיית העין על הלב לשמחו בפקודי ד' כי הלב מבין ישרותם ואמתתם, וכן לעתיד מבקשים אנחנו כן יראו עינינו וישמח לבנו וכו' וזש"ה מאור עינים ישמח לב כך היה בתחילה שזכו להשיג בראי' הנבואה, אח"כ שמועה טובה תא שמע שפסקה נבואה לראות במראות העין רק ששמעו בבת קול הי' ההשגה מועטת ולא שמח לב הפנימי כי אם שמועה טובה תדשן עצם לבד וז"ש הכתוב הנ"ל במסורה וראיתם אז ושש לבכם יראו עינים וישמח לבנו גם אית' בש"ע התענית קשה לחולה עינים י"ל ג"כ מה"ט דכתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם בכל מקום מצינו פתא סעדת' דלבא ושורייקא דעינא בלבא פלי' קשורים זה בזה ופועל זה על זה וז"ש הכא במסורה הנ"ל וסעדו לבכם כפת לחם עי"ז וראיתם ושש לבכם וראיתם ושש דייקא ראיי' העינים פועל על שמחת הלב ושמחת הלב פועל על ראיי' העינים כנ"ל ובפ"ק דסוטה אחז"ל אריב"ל כל השם ארחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלקים ונ"ל הכוונה מי שיש בידו לשמוח א"ע ומשים על לבו תמיד צער גלות השכינה ומסתפק עי"ז במיעוט רק לחם לאכל היינו השם ארחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה היא השכינה כי לישועתו קוינו כל היום וזש"ה המסורה וסעדו לבכם רק בפת לחם לבד מטעם שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב היא השכינה כי חולת אהבה אני מצער על גלותה עי"ז תזכו וראיתם ושש לבכם בישועתה כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים כנ"ל
עוד. נר' לענ"ד כוונת המסורה עפ"י שראיתי בס' עולת החדש דף צ"ז דחקר שהלב מתרעם על מקומו שקבע לו הקב"ה בשמאל האדם, ולחשיבות הלב משכן הרוח ראוי' יותר לכבודו להיות בימין. אמנם התירוץ לזה כיון דהשכינה כנגדו מכוון הלב כנגד ימין השכינה היינו חשיבות דלב, ונ"ל לפי"ז זש"ה הנ"ל במשלי מאור עינים ישמח לב דכתיב אני בצדק אחזה פניך ר"ל דשכינה כנגדו שויתי ד' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כי הרואה שכינה כנגדו ובו יתן לימין השכינה היינו לב חכם לימינו לכן מאור עינים שרואה השכינה כנגדו ישמח לב ר"ל שישמח על מקומו שהוא נתן לקבוע בשמאל האדם שהוא ימין השכינה וז"ש המסורה הנ"ל וסעדו לבכם ר"ל להטותו לב חכם לימינו וא"ת א"כ על מה זה ולמה אתה הסיבת את לבם אחורנית שקבעת מקומו בשמאל וטוב הי' יותר להיות לימין ולזה תירץ שיתו לבכם לחילה ופי' בזוה"ק לחילה היא השכינה חולת אהבה ור"ל שויתי ד' לנגדי תמיד נמצא ניתן הלב בימין השכינה, ע"כ וראיתם ושש לבכם דייקא כנ"ל ולפי"ז יובן ההמשך הקרא בפרשת ציצית סוף פ' שלח וראיתם אותו וכו' ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' ואחז"ל פ"ק דברכות עינ' ולבא תרי סרסורי דעבירה וכו' ונ"ל להיות קמי' שמי' גלי' טבע האדם כמ"ש היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובאופן זה ברא הקב"ה אותו בטבע זה שהלב חומד ולכן קבע הקב"ה מקום הלב בשמאל האדם שצד שמאל הוא כהה והחליש החמדה וגם להיות לו עזר כנגדו ר"ל במה שיחשוב האדם שהשכינה כנגדו שויתי ד' לנגדי תמיד נמצא נתן לה מצד ימין השכינה יטה לבו יותר לטוב לעבודת ד' ית', אבל אם הלב הי' נתן לימין האדם בטבע היצירה היה מתגבר החמדה ביותר בכח וגם הי' נגד שמאל דשכינה לא היה יכול לכבשו ליצה"ר וזה"ש לב חכם הוא לימינו של שכינה היינו שויתי ה' לנגדי תמיד אבל הכסיל לא יבין את זאת זאת דייקא הי' השכינה אין אלקים כל מזימותיו לכן לב כסיל לשמאלו הולך בשרירות לבו לב חומד וז"ש הכתוב ע"י וראיתם אותו הפתיל תכלת דומה לכסא כבוד וכו' רומז עי"ז יראה השכינה כנגדו ולבו נגד ימין השכינה זה יועיל לכם ולא תתורו אחרי לבבכם כנ"ל
והנה מצינו הלחם שהוא מזון ההכרחי מיוחס אל אבר הלב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וכתב ולחם לבב אנוש יסעד ואחז"ל מזה פתא סעדת' דלבא, אמנם המותרות הוא מיוחס אל אבר העינים משוטטים בחוץ ועיני האדם לא תשבענה, וזה נר' לענ"ד כוונת דתן ואבירם ששלחו דברים אל משה העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה וקשה מ"ט בחרו לשון זה ונ"ל דזה נמשך למעלה שאמרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הבאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וא"ת אלה הם מותרות והם באים מן הארץ מקום אפילה והלא טוב לנו אם נספיק במן לחיותינו ההכרחי הוא מזון לחם מן השמים מקום אורה לכן סיימו דבריהם ואמרו העיני האנשים ההם תנקר ר"ל הרי עינים מבקשים מותרות ואז"ל ספ"ק דסוטה שמשון הלך אחר עיניו נקרו אותם וכו' וזהו שכוונו במאמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ר"ל שבצורכו עניני עוה"ז לגופו ויתפלל ויבקש רק על ההכרחי ולא יבקש תענוגי המותרות בדעתו כי כל המותרות שעיניו מבקשות הם באים מלמטה מן הארץ מקום אפילה ע"כ צריך ליתן עיניו למטה במיתרות ולבו למעלה ר"ל מזון ההכרחי שמשביע ומסעד את לבו לחם מן השמים ראו למעלה מקים אורה וכן מצינו ביעקב אע"ה שלא ביקש כי אם ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכו' וזה כוונ' הכ' וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים וקשה כאשר שאל מי אלה לך הוי כולל בין אנשים ובין הילדים וא"כ למה השיב יעקב הילדים אשר חנן אלהים ולא השיב לו על הנשים אך נראה שזה אינו מדרך הצדיקים להיות לו הרבה נשים ורבוי תאות המשגל חרפה היא לאדם צדיק וזה שייך לעשיו וא"כ היה ראוי ליעקב רק אשה אחת ולא יותר וכוונת יעקב ח"ו לא היה בעבור תענוגי הגוף ועוה"ז רק בעבור להעמיד שבטי יה אשר לא היה באפשרי רק ע"י הנשים הללו כדאית' במדרש וז"ש שעשיו שאל מי אלה לך ר"ל לאדם כמותך אינו נאה להרבות נשים ולכך השיב לו שפיר הילדים אשר חנן אלקים את עבדך הוצרכתי לנשים הללו כדי להעמיד ילדים הללו ודוק וכן שלמה הע"ה אמר בס' משלי ריש ועושר אל תתן לי הטריפנו לחם חקי ולא מותרות, ואולי יש לכוון זה גם במ"ש בס' קהלת ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל ופי' עם המשך ב' פסוקים אח"ז הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר וכו' מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וכו' וכמעט סותרים אלו ב' פסוקים שהחליט תחילה שאין מותר לאדם מן הבהמה, ושוב אמר היתרון הוא השארת הנפש, אמנם כבר ביארו הקדמונים טעם שהעלימה תורה לכתוב בפירש שכר עוה"ב על שמירת התורה ומצותיה לפי שענין שכר עוה"ב רוחני אי אפשר להשיגו ולצייר בו שום דמיון וערך לו בעולם הזה, ובתנחומא ר"פ תזריע אית' וז"ל אחור וקדם צרתני במי הכתוב מדבר באדם הראשון ארי"ו כתיב בו באדם הראשון ב' יצירות שני יודי"ן וייצר ה' אלהים את האדם יצירה אחת בעוה"ז ואחת לעולם הבא אבל הבהמה והחיה העוף יצירה אחת כתיב בהן ביו"ד אחת כדכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה לפיכך הוא אומר אחור וקדם צרתני, קדם מרמז על עוה"ז שבאה לו בראשונה ואחור בעולם הבא שבא' לו לאדם באחרונה וכו' עכ"ל וא"כ ומותר האדם מן הבהמה אין פי' זה היצירה שנקרא אחור היינו עוה"ב ישנו בנמצא אלא שאינו לפניו ואינו מושג כלל, ע"כ עולם הבא נקרא "אין הוא היתרון לאדם, דבהמה יצירה אחת כתיב בה כי הכל הבל פי' כי עוה"ז גדול ורחב ידים שנראה לפנינו ראוי' לכנותו בשם הבל ואין בו יתרון לאדם נגד הבהמה כי הכל הולך אל מקום אחד הכל הי' מן העפר וכו' ומקרה אחד להם כמות זה וכו' אבל היתרון להאדם הוא ה"אין היינו עוה"ב שאינו מושג בעולם הזה ומכונה "אין והיינו שסיים רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח וכו' היינו השארת הנפש שכר הרוחני לעולם הבא כנ"ל.
ובפשוט י"ל כוונת ומותר אדם דייקא מן הבהמה הם הגוף חלק האדמה שע"כ קרא שמו אדם שנוצר עפר מן האדמה "אין כי הגוף כלה בקבר הכל הולך אל מקום א' הכל הי' מן העפר והכל שב אל האדמה כגוף הבהמה אבל מי יודע רוח בני אדם רוח דייקא העולה וכו' השארת הנפש היא ודאי יתרון לאדם וכו' אמנם על פי' יפרוש עוד ומותר האדם אחר שהקדים כי מקרה בני האדם פי' מה שמבקש האדם מותרות והוא מן הבהמה ר"ל להינות ולאכול מבשר הבהמה עצמה ואינו מסתפק כהכרחי לבד לחם לאכול "אין פי' יש למנוע מבקשות המותרות כי הכל הבל כנ"ל והנה לא כן נוהגים המון עם להיות שטופים המה במדות פחותות והקנאה והתאוה והכבוד והמה מוציאין את האדם מן העולם הידוע דהיינו עוה"ב כי כל א' וא' רוצה לעלות ברום המעלות ולהרבות כבוד ביתו במלבושי רקמה ובנימוסי האוה"ע אשר להם ניתנה העולם הזה והכתוב צווח בחוקתיה' לא תלכו וגם קנאת איש מרעהו דהמון ישראל עצמם גורמי' במסחר ע"י שכל אחד מקנא את חבירו מבקש כל ארד גדולה במלבושי כבוד וכיו"ב וזה נ"ל טעם המשך מכ' שאמר שלמה הע"ה במשלי ריש ועושר אל תתן לי לפי שעוני ועושר מביאין את האדם לידי עבירה שבין אדם לחבירו כ"ש שאל יבוזו לגנב כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב ועושר רב מביא לעבור עבירה שבין אדם למקום כמו שכתב וישמן ישורון ויבעט ויטוש אלקי' עושיהו לכן הטריפני לחם חקי וכן אחז"ל דקדוקי עניות מעבירין את האדים על דעתו וע"ד המקוים לכן גם יעקב אע"ה ביקש כן לחם לאכל ובגד ללבוש וכו' לא פחות ולא יותר אז אלך בטח והיינו ושבתי בשלום אל בית אבי כפירש"י בלא חטא והיה ה' לי לאלקים בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו וכבר התרעם בספר התיקונים על המתפללים רק על צרכי גופם צווחים ככלבים הב הב מזונא ולזה כוונו חז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה ר"ל יחשוב בדעתו כי אם יבקש מותרות זה שעיניו רואות זה העושר מושכו למטה לבעוט כנ"ר ואם יבקש מה שלבו יספיק בו בלחם לאכול זה מושכו למעלה שנא' נשא לבבינו אל אל שבשמים דייקא.
וכן מצינו בקין ובהבל שחלקו הקרקעות והמטלטלין כנודע ממדרש שקין לקח קרקעות והבל מטלטלין ונר' שחלקו הצלחות העוה"ז והעוה"ב כמו יעקב ועשיו והצלחות עוה"ז נרמז בקרקעות כי כמו מי שנסע ליריד וקנה שם בצרור כספו קרקעות כי זה לא יוכל לטלטל סחורתו וילך בעל כרחו ריקם מכל בדרך זה נמשלו הצלחות העוה"ז לקרקעות שאין האדם יכול לטלטלן עמו לעוה"ב וקניית החכמה והתורה נמשלו למטלטלין שיכול האדם לטלטלן עמו לבית עולמו וחילוק זה היה בין קין להבל לפיכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו כי הוא בחר במטלטלין אמנם קין שהי' עובד אדמה לא שעה אל מנחתו, זה שאמרו רז"ל מפני מה נברא האדם בערב שבת כדי שיכנס למצוה מיד רצה בזה לפי שהעוה"ז דומה לערב שבת כמו שאמרו מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת ולפיכך ברא הקב"ה את האדם בע"ש לגלות את אזניו שאפילו מיום הולדו אינו בטוח שמא יום המחרת הוא יום שכולו שבת שהמשכיל צריך לספק בכל יום שמא יום המחרת הוא סוף ימי חלדו ובסיבה זו אם תבא מצוה לידו יעשנה היום ואל ידחה אותה ליום המחרת כי יכול להיות שהיום הוא כאן ומחר בקבר וז"ש כדי שיכנס למצוה מיד שהערה זו ילמוד האדם מתחילת יצירתו שאם תבא מצוה לידו באיזה זמן אזי יעשה אותה מיד ואל ידחה ליום המחרת כמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום וכמו שאמר שש אנכי על אמרותך כמוצא שלל רב כמו השלל שמדרכו לחוטפו פן יקדימנו אחר ופתאום איננו כי. לקח אותו אחר כך המצוה צריך אדם לחטוף ולעשות בזריזות כי פתאום איננו כי לקח אותו אלקים ועבר זמנו ובטל קרבנו כמ"ש ג"כ אצל אברהם וימהר הוא לעשותו מיד כי הוא מיהר לעשות את שלו וכן כתב וילכו שניהם יחדיו בזריזות ויפה פי' גדול א' את הפסוק ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו וכו' וילכו שניהם יחדיו ויאמר יצחק וכו' הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו וקשה מאי אשמעינן קרא זה פעמים וילכו שניהם יחדיו אמנם דאית' בגמ' דכתובות דף ס"ב ההוא ישראל ועכו"ם דאזלי באורח' לא אימצי' עכו"ם לסגויי בהדי' א"ל לא אמריתו אנחה שוברי חצי גופו של אדם א"ל ה"מ מלתא חדתא אבל הא דשינן בה וכו' ויובן שפיר בתחילה ידע אברהם שיצחק בנו יהיה לעולה ויצחק לא ידע כלום וכתב קרא וילכו שניהם יחדיו שאברהם הלך בזריזות כיצחק לקיים דברי ה' ואח"כ אמר אברהם ליצחק אלקים יראה לו השה לעולה בני הוה גבי יצחק מילתא חדתא וגבי אברהם מילת' ישינה ואעפי"כ כתב בקרא וילכו שניהם יחדיו שיצחק הלך בזריזות במצות ד' ית'.
במס' יבמות ק"ה איתא דרבי חייא ור' שמעון בר רבי הוי יתבי פתח חד מנייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנא' והי' עיני ולבי שם כל הימים פירש"י עיניו למטה כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימו כדכתיב והי' עיני ולבי שם וחד אמר עיניו למעלה שנאמר נשא לבבינו אל כפים אדהכי אתי ר' ישמעאל בר יוסי לגבייהו וכו' א"ל כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו עכ"ל ונ"ל לפרש כוונתם היות דעיקר התפלה צריך שלא יהי' על צורכי עוה"ז כי אם שיתן לנו הקב"ה לב טהור לעבודתו ולהגדיל כבודו ית' וזהו שרמז בלשון קצרה כי כן הוא העין רואה בחוש בפומבי עסקי ותענוגי עוה"ז הוא מתאוה להם ביותר כמ"ש במשלי שאול ואבדון נגדו ועיני האדם לא תשבענ' אבל הלב יושב בסתר בו משכן רוח החיוני והנשמה חומד ומתאוה לעניני רוחני' וזש"ה שהמע"ה אני ישנה ולבי ער אני ישנה פי' בזמן שאיני רואה בחוץ לתענוגי עוה"ז ועוצם עיני בשינה מראות ברע אז לכי ער מתחזק ברוחניות, אבל בזמן שעין רואה הלב חומד ג"כ ומה"ט קיי"ל בש"ע או"ח שצריך להעצים עיניו ונסגור אותם בשעת התפלה בתפלת י"ח כי הפיזור בראיית עיניו היא מבטל הכוונה מן הלב וזהו הכוונה בפשוט המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ר"ל שיסגור עיניו מלהסתכל בשום צד ועי"ז יכול לכוון יותר לבו לאביו שבשמים לבו למעלם כנ"ר גם יובן נוסח התפלה עצמה צריך שיתן עיניו למטה היינו עניני צרכי הגוף הנראה לעין שאילת צרכיו לגופו יתן למטה פי' לטפל ולבו הפנימי צרכי ועניני הנפש למעלה היינו לעיקר שיטהר לבנו לעבדתו באמת זהו עבודה שבלב דייקא זו תפלה שאחז"ל ריש מסכ' תענית ובספרי ס"פ עקב ולעבדו וכו' ר"ל זו עיקר התפלה עניני הלב פנימי ולא עניני העין רואה בחוץ תאות עוה"ז אלא עיניו למטה כנ"ל גם יובן עפ"י מ"ש הכלי יקר בפ' ויחי על פ' בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל צריך עיון מה זה ענין מראה הערב והבוקר ולמה קראו פעם שלל ופעם עד וכאן נאמר לשון יאכל ואח"כ יחלק, וזה כי מהידוע שכל דבר שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות דהיינו בבוקר וכל דבר שהאדם שואל שלא כהוגן ניתן לו בערב בפנים חשוכות כמו שפרש"י על פסוק בתת ה' לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר נשבוע וכל דבר שהוא הכרחי לאדם דהיינו כדי אכילתו להבי' שבר רעבון ביתו הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח אמנם לערב היינו המותרות שהאדם שואל שלא כהוגן ניתן לו בערב בפנים חשוכות והוא הדבר אשר יחלק לזולתו ועזב לאחרים חילו והוא יהי' משולל ומרוחק מקנינו כהוראת לשון שלל ועוד שלא ניתן לו הדבר כ"א לפי שעה כמו השליו שלא הי' ניתן כ"א לפי שעה כי לא לנצח תאות רשעים יתן ה' כי אם היום יתן להם לסלק תלונתם מעליו מחר מתאוה נפשו ואין ומטעם זה ירד המן מן השמים מקום האורה ותעל השליו מן הארץ מקום האפילה כי כל א' בא ממקורו כפי מה שהוא לכך נאמר ובוקר וראיתם כבוד ה' והיינו פנים מאירות כי נראה להם ה' עין בעין ע"כ ניתן המן בבוקר בהטיבם לשאול כהוגן אבל השליו היה מאכל גס וחומרי על כן ניתן בערב ואמר הכ' ערב וידעתם את כבוד, ה' ידיעה פחותה מראיה כמלך שנותן לאיזו אדם בקשותיו ופני המלך לא ראה אע"פ שיודע שנתינה זו מאת המלך הוא מ"מ זה אשר מלך ביופיו תחזנה עיניו ודאי טוב ממנו לכך נאמר ג"כ בפ' ויחי בבוקר יאכל דהיינו בבוקר דבר הנותן לו בפנים מאירות זהו דבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות ולערב יחלק שלל היינו ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אפר יחלק לאחרים המה המותרות כי כל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו וז"ש המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה זה המתפלל בענייני עוה"ז דהיינו כל הצלחות הגופניות בעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסיבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים, ולבו למעלה זה התתפלל על צרכי הנפש הבט למעלה ממך כי עי"ז ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדרגת חבירו ויוסף על שלימות חכמתו ודו"ק.
וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך פירש"י אדוני הוא קודש והוא אמר לד' שימתין עליו עד שיכניס את האורחים ואעפ"י שכתב אחר הפסוק וירץ לקראתם ונר' לפרש וגם מתורץ למה נאמר שני פעמים וירא, דהנה אית' בגמ' וירא וירץ לקראתם מכאן שגדול הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה והנה לכאורה ק' דאם נימא דמה דאמר אברהם אדוני הוא קודש היאך מוכח מכאן דגדול הכנסת אורחים יותר וגו' הא אמר להקב"ה שימתין עליו ונראה כנטל רשות, וצ"ל מפני שלא המתין אברהם על התשובה לכן נר' דכוונת הפסוק כך הוא וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו ותיכף כשראה אותם וירץ לקראתם וזהו וירא וירץ לקראתם לכן צריך לכתב שני פעמים וירא ואח"כ כאשר רץ לקראתם אמר לד' שימתין עליו אבל לא המתין על התשובה א"כ שפיר מוכח דגדול הכנסות אורחים וכו'
ויקח חמאה וחלב ובן בקר אשר עשה וכו' ויאמר אליו איה שרה אשתך וקשה ע"ז למה לא שאלו תיכף בבואם שמה איה שרה אשתך ולמה המתינו כל כך עד ששם לפניהם לאכול ונראה לתרץ דאית' ביו"ד סי' פ"ח אסור להעלות בשר וחלב על שולחן אחד שמא ישכח ויאכל ואית' במשנה במסכת שבת לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה פירש"י מכ"ש מי שאינו זב והא דנקט זב לרבותא דאפי' זב דתשמיש קשה לו אפי"ה חיישינן שמא ישכח וישמש ובזה יהי' מתורץ שפיר דהמלאכים הי' יודעים דשרה אמנו פרסה נדה היתה כמו שפירש"י שלחם לא הביא וכו' ועל כן לא שאלו בבואם שמה איה שרה אשתך מפני שהמה סברו שאברהם אע"ה אינו מיחד עמה שמא ישכח וישמש מה שאין כן עכשיו שראו המלאכים שהיה מעלה בשר וחלב על שלחן אחד א"כ משמע מני' דאת סובר כאידך מ"ד בגמרא דאמר בשר וחלב עולה על שלחן אחד ואינו נאכל ולא חיישינן להרגל עבירה אם כן גם באשתו נדה מותר להתייחד ולא חיישינן להרגל עבירה ולכך שאלו דוקא עכשיו איה שרה אשתך ודו"ק, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן ויאמר אליו ד' למה זה צחקה שרה האף אמנם אלד ואני זקנתי פירש"י ששינה מפני דרכי שלום ונר' דאית' בגמ' שאל האי מינא האיך שומעין ליצר טוב הלא היצה"ר זקן ממנו שהיצה"ר בא מיד בצאתו מרחם אמו והיצר טוב בא רק לי"ג שנה והשיבו שהקב"ה זקן ממנו, ועוד שאל האיך הקב"ה מחי' מתים הלא בקבר הגוף יכלה והשיבו מאי דלא הוי הוי מה דהוה על אחת כמה וכמה והנה אית' בזוה"ק ששם שרה מורה ומרמז על הגוף ושם אברהם על הנשמה, ואמרה שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ר"ל אחרי שנקבר בקבר וכלה הגוף האיך יכול להחיות עוד ועוד תמה שרה האיך יכולין לשמוע לעצת יצר טוב הא היצה"ר זקן ממנו וז"ש ואדוני זקן והשיב לה הקב"ה למה זה צחקה פי' הגוף שמכונה בשם שרה הלא אף אמנם אלד פי' שאוכל להוציא יש מאין ומאי דלא הוי הוי מכ"ש מאי דהוה ועל קושי' השניה שהאיך שומעין ליצר טוב הלא היצה"ר זקן ממנו ע"ז השיב ואני זקנתי שאני זקן ממנו כתי' הגמ'.
וה' פקד את שרה כאשר אמר פירש"י בהריון, ויעש ד' לשרה כאשר דבר וע"ז פירש"י בלידה, ונראה לפרש שמוכרח רש"י לפרש כן ע"פ דאית' במס' תענית ג' מפתחות ביד הקב"ה א' מהן יולדו' ואית' במדרש וה' הוא ובית דינו ולכן אמר וד' פקד בהריון זהו גם בצירוף מלאכים אכן ויעש ד' לבדו בלידה והבן וסעדו לבכם וכו' ויאמרו כן תעשה כאשר דברת וירץ ויקח בן בקר וכו' וקשה מעיקרא מה סבר ולבסוף מה סבר מעיקר' אמר ואקחה פת לחם ולבסוף ויקח בן בקר ונ"ל בדרך הלצה כי ידוע בזמן שבא איש לחבירו לבקר בהיכלו כדרך משני אוהבים אין דרך הוא לכבדו בלחם לבד עאכ"ו כאן שבאו מלאכים לאברהם וכבד' עם פת לחם פת חריבה הלא דבר הוא ונר' כי לכאורה קשה הלשון כן תעשה אבל ה"פ אברהם אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וכו' ויאמרו לו אנו באנו לבקר אותך ואתה תכבד אותנו בפת ובמים לבד כן תעשה כאשר דברת לעצמך תעשה כן אבל לא לנו כששמע זאת מיד וירץ והביא לה בן בקר ומעדנים ועשה להם מאכלים טובים אבל יש לחפש זכות לאברהם אע"ה במאמר חז"ל אמור מעט ועשה הרבה כנ"ר.
חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והי' כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט וקשה והי' צדיק כרשע הי' לו לכתב ולא בכ"ף הדמיון וגם התשובה של הקב"ה שאמר אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר והוא כשפת יתר די כשאמר בסדום מאי בתוך העיר פשיטא בסדום הוא בתוך העיר ונר' לאדמו"ר הגאון מ' מרדכי בנעט זצוק"ל דהנה מצינו ג' מדריגות בצדיקים אחד מי שהוא צדיק גמור דהיינו שעשה מצות בפועל וגם מצינו צדיק שלא עשה בפועל כגון ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וגם מצינו שאפי' רשע נקרא צדיק כמו גבי לוט שאמר למלאך לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי ופירש"י כל זמן שהייתי אצל אנשי סדום הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי הייתי נראה צדיק וכשאבא אצל אברהם אני כרשע ונמצא אף שהי' לוט רשע כפירש"י כל זמן שהרשע לוט עמו הי' הדיבור פורש מ"מ בסדום הי' נחשב לצדיק נגד אנשי סדום ושפיר יובן תחילה הי' אברהם מתפלל חלילה לך להמית צדיק עם רשע דהיינו צדיק גמור ואח"כ הי' מתפלל ואמר והיה כצדיק ר"ל אף שלא יהי' צדיק גמור בפועל רק שהוא כצדיק שישב ולא עבר עבירה ונמצא שנחשב ג"כ כצדיק ואח"כ היה מתפלל שרשע ר"ל שהוא נרשע ואעפי"כ נקרא צדיק נגד אנשי עירו כמו גבי לוט המשחית את העיר ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ר"ל אף שחוץ לעיר לא יהי' נחשבים לצדיקים רק בתוך העיר סדום נחשבים לצדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם והשיב לו הקב"ה דרך לא זו אף זו ודפח"ח.
בפסוק ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח וצ"ב הלשון מאחריו דהול"ל מאחרי' ועי' ברש"י ונ"ל בהקדם לפרש הקרא אחור וקדם צרתני דהנה בענייני גשמיות החוב מוטלת על האדם שאל יראה בעשרות חבירו ויעשה קנאה ברכוש אחרים רק ישמח בחלקו ויביט מלאחריו אשר יש עוד עניים יותר ממנו' אמנם לא כן בענייני רוחניות היינו בתורה ומע"ט צריך האדם להתבונן ולראות מה שלמעלה ממנו היינו באנשים כשרים ממנו באלו הצדיקים אשר מסגלים כל ימיהם במצות ומע"ט וללמוד ממעשיהם הטובים וזש"ה אחור וקדם צרתני היינו בענייני גשמיות להביט לאחריו ובענייני רוחניות להביט מלפניו והנה אית' בגמ' כאשר באו המלאכים אל לוט ונתן לפניהם לחם ומים בקשו מאשתו שתתן להם גם מלח ואמרה לא די שניתנה לכם לחם ומים ועוד אתם מבקשים מלח הלא אנשי סדום אינם נותנים אפי' לינה אחת לעוברי דרך לא לחם ומים ובעלי הוא צדיק גדול נגד אנשי סדום ונתן לכם לחם ומים וע"כ נענשה ותהי נציב מלח וזש"ה ותבט אשתו מאחריו היינו מאחריו של לוט שהביטה באנשי סדום שהיו רשעים יותר מלוט ולא עשתה כן להביט בענייני רוחניות מה שלמעלה וכהנ"ל וע"כ ותהי נציב מלח וק"ל:
ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא במכות מקשה הגמ' נביא הוא דתהדר דלאו נביא לא תהדר בתמי' ותירץ מורי זצוק"ל דאית' בגמ' דיבמות שרה איילונית היתה שנא' אין לה ולד אפי' בית ולד לא הי' לה ואיתא ביבמות דף ס"ד המקדש איילונית אין קדושין תופסין בה וה"מ דלא ידע שהי' איילונית אבל ידע הוא סבר וקיבל וז"ש השב אשת איש וכ"ת לאו אשת איש היא דקדושין לא תופסין שהיא איילונית לזה אמר כי נביא הוא סבר וקיבל והבן. *)
ויאמר. יצחק וכו' הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני פירש"י כלומר יראה ויבחר לו השה ואם אין שה לעולה בני וכו' יל"פ דאית' כגמ' דפסחים דף ס"ו מי שפסחו טלה תוחב הסכין בין קרניו והא קעביד עבודה בקדשים ומשני דעביד כהלל דמקדיש אח"כ, והנה יצחק כשראה שאביו לקח את עצי העולה וישם אותם על יצחק מזה ידע יצחק שלא נבחר הוא לקרבן דאל"כ איך הניח אברהם העצים על יצחק בנו והא קעביד עבודה בקדשים כקושי' הגמ' הנ"ל ע"כ שאל יצחק היטיב הנה האש והעצים על שכמי וע"כ שאין אני קרבן לד' וא"כ איה השה לעולה ועל זה השיב אברהם התירוץ הגמרא אלקים יראה לו השה להקריב ואם לא יזמין שה אז אקדיש בני לעולה אח"ב ועדיין לא קדשתי אותך ממילא אין כאן עבודה בקדשים. **)
אל תשלח ידך וכו' איתא במדרש שהיה אברהם תמיה אתמול אמרת וכו' קח נא את בנך וכו' ועכשיו ואת א"ל אל תשלח ידך א"ל הקב"ה לאברהם לא אשנה מוצא שפתי כשאמרתי לך קח נא וכו' לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו לשם חיבה אמרתי לך אסיקתיה וקיימת דברי ועתה אחתיניה וכו' עכ"ל אית' בגמ' דתענית דף ד' שלשה שאלו שלא כהוגן וכו' יפתח וכו' אשר יצא מדלתי ביתי וכו' יכול אפילו דבר טמא וכו' וקשה דטפי הל"ל מני' וכו' יכול אפי' בתו ושאר כל אדם דשלא כהוגן הוא כמ"ש שהשיבו לו שלא כהוגן שנזדמנה לו בתו וכו', הנה כבר עמד ע"ז המרש"א במג"א שלו ע"ש, ולענ"ד נ"ל לתרץ כפשוט שהרי סיפר הכתוב שופטים י"א והנה בתו יוצאת לקראתו וכו' ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת ופי' האברבנאל שבני אשתו לא היו אצלו רק בתו היתה יחידה ממנו אצלו והרי קיי"ל עולה זכר הוא דוקא, א"כ כיון שאמר והעליתיהו *)[אמר המסדר אני שמעתי לפרש היטב דהוו' אמינא בהיות דאברהם הי' נביא א"כ ידע שלא נגע אבימלך בה וה' שומרה וא"כ לא יצטרך למהר ולשלחה אליו לז"א ועתה השב אשת האיש תיכף ומיד אע"ג כי נביא הוא וידע שלא נגעת בה אפילו הכי צריך אתה למהר להשיבה אליו].
**) [א"ה ול"נ לפרש כוונת הפסוק שיצחק שאל איה השה לעולה שאי אפשר שאני אבחר לקרבן כי אין קדושת קרבן חל על האדם כמו שאינ' חל על בהמה טמאה והשיב אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני הוראות שעה הי' כמו באליהו בהר הכרמל]. עולה לא חשש על בתו נקיבה שאינה ראוי לעולה, ואיש אחר הרי לא נמצא בביתו רק היא בתו יחידה לכן לא אמר הש"ס דשאל שלא כהוגן יכול אפי' בתו כו' אלא יכול אפי' דבר טמא אם יהי' זכר כנ"ל.
עוד נ"ל דתוס' חולין ו' כ"ב ע"ב ד"ה והביא, בחד תי' כתבו כיון שהביא קרבנו ליד כהן יצא ידי נדרו וקצת ראי' לדין זה נ"ל ממדרש חז"ל ברבה פ' וירא שהיה אברהם תמיה אתמול אמרת כו' קח נא את בנך כו' ועכשיו זאת א"ל אל תשלח ידך א"ל הקב"ה אברהם לא אשנה מוצא שפתי כשאמרתי לך קח נא כו' לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו לשם חיבה אמרתי לך אסיקתיה וקיימתי דברי ועתה אחתיניה כו' עכ"ל, ה"נ באמר הרי עלי עולה כיון שהביאו ליד כהן יצא ידי נדרו שלא קיבל יותר עליו כ"א להביאו ולא אמר הרי עלי לשחוט או להקריב עולה אלא להביא עולה וקיים כן א"כ קשה מנ"ל דשאני יפתח שלא כהוגן דיכול אפי' דבר טמא, הא ניהו דאסור להקריב טמא הא מ"מ קדוש הוא לדמיו מידי דהוי אדיקלא בעלמא ה"נ מקדיש בע"מ מעיקרו למזבח, א"כ שפיר קאמר והעליתיהו עולה ר"ל להביאו ליד כהן אם יהיה טהור יקריבו הכהן ואם יהי' טמא יקח הכהן בדמיו עולה טהורה, עכ"פ בהבאתו ליד כהן גם דבר טמא יהיה יוצא ידי נדרו, ונ"ל כיון דעכ"פ צריך שיביאו לתוך העזרה וליתנו ליד כהן כמ"ש רש"י במס' מעילה ריש דף י"ט לר"ש א"כ שאל מ"מ שלא כהוגן דהרי דבר טמא אסור להכניסו לעזרה, משא"כ אם יהי' בתו אף שא"א להקריבה מ"מ איהו יצא ידי נדרו בהביאו אותה בעזרה ליד כהן כנ"ל כמו באברהם ויצחק לא אמרתי לשחטו אלא והעלהו אסיקתי וקיימת דבר אחתיני' ועי' תשו' מקום שמואל סימן ל"ו מה שתי' על קו' מרש"א זו עש"ה שהעמיק בחקירה לפי דרז"ל בש"ס ומדרשים דיפתח העלה את בתו באמת לעולה ואמאי הרי בתמורה כ"ז איתא במשנה אמר של בהמה טמאה וכיו"ב מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם הרי אלו עולה לא אמר כלום וכן פי' הרמב"ם פ' ט"ו ממעה"ק דין וי"ו וגם אדם בכלל וכו'
ולענ"ד נ"ל המשנה והרמב"ם דייקו אמר על בהמה טמאה וכו' הרי היא עולה כו' ורמב"ם הוסיף בלשונו מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם הרי אלו עולה דייקא הרי זה עולה שהוא נדבה לבד לא אמר כלום ודאי ואפי' דמים אינו צריך, אבל באמר הרי עלי הרי אכתפי' דגברא מוטל עליו להביא את זה שקיבל עלי' עכ"פ וימכרנו הכהן ויקח בדמיו טהורה או הנודר חייב בדמיו, וא"כ יפתח תרתי אמר והי' היוצא אשר יצא מדלתי ביתי כו' והיה לד' הנה הר"י ז"ו והעליתיהו עולה, הנה הר"י על"י, אבל קשה א"כ מתני' אין בין נדרים לנדבות אלא וכו' והא איכא גם הא בינייהו וצ"ע.
ועוד נ"ל לתרץ קו' מהרש"א עפ"י דתמה בתשוב' מקום שמואל הנ"ל סי' ל"ו על מעשה דיפתח הרי לא חל הקדשו כלל על אדם כמו על בהמה טמאה, ותי' דעם הארץ היה וטעה שסבר חל הקדשו על אדם וגם על טמא ובע"מ, והרמב"ן ס"פ בחקתי הסביר טעותו היה שסבר כמו דחל החרם של המושל בעם להמית אדם על ידו חל נמי הקדשו להקריב אדם לד' עש"ה ולענ"ד נ"ל טעותו היה ממעשה העקידה שאמר הקב"ה לאברהם קח את בנך יחידך והעלהו שם לעולה וכו' אף שטמאה נאסר לקרבן גם לבני נח דלכך ציוה ד' לנח להחיות אתו בתיבה ממין הטהורה שבעה, ודאי מין אדם שהוא בצלם אלקים מבחר הברואים חביב לד' וכשר לקרבן לד' לעולה ואינו בכלל בהמה טמאה ובעל מום לכן העלה יפתח את בתו לעולה, וא"כ לפי טעותו שפיר לא מני נקט גמר' דשאל שלא כהוגן משום שיכול אפי' בתו דזה כהוגן היה אצלו וכמו שבאמת כן עשה והקריבה עולה, אבל בדבר טמא גם לבני נח נאסר לקרבן לכן שאל בזה שלא כהוגן וזה שרמז הפסוק במ"ש והנה בת"ו יוצאת וכו' רק היא י"ח"ד"ה אין לו ממנו בן או בת ר"ל ובאופן זה כבר בחר ד' להקריב ב"ן יחי"ד לפניו לעולה במ"ש קח בנך את יחיד"ך כנ"ל ודו"ק ולכאורה קשה מאי שלא כהוגן שאל בזה יכול אפי' דבר טמא והרי ממנ"פ על בהמה טמאה אין הקדשו ונדרו חל כלל ולא יקריבנו אלא יתן דמיו לד', א"נ יפטר לגמרי, ונ"ל כאן שאמר יהי לד', ואם יהי' טמא כיון דלא אמר כלום. א"כ למפרע חטא שהוציא ש"ש לבטלה, היינו שאל שלא כהוגן וזה"ש הפסוק ויאמר אהה בתי אשר פציתי פי אל ד' דייקא ולא אוכל לשוב ר"ל הודה אשר חטא בזה ששאל שלא כהוגן יכול אפי' דבר טמא אף דלא יחול הקדשו עלי' הנה הזכרתי את ד' למפרע לבטלה וזהו מעוות שאינו יכול לתקן, ולכן אירע לי כן עם בתי כנ"ל ואנכי פציתי פי אל ד' שאינו חל על טמא כנ"ל ודו"ק, וזהו המשך הקרא דדרש הש"ס אשר לא צויתי ולא דברתי וכו' הגירסא שלפנינו ולא דברתי זה יפתח ומה שלמד כן ממעשה העקידה ולא עלתה על לבי זה יצחק כן אאע"ה.
והנה לפי תירוצי הראשון הנ"ל לקושי' מרש"א דלא אמר ששאל שלא כהוגן יכול אפי' בתו משום דהרי אמר והעליתיהו עולה ועולה זכר בעי' דוקא לכאורה תמוה למה באמת הקריבה יפתח לעולה הרי עולה בעי' זכר ולא נקבה וכמ"ש והעליתהו דייקא עולה, ונ"ל באמת לא היה בדעתו להקריבה מצד נדרו אחר שראה שלא חל נדרו כלל דאין הנקיבה בא עולה, אבל הי' דוה לבו עלי' על שלמפרע הוציא ש"ש לבטלה באמרו והיה לד' וזה"ש הפסוק ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו כדין השומע מפי אחר הזכרת שם שמים לבטלה חייב לקרוע ויאמר אהה בתי וכו' ואת הייתי בעכרי לפי ואנכי פציתי פי אל ד' ולא אוכל לשוב ר"ל כיון שהנקיבה אינ' ראוי לעולה איני אוכל לתקן העוות שהוצאתי ש"ש לבטלה למפרע ותאמר אליו אבי פציתה את פיך אל ה' ר"ל אחר שהזכרת את ד' שלא יהי' לבטלה עשה לי כאשר יצא מפיך א"כ קיבלה על עצמה והקדישה גופה להקריבה עולה אף שהיא נקיב' לכן ויעש לה כן ולפי"ז מתורץ מה שתמהתי עוד הא קיי"ל לכ"ע נודר בעת צרה אין לו היתר והרי נודר בעת נרה הי' אז ואין לו התרה ולפמ"ש לא מצד נדרו לבד היה מקריבה שהיתה נקיבה ועולה בעי' זכר אלא מצד נדרה דידה וזה לא היה בעת צרה שפיר יכול היה להתיר ע"י פנחס הצרי אין בגלעד וא"ש, איברא עי' תשו' עבוד' הגרשוני סי' י' הרבה גווני דמתירין גם לנודר בעת צרה עש"ה.
אבל תמוה לי לשון רש"י דפי' אפי' דבר טמא כלב או חזיר, מלבד דתמוה מ"ש הני תרי דנקט רש"י עוד זאת הרי אסור לגדל חזירים בתוך ביתו ודאי לא היה ליפתח בביתו אף שאז בימי יפתח לא הי' עדיין גזירת ארור המגדל חזירים עי' בב"ק דף פ"ב ע"ב מ"מ כיון שאין עומדים למלאכה רק לאכילה ואסור לעשות סחורה בהם מדאו' כמתני' פ"ז דשביעית וסתמא לא היו מצויים חזירים בבית יפתח כ"א כלבים לצורך שמירה מהגנבים, וצ"ל שהיו לו בנזדמנו בו ע"י פרעון חובות וכיו"ב וכה"ג פרשתי גם בפסחים ע"ו סוגי' דריח' מלת' גבי עבד לוי עובדא ריש גלותא בגדי ודבר אחר ועי' מהרש"א בחולין דף ק"ו מים ראשונים וכו' מ"מ טפי הו"ל לרש"י לפרש דבר טמא סוס או חמור או גמל ואולי כיון שאמר והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי מביתו שדר בו קאמר ולא מרפת בקר וארוות סוסים שאינם נכללים בשם בית סתם לכן נקיט בהמות דקות טמאות כלב או חזיר שדרים עמו בבית, וגם י"ל שגדלם למשוח עורות בשומן דשרי כמו למלאכה לתי' א' בתוס' פסחים כ"ג ובב"ק פ"ב, וגם נראה שם שהעלו להם חזיר להקרבה אולי דרך יוונים היה להקריבו היותו מובחר בשומנו משאר כל הבע"ח כאז"ל לית עניא מכלבא ולית עתיר מחזירא, שוב ראיתי במד' תנחומא ס"פ בחקתי וז"ל וידר יפתח וכו' באותה שעה הי' עלי' כעס מהקב"ה אמר אלו יצא מביתו כלב אי חזיר או גמל היה מקריב אותו לפני לכך זימן לו בתו וכו' ע"ש ובמ"ר פ' ח"ש אית' חמור או כלב או חתול ע"ש וא"כ רש"י פי' כלשון המדרש הנ"ל והה"ד גמל וע"כ היה כוונת יפתח בלשון מדלתי ביתי על רפת בקר במשמע בית סתם ולא בית דירת בני אדם אנשי ביתו כנ"ל.
וקושייתי הנ"ל למה הקריבה יפתח אח בתו הא עולה נדר ובעי' זכר דוקא, נ"ל לתרץ דקיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ה"ל אין תמות וזכרות במין אדם לקרבן, אבל הא קשי' לי דרז"ל בפ' נח שציוה הקב"ה להכניס בתיבה מבהמות ועופות טהורים שבעה שבעה זכר ונקיבה כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו והרי עולות הקריב לבסוף ובעופות ניחא זכר ונקיבה שוים אבל בהמות אין עולה בא מנקיבה א"כ למה הוצרך שבעה שבעה איש ואשתו ואולי הנקיבות למאכל אדם הוצרכו וצ"ע.
[אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א אה"ע סי' רמ"ט וא"ז הגאון מו"ה אהרן שמואל זצ"ל כתב שם וז"ל, המרש"א תי' לקושייתו הנ"ל בגם בתו בכלל דבר טמא להקריבה, ולענ"ד הא תלי' בפלוגת' הראשונים אי בשר אדם מותר מה"ת שפיר הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, משא"כ דבר טמא פסול לקרבן שאינו ממשקה ישראל איברא גם לב"נ וקודם מתן תורה עדיין בהמה טמאה מותרת להם גם לישראל וטמאה נאסר להקרבה כנ"ל מ"מ י"ל לפי שסופו ליאסר משא"כ בשר אדם דמותר מדאו' כנ"ל גם כתב א"ז הג' הנ"ל ומה שהקשה מר"ן אבי הג' זצ"ל הא נודר בעת צרה היה וכו' נ"ל בזה לפרש הפ' שם דהנה בסיומא דהא אמר הגמ' והיינו דאמר לי' נביא לישראל הצרי אין בגלעד ופירש"י שפנחס הי' שם שיוכל להתיר נדרו וכו' וקש' קושי' מרן אבי זצ"ל הא נודר בעת צרה הי' אז וכו' ולי עוד קשה טובא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו התרה והרי כל ישראל היו שם באותו מעמד כשנדר וא"א להתיר נדרו ועוד להג"א בפ' הדיינים ובמרדכי שם הנשבע או נודר בשם אין לו התרה והרי יפתח ג"כ נדר בשם שאמר והי' לד', ונ"ל שזהו פי' הפסוק ויקרע בגדיו ויאמר אהה בתי לפי ואנכי פציתי את פי לה' דייקא ר"ל שהזכרתי השם בנדרי לכן ולא אוכל לשוב ר"ל גם ע"י היתר חכם אי אפשר כה"ג ומשום שלא יהי' למפרע מוציא ש"ש לבטלה וכמ"ש מרן אבי ז"ל, ועכ"פ תרתי בהדדי נודר בשם עת צרה לכ"ע לית ליה התרה וז"ש ותאמר לו אבי פציתה פיך אל ד' שנדרת בד' עשה יצא מפיך דא"א בהתרה מה"ט שאמרת היות הנדר בשם, ועוד זאת אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויביך וכו' ונודר בעת צרה היית אין לו היתר כנ"ל איברא לצורך גדול וגם יש ספק בעיקר הנדר אי חל לכ"ע מתירין גם בנדר בעת צרה עיין תשו' עבוה"ג הנ"ל סי' יו"ד עכ"ל (ולי המסדר נלענ"ד מה שהקשה קדושת א"ז זי"ע שלמה הוצרך גבי נח שבעה איש ואשתו הא בבהמות אין עולה בא מנקיבה נר' דאית' בע"ז דף כ"ד מנין לעולה נקיבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנא' ויקח שמואל טלה חלב חלב אחד וכו' ומיושב קושי' הנ"ל עיין בפנים יפות. נח ומה שהביא א"ז הג' זצ"ל קושי' על מעשה דיפתח הרי לא חל הקדשו כלל על אדם כמו על בהמה טמאה ונר' דאית' ביו"ד סי' רל"ו דנדר או שבועה אינו חל על דבר מצוה כגון שלא אוכל מצה בליל פסח אבל אם נשבע שלא אוכל מצה כל השנה אז חל השבועה גם על מצות דליל פסח דע"י זה חל על זה וזהו איסור כולל וה"ה כאן נוכל לומר אעפ"י שהנדר אינו חל על נפשות מ"מ חל הוא ע"י כולל שנכללו הנפשות בתוך שארי הדברים שהרי סתם אמר כל היוצא מדלתי ביתי כל דייקא וכלל בקר וצאן ונפשות הכלל ביחד ומתוך דנדר חל על שאר הדברים חל נמי על נפשות .
וירא והנה איל אחר נאחז בסבך פירש"י מוכן הי' לכך מששת ימי בראשית וק' דמה כוונת רש"י בזה להשמיענו א"ז ונר' דאית' בגמ' מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט ופריך והא אין מקדישין ביו"ט תנן ומשני בחובות שקבוע להם זמן כמו פסח וחגיגה אותן מותר להקדישו אבל מה שאינ' קבוע להם זמן לא ופריך והתנן הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ולוקח ממנו שה ומשני כיון דרגיל אצלו אקדושי מקדש ליה מעיקרא פירש"י הרועה יודע שהוא סומך עליו ומקדישו הרועה מערב שבת וגם אית' שעקידת יצחק הי' ביוה"כ וא"כ הוי דומה כקרבן שאינה קבוע להם זמן ואינו רשאי להקדישו ביו"כ וזה היה ג"כ השאלה מיצחק ואיה השה לעולה מפני שאין כאן שום שה לקרבן מוכרח אתה להקדישו את הקרבן היום ביו"כ מה שאתה רוצה להקריב בשלמ' אם היית לוקח שה מביתך הי' יוכל לומר שהוקדש עוד מערב יו"ט אבל מאחר שאין כאן שה איה השה לעולה אין מותר לך להקדישו ע"ז השיב אברהם אלקים יראה לו השה לעולה ר"ל כמו שפירש"י שמוכן היה לכך מששת ימי הבראשית וא"כ כבר מקודש הוה כמו גבי רועה (א"ה קו' הנ"ל נר' לתרץ כמו שהקשה א"ז הג' זצוק"ל האיך מל אברהם את עצמו ביו"כ למ"ד דביו"כ נימול הא מילה שלא בזמנו לא דחי יו"כ ותי' א"ז הג' ז"ל לעיל פ' לך כיון דלא נצטוה מקודם על המילה הו"ל אז מילה בזמנו כמו כן ג"כ כאן כיון שהקב"ה אמר לו והעלהו לעולה הו' כקרבן שקבוע להם זמן.)
בהפטרה ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי מה יש לכי בבית ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן ויש לדקדק דמילת בבית מיותר ועו"ק וכי תעלה על דעתך שלא היה בבית רק אסוך שמן ולא לחם או קמח ונר' לפרש דשלשה מצות מצוי' בנשים נ"דה, ח"לה, ה"דלקת הנ"ר וסימן ח"נ"ה וכתבו המפורשים למה דוקא הנשים מצווים על חנ"ה ולא האנשים ותי' כיון שהם מצוים ביותר בבית מהאנשים והנה אם הקב"ה רוצה לעשות אתה נס צריך להיות משום איזה זכות וזהו ששאל אותה אלישע הגידה מה יש לך בבי"ת כי אשה הנ"ל אלמנה היתה ולא הי' באפשרי לקיימ' רק ב' מצות חלה והדלקה ע"כ מה יש לך בבי"ת באיזה מצוה משני מצות אתה אדוק שיהיה באפשרי לעשות לך נס וע"ז אמרה שאין אני יכול לקיים ב' מצות אלה רק מצוה א' והיינו הדלקה אין לשפחתך כל בבי"ת כי אם אסוך שמן ובאמת גם קמח הי' רק לא הי' שיעור חלה ודו"ק מאדמו"ר הגאון מהר"ם בנעט זצוק"ל ודפח"ח.
וירע הדבר מאד על אודות בנו ויאמר ד' אל אברהם שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע ופירש"י ולא כל יצחק והדקדוק מבואר מה שייך כאן משום כי ביצחק וכו' ע"כ שמע בקולה ונר' דהנה כ' כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם דהיינו שלא ילמדו ממעשיהם הרעים אולם מצינו ביעקב אע"ה שנתחבר עם עשו ועם לבן ואעפי"כ לא למד ממעשיהם ובחר בדרך הטוב ומאס בדרך הרע והיינו משום שהיה צדיק גמור אבל צדיק שאינו גמור אל יתחבר עמהם כמו שמצינו גבי נח את אלקים התהלך נח ויש דורשים לגנאי דהיינו את אלקים התהלך נח ר"ל שלא היה בחבורת דורו כי היה ירא לנפשו שלא ילמד ממעשיהם הרעים משו"ה מוכח שלא הי' צדיק גמור אבל עכ"פ יש צדיק אעפ"י שהוא צדיק גמור מ"מ אל יתחבר והוא אם יצא ממנו זרע שאינו הגון הניצוץ הטומאה שיש בו יכול לגרום שילמד ממעשיהם הרעים וזו נר' להני שדורשים את נח לשבח שהוא צדיק גמור ואעפי"כ היה ירא לנפשו ולא התחבר עם בני דורו כיון שהיה לו זרע שאינו הגון דהוא חם דאינו הגון היה וזה פי' הכ' אלה תולדות נח דהיינו שם חם האמורים למטה ומשו"ה שהיה לו ג"כ זרע שאינו הגון אעפי"כ נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו משו"ה את אלקים התהלך נח ולא התחבר עם אנשי דורו משום בנו שאינו הגון דהיינו חם, והנה יעקב היתה מטתו שלימה ולא היה פסול בזרעו ולא היה ירא שילמד ממעשיהם הרשעים וז"ש כי לא ינוח שבט הרשע על גורל צדיקים דהיינו שלא יהי' פסול בזרעם למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם שלא ילמדו ממעשיהם והנה שרה כשראתה שישמעאל מצחק דהיינו ע"ז וג"ע היתה פוחדות אולי יתחבר אצלו יצחק וילמד ממעשיו הרעים ע"כ גרשה שרה את בן הגר וע"ז אמר ד' שמע בקולה שאינה צריך מטעם זה לדאוג משום דיצחק ח"ו אינו צדיק גמור וז"ש הכ' וירע הדבר לאברהם על אודות בנו דהיינו אודות יצחק שסבר אברהם דשרה חושדו את יצחק שאינו צדיק גמור משו"ה אמרה שיגרש את ישמעאל ע"ז אמר ד' שמע בקולה שאינה פוחדת משום דיצחק אינו צדיק גמור אלא משום כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק דהיינו שעתיד לצאת ממנו זרע שאינו כשר ע"כ יכול ללמוד ממעשיו הרעים משו"ה גרש את בן האמה עוד נ"ל לפרש על אודות בנו שזה הוא מיותר, וי"ל דאית' בגמ' ותרא שרה את בן הגר מצחק שהיה עובד ע"ז ולפי"ז קשה מדוע היה רע בעיני אברהם לגרשו את ישמעאל שלא יירש עם יצחק דהא שפיר אמרה שרה שלא יירש עם יצחק ונ"ל דאית' בגמ' ב"ב שאם יש לאב בן א' שהוא רשע לא יעביר נחלה ממנו דאף אם הוא רשע מ"מ אולי יצא ממנו בנים וזרע טובים וישאר הממון לזרע ברך א"כ אעפ"י שישמעאל הי' רשע מ"מ לא היה רוצה אברהם להעביר נחלה מן ישמעאל אולי יצא ממנו זרע כשר וא"ש וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו דהיינו בנו של ישמעאל שיהיה צדיק וישאר רכושו לבנים הטובים.
דרוש לחינוך ספר תורה
איתא במסכת' בבא בתרא דף ט"ו אר"ו גדול הנאמר באיוב יותר ממה של' באברהם דבאברהם כתיב ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו' ואלו באיוב כתיב איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע והקשה תוס' על התורה וכן הק' המרש"א בחא"ג הא אמרינן בעירובין דף ח"י אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו א"כ מנ"ל הוכיח דגדול הנאמר באיוב הא גבי אברהם הי' בפניו, ונ"ל לתרץ דהא אז"ל במס' מגילה על פסוק ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל ממך ליראה וכו' אטו יראה מלת' זוטרת' הי' אין לגבי משה מלת' זוטרת' הי' ונ"ל הכוונה כי יראת ד' הוא דבר קשה לשמוע שיהיה אדם ירא מדבר ממה שאינו רואה אותו אבל המאמין המשכיל שהתבונן כבר בנפלאות ד' ובפעולתו, הוא יודע גדולתו של יוצר בראשית, ונכנס בלבו לירא מפני יראת הרוממות אחרי ידיעות אלקים כי מן הנמנע הוא זה להשיג את הבורא בחוש הראות, ולכן ודאי משה שהשיג באמתות ומציאת ד' יותר מכל אדם וכמ"ש אשר ידעו פא"פ וכו' אצלו היה היראה מלת' זוטרת' לפי גודל השגתו והבנתו דעת לנבון את ד' וגודל החיוב לו יותר משאר אנשים לירא את ד' וכן כל מי שהשגתו יותר גדולה ומכיר את בוראו הוא ירא מאד את ד' מפני פחד וגאונו וכבר העיר בעל החובת הלבבות שהאדם מחויב להאמין בד' ובמציאתו ואחדותו ויכלתו ונצחיותו ית' עפ"י החקירה כמ"ש ודע את אלקי אביך ועבדהו, אבל מי שאין שכלו מגעת לחקור והוא חושש שלא יכשל ח"ו עפ"י איזה דעת מוטעת בחקירתו ולכן הוא מונע מחקירה אבל הוא מאמין בתמימות ויראה את ד', יראה זו הי' יותר גדולה וחביבה לפני ד' להיותה קשה ומתנגד לשכל, והנה אברהם אע"ה עמד על החקירה אמיתיות מי הוא בעל הבירה כי א"א לעולם בלא מנהיג הוא מחיוב המציאות והכיר את הבורא והשיג הרבה באמיתות מציאותו ית' ג"כ הי' אצלו יראת ד' מלתי זוטרת' וכמו גבי משה, אבל גבי איוב איש תם וישר כתיב בי' לא חקר על מציאות ד' ית' רק הי' מאמין וכמ"ש תמים תהיה עם ד"א והיינו דארי"ו גדול הנאמר באיוב יותר ממ"ש באברהם דהתם כתיב כי ירא אלקים אתה דייקא אתה לגודל השגתך באמיתת מציאותי נקל לך להיות ירא אלקים כי אתה מכיר את גדולתי אבל באיוב כתיב איש תם וישר ירא אלקים וקשה איפכא הול"ל יראת אלקים, ואח"כ תם וישר לבסוף וגם למה חסר וי"ו העיטוף הול"ל וירא אלקים בוי"ו ולמה כתיב ירא אלקים בלא וי"ו העיטוף אבל ע"כ הכי פי' ויאמר ד' וגו' עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ולא חוקר ועכ"ז ירא אלקים וגו' היינו יותר גדול מאברהם, ומה"ט ניחא נמי דלא מייתי רי"ו טפי מקרא המוקדם דכתיב גבי איוב והיה האיש ההוא תם וכו' וירא אלקים, משום דהתם כתיב בוי"ו העיטוף וירא אלקים. אין ראי' דלרבות' כיוון לתוארו וממילא אף דגבי אברהם היה זה מקצת שבחו בפניו עכ"ז גדול הנאמר באיוב מהאי קרא ומה"ט ומעתה אף אנו נוכל לומר בשבח זה בכל דור אם לפעמים ת"ח או רב גדול או עשיר גדול הוא עושה אחת ממצות שיש בה דררא דממונא אין כ"כ רבותא דהת"ח לגודל הכרתו ורב ידיעתו בתורה ובהשגות מצותיה אהבתה אליו ית' לעשות רצונו בלב ונפש ומאוד אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה ועיין במג"א או"ח סימן תר"ג במצות ל"ת יתן כל ממונו שלא יעבור עיין בתשו' הרשב"א סי' שפ"ז, וכל נגיד ועשיר ות"ח גדול אין להפליא כ"כ אם הוציא ממון רב על קיום מצות ד' כדמצינו במס' סוכה מ"א דר"ג קנה לו פעם אחת אתרוג באלף זוז וה"ה עשיר גדול שאינו ת"ח אבל אין כסף נחשב אצלו לכלום לענין מילי דרשות בודאי נקל לו לבזבז הרבה גם במצות ד', אבל איש כפרי שאינו עשיר גדול ומבזבז ממון הרבה במצות ד' כהיום אשר הקצין הנכבד כ"ה ליבש קורט נר"ו שהוא בעה"ב בינינו לא עשיר כ"כ ואעפי"כ נדבה רוחו אותו לקיימו מ"ע ועתה כתבו לכם וכתב ס"ת לעצמו והרבה ממון הוציא עליה וטרח הרבה עד שגמרו בעהי"ת, גם עליו נאמר שבחו גדול הנאמר באיוב איש תם ולא ת"ח וישר, ולא עשיר, ולא חסיד, ועכ"ז ירא אלקים, כי לא ידע מה שכר משלם לו ית' על מצוה זו ולא ע"מ לקבל שכר עשאה רק למצות הי"ת לכבוד התורה כבד את ד' מהונך ודחז"ל ממה שחננך ועיין רבינו בחיי ר"פ תבא שפי' כבד את ד' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמך שבע ותירוש יקביך יפרוצו, משלי ג' י' שלמה המלך ע"ה מזהיר אותנו בכאן על מידות הבטחון ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים אבל יבטח בשי"ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו ואין לו לחשוב שבסיבות הפזור הזה יחסר הונו כי כן אמר שלמה שם כ"ח כ"ז נותן לרש אין מחסור אך יש לו להאמין באמת כי השי"ת יוסיף עליו כי כן אמר שם י"א יש מפזר ונוסף עוד ועוד אמר שם י"ב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות יאמר כי יתרון ההון המקובץ כן הגזל והחמס לא יועיל והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המות וזה"ש ז"ל מלח ממון חסור ואמרו לה חסד, וכיון שכן ראוי לו לאדם שיחסור ממונו לכל דבר מצוה וקניני המעלות ובפרט במצות הצדקה כי הנותן צדקה לעני להקב"ה נותנה וכן הנותן להקב"ה משלו הוא נותן לו וכן אמר דוד ע"ה ד"ה כ"ט כי ממך הכל ומידך נתנו לך ועל כן אמר שלמה בכאן כבד את ד' מהונך ולשון הון כולל כל המינים שאוצרים באוצרות והוא מלשון כעל כל הון משלי ל' ועוד אמר כבד את ד' מהונך ממה דהנייך כלומר מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון וכל שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו כגון מי שראה בעצמו שיש לו קול ערב בבאו אל הקדש ובלבד שיכוין בקולו לכבוד הש"י לא לכבוד עצמו שישבחוהו בני אדם שאם עשה לכבוד השי"ת עליו הכתוב אומר [שיר ב' י"ג] השמיעני את קולך ואם לכבוד עצמו עליו הכתוב אומר [ירמי' י"ב] נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה וכן אם היה סופר ראוי לו שיכתב ספרים לכבוד השי"ת ואם זכה לכתב ספר תורה בידו הנה שכרו עד שמים יגיע שכבר אמרו רז"ל כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני וכן אם היה יודע לאמן את ידו במצות מילה ראוי לו שיתמיד במצוה הנכבדת הזה שנכרתו עליה י"ג כריתות וכן בכיוצא באלה שכלן הן פעולות נבחרות ולכבוד השי"ת חן ותפארת לעושיהן ולא זו אף זו קיים בעה"ב זה ג"כ לכבדו את ד' בשמחה שכן הוא שמח בשמחה של מצוה זו שקיים כעל כל הון וזהו עיקר העבודה הרצויה ומכובדת לפני ד' ית' כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה, וגם מצוה גוררת מצוה לפי"ז ג"כ צדקה עשה לנצחיית בעת גמר המצוה וגם לגבאי וקופ' הצדקה הנה בס' טל אורות שער ראשון סוף ענף ז' דף כ"א פירש מאז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל שר"ל שהאדם בתחילת ימיו יקבל ממנו השם גם המעשים שלא לשמה כי מההרגל יבא הקניין אבל בשעת פטירתו של אדם אמרו שאין מלוין לו לאדם אלא מעש"ט בלבד, ורגיל אני להמליץ בדבריהם שיהי' מדוקדק בדבריהם מלת בלבד שמאחר שכבר מלת אלא אמרו נר' שמלת בלבד הוא מיותר ותוספת שלילה על שלילה אבל ר"ל שיש מין מהתורה ומע"ט שיש להם שם עוד אחר זולת שם תורה ומע"ט והוא כשלא יעשה אותו לשמה אלא להגיע על ידם אל קנין ממון ונשים וכדומה שאז יש בהם צד לקרותם עסקי מסחר ע"ש התכלית שמקווה לסחור ולהרויח בהם לכן באו חכז"ל לשלול שמעלות כאלו אין מלוין לו לאדם שכיון שכבר הגיע לעת פטירתו ולא הגיע לשיעור השלימות לעשותם לשמו ית' מתי יגיע ? ולזה אמר בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לאדם אלא מעש"ט בלבד ר"ל מעשים שהם נקראים מעש"ט בלבד ואין להם שם אחר בשום צד עכ"ל ועפי"ז נ"ל כוונת רי"ו משום ר' בנאי בע"ז פ"א דף ה' ע"ב מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריכם ישראל שבזמן שהן עוסקים בתורה ובג"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם שנא' אשריכם וכו' ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם וכו' ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים, וצריך להבין מה נשתנה ב' מצות אשר עליהם זוכה האדם שימסור יצרו בידו יותר מבזולת, ונ"ל דידוע מאז"ל גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתו אבל אחז"ל ג"כ מיעוטן בעריות נכשלין ורוב בגזל וכולן בלה"ר חזינן דשני אלו גזל ולה"ר הם יותר רגילים בהם ויצרם תוקפי' ואחז"ל בעירוכין בעלי לה"ר התקנה לו יעסוק בתורה שנאמר מרפה לשון עץ חיים והעוסק בג"ח ומרבה צדקה ודאי אינו נכשל ליטול וליתן עין במה שאינו שלו וה"ט דר"א בזמן שהם ישראל עוסקים בתורה ובג"ח יצרם דתקוף עליהם ורגילים בלה"ר ובגזל מסור בידם כי בודאי לא נכשלו וכן היקר ר' ליבש זה שעסק במצוה כתיבת ס"ת וגם בג"ח בפועל כאמור וגם במצוה זו דכתיבה ס"ת גופא עסק בג"ח שמזכה בו את הרבים שאין ביכולתם לקיים מצוה זו בעצמם וכל ישראל ערבים זה בזה, וזהו שרמזה תורה ג"כ בלשון ועתה כתבו לכם דייקא לזכות את הרבים להיות א"א לכ"א לקיים בפני עצמו מצוה זו, וגם הוא בכלל הפ' אשריכם זורעי על כל דייקא זורעים לצדקה ועוסקים בג"ח וע"י מים שעוסקי' בתורה בכתיבת ס"ת ומזכים את הרבים זכות הרבים תלוי' בם ולכן יצרם מסור בידם ואין חטא בא ע"י, כי רק לש"ש עשה המצוה ע"כ ייטיב ד' עמו ויזכה למצות כן ייטיב ד' עמנו עד בוא משיח צדקינו בב"א [אמר המסדר נרא' לתרץ קושי' המרש"א הנ"ל דלמא שאני גבי אברהם דאין אומרים כולו שבחו של אדם בפניו וכאן הי' בפניו ע"כ כתיב רק ירא אלקים אבל גבי איוב שהיה שלא בפניו כתיב גבי' תם וישר וירא אלקים ונרא' דידוע מדכתב זרע אברהם אוהבי שהיה אברהם עבד את הקב"ה באהבה ואעפי"כ קרא לו המלאך את אברהם ירא אלקים שהיה ירא ממידת הדין והול"ל ירא ד' וע"כ צ"ל משום דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וא"כ לפי"ז קשה הול"ל גבי אברהם תם וישר ג"כ ואי משום מקצת שבחו הרי הוי מקצת שבחו במה שקראו ירא אלקים וע"כ מוכח דגדול הנאמר באיוב.