דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד
ספר בראשית · פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ונ"ל דבר"ת בפסוק זה מרומז מה שפירש רש"י ז"ל דלכך לא הביא יעקב עמו כסף וזהב דאליפז הרשע נטל הכל ממנו ועני חשוב כמת, ומרומז בר"ת מאמר חז"ל כשיצא יעקב מ"ד ב"א א"ליפז ר"שע ש"הוא ב"ן ע"שו ו"יתן י"עקב ל"ו כ"ל ח"ילו ר"ק נ"שאר ה"מקל ודו"ק.
ויצא יעקב וכו' וקשה שידוע שיצחק שלח את יעקב בנו ללבן לקחת משם אשה ואיך עבר על ציוו אביו ולא הלך מיד לשם רק נטמן במדרשו של שם ועבר י"ד שנה ונראה דאיתא בגמרא דקדושין ספ"ק פלוגתא חד אמר ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה וחד אמר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ומסיק דלא פליגי הא לן והא להו ותי' תוס' בני ארץ ישראל עשירים היו ופרנסתם מצויה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אבל בני בבל עניים היו ילמוד תחלה ואח"כ ישא דרחיים על צוארו ואיך יעסוק בתורה, ואתי שפיר דבתחילה היה דעתו של יעקב ללכת מיד לחרן לישא אשה כי היה לו ממון אבל אח"כ שבא אליפז ולקח לו הכל ונעשה עני מוכרח היה לילך תחלה בבית המדרש של שם ללמוד תורה מקודם ואח"כ לישא אשה.
ויצא יעקב וכו' איתא במדרש רבה ר' פנחס פתח אז תלך לבטח זה יעקב דכתיב ויצא יעקב אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן ושכבת וערבה שנתך שנאמר וישכב במקום ההוא, אפשר לומר בכוונת המדרש מה צורך להזכיר יציאתו והובא ברש"י למה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת הצדיק עושה רושם וכו' וכאן מגיד לנו המדרש שבמה שמזכיר הכתוב יציאתו השמיענו כמה גדלה מדרגתו של יעקב אע"ה יותר ממדרגת אבותינו הקדושים אברהם ויצחק במה מהבטיחו הקב"ה במראה הסולם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך שהוא במעלה יתירה מאבותיו שהם היו צריכים לזכות ארץ הקדושה לכך אמר לאברהם לך לך מאר' וכו' וליצחק גור בארץ הזאת לא כן מדתו של יעקב שהוא מכבד את מקומו וכל מקום שהוא גולה שכינה עמו והוא סימן לו שממנו ומזרעו אחריו יתפשט הקדושה בכל הארצות וימלא כל הארץ כבודו ב"ה וזהו שהשמיענו הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע שהוא מקום קדוש ומבית אבותיו הקדושים וילך חרנה לארץ טמאה ולבית לבן הרשע שזה נותן הוראה על גדולתו של יעקב אע"ה וזהו כוונת המדרש אז תלך לבטח זה יעקב כלומר שגדלה מעלתו שבכל מקום שהוא הולך הוא לבטח בלי זכותא דא"י דכתיב ויצא יעקב וכל המקומות שוים אצלו אם תשכב לא תפחד מעשו ולבן הכוונה שאף בעת גלותו לא יהיה לו פחד נגד עיניו משונאיו וכמ"ש הנה אנכי עמך והוא רמז לבניו שבארצות גלותם יהיה שכינה עמהם ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא שנתבשר על קבוץ גליות במ"ש והשיבותך אל האדמה יה"ר שיהי' בב"י.
והנה בזה יש לפרש הכתובים בפ' וישלח ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדיך כי במקלי וגו' ופירש"י כך אמר יעקב לפני הקב"ה שני הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע שאמרת לי אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו שנאמר ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' בשתי הבטחות אלו אני בא לפניך ונתקשו המפרשים מה היה לו לירא ליעקב שהוא קטן מכל החסדים הלא מאז שהובטח בבית לבן לא נעשה לשתי מחנות ולא נעשה עמו חסדים ותי' לפי שניצל מיד לכן ולדברינו הכוונה הוא שמשני הבטחות האלו שהבטחני אני רואה שקטנתי וגו' וכמו שפירש"י ז"ל ששם בבאר שבע אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך מזה היה נשמע כי אין צריך זכותא דא"י וזכות עצמי יעמוד לי בכל מקום ובבית לבן אמרת לי שוב לארצך ולמולדתך ואהיה עמך דמזה הלשון נשמע שבארץ הקדושה תהיה עמי ולא בחו"ל וצריך אני לזכותא דא"י והנה מזה אני רואה שקטנתי וגו' עוד זאת שבצאתי מבאר שבע הבטיחני בשם אלקים שהורה שע"פ שורת הדין היה ראוי להטיב עמי ובבית לבן לא נגלית אלי אלא בשם המיוחד לבד שזה נותן הוראה אשר קטנתי ואינו ראוי להטיב עמדי רק במדה"ר עכ"ל מרן א"ז הג"ה רבי עזרא צורף זללה"ה.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכו' פירש"י יצא ללכת לחרן ובפ' וישלח ע"פ ארצה שעיר פירש"י כמו לארץ כל תיבה שצריכה למד בתחילתה הוטל ה' בסופה, וקשה אמאי לא פירש"י בזה הסדר שהוא מוקדם בתורה הוה לפרש חרנה כמו לחרן כל שצריכה למד וכו' ונראה דאיתא בגמרא דחולין בשעת יציאת יעקב קפצה לו הארץ לפי"ז ליכא למיכתב וילך לחרן דהא לא הלך כלל לחרן לזה קאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע ר"ל תיכף בשעת יציאת יעקב מבאר שבע וילך חרנה ר"ל שתיכף היה בחרן ושפיר כתיב וילך חרנה, ע"כ לא הוצרך רש"י לפרש כאן כל מקום שצריכה למד בתחלתה וכו' לפי דבלא זה נמי מתורץ שפיר ודוק עיין בט"מ,
ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישכב במקום ההוא ופירש"י ויפגע לשון תפלה וכן הוא אומר אל תפגע בי למדנו שתיקן תפלת ערבית וישכב במקום ההוא כתב רש"י ז"ל במקום ההוא שכב אבל כל י"ד שנים שהיה בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה ותמוה למה רימז הכתוב כאן שלא שכב בבית עבר בלילה, ויותר היה מקומו אצל ויעקב איש תם יושב אוהלים, אמנם כשנדייק למה באמת שינה הכתוב כאן וכתב ויפגע ולא כתב והתפלל ונראה וקצת מזה איתא במפורשים שיש הפרש בין תפלה לפגיעה למשל אחד שואל מחבירו דבר ולא מפציר בו למאוד וגם אם לא ימלא בקשתו ורצונו יניחו מהפצרתו זה הוא בקשה אמנם אם מסרב בחבירו ואינו מניחו אם לא ימלא רצונו וחפצו זה נקרא פגיעה כי על הרוב הפגיעות והפצרות שייך לומר פגיעה והנה הכתוב אמר כאן כי בא השמש ששקעה עליו החמה שלא בעונתה ועי"ז עבר זמן מנחה והנה הדין מי שלא התפלל מנחה צריך להתפלל ערבית שתים ולכן אמר ויפגע במקום כי הרבה להתפלל ערבית שתים הראשונה לשם חובה והשנייה לתשלומין, אך קשה למה המתין מלתקן ערבית עד עתה ולא תיקן כשהיה במדרשו של שם ועבר, י"ל הא דאמרינן בגמרא מי שתורתו אומנתו פטור מתפלה א"כ כ"ז שהיה בבית שם ועבר שעסק בתורה ואפילו בלילה לא שכב ועסק בתורה יומם ולילה ולפי"ז היה פטור מתפלה, אמנם בהיותו על הדרך דכתיב וישכב במקום ההוא ולא היה אז תורתו אומנתו א"כ הוא מחוייב להתפלל לכן תיקן אז תפלת ערבית, ועתה אתי שפיר ההמשך מהפסוקים ויפגע במקום פי' שהרבה להתפלל וע"ז אמר הטעם כי בא השמש עליו פתאום ולא הי' עדיין מתפלל תפלת מנחה לכן התפלל אז שתים שתיקן אז ערבית ואל יקשה לך למה באמת לא תיקן מקודם תפלת ערבית ע"ז אמר וישכב במקום ההוא ורק אז לא היה תורתו אומנתו אבל כל זמן ששימש במדרשו של שם ועבר הי' תורתו אומנתו ופטור היה מתפלה ודו"ק.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא, וקשה וישכב עליהם הול"ל, ועו"ק כפשוטו פי' וישם מראשותיו שהניח ראשו עליו א"כ למה כתב הארץ אשר אתה שוכב עליה וכו' הול"ל האבן אשר שוכב עליו, ועוד צריך להבין מאי ויקח מאבני וכו' ולקמן כתיב ויקח את האבן וכו' וישם אותה מציבה משמע שלקחו בידיו ועקרו מחיבור ממקום מושבו והניח במקום האחר, ולמה עשה כן לטלטלו ממקום למקום ? לכן נראה לי דרש"י פירש עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וכו' משמע שחשש רק לשמור ראשו לבד ותמוה הא ודאי גם כל גופו היה צריך לשמרו, ועוד צ"ע כפי הפשט שהניח את ראשו על האבן ומה שמירה יש בזה מפני החיות, אלא נ"ל שלקח הרבה אבנים בע"כ ועשאן כמין מרזב סביב לראשו ור"ל ויקח אותן ממקום מושבם ונשאר מקום הראשון חלול ושם הניח את ראשו על הארץ עצמו, וזה"ש ויקח מאבני המקום והקיפם מראשותיו למעלה בראשו ומצדדיו וישכב במקום ההוא דייקא ר"ל במקום ההוא שהיה תחילה האבנים היה שכב ולא על האבנים, ולדברי חכז"ל דאתי לשלול הזמן הקודם שלא שכב עדיין קשה הול"ל וישכב בלילה ההוא מאי במקום, ולפירושי ניחא לכן שפיר א"ל הקב"ה הארץ אשר אתה שוכב עליה הארץ דייקא ושוב וישכב וכו' ויקח דייקא את האבן אשר שם מראשותיו חזר ונטלו משם וישם אותה מציבה פי' טלטלו והחזירו למקומו הראשון והניחו שם שהוא אבן שתיה, ואין סתירה לזה מלשון רש"י והמדרש ז"א עלי יניח וכו' דהא ודאי עשה יעקב שמירה זו ע"י מרזב האבנים סבב כל גופו כל קומתו ולהיות הראש הוא מלך על כל הגוף והנשמה במוח, ומצינו כשהבדיל הקב"ה ברקיע, בין מים עליונים לתחתונים מים התחתונים בכו על שלא זכו למיקם קמא מלכא כן התחילו האבנים מריבות אותן שסידר כמרזב סביב לשטח כל גופו כל א' מהם ביקש לזכות יותר ולהיות אבן הראשה ז"א עלי וכו' ראשו ולא את גופו ואין ר"ל עלי ממש אלא על בסמוך ר"ל סביב יהיה מונח ראשו, וזאת אומרת ודו"ק [אמר המסדר על הדיקדוק של קדושת א"ז הג' זי"ע נ"ל לפי הת"ח במסכ' חולין שפי' הגמ' א"ר יצחק מלמד שקפלה הקב"ה לכל א"י וכו' כדי שתהא נוחה לכבוש לבניו ופירש"י ז"ל כד' אמות דקיי"ל הקונה בית או שדה והציע בהן מצעות ושכב עליהן קנה ולכך קפלה כל א"י תחתיו כדי שיקנה בשכיבתו את כולה שלא יהא מקום לקטרג ולומר שלא קנה בשכיבתו אלא מקצתן כגון ארץ הכנעני לחוד ולא כל ארץ ז' עכו"ם והיינו דנקט הכא לישנא שתהא נוח ליכבוש לבניו לפי"ז מיושב הקושיא מאי ויקח וכו' כי מאחר שכל התכלית השכיבה היה שיקנה יעקב בחזקה ושכיבתו עליה הוי חזקה ואצל הקנין שייך למימר לשון קיחה כדמצינו בש"ס קיחה קיחה משדה עפרון, ואיתא שקרקע נקנה בכסף בשטר בחזקה וקנין, ואיתא גדר או פרץ כל שהוא קנה ע"כ ויקח מאבני המקום, ובספר באר יצחק הובא קושיא נאה על הת"ח הנ"ל דקשה למה היה צריך הקב"ה לקפל לו כל א"י דהיינו ז' עממין דהא קיי"ל בחו"מ סי' קצ"ב במוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם וה"ה במתנה יע"ש וא"כ כיון שהיה יעקב מחזיק בא' קנה כולם, ואפילו לי"א שם דבמתנה לא קנה כולם ה"ט כמ"ש בסמ"ע שם ס"ק כ"ד דכיון שלא קיבל ממנו כלום מסתמא דעת הנותן שיוכל לחזור בו אם ירצה, וכ"ז לא שייך לגבי הש"ית כי ההוא אמר ולא יעשה ח"ו ורש"י ז"ל פירש במ"ש באברהם נתתי את הארץ הזאת כי באמירתו של השי"ת הוא כאלו כבר נתונה בידו]
וישכב במקום ההוא וקשה דטפי הול"ל ויישן ונ"ל דחז"ל דרשו על פסוק וישכב במקום ההוא מיעוט הוא דוקא באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה' ע"כ ניחא דע"כ ל"ל שלא היה ישן כל י"ד שנה כלל דזה מן הנמנע כי קיי"ל באומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותי ויישן, אלא צ"ל שלא ישן שינת קבע, רק כמתנמנם היה ישן, והנה ידוע דשינת שאינו קבע גם כשהוא יושב מתנמנם אבל שינת קבע דרכו דוקא בשכיבה וזה"ש וישכב דייקא במקום ההוא כדי לישן שינת קבע אבל מקודם לכן כל י"ד שנה לא שכב דייקא בלילה רק הי' ישן שינת שאינו קבע ובישיבה ולא בשכיבה ודו"ק.
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכו', ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ותמוה וכי יעקב ח"ו מסופק היה שד' איננו במקום ההוא, הלא כל הארץ מלא כבודו. ונ"ל דאיתא בגמרא דשאל אלכסנדר את רבי מה יעשה האדם וחי והשיב לו ימית עצמו ותשובתו אין להבין ונראה דהנה יש ב' מיני צדיקים יש שפורשים עצמם מכל תענוגי עולם הזה ועי"כ מגברין את היצה"ר, ויש כת אשר אוכלים ושותים ועכ"ז שומרים א"ע שלא יבא לידם שום חטא, והנה לסברא החיצונה הכת הראשונה יותר להתפאר כיון שהוא בטוח שלא יבא לידי מכשול אבל באמת לא כן הוא דהנה על דרך משל דיש מלך שמנצח המלחמה ע"י שנותן ממון הרבה למלך אחר ויש מלך שמנצח המלחמה בתקפו ובגבורתו והנה לאיזה מלך ראוי לו יותר להתפאר בודאי יותר משובח זה אשר גבר אותו ונצח המלחמה בגבורתו וא"כ גם אותן הצדיקים שמנצחים היצה"ר בודאי ראוי להתפאר יותר כי אותן צדיקים שפורשים א"ע מכל תענוגי עוה"ז אין חידוש אם כובשים את יצרם כי לא בכחו עשה זאת רק ע"י פרישתו אבל זה שעסק בתענוגי עוה"ז ומ"מ הוא מנצח היצה"ר זה הוא חידוש יותר כמו דאמרינן בפרק אבות איזהו גבור הכובש את יצרו ר"ל אם הלחם עמו וזה כוונת הגמרא אלכסנדר שאל מה יעשה האדם וחי פי' כיון דעיקר החיות הוא רק בעוה"ב וא"כ איזה בחינה יותר טוב והשיב לו ימית א"ע ר"ל ילחום עם יצרו והנה יעקב אע"ה מיום הולדו היה פרוש מכל תענוגי עוה"ז כמו שמעיד עליו הכתוב ויעקב איש תם יושב אוהלים ולא היה ממהלכי אחר תענוגי עוה"ז אבל עכשיו כששכב כאן הראה לו הקב"ה בחינה אחרת דהיינו שכל האדם יוכל לילך אחר תענוגי עוה"ז ימ"מ יכיל להיות נקי מעבירה והנה סולם מוצב ארצ' ר"ל השלמות הנפש יכול להיות גם אם מוצב ארצ' דהיינו אעפ"י שהולך אחר ארציות וגשמיות ומ"מ וראשו מגיע השמימה יוכל להשיג בחינה גדולה עד השמים, ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה כלומר ע"י בחינה זו ג"כ יכולין לעבוד את ה' ואנכי לא ידעתי כלומר עד הנה לא ידעתי זאת וק"ל.
ויחלום והנה סולם מו"א וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ונראה דאיתא בגמרא כל העולם נברא בשביל ישראל ואם ישראל עושים רצונו של מקום אז גם המלאכים במדריגה גדולה. כי גם המלאכים לא נבראו רק בשביל ישראל אבל אם ישראל ח"ו אין עושים רש"מ אז גם המלאכים אינם במדריגה גדולה וז"ש הכתוב והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שפעמים עולים אם ישראל צדיקים אבל אם ישראל אינם צדיקים אז גם המלאכים יורדים, ע"כ כתיב "בו" שבאדם תלוי הדבר ודו"ק.
והנה סולם מוצב ארצ' וכו' ונראה לפרש שהראו ליעקב סולם ארצ' שהוא בית המקדש של מטה ואח"כ וראשו מגיע השמימה ביהמ"ק של מעלה רמז שכמו שהסולם בתחלה צריך לעלות מלמטה למעלה כך הראה הקב"ה ליעקב שזה ביהמ"ק של מטה סולם לעלות בו לביהמ"ק של מעלה ורצה לרמוז ליעקב כי לא יבא הוא ית' בהיות ביהמ"ק של מטה חרב לביהמ"ק של מעלה וז"כ והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים רמז לו שאף המלאכים פעמים עולים במעלה ופעמים יורדים בסבת ביהמ"ק וזהו "בו" פירש בסיבתו כי ע"י שנחרב ביהמ"ק של מטה אף מלה"ש הגיע להם היזק כמו דאיתא דבחורבן ביהמ"ק אפי' מלה"ש בכו לפי שכל זמן בית המקדש של מטה חרב אף הקב"ה לא בא למקדש של מעלה וגם מלה"ש אינם משמשים לפניו בעבודת ביהמ"ק במרום במקדש של מעלה.
והנה. מלאכי אלקים עולים ויורדים בו פירש"י יורדים הול"ל תחילה וכו' ונראה ליישב דהנה לקמן כתיב והנה ד' נצב עליו פירש"י שהשכינה היתה כאן אצל יעקב לשמרו עיין בגמרא דחולין ופירש"י שם כאדם המניף על בנו וכתיב השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ע"כ נקרא השמים מעלה כי שם יושב הקב"ה על כסאו הכבוד ע"כ נקרא השמים מלמעלה כמו שבני אדם אומרים במקום שיושב הבעל בית נקרא ראש מלמעלה אבל אם הקב"ה שהוא כביכול הבעל בית מכל העולם ירד על הארץ אז נקרא הארץ הראש מלמעלה ושמים נקרא מטה וז"כ הכתוב והנה מלאכי אלקים עולים תחלה ואח"כ יורדים ואל תקשה הלא המלאכים מן השמים יורדים תחלה יורדים הו"ל לכתוב מקודם כקושי' רש"י ז"ל על זה אמר הכתוב והנה ד' נצב עליו הקב"ה בכבודו ובעצמו היה כאן על הארץ אצל יעקב ע"כ ירידה זו מהמלאכים עלי' היתה כי השכינה הבעה"ב מכל העולם כולו הי' כאן על הארץ ודו"ק.
וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה וכו' ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וקשה למה כתיב תרתי, ויירא ויאמר ונראה דאיתא בגמרא דברכות אם אדם קם ממשכבו ואמר פסוק אחד זו נבואה קטנה והכא ביעקב כשהעיר ממשנתו יצא מפיו הפסוק זה אכן יש ד' במקום הזה וכו' ע"כ עלה בדעתו ובלבו שמקום הזה מקום קדוש הוא וז"ש הפסוק וייקץ יעקב משנתו ויאמר דייקא אכן יש ד' במקום הזה ע"כ ויירא מפני ויאמר דייקא שאמר מה נורא המקום הזה מזה מוכח שאין זה כי אם בית אלקים.
ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה, וצ"ע מאי נ"מ היכי דקרין ליה בראשונה, על כן נראה לי מכאן ראיה להלכה לשיטה שאם כותבין גט במקום א' צריכין לכתב שם המקום, אבל אם נשתנה השם צריכין לכתב גם שם הראשון ולהכי נכתב נמי כאן ואולם לוז שם העיר לראשונה לאשמעינן שצריך לכתב גם שם העיר הראשונה וק"ל כי כאן כתיב ויקרא שם המקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה וק"ל דהתם אהדריה קרא בפ' וישלח כתיב ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וכו' הרי דלא נעקר ממנה שם הראשון לוז גם אחר כ' שנים מאז שקבע לה יעקב שם חדש ואולי לפי שאנשי העיר ההוא לוז לא הסכימו לשינוי השם יעקב, ואולי גם יעקב עצמו לא כוון לעקור שמה הראשון לגמרי אלא הוסיף לה עוד וקראה גם בשם חדש בית אל ושתי השמות יקראו לה ואפשר שזהו פי' הפסוק הנ"ל ואולם לוז שם העיר לראשונה לשון ואולם הוא קושי ההבנה וגם מיותר הוא וגם תיבה לראשונה הוא תמוה דטפי הל"ל ויותר יתכן לשון מקדם או מתחילה, אבל ה"פ ויקרא יעקב את שם המקום ההוא בית אל ומפרש שוב שלא לעקור שמה הראשון שהיה לה מקדם לז"א ואולם פירוש בתנאי זה לוז שם העיר עדיין שמה לוז עליה לראשונה פי' להזכירה תחילה עדיין קודם שם החדש וקראה יעקב בשם לוז בית אל ומלתא אגב אורחא קמ"ל דבית אל אינו קדש כשמות הקב"ה שאינו נמחק דא"כ מפני כבוד ד' הו"ל לקראה בשם זה החדש תחילה בית אל לוז, אלא שווים שניהם חול ונכתב תיבה אחת בית אל וכמ"ש במסכת' סופרים עכ"פ לא שינה שם העיר אלא הוסיף עליה עוד שם אחד לשון נופל שם על המאורע לו שם וכמ"ש ויבא יעקב לוזה וכו' הוא בית אל וכו' כנ"ל [אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א אה"ע סי' ק"ז]
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים ויל"ד לכאורה בפשט הפסוק על יעקב אע"ה דמשמע דאם לא יתן לו אלקים לחם וכו' אז לא יהיה לו ח"ו ד' לאלקים ותמוה דיעקב יהיה במדריגה כעבד המשמש את הרב על מנת לקבל פרס, ונ"ל דהנה אם יש להאדם כל טוב ולא יחסר לו כל מחמד נפשו ויוכל להתענג בכל תענוגי עולם השפל הזה כמעט שיוכל לבעוט וינטה רגלו ממעגלי יושר כמ"ש וישמן ישורון ויבעט ואז מורא לא יעלה על ראשו מפני בוראו ית' ולא יאמין בו כי יאמר בלבבו הלא כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, אבל אם לא יוכל לשבוע נפשו מכל תענוגי עוה"ז ואין לו רק דברים ההכרחיים דהיינו רק בגד ללבוש ולחם לאכול להחיות נפשו ואין לו שום מותרות אז יכנע לבו ולא ירום לבבו כ"כ לחטא נגד יוצרו וזה הי' מתפלל יעקב שלא יתן לו הקב"ה כי אם רק הנצרך כדי להחיותו ואז ידע שד' יהי' לו לאלקים תמיד ויאמין בו ודו"ק.
אם יהיה אלקים עמדי וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וק' מה רבותא אמר יעקב אע"ה כאן, והא כל העולם וכל מה שיש בו הוא להקב"ה וא"כ אמאי אמר עשר אעשרנו לך ועו"ק האיך מביאים אנו קרבן משלנו הלא הכל הוא להקב"ה, ונ"ל דאיתא בגמרא בחד פסוק כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והשמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ותירץ כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה ועוד תירץ כאן בעושין רצונו וכאן בשאע"ר, מזה ראינו בעושין רש"מ כתיב הארץ נתן לבני אדם, וא"כ בכי האי גונא יכולין אנו להביא קרבן משלנו אם אנו עושין רש"מ ואז כל הארץ ומלואה שלנו הוא ונתן לבני האדם, וא"ש וכך אמר יעקב אע"ה אם יהיה אלקים עמדי ר"ל שאני אעשה רש"מ והיה ד' לי לאלקים אז יהיה כל אשר חתן לי כמ"ש בעושין רצונו והארץ נתן לבני אדם ושפיר אמר עשר אעשרנו לך כי אז הארץ ומלואה שלי הוא וק"ל.
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם ונ"ל עפ"י דאיתא במדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך לבית פלוני אני הולך והיו רגלי מביאין איתי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ונ"ל כי במקום שהרגלים רגילים ללכת שמה מוליכין אותו אף כי כעת רוצה לילך אל מקום אחר והנה יעקב אע"ה מעולם לא הלך אלא מביהמ"ד של שם לביהמ"ד של עבר ע"כ רגיל היה ללכת רק לשם וגם רגליו לא רצו לילך לשאר מקומות ועכשיו מוכרח היה לילך למקום רחוק בפרט ללבן למקום טומאה ע"כ רגליו של יעקב לא רצו לילך לשם ועי"כ היה מוכרח יעקב בעל כרחו ונגד רצונו לישא את רגליו ללכת ללבן גם נגד רצון של רגליו וז"ש וישא יעקב רגליו ודו"ק, והגאון בעל הפלתי ז"ל פי' כי לכאורה יש להקשות מ"ש וישא יעקב רגליו וכו' כי למעלה כתיב וילך חרנה ולא כתיב וישא את רגליו וכאן כתיב וישא רגליו מורה כי למעלה לא הלך ברגליו כי קפצה לו הארץ אבל כאן לא קפצ' לו הארץ ומוכרח היה לילך ברגליו ע"כ כתיב וישא יעקב רגליו אמנם איתא במדרש ע"פ וישא יעקב רגליו וילך ארצ' בני קדם שהיה פורח ונשא רגליו למעלה בלי הולך כלל משמע דהיה לו גם עכשיו קפיצ' הארץ והטעם הוא כי הקשו התוס' במס' ברכות דכ"ו אהא דאמרינן דיעקב תיקן תפלת ערבית הא אמרינן במסכת' חולין וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למהדר אמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו שם אבותי וקפצ' לו הארץ ובעי אח"כ למהדר ושקעה חמה כדי שילין שם א"כ מוכח שכבר התפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והיה דעתו למהדר הא תפלת ערבית דוקא אחר צאת הכוכבים עיי"ש בתוס' ותירץ הג' מו"ר ז"ל קושי' התוס' דהנה התוס' במסכ' ראש השנה דייקא מהגמרא דס"ל דהא דאמרינן בפסח נולד יצחק היינו ראשון של פסח והקשו דמנ"ל להגמרא דנולד בראשון אמנם יובן במה דאמרה רבקה ליעקב קח שני גדיי עזים ופירש"י א' לפסח וא' לחגיגה ואם נולד יצחק באחד מסוף ימי הפסח כקושיית התוס' איך אמר יצחק בערב פסח לא ידעתי יום מותי הא הקב"ה ממלא שנותיהם של הצדיקים מיום ליום וע"כ דבראשון של פסח נולד יצחק ושפיר מתיירא בערב פסח שאולי הגיע קצו למחר והנה יעקב ברח מחמת שפחד מעשיו שלא יהרגהו רק עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי כי בחיי אביו לא רצה לשלוח יד אבל מי יודע עת מיתת יצחק באיזה שנה שימות רק קודם פסח אין כאן פחד כהנ"ל דהקב"ה ממלא שנותיו של צדיק ויצחק נולד בפסח ולכך כל השנה הי' יעקב שרוי בלא פחד רק בע"פ הוצרך לברוח אולי בלילה ימות יצחק ויהרגנו עשו תיכף ולכך ברח בע"פ ואז קפצה לו הארץ והגיע קודם שקיעת החמה להר המוריה והתפלל שם מעריב מבעו"י כמ"ש המג"א דמודים כל הגאונים אף דהלכה כחכמים דתפלת מעריב מצאת הכוכבים מ"מ גם החכמים מודים דבערב שבת וערב יו"ט מקדימים להתפלל ערבית מבעו"י והטעם נראה כי אעפ"י שאבות תקנוהו מ"מ הי' נגד תמידין וכו' וחלבי חול אין קריבין ביו"ט. ומתורץ קושית התוס' דהשתא מוכח שיעקב תיקן תפלת ערבית אבל ביו"ט מותר להתפלל אף מבעו"י ולכך בלילה נאמר לי' אל תירא ושמרתיך בכל אשר תלך סימן לבנים שיהיה ליל שמורים וביום למחרתו הלך ולא רצה לילך חוץ לתחום אמנם אמרינן אין תחומין למעלה מעשרה נ"מ להולך ע"י קפיצה ולכך הלך ע"י קפיצ' ארצה בני קדם ודו"ק.
ויספר ללבן א"ת כ"ל הדב"רים הא"לה, לא נזכר בפסוק הדברים שסיפר לו ונ"ל שמרומז בר"ת של פסוק זה ויספר ללבן את כל וכו' א"ל ת"תמה כ"י ל"א ה"באתי ד"בר ב"רכוש ר"ב י"צאתי מ"שם ה"לך א"ליפז ל"קח ה"כל.
אעבדך שבע שנים ברחל פירש"י הן ימים אחדים שאמרה לו רבקה וישבת עמו ימים אחדים וכתיב ג"כ ויהיו בעיניו כימים אחדים, וק' האיך מרומז באמירת ימים אחדים ז' שנים דוקא ונראה דאיתא בגמרא דשנה נקרא ימים כמ"ש ימים תהי' גאולתו, ואיתא דשבת אמרה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג עד שאמר הקב"ה שישראל יהי' זוגך ושמיטה נקראת שבת דכתיב ושבתה הארץ שבת לד', נמצאת דשמיטה כמו שבת בלי זוג ע"כ נקרא שנת שמיטה ימים אחדים ר"ל שהם אחדים ומשונים משאר שנים כמו שבת משאר ימי החול בלי זוג ע"כ ידע יעקב דימים אחדים שאמרה רבקה מרמזים על ז' שנים ודו"ק.
ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר ונראה לבאר הנה תיבת תת"י בגימט' במספר קטן ט', ותיבת מתת"י בגימט' במספר קטן י"ג לאה ג"כ בגימט' במספר קטן ט', רחל בגימט' במס"ק י"ג וז"ש לבן ליעקב במרמה לאמר טוב תת"י שבגימט' לאה היא אותה לך כלומר לאה אתן לך, מתת"י שבגימט' רחל אותה דהיינו רחל לאיש אחר אתן לאיש אחר ולקמן התנצל לבן באמרו לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה.
ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ד' בעניי כי עתה יאהבני אישי ותהר עוד ותלד בן וכו' כי שמע ד' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון ונ"ל לפרש המקראות הללו דהנה יש ב' גווני שונאים א' ששונאו שנאה גמורה, וא' שאינו שונא גמור רק שאינו אוהב אותו והנה הראשון השונא גמור אם עושה לו טובה אינו שונאו עוד שנאת גמורה בשביל הטובה שעשה עמו נחה השנאה מלבו, אבל עכ"פ עוד אינו אוהב אותו רק שאינו שונאו, אבל אם מעיקרא לא היה לו שונא גמור ואח"כ עושה עמו איזה טובה אז אפשר שמכאן ולהבא יהיה לו אוהב ויאהב לו אהבה גמורה והנה לאה היתה מסופקת בזה אם יעקב שונא לה או שרק אינו אוהבה, אם מעיקרא היה לאה במדריגה אצל יעקב רק שאינו אוהבה אז מוכרח הי' ליעקב בילד ראשון לאהב את לאה אהבה גמורה כאמור ע"כ אמרה בילד ראשון כי סברה שהיתה בבחינת מתחילה רק שאינו אוהבה אבל עתה ראה ד' בעניי כי עתה יאהבני אישי, אבל כאשר ראתה שגם אח"כ אינו אוהב אותה שפיר אמרה בילד השני שעתה אדע כי שנואה אנכי מעיקרא ועתה אקוה שאבוא לבחינת שיעקב לא יהיה לי עוד שונא הגם שאינו אוהב אותי ע"כ ותקרא שמו שמעון ודו"ק ועוד נראה עפ"י דאיתא בגמרא ע"פ ותקרא שמו ראובן א"ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו' מקשים והא כתיב הטעם בקרא כי אמרה כי עתה יאהבני אישי וכו' ואם שקשה דכתיב כי אמרה וכו' משמע לאחרים אמרה טעם זה דכתיב בקרא, ובאמת היה לה טעם אחר קשה למה אמרה טעם אחר גם קשה בשאר השבטים כתיב מתחילה הטעם ואחר כך השם והכא גבי ראובן כתיב שמו תחילה ואח"כ הטעם ונראה להקדמונים ז"ל דאיתא גבי רחל ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמר יוסיף ה' לי בן אחר וכו' וקשה ג"כ למה אמרה שני טעמים על קריאת שם יוסף גם קשה דכתיב לאמר יוסיף ה' לי וכו' משמע בפני עצמה היה לה טעם ראשון אסף אלקים וכו' רק בפני אחרים אמרה טעם השני יוסיף ד' וכו' וקשה ג"כ למה היה זה שינוי הטעמים ונראה דאיתא במדרש הובא בתוס' מסכ' ב"ב דף קכ"ג דתאומה נולדה עם כל השבטים וכו' אך רחל היתה סבורה דמעוברת היא בשני זכרים בפעם אחד כדי להשוות עם השפחות כדאיתא בגמרא למה נקרא שמה דינה שדן לאה וכו' שלא תהיה אחותי כאחת מהשפחות לכן קודם הלידה היה בדעתה לקרות שניהם קרוב לשם אחד היינו אחד אסף ואחד יוסף והכל טעם אחד שאסף אלקים את חרפתה שהושווה לשפחות אבל אח"כ שילדה רק זכר אחד ואז עדיין לא אסף את חרפתה שלא הושווה עדיין לשפחות לכן אמרה יוסיף ד' לי בן אחר, ועפי"ז מיושב גם כן גבי ראובן באשר גבי ראובן היה תחילת הריון סברה לאה שיהיה שניהם זכרים ואז היה בדעתה לקרות שניהם קרוב לשם אחד בשם ראובן רק קצת שינוי ביניהם כמו גבי יוסף ואסף רק אח"כ היה רק זכר אחד ואמרה טעם זה דכתיב בקרא כי עתה יאהבני אישי לכן כתיב כי אמרה בפני אחרים אך היה לה טעם אחר שאמרה ראו מה בין בני וכו' באשר שסברה שיהיה שניהם זכרים כנ"ל אופן ב' נראה דאיתא במדרש כיון שנפקדה רחל ביקש יעקב. לגרש את לאה שרימתה אותו אך אמר לאמן של אלו אני מגרש וכו' וכתיב בקרא וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה ואם היה יודע יעקב שתהיה לרחל בנים אח"כ אז היה מגרש את לאה מיד קודם שהיה לה בנים ממנו לכן כתיב כי אמרה כי עתה יאהבני אישי טעם זה אמרה משמע שהיה לה טעם אחר וקשה למה לא אמרה טעם אחר מה שהיה לה לכן אמר ר' אליעזר ראובן ראו מה בין בני לבן חמי וכו' והיתה יודעת ברוח הקודש שתהיה לרחל בנים ויתן הבכורה ליוסף וכו' ואם אמרה הטעם זה ליעקב אז היה יודע יעקב שתהיה לרחל בנים ויגרש אותה מיד לכן אמרה טעם אחר כי עתה יאהבני אישי וכו' ודו"ק, עוד נראה על מאמר ראובן א"ר אליעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו' לכאורה תמוה דהא בקרא מפורש טעם אחר לקריאת שם ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי ואם נאמר דר"א הוסיף דהיה לה עוד טעם קשה מנא ליה להוסיף על הטעם המפורש בתורה, וי"ל דר"א הוכיח כן מן המקרא דכתיב ותקרא שמו ראובן כי אמרה וכו' ראה ה' בעניי ולכאורה קשה דבשמעון ולוי נאמר בתחילה הטעם שאמרה בקריאת השם ואח"כ כתיב קריאת השם וכאן היפוך הסדר וגם כאן הו"ל למכתב ותאמר כי ראה ה' בעניי ותקרא שמו ראובן ומזה הוכיח ר"א דבאמת עיקר הטעם דקריאת שם ראובן הוא מטעם ראו מה בין בני לבן חמי אך טעם זה לא רצתה לפרסם וע"ד גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפיה אבל אמירתה היה כי ראה ד' בעניי וז"ש ותקרא שמו ראובן ומטעם ראו מה בין בני וכו' כי אמרה לפני אחרים כי ראה ה' בעניי ר"ל טעם זה אמרה בפני העולם אבל באמת היה ללאה עוד טעם אחר, ודו"ק [אמר המסדר עיין בפני יהושע ברכות דף ו' ושמן רוקח].
ותקנא רחל באחותה פירש"י קנאה במעשיה הטובים אמרה לולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים וקשה למה לא קנאה רחל ללאה עד בן רביעי ונראה ע"ד דאיתא במסכ' יבמות דף ס"ד מפני מה אמותינו עקרות היו משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים וידוע שאמותינו נביאות היו וידעו שיעקב יעמוד י"ב שבטים שבטי יה ובפשוטה החלוקה מגיע לכל אחת מהן ג' בנים ובזה יובן על שילדה לאה ג' בנים לא קנאה רחל ללאה במעשים כי אמרה אדרבה אני צדקה ממנה דאלו ללאה נתן הקב"ה הילדים כפי חלקה שמגיע לה ולא כן אני שהקב"ה מתאוה לתפילתי אבל עכשיו שילדה בן רביעי וזהו יתר מחלק המגיע לה ואם כן בודאי זה מכח מעשים טובים שלה אז ותקנא רחל באחותה וק"ל.
הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ונ"ל לפרש דאיתא בגמרא אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם נצחו מוטב וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה והנה קיי"ל דאשה פטרה מתלמיד תורה דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם וכן מק"ש נמי פטורה דהיא מ"ע שהזמן גרמה דנשים פטורות וא"כ אם תרצה להבריח ממנה יצה"ר אין לה דרך אחרת רק זכירת יום המיתה וזהו לכאורה אינו טוב לה כי אין השכינה שרויה אלא מתוך דבר שמחה ולא מתוך עצבות ובהזכרת יום המיתה יש עצבות אבל י"ל דגם לאשה נתנו חכמינו ז"ל דרך אחד שיקיימו תלמיד תורה דאיתא בגמרא הני נשי במאי קזכיין, ע"י דמגדלות בנים לתלמוד תורה מעלה עליהם הכתוב כאילו הם עוסקים בתורה וא"כ גם להבריח ממנה היצה"ר תוכלו לקיים בת"ת ע"י שמגדלות בניהם לת"ת, אבל אשה שאין לה בנים בודאי אינה יכולה להבריח ממנה יצה"ר אלא ע"י הזכרת יום המיתה וז"ש הבה לי בנים ר"ל שלמען שאוכל להבריח ממני היצה"ר דע"י שאגדלם לת"ת ועי"ז אנצח את יצה"ר ואם אין מתה אנכי ר"ל אין לי בחינה אחרת כי אם זכירת יום המיתה ואז יש עצבות ואין השכינה יכולה לשרות עלי ודו"ק.
וז"ש ג"כ בקהלת כסיל בחשך הולך והחכם עיניו בראשו ונראה לי לבאר דאיתא בגמרא אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה והנה התורה קרוי ראש מפני שצריך הלימוד עיון ושכל וידוע שלכסיל אין תקוה אחרת כדי לסלק ממנו היצה"ר אלא הזכרת יום המיתה מפני שאין לו שכל והבנה ללמוד תורה או לקרא ק"ש וזה כוונת הקרא החכם ר"ל החכם בחכמת התורה אם רוצה לסלק מעצמו היצה"ר עיניו בראשו דהיינו בתורה שנקראת ראש וכסיל שאינו יכול לעסוק בתורה אם רוצה לסלק מעצמו היצה"ר בחשך הולך ר"ל שצריך להזכיר לו יום המיתה שקרוי חשך וזה ג"כ כוונת הפסוק בקהלת טובים השנים מן האחד באשר יש להם שכר טוב בעמלם וכו' והחוט המשולש לא במהרה ינתק ונראה לי לבאר פסוק זה דאמרו חכז"ל במס' ברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנאמר ועל משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה והנה אלו הג' דברים טובים לזכרם בשעה שבא לידו חטא אז בודאי לא יחטא והנה החילוק בין ג' דברים האלו השנים הראשונים צריכין מעשה דהיינו או ללמוד תורה או ליקרא ק"ש וגם טעונין ברכה לפניהם אבל האחרון אין צריך מעשה רק ידמה בלבבו יום המיתה א"כ קשה למה צוו חכז"ל הני תרי ראשונים הא די אם יזכיר לו יום המיתה ואז בודאי ילך ממנו היצה"ר אבל נ"ל דמ"מ יותר טוב לעסוק בשנים הראשונים כיון שאעפ"י שלא נצחו מ"מ מצוה יש בידו ומקבל שכר על עמלו אבל אם יזכיר יום המיתה אז אין מצוה בידו וזה נ"ל גם פי' הפסוק במשלי זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב חכם לב יקח מצוה ואויל שפתים ילבט לפי האמור שטוב לאחוז שנים הראשונים דמ"מ שכר מצוה יש לו כיון שטעונן ברכה אבל הרשע מזכיר מיד יום המיתה כיון שהוא עצל לנענע שפתותיו וזה שאמר זכר צדיק לברכה ר"ל אם הצדיק רוצה לכבוש את יצרו בברכה הוא מזכיר, ושם רשעים ירקב דהיינו שמזכיר מיד יום המיתה והטעם חכם לב יקח מצות לכך זכר צדיק לברכה משום שיקח לו בזה מצות אבל ואויל שפתים ילבט מן המצוה מפני שהוא עצל לנענע שפתותיו עוד יש חילוק בין הני ג' דבשנים הראשונים אינו יכול לעסוק רק ת"ח שיוכל ללמוד או לקרות ק"ש אבל יום המיתה יוכל כל אדם להזכיר ועוד יש נ"מ אם יזכיר יום המיתה אז הוא עצב אבל בשנים הראשונים יש לו שמחה פקודי ד' ישרים משמחי לב וזה נ"ל נמי כוונת הפסוק ואתם הדבקים בד' אלקיכם ר"ל מי שדבק בהקב"ה ובתורתו ממילא לא צריך להזכיר יום המיתה חיים כולכם היום לזה יש לו חיים שאין צריך להזכיר יום המיתה אבל אם יעסוק בשלשתן דהיינו בלמוד בק"ש והזכרת יום המיתה אז בודאי יותר טוב וזה היה כוונת שלמה המלך טובים השנים דהיינו לימוד תורה וק"ש מן האחד דהיינו הזכרת יום המיתה באשר יש להם שכר בעמלם דהיינו שיש להם שכר על עשיית המצוה אבל וחוט המשולש לא במהרה ינתק ר"ל אם עוסק בשלשתן ודאי יותר טוב.
וימצא דודאים בשדה וכו' וקשה על מ"ש המג"א סי' ר"מ בני חצופה שתובעת בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה וכו' מה יענה למעשה ביעקב גבי דודאים שתבעתו בפה וח"ו לומר על אמהות כן וצ"ע, ונ"ל כי זה דרכו של הבעל מג"א לקצר במקום שהיה לו להאריך, והנה לא מלבו בדה פירושו זה אבל כן הוא לשון הטור שם סי' ר"ם וסיים הטור בזה וז"ל אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים כלאה שיצאה ממנה יששכר עכ"ל הטור, וכן כתב בטור אה"ע סימן כ"ג והוא לשון הראב"ד בספר בעל הנפש וגמרא ערוכה בנדרים כ' ע"ב ובעירובין כ' ע"ב קושי' גמרא הוא על הא דבני חצופה מקרא זו דלאה ותי' הכא ארצויי' ארציה ופי' הר"ן דלא אמרה לאה ליעקב אלא שיכנס לאהלה ולא תבעתו בפה וכו' וכוונתו מלשון אלי תבא ר"ל לביתי שהרי יצאה לקראתו ותדע עוד מדחז"ל על וישכב עמה בלילה הוא ולא כתיב בלילה ההוא אלא הוא שמו של הקב"ה סייעו ויצא יששכר יודעי בינה וכו' ותבעתו בפה היינו כמאמר החצופה זונה אשת פוטיפר שכבה עמי אבל לאה אמנו לא זו שלא הזכירה לשון שכיבה כלל אלא גם בלשון ביאה שמרה פיה פתחה בחכמה ותאמר "אלי תבא" ולא אמרה "עלי תבא" כמ"ש יבמה יבא עלי"ה וגם לא הקדימה ביאה ר"ל לא אמרה תבא אלי אלא איפכא אלי תבא ע"כ פירושו לאהלי, וגם נ"ל אין ר"ל בלשון צווי בע"כ תעשה כן אלא כלשון מגיד העתיד ידעתי שכן תעשה, אלי תבא היינו דברי רצוי לבד ועיין רבינו בחיי פ' ויצא פירש שם בזה על אמרה כן שלא היה כוונתן רדיפת התאוה ח"ו כי אם כוונת המצוה בלבד פעולתיהן נמשכו אחר השכל שידעו בנבואה וברוה"ק להוליד י"ב שבטים וכו' עש"ה ובתשובה בית אפרים חא"ח סי' קי"ב כתב וז"ל ולפי מה שראיתי ברשב"ם בפי' החומש כתב דלכך קראה אותו יששכר ע"ש ב' שכרים שכר דודאים ושכר כי נתתי שפחתי ולפי"ז יש ליתן טעם שקוראים רק בחד שי"ן ישכר כיון שהיא היתה מתביישת בשכירות הדודאים ולא אמרה רק טעם כי נתתי שפחתי וכמ"ש המפורשים ולכך אנן לא קרינן רק בחד שי"ן וכו' ע"ש הרי דגם דיבורה וכוונתה כהוגן ורצויה היתה ארציה קמיה על כל זה מתביישת היתה הצדקת מלפרש שוב טעם זה כנ"ל אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א או"ח סי' נ"ה, ול"נ ליישב הקושי' מה שהביא מרן א"ז זצוק"ל שלאה אמרה נתן אלקים שכרי בשביל תדודאים כי הוא יודע ועד שנתכוונתי לש"ש כדי להעמיד שבטים ולא לשום הנאת הגוף וראיה לזה אמרה כי נתתי את שפחתי לאישי הרי שלא הקפדתי על מיעוט תשמיש שלי שהרי הכנסתי צרתי לביתי וימעט בזה משכובתי מכאן ראיה שכוונתי רק לשם שמים להרבות שבטי יה ולא לשם פריצות].
ותקרא שמו יששכר, הטעם על שם יששכר י"ל דאיתא דכל צדיק מגיע תר"כ עולמות כמנין כת"ר דהיינו תרי"ג מצות מן התורה וז' דרבנן אבל רק אלו צדיקים שאין נהנים מאחרים אלו קבלו שכרם משלם אבל הצדיקים שנהנין משל אחרים מוכרחים הם ליתן מחצית שכרן להמחזיקים ולא נשאר להם רק ש"י עולמות ע"כ ביששכר שעשה שותפות עם זבולון לא נשאר לו רק ש"י עולמות כי ש"י עולמות שנשאר מכת"ר שייך לזבולון ולכך קיבל שם זה יש"שכר היינו יש לו שכר רק ש"י עולמות כי מחצית השנית שייך לזבולון
ויזכר אלקים את רחל וכו' ויפתח את רחמה וכו' איתא בגמרא דתענית ג' מפתחות הן בידו של הקב"ה וכו' של חיה שנאמר ויזכר אלקים את רחל וכו' ויפתח את רחמה וכו' ותמוה לי טפי הו"ל להביא מן המוקדם בקרא וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, שוב מצאתי במהרש"א בחדא"ג הקשה כן ותי' יפה לפי שסמך את השם לפתיחה וישמע אליה אלקים ויפתח וכו' וכן בכולהו יפתח ד' לך וכו' ודפח"ח אבל עדיפא קשה לי דמן הקודם טפי הו"ל להביא דשם העצם ב"ה כתיב ביה וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח וכו' כמו באינך כולהו יפתח ד' לך וכו' אני ד' בפתחי את וכו' ועוד הא מפקידת רחל אין ראיה כ"כ לשאר יולדות די"ל כיון דרחל עקרה, והוצרך לשנות טבעה דרך נס מפתח זה הוא ביד הקב"ה משא"כ כל היולדות בדרך הטבע י"ל ביד שליח הוא מפתח הלידה אבל מלאה מוכח שפיר טפי וצ"ע והנה ראיתי במדרש רבה פ' ויצא הביא האי מימרא ג"כ על פסוק ויזכור אלקים את רחל וכו' כמו הא בגמרן, אבל בילקוט שמעוני שם הביאו באמת על פסוק ויפתח את רחמה הקודם אצל לאה יע"ש והוא נכון כנ"ל מתלת טעמי. שוב מצאתי בילקוט ראובני ע"פ הקודם ויפתח ד' את רחמה ורחל עקרה וכו' ויפתח ד' וכו' פי' הוא בעצמו עשה וכו' ושוב העתיק דיבור התוס' דהכ' ריש מס' תענית על הא דג' מפתחות וכו' ושוב כתב ז"ל [הגה"ה דבור תוס' זה שייך לקמן עה"פ האמור ברחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה ולא על ויפתח האמור בלאה וצריך להתיישב למה באמת שתוס' אמרו דבר זה על פתיחת רחם של רחל ולמעלה פתיחת רחמה של לאה מוקדם בקרא ע"כ] עכ"ל, והנה לא על תוס' תלונתו כ"א על הש"ס וכמו שהקשה המרש"א, והגה"ה הקשה על המחבר ילקוט ראובני שהעתיק הא גבי לאה דלא כגמרן דמייתי מקרא, המאוחר וכבר הראיתי לדעת דכן בילקוט שמעוני ציין דרש"ה זו בקרא דלאה המוקדם והנה בילקוט ראובני ציין ויפתח ד' את רחמה ולא כן כתיב אלא וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח וכו' והרי מהרש"א תי' באמת מה"ט אין ראיה מקרא זה דלא סמך ד' לויפתח וכו' י"ל ע"י שליח, איברא חי' מהרש"א אינו ברור דכן מצינו ויאמר ד' לה ר"פ תולדת ופירש"י ע"י שליח והרבה פעמים קרא הכתוב למלאך בשם ד' לטעם דשלוחו כמותו כמו בשופטים וי"ו ויפן אליו ד' וכו' ויאמר אליו ד' וכו' ויעי' בספר העיקרים מאמר ב' פכ"ח [וצ"ע דה"ל להביא מקרא מן התורה בפ' לך לך וימצאה מלאך ד' וכו' ותקרא שם ד' הדובר אליה וכו' ועוד הרבה] א"כ גם הני קראי יפתח ד' לך וכו' שפיר י"ל ע"י שליח לכן נ"ל גם תחי' ודאי ניחא אני ד' בפתחי וכו' שולל השליח בתיבת אני ד' וכמו שדרשו במכילתא בהגדה אני ד' אני הוא ולא אחר ה"נ מה"ט מייתי ש"ס כוליה קרא ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח וכו' מכפל השם אלקים ע"כ אתי קרא לשלול השליח, וכן יפתח ד' לך את אוצרו מתיבת אוצרו וי"ו היחס אוצרו קניינו מורה על ד' עצמו ויפתח כי האוצר אינו קניינו של שלוחו כנ"ל ודו"ק א"כ מתורץ יפה קושי' המרש"א דה"ט דש"ס מקרא דלאה המוקדם שפיר י"ל ע"י שליח שאין הכרח בפסוק שע"י ד' עצמו ויפתח וכו' כנ"ל.
וטעמא דמילתא בשלשה אלו דוקא לא מסר הקב"ה המפתח ביד שליח נ"ל להורות על וידעת היום כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, לכן יפתח ד' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו הנה ד' הוא האלקים בשמים ממעל, וכן אני ד' בפתחי את קברותיכם עמי הנה ד' הוא האלקים על הארץ מתחת, וכן ויזכר אלקים ויפתח את רחמה, הנה ד' הוא האלקים ואין עוד מלבדו גם בחללו של עולם כנ"ל [אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א א"ע סי' רל"ח, הלשון מגמרא תענית הנ"ל כ"ה אר"י ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים וכו' במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה וכו' והכלי יקר פ' מקץ כ' ע"ז רמז נאה ד' מפתחות ביד הקב"ה וסימנם בר"ת מ"פ"ת"ח מ"טר פרנסה ת"חיה ח"יה ועיין לעיל בפ' לך לך על הכ' ותאמר שרה וכו' בא נא אל שפחתי וכו' מה שפי' שם א"ז הג' זי"ע בדפח"ח ולי קשה דלפי' א"ז זצ"ל למה אמרה רחל הבה לי בנים ואם אין וכו' מפני מה לא עשתה ערמה כחנה הא רחל ידעה שהמניעה ממנה ולא מיעקב כי ליעקב היה בנים משאר נשים והיתה רחל יכולה להסתר והיה לה בנים ויש לישב אצל רחל לא מהני ערמה זו דאיתא בגמרא דאם הבעל אינו מנוקה מעון אז לא בדקו המים, ורחל היתה אצל יעקב באיסור ב' אחיות ע"כ אין המים בודקין אותה וז"כ הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב שהמניעה היה מצדו ע"כ לא תוכל לעשות ערמה כנ"ל ותאמר ליעקב הבה לי בנים שאין אצלי שום תקנה רק תפילתך, ועפי"ז פי' גמ' ברכות ל"א שאמרה חנה אלכה ואסתרה בפני אלקנה בעלי ואין אתה עושה תורתך פלסתר וכו' וקשה הלשון בפני אלקנה בעלי הלא הסתירה היא בסתר ונ"ל דא"ש דהסתירה יהיה באמת בהסתר אך אצל כל העולם לא יהיה תורתך פלסתר כי יתלו באלקנה בעלי שהוא אינו מנוקה אבל הוא בעצמו יודע שמנוקה מעון]
איתא במסורה ב' פעמים ביום מחר, אל תתהלל ביום מחר משלי כ"ז וענתה בי צדקתי ביום מחר בפרשתינו וראיתי בסתר בינת יששכר שפי' דיש מונע מליתן צדקה ולהחזיק ת"ח אף שיש לו אינו רוצה בטענה שעדיין הוא רך בשנים ומי יודע מה יולד יום אולי יהיה מטופל בבנים וב"ב ויהיה די לו להפקיע אותם כדי להשיאם בכבוד וכי יזקין אז יקיים מצוה זו, אמנם סברתו נסתר מדברי עצמו כמו שאינו יודע מה יולד יום כך אינו יודע אם יזקין, ונהפוך הוא ראוי להקדים במצוה כאז"ל מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה וכבר רמזו ע"פ סוף ואתחנן היום לעשותם כלומר שלא יחמוץ המצוה למחר, ואחז"ל במסכ' שבת עשה עד שאתה מוציא ומצויה לך שכן שלמה אמר בחכמתו זכור את בוראך וכו' עד שלא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה וגו' ולי נראת להוסיף נופך דגם בתשובה תפלה וצדקה כן הוא כאז"ל א"ל ר"א שוב יום אחד לפני מיתתך א"ל תלמידיו אין אדם יודע איזה יום ימות, א"ל אדרבה ישוב היום שמא ימות למחר וכו' וכן בתפלה כנגד קרבנות תקנום, וכמו בעבר זמנו בטל קרבנו כן עבר תפלה היום הו"ל מעוות שאינו יכול לתקן, וכן בצדקה כנ"ל ובכולהו ה"ט דשמא ימות קודם, וזה פי' המסורה אל תתהלל ביום מחר פי' עם יום מחר, כמו בכל לבי דרשתיך בי"ת שימושו עם, לומר וענתה בי צדקתי ביום מחר ברבות הימים אראה לעשות תשובה וצדקה והיום אלך אחר צרכי כי לא תדע מה יולד יום וכו'.
ונ"ל עוד לפרש עפ"י מ"ש הנביא ירמי' ט' כה אמר ד' אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד וגו' ונראה טעמא לפי שכל אלו שלשה הצלחות זמניות הנה, כי אינו בטוח באלה שיתקיימו בידו גם בעודנו חי על הארץ, העשיר אולי יעני כי יאבד הונו ורכושו כרגע באופנים שונים, הגבור אולי יחלה ויחלש כחו ע"י יסורים וכיו"ב, החכם אולי תטרף דעתו וחכמתו ע"י חולי ר"ל, ובתוכחה כתיב יככה ד' בשגעון והיית משוגע ות"א בטפשות לבא ותהא משתייאו ע"ד מאחז"ל כל הכועס וכל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואף כי אחרי מותו האדם לא יקח מאתו מאומה מכל עשרו לא ירד אחריו כבודו ואתו תמות חכמה ונשתה גבורתו וגופו כלה ישוב לעפר, אבל לזכר עולם יהיה צדיק חלק הנשמה מה שמשיג האדם בעצמיות אמתיות ד' אור עולם בגוף הגשמי בעולם הזה הוא קיימת ונתוסף עוד כמש"כ תוסף רוחם וכו' כי בשובה אל האלקים מקום חוצבה עולם הנשמות לאור אין סוף ב"ה לחזות בנועם ד' השגתה במציאות ד' יותר ויותר באין חומר וגשם מעכב אחר הפרדה מעולם הזה הגשמי, והן הן דברי הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו ועשיר בעשרו להיותם הצלחות זמניות גם עודו בחיים בעוה"ז אין בטוח בכל אלה שיתקיימו בידו כנ"ל אולי יעני ויחלוש ותטרוף דעתו וחכמתו, ואף כי אחרי מותו יש להם הפסק כי המות מפרידם כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל ויודע אותי דייקא לידע ולהשיג במצותיו בזה יתהלל כי זה יתקיים בידו גם לעוה"ב להשיג במצותיו יותר ומפרש ע"ז כי אני ד' אוהב חסד משפט וצדקה בארץ פי' שצריך להשכיל ולידע מידות אלו שהן הן הפירות ותולדות משלשה אבות, הצלחות הנ"ל וז"ש כי אני ד' אוהב חסד היינו על ידי חכמה כמ"ש אשרי משכיל אל דל וכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים וכו' והחכמה תחיה את בעליה, אוהב משפט אני ד' היינו ע"י גבורה לרדות ולכוף את המחויבים בדין כמשפט, וצדקה בארץ אני ד' היינו ע"י עושר והמשכיל ויודע אותי כי שלשה אלה שחננתי אותם בעוה"ז כמ"ש כי ד' יתן חכמה מפיו וכו' לך ד' הגדולה וגבורה והעושר והכבוד מלפניך וכו' ד' עוז לעמו יתן וכו' רק לתכלית זה הם שיעשו פירות בהם חסד ע"י החכמה, משפט ע"י גבורה, צדקה ע"י עושר כי באלה חפצתי נאם ד' ולתכלית זה נתתי להם ואם ישכילו וכן יעשו אז בזה יתהלל המתהלל כי אלו המעשים טובים קיימים נצחיים וצדקתו עומדת לעד ולזכר עולם יהיה צדיק וגם מזה יבא להשכיל ולידע מציאותו וזה יתקיים בידו גם בעולם הבא יותר ויותר, וזה נ"ל פי' המסורה הנ"ל אל יתהלל ביום מחר פי' במה שהוא רק זמנה הצלחיות עוה"ז הן שלשה אלה חכמה גבורה ועושר וכמ"ש אל יתהלל בהם והטעם כי לא תדע מה יולד יום אולי לא יתקיים בידך גם היום בעודך עוה"ז, כי אם בזאת תוכל להתהלל ולומר וענתה בי צדקתי ביום מחר היינו השכל וידוע אותי זהו קיום נצחיית ביום מחר בעוה"ב.
עוד יובן פסוק שאמר הנביא אל יתהלל וכו' בהקדים כוונת נוסח התפלה במוסף ר"ה אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך וגו' דאיתא במדרש רבה חזות בש' סמכוני באשישות וגו' בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה וכו' נ"ל פי' מהיות האדם מורכב נשמה רוחני בגוף גשמי והנשמה היא ניצוץ אלקי ממעל כמ"ש חלקי ד' אמרה נפש' אש רוחני הוא כמ"ש משרתיו אש לוהט ראוי' לכנות הנשמה בשם אש של מעלה, והגוף הוא נוטה לתאוה ע"י חום הבשר והדם הוא אש זרה וכאז"ל על תגבורות התאוה נוראה ביה עמרם חסידא כאש לנעורת וע"כ יש לכנות הגוף בשם אש של מטה ולהיות אש של מעלה טבעו אש אוכלה אש הוא לכן ראוי שהאדם יכבוש את האש שלמטה חום היצה"ר בגופו שמתאוה ע"י אש של מעלה היינו הנשמה חלק אלקי אשר אש אוכלה אש הוא וזהו כוונת מאחז"ל את זה לעומת זה עשה וכו' בראתי יצר הרע בראתי תבלין היא התורה ר"ל כמו התבלין חריף הוא ומתקן וממתיק את האוכל הפגום ואבד חורפי' ומחלי' לשבח, כן התורה דת אש היא נקראת אוכלה אש, היא מבטלת את חום האש של יצה"ר כאז"ל אם אבן הוא נמוח וכו' שנאמר הלא כה דברי כאש וגו' נמוח דייקא נתבטל לגמרי כי נאכל ע"י האש של מעלה אש רוחני של מעלה אוכלה אש גשמי של מטה היינו חום התאוה שע"י והחומר היינו לכבוש את היצה"ר מלחטוא בפועל ולעבור א' ממצות לא תעשה, אבל צריך לשמש באש חום התאוה לקיים המצות עשה בפועל בזריזות והתלהבות בשמחה וזהו שכוונו חז"ל סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה מבקשת כנסת ישראל עזר וסעד לקיום תרי"ג מצות בשתי אשות הללו, עיין בספר תפלה למשה דף יו"ד בפי' פמלי' של מעלה ופמלי' של מטה, ובספר תולדות יצחק פ' ויקרא, ולהיות האדם בימי בחרותו טבעו נוטה יותר אל התאוה אש זרה אש של מטה, ובימי זקנותו טבעו נוטה יותר אל האש של מעלה לעסוק בעבודת ד' ובמושכלות לזה יסדו בתפלה אשרי איש דייקא כשהוא איש בגבורתו בנערותו בתוקף אש התאוה אשריו שלא ישכחך עכ"פ אם גם לא יתאמץ בך ואשרי בן אדם דהיינו בזקנותו ושחה לעפר נפשו אדם להבל דמה ר"ת א"ד"ם א"סר ד"ם מ"רה אז יתאמץ בך ביותר אבל בנערותו שכיח שכחה ג"כ כמ"ש ורם לבבך ושכחת, ועיין בספר עולת החודש סי' צ"ח שפי' דברי הראשונים בזכרונות אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כלומר גם אלו שכבר היו לעולמים מי לא נפקד כיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא ר"ל אלו שכבר מתו וזה שיסדו היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים כלם עוברים לפניך את אשר ישנו פה עמנו ואת אשר איננו פה החיים והמתים הנה בגלגול ראשון נקרא בשם איש ולכן אמרו ז"ל אשרי מי שמתגבר על יצרו כשהוא איש, ובגלגול השני בשם בן אדם שהוא בן מאדם הראשון וע"כ יסדו, אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך הנה בפעם השנית צריך התאמצות רב לתקן א"ע מפעם א' וגם בפעם ב' לבחור בחיים ודו"ק.
והנה מצינו שהאדם נקרא בארבע שמות איש גבר אדם אנוש ונראה לי שמרומז על ארבע חילוקי זמן הוי' האדם, שכבר ביארו הקדמונים כל שנותיו של אדם הם שלשה זמנים חלוקים ימי עליה בבחרותו, ימי עמידה באמצע שליש ב' וימי ירידה בסוף שליש ג', לפי"ז נראה בימי עליה שליש ראשון ראוי' לכנותו בשם איש שגובר ביסוד אש חום התאוה וכאחז"ל אשרי איש כשהוא איש בבחרותו, בימי עמידה שליש שני ראוי לכנותו בשם גבר וכאז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנ' טוב וכו' ומושל ברוחו וכו' ובן שלשים לכח הוא גבור, ובימי הירידה שליש השלישי של חיי האדם ראוי לכנותו בשם אדם כאמור כי הילך אדם אל בית עולמו, ואז"ל פ"ק דסוטה אדם ר"ת א"פר ד"ם מ"רה וכתיב כתפארת אדם לשבת בית היינו בימי זקנה וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה אבל ורהבם נראה פי' יותר מזה השיעור הוא עמל בהם ימים אשר אין לו בהם חפץ לכן משמונים ואילך ראוי לכנותו בשם אנוש אנוש מכל כחציר ימיו כציץ השדה כאז"ל בן תשעים לשוח בן מאה כאלו מת ועבר וכו' וכן נ"ל לכוון ארבעה אלו שמות האדם לפי החילוק שנותיו ארבעה זמנים הם מכוונים נגד ארבעה יסודות שהוא מורכב מהם שהם על הסדר א"ר"מ"ע אש רוח מים עפר כי בימי עליה גובר בו יסוד אש העולה מעלה וטבעו חם ביותר בכל ענייני האדם האדם כעסן ורתחן ולהוט אחר התאוה לכן נקרא אז בשם איש מלשון אש, בימי עמידה גובר בו יסוד רוח, רוח עצה וגבורה בן שלשים לכח ולכן נקרא אז בשם גבר ע"ש איזה גבור הכובש את יצרו בכח וגבורה ומושל ברוחו טוב ארך וכו' וג' בימי ירידה גובר בו יסוד המים הנגרים ארצה ולכן נקרא אז בשם אדם כי מן האדם לוקח אפר דם מרה הוא מים, בימי מיתה משבעים ושמונים ואילך גובר יסוד עפר כי בן תשעים לשוח בן מאה כאלו מת וכו' כמ"ש כי שחה לעפר נפשו וגו' ואל עפר תשוב ולכן נקרא אז בשם אנוש אנוש הוא כחציר יבש, וכן נראה איכותם של ארבע יסודות מכוונים ג"כ נגד ד' זמנים אלו שהם ח"ס ל"ח ק"ר ובי"ש בימי עליה הוא אש חם בטבעו מיסוד אש, בימי עמידה הוא גבור איש לח בטבעו מיסוד רוח, בימי ירידה הוא אדם קר מיסוד מים. בימי מיתה הוא אנוש יבש כחציר ימיו מיסוד עפר כנ"ל:
אמנם על הרוב ימי שנותינו שבעים שנה וכו' והם שלשה חלוקות ימי עליה עמידה ירידה ומצינו ג"כ תיקונים לאדם בכל זמניו לכבוש את יצר הרע כאז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב וכו' ויעסוק בתורה וכו' יקרא ק"ש וכו' יזכיר לו יום המיתה והן הנה נגד שלשה דברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, והן הנה שלשה דברים שאז"ל מקרעין גז",ד של אדם וכו' תשובה תפלה וצדקה כי עיקר התשובה הוא עסק התורה, ותפלה זו עבודה שבלב במקום הקרבנות, וצדקה זו גמילת חסדים על הסדר וכן סדר שמות של האדם לפי סדר זמנו מכוונים לשלשה שלימיות אלו בימי עליה הזמן היותר מוכשר וראוי לעסוק בתורה כמ"ש אשרי איש ירא את ד' ואז"ל לרבות הת"ח וכן דחז"ל ואת יראי ד' יכבד על הת"ח וכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים כי אז הוא פנוי משאר עסקים בימי עמידה הזמן היותר מוכשר לעבודה זו ק"ש ותפלה במקום קרבן וגם אר עבודות מצות ד' כמ"ש לכו נא הגברים ועבדו את ד' כי אותה אתם מבקשים הראוי' בימי עליה לעבוד בכ"מ על הסדר תחילה ושמרתם זו משנה אח"כ ועשיתם וכפירש"י ואתחנן כמשמעו ובפ' ראה וגו' שמור ושמעת וגו' שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה ע"ש וז"ל העקידה ר"פ מסעי בכוונת רש"י ואתחנן הנ"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו אמר כי כשישכילו המעשים אשר יעשון ויחבוננו על בכל בחינותיו אז יקרא מעשה כמשמעו כי על זה הענין נקראו העליונים עושים כמ"ש עושי דברי לשמוע בקול דברו וכן אמר בסוף פ' תבא ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון והכל כדי שיקרא מעשה על דרך האמת כי העושה בזולת זה אעפ"י שיעשה הוא במקרה וגו' עכ"ל וזה נראה כוונת רש"י בפ' ראה הנ"ל שמור זו משנה שאתה צריך לשמרה שלא תשכח וכו' ר"ל להכי קרי למשנה בלשון שמירה ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים הא כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה עכ"ל כוונתו כדברי העקידה הנ"ל ואעפ"י שיעשה הוא במקרה ולא יקרא מעשה א"כ בהכרח להקדים תחילה בימי עלי' להיות איש יושב אהל משנה בדת אש לעסוק ע"מ לעשות אח"כ בימי עמידה עומד העולם על העבודה שבלב זו ק"ש ותפלה וכתי' ועשיתם עולה וכו' בכח גבר מושל ברוחו זבחי אלקים רוח נשברה זובח יצרו בעבודה שבלב, בימי ירידה אז עולה בזכרונו תמיד יום המיתה הוא התיקון השלישי ועמוד השלישי הוא צדקה וגמ"ח בזה קונה לעצמו שינוי' שם אדם ע"ש אדם כי ימות באהל אדם דייקא יסודו מעפר וסופו לעפר מן האדמה כי בזכרו יום המיתה ולא במותו יקח הכל וכו' הוא פותח יד ליתן צדקה ג"ח כי צדקה תציל ממות ועוד אוחז אז במדתו של הקב"ה שהוא רחום וחנון גומל חסדים טובים, וע"ז כך נקרא אדם מלשון אדמה לעליון וכתיב במרכבה דמות כמראה אדם עליון מלמעלה כנ"ל
ובזה מובן כוונת חז"ל בדרשתם ואתם צאן מרעיתי אדם אתם קרואים אדם ולא או"ה קרואים אדם ר"ל עפ"י מאמר חכז"ל צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חטאת אלו אוה"ע, טעמא נ"ל דאז"ל ביבמות שלשה סימנים יש בישראל רחמנים גומלי חסדים וכוי משא"כ אוה"ע אכזרים הם ואם גם לפעמים עושים צדקה לא על צד רחמנות עושים אלא להנאות עצמם או להתגדל ולהתייהר או כדי שתמשוך מלכותא משא"כ בישראל ירושה היא מאבותינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביתו אחריו וכתיב ונתן לך רחמים, ורחמך וכו' עושים כן לקיים מצות ד' ולהדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו' משא"כ אוה"ע אין מרחמים ואין מדמים עצמם לבוראם אין קרוים אדם כנ"ל, ולפימ"ש למעלה תרתי משמע בשם אדם בימי ירידה ע"ש שזוכר ביום המיתה אדם כי ימות וכו' ואל עפר ישוב אוחז בידו מדת צדקה או להצילו ממות או בזכרו כי לא ירד אחריו כבוד עשרו מדבק במדותיו של הקב"ה אדמה לעליון לרחם על הבריות ולפי"ז השלשה שמות אלו איש גבר אדם מיוחסים לשלשה חלקי הנשמה והן נפש רוח נשמה שם איש מיוחס בימי עלי' על בחינת נפש, שם גבר מיוחס בימי עמידה על בחינת רוח שם אדם מיוחס בימי ירידה על בחינת נשמה כי בזקנותו אוחז בצדקה להדמות לבוראו בצלם אלקים עשה את האדם מה הוא רחום וכו' ולכן תורת ד' תמימה משיבת נפש דייקא זמן היותר ראוי' לעסוק בה כשהוא איש היינו התורה היא משיבת נפש להוט אחר תאות נפש כמ"ש כי תאוה נפשך לזה בראתי תבלין היינו התורה היא משיבת נפש, וזש"ה אל יתהלל חכם בחכמתו ר"ל מה שלמד תורה בימי עלי' גבור בגבורתו ר"ל מה שעסק בעבודה בימי עמידה ועשיר בעשרו ר"ל מה שעסק בצדקה וגמ"ח בימי ירידה בזקנותו אם גם עשה שלשתן בכל שנותיו אל יתהלל כ"א בזאת יתהלל וכו' השכל וידוע אותי בכוונה זו להדמות אלי ולדבק בי נפשו רוחו ונשמתו כי אני ד' עושה כן כאז"ל רפ"ק דע"ז שלש שעות ראשונות הקב"ה עוסק בתורה, שניות דן, שלישיות מפרנס ודן עש"ה וברפ"ק דברכות אמרו מניין שהקב"ה מתפלל שנאמר והביאותם וכו' מאי מצלי יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי וכו' והנה אחת מי"ג מידות הרחמים הוא חנון כמ"ש וחנותי את אשר אחון וכו' ובמשלי רבתי פ' י"א אז"ל שוחר טוב יבקש רצון אם ראות אדם שהוא מדבר טוב על חבריו אף מה"ש מדברים עליה זכות טוב לפני הקב"ה הה"ד וחנותי את אשר אחון, ודורשי רעה תבואני אם ראות אדם שהוא מדבר רעה על חבירו אף מלאכי השרת מדברין עליו רעה לפני הקב"ה כמ"ש ישיב עמלו בראשו וכו' ודו"ק.
ויגגוב יעקב את לב לבן על בלי הגיד לו כי בורח הוא ונ"ל דהנה בפ' בשלח כתיב ויוגד לפרעה כי ברח העם וקשה הא פרעה בעצמו שלחם מדעתו והאיך אמר כי ברח העם ונראה דהנה יש חילוק בין נס לבורח, נס הוא שנס ולא יבא עוד על מקומו ובורח הוא שאין יודע להיכן יברח ולאחר זמן יבוא על מושבו, ופרעה היה יודע שישראל לא יבאו עוד אליו כיון שהיו יוצאים ביד חזקה אמנם כששמע שהם נבוכים במדבר ידע שיהיה צריכים לבא אליו והיה רוצה שיבואו אליו לאלתר ע"כ וירדוף ואתי שפיר ויוגד למלך מצרים כי ברח העם דהיינו הם כבורח שיבאו עוד בחזרה ע"כ וירדוף אחריהם והנה יעקב הלך אל לבן על דעת כשוך חמת אחיו ילך לחזרה אל בית אבותיו והנה אם יעקב היה אמר ללבן כשבא אצלו שהוא רק בורח היה נשמר ונזהר שלא ילך מעמו אמנם לבן היה סבר שיעקב נס ולא היה משגיח על יעקב שילך מאתו וא"ש ויגנוב יעקב את לב לבן על בלי הגיד לו כי בורח הוא דהיינו כשבא אליו לא הגיד יעקב ללבן שבורח הוא מאחיו ודעתו לחזור לילך וסבר לבן שהוא נס.
השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע וגו' וקשה מטוב אמאי לא ונראה דאיתא בגמרא מפני מה אמותינו עקרות שלא יאמרו ברכותיהן עושה פירות וא"ש השמר לך מדבר מטוב ועד רע ר"ל דמזה הטוב יגיע רע כנ"ל ועוד נראה שידע לבן שהיה יעקב גבור כי גם נגד עשו הכין עצמו אל המלחמה לכן אף אם ירצה לבן לעשות עם יעקב רעה הנה יעמוד הוא גם נגדו במלחמה אבל פן יעשה עצמו לבן כאוהב את יעקב ועי"ז לא ישמור עצמו יעקב ממנו ומתוך כך יהרגהו כמו שעשה יואב לאבנר לזה בא ד' ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ר"ל שאל ידבר עמו דברים טובים ויפים ומזה יצא רע כנ"ל על זה דוקא הזהירו אבל רע לבד היה מותר לו לדבר כי אז יעקב יכין עצמו נגדו למלחמה וגם טוב לבד הותר לו גם כן לדבר עמו רק מרע ועד טוב הזהירו.
רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי וכו' ותמוה מאי שבחיה דיעקב בזה שלא שכלו הרחלים הא זה הענין טבעי בידי שמים הוא ויעקב מה פעל בזה דלמא מזליה דהאי גברא לבן גרים וצ"ע ועי' בספורני ונ"ל דרש"י פי' ואילי צאנך לא אכלתי אבל כבשים אכל אתמהה א"כ גזלן הוא אלא הכי קאמר איל בן יומי קרוי איל וכו' וכן הוא בש"ס ב"ק דף ס"ה ע"ב ותמיה לי לפי הסוגיא דר"ה דף ז' בע"מ מי מצי אכל ליה דתוך ח' מדאורייתא אסור משום סמוך מיעוטא המצוי דנפלים לחזקת אינו זבוח כמ"ש הנוב"י והרי אבות קיימו כל התורה וגם בחו"ל הרי בני יעקב נזהרו בשחיטה גם במצרים כמ"ש וטבוח טבח והכן פרע להם ביה"ש וביצחק כתיב שא נא כליך וכו' א"כ מאי אמר ואילי צאנך לא אכלתי והא איל בן יומו גם מצאנו של עצמו לא אכל משום ספק נפל ונבילה הוא דלא מהני זביחה, ונ"ל דמה"ט הקדים ואמר רחליך ועזיך לא שכלו ר"ל בשום פעם וא"כ הוחזקו כבר להוליד בני קיימא שכלו להם חדשיהם ואוקי חזקה להדי חזקה ומהני רוב מדאורייתא א"כ שפיר קאמר יעקב שוב ואילי צאנך לא אכלתי אבל של עצמו גם איל בן יומו אכל ודו"ק [אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א אה"ע סי' קמ"ו.
דרוש לער"ח אדר תרי"ז למב"י מענינא דסדר' ויצא
במסכת בבא בתרא דף ע"ג ע"ב איתא ואמר רבב"ח זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא ואיתלוי בהדין ההוא טייעא דהוה שקיל עפרא ומורח ליה ואמר הא אורחא לדוכתא פלן והא אורחא לדוכתא פלן אמרינן ליה כמה מרחקינן ממיא ואמר לן הבו לי עפרא יהבינן ליה ואמר לן תמני פרסי תנינן ויהבינן ליה אמר לן דמרחקינן תלתא פרסי אפכית ליה ולא יכילית ליה עכ"ל המאמר סתום וחתום ונ"ל לפרש כוונתם:
הנה טעם מנהג קהלתינו הקדושה מאז לדרוש על בית עלמון בער"ח אדר נראה להרבה סיבות כאשר נבאר, בסוף ס' טעמי המצות לר' מנחם הבבלי כ' וז"ל ויק"ץ יעק"ב משנת"ו ויאמ"ר סופי תיבות ציבור וכתב אכן יש ד' במקום הזה הודיע שבמקום שיש צבור שכינה שורה שם וכו' עכ"ל וצריך תבלין לזה למה בא רמז זה כאן בתורה בפסוק זה, ועוד הרי באותו מעשה לא היה שם צבור רק יעקב לבדו וגם בקרא יש לדקדק במה שסיים ואנכי לא ידעתי הול"ל ואני לא ידעתי, ונראה הנה שמעתי מהרב המנוח המאוה"ג צדיק וחסיד כש"ת מו"ה אהרן הלוי זצ"ל אבדק"ק באטערקעס אשר מנוחתו כבוד שוכן פה בבית עלמון הוא אמר פי' הפסוק זה ויאמר אכן יש ד' וכו' וירא ויאמר מה נורא וכו' תרתי ויאמר תמוה אבל אחז"ל שלהי מסכת ברכות השכים ונפל פסוק לתוך פיו הרי נבואה קטנה לפי"ז כך היה מעשה ביעקב וזהו פי' הפסוק ויקץ יעקב משנתו ויאמר פי' לא בכוונה אלא מיד בהקיצו נפל לתוך פיו אמירה זו אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ובאמרו כן מעצמו בלתי מחשבה מקודם הבין שהוא נבואה קטנה לכן וירא ויאמר מה נורא וכו' מראות נבואה היא זו אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים ודפח"ח ושפחותיו דובבות בקבר ובספר אפיקי יהוד' ביאור ההבדל בין תיבת אני לתיבת אנכי זהו אם נפש המדברת על עסקי עצמה ר"ל עניני צרכי הנשמה ושלימותה בעבודת ד' מדברת בלשון הדבור על עסקי הגוף וצרכיו זו אומרת בלשון אנכי פי' יו"ד הקנין כמו כספי עבדי כן אנכי שלי כי הגוף נקרא אנך כמ"ש וכבודו אלך על חומות אנך איך היותו הגוף דומה לאותו כדור הבדיל או עופרת והפתיל שקשורה בו דוגמת נשמה שמושכה למעלה והנה בפי' הפסוק והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו נתקשו המפורשים איפכא מבעי ליה לפי שפירשו מלאכים ממש וגם למאי נ"מ הראה ד' ליעקב עליי' וירידה זו דמלאכים ולענ"ד נראה הנשמות נקראים גם הם בשם מלאכי אלקים עד"ה עושה מלאכיו רוחות וכו' וכתיב נותן נשמה לעם עלייה ורוח להולכים בה ולפי"ז נראה שפתרון חלומו זה שראה יעקב מלאכי אלקים עולים ויורדים בו דקשה לדרש חז"ל מלאכי א"י עלו ומלאכי חו"ל ירדו ללוותו טפי הול"ל עלו וירדו בו וכן יסד הפייטן הקליר בשחרית דר"ה וזה לשונו ללן במקום עלו וירדו בו מלאכי מלך, אבל לדעתי רמז לו הקב"ה בזה עיקר גדול אמונה תחיית המתים ולהיות מקום הסולם היא שער השמים דרך שם הנשמות יורדים ובאים לעולם וגם דרך שם חוזרות למקום א"כ תרתי משמע קרא והנה סולם מוצב וכו' והנה מלאכי אלקים הם הנשמות עולים ויורדים בו לשון הוה ר"ל שתמיד עולים ויורדים הנשמות כדאיתא במדרש חזית בכל יום ויום מתים ס' רבוא ובכל יום נולדים ס' רבוא וכמ"ש דור הולך ודור בא על הסדר עולים תחילה ואח"כ יורדים ואין דור פחות מס' רבוא וזהו בהוה תמיד ולזה אמר עולים ויורדים בו לשון הוה ורמז עוד כי הילודים למות והמתים להחיות לכן אמר תחלה עולים ואח"כ יורדים ואצ"ל שני כתות מלאכים או לשמות קאמר אלא ה"ק וה"פ והנה מלאכי אלקים עולים וכו' הנשמות הם עולים למעלה כמ"ש רוח בני אדם העולה היא למעלה, ויורדים בו אותן הנשמות עצמם שעולים סוף יורדים בו לעת שיחיה המתים לפי"ז נכון שרמז כאן שבמקום שיש צבור שכינה שורה שם שראה צבור מלאכי אלקים ב' פעמים ס' רבוא נשמות עולים ויורדים וז"ש ויק"ץ יעק"ב משנת"ו ויאמ"ר ס"ת צבור אכ"ן י"ש ד' במקו"ם הז"ה ס"ת נשמה וד' באמצע ר"ל צבור נשמה שם ד' באמצעותם השכינה שורה ואנכי לא ידעתי פי' אנכי גופי אנך שלי לא ידעתי אבל נפשי יודעת מאד הרגישה מאד במקום שכל הנשמות חברותיה פורחת שם דמצא מין את מינו ועתה שגם גופו הרגיש וידע ע"כ וירא ויאמר מה נורא וכו' וזה שער השמים וכו' השמים בגימטרי' נשמה וזה שער הנשמות והן הן דברי הקב"ה שאמר ליעקב בחלומו הארץ אשר אתה שוכב וכו' פי' לו המראה שראות מלאכים עולים תחלה ואח"כ יורדים זה פתרונו של תחיית המתים כי הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך תחלה וגם יהיה זרעך כעפר הארץ ר"ל גם אחר שישובו לעפר במותם ואח"כ ופרצת ימה וקדמה ויהיה תחיית המתים ואז יהיה עולם התיקון ונברכו בך בל משפחות האדמה כנ"ל ולתכלית זה המנהג פה בקהלתינו לדרוש פה בבית הקברות לחזק עי"ז אמונת תחיית המתים בלב כטעם עולים ויורדים וכן הנעדרים תוך יב"ח נשמתן עולה ויורדת עדיין לפקוד את הגוף ולזמן התחייה כל העוסקים בתורה לומדיה ומחזיקיה טל תורה מחייה אותם והיינו טעמא דקבע פה דרשה לקבוע בלב כי יחיה מתיך ע"י טל תורה שהרביצו הת"ח רבנים גאונים הטמונים פה זי"ע.
עוד נ"ל טעם למנהגינו בהקדים הפסוק בקהלת בסוף סי' ז' לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים, פסוק זה משולל הבנה ונ"ל לפרש דאיתא בילקוט איוב ק"ח וז"ל לעשות לרוח משקול ומים תיכן במידה וכו' האדם הזה משוקל חציו מים וחציו דם בשעה שהוא בוכה לא המים רבים על הדם ולא הדם רבה על המים ובזמן שהוא חוטא פעמים שהמים רבים על הדם ונעשה אדרופוקוס פעמים שהדם רבה על המים ונעשה מצורע אדם אודם כי יהיה בעור וכו' עכ"ל והרמב"ם פ"ד מהל' יסודי התורה ביאור שכל הנמצאים בעולם מחוברים מד' יסודות ארמ"ע א"ש ר"וח מ"ים ע"פר ודרך האש והרוח נקבע בטבעם להיות מהלכים מלמטה למעלה כלפי הרקיע ודרך המים ועפר להיות מהלכים למטה וכל המחובר מארבע יסודות אלו הוא נפרד בסוף וכו' שוב כתב ז"ל הואיל וכל הנפסד יפרוד לאילו היסודות למה נאמר לאדם ואל עפר תשוב לפי שרוב בניינו מן העפר וכו' עכ"ל ונראה למדרש הילקוט הנ"ר כי אל דעות ד' מזגם במשקל שוה א"כ דוקא בכמות כתב הרמב"ם כי עפר אתה ר"ל שחלק היותר גדול באדם הוא עפר אבל באיכות ע"כ שוה פעולו במדה ובמשקל לשאר יסודות רק לפי גסות חומריות יסוד העפר והוא דומם אינה כשאר ג' יסודות צריך יותר כמות ממנו לפעול פעולתו בשוה עם שארי היסודות כנ"ל ולפי"ז יש לפרש פסוק בתהלים זכור כי עפר אנחנו ר"ל תירוץ על החטא היינו שאור שבעיסה יסוד העפר שגיבל והרכיב בנו גדול והרבה מאד זהו שאור שבעיסה מעכב הוא בעוכרינו והכביד אותנו למטה וכפי' הרמב"ם הנ"ל, אמנם תי' זה נסתר כנ"ר דבאיכות שלה בשוה הוא ההרכבה וזש"ה קהלת ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר ר"ל את האדם דייקא עפר מן האדמה ע"י הרכבה מד' יסודות ארמ"ע עשאו ותיקנו ישר דייקא שוה בשוה בנטייתו שנים נוטים למעלה אש ורוח ושנים נוטים ופונים למטה מים ועפר ואף דבכמות רוב בנינו מן העפר אבל באיכות מזגם אבל דעות ד' במזג שוה מחצה על מחצה ממש יש דייקא והמה בקשו חשבנות רבים ר"ל רוצים להתנצל בטענה ששנים אלו מים ועפר הם רבים וגדולים יותר כפי' הרמב"ם ובאמת שווים הם בפעולתם כנ"ל והנה באמת גם לפי הכמות שרוב בנינו של אדם מן העפר אין מובן תירוצו דגם בהמות וצמחים ודוממים רוב בנינם מן העפר הן הרבה מן הנמנים אמנם לענ"ד בלא"ה ניחא דז"ל תנא דבי אלי' רבא בסופו ואל עפר תשוב ואל עפר תלך לא נאמר אלא ואל עפר תשוב מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה לכך נאמר ואל עפר תשוב ופי' תשוב משמע תחזור לעפר חי כמו שאתה עכשיו, ובשם רש"י ז"ל מ"כ חשוב משמע אעפ"י שתלך לעפר אעפי"כ תשוב.
ר"פ וזאת הברכה אשר וכו' איש האלקים את בנ"י לפני מותו ובילקוט שם אית' ז"ל איש האלקים אם איש למה אלקים ואם אלקי' למה איש וכו' כשעלה למעלה נקרא איש משה בשר ודם, כשירד נקרא אלקי' ויראו מגשת אליו, ד"א כשעלה לא אכל ולא שתה נקרא אלקי' וכשירד אכל ושתה כאיש ממחצית ולמעלה היה אלקי' וממחצית ולמטה איש עכ"ל, ונ"ל לבאר כוונתם עפמ"ש בפתיחת שו"ת הגאון מרן בעל חתם סופר זצ"ל ליו"ד עמד לחקור וז"ל מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקתו בד' נתפרדה החבילה חברת ארבע יסודות חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו ואיננו כי לקח אותו אלקי' ולא מצינו באברהם אע"ה שנזדכך עפרוריותו כל כך אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אאע"ה הי' עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם התעלה גם הוא להיות ממלאכי אל, ואשר לא עשה כן הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ד' שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ד' כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול, הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו גם אהרן נתפאר במידה זו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ויען כי הכהנים המה הנגשים להורות עם ד' כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לכן בא עליהם הציווי והאזהרה לאחוז במידת התחברות מרומז בקרא ויקרא ז' ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וכו' הכוונה ע"ד שכתב באריחת עמי הארץ וישיבתם ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משה"ד, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצא הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ד' ועליו הכתוב אומר עבדי אתה ישראל אשר בך יתפאר עכ"ל, רצונו כי מדת הבדידות באמת תועלת גדול לזיכוך הנפש ומדה זו היא עצמיית להחכם השלם, אך חפץ הבריאה תתחייב להתלבש מדה זו ולכסותה במדת ההתחברות בחברת בני אדם בסבר פנים יפות שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו כי עי"ז יוכל ליקח נפשות בחכמתו להטיב דרכם ולהשיבם אל ד' וזהו ולבש הכהן מדו בדו הכוונה כי מדתו מצד עצמו שהיא בד להיות בדוד, אותו המדה יתלבש באופן שמבחוץ לא יתרחק ולא ישתומם:
אך יהיה דעתו מעורב בין הבריות להתחבר חבורות ולכנס הבדודים, וזהו שאמר ומכנסי בד הכוונה מידות כינוס הבדודים ילבש על בשרו מבחוץ שתהיה צהלתו בפניו וקבל כל אדם בסבר פנים יפות יאהוב את הבריות ויקרבן לתורה, וז"ש והרים את הדשן וכו' ושמו אצל מזבח, הדשן תואר לפחותי הדעת ועובי החומר שהם בערך השלם כמו הדשן בערך העולה קדש לד' וע"י מידת ההתחברות עם הבריות אשר ילבש על בשרו מבחוץ בנקל יוכל להעלות גם פחותי הערך אל מעלה הנכונה ושמו אצל המזבח מקום מוקטר מוגש לה' יעש"ה שהאריך בזה ודפח"ח ממנו נקח טעם גם על מיתת משה שהיה נבחר היצורים אדון הנביאים ולא קם נביא עוד כמשה וכו' למה לא העלה גם הוא כמו חנוך שנעשה בשרו לפיד אש ויהיה כאחד מצבא מרום, אבל הוא הדבר שחנוך התבודד מחברת אנשים ופירש מכל עניני עוה"ז כמשמעות הכתוב ויתהלך חנוך את האלקי' כל עסקיו היה דביקת בד' לכן ואיננו כי לקח אותו וכו' ותרגום אונקלוס ארי לא ימות יתיה ד' משא"כ משה שעסק תמיד עם הבריות מנהיג אח ישראל וקרבם לאביהם שבשמי' ולמדם תמיד וכאז"ל במגילה, לכן אף שזיכך חומרו גם הוא מ"מ בחברת אנשים תמיד היה ומסר נפשו על ישראל לכן נשאר בעוה"ז ומת בנשיקה על שי ד' וזה"ש וזאת הברכה וכו' איש האלקי' ממחצית ולמטה איש ממחצית ולמעלה אלקי' כוונתם ז"ל בזה על הרכבתו ד' יסודות שבו מחצה ב' מהם לטייתם למעלה אש רוח הם אלקי' כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ומחצה ב' מהם למטה נוטים מים עפר הם אישים ואם כי משה זיכך חומרו עד ששימש בשניהם כא' כשעלה לא אכל ולא שתה נקרא אלקי' כמלאך מ"מ כשירד אכל ושתה כאיש לא פירש מתענוגי עוה"ז מכל וכל להתבודד בפ"ע אלא נהג מנהג בנ"א וכאז"ל אזלת לקרתא הלך בנימוסה ומפרש הטעם אף שהיה משה אלקי' בחייו בהשגתו וזיכוך גופו מ"מ נשאר את איש בני ישראל דייקא ר"ל היותו עמהם בחברתם מנהיגם ומלמדם להועיל הוכרח להיות איש לפני מותו ודאי לכן לא נעשה בשרו כולו לפיד אש ומלאך כמו חנוך אבל נשאר פה עמנו כנ"ל
ואיתא בתמיד דף ל"ב ע"ב אלכסנדר המוקדם כי חזר ממדינת אפריקא עד דמטי לפתחי דג"ע רמי קלי' פתחו ליה בבא א"ל זה השער לד' וכו' א"ל אנא נמי מלכא אנא מחשב חשיבנא הבו לי מידי ויהיבו לי גולגולתא חדא אתי' תקלא לכולא דהבא וכספא דיליה בהדיה לא הויא מתקלא א"ל לרבנן מאי האי אמר' גולגולתא דעינא דבשרא ודמא דלא קא שבע א"ל ממאי דהכי הוא שקלי קלילי עפרא וכסוי' לאלתר תקלא דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה וכו' עכ"ל פירש"י שאול ואבדון נגד עיני האדם לא תשבענה לפיכך משקלה כ"כ שכל כסף וזהב הוא מושכה אליה עד שכיסוה במעט עפר שלא תוכל הגלגולת לראות ואז תשבע ולא יכלה לימשך אליה שום דבר ומצאו משקלה הרי דקנאת איש מרעהו תעשה זאת אוהב כסף לא ישבע כסף מתירים לעצמם להשיג איש גבול רעהו מבלי משים על לב כי מזונותיו של אדם קצובים מר"ה ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו ולתכלית זה נהגו פה לילך לבית עלמין בכל שנה ושנה להשביע עיני האדם בהעלותם על לב כי בכסוי' עפר לגלגולת והאדמה על ראשו יהיה שבע ממילא, יספיק כל אחד במתן ד' יום יום אם מעט וכו' ולא ישיג גבול רעהו כי שיקפח את פרנסת חבירו מלבד שעושה לאדם יקבע את קובעיהם נפש כי דמים תרתי משמע גם ממון, עוד זאת שמטריח הוא כלפי מעלה שהקב"ה מזמן מ"מ פרנסתם ממקום אחר.
והנה להיות לפנינו שני דרכים כמאמר ריב"ז לתלמידיו אחד לג"ע ואחד לגיהנם והרכבתו של אדם בד' יסודותיו שנים מהם אש ורוח מוליכי' ומושכי' אותו למעלה לג"ע העליון ושנים יורדים מהם מים ועפר ניגרים ארצה מושכי' אותו למטה לגיהנם שאול ואבדון אחורי הרי חושך עי"ז נמצאו כת אנשים שנזרו עצמם מכל תענוגי עוה"ז פרושי' ונזירי' היו פורשי' מחברת בנ"א ומתבודדי' ביערים ומדבריות וכמו שהשיבו במס' תמיד הנ"ל זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון מה יעבוד אינש ויחי' ימות א"ע וכו' פי' בסיגוף את גופו להחלישו עי"ז יגבר במושכלות אבל באמת רצון ד' הוא ובחרת בחיים גם בעוה"ז גם בעוה"ב והיינו ע"ד בכל דרכיך דעהו ר"ל גם בדרכי עוה"ז תעשה הכל לש"ש גם יסוד המים ועפר שבך תתן להם חלקם באכילה ושתיה בכוונה לש"ש ותחיה גם בעוה"ז גם בעוה"ב וזה שאמר דוד הע"ה דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך כי כן רצונך בהתקשרות רוחני בגשמי היינו הוא החיים כרצונך ובחרת בחיים וכאז"ל אברהם השלים עמו וכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם היינו מעט צורך הכרחי לחיי הנפש וחי בהם לעבודת ד' ית' ועפי"ז יבואר המאמר בפתח דברינו להנ"ר מאמר רבב"ח זימנא חדא אזלינ' במדברא שהיה רוצה להתבודד ולפרוש מכל תענוגי עוה"ז וגם מכלל חברת אנשים או שעשה כן בפועל ממש או שחשב לעשות כן בפועל דמיונו ולעסוק ולאהב במושכלות לבד במקום שאין אנשי' דייקא במדבר לא עבר בה איש מופנה שם מכל הטרדות לכן השתדל הוא להיות איש שלום, ואיתלוי בהדן ההוא טייעא דהוה שקל עפרא ומורח ליה פי' הוא האיר לנו עיניים ורמוז לנו כי לא טוב היות האדם לבדו ר"ל לכבוש לגמרי ולהשליך ממנו חלק החומריי הוא יסוד העפר העיקר ולדמות לעליון הרוחני ממש כי שה אדם ע"ש עפר מן האדמה חלק הגוף ע"ש הפ' האדמה לעליון חלק הנשמה ובחיי האדם לא טוב היות האדם לבדו ר"ל להפריד נשמה מהגוף בסיגופי' ופרישות יותר מדאי כמ"ש רמב"ן וראב"ע במ' נזיר ובפ' קדושים, שקל עפרא ולקח בידו אצלו גם חלק העפר שבו החומר והחומר ומורח ליה רמז שצריך להנות גם מזה עכ"פ לרוח היינו הנאה מועטת בצמצום לכן נקטי בלשון ומורח ורוח זה שהנשמה נהנית בו ואמר הא אורחא לדוכתא פלן והא אורחא לדוכתא פלן, פי' הסביר לן טעמא להיות הרכבת האדם מד' יסודות שנים מהם פונים דרכם למעלה הם אש ורוח וזהו שאמר הא אורחא לדוכתא פלן ושנים מהם פונים דרכם למטה הם מים ועפר וז"ש והא אורחא לדוכתא פלן זה לג"ע וזה לגיהנ' א"כ בע"כ למשקל עפרא ולהריח בה מעט הנאות גשמיות וגם מזה אל תנח ידך לקיום הרכבתך למען חייך.