דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד
ספר בראשית · פרשת ויחי
ויקרבו ימי ישראל למות וכו' שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת פירש"י חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום וכו' ונ"ל לפרש הכתוב הנ"ל דהנה רש"י פי' על שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך שזבולון עסק בפרקמטיא והיה מפרנס ליששכר ולשניהם היה שכר אחד אעפ"י דרק יששכר עסק בתורה מ"מ כיון דזבולון היה מפרנס אותו וישראל ערבים זה בזה והיה השכר לשניהם והנה ידוע דיד מרמז לצדקה ותשלח ידך לצדקה פתח תפתח את ידך וירך מרמז לתורה כמו דאיתא בגמרא ר' חייא היה דורש בחוץ אמר ליה ר' זירא למה אתה דורש בחוץ א"ל משום דכתיב חכמה בחוץ תרונה א"ל אל תדרוש רק בסחתר דכתיב ירכתי ביתך מה ירך בסתר אף תורה בסתר וכמ"ש בשה"ש חמוקי יריכיך ודרשי' מה ירך בסתר אף תורה בסתר גמרא סוכה ל"ט נמצא דתורה נקרא ירך והנה יעקב אע"ה עסק בחורה דכחיב ויעקב איש תם יושב אוהלים אבל צדקה לא היה בידו לעשות אבל יוסף להיפך הוא היה עסק בצדקה שעל ידו היה ניזון כל העולם בימי הרעב וכשקרבו ימי ישראל למות היה מחשב בלבו שלא היה מקיים מצות צדקה ע"כ אמר ליוסף שיתן לו חלק מצדקה שלו והוא יתן לו חלק מתורתו כמו זבולון ויששכר והיו שניהם כאחד ונחשב כאלו שניהם עסקו בכל המצות וידוע דתורה נקראת אמת וצדקה נקרא חסד וז"ש שים נא ידך היינו צדקה שלך תחת ירכי תחת תורתי שנקרא ירך וממילא ועשית עמדי חסד דהיינו צדקה ואני אעשה עמך אמת היינו תורה שלי ועי"ז ועשית עמדי חסד ואמת יהי' נשלבים אתי צדקה יתירה וגם לי גם לך יהיה.
אנכי אעשה כדבריך וקשה הו"ל להשיב סתם כן אעשה תיבות אנכי וכדבריך מיותרים המה וגם קשה מה שאמר יעקב השבעה לי אחר שהשיב יוסף לו אנכי אעשה כדבריך ולא אמר מיד השבעה לי ועוד יש לדקדק מ"מ היה יעקב מסופק ביוסף שלא יקיים צוואת אביו ונראה דאיתא בגמרא דסוטה דף ל"ו ע"פ ויאמר פרעה עלה וקבר את אביך כאשר השביעך ופירש"י ג"כ וז"ל ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך אבל ירא לומר עבור על השבועה שלא יאמר א"כ אעבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על ע' לשון ואתה אינך מכיר בו וא"ש באמת יוסף היה מדעתו דנפשו ודאי עביד מה שצוה עליו אביו רק שהיה מתירא שפרעה יעכב על ידו וז"כ אנכי אעשה כדבריך אף בלא שבועה ודייק לשון אנכי בודאי מאתי לא יהי' המניע וכדבריך נמי דייק ושש אנפי על אמרתיך אך על זה אני ירא אילי לא יאבה פרעה לשלח אותי להשכיבך במשכב אבותיך ובאמת כן היה רק על זה השיב יעקב ליוסף השבעה לי ומחמת השבועה בע"כ יסכים פרעה כמ"ש רש"י ז"ל עונ"ר דאיתא בשל"ה הק' מדוע יעקב נקבר בארץ ויוסף עצמותיו בלבד נכנסו ומשה לא זכה כלל דה"ט משום דשלשה שותפים הם אדם הקב"ה ואביו ואמו חלק האב הוא גידין ועצמות וחלק האם הוא בשר ודם ומאחר שיצחק ורבקה שניהם קבורים בארץ ע"כ יעקב נקבר ג"כ בארץ דהיינו חלק שיש לו מאביו יצחק שהוא גידין ועצמות והחלק שיש לו מאמו רבקה דהיינו בשר ודם נכנס ג"כ לארץ אבל עמרם ויוכבד אביו ואמו של משה שניהם נקברו בחו"ל ולא באו אל הארץ ע"כ נקבר משה ג"כ בחו"ל אמנם יוסף שאביו שלו יעקב נכנס לארך ע"כ החלק ההוא שהיה לו מיעקב דהיינו גידין ועצמות נכנס ג"כ לארץ אבל רחל אמו נקברה בחו"ל ע"כ גם החלק ההוא שיש לו מאמו רחל דהיינו בשר ודם לא נכנס לארץ ע"כ אמר יוסף אנכי אעשה כדבריך ר"ל גם אני אצוה את בני שיוליכנו לקברי א"י ע"כ אני מוכרח לעשות כדברך לשאת אותך לארץ אף שלא אשבע על הדבר מאחר שאמי רחל נקברה בחו"ל מעתה אי אפשר שוב שיהיה גם גופי דהיינו בשרי ודמי נכנס לשם ואם אתה לא תיכנס א"כ גם מעצמותי לא יכנסו לשם וע"כ מוכרח אני לעשות כדבריך דייקא שעכ"פ עצמותי יכנסו לארץ ודו"ק
ואני בבואי מפדן וכו' נראה לפרש המשך הפסוקים שידוע שירבעם הדיח את ישראל חטא והחטיא ומתוך זה גרם לבסוף גלות לישראל ע"כ הי' רוצים אחיו להרוג את יוסף שראו ברוח הקודש שירבעם יוצא מיוסף וכתיב וילך ירבעם שכם כי שמה באו ישראל להמליך אותו שכם היה מקום מוכן לפורענות שם מכרו את יוסף ושם נחלקה מלכות בית דוד ע"כ מכרו את יוסף בשכם הואיל שראו שעל ידו יוחלק מלכות בית דוד ויבא גלות לישראל וז"כ הכתוב ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל וכו' ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם ופירש"י שהיה יעקב מתנצל על שלא קברה בארץ ישראל כדי שתהיה לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן אמנם קשה על מה התפללה רחל יותר מן שאר אמהות לזה בא הכתוב כמתרץ וירא ישראל את ב"נ"י יוסף ר"ת בנ"י ירבעם ב"ן נ"בוט מאפרים, ור"ת י"הוא ב"ן נ"משי שיצא ממנשה ויאמר מי אלה ר"ל מהיכן יצאו אלו שאינם ראוים לברכה מכם ירבעם שעתיד לצאת מאפרים והוא גורם הגלות ודו"ק.
ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך וכו' וקשה להכין הלשון הראה אותי דהוה ליה למימר והנה הראה לי אלקים וכו' דמילת אותי אין לו הבנה ונראה דאיתא שבאמת היה רוצה יוסף לשכב עם אשת פוטיפרע אך שבא דיוקנו של אביו אצלו ואמר לו עתיד אחין לעמוד על אפוד ואתה תעמוד חוצה ונעץ עשרה צפרניו בקרקע ויצא זרע מבין עשרה צפרניו ובזה איבד עשרה בנים דהוה ליה להוליד י"ב שבטים אם כן אמר יעקב ראה פניך לא פללתי כי כמעט נשתקע בטומאה אלו היית שוכב עמה אך עשה ד' והציל אותך מכח והנה הראה או"תי אלקים פירש שהקב"ה הראה לך צורתי ומתוך כך לא עשית הרעה הגדולה ועוד גם אח זרעך רצה לומר זרעך היוצא מבין צפורנך גרם שלא שכבת עמה ולכך ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך לי הם דלכאורה קשה עד בואי אליך מצרימה נראה כמיותר אטו לא ידעינן דנולדו לו טרם בואו מצרימה ועוד מאי לי הם לשון עבר כאלו כבר הם שלו ובאמת רצה יעקב עתה שיהי' שלו כראובן וכשמעון וא"כ הוה ליה למימר לי יהיו אבל יובן שפיר והכי קאמר ועתה שני בניך הנולדים לך דבאמת אלו שכבת עמה והיית נשתקע בטומאה ולא הולדת אפי' בן אחד בקדושה והא דנולדת לך אלו שנים הוא מכח בואי אליך ר"ל דלשון עד הוא כמו בשבילי הואיל שאני בא אליך מצרים באותו פעם וראית שם דיוקני ולכך לי הם פירוש לי שייכים מאחר שאני הצלתי אותם.
וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים וכו' ויאמר יוסף לא כן אבי כי זה הבכור וקשה על יוסף מדוע המתין מלהסיר יד אביו עד אחר הברכה ולא קודם לכן ונראה דאיתא שיש חילוק גדול בברכה הנתנה להמברך ע"י שליח דהיינו כהן או מלאך או שהקב"ה נותן הברכה להמברך ע"י עצמו והנה אם שפע הברכה מגיע להמברך ע"י הקב"ה נמצא מגיע שפע ברכת ד' מיד ימינו של הקב"ה על יד שמאל של המקבל ואז יד שמאל של המקבל יותר טוב מימינו משא"כ כשהוא מקבל שפע ברכת ד' ע"י מלאך או כהן שהם שלוחי דרחמנא הדבר הוא בהיפך כי אז יד שמאל של מלאך או כהן הוא יותר טוב כי הוא מקבל שפע ברכה מיד ימינו של הקב"ה על יד שמאלו כדאמרן, ואח"כ מהפך המלאך או הכהן ונותן משמאלו על יד ימין המברך ואז הימין של המברך הוא יותר טוב מיד שמאלו ובזה הוא נכון בנקדים דאיתא בזוה"ק המלאך הגואל וכו' זהו מיכאל שר הגדול שעל ידו קיבל יעקב את הברכות לברך את הנערים, והנה יוסף כשהעמיד הנערים דהיינו מנשה הבכור ואת אפרים להיותם מזומנים לברכה העמיד מנשה הבכור נגד ימין של יעקב ואפרים נגד שמאלו של יעקב בכדי שיגיע ימין של יעקב על הבכור ושמאלו של יעקב על הפשוט ויעקב אבינו שיכל את ידיו והניח יד ימינו על ראש אפרים הפשוט ויד שמאלו על מנשה שהוא הבכור ואז שתק יוסף מלומר לא כן אבי כי זה הבכור כי יוסף סבר שיעקב אבינו קיבל שפע ברכתו מהקב"ה ע"י עצמו ואז שמאלו של יעקב יותר חשוב מימינו כי שפע יד ימין הקב"ה מונח על שמאלית של יעקב ולפיכך סבר יוסף מה שהניח יעקב יד שמאלו על ראש מנשה הבכור כי בזה חלק כבוד לבכורה להניח שפע יד ימין הקב"ה על ראש מנשה ואחר ששמע יוסף שיעקב ברך את הנערים בלשון המלאך והורה בזה שקיבל שפע ברכת ד' ע"י מלאך כדאמרן זהו מיכאל ולעיל אמרינן כשהמברך מקבל ברכת שפע ד' ע"י מלאך או ע"י שליח אז ימין המברך יותר טוב משמאלו לפיכך ויתמוך יד אביו ויאמר לא כן אבי כי זהו הבכור ויעקב אע"ה השיב ידעתי בני וכו' ודוק היטב.
וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וכו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים ופירש"י כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון שעתיד יהושע לצאת ממנו ואיתא בזוהר שאמר יעקב ידעתי בני שלא חטאת באשת פוטיפרע וברחת ממנה ולא נטמאת בה ע"ש ולכאורה האיך תלי' ב' דבריה אלה בהדדי שאמר לו ידעתי שלא חטאת באשת פוטיפרע ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו שיצא ממנו יהושע שיעמיד השמש והירח ונראה דאיתא במדרש פ' וישב למה נסמכה פרשת תמר למעשה אשת פוטיפרע לומר לך מה תמר נתכוונה לשם שמים אף זו נתכוונה לש"ש דאמר ריב"ל ראתה באסטרוגין שלה שעתידה להוליד ממנה ואינה יודעת אם ממנה או מבתה, ואיתא בספר גלגולי נשמות באות מ' וז"ל כתב הרב מוהר"ר חיים ויטל הטעם שלקח יהושע את רחב הזונה זה הוא להיותו גלגול יוסף ומה שלא לקח אשת אדוניו לקח עתה בהיות שבאתה בגלגול רחב עכ"ל ולפי"ז נסתר טענת אשת פוטיפרע דאפשר ליוסף לתרץ ולומר דמראה אסטרגולין קאי על הגלגול שהוא עתיד להתגלגל ביהושע והיא עתידה להתגלגל ברחב ואז יולד ממנה ולא עתה אמנם עיקר טענתה הוה כיון דהוא בכור ודאי לא יבא בגלגול כדאיתא בפליאה דהבכורים אינן מגולגלין כלל דלזה בחר ד' בבכורים כדי שלא יבואו כלל לידי גלגול ועוד איתא במדרש פ' ויחי שאמר יהושע להשמש הלא עבדא דאבא את דכתיב השמש והירח משתחוים לי ע"ש לכאורה קשה וכי מפני שהשמש היתה עבד ליוסף לכך תהיה ג"כ עבד לבניו ובני בניו הלא עבד עברי אינו עובד לבנו רק יוצא במיתת האדון וא"כ אחר מיתת יוסף יצאה שמש לחירות כדאיתא בקידושין דף י"ז אלא נראה כיון דיהושע היה גלגול יוסף והוי כאלו יוסף בעצמו היה חי כנ"ל לכך נתאמץ יהושע להחזיק את השמש לעבד, וזהו כוונת הפסוק הנ"ל ידעתי בני ידעתי שלא חטאת באשת פוטיפר אף שאמרה לך שראתה באסטרגולין שתלד ממך אפי"ה לא שמעת לקולה מפני תשובתך שהשבת לה דהמראה קאי על הגלגול שאתה עתיד להתגלגל ביהושע והיא תתגלגל ברחב ואז תוליד ממך ולא עתה רק כדי שלא יטען בעל דין ולומר מאן יימר דסוף יגלגל ביהושע וזה אמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים כלומר שעתיד יהושע לצאת ממנו שיעמיד השמש והירח מפני שהיו עבדים ליוסף אך שמן הדין הם ראוים לצאת לחירות אחר מיתת יוסף אלא מוכח מזה דיוסף מגלגל ביהושע לכך שפיר יהיה בכח יהושע להעמידם כנ"ל וא"כ ראיה ברורה היא דיוסף יגלגל ביהושע לכך שפיר אמר בזה ידעתי שלא חטאת ולא ניטמאת ולא השגחת באסטרגולין שלה כי המראה קאי על הגלגול כנזכר לעיל ודו"ק.
ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה וקשה אמאי אמר פעם שנית וישם את אפרים לפני מגשה ונ"ל דקרא בא להודיענו דבר גדול בזה דהנה יש בני אדם ששומרים תוה"ק רק מקבלה כאשר ראו באבותיהם אפילו לא ידעו טעמם של מצוה ויש ששומרים תורתינו רק דרך חקירה כמו שאמר דוד הע"ה לשלמה בנו דע את אלקי אביך ובין תבין את אשר לפניך דהיינו רזי וסודי תורתינו העמוקה אבל שלא יבא לטעות בשכלו או אם אין דעתו משגת לחפש ולחקור כל זאת שלא יחשוב אין לאלקים פתרונים רק מתחלה צריך להקדים דרך קבלה שיקבל עליו עול מצות כמו שהמה הלכה למשה מסיני ואח"כ אם יחקור בהם יתלה הדבר בעצמו ויאמר חולשת שכלו מעכב אבל הדבר הוא אמת וצדק ובזה יעלה מעלה מעלה ויהיה בטוח שלא יטה לצד אחר וזה שאמר דוד הע"ה לשלמה דע את אלקי אביך כלומר שמותר לחקור אחר תוה"ק אבל אימתי מותר רק אם בין תבין לפניך ר"ל רק אם קבלת מתחלה התורה בדרך קבלה שצריך להיות מתחלה וז"כ הפסוק גם כאן ששני דרכים הנ"ל היו לפני יעקב ורצה לגלות עתה קודם מותי שאיזה דרך שיבור לו האדם כי אפרים היה מקיים התורה בקבלה שהיה תמיד גבי יעקב ולמד ממנו כמו שפירש"י גבי ויוגד ליוסף שזה היה אפרים אבל מנשה היה בעל מחקר וגם היה מליץ לפני המלך כי היה חוקר הכל בשכלו וא"ש בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים וכמנשה דהיינו שהאדם יתפוס ב' מידות אלו אבל פי' על אופן זה יקבל ב' מידות הללו דהיינו וישם את אפרים לפני מנשה לרמז על דרך קבלה שיהיה לפני מנשה שמרמז על דרך החקירה אבל לא יהיה מתחלה החקירה ואח"כ הקבלה לעיל כמו דאמרי'
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי וכו' קשה להבין ההמשך מפסוקים הנ"ל ויובן עפ"י מה שפי' השלה"ק בכוונת מקרא קודש פ' בחוקתי וזכרתי להם וכו' ואף את בריתי יעקב וכו' דאין לו שייכות בתוכחה דלא קללה הוי ואדרבה ברכה כי זה יחוס שלנו שאנו זרע קודש אבל זה דוקא אם טובים וכשרים אנחנו אז הוי לטובתינו אם אבותינו נמי צדיקים אבל אם ח"ו במדריגה שפילה אנו אז אדרבה גרע טפי להיות לכם ללמוד מאבותיכם הצדיקים ושפיר מובן שייכות וזכרתי וכו' בתוכחה דזהו זכירת אבות נמי קללה, והנה לרוב העשירות מעביר את האדם מדעת קונו ואם האדם רע מעללים א"כ לפי הנ"ל אינו לטובתו לזכור לו אבותיו הצדיקים וז"ש הכתוב המלאך וכו' יברך את הנערים הייינו בממון כמ"ש יברכך בממון ובעשירות ואפי"ה לא יבעטו כדי ויקרא בהם שמי ושם אבותי ויקרא דייקא שיהיה להם לכבוד ולטובה קריאת שם האבות.
במדרש כשמת יעקב אבינו ע"ה אמר לו עשו לך עמי לגיהנם ואם לאו אלך עמך לגן עדן א"ל אני אוהבתיך ואתה שנאתני ונ"ל כוונת המדרש דהנה איכא פלוגתא חד סבר שאין אדם זוכה לעוה"ב עד שיקיים כל מצות שבתורה וחד סבר אפי' קיים רק מצוה א' וקשה הא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא א"כ ח"ו לא נמצא איש מישראל שזוכה לעוה"ב למ"ד שצריך לקיים כל התורה כולה וי"ל דכל ישראל עריבים זה בזה ויש לכל אחד חלק במצות חבירו אבל כל זה ניחא אם שלום בישראל והם באגודה אחת אבל אם ח"ו מחלוקה ופירוד ביניהם יפיל ערבות לבירא, והנה יעקב אבינו ע"ה קיים כל תרי"ג מצות שבתורה חוץ ממצוה אחת כיבוד אב ואם אבל עשו קיים מצות כיבוד או"א אבל שאר המצות לא קיים וזה שאמר המדרש דעשו אמר ליעקב כמאן אתה סובר אי כמאן דאמר שאין לאדם חלק עוה"ב עד שיקיים כל המצות א"כ לך עמי לגיהנם שאתה לא קיימת כיבוד או"א ואם אתה סובר כמ"ד שאפי' על מצוה א' יש חלק עוה"ב אלך עמך לגן עדן שאני קיימתי מצות כיבוד אב ואם ואמר לו יעקב לעולם אני סובר שאין לאדם חלק עוה"ב עד שיקיים כל המצות ואם אתה אומר שמצות כיבוד או"א לא קיימתי כשהייתי אצל לבן ע"ז אני אומר לך שאני אוהבתיך וא"כ יש לי חלק במצותיך אבל אתה שנאתי אותי ואין לך חלק במצותי.
מסורה ג' פעמים כתיב הלשון נאסף, א' אני נאסף אל עמי, ב' בפרשת פנחס ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך, ג' ישעי' נ"ז מפני הרעה נאסף הצדיק ונראה דאיתא בשלה"ק דמתרי טעמי נאסף הצדיק קודם זמנו א' למען יכפר על עון הדור, וב' למען אשר לא יראה בצרות אשר עתיד לבא על הדור ונראה שאם לא מת רק צדיק אחד אז בודאי בשביל עון הדור אבל אם מתים ב' צדיקים ח"ו אז שלא יראו ברעה העתידה לבא ולפי"ז הפ' מפני הרעה נאסף הצדיק יש לו ב' פירושים א' שהדור היו חייבים לחזות ברעה מפני עונותיהם משו"ה נאסף הצדיק כדי שיתכפר עון הדור ולא יבא הרעה עליהם, והב' מפני הרע וכו' ר"ל קודם שיבא הרעה נאסף צדיק וא"ש המסורה אני נאסף אל עמי כלומר אם לא נוכל לומר רק כמ"ש יעקב אני נאסף בלבד אז אל עמי לא מת אלא בעבור העם לכפר על עונותיהם אבל אם ב' צדיקים מתים ח"ו כמ"ש ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך אז ע"כ מפני הרעה נאסף הצדיק וכפי' הב' מפני הפורעניות שקרובה לבא ח"ו, ונ"ל לפרש בזה הכ' הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו וכו' דיל"ד פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים ונראה אם מת צדיק אחד אז הוא ספק מאיזה טעם מת והקב"ה עושה כן שיחזרו בתשובה וממילא לא יבא הפורענות אבל אם אין איש שם על הלב א"כ מוכרח להביא עליהם פורעניות מתים עוד צדיקים ואיגלאי מילתא למפרע דגם הצדיק הראשון מת בעבור הפורעניות המוכן לבא ואלו הי' מבינים מפני מה מת הצדיק היה חוזרים בתשובה ולא היה צריך עוד לאסוף אנשי חסד וזש"ה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכיון שאינם חוזרים בתשובה אז אנשי חסד נאספו ר"ל הרבה צדיקים מתים ח"ו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק וכשני הפירושים הנ"ל שהצדיק מת מתרי טעמי ואלו הבינו היו חוזרים בתשובה מיד ולא היו אנשי חסד נאספו.
ובקהלם אל תחד כבודי ודרשו חז"ל זה עדת קרח שביקש יעקב רחמים שלא יזכר שמו על מחלוקותם וצריך להבין למה ביקש דוקא שלא יזכר בעדת קרח וגם אמר לשון כבודי דברישא אמר אל תבא נפשי וכאן אמר אל תחד כבודי ונראה דאיתא בפ' קרח בפירש"י לקח עצמו בדברים לערר על הכהונה מה עשה עמד וכינס ר"ן ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכולן תכלת וכו' וכן הוא בילקוט שקרח חלק על מצות ציצית וכתבו הטעם מכח סמיכת הפרשיות והוא צריך ביאור מאיזה טעם לקח את עצמו לחלוק דוקא על המצוה הזאת ונראה דאיתא בגלי רזיא וז"ל מאן דלא ירא שבת דא קרח דהוי מתלוצץ בציצית ע"כ ותמוה האיך תלי' מצות שבת במצות ציצית ואגב יבאר הפ' בפ' פנחס וז"ל אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ד' בעדת קרח כי בחטאו מת ונראה דאיתא בילקוט פרשת שלח וימצאו איש מקושש עצים א"ל הקב"ה למשה חלל זה את השבת אמר לפניו רבש"ע בכל יום יש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו עכשיו שאין עליו תפילין לכך חלל אמר הקב"ה למשה צא ובוחר להם דבר שינהגו גם בשבת וצוה ועשו להם ציצית ע"כ וז"כ הגלי רזיא הנ"ל מאן דלא ירא שבת דא קרח שהרי הוה מתלוצץ בציצית ולא היה לו אות שיזכור בשבת לכן לא היה מתיירא גם בשבת, וזה כוונת הפ' הנ"ל והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח הא לך ראיה כי בחטאו מת דהיינו אז שהיה מקושש עצים בשבת וגלל כן נתן הקב"ה מצות ציצית כדי שיהיה לאחרים אות בשבת ולא יחללו גם הם כמוהו וא"כ קרח שחלק על ציצית ודאי הי' אחר מקושש דקודם מעשה מקושש עדיין לא נצטוו על הציצית ואם כן מוכח שפיר דמקושש לא היה בעדת קרח, ועפי"ז נבוא לבאר ענין מחלקותו ותשובת הדברים שהשיב להם משה דכתיב וישמע משה ויפול על פניו ואז"ל בחלק דף ק' מה שמועה שמע וכו' שחשדוהו באשת איש ותמוה למה דוקא עתה במחלוקת קרח חשדוהו בא"א וגם מה השיב משה וידבר אל קרח בוקר ויודע ד' את אשר לו ופירש"י אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד לכאורה קשה מה השיב להו בזה על מה שחשדוהו בא"א ועו"ק למה הדבר דוקא בבוקר וערב והלא כל דבר שבעולם א"א לאדם להפך כגון עץ ואבן וגם תמוה על רש"י שהביא הפ' ויהי ערב ויהי בוקר והלא בלאו הקרא נמי ידעינן שא"א לאדם להפך בוקר לערב וגם הפסוקים שאחר זה אין להם דביקות לזה שאמר משה רב לכם בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתו וע"י הקדמה הנ"ל דקרח לא היה ירא שבת דהי' חולק על ציצית יבוארו כל התמיהות האלה בהקדים מ"ש באלשיך בפרשת בראשית בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד היינו שערב ובוקר שלאחריו הוא יום אחד ולא יתהפך לומר שהבוקר והערב זהו יום אחד ובדין הוא שיהיה כך כי הלילה הוא עוה"ז והיום הוא עוה"ב וקי"ל דעוה"ב נברא ביו"ד ועוה"ז נברא בה"א דכ' כי ביה ד' צור עולמים וא"כ הי' מהראוי שהבוקר שהוא עוה"ב יהי' ראשון כי היו"ד הוא ראשון ואח"כ הה"א בשם אבל האמת אינו כן כי עוה"ז הוא משמש ראשון ואח"כ ישמש עוה"ב ויבא אור לצדיקים לכך הערב נמי הוא ראשון ואח"כ בוקר ויש ראיה לזה מקדושת שבת כי שיתא ימי שבתא נגד שיתא אלפי שתא הוי עלמא והם משמשין ראשון ואח"כ שבת שהוא נגד עוה"ב שיבא אח"כ לצדיקים ע"כ נמצא מאן דירא שבת ורואה איך ששה הימים שהם נגד עוה"ז משמשין ראשון ואח"כ בא השבת שהוא נגד עוה"ב האיש ההוא צריך גם כן להודות דלילה שהיא עוה"ז היא נמי קודם ליום שהיא עוה"ב אבל קרח שלא ירא שבת כנ"ל אפשר שהוא סבר שהיום והלילה שלאחריו הם יום א' ונקדים גמרא דשבת פרק ר"ע משה הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש דכתיב וקדשתם היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא כבר נפקא לי ש"מ תרי יומי לבר דהאידנא ע"כ וזהו לא קאי אלא לפי האמת שהלילה ההוא מצרף ליום שלאחריו לכך סבר משה דיום הראשון אינו מן המנין מפני שאין לו לילה דלילה דהאידנא כבר נפקא ליה אבל לפי הטענות של קרח שהיום הוא מצורף להלילה שלאחריו וא"כ לדעתו לא יפה עשה משה שהוסיף יום אחד מדעתו ואז"ל בשבת אמר שמואל כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהם שלא הלכו לבעליהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שוכבים ופירש"י שהיו מבטלין את ישראל מפ"ו נמצא לפי טענת קרח ועדתו דמשה לא יפה עשה שהוסיף יום אחד מדעתו אם כן עונו הוא כאלו א"ו דא על אשת איש מפני שביטל גם כן את ישראל מפ"ו כדמיון בני עלי והשתא יבוארו הפסוקים הנ"ל וישמע משה ויפול על פניו כלומר ששמע מחלוקתם שחלקו על ציצית ועל שבת כנ"ל אז מיד נפל על פניו שראה בהם שחשדוהו באשת איש דכיון שחלקו על שבת א"כ סוברים שהבוקר הוא קודם לערב דעיקר הראיה שהערב קודם לבוקר מן השבת שהוא עוה"ב והוא אחר ששת ימי המעשה וכן ג"כ היום הוא אחר לילה משא"כ לדעת החולק על שבת זה ודאי סובר דהלילה הולך אחר היום ולדעתם לא יפה עשה משה שהוסיף יום אחד מדעתו מפני שהיה לו למנות גם היום הראשון שהיה לו נמי לילה שלאחריו ובחנם ביטל את ישראל יום אחד מפ"ו והרי הוא כאלו בא על אשת איש לכן כששמע זאת נפל על פניו שראה בהם שחשדוהו בא"א לזה השיב להם משה בוקר ויודע ה' גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפך בוקר לערב כלומר יכולים אתם להפך ולומר שהבוקר הוא ראשון והלילה היא אחרון לכך מביא רש"י הפסוק כלומר ודאי לא תוכלו לומר כן שהרי כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד שאמר ערב תחלה ואח"כ בוקר ובזה תראה שהערב הוא קודם לבוקר והוא יום אחד ויפה עשיתי שהוספתי יום אחד מדעתי כנ"ל.
ובזה יבואר נמי הפסוקים דבתר הכי רק נקדים מ"ש רש"י פ' במדבר על פסוק זאת משמרת בני ישראל פירש רש"י כולם היו זקוקים לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם לפיכך לוקחין מהם המעשרות בשכרן שנאמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם וכתב שם בתר הכי ואני הנה לקחתי את הלוים מהיכן זכיתי בהן לפי שהיתה עבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוים לא עבדו ע"ז נבחרו תחתיהן ע"כ נמצא למדין מכאן שכל ישראל היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותן מפני שכל ישראל עבדו ע"ז והם לא עבדו לכך נבחרו תחתיהן ואיתא בשבת דף פ"ט וירא העם כי בושש משה אל תקרא בושש אלא בא שש שבשעה שעלה משה למרום אמר לישראל לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא לסוף מ' יום בא השטן וערבב את העולם ופירש"י הם היו סבורים שאותו יום שעלה בו הוא מן המנין והוא אמר להם מ' יום שלימים דהיינו יום ולילו עמו ויום עלייתו לא היה לילו עמו ע"כ נמצא שטעו ישראל דסברו שהלילה הולך אחר היום לכך היו סוברים שיום עלייתו נמי מן המנין לפי שאותו יום נמי יש לילה שלאחריו אבל הלוים היו יודעין באמת שהיום הולך אחר הלילה וא"כ אין יום עלייתו מן המנין לפי שאין לילו עמו דלילה דהאידנא כבר נפקא ליה לכך לא טעו ואיתא בילקוט רב לכם בני לוי הרבה לכם מכהן שהכהן נוטל אחד מארבעים ואתם ניטלין אחד מעשרה ע"כ וז"ש להם משה רב לכם בני לוי כלומר יש לכם הרבה מכהן שהוא המעשר וכל זה למה ניתן לכם ומסיים המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וגם ולעמוד לפני העדה לשרתם כלומר שנתן הקב"ה אתכם חלופין תחת ישראל קשה למה עשה כן אלא מפני שלא טעיתם בעגל שאתם ידעתם האמת שהיום הולך אחר הלילה ואין יום ראשון מהארבעים מן המנין ובזה דעו וראו שאני נמי יפה עשיתי במה שהוספתי יום אחד מדעתי מאותו טעם עצמו שהיום הולך אחר לילה ואין יום ראשון מן המנין וביותר נראה כוונת קרח שחלק על מצות ציצית דוקא וגם חשד למשה בא"א שבא עליו בממ"נ או מצות ציצית אינו אמת ואם יאמר שהוא אמת אז יהיה חשוד מא"א כנ"ל דהיינו שהוסיף בחנם יום אחד מדעתו רק נקדים מ"ש רש"י סוף פרשת שלח ח' חוטין בציצית נגד ח' ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים והקשו המפורשים והא בפרשת בשלח פירש"י שאמרו שירה ביום ז' של פסח ותירצו דסובר שהלילה כאן הולך אחר היום שעבר כמו גבי קרבנות דמצינן בהם שהלילה כאן הולך אחר היום שעבר וה"ה הכא התחלת יציאה נחשבת, מיד כששחטו את הפסח ואכלו אותו ומהתחלת היציאה ההיא יהיה ח' ימים אמנם והיציאה אמיתית שהיה ביום ט"ו הוא ז' ימים ועיין בש"ח וז"כ מחלוקתו שבא על משה בממ"נ אם החליט שהיום הולך אחר לילה שלפניו א"כ ודאי ענין ציצית אינו אמת מה שצוה לעשות ח' חוטין ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים שהרי בז' של פסח אמרו שירה ולא תוכל להשיב דהתחלת היציאה הוא מע"פ שהרי ערב פסח אין לילו עמו דהלילה שלאחריו שבו אכלו הפסח היא שייכא ליום ט"ו ואם תחליט שהלילה הולך אחר היום שלפניו דאז שפיר התחיל היציאה מע"פ וחושבין היום שבו שוחטין הפסח בצירוף הלילה שלאחריו שבו אכלו הפסח ושפיר אמרו שירה ביום ח' א"כ השתא נתעורר על משה שבחנם הוסיף יום אחד מדעתו כי היום ראשון נמי היה מן המנין שהרי יש לו לילה שלאחריו וביטל את ישראל מפ"ו אשר הוא כדמיון הבא על אשת איש כנ"ל ואי אפשר לאחוז החבל בתרין ראשין כנ"ל אבל משה השיב להם דברים הנ"ל רב לכם בני לוי שמדעת עצמיכם שלא עבדתם ע"ז מוכח שאתם סוברים שהיום הולך אחר לילה שעבר כנ"ל ושפיר שהוספתי יום אחד מדעתי ואעפי"כ אתי שפיר הח' חוטין שבציצית נגד הח' ימים כי התחלת היציאה הי' מע"פ ששחטו הפסח עם הלילה שלאחריו שבו אכלו הפסח וא"כ אף דבכל מקום היום הולך אחר הלילה אפי"ה כאן הלילה הולך אחר היום משום דהתחלת היציאה נחשב אחר הקרבן פסח נידון כקרבנות דבהם הלילה הולך אחר היום.
וע"פ הענין הנ"ל מבואר מה שדרשו רז"ל בפסוק ובקהלם אל תחד כבודי זה עדת קרח שביקש יעקב רחמים שלא יזכר שמו על מחלוקותם והוא צריך ביאור למה ביקש דוקא שלא יזכר בעדת קרח וגם אמר לשון כבודי דברישא אמר אל תבא נפשי וכאן אל תחד כבודי ונראה בהקדים גמרא דברכות תפלות אבות תקנן אברהם תקן תפלת שחרית יצחק תפלת מנחה יעקב תפלת ערבית ומקשים למה תקן יעקב ערבית מה שהוא מוקדם לשני תפלות של אבותיו שהרי הלילה הוא קודם ליום ותירצו דיעקב היה המובחר שבאבות ולכך מן השמים הניחו לו אבותיו המקום החשוב להתגדר בו, מן השמים ניתן בלב אברהם ויצחק לתקן שחרית ומנחה ולהניח ערבית כדי שיבא יעקב המובחר שבאבות ויתקן תפלת ערבית שהיא התפלה הראשונה אמנם לדעת קרח שהלילה הולך אחר היום שלפניו א"כ אדרבא מוכח דיעקב הוא פחות שבאבות שהרי הוא תקן תפלת ערבית שהיא התפלה השלישית דכשהלילה הולך אחר היום אז ערבית אחר מנחה ולא קודם שחרית וז"כ יעקב שאמר ובקהלם של עדת קרח אל תחד כבודי, כבודי דייקא שהרי כבודי הוא שאני מובחר שבאבות והיינו דוקא אם נאמר דהלילה הוא קודם ליום ואני תקנתי תפלה ראשונה ש"מ שאני הוא המובחר משא"כ לסברת מחלוקת קרח שאמרו שהיום הוא קודם ללילה וא"כ ערבית היא התפלה השלישית ומוכח מזה שאני הוא הפחות שבאבות לכך בקהלם אל תחד כבודי דייקא ודו"ק.
כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה הקשה לי חכם אחד ע"ד ספק התוס' שבת דף קי"א והר"ן אי ביין איכא משום מלבן וטו"ז ססי' ש"כ מחלק בין יין לבן ליין אדום הלא מקרא מלא בתורה כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה הרי דאפי' באדום כדם כדאיתא שכת ק"ח ובנדה י"ט נמי שייך כיבוס, ונראה דלא היה צריך להביא ממרחק כי אהאי קרא גופא ש"ס ערוך הוא בכתובות קי"א ע"ב ושמא וכו' ת"ל כבס ביין לבושו ושמא תאמר אינו אדום ת"ל ודם ענב וכו' אמנם אדרבה מקרא זה מוכח כהטו"ז מדכפל הענין במלות שונות דהול"ל כבס בדם ענבים לבושו וסותה אלא ע"כ כבס ביין לבושו ביין לבן קאמר ובדם ענבים הוא יין אדום סותה פירש שתייה ולא לכביסה וכדדרש הש"ס בכתובות הנ"ל ושמא תאמר אינו מרוה ת"ל סותה פירש"י שהיין מסית את השיכור ואת"ל נמי אין מקרא יוצא מידי פשוטו וסותה פירש כסותו נמי ניחא מדחלקם הכתוב יין לבן ואדום גם שניהם אכביסה קיימו אבל חלקם ג"כ בחילוק בגדים וה"פ הקרא כבס ביין ר"ל ביין לבן לבושו הוא בגד לבן ובדם ענבים ר"ל יין אדום סותה הוא בגד אדום כמ"ש מדוע אדום ללבושך ובגמרא דכתובות הנ"ל ושמא תאמר אינו אדום ת"ל ודם ענב תשתה חמר וכו' צל"ע דהא סיים עלה ושמא תאמר אינו מרוה ת"ל סותה א"כ צ"ל תחלה קרא ת"ל ובדם ענבים וגם לפי' רשב"ם בפרשת ויחי כבס ביין לבושו היינו לכלוך ולא מלבן ע"י דריכה יעיי"ש וגם אפי' את"ל כיבוס איכא אבל לא מלבן כמו שכתב בס' תוס' שבת סי' שי"ט סי"ט וראיתי במשנה ד' פ"ו דמכשירין בהרע"ב מנין ליין שהוא משקה שנאמר ודם ענב תשתה חמר וצלע"ג טפי הל"ל מן המוקדם בתורה ויבא לו יין וישת בפ' תולדות ועוד מן היותר מוקדם בפרשת נח וישת מן היין וישכר וכן בפ' שמיני יין ושכר אל תשת ואפשר לפי דגמרא בב"ב צ"ז ע"ב בעי מניה מרבא חמר חיווריין מהו לנסכים משום דבורק לא יביא לכתחלה א"כ חווריין גרע מבורק דלבן יותר מדאי ופשיט מקרא א"ל תרא יין לשתותו כי יתאדם שמשתכר יותר מדאי וכו' ופירש"י ותוס' ע"ש א"כ י"ל מה"ט מייתי מקרא ודם ענב תשתה חמר דאפי' יין אדום שאין מהראוי לשתות דמשתכר נמי משקה הוא כנ"ל [א"ה עיין בשו"ת מהרי"א או"ח סימן ע"ג ומה שהקשה הטו"ז בסי' שי"ט ס"ק ז' וז"ל וק"ל מדברי הר"ן דיין מלבן מהגמרא גבי פירות שביעית לאכלה ולא לכובסה וצ"ע נראה לתרץ דאם אין מכוין לכבס הסודר אלא לסנן המשקה יהיה מותר אלא מוכרח לומר דהוי פסיק רישיה דא"א שלא יתלבן הסודר והיינו במים אבל ביין אף דמתכבס אבל אפשר שלא יתלבן לא הוי פ"ר והך דלאכלה ולא לכובסה היינו דאפשר שישתכר אבל אינו בבירור ולא הוי פ"ר ומותר דהוי דשא"מ].
וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד ונ"ל לפרש דאיתא במדרש ע"פ ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה לפיכך עשר תעשר בשביל שתתעשר ותמוה ונראה דהנה כתיב שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך ופירש"י זבולון היה עוסק בפרקמטיא והספיק ליששכר וקבל שכר מלמודו לפי"ז פירש דקרא כך הוה דהנה העם הארץ המחזיק את התלמיד חכם אין כוונתו שיקבל שכר על זה בעוה"ב אלא סובר שעשה לו רק טובה בזה אבל באמת לא כן הוא אלא גם הוא מקבל חצי השכר מן הלמוד של הת"ח לעוה"ב, וא"כ בעוה"ב יש להעם הארץ שמחה גדולה שמקבל שכר על מה שלא היה מצפה אבל להת"ח אין שמחה כ"כ לעוה"ב לפי שהוא היה סבר שיקבל כל השכר על למודו וא"ש שמח זבולון בצאתך דהיינו בעוה"ב בצאתך מעוה"ז אז יש לך שמחה אבל יששכר באוהלך ר"ל אין לו שמחה רק באוהלך דהיינו בעוה"ז כל זמן שהוא חי באוהלו של תורה כי בדעתו שיקבל כל שכר מתורתו שלמד, משא"כ לעוה"ב יחסר מחלקך, והנה כל זה בת"ח עני משא"כ בת"ח עשיר לו יש כל חלקו בעוה"ב וז"כ ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה וא"ת האיך אפשר שישמח בכל התורה הלא חצי' שייך להמחזיקו לפיכך הזהיר הכתוב עשר תעשר ר"ל שתתן מעשר וא"כ תהיה עשיר ויכול לשמות אז בכל התורה כנ"ל וזהו גם כן כוונת הכתוב כאן דהנה על פרי שיש לו ריח ואין בו טעם אין יכול לומר שהוא טוב אלא שיש בו נעימות אבל אם יש לפרי גם טעם אז שייך לומר שהוא טוב וכן יכולין לומר על איש שעוסק רק בתורה שהוא בתכלית הטוב אבל לא נעים כי מוכרח לקבל מתנות מזבולון, וכן אם עוסק רק בדרך ארץ שהוא נעים בעוה"ז אבל לא טוב כי תוה"ק היא חיינו ואורך ימינו אמנם אם עוסק בשניהם בתורה ובדרך ארץ אז הוא טוב וגם נעים וזה"ש וירא מנוחה דהיינו לימוד התורה שצריך מנוחה כי טוב ראה שהוא רק טוב אבל לא נעים ואת הארץ דהיינו עוה"ז שיעסוק רק בדרך ארץ כי נעמה נעים אבל לא טוב לפיכך ויט שכמו לסבול דהיינו לעבוד עבודה בעוה"ז לעסוק גם בדרך ארץ ויהי למס עובד ר"ל אח"כ יוכל לקבל עליו עול התורה בזה פירשתי מאמר חז"ל ברכות ח' גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיראת שמים שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ואילו גבי יראת שמים וטוב לך לא כתיב ותמוה ונ"ל דסתם ירא שמים הוא ת"ח ותורתו אומנתו ע"כ צריך להנות מאחרים והם נוטלים חלק בתורתו ע"כ לא כתיב ביה וטוב לך לבדך ושמחת בכל הטוב כנ"ל אבל הנהנה מיגיע כפו כתיב ביה תרתי אשריך בעוה"ז בלי נהמא דכסופא וגם טוב לך בעוה"ב ושמחת בכל הטוב שכל הטוב יהיה שלך בעוה"ב לבדך ואין לזרים אתך וז"ש ליה גם לר' אמי עולמיך תראה בחייך ר"ל שתהא נהנה מיגיע כפיך תמצא כל צרכיך כפירש"י תמצא דייקא ולא ע"י זולתך ממילא אחריתך לעוה"ב.
בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שללו ויל"ד מה זה ענין מראה הערב והבוקר ולמה קראו פעם שלל ופעם עד וכאן נאמר לשון יאכל ואח"כ יחלק עיין בכ"י ונראה למורי הג' ר' אהרן סודיטץ זצ"ל דהנה איתא בגמרא דעירובין פ' כיצד מעברין דא"ל שמואל לר' יהודה שיננא חטוף ואכול שלא יבלה הזמן באכילה אלא ימהר ויחטוף אכילתו כדי שימלא זמן חייו רק בתורה ובעבודה ולא בגשמיות והנה האדם אשר רוצה להשלים גם אחרים לעבודת הבורא יתברך ישתדל למהר לשוב אל ד' בבחרותו כאז"ל כל עליותיו של משה בהשכמה היו ר"ל כל עליותיו אל ד' לשוב בתשובה בהשכמה דהיינו בימי הילדות היה וכן באברהם נאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו היינו שכבש וחבש הכח החומרי בבוקר בימי הילדות כי בן ג' שנה הכיר את בוראו ואח"כ יוכל לתקן גם את אחרים וז"כ הכתוב בנימין זאב יטרף ר"ל שטרף מאכלי ותאות עוה"ז וחטף שלא לבלות הזמן בגשמיות באכילה ובשתייה ובהליכה זו צריך האדם זירוז שיסיר ממנו כל הצרכים הזמניים כאכילה ומלבוש ולהתרחק מן המותרות שלא יאכל קבע בעוה"ז כ"א כדרך האורח חטוף ואכול כדרך האורח חטוף ואכול כפירש"י שם בעירובין היום ישנו ולמחר אינו וכו', בבוקר יאכל עד דהיינו בבחרותו אכל עד ר"ל עוה"ב שמכונה בשם עד כמ"ש לעולמי עד שהיה זרוז לקום בתשובה משנת תרדימה הזמן בימי בחרותו ואינו ישן השינה של שחרית ובוקרו של אדם הוא המובחר שבכולם כל ישעו וחפצו היה לזון את נפשו הרוחניי דהיינו אכל עד אכילה רוחניי מיד בימי העליה ולא המתין עד ימי הירידה ומילא כריסו בש"ס ופוסקים בימי ילדותו בבוקר לכן ולערב יחלק שלל דהיינו בימי זקנתו הי' מחלק שלל לאחרים למד תורה עם אחרים והשלים גם את זולתו כי שכבר השלים את עצמו ודו"ק. הפטרה וחזקת והיית לאיש ולעיל אמר דוד הע"ה אנכי הולך בדרך כל הארץ להבין ההמשך הכתוב נראה דכתב בתהלים קאפ' פ"ה טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו ויל"ד שפסוקים הנ"ל סותרים א"ע מרישא לסיפא שמתחלה אמר טוב וישר ע"כ יורה חטאים בדרך משמע שאף לחטאים טוב הוא ד' שיורה גט לחטאים הדרך אשר ילכו בם, ולבסוף אמר ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו משמע שרק לצדיקים ולענוים יורה הדרך ולא לחטאים ועוד קשה מה ענין משפט אצל ענוים שאמר המשורר ידרך ענוים במשפט הלא משפט הוא צריך רק לרשעים ולחטאים ולא לענוים ונ"ל דהנה איתא במסכ' ברכות בפ"ד כשחלה ר"י בן זכאי והיה בוכה א"ל תלמידיו מ"מ אתה בוכה אמר להם אלו לפני מלך בו"ד וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד של גן עדן ואחד של גיהנם ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי וכתב הרי"ף הכוונה ישנו כמה רשמים בגיהנם שאינם עולים עד שיעבור צדיק אחד דרך שם והנה יש שני דרכים לג"ע אחת דרך גיהנם והוא דרך הקצר ואחת דרך עקלתון ורחוק ואז אין צריך לילך דרך גיהנם ע"כ כשהצדיק הולך לגן עדן דרך גיהנם נאחזים בו נשמות רשעים אשר היה בדעתם לעשות תשובה ולא עשו אבל הרשעים שזכו לעשות תשובה המה אינן יכולין לבא לג"ע דרך גיהנם כי יהיה ח"ו קיטרוג עליהם ע"כ צריכין לילך לגן עדן בדרך טקלתין דרך רחוקה לא כן הצדיקים גמורים שנקיים מכל סיג ופגם המה יכולים לילך לג"ע גם דרך גיהנם ואין להם פחד ויראה מפני הקיטרוג רק הרשע צריך לירא מפני הקיטרוג מחמת העבירות שעשה מקודם, ונראה על דרך הישר וקצר אין צריך להיות מורה דרך כי מדרך קצר וישר לא לינטות ימין ושמאל אבל לילך בדרך עקומה ורחוקה אז צריך לאדם שיורה לו הדרך אשר ילך בו וזהו כוונת הפסוקים לפי שטוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים דייקא דהיינו רשעים שעשו תשובה יורה חטאים בדרך שמוליכין לגן עדן דרך עקלתין ורחוקה וצריך למורה הדרך לפי שהדרך רחוקה, ולא ילכו בדרך קצרה דרך גיהנם כי אז פחדם עליהם מפני הקיטרוג ואמר אח"כ ידרך ענוים במשפט ר"ל אבל צדיקים גמורים מדריך במקום המשפט הוא הגיהנם דרך הקצר לגן עדן ואינם צריכים למורה הדרך ולכך וילמד ענוים דרכו של הקב"ה שיהיו נקיים מכל סיג ומום שלא יהיה שום קיטרוג עליהם בעת אשר עברו דרך שם גיהנם והנה אירא ברי"ף דמס' סנהדרין בפ' י"א דלהאי עלמא מגין זכות אב על בנו אבל לעוה"ב האב לא מזכי לבנו והטעם איתא בספרי הקודש משום מסתמא מת אב קודם לבנו ובאם שאב הי' ח"ו רשע ובנו הוא צדיק כשמת הבן מוליכין אותו דרך שם מתעטף עמו נשמת אב וניצול בזכות בנו וז"כ הכתוב אנכי הולך בדרך כל הארץ דהיינו על הדרך שמוליכין כל אדם אני אלך עתה ואם אתה בני לא תהיה צדיק לא אוכל לזכותך לאחר זמן כמ"ש הרי"ף ולכן וחזקת והיית לאיש אתה בעצמך חזק בתורה וביראה ואל תסמוך על זכותי ואדרבה אני אזכה על ידך.
תענית דף ה' איתא ר' נחמן ור' יצחק הוו יתבו בסעודתא א"ל ר"נ לר"י לימא מר מילתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעיד א"ל הכי אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קכריא א"ל מקרא אני דורש שנא' אל תירא עבדי יעקב נאם ד' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים והרגיש המרש"א והרי"ף האיך אמר דבר זה גופא אין מסיחין בסעודה ולא חש שמא יקדים קנה לושט ועוד קשה מ"ש דאמר ליה אגדתא זו דוקא בתר דסעיד ועוד קשה לי מ"ש שהמתין עד שהקשה לו וכי בחנם ספדו ספדיא הול"ל תיכף ומיד מילתא בטעמא יעקב אבינו לא מת שנאמר אל תירא עבדי וכו' ונ"ל דחדא מתורץ באידך דהנה קיי"ל שלוחי מצוה אינן נזקין ואפילו במלתא דרבנן נמי קיי"ל מצוה לשמוע דברי חכמים ואין מסרבין לגדול א"כ כיון דר' נחמן אמר ליה לימא מר מלתא הוי ר' יצחק שליח מצוה ואין צריך ליה לחוש לנפשו מחשש סכנה אבל כיון דר"נ אמר ליה לימא מר מלתא דבר אחד במשמע וכבר קיים בזה דבריו שאמר ליה אין מסיחין בסעודה וא"כ תו לא הוה שליח מצוה לומר יותר וא"כ חשש סכנה הוא אמנם עדיין קשה שלא היה צריך לומר לו מלתא בטעמא אין מסיחין בסעודה שמא יקדים וכו' דהא ר"נ לא אמר ליה רק שיאמר מלתא ולא אמר ליה שיאמר מלתא בטעמא וא"כ במה שאמר שמא יקדים וכו' הו"ל חשש סכנה כיון שלא הוה שליח מצוה בזה לכך נ"ל לתרץ עיקר הקושיא דבפרשת חיי שרה כתיב ותכל להשקותו ותאמר אליו גם לגמליך אשקה ופי' הספורנו וז"ל המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין מסיחין בסעודה שמא יקדים וכו' עכ"ל וקשה הרי רבקה לא היתה שותה ולא שייך למימר טעם הנ"ל וצ"ל כיון שהנוכח אוכל או שותה פן ואולי ישיב לשואלו דבר לכן אין מסיחין עמו והנה כאן קשה שמשמע שכיון שישבו בסעודתא אמר לי' לימא מר מלתא אבל לולא שהוי יתבו בסעודתא לא הוי תובעו לדברי תורה וה"ט כדי לקיים זה השולחן אשר לפני ד' א"כ למה בקש ר"נ מר"י לומר דברי תורה הו"ל לקיים המצוה בעצמו ולומר דברי תורה שמצוה בו יותר מבשלוחו ועוד קשה לשון הגמרא בתר דסעיד בלשון יחיד הול"ל בתר דסעדו בלשון רבים ונ"ל שהרי יש לפנינו ב' פירושים על גמרא הנ"ל דאין משיחין בסעודה או דהמשיח הוא הסועד או דהנוכח הוא הסועד ולא המסיח ומשום שמא ישיב לו דבר א"כ י"ל דר"נ היה יודע ג"כ מהא דאין משיחין בסעודה אבל היה סובר שהפי' הוא דוקא אם המסיח הוא הסועד ולכן כל זמן ששניהם סעדו לא אמרו דבר אבל עובדא הוי דר"י כבר משך את עצמו מסעודה ור"נ עדיין היה סועד לכן אמר ר"נ לר"י לימא מר מלתא כיון שאינך סועד אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקוים וכו' ולא יוקדם אלא פועל יוצא לאחרים ר"ל אפי' הנוכח אין רשאי לשוח משו"ה נקיט בתר דסעיד שגם ר"נ היה משך עצמו מלאכול עוד א"ל הכי אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת והמתין כדי שיקשה ר"נ וכי בכדי ספדו וכו' להראות לו ראיה שאלו היה אמר דבר זה כשהיה הוא סועד לא היה יכול להתאפק מלשאול לו וכי בכדי ספדו וכו' ושייך שפיר שמא יקדים ודו"ק.
כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך וכו' והנה לפרש אלו הכתובים נראה כי אחי יוסף הכירו בעצמם ששתי רעות עשו, אחת אם גם היה יוסף מתכוון לעשות עמהם רעה כשהביא את דבתם רעה אל אביהם עוד לא היה ראוי להם לעשות עמו רעה גדולה כזאת דמתחלה ויתנכלו אותו להמיתו ולבסוף מכרו אותו לעבד שזה הוא נגד טבע האנושי לעשות כן לעצמו ובשרו, שנית שעתה נתברר להם שיוסף הוא הצדיק מתחלתו ועד סופו ושלא כדין דנו אותו לחוב ולא ראו להם שום התנצלות לנגדו רק כי מד' נסבה להם את זאת להיותם שלוחים למקום על דבר מכירתו ולעשות משבר הארן וזה כוונת הכתוב אנא שא נא פשע אחיך שתשא ותסלח להם הפשע הגדול שעשו לנגדך מצד שהם אחיך ועוד שנית תשא להם חטאתם כי רעה גמלוך כי מחשבתך היה לטובה והם רעה גמלוך לא לפי מעשיך ועתה אין להם שום התנצלות רק שא נא לפשע מאחר שהם לא עשו כל הדברים מדעתם רק שהם עבדי אלקי אביך ועשו כל זה בשליחותו וברצונו של מקים אמנם יוסף הצדיק כשראה שאחיו הקילו חטאם במה שעשו להם התנצלות שאינם רק שלוחים למקום וזה ינעל לפניהם הפתח של תשובה כי הגודל שבחטאו הוא באמרו לא חטאתי ומקטן החטא לנגדו רק החוטא צריך להגדיל החטא בעיניו תמיד כדי שיחזור בתשובה ורמו שאמר דהע"ה וחטאתי לנגדי תמיד ע"כ פירש להם חטאתם כדי שיחרטו חרטה גדולה ויבקשו סליחה ומחילה מאת ד' על מעשה הרעה הזאת ולא יעשו התנצלות לעצמם ונקדים לפרש הכתובים בפרשת תצא מה שאמר אאמ"ו הג' זצ"ל בשם רבו הגאון מו"ה צבי העללער זצ"ל לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ד"א ויל"ד דמה ענין הך ולא אבה לכאן שישנאו על זה עמון ומואב להרחיקם מקהל ה' אבל הדבר הוא כן כי מטבע האדם מי שיש לו שונא שעשה ופעל עמו רעות גדולות הוא שונא אותו ביותר ממי שיש לו שונא שרק חשב לעשות עמו רעה ולא יכול להוציא מחשבתו אל הפועל ונהפכה לו עוד לטובה אבל באמת הדין נותן להיפך כי מי שעשה עמו רעה בפועל אינו מן הראוי לשנוא על עצם הפעולה הרעה כי אם לא מה' יצא הדבר לא היה הוא יכול לעשות עמו רעה זו ואין מן הראוי לשנוא אותו רק לפי שהוא שלוחו של מקום לרעתו ושבט אפו של הקב"ה ומגלגלין חוב ע"י חייב אבל אם אחד חשב עליו רעה וצדה לנפשו וה' הצילו מידו ונהפכה עוד לטובתו האיש כזה ראוי לשנאו בתכלית השנאה כי נתברר לו אשר האויב האורב לנגדו מבחירתו הרעה מתנכל לנגדו במחשבותיו הרעים רק ה' לא יעזבנו בידו וז"ש הכתוב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וכדי לפרש את גודל חטאים אשר ראוי עליו להרחיקם עד דור עשירי על זה אמר ואשר שכר עליך בלעם ב"ב ולא אבה וגו' ולא עוד שלא אבה רק ויהפוך ד"א לך את הקללה לברכה שמזה נראה ונגלה כי אהבך ד"א והם מבחירתם חשבו לנגדיכם מחשבות ועצות רעות ע"כ ראוי' הם להרחיקם עד דור עשירי לא יבואו בקהל ד' מאחר שרק מרוע לבבם עשו את כל המעשים ולא מאת ה' היתה זאת והבן ודפח"ח והנה זה הענין שהשיב יוסף לאחיו ואמר להם אל תיראו ואין אתם צריכים שום התנצלות מחמת יראה שאתם מתיראים ממני שאתנקם מכם כי התחת אלקים אני והכוונה וכי תעלה על דעתכם שאהיה אני עומד במקומו ובשליחותו של הקב"ה להפרע מכם ואמר אח"כ להם אבל אל יקל בעיניכם את חטאתכם ולעשות לכם התנצלות שמה' נסבה שתהיו עבדי ה' בדבר הזה כי בזה שנהפך מחשבותיכם מרע לטובה הדבר הוא בהיפך שראוים אתם מאת ד' לקבל עונש גדול וע"ז אמר אין הדבר כדבריכם רק שנתברר ואתם חשבתם עלי רעה מבחירת עצמכם ולא היה ראוי לבא עלי כל הצער הזה שעבר עלי מאת ה' והראיה הנגלות אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב ע"כ ראוי לכם לבקש כפרה על חטאתיכם מלפני ה' ואמר אח"כ ועתה אל תיראו וגו' כלומר שלא תהיה יראתכם שתקבלו עונש מיד על ידי רק אנכי אכלכל אתכם וגו' והבן [א"ה מהני מילי מעליותא ששמעתי מפי קדשו של אאמ"ו הג' זצוק"ל ובזה יהיה שפתותיו דובבות עכ"ל אאמ"ו הצדיק מו"ה יהושע גאלדשטיין זצ"ל בשם אביו הג' ר' עזרא צורף זצוק"ל].
דרוש לער"ח אדר תרט"ו מענינא דסדרה ויחי
בפרקי אבות פ"ד משנה ד' ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה ופירשו המפורשים וכן דעת תוי"ט שתקות לשון קו ומידה כמו וקו ינטה וכו' ותקות חוט השני עיי"ש ובתשו' זכרון יוסף בחידושי' ודרשות דף ק' כתב בזה וז"ל ומדי דברי בו אפרש מאמר הנ"ל עפ"י מה שאמרתי ס"א לתוכחת מוסר ע"ד הלצה על הא דאמרינן במס' סוטה ה' ת"ח מותר להתגאה שמיני שבשמינית פי' הפסוק שמיני שבמזמור שמיני בספר תהלים כי הפסוק שמיני הוא צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי לפי שמותר להתגאות קצת שמותר אדם על הבהמה הוא הדיבור והשכל והם לחמו וכאשר ראיתי בספר אגרת בע"ח שטען המליץ מן האדם לפני השופט שראוי' לנו להתגאות על הבהמות ולשעבדם שהרי אנו אוכלים בשרם ולחמנו הם והשיב מליץ הבהמות א"כ הרימה והתולעה חשובים מכם שהרי הם יאכלו את בשרכם לאחר מותכם וזה אמר ר' לויטס מאד מאד הוי שפל רוח עכ"ל והגאון מוהר"י לאנדוי זצ"ל בספר אהבת ציון סוף דרוש ה' פי' וז"ל שתקות אנוש רימה וכמה מפורשים עמדו על לשון תקות דאיך יהי' תקות אנוש רימה ואני אומר אל תקרא רמה בחירוק הרי"ש אלא רמה בקמץ לומר מה שהאנוש מקוה הוא רם ממנו ולעולם לא יוכל להשלים תאותו וכוונת התנא שהעצה היעוצה לאדם שיהיה שפל רוח מאד ואז טוב לך שאם תתגאה לא יושלם לך תאותך כי תקות אנוש רמה ולא ישבע לעולם עכ"ל והנה לדעתי טעם המנהג פה שקבעו מאז לדרוש פה בביה"ק פעם אחת בכל שנה ער"ח אדר בודאי לאיזה תכלית טובה תקנו כך והוא שכל אחד יזכור וישים לנגד עיניו לאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה כי זה סוף כל האדם וממילא יסתפק כל אחד במה שחנן ד' אותו אם מעט ואם הרבה ולא יהיה להוט לרדוף להרבות הון כי עי"ז שהאדם מתאוה יותר ויותר ותקותו רמה הוא לפעמים חומס וטורף של חבירו ומורה היתר לעצמו וזה נ"ל כוונת הפסוק עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, מלבד פשוטו סיפא דקרא פירש עונשו בכך ורצה נמי לפרש תקנתו של עושה עושר ולא במשפט היינו לגודל תאותו זה תקנתו שיחשוב בלבו כי בחצי ימיו יעזבנו ומה לו לטרוח ולחטוא בשביל שיזכו אחרים וכדאז"ל ספ"ד דמס' תמיד על האי גולגלתא דיהבא לי' לאלכסנדר המוקדן לפתחא דג"ע גלגלתא דעינא דבשרא ודמא דלא קא שבע ושקלו קלולי עפרא וכסיוה לאלתר תקלא כיון שמכוסה עפר ולא תוכל הגלגולת לראות אז תשבע שנאמר שאול ואבדון נגדו ועיני אדם לא תשבענה במשלי כ"ז וכן תוה"ק רמזה ענין זה בפ' השבוע אם כסף תלוה את עמי וכו' ופירשו המפורשים עפ"י מאחז"ל אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' וזה"ש אם כסף תלוה את עמי והוא אם לשון תמוה וכי כסף ילוה את האדם ואת העני עמך כלומר אשר תעשה עם העני זה תקח עמך ועפי"ז נראה לי לפרש כוונת המסורה עלית ג' פעמים במקרא. עלית משכבי אביך עלית למרום מטרף בני עלית והנה מאז פירשתי עפי"ז מאחז"ל ריש מסכת ברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו וכו' יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם וכו' יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם וכו' יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה הרי לפניך ג' דרכים ותקנות לעלות ולהלחם נגד יצה"ר והן הן דברי המסירה הנ"ל עלית ג' פעמים ר"ל בשלשה דרכים תוכל לעלות אל הר די נגד יצה"ר, א' עלית משכבי אביך ר"ל עלאה אחת הוא ע"י ק"ש שנאמר על משכבכם ואחז"ל בפסחים שאמרו השבטים אל יעקב שמע ישראל וכו' והשיב יעקב אע"ה בשכמל"ו ולכן יקרא ק"ש בשם תואר משכבי אביך ר"ל אבא סבא, ב' עלית למרום ר"ל עליי' ב' היא ע"י תורה מן השמים משה עלה למרום והוריד ע"י, והבטח' ג' מטרף בני עלית ר"ל עלייה ג' הוא ע"י הזכרת יום המיתה מטרף ע"י הטרף נפשו בני עלית ועתה לדרכינו הנ"ל נראה עוד רמז בכוונת המסורה הנ"ל עלית משכבי אביך פי' טעם עלייה והליכתך פה לביה"ק מקום משכבי אביך הוא זה לפי שעלית למרום ר"ל להיות בטבע חפץ אתה לעלות גבוה עד מרום שתקות אנוש רמה כפי' הגאון בעל נודע ביהודה הנ"ל ועי"ז מתאוה לטרוף טרף משל אחרים למלאות חצי תאותו אבל בראותך משכבי אביך שתקות אנוש רימה עי"ז מטרף בני עלית תסלק א"ע מתאוה זו לעשות עושר ולא במשפט כנ"ל ובפשוט יותר נ"ל בסגנון זה פי' עלית משכבי אביך רצונו בעלייתך פה לביה"ק מקום משכבי אביך והחי יתן אל לבו כאלו גם אתם עלית למרום להיות כי זה כל אדם ועי"ז מטרף בני עלית תסלק א"ע מן הגזל וחמס כנ"ל.
עוד פי' שלישי נ"ל בכונת המסורה הנ"ל עפמ"ש בגמרא ברכות דף ח' כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו שנאמר וכו' ובפרשת בלק לא ישכב עד יאכל טרף וז"ל רש"י לא ישכב בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו כיצד קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום וכו' עכ"ל וא"כ מובן וה"פ עלית משכבי אביך ר"ל השינה על מטתך משובחת ועילוי הוא באופן זה דוקלו עלית למרום ר"ל אם עליית נשמתך למרום שאתה מפקיד רוחך ביד המקום מטרף בני עלית ר"ל ע"י ק"ש הוא עליית נשמתך למרום וכמ"ש לא ישכב עד יאכל טרף שע"י ק"ש מזיקין בדילין ממנו היינו מטרף המזיקין בני עלית מסולק מהן באופן זה עלית משכבי אביך כנ"ר.
עוד פי' רביעי נ"ל עפ"י מאחז"ל ר"פ חלק א"ר אלעזר תנא לעולם הוי קבל וקים פירש"י הוי עניו ותחיה דתנן בנגעים בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות נגעו וכו' וזהו ע"ד מאחז"ל במסכ' ר"ה כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וקנין מידת הענוה היא בשני אופנים אחד בחשבו שפלות האדם כי קרוץ מחומר הוא מאין באת מטיפה סרוחה ואיך יתגאה אדם להבל דמה ויסודו מעפר וסופו לעפר לאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ב' בחשבו בגדולת ד' יתברך רם על רמים גבוה מעל גבוה מלך גדול ונורא בורא כל העולמות והאדם הוא הבריאה חלושה יותר מצבא השמים איך יתגאה בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה והן הן מאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בג' דברים מאין באת וכו' ולאן אתה הולך וכו' הן שפלות האדם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וכו' הוא גדלות ד' יתברך שמו ואין אתה בא לידי עבירה כי בא עי"ז הסתכלות למידת ענוה ומעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכן בהיפוך המתגאה הוא הסיבה היותר גדולה לכל העונות וזהו טעם הכפל לשון שנקט התנא באבות רפ"ד הנ"ל מאד מאד הוי שפל רוח וכו' מפאת שני סיבות תלמיד ענוה מאד מאד היינו מפאת שפלות האדם מאד מפאת גדלות ד' מאד כי תיבות מאד פירושו בהפלגה והן הן דברי המסורה עלית משכבי אביך כשתעלה במחשבותיך שפלותך מאין באת מטיפה סרוחה היינו משכבי אביך וגם עלית למרום תחשוב למעלה בגדלות ד' עי"ז תקנה בנפשך מידת הענוה ובזה מטרף בני עלית אתה מנוצל מעון שאין אתה בא לידי עבירה וגם מעבירין לך כל פשעים וגם אז"ל אין הנחש ממית אלא החטא ממית וכן אחז"ל אין מיתה בלא חטא והיינו מטרף בני עלית שתנצל מן המות הוי קבל וקים.
עוד פי' חמישי נ"ל בפשוט היות שלימות האדם להיות סור מרע ועשה טוב וזהו תכלית מהדרשה פה בביה"ק הנהוג לעורר הלבבות והחי יתן אל לבו וזה"ש עלית משכבי אביך התכלית טובה מעלייה זו לכאן מקום משכבי אביך הוא זה א' עלית למרום להיות עושה רצונו בקום ועשה ב' מטרף בני עלית להיות סורמ מרע בשב וא"ת עלית למרום לקיים מצות שבין אדם למקום, ב' מטרף בני עלית לא מצות שבין אדם לחבירו כנ"ל והנה בפ' השבוע כתיב ועבדתם את ד"א וברך את לחמך וכו' נ"ל מה שהתחיל בלשון רבים ואמר ועבדת וכו' וסיים בלשון יחיד וברך את לחמך בלשון יחיד דהנה ארז"ל במסכ' שבת פרק השואל כי הולך אדם אל בית עולמו שעתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו והטעם נר' כי אחרי כוונת הלב הן הן הדברים והכל הולך אחרי המחשבה ומי שכונתו רצויה ביותר לשם שמים הוא מקבל שכר ביתר שאת וכן אם נולד אדם בזמן הנוטה יותר אל תאות הגופנים והוא שובר את תאותו אז הוא מקבל שכרו ביתר שאת ויתר עז מעל שנולד בזמנו הנוטה אל הטוב כי לפום צערא אגרא ועל כן עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק מדור לפי מדריגתו כי אף אם כל אחד ואחד יקיים כל התורה והמצות אפי"ה אין שכרם שוה וכן מי שעושה המצוה בשמחה וטוב לבב הוא מקבל תוספות שכר על השמחה ולכן אמר ועבדתם את ד"א כי אף אם הרבים יעבדו את ד' אפי"ה בענין השכר לא יהיה בשוה כ"א וברך את לחמך וכו' דהיינו לכל יחיד ויחיד לפי מדרגתו עכ"ל היבין שמועה ודפח"ח והנה אנחנו מחזיקים טובה להגבאי דח"ק וכל אנשי הח"ק על הגמילות חסד אשר עשיתם ג"ח לחיים ולמתים בביקור חולים בגופם ובממונם כנודע לנו וגם הסכמת הח"ק לעשות יקרא דשכבא לקברת הרבנים זצ"ל זי"ע מדור לכל אחד ואחד בפ"ע כמדת הקב"ה והנני להזהיר שלא יהיה באסיפת הח"ק שום קטרוג ומחלוקה ח"ו רק שלום יהיה ואתם הדבקים בד"א חיים כלכם היום.
עוד פי' שישית ושביעי נ"ל לפרש בכוונת המסורה הנ"ל להיות כתיב בתורה שכר מצות כיבוד אב ואם למען יאריכון ימיך וכו' וגם אחז"ל הוקש כבודם לכבוד המקום ומצות כיבוד אב ואם הוא גם אחר מיתת או"א והיינו מה שהכל פוקדים בהליכתו על קברם ומה גם אם דורש בד"ת שתפארת בנים אבותם אין לך כיבוד יותר מזה וזה רמז המסורה עלית משכבי אביך בזה שאתה מחשיב לכבד את אביך גם במותו בשכבו בקבר בזה עלית למרום כאלו כבדת להקב"ה שהוקש כבודם לכבודו יתברך ועי"ז תזכה לשכר זה מטרף בני עלית כדכתיב למען יאריכון ימיך וכו' פי' עלית היינו מסולק וגם מטרף בני עלית שגופך יהיה מכובד על הבריות וגם יאמר כי מכבוד הבן עושה בזה לאביו בפקדו על קברו שני תועליות וזה"ש עלית בהילוכך למשכבי אביך יש בו תועלת א' עלית למרום מעלה את אביו לגבהי מרומים לג"ע העליון גבוה מעל גבוה כאחז"ל ברא מזכה אבא, תועלת ב' מטרף בני עלית היינו זכות להבן עצמו ליקח מוסר להיות סור מרע ועשה טוב.
א"ר שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום וקשה חדא אם כל כך גדול כח השלום מ"מ לא בירך הקב"ה את אברהם עם השלום ועו"ק למה אמר השלום בה"א הידועה הול"ל רק אלא שלום ונראה ע"פ מה שכתבו המפורשים על האי קרא ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום דקשה האיך נתן לנו תרי"ג מצות אשר לא יוכל שום אדם לקיים את כולם ותירצו דכיון שיש שלום ביניהם והוי כולם כגוף אחד וכל חד וחד יש לו חלק במצוה שעשה חבירו הוי כאלו קיים כולם כאחד וז"ש הכתוב ד' עוז לעמו יתן ע"ז קשה למה נתן לנו תרי"ג מצות אשר לא יוכל לקיים שום אדם לכן מתרץ הקרא ד' יברך את עמו בשלום והוי כולם כגוף אחד ועי"כ יזכו כולם לקיום התרי"ג מצות ע"כ הוצרך לברכת השלום ראינן מזה שהוצרכ' לברכת השלום רק מחמת שקבלו את התורה אבל האבות שהיו מימים עוד קודם קבלת התורה לא הי' צריכים לברכה זו ומתורץ קושי' הראשונה ובזה נכון מה שאמר דוד הע"ה שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול דקשה למה אמר לאוהבי תורתיך ולא ללומדי תורתיך ועוד קשה מה סיים ואין למו מכשול האיך יעלה על דעת שיהיה מחמת השלום איזה מכשל ח"ו ונראה שיש שני מיני שלום האחד אם יעשו ב' שונאים שלום ביניהם ויתנו כמה תנאים ושלום כזה יוכל להתבטל מהר אם יעבור א' מהם איזה תנאי וזה השלום אינני לש"ש, והשנית מי שיעשה שלום עם חבירו מחמת אהבת השי"ת בלי שים תנאי ימי שיעשה על אופן כזה צריך לאהוב את התורה כי בלי זה לא יגיע לאהבת השי"ת ובשלום כזה לא יגיע שום מכשיל לעולם, וזה כוונת דוד הע"ה שלום רב שיהיה שלום קיים לרוב ימים לאוהבי תורתיך שעושים שלום מחמת אהבת הקב"ה שנכלל באהבת התירה שנאמר בו לא תשנא את אחיך יכו' מאי נ"מ ולכן מסיים ואין למי מכשול כי מי שעישה שלום באופן זה לא יגיע שום מכשול אבל באופן הראשון יוכל לבא מהר לאיזה מכשול ובזה מתורץ הקושי' השניי' לכך אמר התנא השלום בה"א הידוע לרמז על השלום האמיתי ולכך אמר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לעדי עד רק השלום כזה, ובזה יופתח לנו שערי אירה במה ששנינו בסיף עדיות אין אליהו הנביא בא רק לעשות שלים שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם יקשה האיך נרמז כאן השלום ונוכל לומר עפ"י מה שפירש"י בקרח בא וראה כמה קשה המחלוקה שהרי ב"ד של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות וב"ד של מעלה עד כ' שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים עכ"ל והנה עיקר האהבה היא בלב כמ"ש ואהבת את ד"א בכל לבבך לכן יכונה האהבה בלשון לב ואם האבות יש להם מחלוקת בודאי אינם אוהבים את בניהם שהרי אינם חסים עליהם שלא יאבדו במחלוקתם וגם הבנים שונאים את האבות שגרמו להם שיאבדו בקטנותם ועפי"ז עולה יפה המשנה דחכמים אומרים דאליהו הנביא אינו בא רק לעשות שלום וזה מוכח מן הקרא דכתיב והשיב לב אבות על בנים וכו' דהיינו שיאהבו בניהם ויעמדו מרחוק מפני מחלוקה ויעשו רק שלים בעולם וכן תזכו להיות שלום ביניכם לעולם ועד ודו"ק ר [א"ה הקושי' מקדוש א"ז הג' זי"ע שהאיך נרמז בפסוק והשיב לב וכו' השלום קושי' זו צריך להבין שהאיך נרמז שפסוק מרמז על השלום בין אבות לבנים דלמא מיירי הפסוק מהשלום בין החכמים ולתלמידהן כמו שפירש באמת הברטנורה סוף עדיות וז"ל אבות אלו החכמים ובנים אלו התלמידים שיהיה לב כלן שוה ולא יפול ביניהן מחלוקת עיי"ש בתוי"ט אבל לפי דברי א"ז הג' ז"ל א"ש היטב שמרמז על השלום אבות ובנים].
סליק ספר בראשית
סוף הספר