אור ברסלב
דברי מהריא חלק א ספר בראשית › פרשת ויגש

דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד

ספר בראשית · פרשת ויגש

פרשת מקץ

ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם ויגש אליו יהודה וכו' וקשה כשאמר יוסף שכולם יהיו עבדים היו מרוצים לדבריו ואח"כ כשאמר שבנימין לבדו יהיה עבד ויגש אליו יהודה לדבר אתו קשות ועוד קשה למה אמר יהודה האלקים מצא את עון עבדיך בלשון רבים הלא הגביע נמצא רק ביד בנימין וגם צריך להבין מפני מה אמר הננו עבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו ונראה לבאר ששבטי יה ראו והבינו שכל מה שאירע להם עתה עם הגביע הכל מן השמים והקב"ה רוצה להעניש אותם בשביל מכירת יוסף מדה כנגד מדה כמו לעבד נמכר יוסף ומוכרחים גם הם להיות עבדים ואל תקשה שבנימין לא היה שם במכירת יוסף ולמה יהי' הוא עבד אמנם בשביל אוי לרשע אוי לשכינו גם בנימין בכלל ע"כ כל זמן שיהודה היה סבר שכולם יהיו עבדים לא בא לחלוק עם יוסף כי גזירה היה מן השמים בעבור חטא מכירת יוסף כנ"ל וגם בנימין בתוכם משום אוי לרשע אוי לשכינו אבל כשאמר יוסף האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם אז ראה יהודה שאין זה מן השמים ולא מן ד' יצא הדבר כי לבנימין לא היה שום חלק במכירת יוסף רק הם היו שמכרוהו ועתה האיך יוכל להיות שיד ד' הוא שהם שהיו אשמים יעלו לשלום לאביהם ובנימין שהיה נקי מחטא זה הוא יהיה לעבד ע"כ מיד כשראה זה ויגש אליו יהודה.

ויגש אליו יהודה וכו' בי אדוני וכו' כי כמוך כפרעה ונ"ל דיל"ד לשון ידבר נא עבדך משמע שדבר עמו קשות ולשון בי אדוני משמע שדבר עמו בלשון רך וי"ל דאיתא בגמרא ע"י שהוסיף הקב"ה ליוסף אות אחת משמו זכה למלוך כי לד' המלוכה שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו וכו' וכן שבט יהודה זכה למלוכה דוד מלך ישראל מה"ט דבתוך שמו אותיות השם כולי הוי' ב"ה וא"כ י"ל למש"כ רשב"ם דתיבת פרעה פירושו מלך בלשון מצרים וא"ש ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני דייקא ר"ל בשמי היא השם הוי' ב"ה שהוא אדון כל הארץ ושמו בקרבו לכן ידבר נא עבדך דבר ר"ל אדבר עמך קשות ואל יחר אפך וכו' כי כמוך כפרעה ר"ל כמוך כמוני מלך גם אני מה"ט ראינן דשם הוי' ב"ה בשם יהודה ואות ד' ביהודה מותרת היא רמז מלכות ד"וד כדאיתא בזוהר פ' פנחס.

לאביו שלח יין ישן שמעתי דאיתא בן זקונים מה שלמד מזקנים משם ועבר מסר ליוסף וגם איתא הלומד מזקנים למה הוא דומה לשותה יין ישן יעקב אמר כי ארד אל בני אבל שאולה פירשו המפורשים אם נאבד בני הרי הוא רשע וא"כ אצטריך לירד לגיהנם בשבילו שכן דרך צדיקים ואיתא בילקוט כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן כיון היין קרב במזבח הפרי מציל האילן וכן בן צדיק מציל אביו מגיהנם לכן שלח לו יין לסימן שהוא עומד בצדקו ואינו רשע שלא יצטרך לירד עבורו לגיהנם ולכן אמר אמותה הפעם שאין לי עתה מורא מגיהנם שיש לי בן צדיק שדומה ליין ישן שלמד מזקנים ויציל אותי מגיהנם כמו היין את הגפן.

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם והנה כבר עמד רש"י בזה לפרש כוונת פסוק ע"ש ועיני אחי בנימין השווה כולם ביחד ואמר כשם שאין לי שנאה על בנימין אחי כך אין לי שנאה עליכם כי מד' יצא הדבר להחיות עם רב ומה שאמר אח"כ כי פי המדבר עליכם פירש"י בלשון הקודש פסוק זה צריך ביאור איך שייך להדדי שאמר שאין לו שנאה עליהם כעל בנימין ואח"כ מסיים הראי' כי פי המדבר אליכם בלה"ק ואיזה ראיה היא זה שאין לו שנאה עליהם ונ"ל דהנה לכאורה קשה למה המתין יוסף כ"כ להודיע לאביו בשורה טובה כזה להחיות את רוחו ולא גלה אלא ע"י אחיו ונ"ל דלכך היה יוסף ממתין עד עתה מלהודיע לאביו בשורה טובה מפני שיוסף היה יודע שאם יגלה לאביו בעצמו יהיה צריך לספר לו כל מקראותיו וסיבותיו מה שאירע לו ומכירתו כיון שבענין אחר לא היה מאמין שהוא יוסף בנו אם לא היה מגיד לו בירור הדבר לכן לא היה רוצה לגלות את הדבר בעצמו לאביו כיון שהיה עושה רעה גדולה עי"ז לאחיו וראה שהקב"ה ג"כ לא רצה לגלות לאביו ומשו"ה לא רצה לעורר שנאת אבות על בנים וזה ראיה נכונה ליוסף שאין שום שנאה בלבו עליהם שהרי המתין מפני זה עד כה שלא לעורר שנאת אביהם עליהם, ואין לומר שמפני כך המתין עד כה שלא היה יכול לדבר בלשון הקודש כיון שעברו ימים כבירים אשר יצא מבית אביו ושכח את לשונו והם לא הבינו רק בלה"ק לכן נתן להם בזה הוכחה גמורה שהרי היה מדבר אליהם בלשון הקודש ואם היה רוצה לגמול להם רעה היה יכול להודיע לאביו וזה ראיה שאין לו שנאה עליהם וזה כוונת הכתוב והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כגומר שאין לו שנאה עליכם כמו על בנימין שהרי התאחרתי עד כה מרוב אהבה שיש לי אליכם ואין לומר שהמניעה היתה מחמת שלא אוכל לדבר בלה"ק ע"ז אמר שהרי פי המדבר אליכם בלה"ק וא"כ היתה מניעתו רק מחמת אהבה אליכם.

לכלם נתן לאיש חלפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חלפות שמלות ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נשאים וכו ופירש"י ז"ל כזאת כחשבון הזה והרמב"ן ז"ל כתב. כי אין זה נכון שירמוז הכתוב על חשבון האתונות ע"ש ואיתא בגמרא מגילה ט"ז אפשר דבר שנצטער בו אותי צדיק וכו' אלא רמז לו שעתיד לצאת ממנו ממנו בן שיצא לפני המלך בחמש לבושי מלכות ע"ש וקשה כי על המתנה אשר נתן לבנימין שלש מאות כסף ולאחיו לא נתן כלום לא תירצו הגמרא איך עשה צדיק זה קנאה בין האחים עי' במהרש"א שם אמנם דע כי הנה באמת צריך להבין כי העשרה שבטים לא ירדו למצרים לשבר בר רק ב' פעמים בשני הרעב והביאו לביתם רק משא עשרה חמורים והלא איתא בעירובין פ"ב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו כל האוכל בסדר זה הוא בריא יותר על כן הוא רעבתן פחות מזה הוא מקולקל במעיו א"כ עשירית האיפה ליום הוא לאדם בריא והנה איתא בגמרא בב"מ פ' א' שמשא החמור הוא לתך ט"ו סאים א"כ אם היה להם רק משא עשרה חמורים לעשרה שבטים שירדו לקנות בר לא הי' להם רק מאה וחמשים סאה לחשבון ט"ו סאין לחמור שהוא חמשים איפות ויוצאי ירך יעקב היו ששים ושש ויעקב ונשי בני יעקב גם עבדים הרבה היה להם ואנשי ביתם הנלוים עליהם א"כ איך אפשר שהיה מספיק להם כל הבר אשר הביאו על עשרה חמורים גם על ימים מועטים והמה לא ירדו רק ב' פעמים למצרים בשתי שני הרעב אבל דע שהיה לכל אחד מהשבטים עשרים חמורים בדרך שהוא משא שלש מאות סאין ואיתא בב"מ נ"ז דמקח השוה הוא ד' סאין בסלע כמו שאמרו המקבל עליו לספק מד' סאין בסלע ועמדו מג' וכשהיוקר גדול מאד הוא סאה בסלע כדאיתא ב"ב צ"ט ובמדרש רות איתא לא יצא אדם מארן לחוץ לארץ אלא אם יעמדו סאתים בסלע א"ר שמעון בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא הלא לעינינו הוא שהגמרא תופס המקח היותר ביוקר עד מאד והוא סאה בסלע ממילא לא קשה עוד מה שנתן לבנימין שלש מאות כסף ולא נתן מאומה לאחיו כי כסף האמור בתורה הוא סלע [קידושין י"א] וא"כ לא הוסיף יוסף אל בנימין כל מאומה כי בנימין לא היה עמהם בפעם ראשונה שבאו לקנות בר ואליהם החזיר לכלי אחד איש צרור כספו בשקו העולה לכל אחד שלש מאות כסף שהיה בעת הרעב סאה בסלע והיה לכל אחד משא שלש מאות סאים, ומעתה מאמר ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות וכו' כי מאמר כזאת מוסב על חשבון הנזכר כי כמו שנתן לבניו שלש מאות כסף מחיר המשא עשרים חמורים עשרה נשאו מטוב מצרים ועשרה נשאו לחם ובר ומזון ורמז בזה אל יעקב אביו רמז גדול כי כל כהאי גוונא אשר סאה בסלע מותר לצאת מא"י לחו"ל ממו"ר הג' מהר"ם בנעטה זצוק"ל ונכון.

אל תרגזו בדרך איתא בגמרא דתענית דף י' אמר ר' אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך איני והא אמר ר' אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראוין לשרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם טעמא דאיכא דיבור הא ליכא דיבור ראויין לישרף לא קשיא הא למיגרס הא לעיוני וז"ל רש"י לשרף באש דכתיב והנה סוסי אש וכתיב בההיא עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמעינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא היו ניצולין ותוס' כתבו בד"ה ואין ביניהם דברי תורה וכו' טעמא דאיכא דבור וכו' ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומשו"ה ראוין לשרף עכ"ל כוונתם ולא מדיוקא נפ"ל אלא מגופא דעובדא כיון דעליות אליהו השמימה היה בסערה ולא היה צריך לסוסי אש אלא להורות להם שהיו ראוים לשרף על שדברו דברים בטלים ולענ"ד תמוה טובא מדרש זה וצע"ג חדא דאם רק להורות להם שראוין לשרף תרתי למה באו רכב אש וסוסי אש בחד מנייהו היה די להורות זה אע"כ משום עליית אליהו היה צריך לאלו שלוחי דרחמנא גם רכב וגם סוסי אש וע"כ מדיוקא נפ"ל הא בראוין לשרף כגמרן ועוד להמדרש שמעי' רק שראוין לשרף על שדברו דברים בטלים שהוא עובר בלאו הבא מכלל עשה ודברת בם ולא דברים בטלים אבל גמרן יליף אם אין ביניהם ד"ת אפילו שותקין ראוין לשרוף והא מנ"ר וע"כ רק מדיוקא נפ"ל טעמא דאיכא דבור הא ליכא דיבור ראוין לשרף ועוד תמוה להבין איך אליהו ואלישע עברו על עשה ודברת בם ולא בדברים בטלים ח"ו להאמין עליהם ככה למה גם לעת כזאת אשר אז נתעלה אליהו לשמים, ועל ארבעה לא אשיבנו דאיתא בתנא דבי אליהו פ"ה דף ט"ו וז"ל ואל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה כדי שיאמר זכור איש פ' לטוב שם ההלכה קבע בידי שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר ואין דבר אלא ד"ת שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ד' וכשנשתלח מלאך אל אליהו ואל אלישע לסלק את אליהו מן העולם כא ומצאן שהיו עסוקין בד"ת ולא היה יכול לשלוט בהם וכו' שנאמר והנה רכב אש וכו' ויעל אליהו וכו' רכב אש אלו דברי תורה נביאים וכתובים וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות מכאן אמרו שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקים בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהם עכ"ל הרי אליהו בעצמו גילה לנו איך היה המעשה שהיו עוסקים בד"ת בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ והיינו הלכות פסוקות כנ"ר באופן דאי אפשר לקיים דברי המדרש שהביאו תוספות וצל"ע.

וגם גמרן לכאורה פליג עם התנא דבי אליהו הנ"ל דבגמרן יליף דאין ביניהם ד"ת ראוין לשרף ותדב"א יליף איפכא דאם עוסקים בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהם ונראה טעמא בזה דלכאורה קשה מנ"ל לגמרן למילף הא דיוקא דראוין לשרף ופירש"י דלהכי כתבו קרא הלוך ודבר לאשמעי' דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של ההלכה לא היו ניצולין כנ"ל ולתנא דבי אליהו הנ"ל הא ילפינן מיניה שלא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה וא"כ להכי איצטריך קרא אבל שראוין לשרף בלא זה מנ"ל, ונ"ל באמת מה"ט שונה תנא דבי אליהו וסיים איפכא מגמרן כנ"ל דאם עוסקים בתורה אין דבר רע יכול לשלוט שהרי ניצולו ויפרידו בין שניהם כתיב וממילא נשמע הא ולא מיתורא דקרא אבל גמרן לטעמיה יליף הא דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה מקרא אחרינא בברכות דף ל"א רק מסברא לכן יליף הכא כנ"ל ובזה ניחא לי האי דברכות ל"א הנ"ל אין עומדין להתפלל וכו' ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לא יפטור אדם מחבירו וכו' ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו וכו' והגאון מ' אליהו מווילנא זצוק"ל הגיה בברייתא קמייתא וז"ל בד"ה אלא מתוך דבר הלכה צריך להיות מתוך שמחה של מצוה ותו הגיה בד"ה וכן תני מרי המלה וכ"ן יש למחוק עכ"ל ולכאורה טעמו בהג"ה זו משום סיום הברייתא שכן מצינו בנביאים הראשונים אלו אליהו ואלישע שנפטרו זה מזה מתוך דבר הלכה הלך ודבר בתורה שבכתב ובע"ס וכדיליף לה בהדיא הכא התדב"א מהתם דאל יפטור אדם וכו' אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו וכו' וכן תני מד וכו' וא"ץ להגיה וצ"ע אמנם לפמ"ש ניחא דע"כ מגמרן הכא פליג התדב"א הנ"ל מדיליף מהתם דאין ביניהם ד"ת ראוין לשרוף כנ"ל וצריך להגיה ומ"מ צ"ע דהא סוף סוף גם לגמרתינו התם הכי הוי עובדא ושמעי' מיני' נמי האי לכאורה ויש לתמוה עוד להאי תדב"א דיליף מהתם שאל יפטר וכו' אלא מתוך דבר הלכה וכו' סוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות א"כ מאי פריך בש"ס הכא שאמר יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה איני והא"ר אלעאי שני ת"ח שמהלכים בדרך וכו' והא שאני התם שיודעים היו כולם שבאותו יום יסתלק מהם אליהו ומשום אל יפטר וכו' אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו ודבר הלכה דוקא הלכה פסוקה וליכא חששא דשמא יתעו בדרך שהרי א' מהם נוסע וכו' אבל אחי יוסף שהלכו כולם יחד ליתא דה"ט דזכרהו א"ל אל תתעסקו וצ"ע ונראה באמת זהו כוונת תירוץ הש"ס הא למגרס הלכות פסוקות גבי אליהו הוא דשרי וחיובא משום אל יפטר והא לעיוני גבי אחי יוסף שהלכו יחד ליתא חיובא דבר הלכה פסוקה כמובן ועוד נראה הא באמת ר' אלעאי ע"כ לא ס"ל להא דתדב"א דא"כ מנ"ל למילף ראוין לשרף כנ"ר.

והנה לשון רש"י הנ"ל נראה כוונתו ראי' הש"ס הוא מלשון הלוך ודבר ע"כ היו הולכין בעומקה של הלכה שנקרא כן כמ"ש במגילה דף ג' ועירובין דף ס"ג וילך יהושע בתוך העמק שהלך בעומקה של הלכה וכן פירש"י בחומש אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה היינו העיון בעומק הולך ממחשבה למחשבה ולכן פריך הש"ס על הא דאל תתעסקו בדבר הלכה עסק דייקא היינו נמי לעיונא כמ"ש הטו"ז או"ח סימן מ"ז סק"א לכן פירש רש"י הכי לפי הס"ד דמקשה אבל למסקנא דמשני הש"ס הא למגרס צ"ל הלוך ודבר להכי כתבי מלאשמעינן הא ללמוד מהתם דאל"ה לא היו ניצולין אלא שני ת"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת יכו' ראוין וכו' אמנם בתנא דבי אליהו הנ"ל בפי' מתיבות דבר וסוסי אש ילפי' ליה אין דבר אלא ד"ת שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ד' ה"נ הלוך ודבר והנה רכב אש [א"ה ויכולין לפרש ג"כ הלוך ודבר שהיה דבורם בדבר הלכה וה רמז לנו תיבת הלוך מלשון הלכה ועי' פירש רש"י בגמרא דסוטה דף מ"ט ע"א ראוין לשרוף שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם וזה קרוב לפי' התוס' שהביא בשם המדרש ממילא קושי' של א"ז הג' זי"ע קשה ג"כ על פירש"י דסוטה וצ"ע].

אל תרגזו בדרך פירש"י אל תתעסקו בדבר הלכה וקשה מפני מה לא הזהיר יעקב לבניו על זה ונראה דאיתא במפורשים דדין זה אל תתעסקו וכו' הי' דבר חדש שלא היה ידועה עד עתה ע"כ היה צריך יוסף להזהירם עתה דאיתא במגילה דף ט"ז גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם שהרי יעקב לא נענש על שהיה בביהמ"ד שם ועבר רק עונשו היה על כ"ב שנים שהיה בבית לבן ונגד זה היה נענש יעקב אשר לא ידע את יוסף כ"ב שנים ממילא נכון הדבר דסברא מוכח דכיבוד אב גדול מתלמוד תורה דהא אין לך מצוה גדולה משבת ששקולה כנגד כל התורה ואמרינן נמי בגמרא דחולין דף ה' חמירא ליה שבת מע"ז ואעפי"כ אמרי' בפ"ק דיבמות איש אמו ואביו תראו וסמוך ליה שבת לומר שאינו דוחה כיבוד אב ואם את השבת הא לאו הכי הוה אמינא דדחי ממילא מסברא החיצונה הוה אמינא דכיבוד אב גדול מתלמוד תורה לפי"ז לא היה צריך יעקב להזהיר את בניו אל תתעסקו בדבר הלכה דהא אם יתעסקו יש חשש שירגיז עליהן הדרך ויהי' להן עיכוב הדרך זמן יותר לבא לבית אביהן ממה שהיה ראוין לבא ויעקב היה שלחם להביא שבר ממצרים ממילא אין לך ביטל כיבוד אב מזה אם כן בודאי הי' דעתם שלא יתעסקו בדבר הלכה אף דאמרינן גדול ת"ת יותר מכיבוד אב הא דרשה הנ"ל עדיין לא היה בעת ששלח יעקב את בניו מצרימה לפי"ז לא היה צריך להזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה כי ממילא לא יתעסקו כי גדול כיבוד אב ואם אבל אחר זמן בעת אשר שלח יוסף את אחיו וכבר נודע יוסף לאחיו ובישר את אביו שעדיין הוא חי וזה היה אחר כ"ב שנים אם כן ממעשה זה יש ראיה ברורה דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב כיון דראינו דלא נענש יעקב על אותן י"ד שנים שהיה בביהמ"ד של עבר אלא נענש רק על כ"ב שנים שהיה אצל לבן אם כן רק עתה בזמן ההוא יש לחוש שיתעסקו בדבר הלכה כיון דמוכח השתא דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב לזה הוצרך יוסף להזהירם על זה אל תתעסקו בדבר הלכה רק עתה ולא יעקב ודו"ק.

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב וכו' וקשה מאי כולי האי בראות ששלח לו העגלות שאשר בשביל זה ותחי רוח יעקב ונראה דאיתא בגמרא דנזיר הא דגזרו טומאה על ארץ עמים משום אוירא או משום גושא ונפקא מינה ליושב בקרון אי משום גושא לא נטמא היושב בקרון ואי אמרינן משום אוירא נטמא אף שהוא בקרון ואיתא במדרש דארץ גושן נתן פרעה לשרה לכתובתה והיא כארץ ישראל וקדושת ארץ ישראל עליה וא"כ יוכל יעקב לאמר ליוסף אף אם תושיב אותי בארץ גושן שהיא כא"י אבל קודם בואי לארץ גושן יצריך אני לעבור דרך ארץ עמים עד בואי שמה ואקבל טומאה בדרך לכן שלח ליעקב עגלות שיוכל לישב בקרון ואז לא יקבל טומאה מארץ עמים ולכך אמר הכתוב וירא יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו בהם ותחי רוח יעקב בראותו שלא יקבל טומאה מארץ עמים [א"ה עיין בתורת משה מהגאון חת"ס זצוק"ל שזה תלוי בפלוגתא באהל זרוק אי שמיה אהל ועיין בתוס' נזיר דף נ"ה ע"א].

וירא יעקב את העגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו וקשה לי דתיבת לשאת אותו הוי כמיותר ונ"ל דאיתא אין מקבלין מתנה מן הנכרים והטעם משום דלא יגרום ישראל שיקנה נכרי עוה"ב וא"כ קשה על יעקב שקבל מתנות מן פרעה וי"ל דהנה עיקר הטעם שלא יקבל מתנות מן הנכרי הוא משום שלא יקנה עוה"ב אבל אם אין הנכרי מכוון למצוה רק כדי להתפאר אז מותר לקבל ממנו מתנות כי אז אין קונה לו עוה"ב וא"ש וירא יעקב את העגלות אשר שלח פרעה וקשה האיך היה מקבל מתנות מן הנכרי על זה אמר אשר שלח פרעה לשאת אותו ר"ל כדי שינשא בפני האדם לכך שלח אותו ולא היה מכוון למצוה א"כ מותר לקבל ממנו מתנות [א"ה עיין בשו"ת בית שערים או"ח סימן ס"א אם מותר לקבל נדבות מעכו"ם לבנין ביהכ"נ] [א"ה בדברי א"ז הג' זי"ע יוכל ליישב קושי' הטו"ז ביו"ד סי' רנ"ד דאיתא במחבר שם אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהעכו"ם בצנעה הרי זה מותר וכו' מלך או שר עכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו"ם בסתר וכו' וכתב בטו"ז אבל לישראל לא דכתיב ביבוש קצירה תשברנה פירוש כשיכלה לחליחות זכות של אוה"ע אז ישברו וקשה דברישא התירו לקבל בצינעה ולא איכפת לן במה שיהיה לעכו"ם זכות בזה ובדרישה הקשה זה ותירץ שיחיד המקבל כיון שהוא נהנה מותר אבל גבאי שאין לו הנאה אסור לגרום זכות לעכו"ם בשביל הנאת אחרים והוא תמוה דהאיך נתיר לו להאריך הגלות בשביל הנאתו ע"ש בטו"ז ונראה לתרץ קושי' הטו"ז דאיתא בגמרא דב"ב דף י' ע"ב אימא דשבור מלכא שדרה ד' מאה דינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו משום שנאמר ביבש קצירה תשברנה וגם איתא שם בגמרא כל צדקה שאוה"ע עושין חטא הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בו עיי"ש ונראה דאיתא ביו"ד שם דיותר מעלה ליתן צדקה לתוך קופה של צדקה מליתן לעני, א"כ אם עכו"ם נותן ליד עני אז בודאי אין עושה לשמה רק כדי להתגדל לכך שרינן לו כדי חייו משא"כ הא דשדרה אימא דשבור מלכא לר' אמי היינו בנותן לגבאי דצדקה אז מסתמא עביד לשמה לכך אסור לקבל].

וישתו וישכרו עמו איתא בגמרא דשבת דף ל"א מכלל עד השתא לא שתו וקשה ולמה לא שתו שמעתי טעם דאיתא נכנס יין יצא סוד ובמדרש איתא שיוסף גילה סודם ע"י הגביע והשתא א"ש שלא שתו יין שלא יתגלה סודם שמכרו את יוסף אבל עכשיו שגילה יוסף ע"י הגביעה את סודם אז היו שתו יין

ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם וירא את העגלות אשר שלח יוסף ותחי רוח יעקב אביהם ופי' רש"י סימן מסר להם יוסף במה היה עוסק כשהיה פורש ממנו בפרשת עגלה ערופה והוא וירא את העגלות אשר שלח יוסף ויש לדקדק למה לא האמין להם ונראה דעל הרוב אם יש לאדם כל טוב אינה נוטה לבו לעסוק בתורה ע"ד וישמן ישורון וכו' וכל מי שאינו עוסק בתירה אינו צדיק כי הא בהא תליא כמו שאנו אומרים בתפלה השיבנו אבינו לתורתך ואח"כ קרבינו מלכינו לעבודתיך כי מידת התורה שמביאה לידי מעשה והנה ידוע שצדיק נקרא בשם חי כי גם במיתתם נקראים חיים ושפיר מובן הכתוב עוד יוסף חי ר"ל שהוא צדיק גמור ונקרא חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ר"ל שהוא צדיק אף שהוא מושל בכל ארץ מצרים ותורה וגדולה במקום אחד יחדיו יחוברו אצל יוסף ויפג לבו כי לא האמין להם ר"ל שיעקב לא רצה להאמין כי לא האמין כי ברוב זה אינו בנמצא שעשיר יהיה ג"כ צדיק מעטים המה אחד בעיר ואח"כ וירא את העגלות אשר שלח יוסף והוזכר לו פר' עגלה ערופה ר"ל שהיה עוסק בתורה אז ותחי רוח יעקב אביהם שעוד הוא מחזיק בתומו.

שאול בן הכנענית וכו' איתא בתוס' גיטין דף י"א שבתאי שם גוי שם רוח רעה אבל שבתי שם ישראל משמע שאין קורין לישראל בשם שד וצ"ע ביוסף שמצינו יוסף שידא בעירובין מ"ג סי' י"א הנה התם פירש"י דלא מינטר שבתא וע"כ צריך לפרש כן א"כ התם לא הישראל נקרא בשם שד אלא איפכא אותו השד שאמר הני שב שמעתא קמיה דר"ח וקמיה דרבא קראו אותו חכמי התלמוד בשם יוסף אולי משום שלא רצו להזכיר שם שד מזיק בלבד ע"ד ותבחר לשון ערומים הוסיפו לו שם קודש אבל ביבמות דף קכ"ב ע"א איתא אר"ח א"ל יונתן שידא וכו' והתם פירש"י וז"ל לימדנו יונתן שידא שד היה או בקי בהן עכ"ל הנה לפי' א' למי הכי הוי השד שלימד כן לר"ח קראו אותו גם בשם קדש יונתן ג"כ מטעם הנ"ל ולפי' ב' ישראל היה הרי ביאר רש"י דה"ט דכינוהו גם בשם שידא על שם שהיה בקי בהן ושם העצם שלו היה יונתן בלבד ולא הזכירו אותו בכינוי זה אלא אז באותו פעם ע"ש אותו שמעתא שלימד לר"ח דשדים בבואה דבבואה לית להו שהיה בקי בהן כנ"ל וע"ד המאמר שאול ע"י שמלכותו היתה שאולה בידו לכן נקרא שאול ופירושו עפ"י התוס' ר"פ ב' דיינין שאין קוראין בשם רשע ומצינו, בתורה ושאול בן הכנענית ופירש"י זה זמרי שעשה מעשה כנענית וקשה איך קראו לשאול בשם חוטא כזמרי נ"ל פשיטא שאם יש גם צדיק באותו שם ודאי שפיר מסקי' בשמיה ולא איכפת לן במה שגם יש רשע בשם זה והנה שם שאול שם מצינו עוד בתורה בס"פ וישלח שאול מרחובות הנהר ואותן מלכים קדם שזכו והצליחו למלוכה קיימו ז' מצות ב"נ מחסידי אוה"ע היו דומיא דמלך שאחריו שם בעל חנן וכו' ופי' הרמב"ן שהיה שמו חנן לבד והרי חנן ודאי מסקי' בשמיה בתורה ר"פ ב' דייני וכו' וכמה תנאים וגם בכתובים הרבה צדיקים בשם חנן וכבר כתבתי בארוכה בזה בתשובה א' ומה"ט שפיר קראו למלך ראשון שבישראל ג"כ שאול כנ"ל ועוד נ"ל הא דלא מסקי' בשם רשע נפק"ל מקרא ושם רשעים ירקב היינו מן אז ואילך שאמר שלמה כן במשלי ברוה"ק אבל בדורות שקדמו לו י"ל לא קפדו ושאול המלך היה קודם זה קרא דשלמה ולפי"ז ניחא נמי אפילו את"ל דשאול מלך אדום בס"פ וישלח ל"ה צדיק שומר ז' מצות ב"נ שפיר אסקינן בשמי א"ה פירש"י כאן על שאול בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני וכו' ובתרגום יונתן שם כתב שאול זה זמרי דעבד עובדא דכנעני בשטים עיין בשו"ת מהרי"א או"ח קצ"ט].

ויבך על צואריו עוד וכו' אמרו רז"ל יעקב לא נפל על צוארי יוסף שקרא ק"ש וק' למה לא קרא יוסף אז ק"ש ונר' לבאר דאיתא על כ' חיה רעה אכלתהו טרוף וכו' זו אשת אדוניו שסבר יעקב שנכשל בה יוסף ואיתא ג"כ שלא יצא מלך משבט שמעון מפני שנכשלו בשטים בזנות ואיתא בחגיגה דף ח' מעוות לא יכול לתקון זה שביטל ק"ש ר"ש אומר איזה מעוות לא יכול לתקן זה שבא אל הערוה וא"כ אם באמת היה יוסף נכשל בזנות היה מעוות שלא יכול לתקן כדין בן נח שבא לאשת חבירו ואז לא היה זוכה להיות מלך מחמת זנות שנכשל ע"כ כשראה יעקב את יוסף במרכבתו המשנה כדרך המלכים והוא סבר חיה רעה אכלתהו שנכשל באשת אדוניו ואעפי"כ זכה למלוכה ע"כ פי' דמעוות לא יכול לתקן קאי על ביטל ק"ש בזמנו שאין לו השלמה עוד אח"כ לכן קרא יעקב אז ק"ש כי אז היה זמן ק"ש כוותיקין נץ החמה כי בלא זה היה לו זמן לקרות ק"ש אח"כ אכל יוסף רצה להראות ליעקב במה שלא קרא ק"ש בעונתה דהלכתא דק"ש יש לה תשלומין א"כ פ' מעוות שלא יכול לתקן קאי על מי שבא על הערוה וא"כ יש ראיה מזה מדזכה יוסף להיות מלך ע"כ לא חטא ולא נכשל.

תוכן העניינים

דברי מהריא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה