אור ברסלב
דברי מהריא חלק א ספר בראשית › לפרשת חיי שרה

דברי מהריא חלק א· רבי יהודה אסאד

ספר בראשית · לפרשת חיי שרה

פרשת וירא

ויהיו חיי שרה וכו' שני חיי שרה ויש לדקדק למה כתב עוד הפעם שני חיי שרה הלא כבר נאמר ויהיו חיי שרה, ורש"י ז"ל תירץ שכולן שוין לטובה ונרא' לאדמו"ר הגאון מהר"ם בענעטה זצוק"ל ע"ש מה שכתב ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים פירש"י צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו ולפי"ז גם גבי שרה אפשר לומר שלכך לא חיתה שרה רק קכ"ז שנים כמו גבי חנוך שהיתה בדעתה להרשיע כמו שכתב הן בקדושיו לא יאמין לכך כתיב שני חיי שרה להורות שזו היה אצלה שני קבועות כפי מה שנפסקה לה מן השמים ולא משום הן בקדושיו לא יאמין והבן וי"ל עוד עפ"י דאית' בגמ' דר"ה דף ט"ז דשרה היתה מוסר דין לשמים ולכך נענשה תחילה כדכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה בפירש"י הוא קבר אותה מפני שאמרה אל אברהם חמסי עליך לכן היא מתה תחילה והנה איתא במדרש ויהיו חיי שרה זש"ה יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים בת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' לייפי והנה מדברי מדרש הנ"ל משמע שמתה בזמנה, ובעונתה ומהגמרא לעיל משמע שמתה שלא בזמנה ויתורץ עפ"י דאיתא בגמרא אותן שנים מהאנשים שמתו שלא בזמנן מאי עביד בהו הקב"ה ותירצו שניתן לאותן שעברו על מידותיהן נמצא מזה כי הצדיק אשר הוא מעביר על מידותיו הוא חי עוד יותר מהשנים הקצובים לו והנה שרה מצינו שלא עברה על מידותיה שהרי אמרה לאברהם חמסי עליך ולפיכך לא זכתה להוסיף לה שנים ולא חייתה רק אותן שנים הקצובים לה ולכך שפיר אמרו חכז"ל בגמרא המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה ואם לא הי' מסרה דין לשמים היתה חיה עוד שנים רבות אבל באמת שנים הקצובים לה ודאי חייתה ושפיר אמרו במדרש יודע ד' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים כי לא מתה קודם זמנה ולפי"ז מיושב שפיר הפסוק ויהיו חיי שרה מאה שנים וכו' שני חיי שרה פי' שהם רק שני חיי שרה שהיו קצובין לה ולא יותר כי לא נתן לה הקב"ה שנים מאיש אחר הואיל ולא עברה על מידותיה.

ויהיו חיי שרה וכו' איתא במדרש ז"ש יודע ד' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ונראה לבאר כוונת המדרש בהקדים דברי רש"י ז"ל למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י הבשורה שנזדמן בנה לשחוטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה והנה בפ' וירא איתא ברש"י על פסוק ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם יש מרבותינו אומרים במסכ' סנהדרין דף פ"ט אחר דבריו של שטן שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אלו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב, ויש אומרי' אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אלו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב ולכאורה קשה כיון דמסתמא השטן קיטרוג מיד בשעת הסעודה למה המתין הקב"ה כמה שנים ל"ז שנים עד שניסהו לאברהם בניסיון העקידה הו"ל לנסהו מיד ולהשיב להשטן על קיטרוגו ונראה לפי שהקב"ה היה יודע שמכח העקידה תמות שרה ולפיכך המתין עד שהגיע זמן מיתתה וז"ש רש"י למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק פי' למה המתין הקב"ה בנסיון העקידה עד זמן מיתת שרה כיון שהשטן וישמעאל טענתם היה מקודם כמה שנים על זה כתב רש"י ז"ל לפי שע"י הבשורה שנזדמן בנה לשחיטה מתה שרה וכו' פי' לפי שתלוים זה בזה שמתה שרה ע"י הבשורה, וזהו ג"כ דברי המדרש שהוקשה לו קושי' זו למה המתין הקב"ה בנסיון העקידה עד זמן מיתתה כיון שהטענות השטן הי' זמן רב מקודם ע"ז תירץ יודע ד' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים והוצרך הקב"ה להמתין ולהשלים שנותיה של שרה וק"ל

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה כ' זעירא כתב בדרוש שמואל דאיכא למ"ד דגם בתו של אברהם הנקר' בכל מתה אז לכן כ' זעירא כאלו לא נכתבה ונשאר ולבתה ועוד י"ל כי לכאורה קשה כי ג' ימים לבכי וז' להספד ולמה כאן כולל הכל בא' ועו"ק שמשנה הסדר לספוד תחילה אח"כ לבכותה איפכא הול"ל י"ל דאיתא בזוהר עקידה היתה ביוה"כ ומיתת שרה מיד אח"כ סמוך לסוכת והרגל ביטל אבלות כולו היה זמן קצר לכן כ' זעירא, ועוד י"ל שיש לדקדק למה מפסיק בתיבת לשרה בין לספוד ולבכותה הול"ל לספוד ולבכות לשרה או לשרה לספדה ולבכותה ונראה דאיתא ביו"ד סי' שצ"ד בב' מתים הוציאו הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ולא תנחומין אבלים עד יקברו גם השני, וכן הפי' כאן דאיתא במ"ר ויבא אברהם מקבורתו של תרח בא ע"כ וודאי בכה עליו מיד בשעת קבורה כדינא וההספד רצה לעשות בכבוד כשיבא לביתו, וכשבא תכף עליו גם אבילות של שרה ולא רשאי לעשות הספד אביו עד יקבר שרה תחילה וזהו פי' הפסוק ויבא אברהם לספוד לשניהם לאפוקי לבכות ל"ה רק לשרה דבכי אביו עבר, ועוד דאיתא במדרש אין מתקשין על מת יותר מדאי והמתקשה על מת אחר הוא בוכה ומסתמא אברהם על מיתת תרח בכה הרבה בפרט למ"ד תרח עשה תשובה וכשבא ומצא שרה שמתה סבר שהוא גרם מת אחר מחמת רבוי בכי' ראשונה לכן כתב כ' זעירא שלא בכה הרבה על שרה ודו"ק [א"ה על הדיקדוק למה הקדים הכתוב הספד לבכי' הלא בכי' היא קידם נ"ל עפ"ד הבעה"ט בפרשתינו הא דכתיב כ' זעירא על לבכותה מפני שהיתה זקינה וע"כ היה מתמעט בבכיה עכ"ד וכל הרואה ישתומם למה עשה כן אאע"ה על אשתו היא שרה הצדיקית שהי' נר דולק בביתה מע"ש לע"ש ונ"ל דהנה החילוק בין פטירת איש צעיר לימים ובין פטירת איש זקן ושבע ימים מובן מאליו כי הבכי' על איש צעיר נשגבה יען כי נקטף בדמי ימיו וע"כ כל השומע תדמענה עיניו על האבידה הלזו משא"כ על איש זקן כשנפטר ח"ו אינם מתעוררים בבכי' כ"כ השומעים וע"כ מי שרוצה לעורר את העם בבכי' גם על איש זקן עליו לספר בשבחו של הנפטר ולהציע לפני השומעים מעשיו ופעולותיו בחייו למען ידעו ויכירו הכל איך נאבד מעמהם אבידה יקרה וזהו כוונת הבעה"ט יען ששרה זקנה היתה וממילא לא היו השומעים נתעוררו כ"כ בבכי' וע"כ למען יבינו הכל גודל האבידה הי' מקדים אאע"ה לספוד אותה דהיינו לספר בשבחה וגודל צדקתה ואז היו מתעוררים בבכי' כנ"ל.]

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה איתא במדרש מהיכן בא מהר המוריה וק' והלא כמה פעמים כתיב בתורה ויבא ולא קשי' לן מהיכן בא ומאי שנא הכא דקשיא ליה ונרא' דקשה דקאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה דיש לדקדק איפכא מבעי' ליה דדרך העולם לבכות תחלה ואח"כ לספוד כדאמרינן ג' לבכי ח' להספד ונרא' דהנה ידוע דמקום עקידה היה רחוק מבאר שבע מהלך תלת יומין כדכתיב ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עניו וירא את המקום מרחוק וא"כ בחזירתו ג"כ היה צריך לעכב ג' ימים וכבר אמרו ג' ימים ראשונים לבכי ןז' להספד והשתא א"ש דהקשה מהיכן בא משום דקשי' דקאמר ויבא אברהם לספוד לשרה והדר לבכותה והא איפכא מבעי' לעשות לבכות תחילה והדר לספוד ולזה קאמר המדרש מהר המוריה בא ומהלך הר המוריה עד בואו לביתו היה מוכרח לעכב ג' ימים וא"כ כבר עברו וחלפו ימי הבכי' של שרה ע"כ בא אברהם להספידה וממילא ע"י ההספד נתעוררו העם לבכיה לכך כתב תחלה לספוד לשרה ואח"כ לבכותה ודו"ק.

הספד על התורני המופלג ירא ה' השלם

במעלות ובמדות טובות כש"ת מהו' שמעון טאטיס זצ"ל.

ויהיו חיי שרה וכו' איתא במדרש יודע ד' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים נרא' לפרש דאיתא במדרש רבה קהלת ע"פ מתוקה שנת העובד, כד דמך ר' סימון בר זביד עאל ר' אילאי ואפטיר עלוי הלין קרייה והחכמה מאין תמצא לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעיני כל חי וכו' [איוב כ"ח] וא"כ ת"ח שמת מאין אנו מוצאין תמורתו, ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם כולם אם אבדו יש חליפין ואלו הן כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו ברזל מעפר יוקח וכו' [שם] אבל ת"ח אם מת מי מביא לנו תמורתו אנו אבדנו את רבי סימון מי מביא לנו את תמורתי, א"ר לוי שבטים מציאה מצאו ותמהו ויצא לבם שנאמר ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון בר זביד עאכ"ו וצריך להבין מאי הוסיף ר' לוי על ר' אלאי ונ"ל דהקשו הרי אחז"ל ע"פ וזרח השמש ובא השמש שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק אחר כמותו כמ"ש עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי ויש נחמה אמנם נראה עפמ"ש מ"ו הגאון מ' אהרן סודיץ זצלה"ה לפרש קינת דוד הע"ה על אבנר בן נר הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל, כי מי שיש לו ג"כ זכות אבות מזה נהנים הדור כל ימי חיותו גם זכות שניהם, ובהעדרו מגיע ההספד להדור בכפל ואביו שכבר נעדר נעשה שר למעלה אבל הנעדר עתה לא נקרא עוד שר ביום מיתתו כמ"ש ויקרבו ימי דוד למות ולא כתיב מלך דוד כי אין שלטון ביום המות לזה אמר כי שר וגדול נפל היום וכו' שר וגדול דייקא ב' צדיקים כדי להודיעם גודל ההפסד במיתת אבנר בן נר גם זכות עצמו וזכות אביו ודפח"ח א"כ נ"ל הן הן דברי ר' לוי דקשי' לי' על דברי ר' אלאי שאמר על פסוק והחכמה מאין תמצא לא ידע אנוש ערכה וכו' אני אבדתי את ר' סימון מי מביא לנו תמורתו והוקש' לר' לוי והרי וזרח השמש ובא השמש כתיב ובודאי יביא הקב"ה לנו תמורתו וכמ"ש תחת אבותיך יהיו בניך לכן הוסיף ר' לוי והזכיר גם שם אביו ואמר אני אבדתי את ר' סימון בר זביד עאכ"ו דייקא אין דומה זכות של א' לזכות שנים, צדיק בן צדיק וכן אנחנו אומרים עתה על ידידינו זה המנוח התורני המופלג ירא ד' מנעוריו שלם במעלות ובמדות טובות כש"ת שמעון הצדיק זלה"ה קורא אני עליו הדין קרא והחכמה מאין תמצא אני אבדתי את ר' שמעון מי מביא לנו תמורתו הנה סופו ג"כ הוכיח על חכמתו שמת מתוך השחוק סימן יפה לו שהי' בדעתו ושכלו כמ"ש ותשחק ליום אחרון ועוד זאת גם מאמר ר' לוי אנו שאבדנו את ר' שמעון בן הגאון ר' יוסף קוטנא זצ"ל שהיה צדיק בן צדיק, הנה אז"ל איזהו בן עוה"ב כל שכנגד זקיניו כבוד הוא היה מכובד ומכבד את הבריות כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו כל ימיו שימש בקודש קבע עתים לתורה ושימש את הציבור החברא קדישא בבהמ"ד דפה הי' ש"ץ והרבה ג"ח וביקור חולים עשה כידוע לכל באי שער עירנו וקיים מצות בין אדם למקוה והיה מדקדק במצות והיה נזהר מלאכול כל דבר הצריך בדיקה ע"ז אמר ישעי' נ"ו הצדיק אבד ואין איש שם על לב קראו בשם אבידה פי' הקול יעקב דאף שיקר בעיני ד' המותה לחסדיו עכ"ז מתנחם הוא על מיתת הצדיק בעבור שפועל יראה ומוסר לרבים שעושים תשובה ומוסיפים עבודה לד' ואוחזים במצות ד' ונמשיל את הענין לאב. שהלביש את בניו במין בגד אשר הובא מארץ רחוקה מאד ומאותו מין לא נמצא בארצו, לימים נקרעו בגדי בניו ההם ולא היה בידו מאותו המין סחורה לתקן את בגדיהם מה עשה לקח בגד אחד מהם וקרעו לגזרים ונתן לכל יתר בניו לתיקון בגדיהם הנה אם אמנם הענין רע בעיני הבן בהפשיטו בגדו לתתו לאחיו ולהשאר ערום למען יתוקנו בגדי אחיו מ"מ יתנחם קצת בראותו בגדי אחיו בשלימות לאמר אף שהרע אבי לעצמי מ"מ הטיב' ברעתי ליתר אחי אולם אם אחיו לא יתנו לב לתקן בגדיהם בגזרי בגדו אז בלי ספק ירע לזה רעה גדולה באין מנחם באבדו מלבושו חנם, הנמשל הקב"ה מפשיט בגדי הצדיק הן הן ימיו ושנותיו היקרים ומסלקו מן העולם קודם זמנו כדי שיתר העם יתקנו את מעשיהם ויחזרו בתשובה ע"י ואם העם לא יתנו לב לשוב הנה ימיו של הצדיק אבודים חנם, וזהו הצדיק אבד מחמת שאין איש שם על לב ולכן לא אמר לשון אחר כ"א קראו בשם אבידה שאינה חוזרת וזה"ש הכתוב יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה הנה מצינו יודע מלשון חיבה כמ"ש כי ידעתיו פירש"י אהבתיו וכו' ונ"ל הפי' יודע ד' ימי תמימים הגם שהקב"ה אוהב את הצדיקים אעפי"כ ונחלתם לעולם תהיה כדי שיתר העם יתקנו את מעשיהם ויחזרו בתשובה, ע"י ואם העם ח"ו לא יתנו לב לשוב הנה ימיו של הצדיק אבודים חנם, בראות הקב"ה דור עני בדעת וחסר כח מלסבול התוכחה על עון הראוי להם ואין לאל ידם לשלם חובתם די ועי"ז בראות הדור מיתת הצדיק מתפחדים ויראים לנפשם ועושים תשובה ומטיבים מעשיהם והנה זאת ידוע כי המזכה את הרבים זכות רבים תלוי בו ונמצא הצדיק נוטל אח"כ חלק ממעשי החיים הטובים מסיבת מיתתו וז"פ הגמרא ברכות פ' הרואה שאמרו מלאכי השרת על ר"ע כשהרג אותו מלך אכזרי זו תורה וזו שכרה והשיב להם הקב"ה חלקם בחיים וז"פ חלקם בחיים כלומר שיש להם חלק בין החיים שמזכין אותם במעשיהם הטובים שמסגלין ע"י בעוה"ז והם נוטלין חלק מעמהם לעוה"ב כמשפט המזכה את הרבים וזה פי' הכתוב ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם וכו' מוסב על המתים בעון הדור ונעשקים בחטאת אחרים אשר אין להם מנחם כי גם העליונים מתאבלים על המת קודם זמנו וסיים ואמר שם הכתוב ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה כלומר רק זהו תרופה מצאתי לנחמו במה שזיכה את החיים דהיינו באם שמסיבת מיתתו מתפחדים וחוזרין בתשובה ומטיבין מעשיהם אז פעל במיתתו יותר מבחייו והקב"ה כ"י מתנחם על מיתתו והוא בדמיון מי שמשבר כלי יקר מכסף או זהב ועושה ממנה מטבעות צוריות שמתפרנסין בהם בני אדם נמצא שיצא הפסדו בשכרו כן הוא מנהגו של הקב"ה שאף שיקר מאד בעיניו המותה לחסידיו עכ"ז מתנחם בעבור שפועל יראה ומוסר לרבים וכמאמר המדרש אנכי מגן לך מעמיד אני ממך מגינים של צדיקים.

הנה האדם גופא ברגע שהוא עובד בה להש"י אז נקרא חי וחי כי על התורה ומצות נאמר כי היא חייך וכו' אבל ברגע שאינו עובד בה נקרא מת רשעים בחייהם קרוין מתים כי בשעה שהאדם אינו תחת רשות הקב"ה שהוא חי וקיים הרי הוא תיכף תחת רשות הס"א פירש צד אחר שאינו לד' והם נקראים מתים, ועל שני הדברים הללו בא הכתוב להגיד בשבח שרה ואמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים וכו' כלומר שכל השנים הללו כולם היו חיי שרה ששרה חיתה בהם ולא היה בהם אף רגע אחד לשום מחשבה קלה כל ימי חייה ושנותיה היו בלתי לד' לבדו עי"כ כולם היו שני חיי שרה ששרה החייתה כל אותן השנים בבחינת החיים והטוב ע"ז אמר המדרש וז"ש הכתוב יודע ד' ימי תמימים שכל ימיה יודעי ד' המה שאין בהם רגע להיות ח"ו בכלל נזורו אחור רק תמיד וחי בהם שהתמימים חיים בהם, ע"כ בהסתלק הצדיק ח"ו הקב"ה אין לו על מי להשגיח בעולמו ואז אנכי הסתר אסתיר פני ומצאוהו רעות רבות וצרות ח"ו וע"כ צריך האדם בעצמו לעשות תשובה לעובדו בכל לבבו שלא ימצאוהו אותן הצרות וע"ז אמר דהע"ה במיתת שאול שמואל ב' א' ללמד בני יהודה קשת וכו' כלומר כי עתה צריכים בני יהודה בעצמם ללמד לעצמם תשובה ומעשים טובים ללחום ביצרן תמיד כי נסתלק הצדיק מהעולם ועל מי ישגיח הקב"ה בעולמו וצריך להתעורר בתשובה וזה הוא יקרא דחיי כלומר טובת החיים ויקרתם שיעורו בתשובה עיין במ"ח וזהו ג"כ כוונת הק"ו שדן ר' לוי במדרש הנ"ל שבטים מציאה מצאו ותמהו ויצא לבם נתנו לב וחרדו מהעתיד כי אין זה אלא בהשגחת אלקים שהושם להתעולל עליהם מה זאת עשה אלקים לנו להתגולל ולהתנפל עלינו כיש אנו שאבדנו את ר' שמעון טוטיס שראוי לחוש ולומר כי יד ד' נגעה בנו ולא מקרה היה לנו כ"א לשוב מעונ' והאלקים עשה שיראו מלפניו לשוב מעון ובכן כאו"א ממכיריו יאחז בידיו מדותיו הטובות שלא לחרחר ריב שלא להתכבד בקלון חבירו ומשנאת חנם וכיו"ב ובפרטות בניו יקיימי מילי דאבות ויקוים בהם מקרא הולך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו והנני מבקש מטו מכבודו גם בשבילנו גם בשביל כל הבחורים בני הישיבה יחי' ויקוים בלע המות לנצח וכו' והלך לפניך צדקך וכו' ואחז"ל כי הוי רי"ו מסיים ספרא דאיוב הוי אמר סוף אדם למות וכו' והכל למיתה הם עומדים אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם עליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב וכו' וקיים זה מאמר שמעון הצדיק בפ"א דאבות על שלשה דברים העולם עומד על התורה על עבודה ועל גמ"ח.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם פירש"י אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו' ויש להבין הלא המריבה שהי' בין רועי לוט עם רועי אברם כפירש"י שם בפ' לך לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין וא"כ האיך טען אברהם בעצמו שאם לא יתנו לו ברצון הטוב יטלנה מן הדין ונראה דאיתא במדרש פ' וירא על הכתוב ויאמר אבימלך לאברם מה הנה שבע הכבשות אמר לו הקב"ה לאברהם אתה נתת שבע כבשות חייך שאני משהה בשמחת בניך שבע דורות, עוד איתא במדרש פ' ויצא מבאר שבע ר' יודן אמר מבארה של שבועה אמר שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקינך נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות והנה מדברי המדרשים הללו נראה שאם לא היה אברהם נשבע לאבימלך היה יכול להחזיק מיד בארץ כנען ואיתא בה' נדרים שנים שנשבעו להטיב זה לזה אם אחד מהם עובר השבועה נתבטל השבועה גם מחבירו ואינו צריך לקיימו וזה הי' טענות אברהם אם תרצו ואתם מקיימין את הברית להטיב עמדי הריני מוכרח לקבל עלי הגרות ובאם לאו יתבטל הברית וא"כ ממילא הריני אז כתושב ואטלנה מן הדין מהבטחת הקב"ה לך ולזרעך אתן את הארץ (א"ה דבר זה שמעתי מאבי מורי הצדיק מו"ה יהושע גאלדשטיין זצ"ל בשם אביו זי"ע הג' רבי עזרא צורף זצוק"ל.)

לא אדוני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתחיה לעיני בני עמי נתתיה וכו' ויל"ד למה לי מילת לא דהו' מיותר ועו"ק זה שאמר לעיני בני עמי הא ידענו שהיה בפני עיני כל העיר בשער העיר תוך בני עמו ונ"ל דהנה אדם חשוב אם הוא בעל עין רע ולא יתן שום דבר צדקה צריך לכסות זה החסרון ולא יכול להראות עצמו במדות רעות לפני העם אלא צריך להיות נדיב בעיניהם והנה אף עפרון שהיה שופט וחשוב היה רוצה להיות בעיני עמו ישר ונדיב כי הם כבר אמרו נשיא אלקים וכו' איש ממנו וכו' גם הוא לא היה רוצה לגרוע מהם, ובאמת חשק מאד ליקח דמים יקרים מאברהם אע"ה אבל היה ירא אם יאמר עתה בלשון מתנה א"כ לא יתן לו אח"כ מעות, ע"כ אמר בלשון דמשתמע לתרתי שלא ידע אם נותנה לו במתנה או במכר וזה ביאורו, לא אדוני שמעני השדה נתתי לך וכו' דהיינו שלא תשמע ותבין מדברי שנתתי לך השדה במתנה, לעיני בני עמי נתתיה לך וכו' היינו רק לעיניהם ומה שאמרתי שאתן לך במתנה רק כדי להראות עצמי נדיב אבל באמת אני חפץ שתתן לי מעות ודו"ק.

וה' ברך את אברהם בכל איתא בגמרא דבבא בתרא דף ט"ז וה' ברך את אברהם בכל מאי בכל ר' מאיר אומר שלא היה לו בת ר' יהודה אומר שהיה לו בת ואחרים אומרים בת היה לאברהם ובכל שמה והובא גמרא הנ"ל ג"כ בבבא בתרא דף קמ"א והקשה שם בתוספות למ"ד בת היתה לו וא"ת ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד דגוי מותר באחותו וי"ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק ומקשים העולם מאי תירוץ הוא זה בשביל שהיתה קטנה הא גם רבקה קטנה היתה כפירוש רש"י בחומש שהמתין לה ג' שנים עד שתהא ראוי' לביאה ונראה שהתוספות אינם מקשין קושי' על יצחק למה לא נשא יצחק אותה אלא שהם מקשין על אברהם למה לא השיאה ליצחק וע"ז תירצו תוספות דקטנה היתה משום דאיתא בגמרא דאסור להשיא בתו כשהיא קטנה וגבי יצחק אין זה קושי' דיש לומר דלא הוי איסור רק לאביה להשיאה ודוק.

אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וכו' ויל"ד למה כופל ענין אחד במילות שונות הול"ל רק עבדו המושל בכל אשר בביתו ונ"ל דהנה לכאורה קשה החיך יכול העבד לקדש בשליחות הא עבדים לא הוין בכלל גיטין וקדושין ואליעזר נמי עבד היה והאיך יכול הוא להיות שליח וע"כ צ"ל דשחרר אברהם את אליעזר תחילה והיה אצל אברהם רק בתורת עבד עברי וא"כ א"ש דהנה בעבד כנעני מה שקנה עבד קנה רבו אבל כשמשחרר אותו אז יכול לקנות דבר לעצמו ולא קנה רבו כי השיחרור מפקיע את העבד משיעבוד אז מה שקנה עבד קנה לעצמו ואין לרבו אח"כ כלום מנכסי העבד וז"ש הכתוב אל עבדו זקן ביתו ואל תקשה לך קושי' האיך יכול העבד לקדש בשליחות ע"ז אמר המושל בכל אשר לו דייקא שאליעזר מושל על מה שהיה לו וכל הנכסים אשר היה לו הוא בעצמו קנה ולא אברהם ודו"ק ועוד על דיקדוק הנ"ל מאי אתא קרא לאשמעינן המושל בכל אשר לו מאי נפקא מיניה אם מושל בכל אשר לו וי"ל דאיתא במפורשים דלכאורה קשה מה ששלח אברהם את עבדו אליעזר להשיא לבנו אשה והלא יוליך את האשה עמו וידוע דעבדים נחשדים על העריות והאיך שלחו אחרי אשה וידוע לדברי רז"ל מה שאמרו רובם בגזל ומעוט בעריות ממילא הסברא נוטה להיות נחשד על הגזל יותר מן העריות ואם אינו נחשד על הגזל כ"ש שאינו נחשד על העריות דמעוטין בעריות והשתא ניחא דקאמר בכל אשר לו דלא יקשה לך האיך שלח אברהם עבד אחרי אשה שסתם עבדים נחשדין על העריות לכן אמר המושל בכל אשר לו ואם אברהם האמין את אליעזר לענין ממון ממילא אינו נחשד על הגזל ק"ו שאינו נחשד על העריות ובזה מתורץ הפסוק במה שהשיב יוסף לאשת פוטיפר הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר לו נתן בידי ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ופי' כך הוא כאשר אמרנו דאם אינו נחשד על הגזל כ"ש שאינו נחשד על העריות ואם אדם נחשד על הגזל אינו נחשב לחטא גדול כמו מי שנחשד על העריות דהא אם רובם בגזל אין עונשין כ"כ לכך אמר יוסף הן אדוני כל אשר לו נתן בידי א"כ מוכח שאין אני נחשד על הגזל אפי' רובם בגזל וא"כ איך אעשה הרעה הגדולה הזאת לשכב עמך שהיא עבירה גדולה שרק מיעוט בעריות אם אין אני נחשד במה שרוב העולם עושים איך אני אעשה מה שרק מעוט עושין איתא במתני' דקדושין האיש מקדש בו ובשלוחו והקשה העולם הא כבר אמרו בגמרא דאסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה ודעת הפוסקים דאפי' באיסור רבנן קיי"ל אי עביד לא מהני וא"כ איך מהני השליחות אם עשה שליח לקדש את האשה ויש להקשות דאמאי לא הקשה העולם גם אמתני' דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת בדרך דאסור בכל נשים שבעולם דחזקה דשליח עושה שליחות ובודאי קידוש וחיישינן שמא קידש השליח את אחותה והו' ערוה וגם כאן קשה אמאי אסור בכל נשים הלא עבר על איסור דרבנן דאסור לקדש עד שיראנה ואי עביד לא מהני וי"ל בדרך דרוש הנה כ' שאברהם אמר לשרה כי אשה יפת מראה את פירש"י שלא ראה אברהם ולא הכיר אותה רק ע"י מעשה שעבר בנהר וכו' הנה לכאורה קשה על אברהם שנשא אשה ולא ראה אותה הלא אסור לקדש אשה עד שיראנה ותירצו דל"ק דכל הטעם שאסור לקדש עד שיראנה איתא בגמרא שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו הא תינח אם רוצה אח"כ לראות אותה חיישינן שמא תתגנה עליו אח"כ אבל אברהם לא ראה אותה אף לאחר קדושין ולא שייך אצלו איסור דאסור לקדש עד שיראנה, ולכאורה ק' דאברהם שלח את אליעזר לקדש אשה ליצחק הא אסור לקדש עד שיראנה והאיך קידש את רבקה ליצחק קודם שראה אותה יצחק וי"ל דגם יצחק היה במדריגת אברהם שלא להסתכל בה אפי' לאחר קידושין ולא שייך האיסור אצלו, לכאורה קשה איך שלח אברהם את אליעזר לקדש אשה הלא אמרינן דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וצ"ל דאליעזר לא היה לו דין עבד דהיה בן משק ביתו דולה ומשקה מתורת רבו, הנה כתב ואומר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי פירש"י דאלי כתיב בת הי' לאליעזר ובקש להשיאה לו ואמר אברהם דבני ברוך וכנען ארור וכו' ולכאורה קשה מפני מה לא היה עלה בדעת אליעזר לשדך עם אברהם עוד קודם זמן זה עד אשר עשה אברהם את אליעזר לשליח רק י"ל דמקודם לא אמר לאברהם את זאת דדימה בדעתו מאחר שהוא עבד לא ירצה אברהם לשדך עמו דעבד אין לו יחוס אבל אח"כ כשראה אליעזר שאמר לו אברהם לילך לקדש ליצחק אשה אמר בנפשו דאין לו דין עבד דאל"כ האיך יוכל להיות שליח לקדש הא עבד אין יוכל להיות שליח אלא ודאי שאין לו דין עבד ע"כ אמר רק עכשיו אלי לא תלך וכו' בת הי' לאליעזר ובקש להשיאה לו' כתיב מצא אשה מצא טוב ומוצא אני את האשה מר ממות וי"ל דהנה האדם צריך ליקח לו אשה לשם שמים לקיים מצות פרי' ורבי' ולא שיאמר רק אותה אשה הידוע דוקא רוצה לישא רק סתם לשם שמים וז"ש הכ' מצא אשה מצא טוב פי' סתם אשה רק לשם שמים אז מצא טוב אבל אם מוצא אני את האשה פי' דאינו רוצה רק האשה הידוע ואינו לשם שמים אז מר ממות, ועתה מיושב קושי' דלעיל דאמאי לא הקשו העולם על המתני' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכו' דאסור בכל נשים שבעולם ואמאי הא אסור לקדש עד שיראנה ואי עביד לא מהני די"ל דשם לא קשה קושי' זו דטעם דאסור לקדש עד שיראנה הוא שמא תתגנה עליו דשם במתני' כתיב האומר לשלוח צא וקדש לי אשה סתם וכיון דאמר לו סתם אשה יכול לקדש לו אפי' מנוולת ומוכת שחין דמסתם הו' בדעתו שלא יראה אותה אח"כ וכיון דלא יראה אותה גם לאחר נשואין ליכא איסור לקדש קודם שיראנה כי אין חשש שמא תתגנה עליו כמו גבי אברהם אבל בפ"ב דתני האיש מקדש בו ובשלוחו מיירי בין אשה זו ובין אשה סתם ולפי"ז קשי' שפיר האיך יוכל לעשות שליח הא אסור לקדש עד שיראנה ודו"ק עוד מה עלתה בדעת של אליעזר להשיאה בתו ליצחק, הנה ידוע הדרש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וא"כ ממילא יוכל לומר שדעת אליעזר הי' דארור כנען כתיב ודרשינן ולא כנענית כמו גבי עמון ומואב וא"כ בתו אינה בכלל ארור כנען וזה שאמר הכתוב ואומר אל אדני אלי לא תלך וכו' אלי רמז שיפנה אלי רק לאליעזר משום לא תלך אשה אחרי דייקא דאין האשה בכלל ארור כמוהו דאינה דינה כמו גבי זכר דאינה הולכת אחר אליעזר דכנען ולא כנענית אמרינן ודו"ק קידושין דף ב' תוספות ד"ה אי תני קונה ה"א בע"כ והקשה אמאי בפ"ב האיש מקדש ע"ש ונר' דלכאורה קשה דלתירוץ הגמרא אי תני קונה ה"א בע"כ והיכא ס"ד למימר הכי הא כתיב בקרא דבתואל אמר נשאלה לנערה א"כ מוכח דמדעתה אין ושלא מדעתה לא ונראה דהנה הנוב"י הקשה האיך יוכל השליח לקדש אשה הא הוי תופס לבע"ח במקום שחל"א ולא קנה ותי' המר"ם מינץ היכא אמרינן תופס לבע"ח וכו' לא קנה דוקא גבי חפץ אבל גבי אשה יכולה היה לומר דוקא לפלוני אני רוצה א"כ מוכח דאם א' מקדש ע"י שליח צריך להיות מדעת האשה שתאמר לפלוני אני רוצה וא"כ שפיר מתרץ הגמרא אי תני קונה ה"א בע"כ וא"ת הא גבי בתואל כתיב נשאלה לנערה י"ל דהתם היה ע"י שליח וצריך להיות מדעתה שלא יהי' תופס לבע"ח אבל כאן מיירי שהוא בעצמו מקדש וא"כ ה"א אפי' בע"כ ושפיר מתורץ קושי' תוס' אמאי תני התה האיש מקדש דהא היה מקום לטעות אפי' בע"כ, זה אינו דבמתני' דפ"ב תני האיש מקדש בו ובשלוחו ובשליח לא הי' מקום לטעות אפי בע"כ ושם צריך דוקא מדעתה ודו"ק.

[אמר המסדר קושי' האיך יוכל לקדש קודם שיראנה מזה דברו כבר גדולי אחרונים ז"ל אמאי תפסו הקידושין הא אין שליח לדבר עבירה אלא י"ל לרבינא דוקא היכא דהשליח בר חיובא הוא דאין שלד"ע א"כ הכא כיון דאין השליח בר חיובא הוא כי הוא יראה את האשה אז יש שליחות גם הקושי' מפני מה לא הקשו העולם על מתני' האומר לשליח צא וקדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם אמאי הא אי עביד לא מהני והא עביד איסורא ועשה שליח לקידושין מקודם שראה אותה נ"ל דל"ק על מתני' דשם כי האחרונים הקשו לפי מה דאיתא בחו"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור בטל משום דקיי"ל כרבא א"כ ה"ה לא יהי' מהני קידושי השליח כיון שנעשו הקידושין באיסור דרבנן דאסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה א"כ י"ל גם אימא באור חדש דבאיסור דרבנן קנסוהו דלא אהני מעשיו לטובתו והמקח בטל אבל לעקור הקידושין אי אפשר כיון שמן התורה שפיר היא מקודשת א"כ י"ל דמשו"ה קתני בפ"ק האשה נקנית ובפ"ב תני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש כדמשני ד"ב ע"ב ה"ט משום דבעי למתני ובשלוחו דלא מהני קידושין הללו רק לאסרה אכ"ע שתהיה אשת איש אבל להיות קנוי' לו כיון דעביד איסורא לא אהני ליה מעשיו ובשביל כך שנה רבי בפ"ק לישנא דאורייתא ובפ"ב הואיל וקתני ובשלוחו תני לישנא דרבנן דלא מהני קידושין רק לאסור ולא לקנותה ומיושב קושי' הנ"ל כי שם תני האומר לשליח צא וכו' אסור בכל נשים ול"ק מ"מ אסור הא אי עביד לא מהני זה אינו דלאסור מהני ודו"ק אולי לא תלך האשה אחרי איתא ברש"י ז"ל אלי חסר כתיב בת הי' לאליעזר וכו' מקשים ולמה לא כתיב רש"י ז"ל לעיל שאמר לאברהם ג"כ אולי לא תאבה וכו' ונראה לתרץ דאיתא במסכ' גיטין דף מ"ג המוכר עבדו לחו"ל יצא בן חורין וכו' בעי ר' ירמי' בן בבל שנשא בא"י והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור אם יצא עבדו לחירות או לא וכו' ולפי"ז מיושב דאיתא במדרש שטר מתנה נתן אברהם ליצחק והיה ביד אליעזר שהראה להם וכו' א"כ אם נתן הכל ליצחק גם העבד בכלל מתנה ואי נשאר יצחק בחו"ל היה אליעזר יצא לחירות כמו בן בבל שנשא אשה בא"י כי אברהם היה דר בא"י ואם יצחק ילך לחו"ל אז יצא אליעזר לחירות כמשמע בגמרא הנ"ל לכן אמר אליעזר שפיר אלי לא תלך האשה וכו' א"כ יהיה יצחק בחו"ל ואז יצא לחירות לכן אמר אלי וכו' כלומר שיהיה מזה לי טובה שאצא לחירות, אבל בשעת אמירות אליעזר לאברהם עדיין לא נתן שטר מתנה ליצחק ואז הוי עבד לאברהם ולא יצא לחירות ע"כ לא עלה בדעתו לשדך עם אברהם כי עבד אין לו יחוס רק אח"כ כתיב וכל טוב אדוניו בידו וכו' פירש"י ז"ל שטר מתנה וכו' ודו"ק.]

והנה רבקה יצאת וכו' וכדה על שכמה, הלשון והנה קשה להבין ונר' דאיתא במדרש שבתואל היה מלך במקומו והי' עשיר והי' לו עבדים ושפחות ולא הי' צריכה לרבקה לצאת לשאוב מים והפסוק אמר לשון והנה שהוא מורה על דבר פליאה וחידוש היה מה שיצאה עתה וכדה על שכמה ולא כמנהג בנות העשירים שאחת מנערותיה ישאו את הכד ע"כ מן השמים הי' שתצא והוא בעצמה לקחה הכד על שכמה להיות בת זווגו של יצחק.

לא אכל עד אם דברתי דברי וכו' וישביעני אדני לא תקח אשה מבנות כנעני וקשה למה לא רצה לאכול קודם שדבר, ונר' דידוע שלבן היה רוצה להמית את אליעזר כדאיתא ברש"י ויש ליתן טעם לזה דאיתא בגמרא האומר לשליח לקדש אשה סתם ומת השליח ואינו ידוע למי קידש אסור בכל הנשים שבעולם דחיישינן דלמא קידש השליח אחותה או שאר ערוה ובאמת אליעזר היה שליח דיצחק ע"כ היה רוצה לבן להמיתו כדי שיצחק יהיה אסור בכל הנשים שבעולם גם ידע לבן שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק וכיון שיצחק אסור לישא אשה לא יהיה לו יורש ולבן שהוא קרובו יהיה יורשו אבל היכן אמרינן דאם מת השליח אסור בכל הנשים אם אמר לשליח לקדש לו אשה סתם אבל אם אמר לו דוקא אשה זו או ממשפחה זו תקדש לי אשה ליכא למיחש דלמא קידש אחותה דהא התנה בפירוש שלא יקדש אלא ממשפחה פלונית, ועתה יובן דאליעזר ידע שרוצה ליתן סם המות במאכלו מטעם האמור ע"כ אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי וסיפר שאברהם השביעו שלא תקח אשה לבני מבנות כנען רק אל משפחתי תלך כדי שיבין לבן שאין לו שום תועלת גם אם ימית אותו ודו"ק

אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה אל אדוני וצריך להבין מה טעם נתן לדבריו משו"ה אל תאחרו אותי כיון שהצליח ה' דרכי מה ראיה הי' לו בעבור זה שישלחו אותו לאדוניו ונרא' לאדמו"ר הגאון מהר"מ בנעט זצוק"ל בהקדים מאמר הגמרא דכתובות שהאיש יכול לכוף את האשה אם הוא מארץ ישראל שהיא תלך נמי לא"י לכן אמר אליעזר כיון שמד' יצא הדבר שרבקה תהיה הזיווג של יצחק יכולין לכוף אותה שתלך אחריו לא"י שאליעזר סבר שארם נהרים חו"ל, אמנם בזה איכא פלוגתא בגמרא אי ארם נהרים מא"י או מחו"ל ועוד אמרו חכז"ל שאין מוציאין פירות מא"י לחו"ל ורש"י ז"ל פירש ומגדנות נתן שנתן לה פירות מא"י ולפי"ז מוכח דאליעזר סובר שארם נהרים הוא מא"י כיון שהוציא שם פירות מא"י דאל"כ האיך הוציא פירות מא"י לחו"ל ושפיר אמר לבן תשב הנערה אתנו שאין יכולין לכופה שגם ארם נהרים מא"י, אמנם זה אינו דאליעזר היה סובר שארם נהרים הוא חו"ל וא"ת הא הוציא פירות א"י לשם ע"ז יש לומר דהנה איתא ברש"י ז"ל ע"פ היום יצאתי וכו' שקפץ לו הדרך וא"כ אליעזר הי' לקח עמו פירות לאכול בדרך ולא יותר אבל שכיון קפץ לו הארץ נשארין לו הפירות והי' נותרים בידו ואלו הפירות הנותרים נתן לה ושפיר אמר אליעזר אל תאחרו אותי כיון שאדם נהרים חו"ל א"כ אני יכול לכופה לבוא לא"י ואם תאמרו כיון שאני הוצאתי פירות לכאן מזה מוכח שארם נהרים מא"י ע"כ אין אני יכול לכופה, זה אינו ראיה והשיב שפיר וד' הצליח דרכי פי' שקפץ לו הארץ שכוונתו היה ליקח פירות רק על הדרך לאכול אבל ד' הצליח דרכי שקפצה לו הארץ וא"כ נשארין הפירות לי אבל באמת ארם נהרים הוי חו"ל ע"כ אל תאחרו אותי ודפח"ח וש"י.

ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וכו' ונר' לפרש דאית' בין איש לאשה שכינה ביניהם דהיינו היו"ד מאיש וה"א מאשה שהיא שם י"ה, ובכתובה שנותן איש לאשה מרומז השם ו"ה דאותיות כתובה הו' כתב ו"ה ע"כ נמצא בין איש לאשה מרומז השם הו"י ב"ה כולה, אבל לא כן אצל פלגש שהיא בלא כתובה ע"כ אינ' מרומז בין איש ופלגשו רק חצי השם שהיא אצלו בלי כתובה ואינ' נמצא ביניהם השם ו"ה שמרומז בכתוב"ה והיינו הפלגשים ר"ל פלג שם שאין כאן רק חצי השם כנ"ל אציג כאן מדרש פליאה שהובא בס' ישמח משה בפתיחה, שאלו תלמידיו את רבי כמה שמותיו של הקב"ה, א"ל רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו, א"ל מפני מה תלת ישר וחד מהופך א"ל חותמו של הקב"ה אמת עיי"ש, ונ"ל כי שמות הקדושים דהיינו שם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כולל בגימטר' מספר כולם במנין רל"ב, והתלמידים שואלים כמה שמותיו של הקב"ה והשיב ברמז שמספר כולם ר"חמנא ל"בא ב"עי והחכם עיניו בראשו בראשי תיבות של ר"חמנא ל"בא ב"עי שהמה ר"ל"ב ומרומז שמותיו של הקב"ה, ואח"כ שאלו מפני מה תלת ישר וחד מהופך ר"ל בשלשה כתיב מספר הגדול בראש דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה, ולא כן גבי שם ב"ן מהופך שמספר קטן בראש ולא נאמר נ"ב, ע"ז השיב יען חותמו של הקב"ה אמת ונרא' דהנה שמות הללו במספר קטן בגימטר' ט' דהיינו השמות ע"ב מ"ה ס"ג וחותם של הקב"ה אמ"ת במספר קטן ג"כ תשעה וכן ע"ב, ס"ג, מ"ה כולם במספר קטן תשעה ואם נאמר נ"ב יהי' רק שבעה ע"כ נאמר ב"ן ונו"ן בסוף מספר שבעה כמאמר חכז"ל במגילה מנצפ"ך צופים אומרים וידוע הוא שאותיות מנצפ"ך באים במספר אחר התי"ו של אל"ף בי"ת דהיינו תי"ו היא ד' מאות ואח"כ אותיות מנצפ"ך, ך' היא ה' מאות, ס' היא ו' מאות, ן' ז' מאות, ץ' היא ח' מאות ך' היא ט' מאות ע"כ נאמר ב"ן נו"ן בסוף שהיא ז' כנ"ל עם ב' עולה ג"כ תשעה כמו שארי שמות ב"ה ע"כ נאמר ב"ן שעולה כחותמו של הקב"ה אמ"ת אבל נ"ב אינ' עולה רק שבעה כי נו"ן בתחילה בגימטר' רק הי' אבל נו"ן בסוף עולה שבעה,עם ב' עולה ט"ז ונכון.

דרוש לנשואין

מאבי זקיני מורי הגאון מ' אהרן שמואל זצ"ל בן המחבר ז"ל

אחותינו את היי לאלפי רבבה וק' הול"ל רק אחותינו היי לאלפי וכו' ונ"ל שברכו אותה כך אחותינו אתה תהיה אצל בעלך האלפים והרבבות ממון שלא ישים מגמתו להאלפים רק חת היי בעיניו במקום האלפים

עונ"ל ע"פ הלצה לבן ירא שחשכחה בו כי וישמן ויבעט ולכן אמר את היי לאלפי לאלפים רבים אבל תזכר תמיד רב"ב"ה שר"ת ריב'ב"ה ר"בקה ב"ת ב"תואל ה"ארמי תזכר שאת רבקה בת בתואל הרמאי,

מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מד' וקשה מאי מצא טוב הא אשה עיניה צרה באורחים ונ"ל דאיתא זכה נעשית לו עזר וכו' נ"ל ע"ד אז"ל אוקירו לנשייכו כי היכא דתתעתרו ומצוה לכבדה יותר מגופו ופי' מרן אבי הג' ז"ל פסוק הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, הון ועושר בביתו פי' בשביל ביתו זו אשתו כמ"ש כי היכא דתתעתרו וצדקתו עומדת לעד זכות הצדקה נשאר לו קיים לחיי עוה"ב והיינו זכה עזר כי היא עוזרת לו שנשאר לו זכות הצדקה לעוה"ב וממילא אין צרה עיניה כיון שאין לה לחוב והיינו אשת חיל מי ימצא ירא' שתעזור לבעלה מי ימצא רחוק מפנינים מכרה אין נותנת עיניה בממון וראיה בטח בה לב בעלה גמלתהו טוב וכו' דייקא כי נתעשר על ידה והבן.

עונ"ל דאיתא הנושא לשם ממון הו"ל בנים שאינם מהוגנים ובתענית איתא משפחות יוצא' ביו"כ וט"ו באב ואומר' לא תתנו עיניכם בממון תנו עיניכם במשפחה ואיתא לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם והיינו אשת חיל מי ימצא רחוק מפנינים מכרה יראה שמרחיק עצמו מפנינים ולא יתן עיניו בממון ואל יירא מן עניות משום שנושא בלי ממון הרבה לזה אמר בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר כי אדרבה אם בטח ויכבדה כראוי זהו סיבה שיתעשר אך אם נותן עיניו בממון אדרבה יאבד ממונו ודו"ק.

טעם למנהגינו ביום החופה שהלך הרב עם ב"ד ושאר חשובים לקיים מצות הכנסת כלה ומברכין אותה ברכת אחותינו את וכו' וצ"ב למה מברכי' הברכה שאמר לבן לרבקה ולא ברכת יברכך וכו' או ישימך אלקים ונ"ל כי מאי טעמא ברכה לבן לאחותו בברכה זו ה"ט כי חשבה לרעה דאיתא הנושא אשה יבדוק באחיה דרוב בנים דומין לאחי האם וזה כוונתו באמרו באשר שאחותינו את וידע כי רוב בנים דומין אחר אחי אם ע"כ תהיה לאלפי רבבה וכולן יהיו דומין לו ברמאות כמו לבן הרמאי, ע"כ אנחנו חשבנו ברכה זו לטובה כי אולי אותו הנושא אשה ל"ה בודק באחיה ובספר חסידים שע"ח אמר אדם שיכול ליקח אשה שאחיה צדיקים ולקח אשה שאחיה רשעים יביאו אותו לדין שגורם לעצמו שבניו דומין לאחי האם ע"כ אומרים הרב והחשובים אחותינו את היי לאלפי רבבה כמוני עוסקים בתורה.

שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם נ"ל דאיתא במדרש בעוה"ז הזכר מסבב אחר הנקיבה ולע"ל הנקיבה תסבב אחר הזכר שנאמר נקיבה תסובב זכר ונ"ל דלכאורה קשה אהא דאז"ל בנדה דלכך האיש מסבב אחר אשה דדרך בעל אבידה לחזור אחר אבידתו, ומהטבע היה ראוי להיות איפכא שהנקיבה שהיא המקבלת השפע מהבעל תחזור אחר האיש המשפיע כדרך המקבל שהולך אחר הנותן, אך הענין הוא מעת אשר חטאה האשה בעץ הדעת ונתקללה בקללת והוא ימשול כך אינה מסבבת אחריו כי אינה רוצה לקבל עליה מושל וכן באותו חטא גרמה ג"כ מיעוט הירח, והירח מקבל השפע מהחמה אינה רוצה ג"כ לקבל עליה מושל ואמרי אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד לכן נתמעטה וצריכה לקבל השפע מהחמה כאשה מבעלה אבל לעתיד יהיה הכל כמו קודם החטא ואיש ואשה יהיו שווים בממשלה, וגם אור הלבנה יהיה כאור החמה אז מצד הטבע תהיה הנקיבה תסבב אחר זכר וזהו שאנו מתפללים שישמח ד' את ציון ויהיה עולם כמו קודם החטא ואז ממילא שמח תשמח רעים אהובים היינו החתן וכלה שמחה כפולה וכל א' לעצמו יהי' שמח כשמחך יצירך בגן עדן שהיה קודם החטא והיו שווים בממשלה

עו"נ דבעוה"ז אין שמחה שלימה כי כשיזכיר אדם יום המיתה ערבה לו כל שמחה כי לרשע לא טוב יום המיתה משום עונש המגיע לו ולצדיק לא טוב משום שיהיה חפשי ממצות וא"י לעשות נחת רוח ליוצרו ולכ"א בהלולא בריה דרבינא ווי לן דמיתנא וכו' יראה ואיך אשיר ואשמח שמחה שלימה, אך לעתיד לבא שיבולע המות לנצח שמחת עולם ושמחה תמידית יהיה וכן היה כששימח הקב"ה לאדם וחוה ביום חתונתם היתה השמחה גדולה מאד והקב"ה בירך לחתן וכלה כמו חזן, והמלאכים היו ה שוררים ומרקדים, וזו היתה שמחה בשלימות כי לא היה עוד מיתה נגזרה וזהו שמתפללים שוש תשיש וכו' שירים ד' קרן ישראל ואזי שמח תשמח רעים אהובים הם החתן וכלה כשמחך יצירך בג"ע שתהי' שמחה בשלימות כמאז.

עונ"ל, דכ' אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקינים יחדיו והפכתי אבלם לששון וניחמתי ושימחתי מיגונם, וצ"ב דנראה כעת אי אפשר שבחורים ישמחו יחד עם זקנים ונ"ל דהנה כמעט א"א שחתן צעיר לימים אם יזכור ימים הבאים מי יודע מה יולד יום אם יצלח בזיווגו, ואם ישים ללבו כעת לא הי' לו לדאוג להביא טרף לביתו ועתה רחיים בצוארו אז יכאב לבו, וזקינים הגם שעברו כמעט שנות חייהם ומה להם לדאוג עודן אך גם בעת שגלי חדוה בקרב לבו דמוע תדמע עיניו אם הוא זוכר הנשכחות צרות שעברו אבות וקרובים שהלכו ממנו ולא יתערבו בשמחתו, ועי"ז ערבה שמחתו א"כ אי אפשר שנערים וזקינים ישמחו יחדיו והסיבה הוא הנערים מפחד על עתיד וזקינים על מה שעבר, אבל אז לע"ל תהיה השמחה לכולם בחורים וזקינים יחדיו הזקינים לא יתעצבו כי הפכתי אבלם לששון ובחורים לא ידאגו כי נחמתים מיגונם והנה כל הסיבות ל"ה באדם וחוה והיה שמחת עולם על ראשם, והיינו שמח תשמח וכו' כשמחך יצירך בג"ע וכו' גם יובן כי גדול כח אשת חיל שבחכמה תוכל לפעול עלי' להטיב דרכו כמ"ש במדרש דרשע לקח אשה צנועה ונעשה צדיק, וצדיק לקח אשה רעה ונעשה רשע, והנה רק אם אהבה וריעות בינו לבינה תמיד כיום חופתו כמשוש חתן על כלה אז תוכל האשה לעשות חיל אבל אם רפתה האהבה וריעות לא יועילו דבריה ורק אם ברית אהבה ושלום ביניהם ואם שניהם יאמינו שגורלם בנעימים כך נגזר משמים כמ"ש דכרוז יצא בת פלוני לפלוני ול"ה אפשר הוא או היא ליקח אחר אזי יתאחדו ולא יתפרדו, אמנם אם הוא אמר שהיה בידו לבחור אחרת והיא אומרת שהיה בידה לבחור באחר ועל ידי כך נתחרחר ריב והנה אדם הראשון וחוה התאחדו כי לא הי' בחירה בידם ליקח אחר היינו שמח תשמח וכו' כשמחך יצירך בג"ע מקדם.

הנושא אשה צריך לבדוק באחיה, היינו המקור מחצבתה אם אמה יראת ד' בלבה והולכת בצניעות ואם היא צדקת או מיוחסת וטובת לב, ולא כאותן אשר בחרו רק ביופי וחן ובעושר ובית והון, ואיתא דמכרזין בת פלוני לפלוני ולא בן פלוני יען כי באשה צריך לראות בת מי היא, יותר מבאיש, וכן איתא מי שמשיא בתו לת"ח, ובאשה איתא בת ת"ח ולא בת ע"ה, ולא ימתין מלישא מדאגה יום מחר שיהיה עול על צוארו רק יבטח בד' ובישועתו וזה כוונת מסורה קחו נשים והולידו בנים ירמי' כ"ט, קחו מוסרי ואל כסף משלי ח' יראה קחו נשים לא משום יופי או ממון רק להוליד בנים יראה שיהיה לו בנים הגונים בנים טובים ולא בנים משחיתים, ואל תדאג ליום מחר מדאגת פרנסה וטרף לביתך לכן תרצה ליתן עינך בממון לבדו ולא במשפחה ולא ביראה לזה אמר קחו מוסרי יראה שתיקח אשה רק משום יראה ומוסר, אך לא כסף יראה לא בשביל ממון וכסף גם שתיקח אשה רק בעלת מוסר ויראת ד' ולא תדאג עבור ממון וכסף.

בגמרא איתא האי עלמא כבי הלולא דמיא נ"ל דהנה תכלית בריאת האדם הוא בשביל תועלת נשמה לבד שלא תהנה לעוה"ב מנהמא דכסופא ומשום זה נברא שיהיה נהנה מיגיע כפו בתורה והוא גם סגולה להצליח במשא ומתן כמ"ש העוסק בתורה נכסיו מצליחין הרי דהנשמה עיקר וגוף טפל, והנה אנו רואין בשמחת נשואין שחתן וכלה עצמם שעיקר השמחה בא בשבילם, א"ל פנים של שמחה, ועיקר שמחת החתונה היא אצל אנשים אחרים המסובין, וכ"ה בבריאת האדם בעוה"ז עיקר תכלית הבריאה הוא משום תועלת נשמה, שלא תהנה לעוה"ב נהמא דכסופא ובריאת הגוף הוא טפל, ובכל זה אנו רואין כמה אנשים שעוסקים רק במו"מ ובהנאת עוה"ז רק לשמחת והנאת הגוף שהוא טפל ובעסק הנשמה שהוא תורה ומצות שהיא עיקר תכלית הבריאה הם נמנעים ועושין רק טפל, והיינו האי עלמא כבי הלולא דמיא דהיינו אנשים אחרים השייכים לנשואין עיקר השמחה היא אצלם אף שהם טפילים לחתן וכלה שהשמחה בא מצדם וחתן וכלה עצמם שעיקר השמחה בא בשבילם אין להם פנים של שמחה.

עוד יובן דאיתא כל העולם ניזן בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין ואיתא ליכא כתובה דלא רמי בה תגרא, ועפ"י הרוב המחותנים עצמם אין להם שמחה רק אנשים של בי הלולא הם שותים ושמחים והוי כמו העולם ניזון בשביל הצדיק והוא עצמו אין לו הנאה כלל בעוה"ז, גם יובן כי יש ב' מיני אנשים יש הולכים לסעודת חתן רק לאכול ולשתות ויש הולכים לעשות גמ"ח לשמוח חתן וכלה והנה צד הא' כשאין המאכל ערב להם מהגין ומצפצפין ותוהין על הליכתן, אבל צד הב' אין עושין ממש בזה, כן הו' בבא עולם יש שכוונתו בעוה"ז רק לאכול ולשתות ולשמוח להגוף ואם אין לו כל צרכו כל כך שיוכל לילך אחר תאוות לבו תוהה על עיקר ביאתו לעוה"ז ומקלל יום הלידה אבל הצדיקים עיקר תכליתם הוא הנשמה ודו"ק עכ"ל א"ז הג' בן המחבר ז"ל.

דרוש לסיום מסכת כריתות

שנת תר"ב ביום טו"ב מרחשון אור ליום ג' לס' חיי שרה

נלענ"ד לנעוץ סופה בתחילתה שפותחת שלשים ושש כריתות, בתורה, וחותמת שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו, כ"ף רבתי היינו במלואו כ"ף עולה ק' זה שמו של הקב"ה ו"כ' זעירי כמשמעו כ' ולפי שהיתה שרה בת ק' כבת כ' לחטא בכה על המצות דאזיל מיניה לכן כ' זעירי, בחיי פ' בחקותי כתב טעם על כפל "כ' כערכך מפני שהכסא כבוד כצורות אות כ"ף זקוף, ואיתא שעמד כ"ף לפני הקב"ה ואמר לפני הקב"ה רבש"ע רצוני שבי תיברא העולם שבי קוראין כ"סאך, וידוע כי שורש הנפש השכליות בכסא הכבוד וכשאמר כבערכך נפשות לד' ביחוד מלך כבערכך ובערך כ"ף כי הנפשות אשר לד' הם בערך כ"סא הכבוד וכ"תר רחמים וכ"ף זעירי כתר לו זעיר כתיב מיעוט רחמים הוא ורז"ה בהקדמה שלו כתב הנפש נקרא כבוד שנאמר עורה כבודי וכו' וזה מכוון לפי' הבחיי הנפשות תחת כסא כבוד הם ולכן אמר שפתח ב"כ' כריתות הנפש וסיים בכבוד רבו כבוד הוא הנפש היא תחת כסא הכבוד מרבה להקב"ה כבוד שמים וכתר מלכות ועטרותיהן בראשיהן וכו' כנ"ל ובספר הון עשיר העיר שפתח המסכ' בש"ין וסיים בוי"ו ואינו יודע רמז דבר ונ"ל עפמ"ש וד' הוא וב"ד לפי שאות וי"ו מהשם הוא רחמים ואין רבוי אחר רבוי וכו' א"כ ג"כ שלשים ושש הוא שני פעמים ח"י וכן וי"ו פי' ושש ג"כ אות חיים א"כ שלשים ושש הוא רבוי אחר רבוי חיים והוא למעט היינו כריתות מיעוט חיים ולכן מסיים בוי"ו שהוא אות חיים ולא כרת וכן וי"ו פעמים שיין בגימטר' ח"י מאות ולא כרת ונעץ סופה בתחילתה לטוב ולחיים ולשלום אמן.

עונ"ל לנעוץ סופה בתחילתה שפותחת שלשים ושש כריתות בתורה וחותמת שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו ויש לדקדק תיבה בתורה דהל"ל רק ל"ו כריתות הן א"נ רק ל"ו כריתות הבא וכו' הנה כתיב על התורה ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית נ"ל לבאר הכוונה אז"ל במנחות נ"ג יבא טוב זה משה ויקבל טוב זו תורה מטוב זה הקב"ה וכו' וכ"ה בפרקי אבות אין טוב אלא תורה ונ"ל לבאר נמי מאז"ל לית עלמא פחות מל"ו צדיקים שנאמר אשרי כל חוכי לו וצריך טעם על מספר ל"ו הנה כל התורה תרי"ג מצות כאז"ל תורה בגימט' תרי"א צוה לנו משה אנכי ולא יהיה וכו' מפי הגבורה שמענו ולדעת כה"ג אין לחשוב אנכי ד' וכו' בכלל המצות כי זה הוא היסוד ועיקר אמונת ד' והוא יתברך המצוה ונותן התורה והמצות תרי"ב הן ברית התורה ואם נחלק מספר ברי"ת ול"ו חלקים עולה כל חלק טו"ב במספר שוה לטובה ל"ו פעמים טו"ב עולה ברי"ת וכתי' אמרו צדיק כי טו"ב הרי כל צדיק נקרא טו"ב ובמדרש שיר רבה אז"ל ע"פ ויגד לכם את בריתי עשרת הדברים בריתי מלשון בריא"תו את העולם רק בשביל התורה וכדרש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ועיין רמב"ן עה"ת וכיון שברית התורה כולל ל"ו פעם טו"ב לכן לית עלמא קאים אלא על ל"ו צדיקים שכל א' נקרא טו"ב ול"ו פעם טו"ב הוא ברי"ת התורה שבשבילה נברא העולם והיא קיומו כנ"ל וזהו שאמרו אין טוב אלא תורה יבא טו"ב ויקבל טו"ב וכו' כי ברי"ת התורה ל"ו פעמים טו"ב הוא ובזה מובן דיש לחקור כיון דכרת הנפש הוא אבדון כענף הנכרת מן האילן עיין רמב"ן פ' אחרי א"כ מי שעבר על כמה חיובי כריתות או על כל הל"ו כריתות מה עונשו יותר על מי שעבר רק על. א' מח"כ בתרי קטלי לא אפשר למקטלי' אמנם להיות כי כל איש מישראל יש לו אחיזה בתורה כר"ת יש"רי"אל י"ש שישים ריבוא איותיות ל"תורה ועל ידו יש לכ"א אחיזה בכל ל"ו חלקי הטו"ב שבה ובעברו על כרת א' נכרת נפשו מטו"ב א' מחלקי התורה וכן בכל כרת נכרת ובעברו כל הל"ו כריתות הנה הוא נכרת מכל הטו"ב בר"ת התור"ה וא"כ ה"פ שלשים ושש כריתות בתורה ר"ל במספר תורה תרי"א ועם עיקר אמונה אנכי ולא יהיה לך וכו' תרי"ב ברי"ת ואם נחלק לשלשים ושש חליקות כריתות דייקא טו"ב הוא כל חלק מהם.

והנה בקדושין דף ל"ג ע"ב א"ר אלעזר כל ת"ח שאין עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מפני האלקים וכו' ופי' רש"י וטוב לא יהיה וכו' אין טוב אלא תורה וכו' תלמודו משתכח וכו' וכתב בספר עין יעקב כיון דכבוד רבו עדיף מכבוד אביו שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו ובכבוד אב כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך א"כ ק"ו בכבוד רבו ח"ו פסקה טובה ואריכות ימיו. ורמב"ן ביאר ג' מיני כריתות יש לגוף לבד בלא הנפש ויש לנפש לבד בלא הגוף ויש לגוף ולנפש, א"כ נ"ל אריכות ימים הוא לגוף בעוה"ז שלילת כרת הגוף זה הטובה הוא לנפש בעוה"ב יום שכולו טוב שלילת הכרת להנפש ולפמ"ש לעיל חלק ל"ו ממספר תור"ה הוא טו"ב וכ"א מל"ו מחייבי כריתות טו"ב לא יהיה לו לרשע ר"ל שנכרת נפשו מעוה"ב שכולו טוב, ולא יאריך ימים כצל וכו' הוא כרת לגוף וא"כ לפי שפתח המסכ' שלשי"ם וש"ש כריתו"ת בתור"ה היינו שלשי"ם וש"ש פעמים טו"ב בחלוקת תורה שעליה נכר"ת ברי"ת וטו"ב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כרת לנפש ולגוף כנ"ל, לכן סיים המסכתא בהיפוכו שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו שבזה ק"ו הוא מכבוד אביו שיזכה לטו"ב זו תור"ה היא עץ חיים לנפש ואורך ימים לגוף ור"ת ו"אביו ח"ייבים ב"כבוד ר"בו וחב"ר ר"ל אפילו שהוא תלמיד חבר לרבו נמי חייבים בכבודו, ונועץ סופו בתחילתה באופן זה אשריך כריתות שנכנסת בטומאה שכן טומאה כתיב ברוב הכריתות ונטמתם בם אל תטמאו בכל אלה ויצאת בטהרה וטובה וחיים ע"י כבוד רבו כנ"ל.

ובזה מובן ג"כ סיום בגמרא מס' זו אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכו' דרמב"ן פ' אחרי פי' כרת מקרב עמה שהם בשלום ר"ל עולם הנשמות ונשמת שדי תבינם לכן סיים המס' בשלום סוף המשנה חייב בכבוד רבו כי הרב שלום נקרא דכל נתיבותיה שלום והתלמיד נקרא בנו להרב כדאיתא במדרש לכן סיים המס' סוף הגמרא וכל בני"ך למודי ד' היינו התלמידים שנוהגים כבוד ברבם כמורא שמים ור"ב שלו"ם בניך נקרא ולא כריתות ופירוד אלא שלו"ם וטו"ב החיי"ם והשלו"ם לגוף ולנפש והיינו דיליף מיניה תלמיד"י חכמי"ם ר"ל התלמי"ד והר"ב כי הרב נקרא חכם והתלמיד נקרא תלמיד חכם מרבים שלום בעולם הנשמות מרבים דייקא שלום לגוף שלום לנפש וכמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה כנ"ל אמר המסדר עיין בשו"ת מהרי"א או"ח ר"ט]

תוכן העניינים

דברי מהריא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה